בּוֹ בַּמַּעְדֵּר / שאול טשרניחובסקי

בּוֹ בַּמַּעְדֵּר בּוֹ עִסֵּיתָ כַּפֶּיךָ,

קְשִׁי הַיַּבֶּלֶת וְסַפַּחַת בָּעוֹר,

הֵן בְּפַלֵּג תְּעָלוֹת לְעֵצֶיךָ,

הֵן בְּצֵאתְךָ לְנַכֵּשׁ, לַעֲקֹר,

בַּחֲפִירַת בּוֹר-שָׁתִיל בְּמוֹ גָּן,

בַּחֲצִיבַת קַן-עַמּוּד שֶׁל גָּדֵר, –

בּוֹ בַּמַּעְדֵּר!

בּוֹ בַּמַּעְדֵּר גַּם כָּרִינוּ הַקֶּבֶר,

חֶרֶשׁ חָצַבְנוּ בִּנְיַן עֲדֵי-עַד.

בְּבֵית עוֹלָמֵנוּ – נִשְׁקָף לְכָל עֵבֶר…

דֶּמַע? אֵין דֶּמַע, לֹא רָעֲדָה יָד.

בַּתַּקָּלָה לֹא תִּרְאֵנוּ עֵין-צָר!

כָּךְ כּוֹרִים אָנוּ פֹּה קֶבֶר-חָבֵר, –

בּוֹ בַּמַּעְדֵּר.

בּוֹ בַּמַּעְדֵּר חֲפִירוֹת הֶעֱמַקְנוּ,

גֶּדֶר קִבּוּץ שֶׁעָלָה עַל קַרְקַע,

סֶלַע הִתִּיז נִיצוֹצוֹת כִּי נִזְעָקְנוּ,

נֶאֱנָחָה אֲדָמָה לַמַּכָּה.

אֶרֶץ נִקְנֵית בַּזֵּעָה וּבַדָּם!

שֶׁבַח לַכְּלִי הַחוֹדֵר-הַנּוֹקֵר, –

לוֹ לַמַּעְדֵּר!

בּוֹ בַּמַּעְדֵּר נְיַשֵּר אֶל מוּל שֶׁמֶש

מַעֲנִיּוֹת לֶעָתִיד הָרָחוֹק,

וּבִנְתִיבוֹת עוֹלָמִים לְלֹא כֶּמֶשׁ

יַעַל זַרְעֵנוּ בְּשָׂדֶה לִבְלִי-חֹק

בַּחֲרִיצִים נְפַלְּסֵמוֹ בָּאוֹן

אֶל הֶעָתִיד הַמְמַשְׁמֵשׁ וָעֵר, -

בּוֹ בַּמַּעְדֵּר!

תל-אביב, 1938