לוגו
לועידת התנועה בפרג
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א.    🔗

הועידה הכללית של “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון” עומדת להתכנס בפרג בחודש טבת תר“פ. הסעיף הראשון בסדר היום המוצע הוא: עיקרי הפרוגרמה המאוחדת”. ואמנם, החוט, המבוקש בסעיף זה, בכדי לקשור את חברי המפלגה שבארץ-ישראל עם חבריה שבגולה, ישנו בעצם ואין צורך לחפשו: העבודה שבארץ-ישראל ובשבילה, זהו הקשר של קיימא הממשי המקשר את שני חלקי המפלגה האלה. על הועידה יוטל, איפוא, בעיקר, התפקיד לברר בירור מקיף את התכנית המעשית של עבודתנו גם פה וגם שם. במלים אחרות: הסעיפים ב' וג‘, העוסקים ב“תכנית עבודתנו בארץ-ישראל” וב“תכנית העבודה בשביל ארץ-ישראל”, שני אלו צריכים לתת, בהתבררם, תשובה מספיקה על הסעיף א’, המבקש את “עיקרי הפרוגרמה המאוחדת”. ואסון יהיה, לדעתנו, בשביל הועידה, אם תעמיד על סדר היום את סעיף א' כסעיף מיוחד ותנסה לבקש לו פתרון בספירות העיון וההפשטה. נסיון כזה יוציאנו מגבולות התביעה לפעולה ממשית, שהרגע הנוכחי תובע מאתנו, ויכניסנו לתוך מבוך על שאלות עיוניות, שלכל היותר יש ביכולתן לעורר ויכוחים ולחדד את המוח, אך אין בכוחן לתת פתרון מעשי אף כל שהוא לשאלות חיינו.

ושאלת השאלות שלנו כיום היא: מי הם הכוחות אשר יגשימו את העבודה בארץ-ישראל בצעדיה הראשונים והקשים?

במזרח אירופה, במרכזה הגדול ביותר של היהדות, עומדים מחנות, מחנות של אנשים משוללי משפט וגזולי חיים עם תרמיליהם על שכמם – מוכנים לנוד לכל מקום שישאם הרוח, ובלבד שיצילו את נפשם ממות. אם רובם אין שאלת “המקלט הבטוח” יכולה להעסיק עתה – כל מקום שיקלוט אותם, יהיה בשבילם בטוח יותר מאותם המקומות שמהם הם נמלטים. ואולם ארץ-ישראל, המקלט הבטוח היחידי לעתיד, איננה בטוחה, לאסוננו, בכוחות עצמה בהווה עד כדי לקלוט תיכף המוני נודדים המבקשים להם מפלט. יתר על-כן: אף אותו החלק, שהיא מסוגלה לקלוט, מוכרח להיות ברובו הגדול מהכוחות המתנדבים שבעם, מחלוצים בעלי הכרה ורצון, כי רק אלה יהיו מוכשרים להכינה בשביל עליה גדולה ולפתח את יכולת הקליטה שלה.

בנין המולדת שלנו – אף בתנאים הפוליטיים הנוחים ביותר – יתנהל מתוך מלחמה קשה ומתמידה במשך עשרות, הרבה עשרות, שנים. מלחמת בנין זו תדרוש מהצבור בכללו, ומכל פרט ופרט המשתתף בבנין, גבורה נפשית והתאמצות גדולה ומתמידה. גם על הדבוק בארצו באופן אורגני, שאהבתו אליה היא טבעית ולא פלטונית, שאלפי נימים מקשרות אותו אליה, ושהנוגע בה נוגע ממש בבבת עינו, והחלש שבו מסוגל אז לאמור: גבור אני – אף הוא מקיים מתוכו בשעת הצורך חלוצים שיעברו לפניו. ומכל שכן עם תלוש כעמנו, שחיי אימה של אלפי שנים השכיחו מלבו את תורת החיים של תושב והרגילוהו לחיי גר, שכל בניניו הם עדי רגע ושבכל מקום בואו אינו אלא אורח נוטה ללון, ודאי שאינו יכול לגשת למלחמת בנין כבדה כזו, בלי שיעבור לפניו מחנה גדול של חלוצים, אשר יכשירו את התנאים בשבילו, ואותו – בשביל התנאים.

אך צעירי עמנו בגולה – בצעירים השייכים למחנה הלאומי הכתוב מדבר, אלה, שעליהם הוטל התפקיד לעבור לפני העם – חלק מהם עוסק בקביעת עמדה ויחס אל האינטרנציונל השני, או השלישי, מתפלפל – אם מותר להשתתף במוסד ציוני זה, או אחר, בונה ומחריב עולמות בהבל פיו, ועולמנו אנו בא בחשבונו רק במידה שאפשר לכווצו, או למתחו ולהכניסו לתוך מסגרתה של תורה מקובלת זו, או אחרת. הסוציאליות איננה בשבילו שאלה של בנין לאומי, לאמור: איזו יסודות סוציאליים אנו צריכים ויכולים להכניס לתוך בניננו אנו, כי אם – איך להתאים את תורת הציונות לתורה סוציאלית מוכנה ולהכשירה באופן כזה בעיני אחרים. התחיה העברית נתונה אצלו תמיד על כף המאזנים של תנועת הפרולטריון הכללית, ובכדי שלא תכביד ביותר ולא תפסל בעיני האחרים, מורידים מעט מעט ממשקלה: היום – את השפה העברית, מחר את ההשתתפות בקונגרס הציוני ומחרתים – את כולה. החלק הזה – למרות מה שנתן לנו, גם בארץ-ישראל וגם בחוץ-לארץ, מאות בנים נאמנים לעמם, שמסרו את נפשם על עבודת בניננו הלאומי ושאליהם הננו מתיחסים בוודאי בהערצה – אינו בשבילנו מהות ממשית, כל עוד הוא עצמו לא הגדיר את מהותו ואת שייכותו הברורה אלינו.

בחשבוננו בא, איפוא, רק החלק השני, זה שנשא את כל סבל הציונות על שכמו במשך כל השנים, ושהוציא מתוכו מפעם לפעם קבוצות של צעירים, אשר השליכו מעל צוארם, מדעת ומתוך הכרה ברורה, את עול כל התורות ועלו לארץ-ישראל כדי ליצור חיים וללמוד תורה מפיהם. והחלק הזה הוא אמנם הרבה יותר גדול מכפי שמשערים והוא עומד גם עתה, למרות כל הגלים שעברו עליו, בשתי רגליו בתוך תחומינו. אך מכיון שהתחומים שלנו הם בשבילו רחוקים ובלתי ברורים, הרי ממילא הולכת ונעשית אצלו שאלת התחיה העברית לדבר מפשט, לדבר שבתורה, חומר לויכוחים ועיונים. סימנים לכך כבר נראו, לצערנו, פה ושם. ועלינו לקדם את פני הרעה, ובבואנו עתה ללקוט את כל הכוחות הפזורים האלה לגוף אחד, למפלגה עולמית אחת, עלינו להשתדל בכל מאמצי כוחותינו להעמיד את הועידה המשותפת שלנו על תכנית עבודה ממשית וברורה, שגם בה יש אמנם די מקום לעיון, אך עיון לשם עבודה ולא עיון לשם עיון.

לנו אסור להניח הנחות מוקדמות ולשעבד את חיינו אליהן. די לנו לעת עתה בהנחות שהוצאנו מתוך החיים בעבודה עד כה: יש בהן כדי לספק עבודה סוציאלית ממדרגה ראשונה לדור שלם. וגם בעתיד נהיה תלמידים מקשיבים לתורת החיים, אך לשחק במלים ולהיות עבדים למלים איננו רוצים. שאיפתנו הברורה אינה צריכה להתבטא במלים מפשטות, כי אם בתכנית עבודה מפורשת, שלשם הגשמתה אנו מתאחדים עם חברינו שבחוץ-לארץ למפלגה אחת.

במשפט אחד" תעודתנו בועידה היא לבוא בתכנית עבודה ממשית ובכוחה להלחם בכל נטיה לתורות מפשטות.

ב.    🔗

הנחה יסודית הצריכה לשלוט בלב כל חברינו היא: אין אנו הולכים לועידה בשביל לחתוך שם את גורל קיומנו. גם אם לא יעלה בידינו ליצור מפלגה עולמית ונוכרח להשאר בודדים כמקודם – הננו קיימים ונתקיים, כי על כן תורת חיים בידינו, המחייבת אותנו לשמור עליה ולהפיצה ברבים.

בהנחה זו אנו הולכים להתאחד עם חברינו הקרובים לנו בדעה, ברוח ובמעשים בכדי שנוכל למלאות בכוחות משותפים את התפקיד הגדול המוטל עלינו.

עיקר א', שעליו אנו מתאחדים, הוא: עם העם, בתוך העם ובעד העם. שום פרינציפ בעולם אינו יכול להזיז אותנו מעיקר זה. כל שאלה המתעוררת לפנינו, בין בגולה ובין בארץ-ישראל, יכולה להתברר על ידינו ולמצוא את פתרונה רק בהתאם לענינים הלאומיים והחיוניים של העם העברי.

מתוך השקפה זו אנו מביטים על כל אלה מבני עמנו, שהם קופצים לתוך תנועות אחרות ועוזרים לעתים קרובות להחריב את שארית הפליטה של עמדתנו הלאומית ועמדתם הכלכלית של חלקי העם השונים – כעל בוגדים בעם. במצבה המיוחד של האומה העברית אי אפשר שיהיה איזה קשר בינינו ובין איזו תנועת שחרור שהיא, מלבד תנועת השחרור היחידה – שחרור העם העברי. כל קשר עם תנועה אחרת מוכרח להביא אותנו לקונפליקטים. להטות אותנו מדרכנו ולההפך לרועץ לתנועת השחרור שלנו.

אם הסוציאליסטים בכל הארצות יכלו ללכת עם הבורגנים שלהם, בשעת פרוץ המלחמה, לשם שפיכת דמים, מכל שכן שיש לנו החובה המוסרית ללכת עם ההסתדרות הציונית לשם בנין ביתנו הלאומי. ודאי שבין חלקי ההסתדרות אין הרמוניה. יש זרמים שונים, ודעות שונות ומלחמת דעות, ועלינו להיות תקיפים במלחמתנו על דעתנו, לחנך את העם ולהטותו לדרך הבנין שלנו, אך לזכור גם, ביחד עם זה, תמיד את הפרינציפ היסודי: עם העם, בתוך הם ובעד העם.

עיקר ב': השפה העברית כיסוד מחלט בחיינו ובתרבותנו הלאומית, בין בארץ-ישראל ובין בגולה. ורוצה אני שדברי יהיו מובנים לחברים: שונים הם הצרכים בארץ ישראל מאלו שבגולה ושנה היא היכולת. בשעה שבארץ-ישראל הננו דורשים אך ורק עברית, נמצאים חברינו בגולה במצב כזה, שהם מוכרחים להשתמש בשפות אחרות גם לשם תעמולה. אנחנו נהיה מן האחרונים להתנגד לזה, אבל נדרוש מחברינו שיביטו על השפות האלה כעל כלי שמוש זמני, הבא מתוך הכרח, ועיקר החנוך, החל בבית הספר וגמור בחיים הצבוריים, הפומביים, צריך להיות ארך ורק בשפה העברית.

עיקר ג': יסוד בית לאומי בארץ-ישראל, מבוסס על עבודה עצמית על קרקע הלאום. מאליו מובן שכל אותה החרושת, הקשורה בעבודת האדמה, צריכה אף היא להיות לאומית. ואם יהיה מקום בארץ-ישראל לפתוח חרושת אחרת, עלינו לדרוש שאף זו תתפתח על יסודות ההלאמה. אך לעת עתה אין לדבר על זה אלא כעל שאיפה לעתיד מאחר שעצם האפשרות לפתוח חרושת בארץ עדיין לא נחקרה כראוי.

ואם ידרשו מאתנו הגדרה סוציאלית, נענה: הגדרה כזו איננה כיום במציאות גם אצל הסוציאליסטים המושבעים. אלה שלעגו לפנים ל“צעירי ציון” וכנו אותם בשם הגנאי “סוציאליסטי-הכרס”, הנם עתה הם עצמם ללעג לחבריהם, המכנים אותם באותו כנוי הגנאי. אין עתה הגדרות ברורות בכל העולם, ומכל שכן שאינן אצלנו, היהודים. אלה המדברים בשם הסוציאליזם המדעי ומאמינים בו, צריכים להבין, שאצל אומות העולם משתרע מדע זה על מצע פוליטי וכלכלי ידוע, ואצלנו, שאין לנו כל מצע, לא פוליטי ולא כלכלי, בהכרח “שהסוציאליזם המדעי” שלנו אינו אלא פרי המוח והפלפול. אצלנו יש יסוד רק לתכנית של עבודה סוציאלית בבנין המולדת שלנו, תכנית אשר סעיפיה נרשמים יום יום מתוך העבודה ואשר בסכומם יתנו את ההגדרה הסוציאלית, בפרוגרמה שאולה מחוברות צנומות, או מספרים עבים, אין אנו רוצים. אין לבנו נתון לכך. ושמחים אנו לשמוע שגם חברינו בגולה עמדו בנסיון ולא נגררו אחר הפרזיולוגיה.

לחברינו בגולה ישנן שאלות, שאנחנו לא נוכל להשתתף בפתרונן באופן אקטיבי. מצבם שם הוא פי מאה קשה משלנו. אנחנו הננו מאושרים בזה, שכל פעולה, אם היא רק מכוּונת לתכליתה, מוסיפה נדבך לבנין שלנו. לא כן שם: תשעים אחוז מהמרץ מוכרחים חברינו להוציא על עבודה סיזיפית. לא נוכל לעזור להם בפועל בעבודתם. אבל גם לא נרשה לעצמנו בשום אופן לאמור שעבודתם שם מיותרת. כי ברגע שאנו שוללים את העבודה הזאת, הננו שוללים גם את אפשרות העבודה פה. לולא שמרה הגלות על צורתנו הלאומית, לא היינו מגיעים עד כאן. וברוכה תהיה לנו כל עבודה בגלות המכוונת להכנת העם לקראת עתידו הלאומי. יש רק עבודה אחת בגלות שאנו שוללים אותה בהחלט, והיא: “הרקוד בחתונות זרות”. עבודה זו גלותית היא, בין שהיא בארץ-ישראל ובין שהיא בחוץ-לארץ.

שיתוף יותר ממשי יש בינינו ובין חברינו שבגולה בנוגע לעבודה בארץ-ישראל. שאלת פתיחת השערים בשביל ההגירה מרוסיה, היא אחת השאלות העיקריות העומדת עתה על הפרק. וצדק החבר שאמר, כי השאלה צריכה להפתר לא לפי דרישת נורדוי המוגזמת, וגם לא לפי דעת הצד שכנגדו, כי אם בפתיחת שערים בשביל עלית חלוצים גדולה, שתכשיר את ההגירה הקרובה – לא של מליונים בבת אחת, אבל גם לא של מאות אחדות. ואולם הגירה זו דורשת סדור. ועלינו, על המפלגה העולמית של “צעירי ציון” ו“הפועל הצעיר” שתווצר, לקבל על עצמנו את סדור ההגירה של החלוצים ההולכים לעבוד בארץ. מפלגה זו, שמרכזה האחד בארץ-ישראל ומרכזה השני בגולה, תצטרך להקדיש את מיטב כוחותיה לסידור זה. מובן, שנהיה זקוקים לאמצעים גדולים, אבל את האמצעים עלינו לדרוש מאת ההסתדרות הציונית. ומשונה הוא הפרינציפּ של צעיר-ציון שלא לקבל אמצעים מאת ההסתדרות הציונית. הם, העוסקים תמיד בקבוץ הסכומים בשביל העבודה הציונית, רשאים לדרוש מאת ההסתדרות אמצעים גם בשביל העבודה הציונית שלהם. אם אנו רוצים לעבוד עבודה רחבה, אי אפשר לה לזו בלי אמצעים רחבים. הרי אם נייסד לנו קופה מיוחדת, יהיה גם זה על חשבון האמצעים של ההסתדרות הציונית, אותם האמצעים ורק בעקיפין. יותר נוח, על כן, גם להסתדרות הציונית וגם לנו, שלא ליצור קופות חדשות, כי אם לדרוש אמצעים לעבודתנו מהקופה הכללית

העבודה הארצישראלית שלנו מסתעפת, איפוא, לסעיפים ראשיים אלו:

1) סידור ההגירה של חלוצי העבודה.

2) עבודה חינוכית בגולה.

עלינו להוציא מתוכנו קבוצת חברים ולהפיצם בכל קצוי הגולה לשם תעמולה. אני צריכים לחנך ציונים ברוחנו, לא ציונים שצצו אחרי ההצהרה, כי אם כאלה שיקבלו חינוך ציוני כזה שקבלנו אנחנו. בכל הארצות עלינו להקים דור צעיר, שיהא מוכן ומוכשר לבנות את הבנין שאליו אנו שואפים. את המחנכים-המורים צריכה לתת המפלגה המאוחדת של “צעירי ציון” ו“הפועל הצעיר”.

3) הכשרה בעבודה ובשפה. עלינו להוציא מתוך העבודה החקלאית חברים אחדים ולפזרם בגולה, שיסדרו שם קבוצות פועלים ויכשירו אותם בעבודה חקלאית ובשפה. דבר זה כבר הולך ונעשה, במדה ידועה, במקומות שונים, אך עלינו להרחיב את העבודה הזאת ולשכללה על-ידי המדריכים שנשלח מפה.

4) ארגון הקונגרס הציוני. המפלגה המאוחדת שלנו צריכה לא רק לדרוש ממי שהוא, כי אם לגשת בעצמה במרץ לארגון קונגרס ציוני. הנה מדברים עתה על ועידה ציונית, ועל-פי כל הסימנים אפשר לשער מראש, שועידה זו לא תהיה חוקית יותר מאשר כל הישיבות שהיו עד כה בלונדון. ציוני אמריקה אינם רוצים להשתתף בה משום שהם “ברוגז”, ויכול לקרות שמארץ אחרת לא ישתתפו משום שמי שהוא “ברוגז” עליהם. עלינו להלחם בגלוי ובעוז באנרכיה שהשתררה בהסתדרות הציונית, הממיתה כל איניציאטיבה וכל התפרצות לעבודה, ולשים קץ לה על-ידי קריאת קונגרס ציוני. יחד עם עבודת ארגון הקונגרס עלינו גם לברר את תכניתו ולהשתדל שכוחנו הכמותי בו יהיה גדול. הקונגרס הזה מוכרח לתת להסתדרות הציונית מגמה ברורה – שהיא הולכת ליצור בארץ-ישראל ישוב לאומי עובד. כשאנו מדברים בשאלה זו עם המנהיגים, הרי הם “לוחצים אותנו אל הקיר” בשאלה לקונית: והאמצעים מאין נקח? ואולם אם אפשר לתרץ שאלה בשאלה אחרת, הרי יכולים גם אנו לשאול: והאיניציאטיבה הפרטית היכן היא? ולולא תמכה ההנהגה את יתדותיה על העשירים המעטים שיש בהסתדרות הציונית, והיתה מאמינה בכוחות העם ופונה אליו, היתה יכולה להעשות עבודה לאומית גדולה.

זוהי, בקווים כוללים, התכנית של עבודת הועידה הכללית שלנו, שאני רק המתחיל בה, ושהבאים אחרי ימלאו את אשר החסרתי ויאירו מה שטעון הארה.

תר"פ