שְׁנֵי יְדִידִים הָלְכוּ בָּרְחוֹב עִם-חֲשֵׁכָה

וְגִלְגְּלוּ בֵּינָם שִׂיחָה.

לְפֶתַע, בְּעָבְרָם, הִתְחִיל לִנְבּוֹחַ כֶּלֶב

וְאַחֲרָיו שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, וְעוֹד, וְעוֹד;

בִּן-רֶגַע נִתְאַסְּפוּ מִכָּל הַחֲצֵרוֹת

כַּחֲמִשִּׁים כְּלָבִים – וְהֵם נָבְחוּ כְּאֶלֶף.

אֶחָד מִשְּׁנֵי הַחֲבֵרִים

רָצָה כְּבָר אֶבֶן לְהָרִים.

“הַנַּח!” – אָמַר רֵעוֹ – "מָה, יְדִידִי, רָצִיתָ?

הֵן נְבִיחַת-כְּלָבִים לִמְנוֹעַ לֹא תּוּכַל!

אוֹתָם בְּאֶבֶן רַק תַּקְנִיטָה.

נֵלֵךְ קָדִימָה – וַחֲסַל!"

וּבֶאֱמֶת: הַזּוּג הִמְשִׁיךְ דַרְכּוֹ בְּשֶׁקֶט –

וְהַנְּבִיחָה הִתְחִילָה מִשְׁתַּתֶּקֶת

עַד שֶׁסּוֹף-סוֹף חָדְלָה בִּכְלָל.

*

גַּם דִּין אַנְשֵׁי קִנְאָה כְּדִין כְּלָבִים הַלָּלוּ

עַל כָּל אֲשֶׁר יִרְאוּ – יַשְׁמִיעוּ נְבִיחָה.

הַנַּח לָהֶם – וְלֵךְ לְדַרְכְּךָ:

הֵם יִנְבְּחוּ – עַד שֶׁיֶּחְדָּלוּ.