מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על הסף

מאת: צבי שץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מבחר צעירינו הולכים למלחמה. רבים ממנו יפלו חללים. יעבור זעם, ידום רעם-תותחים, ומלחמה חדשה צפויה להתפרץ בקרב הימים, מלחמה בעד הלאמת-הקרקע.

בלי מלחמה לא תתגשם בחיים הלאמת-הקרקע בצורתה הרצויה לנו. אלמנטים בעלי-ביתיים לא יוַתרו על האפשרויות לשאת שֵׁם בַּעל, ואנחנו הפועלים לא נרצה, לא נוכל לרצות, כי ארצנו תשודד ע"י חברות פרטיות, ולא נִתן לזרם הזה להכנס ולשטוף את נִצני הארץ.

אם נביט על כל תנועה לאומית אמתית כמו על הבעת שאיפה ידועה, נבין, כי הריבולוציה שלנו הציונית אינה תשוקה למקלט בטוח בלבד, כי אם רצון לגַשם בחיים את השאיפה של האומה המונחה ביסודה, והשאיפה הזאת עומדת קודם-כל להתגלות ביחסנו לאדמה. כי הן הכל מתחיל מן האדמה, ממנה אנו יונקים את לשד-החיים. האמנם לא נקדיש לה את מחשבתנו הראשונה?

התנועה הציונית, אשר קראה כחות צעירים לעבודה וליצירה, מתחילה לגַלות את תוכה האמתי.

ההתנדבות1 היא התחלת תנועה ריבולוציונית בקרב עמנו. ועל המחנה ההולך עתה אל שדה-הקרב יפול הגורל להכריז גם את המלחמה הזאת.

דרישת העובד תִּשָּׁמע מקצה העולם ועד קצהו. המלחמה צריכה להתפרץ תיכף על סף הארץ ולא בתוכה.

או הֲנֵשב ונחכה עד אשר הקפיטל יכה שרשים פה, ויקרע לגזרים לעינינו את ארצנו, ארץ-העובד?

הלאמת-הקרקע היא, אפוא, התנאי הראשון וההכרחי שעלינו לגַשם בחיים, בשלמותו ולא באופן חלקי, ושבלעדיו לא נוכל לצעוד הלאה. יען כי כמו שמִן-האדמה פורח ומשגשג כל חי, ככה קשורות כל שאלות-חיינו בשאלת-האדמה. שאלת האשה והמשפחה, הרליגיה והכלכלה. פה, על בסיס האדמה, הן נראות לפנינו בצביונן הנכון.

הלאמת-הקרקע מבשרת לנו שִנוי יסודי ביחס שבין האדם אל האדמה. האדמה איננה יותר אמצעי לשם עסק ונִצול, פרנסה וחיים טובים. היא בעצמה ובכבודה המטרה.

היא בעצמה אותו הסוד הנשגב אשר לא יַד-אנוש עשתהו. משוחררה – היא בעצמה משחררת את בעליה, כביכול, מן הפסיכולוגיה של בעלים, ושוב מעלה נר קדוש בקרבנו, זיק-אלהים, שבלעדיו אין כדאי לחיות בעולם הזה. שוב נברא וצומח בנו אותו היחס הרַליגיוזי שדָעך כמעט ברִחוק מהטבע וברעש-הכרכים.

מושחתים אנו. צחוק ציני על שפתותינו תועה. אלהים – מת, המשפחה נהרסה, ובמקומם יאוש, חלול כל קודש, ואפס, פסיכולוגיה של אדון ועבד, בעל ושפחה, הדורשת בַּכֹּל בצע ותועלת, הרואה בַּכֹּל אך כלי-שמוש לפרנסה ותענוג, הממלאה שחוק פיה על כל מה שצפון עוד וסוער בנשמה.

אלה הם הסימנים העיקריים, סימני הדור המַטֵּריאליסטי שלנו.

ועם כל זה לא מתה עדיין בנפש האדם התביעה הרליגיוזית והצורך בסביבה משפחתית.

התוכן ישנו והצורה ההולמת אותו – תִּבָּרא. במקום משפחה על יסוד של קרבת-דם, באה הקבוצה על יסוד של קרבת-נפש.

ובמקום דת – אמנות חדשה, המקָרבת לחיים ומתקרבת אליהם, השופכת ממשלתה לא רק על יחידי סגולה, כי על כל בן-אדם הקרוב לטבע, שהרגש הרליגיוזי פועם בקרבו. ולא עוד יגש בן-האדם אל אדמתו אשר הוא מעַבֵּד, כבעל אל מקנת-כספו, כי אם ביראת קודש. ופירות יפים שלא היו עוד תצמיח האדמה החפשיה. “והארץ לא תִמָּכר לצמיתות, כי לי הארץ”, אמר ה'.


ואיככה זה אֹהַב אותך כיום, אדמה, אם עבדים זוחלים על פניך, אם מוציאים אותך אל השוק וקונים ומוכרים אותך על פסגותיך ועל עמקיך, ובחוצפה יֵאָמר: אני – בעלך.

מי הוא הבעל האמתי? האדם העובד או המכה בשבט עליון את כל חי ומצוה לו – צְמַח? האכר הזורע שדהו, או הרוח נושא הזרע והפרפר המַפרה בבלי יודעים בהתענגו על מֶתק-הדבש?

כוכבי-ליל, גבוה נתן אתכם ה' בשמים, וקצרה יד-אנוש מלהשיגכם. חפשיה וטהורה אהבת בני-אדם אליכם.

אות הנכם, מופת ורמז לבני-אדם!

כזאת צריכה להיות לנו גם האדמה!


אחרי אלפיים שנה הננו עומדים שוב על הקרקע, ודאגתנו הראשונה היא, שהקרקע תהיה לנו ולא לאלה שיבואו הנה לשם עסק ונצול.

אדמה ושמים הם המזִינים את גופנו ונשמתנו, לכולנו הם, אסמינו לא יוכלו להכיל את כל הפרי, אם רק כולנו נעבוד, אם נתנגד נִגוד נמרץ לכל המונופוליות של בעלי-רוח על השמים ובעלי-הכיס על האדמה.

הכל צריכים והכל יכולים לעבוד וליצור. ואת זה אנו צריכים להניח ביסוד תנועת-התחיה.

האהבה חיה בנפש האדם בכל טהרתה, ולא אשמתה היא כי לא הוציאוה לאור-השמש עדיין. כי ביגיע-כפים ישיג האדם את לחמו. הוא קשור אל האדמה בהכרח ותלוי בה. וקללה רובצת על שניהם יחד.

מדי יום ביומו תאַיֵּם עליו האדמה באָמְרָהּ: אם לא תצא מחר לעבוד לא תוכל להתקַים.

דאגת-הלחם היא העול המעיק כבר אלפי-שנים על הנשמה ואינה נותנת לה לאהוב בלי גבולים.

את עול-הכלכלה צריך להסיר עד כמה שאפשר מן הפרט ולהעמיסו על הצבור.

אז תהיה לאדם אפשרות להתפתח.

אז לא יהיו עוד עבדים משועבדים לאדמה, אשר מוסרים כל כחותיהם האינטֶלֶקטואַליים רק לכלכלה.

אז יחדל טשטוש האני העליון, השואף להיות גֵא ואדיר עלי אדמות, אף על פי שהוא עובד ומפני שהוא עובד – עובד את האדמה לא רק מפני שהוא אנוס לכך, אלא מפני שהוא רוצה לאהוב ולהיות אהוב עליה.

זו היא הלשון אשר בה ידבר בן-האדם עם האדמה. זה הוא הצורך הנפשי העמוק אשר מִלּוּאוֹ יסַפֵק אותו.

אז, רק אז, יתגַשם שחרור הפרט בעבודה.

[תרע"ח, קובץ “בעבודה”]


  1. [לגדוד–הצבא העברי בשנת תרע"ח]  ↩

צבי שץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של צבי שץ
רקע
צבי שץ

יצירותיו הנקראות ביותר של צבי שץ

  1. מכתבים ורשימות (מכתבים)
  2. בתיה (פרוזה)
  3. על הקבוצה (מאמרים ומסות)
  4. בלא ניב (פרוזה)

לכל יצירות צבי שץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות צבי שץ

יצירה בהפתעה
רקע

ג'ניה

מאת אורי ניסן גנסין (פרוזה)

1

מיד כשנכנסנו אל האולם, נרתע חברי לאחוריו.

בעומק האולם, אל השולחן העגול, המכוסה מפה גוְנוּנית נארגה, שממעל לו בסיפון תלויה, על שרשרות מופזות, מנורה מברקת חובשת גולה לבנה-כהה, היו מסובים: מר גילדין, אדון הבית, סיטוני אמיד, בעל פנים נכבדים מוקפים זקן שחור מעוגל ועיניים קטנות ערומות, לבוש בגדי יום טוב לכבוד האסיפה הנועדה – פראק שחור ושרשרת-זהב עבה מרוכסה אל שתי כנפי חזייתו הלבנה, ומתנוצצת על שיפוע כרסו הבולטת. הוא היה שקוע בכיסא עוטה-לבנים וערפו את הפתח; מרת גילדין, הגברת, אשה כתפנית, סנטרנית, שזופת-תנור משכבר, עדויה תלבושת-חג יושבת מימינו על כסא ויני שחור מכופף; שתי בנותיהם הפלגַסות, מַשה, וסשה, לבושות תלבשות תלמידות יושבות על ספה רכה המוצגה באלכסון החדר משמאל אביהם, ונכחו אורֵחה אחת, אשר לא ידעתי מי היא, שוקעת בכיסא עוטה-לבנים ופניה אל הפתח.

החברה היתה, כנראה, שקועת דממה נמתחה… בעל הבית ישב נשען על משענת הכסא לשמאלו, רגלו השמאלית מונחת על הימנית, ראשו מוטה על שכמו ואצבעותיו מתקתקות למקוטעים על קצה השולחן; בעלת הבית שלבה את זרועותיה על חזה, היטתה את ראשה כמעט הצדה, היתה מחליפה לרגעים את גיחוכה המוזר על קמטי שפתותיה ותזמזם בלחש הברות-נגינה מקוטעות; תלמידות הגימנזיה ישבו אשה על יד רעותה זקופות, ישר, בלי-נוֹע, החליפו לרגעים את מקום כפי ידיהן, וכשדרכה רגלי על מפתן האולם הגיע לאזני שיעול ריקן ומחודד בסופו של אחת מהן… רק האורחה, אשר שתי כפותיה נתמכו במשענות הכיסא ופניה המעונדים תלתלים שחורות אשר ברק משי להן נבלטו מיריעת-הכיסא הלבנה, הביטה נכחה שקטה, כאילו לא הרגישה בחברת המסובים.

היא ראתה אותנו ראשונה, ולי נדמה, כי על שפתיה הופיעה בת-צחוק של חיבה.

– ערב טוב!

כל הראשים הופנו פתאום אל עבר הדלת והפנים אורו. מר גילדין קפץ תיכף ממקומו. הושיט את שתי ידיו נכחו, פנה במבוכה קלה אל השולחן, אחרי כן הושיטן אלינו בחיבה גלויה:

– אֶ… אנא, אדוני הצעירים…

תלמידות הגימנזיה השתעלו ברוָחָה עצורה וגברת-הבית הרכינה אלינו את ראשה ממקום שבתה בענות-חן:

– היכנסו נא…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.