מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שאלה

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

שְׁאֵלָה / יוסף חיים ברנר

בפרקי “בעתונות ובספרות” שבגליון “הפוה”צ" הקודם הבעתי, בתוך שאר דברים, את הרעיונות המצויים והישנים בחוג המשכילים העברים הלאומיים, כי בשביל האינטליגנציה של כל אומה – וגם של אומתנו בכלל – אין הלאומיות תלויה בדת; כי גם הלאומיות היהודית אינה מחייבת את בניה החפשים בדעות להחזיק דוקא בהשקפת עולם יהדותית מסויימה; כי היהודי המשכיל, כל זמן שהוא חי בתוך עמו, מדבר בשפתו ולוקח חלק בחייו, אפילו אם הוא כופר בכל תורת משׁה וחושׁב על התנ“ך (כמו על הקוראן ועל הוֶדה ועל כל הספרים הקדושים) מה שהוא חושב, אין הוא מוּצא בגלל מחשבותיו אלו מן הכלל הלאומי; כי ההתבוללות תלויה בעיקרה בקבלת צורות החיים של אחרים וכי, לפיכך, אלה המקבלים עליהם איזו דת אחרת – זאת אומרת, צורות-חיים אחרות – הם בשבילנו כמתבוללים לכל דבר, לא פחות – וגם לא יותר – מכל אותם “הצרפתים, הפולנים וכו' בני דת משה”, ובכלל מכל אותם המסוגלים להתנצר, על-פי חינוכם ומצבם בחברה, גם אם לא התנצרו (לאסאל, למשל, שלא התנצר, אינו חשוב יותר יהודי בעיני מהיינה ומבֶּרנה שׁהתנצרו). על הרעיונות הללו אפשׁר, כמובן, לחלוק; אפשר לבלי להסכים להם; אפשר לטעון, כצד שכנגד, כי אומתנו היהודית הואיל ואין לה ארץ וכו' אינה דומה בזה לאחרות; כי בלאומיותנו אנו צריכה לתפוס הדת החיצונית מקום מיוחד; כי מלבד הדת החיצונית יש עוד יהדות בתור השקפת עולם מסויימה – הצדק המוחלט, המוסר היהודי, הערך הנבואי וכו' וכו' – שבלעדיה ובלעדי עיקריה אי-אפשר להיות יהודי אמיתי; כי אף המתבולל הקיצוני, כל זמן שלא התנצר, הוא עדיין בבחינת אבר מדולדל, בעוד שהמתנצר הוא כאבר חתוך; כי כתבים קדושים הם רק עשרים וארבעה, ושאר הספרים – ולא כל שכן ספרי “הברית החדשה” – הם ספרי גויים, ספרי טריפה. בקצרה, על פיליטון אחד אפשר תמיד להשיב, בפיליטון אחר, וכשהשעה צריכה לכך, גם להתרעם, להתמרמר, לדבר רתת… אבל להוציא מהערותי וציוּני הנקוּבים, שבהם מודגשת לא פעם האנטי-ריליגיוזיות שלי בכלל, כי אני וחברי בעתון ללאומיות עברית ולחופש המחשבה העברית הננו “מסיתים לנצרות”, “לעשות את המעשה” וחסל”, ו“השאלה היא אך: כמה? כמה אתם מקבלים שכר פרי עבודתכם?” (מאמר ראשי ב“החרות”, ש“ז, גליון י”ח) – האם אין זה שגעון ונבלה של “הדיוטים פראים? האם לא ברור של”סנסאציה" כזו מסוגלים רק אנשים הנכונים למכור את עצמם בעד פרוטה בכל שעה, ומכיון שהם רואים באיזה מאמר אם המלים “ברית חדשה”, “נצרות”, מיד מבריקה תמונת המטבע המיסיונרית לנגד עיניהם והמוח הקטן מתבלבל, והעלילה מוכנה?! מובן, שאני החתום מטה, לא אבוא כסופר הידוע ש“י הורוויץ לפני שלוש שנים להוכיח באותות ומופתים למעלילים – במזיד או בחסרון ידיעה להבין בכתוב – שאנכי אינני מן המסיתים; אצלי מתעוררת שאלה אחרת: מה לעשות בכלל למופקרת כ”החרות" הלזו, אשר תוכן אין לה, ובכדי שלא להוציא את הסמרטוט חָלק, מרשע עורכה לעצמו למכור בפומבי נשמות סופרים עברים למיסיון הנבזה? מה לעשות בכלל לעתונות שפלה שכזו, אשר בכדי שידברו בה, שישימו לה לב, אין לה כל רגש אחריות ואימת הציבור הקולטורי עד כדי להתעות את קוראיה העלובים שמיסיונרים מתחפשים עליהם ב“הפועל הצעיר”? מה לעשות בכלל לעתונות נבערה שכזו, החיה תמיד על הצעקה הבּוּרית: “תחיה!” “סכנה!” וכולה עדות מעציבה מאד מאד על מדרגת התרבות של ישובנו הקטן?

[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"א; החתימה: י. ח. ברנר]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. שכול וכשלון (פרוזה)
  3. איגרות י"ח ברנר (מכתבים)
  4. בחורף (פרוזה)
  5. פת לחם (פרוזה)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

המחשבה והכנור

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

(אגדה ערבית)

א: המחשבה

בימים ההם הייתי גלמוד במדבר.

לא שנאתי את בני האדם ולא קצתי בחיי. אך אויתי לדעת את המדבר ולהשתתף בצערו.

כבא אורחת כנענים או עולי-רגל, נסוגותי אחור; גם ספרים לא היו אתי. עם צפור תועה התרועעתי, עם מלוח נובל שוחחתי ואקרא בספר השמים.

לאזנים, החרשות משאון החיים ודכים, דמית מות במדבר; ואך לאט-לאט הרגלתי לשמוע הגיגו. עתה אבין לרעו, עתה אשמע את אנחותיו המלאות והעמוקות ולבי עלי דוי.

ואז, בהשתפך עלי נפש המדבר, נקרה הדבר.

על מי חרה אז אף ההשגחה? על מי נתכה חמת שדי?

מי יודע?

מתחת הכסא רב הרעם ויקרע סגור שמים, ויעט ארצה.

לאָן פניו מועדות?

הירטש את הערער, אשר במדבר, או את התאנה, חנטה פגיה לרעב?

היפול שדוד העץ, הפורש את צלו על היגע? היפגע בערש ילד כצאת הוריו לעבודת השדה? או יסכור פי נשבע לשקר?

כל זה נחרת במכתב אלהים בספר, אשר אך מחמד נביאו קורא בו.

אך אז, בהקרע סגור השמים, נפלה טיפה אחת קטנה מהאור הגנוז – וַתִּוָלֵד לי בת!


יפה היתה בתי כשחר ואיומה כחרב הנביא. גאות אלים על מצחה הבהיר, ועמק עד קץ הימין בעיניה המזהירות – אך בלבבה הסוער קננה יונה תמה – האהבה לכל בני חלוף.

ויהי לבה הכנור לכל ציץ נובל, לצפור תועה, לכוכב נדח ונופל ממרומים, ולכל היקום – הנענה מתגרת יד ההכרח.

אולם – כאשר מלאו ימיה – בקשה לעזוב את המדבר.

– אלכה להטיף אל בני-האדם!


עוד נפשי עורגת אל דממת השממה, עוד שיח ושיג לי עם המלוח הנובל; מעי יהמיו על הצפור, אשר תתעה בלעדי במדבר, תחלש ותפול ארצה, ותקבר בחול; ואת ספר השמים לא קראתי עד תמו…

אך היא אומרת, כי גם האדם לא עץ השדה, כי אם מלוח שוקק במדבר…

גם נפש האדם היא צפור רכה, גלמודה ותועה בישימון, וכאשר תחלש – תתעלף, ותקבר בחול החיים העמלים…

ובכוכבי אור על שפריר מלכותו כתובה אך חכמת אלהים, אבל מוּסרו חרות על לוח לב האדם…

ונצא את המדבר.


היום רפה לערוב.

עוד טרם באה השמש, תעלה נכחה בשובה ונחת – כאשר דמיתי אני – לבנה גדולה וחורת פנים.

– התשמע את אנחתה? – שאלה בתי, ותור באצבע הבדולח על עין הכסף.

והטיתי אֹזן, ואשמע גם אני את אנחת הלבנה…

– עניה אני, דלה וקטנה…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.