מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שְׁנֵי הַפּוֹעֲלִים אֲשֶׁר הָרְסוּ לִרְאוֹת בַּמְעָרָה

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

וְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם מִשָּׁבֵי הַגּוֹלָה יְסַפְּרוּ עַל קִבְרוֹת מַלְכֵי בֵּית דָּוִד כַּדְבָרִים הָאֵלֶּה: יָמִים רַבִּים אַחֲרֵי גְלוֹת הָאָרֶץ לֹא יָדַע אִישׁ מְקוֹם קִבְרוֹת הַמְּלָכִים אַיֵהוּ, כִּי בִּגְבֹר הַחֻרְבָּן בָּאָרֶץ נִשְׁכַּח הַמָּקוֹם מִלֵּב וַיֹּאבַד כָּל-זֵכֶר לוֹ.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים וַיָּבֹא הַכֹּמֶר הַגָּדוֹל מִן הַגּוֹיִם הַמּוֹשְׁלִים בִּירוּשָׁלַיִם לִבְנוֹת לוֹ בֵית תְּפִלָּה. וַיִּשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים, וַיְצַוֵּם לְיַסֵּד אֶת-הַבַּיִת בְּאַבְנֵי הֶחֳרָבוֹת אֲשֶׁר בְּהַר צִיוֹן, עיר דָּוִד, הוּא מְקוֹם קִבְרֵי מַלְכֵי בֵּית דָּוִד לְפָנִים. וַיֵּלְכוּ שָׁמָּה שְׁנַיִם מִן הַפּוֹעֲלִים לְהַסִּיעַ אֲבָנִים, וַיְהִי הֵם מְרִימִים אֶבֶן אַחַת גְּדוֹלָה, וְהִנֵּה פִי מְעָרָה תַחְתָּהּ. וַיֹאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו; הָבָה נֵרְדָה אֶל הַמְּעָרָה וּנְחְפְּשָׂה בָהּ. אוּלַי נִמְצָא שָׁם מַטְמוֹן. וַיֵּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּרְדוּ בּפִי הַמְּעָרָה, וַיֵּלְכוּ בַּמְחִלָּה מִתַּחַת לָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ עַד אַרְמוֹן גָּדוֹל. וְהַאַרְמוֹן בָּנוּי עַל עַמוּדֵי שַׁיִשׁ וּמְצֻפֶּה כֶסֶף וְזָהָב, ְושֻׁלְחַן זָהָב עוֹמֵד בּו, וְשַׁרְבִיט זָהָב וַעֲטֶרֶת זָהָב עַל הַשֻׁלְחָן, וַאֲרוֹנוֹת אֶבֶן סְגוּרִים עוֹמְדִים שָׁם אִישׁ עַל-יַד אָחִיו, הֵם הָאֲרוֹנוֹת אֲשֶׁר נִתְּנוּ בָהֶם עַצְמוֹת מִלְכֵי יְהוּדָה, אָרוֹן לַמֶּלֶךְ, אָרוֹן לַמֶּלֶךְ. וַיַּהַרְסוּ שְׁנֵי הַפּוֹעֲלִים לָבֹא הָאַרְמוֹנָה פְנִימָה, וַתָּגַח פִּתְאֹם רוּחַ סְעָרָה וַתַּשְׁלִיכֵם מִפֶּתַח הָאַַרְמוֹן וָחוּצָה וַתַּפִּילֵם אָרְצָה, וַיִּשְׁכְּבוּ כְּמֵתִים עַד הָעָרֶב. עוֹד הֵם שׁוֹכְבִים וְהִנֵּה קוֹל בְּאָזְנָם:

“קוּמוּ, צְאוּ מִן הַמָּקוֹם, פֶּן תִּסָּפוּ.”

וַיִּתְחַזְקוּ לָקוּם, וַיֵּצְאוּ דְחוּפִים וּמְבֹהָלִים מִן הַמְּעָרָה וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לַכֹּמֶר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים.

וְשָׁם בִּירוּשָׁלַיִם אִישׁ יְהוּדִי חָסִיד, מֵאֲבֵלֵי צִיוֹן, רַבִּי אַבְרָהָם שְׁמוֹ. וַיִּשְׁלַח הַכֹּמֶר לִקְרֹא לוֹ וַיִּשְׁאָלֵהוּ לְפֵשֶׁר הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאוּ הַפּוֹעֲלִים בַּמְּעָרָה.

וַיֹּאמֶר הֶחָסִיד:

“אֵין זֹאת כִּי-אִם מְעָרַת קִבְרֵי מַלְכֵי בֶית דָּוִד, וְלֹא טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים כִּי-יַהַרְסוּ זָרִים אֵלֶיהָ.”

וַיְּצַו הַכֹּמֶר וַיָּשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן אֶל פִּי הַמְּעָרָה וַיִּסְתְמוּהַ, לֹא הִשְׁאִירוּ בָהּ בִּלְתִי-אִם אֲרֻבָּה אֶחָת. וַיֵּעָלֵם כָּל-אֲשֶׁר בַמְּעָרָה מֵעֵינֵי אָדָם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

שמעון עציוני

מאת יחיאל יוסף לבונטין (פרוזה)

א.

איש צעיר אחד חפץ לעבור את הרחוב ההומה, ויעמד רגע כמסופק על מקומו בצלע-הרחוב. המרכבות הולכות ורצות הנה והנה לעבר הרחוב הגדול הרצוף אבנים חלקות, אשר כֻּסו במי-מדמנה וברפש, והאיש דמה לעבור מבלי טנף את רגליו. הרוח הקר נשב בחזקה. השמים התקדרו עבים; המטר חדל מרדת על הארץ, אבל רסיסי גשם נטפו עוד וירטיבו את בגדיו, והאיש חש קור בכל גופו, וגם ידיו קפאו מפני הקרה העזה. ובעוד רגע, אחרי אשר כמעט חדלו המרכבות לרוץ, מהר האיש ויקפץ אל המקום הנקי מעט מטיט חוצות, ומשם דלג אל צלע-הרחוב השני. אולם ברגע ההוא עברה מרכבה על ידו בלי כל שאון, והגלגלים המכוסים גומי הזו עליו מי גשם ורפש, ויטנפו את בגדיו… ויעמוד האיש על מקומו ויבעט ברגז ובחמה אל מול המרכבה אשר כבר חלפה הלאה, ויחרק שניו בנהימה דקה. הוא התאמץ עתה להסיר את נקודות הרפש מעל מעילו העליון ונעלי רגליו וישגיח במבוכה אל העוברים הרבים, כי נראה לו כמו שחקו העוברים האלה למשבתו, ואנחה קלה יצאה מלבו.

הוא נגש אל בית גדול ורם ומפאר מחוץ, ויעמוד אצל פתח הבִּאה וישאף רוח.

זאת הפעם השלישית הוא בא הנה בפיק-פרכים ובלב נרעש ונפחד ובעצבים נרגשים… הימצא עתה את מבוקשו, או עוד הפעם יאמרו אליו כי יבוא מחר? עד מתי עוד יוסיף לנוע הנה לראות את פני האדון הגדול היושב תמיד בסתר חדרו טרוד בעסקיו הרבים? מתי יוכל סוף סוף להציע לפניו את בקשתו ולשמע מפיו את גורלו – אם לשבט או לחסד? אולי רק אחרי צל הוא רודף, וגם פה תחלפנה כל תקוותיו, ועוד הפעם יצא בלב נשבר מבלי השיג את מטרתו?… האם לא טוב טוב לפניו לעזוב את המקום הזה ולשוב על עקביו?… אבל פתאם כמו לבש רוח חדש, ויפתח את הדלת בכח ובאמץ.–

עוד הפעם עומד לפניו המשרת גבה-הקומה ורחב הכתפים, לבוש מעיל ארוך מארג שחור בעל כפתורים נוצצים ומלוטשים, וכמו שחוק קל נראה בעיניו הקטנות והאמוצות המבריקות מעל פניו המלאים והבריאים. המשרת לא מהר לגשת אל האיש הצעיר ולהסיר מעליו את הבגד העליון, רק לקחהו מידו אחרי פשטו אותו בעצמו, ואחר כך שאלהו בשפה רפה:

– האם את פני האדון חפץ כבודו לראות?

– כן, – גמגם האיש הצעיר בלשונו: הוא צוה עלי לבוא היום…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.