מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
שץ, צ'. (אין תאריך). על הסף. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-02-24. http://bybe.benyehuda.org/read/6105
MLA:
שץ, צבי. "על הסף". פרויקט בן-יהודה. אין תאריך. 2018-02-24. <http://bybe.benyehuda.org/read/6105>
ASA:
שץ, צבי. אין תאריך. "על הסף". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-02-24. (http://bybe.benyehuda.org/read/6105)

על הסף

מאת: צבי שץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מבחר צעירינו הולכים למלחמה. רבים ממנו יפלו חללים. יעבור זעם, ידום רעם-תותחים, ומלחמה חדשה צפויה להתפרץ בקרב הימים, מלחמה בעד הלאמת-הקרקע.

בלי מלחמה לא תתגשם בחיים הלאמת-הקרקע בצורתה הרצויה לנו. אלמנטים בעלי-ביתיים לא יוַתרו על האפשרויות לשאת שֵׁם בַּעל, ואנחנו הפועלים לא נרצה, לא נוכל לרצות, כי ארצנו תשודד ע"י חברות פרטיות, ולא נִתן לזרם הזה להכנס ולשטוף את נִצני הארץ.

אם נביט על כל תנועה לאומית אמתית כמו על הבעת שאיפה ידועה, נבין, כי הריבולוציה שלנו הציונית אינה תשוקה למקלט בטוח בלבד, כי אם רצון לגַשם בחיים את השאיפה של האומה המונחה ביסודה, והשאיפה הזאת עומדת קודם-כל להתגלות ביחסנו לאדמה. כי הן הכל מתחיל מן האדמה, ממנה אנו יונקים את לשד-החיים. האמנם לא נקדיש לה את מחשבתנו הראשונה?

התנועה הציונית, אשר קראה כחות צעירים לעבודה וליצירה, מתחילה לגַלות את תוכה האמתי.

ההתנדבות[1] היא התחלת תנועה ריבולוציונית בקרב עמנו. ועל המחנה ההולך עתה אל שדה-הקרב יפול הגורל להכריז גם את המלחמה הזאת.

דרישת העובד תִּשָּׁמע מקצה העולם ועד קצהו. המלחמה צריכה להתפרץ תיכף על סף הארץ ולא בתוכה.

או הֲנֵשב ונחכה עד אשר הקפיטל יכה שרשים פה, ויקרע לגזרים לעינינו את ארצנו, ארץ-העובד?

הלאמת-הקרקע היא, אפוא, התנאי הראשון וההכרחי שעלינו לגַשם בחיים, בשלמותו ולא באופן חלקי, ושבלעדיו לא נוכל לצעוד הלאה. יען כי כמו שמִן-האדמה פורח ומשגשג כל חי, ככה קשורות כל שאלות-חיינו בשאלת-האדמה. שאלת האשה והמשפחה, הרליגיה והכלכלה. פה, על בסיס האדמה, הן נראות לפנינו בצביונן הנכון.

הלאמת-הקרקע מבשרת לנו שִנוי יסודי ביחס שבין האדם אל האדמה. האדמה איננה יותר אמצעי לשם עסק ונִצול, פרנסה וחיים טובים. היא בעצמה ובכבודה המטרה.

היא בעצמה אותו הסוד הנשגב אשר לא יַד-אנוש עשתהו. משוחררה – היא בעצמה משחררת את בעליה, כביכול, מן הפסיכולוגיה של בעלים, ושוב מעלה נר קדוש בקרבנו, זיק-אלהים, שבלעדיו אין כדאי לחיות בעולם הזה. שוב נברא וצומח בנו אותו היחס הרַליגיוזי שדָעך כמעט ברִחוק מהטבע וברעש-הכרכים.

מושחתים אנו. צחוק ציני על שפתותינו תועה. אלהים – מת, המשפחה נהרסה, ובמקומם יאוש, חלול כל קודש, ואפס, פסיכולוגיה של אדון ועבד, בעל ושפחה, הדורשת בַּכֹּל בצע ותועלת, הרואה בַּכֹּל אך כלי-שמוש לפרנסה ותענוג, הממלאה שחוק פיה על כל מה שצפון עוד וסוער בנשמה.

אלה הם הסימנים העיקריים, סימני הדור המַטֵּריאליסטי שלנו.

ועם כל זה לא מתה עדיין בנפש האדם התביעה הרליגיוזית והצורך בסביבה משפחתית.

התוכן ישנו והצורה ההולמת אותו – תִּבָּרא. במקום משפחה על יסוד של קרבת-דם, באה הקבוצה על יסוד של קרבת-נפש.

ובמקום דת – אמנות חדשה, המקָרבת לחיים ומתקרבת אליהם, השופכת ממשלתה לא רק על יחידי סגולה, כי על כל בן-אדם הקרוב לטבע, שהרגש הרליגיוזי פועם בקרבו. ולא עוד יגש בן-האדם אל אדמתו אשר הוא מעַבֵּד, כבעל אל מקנת-כספו, כי אם ביראת קודש. ופירות יפים שלא היו עוד תצמיח האדמה החפשיה. “והארץ לא תִמָּכר לצמיתות, כי לי הארץ”, אמר ה’.


ואיככה זה אֹהַב אותך כיום, אדמה, אם עבדים זוחלים על פניך, אם מוציאים אותך אל השוק וקונים ומוכרים אותך על פסגותיך ועל עמקיך, ובחוצפה יֵאָמר: אני – בעלך.

מי הוא הבעל האמתי? האדם העובד או המכה בשבט עליון את כל חי ומצוה לו – צְמַח? האכר הזורע שדהו, או הרוח נושא הזרע והפרפר המַפרה בבלי יודעים בהתענגו על מֶתק-הדבש?

כוכבי-ליל, גבוה נתן אתכם ה’ בשמים, וקצרה יד-אנוש מלהשיגכם. חפשיה וטהורה אהבת בני-אדם אליכם.

אות הנכם, מופת ורמז לבני-אדם!

כזאת צריכה להיות לנו גם האדמה!


אחרי אלפיים שנה הננו עומדים שוב על הקרקע, ודאגתנו הראשונה היא, שהקרקע תהיה לנו ולא לאלה שיבואו הנה לשם עסק ונצול.

אדמה ושמים הם המזִינים את גופנו ונשמתנו, לכולנו הם, אסמינו לא יוכלו להכיל את כל הפרי, אם רק כולנו נעבוד, אם נתנגד נִגוד נמרץ לכל המונופוליות של בעלי-רוח על השמים ובעלי-הכיס על האדמה.

הכל צריכים והכל יכולים לעבוד וליצור. ואת זה אנו צריכים להניח ביסוד תנועת-התחיה.

האהבה חיה בנפש האדם בכל טהרתה, ולא אשמתה היא כי לא הוציאוה לאור-השמש עדיין. כי ביגיע-כפים ישיג האדם את לחמו. הוא קשור אל האדמה בהכרח ותלוי בה. וקללה רובצת על שניהם יחד.

מדי יום ביומו תאַיֵּם עליו האדמה באָמְרָהּ: אם לא תצא מחר לעבוד לא תוכל להתקַים.

דאגת-הלחם היא העול המעיק כבר אלפי-שנים על הנשמה ואינה נותנת לה לאהוב בלי גבולים.

את עול-הכלכלה צריך להסיר עד כמה שאפשר מן הפרט ולהעמיסו על הצבור.

אז תהיה לאדם אפשרות להתפתח.

אז לא יהיו עוד עבדים משועבדים לאדמה, אשר מוסרים כל כחותיהם האינטֶלֶקטואַליים רק לכלכלה.

אז יחדל טשטוש האני העליון, השואף להיות גֵא ואדיר עלי אדמות, אף על פי שהוא עובד ומפני שהוא עובד – עובד את האדמה לא רק מפני שהוא אנוס לכך, אלא מפני שהוא רוצה לאהוב ולהיות אהוב עליה.

זו היא הלשון אשר בה ידבר בן-האדם עם האדמה. זה הוא הצורך הנפשי העמוק אשר מִלּוּאוֹ יסַפֵק אותו.

אז, רק אז, יתגַשם שחרור הפרט בעבודה.

[תרע“ח, קובץ ”בעבודה"]


  1. [לגדוד-הצבא העברי בשנת תרע"ח]  ↩

צבי שץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של צבי שץ
רקע
צבי שץ

יצירותיו הנקראות ביותר של צבי שץ

  1. מכתבים ורשימות (מכתבים)
  2. בתיה (פרוזה)
  3. על הקבוצה (מאמרים ומסות)
  4. בלא ניב (פרוזה)

לכל יצירות צבי שץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות צבי שץ

יצירה בהפתעה
רקע

הערכת עצמנו

מאת אהרן דוד גורדון (מאמרים ומסות)

ו

אולם השאלה היא: מה יהיה עד אז, עד הזמן של חיים אחראים בעד עצמם? איך עלינו לשמור על עצמותנו מטשטוש ומהריסה? ואיך לשמור על עצמותנו מתערובת זרה, העושה אותנו למין אנדרוגינוס, למין עקרה ביצירה לאומית מקורית? והעיקר מה יהיה בסופנו? חיים לאומיים, אשר יפרנסו פרנסה מספיקה את עצמותנו הלאומית, אין לנו ולא במהרה יהיו, ואם רוחנו הלאומית תהיה ניזונה רק בפרי רוחם של אחרים, – האמנם נתקיים בתור אומה לאורך ימים? האמנם ישאר בנו לאורך ימים רוח לרצות עדיין להתקיים בתור אומה מיוחדת? אם בקרב הדור הצעיר של היום, שעדיין נשתמרה בו רוחנו הלאומית במידה הגונה מחינוכו בבית הוריו ושגדל בתוך רדיפות מן החוץ, הדוחפות גם הן במידה הגונה לצד פנים, – אם בקרב הדור הזה כבר ישנם צעירים (וכלל לא מוכח, כי הם מהיותר גרועים) במספר כל כך גדול, שהמעבר למחנה האחרים הוא בעיניהם כל כך קל? מה יהיה בעוד דור אחד ובעוד דור אחד, באת אשר גם התנאים החיצוניים בודאי יהיו יותר נוחים? האמנם ספרותנו החדשה תצילנו? אבל הספרות הרי אינה יכולה לתת לעצמותנו יותר ממה שחיינו נותנים לנו ומה שהם נותנים לה, ואם היא תך בדרך זו של ביטול היש שלנו ושל התפרנסות ממזונם של אחרים ושל יצירה מתוך עיכול מזון זה, הבא מן החוץ, – במה כוחה גדול לפרנס את עצמותנו מכוח הספרויות האחרות?

ברוך לכאורה, כי במצבנו של היום, שחיינו הלאומיים העצמיים בכל ארצות פזורינו נתמזמזו לגמרי, שאנחנו קרואים לקרעים כמספר הרוחות הנושבות בעולמותיהם של אחרים, ושכל קרע נישא ברוח אחרת וחי ברוח האחרת ההיא, אין לעצמותנו הלאומית גואל אחר מלבד עצמותו של כל אחד מאתנו, של כל ‘אני’ חי שבקרבנו. ברור לכאורה, כי החושב על חינוך לאומי בזמן הזה, עליו לדאוג קודם כל לשלימות העצמית הפרטית, שבהכרח כלול בה היסוד הלאומי ולפרנסת היסוד הלאומי הזה, עליו לדאוג לטיפוח אותן הנימים הדקות הנעלמות שבנפש, שהורכב מהן היסוד הלאומי שב’אני’ הפרטי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.