רקע
אחד העם
שלוחי עם עני
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

„והארץ אשר נתת לאבותינו… הנה אנחנו עבדים עליה“.

כל ימי, כשאני מגיע לפסוק זה, לבי הומה בי, כאלו רואה אני את הסערה שהתחוללה בלב אבותינו, שָבי הגולה, ושומע אני את היללה שהקיפה את כל הקהל מסביב, בעת שהוציאו הלוים מפיהם ברוח נשברה את המלים הנוראות האלה: „עבדים עליה“!… רע ומר מאד להיות עבדים לפרעה במצרים, לנבוכדנאצר בבבל, אבל עבדים עליה, על ארץ אבות שהנחילתנו ההיסטוריא, שבה כל חיינו קשורים, כל כבודנו בעבר וכל תקותנו לעתיד – מה עצום הכאב ומה ידמה לו!

והרגש המכאיב הזה, שהיה תוקפני לפנים רק באמצעות ציור הכח המדמה, נודע לי עתה בדרך מוחשית, כדבר שנקנה בנסיון, על פי מעשה שהיה. ולעתיד, כשאחזור ואגיע לאותו הפסוק, תתיצב לנגד עיני כמו חיה תמונת חמשה אנשים, ואני בתוכם, עוטרים את „הנדיב הידוע“ של ישוב ארץ ישראל, והוא דורש לפניהם, במתינות, בהטעמת כל מלה, דרשה קצרה וברורה:

„ישוב ארץ ישראל אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, לאכרים או לחברות, להתערב בעניני ולחוות דעה במעשי ידי. לדבר הזה מתנגד אני לגמרי, בהחלט, בכל תוקף (complètement, catégoriquement, énergiquement).“

חמשת האנשים ההם היו, כמובן, חברי ה„מלאכות“, שנבחרו על ידי האספה הכללית באודיסא, להביא לפאריז את הבשורה החדשה“ על דבר „שחרור הישוב“1) וזו היתה התשובה שהשיב להם אדון הישוב. הדבר היה – תכתב זאת זכרון לדורות ב„מגלת תענית“ של הגלות – ביום ג', כ“ה אייר, שנת תרס”א.

ובכן, אחר עשרים שנה של „תנועה לאומית“, של עבודה משותפת, שבלעה חלק גדול ממיטב כחות האומה, שומעים שלוחי העם מפי איש יחיד דברים ברורים ומפורשים: לי כל ישוב הארץ, הכל נברא במאמרי, נקנה בכספי, ולכם אין חלק ונחלה בישוב הזה, שאתם באים לדבר בשמו ולדאוג לעתידותיו. ואחר עשרים שנה של ענויי גוף ונפש, עומדים שלוחי המושבות – אלה „החלוצים הראשונים“, אשר אמרנו, הם יחדשו נעורי עמנו על אדמת אבותיו – לפני אדונם בקומה כפופה, כעבדים שסרחו, והוא אומר לפניהם דברי כבושין: דייכם, שנוררים – זה היה מובן הדברים, אף כי נאמרו בלשון יותר נקיה – לקבל טובתי על ידי עושי דברי ולהודות לי על רוב חסדי. ואתם מבקשים לכם גדולות לחוות דעה, לעוץ עצות – חוצפה יתרה![^ftn2]) –

והשלוחים – שלוחי הגולה בראשונה ושלוחי הארץ באחרונה – שמעו דברי השליט לבדו, הורידו לארץ ראשם והשיבו דברים מקוטעים בענות חן, בתחנונים… ולא רגזו תחתיהם, ולא נתר לבם ממקומו, ולא קם רוח בהם, רוח סערה מפרק הרים, לשים קץ בבת אחת לשחוק מרגיז־לב כזה – כי מה היא עבדות בזויה ושפלה המתעטפת בטלית של „תנועה לאומית“, אם לא שחוק מרגיז לב? ובצאתם לשלום איש לביתו, הואילו לבשר „פעלם“ בקהל רב, להמתיק את ה„מרור“ בדברים רכים ומתוקים ולהטעים ביחוד את הזהירות וישוב־הדעת שהצטיינו בהם באותם הימים, ונכרים הדברים, שמחזיקים הם טובה לעצמם, כי הצילו את הישוב „הקדוש“ מסכנה שהיתה נשקפת לו, אלו נמשכו המרובים אחר המועטים והיו מסכימים לחפצם של אלו, להתיצב לפני הנדיב בקומה זקופה ולדבר באזניו דברי אמת, שהיו אולי קשים לו לשמוע והיו אולי גורמים, שיכבוש נדיבותו מעט או הרבה2)…

כי מאחר שדרכי שלום לא הצליחו – כך מודיעים חברי המלאכות – היו ביניהם שלשה, שדרשו לאחוז בדרך ה„מחאה“, באמרם, כי „אין לעמוד בחצי הדרך ולהסתפק בפשרות, בעת שצריך לשוב ולבנות כל הישוב על יסודות חדשים“. „אבל המלאכות כולה, חוץ מאלו השלשה, החליטה, שאין לה לבחור בדרך זה“. ואולם פה נהגו המודיעים מקום לטעות. לא „אחרי ככלות הכל“ נתגלה פירוד הדעות בין חברי המלאכות, כי עוד קודם שהתיצבו לפני השליט, וכבר הבינו מתוך שיחותיהם של אחדים מ„בעלי היכולת“, מה תהיה תכונת הדברים שעתידה המלאכות לשמוע מפיו של זה, – אז דרש אחד החברים (אשר בו נתנה החבורה עיניה להיות לה לפה) שיתנו לו רשות מראש להשיב על הדברים האלה את התשובה היחידה שאפשר היה להשיב ושראויה היתה להשמע מפי מלאכי העם" „נדיב רב חסד! בני עמנו ששלחונו אליך עניים הם אמנם ולא השיגה ידם לבנות כל המושבות בכספם, אבל אם כסף אין להם, שטר יש להם על הארץ הזאת; בני אברהם יצחק ויעקב הם, שלהם ולבניהם ניתנה הארץ למורשה עד סוף כל הדורות, ובכח זכותו הלאומית של העם באים אנו, שלוחיו, ומצווים אנו לאמור לך: בנוהג שבעולם, אדם בעל כיס רוצה להביא תועלת לעמו באיזה מענפי החיים הלאומיים, שיש לכל העם חלק בהם, הרי הוא נותן מה שנותן לאותו דבר שהוא חפץ בו, אבל אינו נוטל רשות לעצמו בשביל כך לעשות בדבר הנוגע לחיי כל העם כאדם העושה בתוך שלו. ואם רק על מנת כן הוא בא ליתן, שיהיה הוא השליט לבדו בקנין העם, אומרים לו: שקילי טיבותך ושדי אחיזרי! גם אתה, נדיב הישוב, אם רוצה אתה בישוב הארץ לתקון האומה, הרי אין לך רשות לסדר הנהגת הענין לפי חפצך בלבד, אלא מחויב אתה לשתף עמך בזה אנשים מן העם ולבטל דעתך מפני דעתם של אלו, הבקיאים בדבר יותר ממך, כדי שתביא נדיבותך באמת את התועלת הלאומית שאתה רוצה בה – ואז תבוא עליך ברכת העם כלו. אבל אם אי אתה עושה כן, הרי אין הישוב הזה אלא מן „ספורט“ חדש של מתנות לאביונים וחנוך־שנוררים, אשר יביא חרפה תחת כבוד והפסד תחת תועלת. למטרתנו הלאומית בארץ אבותינו, ובאופן הזה רשאי ומחויב העם לדרוש ממך שתחדול ממעשיך ולאמר לך: לא מעוקצך ולא מדובשך. פזר ממונך לבטלה בכל מקום אשר תחפוץ, כמו שעושים שאר עשירי ישראל, ואת ארץ ישראל הנח. רֶוח והצלה יעמוד לה ולעמה ממקום אחר, ואם לא עכשיו – לאחר זמן. עם ישראל מלומד בסבלנות, וכשם שחכה עד עתה, יוכל לחכות עוד“ …

ועד עולם לא אשכח את הערב ההוא. ב„בירת העולם“, באחת הפנות, יושבים „שלוחי עם עני“, שבהם שמו מבטחם כל חו“צ שבגולה וכל המושבות שבא”י, כי יגדל כחם להגין על כבודו של הענין הלאומי הגדול המסור בידם. והאנשים האלה, ביחוד מלאכי חו“ל, לא תמול הם. ידועי־שם הם כלם, העובדים עבודת עמם זה הרבה שנים, ואחדים מהם גם זכו לשני כתרים: עסקנים מפורסמים הם במחנה חו”צ ה„מעשיים“, ושרי צבא במחנה הציוניים ה„מדיניים“. גבורים הם לדבר נשגבות ולבקש גדולות בשעה שהם עומדים על הבמה בתוך עמם, ועוד לא עברו שלשה חדשים מעת שהראו כחם וגבורתם בדרשותיהם באספת אודיסא, ונראה היה אז כאלו ששים הם לקראת נשק… והגבורים האלה, בשעה ששמעו אותם הדברים מפי חברם והכירו בו, כי לא משטה הוא בם, לא דרשה נאה הוא דורש, משום „יגדיל תורה ויאדיר“, כי אם באמת ובתמים נכון הוא לפרש בדברים ברורים לפני בעל הכסף מה שדרשו עד עתה מעל הבמה לפני העם, וכל זה לא לאחר זמן, לאחר חדשים או שבועות, כי אם מחר, בשתי שעות אחר חצות, – באותה שעה נשתה גבורתם, וכל המליצות היפות נמסו ונתמזמזו כדונג מפני אש. הפיות שהשמיעו באודיסא והאזנים ששמעו שם את הקריאה הגדולה: „עיני כל ישראל עליכם!“ – השמיעו ושמעו עתה דברים אחרים לגמרי: עיני שליט יחידי נראו להם בדמיונם, ומבט של קצף יוצא מהן כחץ לבלע ולהשחית „מה שנברא בעמל רב ובקרבנות גדולים כל כך“. ובכן עמדו שלוחי העם למנין, וברוב דעות של הכל נגד שנים החליטו, שלא להוציא „דבר מגונה“ מפיהם, אלא דברי חן ותחנונים בלבד, ומי שאינו רוצה בכך, ישב וישתוק, ואל ירגיז את השליט.

ואלהי הכבוד לא יחשוב לעון לי, אם אתודה פה גלוי מפורש, כי מיום שעמדתי על דעתי לא נקלותי בעיני כל כך ולא היה עמי קטן ודל בעיני כל כך, כבאותו הרגע ההיסטורי…

כי אמנם רגע היסטורי עבר עלינו בערב ההוא. „התנועה הלאומית“ באה אז בנסיון ועליה היה להראות, שיש לה על מי להשען לא רק בשעה שהיא עומדת על פתחי נדיבים לבקש חסד, כי אם גם בשעה שהיא צריכה לבעוט בחסד; לא רק במעשים הנראים קרובים לשכר ורחוקים מהפסד בהוה, כי אם גם במעשים שהפסדם קרוב, ושכרם יבוא לאחר זמן; עליה היה להראות, כי נתונה היא בידי אנשים שאינם נרתעים לאחוריהם מפני ה„אחריות“, כשהשעה צריכה לכך, להעמיד בסכנה את הפרט בשביל הכלל, חיי שעה בשביל חיי עולם…

אבל הרגע ההיסטורי הזה עבר בחרפה: התנועה הלאומית לא עמדה בנסיון. כמעט עשרים שנה חכינו לרגע כזה, שיבואו שלוחי העם וישמיעו באזני אדון הישוב את משפט העם על מעשיו ועל שלטונו הבלתי מוגבל, ישמיעו בלשון ברורה ונמרצה, כראוי למדברים בשם העם לפני אחד מבניו, ולוּ גם עשיר כרוטשילד. והנה הגיע הרגע המקווה, אך לא מצא את אנשיו – ויעבור – אולי לבלי שוב עוד…

וברגע ההוא נחתם גזר דינה של המלאכות ולא היה לה באמת עוד שום צורך להתיצב לפני הנדיב ולשמוע את דרשתו. כל מי שיש לו מוח בקדקדו הרי לא יכול לחשוב מראש, כי הנדיב או חברי יק"א יקבלו ברצון את ההצעות על דבר השחרור, שהביאה עמה המלאכות. „אין צורך להיות מ„בעלי בינה“ – אמרתי בפרק הקודם, בדברי על המלאכות עוד קודם שיצאה לפאריז – בשביל לראות מראש, כי לא בקפיצה אחת אפשר להשיג מטרה כזו. החירות ניטלת ולא ניתנת, ואלו שמקבלים עליהם לעבוד בשביל נטילתה, צריכים להזדיין בסבלנות יתרה ובאמונה עמוקה, שסוף האמת להגלות, העיקר הוא, שלא ינטו לצדדים ולא יסתפקו במועט, בפשרה לחצאין “.

כל עיקר פעולתה של המלאכות בפאריז לא היתה צריכה איפוא להיות אלא מעין „פתיחה“, צעד ראשון על דרך חדשה, ארוכה וקשה. היא באה לשָם בשביל להציע גלוי, בפומבי, לפני אדוני הישוב את השקפת המפלגה הלאומית על מצב הענין ולהשמיע באזניהם – בפעם הראשונה מאז נוסד הישוב – את דבר הזכות שיש לו להעם לחוות דעה ולהשתתף בהנהגת המפעל הזה, שבו קשורים חייו העתידים, אף אם הכסף ניתן מאת יחידים. „פתיחה“ זו מוכרחת היתה לבוא, מפני הנמוס, קודם לכל „מחאה“ או איזה צעד אחר שיש בו התנגדות גלויה. גם אלהי ישראל שמר על הנימוס הזה אפילו ביחס למלך רשע כפרעה בשלחו אליו, קודם לכל מעשה, את מלאכו, לאמור לו: „שלח את עמי“, אע"פ שידע, כי לא ישלח. וכל שכן חייבים בני ישראל לעשות כן ביחס ל„מלך“ של חסד וצדקה כאדון הישוב. אבל אי אפשר היה לחשוב שהפתיחה הזאת תהיה גם סיום הדבר בכי טוב, שבעלי היכולת ישמעו דרישותינו ויענו אמן תיכף. ומאחר שהחליטה המלאכות לבלי בוא לפני הנדיב בתביעה על יסוד זכות העם, כי אם רק בבקשה על יסוד טוב־לבו ורחמיו הרבים, – יותר נאה היה לה לכבוש נבואתה, שלא תהיה לשחוק בעיני הבריות. הגע בעצמך, וכי אומרים לו לאדם: בבקשה ממך, ברחמיך הרבים סלק עצמך מעסקך ומסור הנהגתו לאחרים!

אבל המלאכות רצתה לצאת ידי חובתה, שהטילה עליה האספה, ולהמנע עם זה מכל מה שיש בו חשש נזק ל„הישוב הנמצא“, ובכן באה לפני הנדיב לבקש „חירות“ בתחנונים, בתור נדבה ועצה טובה…

ואני מבין אמנם היטב מצב נפשם של החברים באותה שעה ומה הביאם לכך, אבל מה שאיני מבין הוא – „מעיקרא מאי קסברי“?

נעימים לו לאדם חלומות נעוריו ולא בנקל הוא מותר עליהם, עשרים שנה חלמנו, שאנו בונים עולמות, והעלמנו עין מן המציאות, שהעידה בכל שעה, כי אין כל מעשינו אלא מעין מעשה הזבוב (במשל הידוע), העומד על גב השור וקורא: חרשנו! וכדי שלא להפריע את החלום הנעים, לא השגחנו הרבה במעשי ה„שור“, אם חורש הוא באמת ועושה תלמים לזריעה, או משחית פני האדמה ללא הועיל, רק להכשיל רגלי העוברים… וכשבאה עתה שעת הקריסיס ואי אפשר עוד להתעלם ממה שגלוי כבר גם לתינוק דלא חכים ודלא טפש, התחלנו אמנם בעל כרחנו לפתוח פה גם אנו, אבל להחיש בידנו את קץ החלום, להביא את עצמנו בסכנה, שיראה כל העם, מה טיבו של בנין זה, אשר הקדשנו לו מיטב כחנו ושנותינו, כי איש אחד נוקף אצבעו והכל חוזר לתהו ובהו, – למדה כזו עוד לא הגענו, ונוח לנו שימָשך החלום עוד כל ימי חיינו, ואחרי כן – après nous le deluge – מאשר נראה בעינינו את אחרית פעלו ונצטרך להודות לעצמנו ולאחרים כי מאומה לא עשינו עוד לתחית עמנו בארץ אבותינו וצריך להתחיל הכל מחדש, מן היסוד…

ושבח אני מפני זה את „בעלי הבינה“ שדברתי עליהם בפרק הקודם, כי הם גם בעת האספה באודיסא לא נמשך לבם אחר מליצות יפות, ובהבינם מראש עד היכן הדברים מגיעים, התנגדו בכל כחם לענין המלאכות באותה צורה ולאותה מטרה שהוצעה לפני האספה. הם ראו מיד, שמלאכות כזו אין לה שום דמיון עם פעולת השלוחים השונים שהלכו לפאריז בזמנים שונים לבקש רחמים מלפני הנדיב ומשרתיו על האכרים העניים שבמושבה זו או זו, לבנות בתים לאלו, לקנות ענבים מאלו, לסלוח לעונם של אלו, וכדומה; כי הפעם תהיה תעודת המלאכות, להפך, לשים קץ לכל ה„שנוררות“ הזאת – שארכה, לבשתנו, קרוב לעשרים שנה והיתה כסם־המות לכל הישוב – ותעודתה זאת תחייב את המלאכות לדבר הפעם בלשון אחרת, שלא נשמעה עוד שם, „במקומות הגבוהים“, ולבלתי שים לב לצרכי־הרגע של המושבות, אשר אולי יפסידו על ידי זה. ולפי שהבינו „בעלי בינה“ אלו את הדבר לאמתו, לכן שאלו את עצמם עוד אז, באודיסא, אותה השאלה שחברי המלאכות הגיעו אליה רק בפאריז: אם מסכימים הם לעשות דבר שיביא אולי הפסד בהוה ל„הישוב הנמצא“. ועל השאלה הזאת השיבו לעצמם גם כן עוד אז באודיסא אותה תשובה שהגיעה אליה המלאכות רק בפאריז, כלומר – בשלילה. ולפיכך, על פי השקפתם הם, התנגדו בצדק למלאכות של פומבי כזו עם דרישות „מסוכנות“ כאלו, והציעו לשלוח גם הפעם, כבשנים הקודמות, רק שנים שלשה „נשואי פנים“, בשביל לעורר רחמים על האכרים הנאנחים ועל הפועלים הנאנקים. מלאכות „צנועה“ כזו אפשר באמת שהיתה מצליחה לפתוח שערי רחמים, הרבה יותר מן המלאכות הגדולה, והיתה שבה בבשורה טובה, כי הגדיל הנדיב את חסדו עם עבדיו והבטיח להוסיף עוד כך וכך לצרכיהם השונים, ו„הזבובים“ היו מקישים אז בכנפיהם מעל גבי השור בשמחה רבה וקוראים בקול ענות גבורה: חרשנו!…

זו היא „שיטה“, ובין שנסכים לה או לא, עלינו לתת צדק לבעליה, כי נשארו נאמנים לעצמם ולההגיון, אבל אלה מחברי המלאכות, שבעת האספה קבלו את ההצעה ע"ד המלאכות רצון והסכימו לעיקר תעודתה, – אלה, מי יתן וידעתי, מעיקרא מאי קסברי ולבסוף מאי קסברי?

יש אמנם ב“הודעת המלאכות“ מעין תשובה על שאלה זו: מעיקרא קסברי – כך מרמזים המודיעים – שחברת יק”א היא עתה המנהיגה את הישוב, ורק הכסף בא מאוצרו של הנדיב, ולבסוף נודע להם, כי כאז כן עתה הנדיב בעצמו הוא המנהיג והכל נעשה כרצונו. התנצלות זו, אם נתרגמה ללשון יותר פשוטה ומפורשת, יהיה מובנה כך: מתחלה, כשהיינו סבורים, שיש לנו עסק עם חברה המנהיגה את הישוב על חשבונו של הנדיב, היינו מוכנים ומזומנים לתבוע ממנה בחזקה חלק בהנהגה, כי על חשבון אחרים הרי גם אנו ראוים לאיצטלא זו. אבל מכיון שנודע לנו, כי בעל הכסף עצמו הוא המנהיג, נסתתמו טענותינו והוכרחנו להודות, כי לו הצדקה לעשות מה שלבו חפץ, וטלנו בושת הפנים, שבאנו לדרוש מידו את שלו, מחסרון ידיעה…

חביב עלי כבוד חברי, ולכן נוטה אני להאמין, כי רחוקה מלבם מחשבה כזו, ואין כאן אלא אמתלא רפויה בלבד. אבל אם באמת זו היתה דעתם, איני מבין, לאידך גיסא, מפני מה פסחו על שתי הסעפים ולא מצאו עוז בלבבם – בזה הרי לא היתה בודאי כל סכנה להישוב הנמצא – לבקש בפה מלא סליחה מאת הנדיב על שנכנסו לרשותו בדרישות כאלה, שנוסדו למפרע על טעות, ולסגת אחור בהשתחויה, כמו שנוהגים בני תרבות, כשפותחים בטעות הדלת למעון זרים?…

אבל יותר קשה לירד לסוף דעתה של המלאכות בנוגע למעשיה בעתיד. הנה היא מודיעה לנו בסוף דבריה, כי עדיין לא נתפרדה חבילתה, כי מאחר שלא הושגו עוד המטרות שהציבה לה האספה, „מחויבת המלאכות להוסיף ולעבוד בשביל השגתן. באיזו דרכים? – על אלה תדון המלאכות ותחליט דבר“.

תדון ותחליט! – אבל הרי כבר דנה המלאכות וכבר החליטה דבר, השולל ממנה כל יכולת להוסיף ולעבוד בשביל השגת אותה המטרה, שהציבה לה האספה!

כי כששבו המלאכים לבית ועדם, אחר התיצבם לפני הנדיב, ופניהם העידו בהם, שמרגישים הם כלם בלבם, כי היום הזה יכתב לחרפה בתולדות התנועה הלאומית, בעמוד שלוחי העם לפני איש אחד מאחיהם ולא מצאו את לבבם לדבר אליו כאשר דרש כבוד הענין הלאומי שהם באי־כחו, – אז קם אחד מהם ואמר: „חברי, מה שנעשה אין להשיב, אבל לעתיד, כדי שלא נבוא עוד הפעם לידי מכשול, הריני מציע, שנקבל עתה עלינו מפורש מה שהיה צריך להיחשב כדבר המובן מאליו, והוא, שהמלאכות, בראותה דרך להצלת הישוב ואפשרות קיומו הבריא רק בשחרורו מעול האפיטרופסות, אין לה אלא מטרה אחת עיקרית: להשתדל בשחרור הזה, וכל מה שמועיל מאיזה צד להשגת מטרתה, אף אם יש בו חשש הפסד להאינטרסים הזמניים של המושבות, הוא מן האמצעים שמחויבת היא להשתמש בהם“. – ואת ההצעה הזאת דחתה המלאכות ברוב דעות גדול, ובזה הרי חסמה את הדרך לפניה לעתיד ולא הניחה שום מקום לאיזו עבודה שיש לה באמת יחס ישר אל המטרה שהציבה לה האספה. מי שבא ליטול מידי אחרים מה שאינם רוצים ליתן, ועם זה מקבל הוא על עצמו לבלתי עשות דבר שיוכל להביא את אלו לכלל כעס, שמא יצא מזה הפסד מאיזה צד, הרי הוא כאלו אומר: אשבור את החבית ואשמור את יינה. מעולם לא השיגו בני אדם איזו מטרה גדולה מבלי להביא קרבנות על דרכם אליה. ההוה צריך תמיד לשלם מחיר העתיד, ובלי הפסד אין שכר; צריך רק לשקול את השכר כנגד ההפסד… אין ספק, שכל צעד וצעד שנתקרב אל מטרתנו יצר בהכרח צעדיהם של אלו, שמטרתנו מתנגדת לחפציהם, ואם קבלה המלאכות על עצמה לעשות רק מה שלא יביא הפסד בהוה, כלומר מה שלא יכעיס את השליטים, – מה נשאר לה עוד לעשות? הנה גם בכל הימים הרבים שעברו על הישוב היו חו“צ מסתכלים בלב דוי על המעשים הנוראים שעשתה הפקידות בא”י, אלא שמחמלתם היתרה על הישוב ומיראתם להכעיס את הנדיב, שלא יכבוש כעסו על רחמיו ונמצאו האכרים ניזקין, – ראו מה שראו ושתקו. ועכשיו ששכחה המלאכות, כי לא לכך נוצרה, וחזרה גם היא למדת הרחמים, – במה כחה גדול לעשות בזה יותר ממה שנעשה עד כה, כלומר יותר מאפס?

אבל מניח אני את השאלות בדבר המלאכות. תאמר היא עצמה מה שתאמר, וכל מי שאין לפניו משא פנים יכיר ויודה, שכל מציאותה עתה אינה אלא לבטלה. יותר נאה לך לילך למנוחות ולא תהיה למזכרת עון, וחבל שאין אנו יכולים גם להשכיחה מלב ולהכחיד זכרה מספר התולדה, שלא יתבישו בנו בנינו אחרינו.

ואולם שאלה יותר קשה ויותר חשובה היא: מה לנו, לכלנו, לעשות עתה?

לרמות את עצמנו בנחמות ותקוות – אי אפשר עוד. המצב ברור ביותר, וגם דמיון נלהב לא יוכל עוד לחפות עליו. איש אחד בעל אוצרות יושב בפאריז ומפרנס איזו מאות עניים היושבים על אדמתו בא“י, מפרנסם פעמים בריוח ופעמים בצמצום, אבל תמיד בבזיון ובשפלות, המפעפעים בעמקי נפשם ומשחיתים בם כל רגש של כבוד והכרה עצמית. עבדים נבזים ושפלים הם בעיני אדונם, „שנוררים“ ו„גנבים“, שכל מזמתם היא רק להוציא פרוטה יתרה מכיסו. ולמה הוא מטפל בפרנסתם? – „כל בַרון יש לו פנטסיא שלו“, אומר המשל, ומי יוכל לחדור לתוך אותה „הפנטסיא הבַרונית“ שעליה עומד „הישוב הנמצא“? אבל זה ברור וידוע עתה, כי לא קנין לאומי הוא הישוב הזה. הברון עשהו, והברון יכול (ואולי גם עתיד) להחריבו בזמן שירצה, ואם יעשה זאת, תפול מאליה גם אותה „העליה“ הקטנה שבנה העם על בית היחיד, כלומר המושבות המעטות הנקראות „חפשיות“, שכמעט כלן אין להן יסוד לעצמן ואינן מתקימות אלא בזכות הישוב של היחיד. – ואנחנו מה? עזי פנים, הנדחקים ונכנסים לרשות שאינה שלהם ומחוים דעה ללא שאלום! אמת, כי מחוים דעתם רק בענוה והכנעה, יודעים את ערכם ואינם מדברים גדולות לפני מי שגדול מהם בעושר. אבל, אם בצורה זו או זו, עצם דבר הכניסה לרשות היחיד ונתינת עצות לגדול בעניניו הפרטיים, – וכי לא תחשב זאת לעזות, אם אך נודה – והנהגתנו עד כה הלא כהודאה דמיא – שבאמת יוכל ישוב א”י להיות רשות היחיד למי שקונהו בכספו?

ואמנם „עזי פנים“ אנו, אם אחר כל זה עוד נעיז לשוב ולדבר על „עבודתנו הלאומית“ בארץ ישראל. מה לנו בא“י ומי לנו בחו”ל, כי תהיה לנו צדקה לאמור: זה הוא פרי עבודתנו בא“י ואלו הם ראשי העבודה בחו”ל, אשר יגינו על הפרי הזה ולא יתנו לנגוע בו לרעה?

עבדות ושנוררות בארץ ישראל, מליצה רמה עם רוח נמוכה בחוץ לארץ – זה הוא כל מה שרכשנו לנו בעבודת עשרים שנה.

ובמצב כזה נקל הרבה יותר להשיב על שאלת „מה לעשות“ מלמצוא תשובה על שאלה אחרת קודמת לזו:

מי ומי העושים?…

מאמר זה נדפס ב„השלח“ כרך ז' חוב' ו' (תמוז תרס"א).


  1. עי' בפרק הקודם.  ↩

  2. עי‘ „הודעות המלאכות“, „השלח“ כרך ז’ ע' 464־460.  ↩

המלצות קוראים
תגיות