מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אהבת דוד ומיכל: שיר רביעי

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אהבת דוד ומיכל: שיר רביעי / יהודה ליב גורדון

עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה…


מֶה עָצַמְתְּ, מַה-גּבַרְתְּ, אַהֲבָה בֶּחָלֶד!

אֵת לֹא חָלַק לָאָדָם אֵל יוֹצְרֵהוּ,

אֵת לֹא שָׂמָה הַבְּרִיאָה בִּלְבַב יָלֶד,

אֵת לֹא הוֹרוֹ הַלִּמֻּד – אַתְּ תּוֹרִיהוּ!


אַתְּ תּוֹרִי לַנָּמֵר הָרַךְ לֵב אָבֶן!

אֵשׁ חֲמָתוֹ תֵּהָפֵךְ לִנְהַר נָחַת,

גִּידָיו שֹׂרָגוּ – אֶל גִּבְעוֹלֵי תֶבֶן

עֵת נֹפֶת דֹדַיִךְ אַתּ בּוֹ שׁוֹלָחַת.


שָׁם אַרְיֵה מַשְׁחִית כָּעָב קַל שָׁלוּחַ

יַחֲלוּף חָשְׁכַּת יַעַר כַּחֲזִיז שָׁמָיִם,

קוֹלוֹ כָּרַעַם יִשָּׁמַע בָּרוּחַ,

לַדָּם יַעֲרֹג כַּצִּמָּאוֹן לַמָּיִם;


חִישׁ יָנַח בּוֹ לִבּוֹ, לֹא עוֹד יַרְתִּיחַ,

וּבְחֹרֵי עֵינָיו אֵשׁ תֹּפֶת שׁוֹקָעַת;

מִי יַשְׁקִיט רוּחוֹ וּשְׁאוֹנוֹ יַשְׁבִּיחַ?

תַּחַת עֻלֵּך, אַהֲבָה, נַפְשוֹ נִכְנָעַה.


גָּם תַּנִּין אַכְזָרִי יַחֲלוֹץ שָׁדָיְם

יֵינִיק אֶת גּוּרָיו שֶאָהֲבָה נַפְשֵׁהוּ;

וּזְאֵב עָקֹב מִדָּם יִכְרַע בִּרְכָּיִם

עַל יַד הַזְּאֵבָה בָּאַהֲבָה תִּפְגְּשֵהוּ.


שָׁם דֹּב שַׁכּוּל נוֹרָא יָשׁוּד כַּדָּבֶר,

כִּי גּוּרָיו זוּ אָהַב נָפְלוּ בָּרֶשֶׁת;

שָם יִשָּׂא נֶשֶר גּוֹזָלָיו עֵל אֵבֶר

וִיחָרֵף גֵּווֹ אֶל רִשְׁפֵי הַקָּשֶת.


הַשֶּׁמֶש יָבֹא, הַשֶּׁמֶש זוֹרֵחַ,

לִמְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף לֹא יוּכַל יָנוּחַ,

וּסְבִיבוֹ דָּבְקוּ כּוֹכָבִים יָרֵחַ

בַּמְּסִילוֹת יַקִּיפוּ אֶרֶץ וָרוּחַ.


הַנְחָלִים יִזְרוֹמוּ יֵלְכוּ הַיָּמָּה,

כָּל גּוּש קַל יַעַל יִנָשֵׂא שָׁמָים,

כָּל כָּבֵד יְשְׁפַּל יַגִּיע אֲדָמָה:

וּבְאַף כֻּלָּם אַתְּ, אַהֲבָה, רוּחַ חַיִּים.


אַתְּ תֶּהְגִּי בַּיוֹנָה, תִּנְהֲמִי בַּשָּׁחַל,

וּתְצַפְצְפִי בַּסִּיס, וּבַסִּיס תִּצְהָלִי;

תִּפְעִי בָּרוּחַ, תָּשֹׁקִי בַּנָּחַל,

תִּקְרְאִי בַּשָּׂרָף, אַף דַּבַּר תּוּכָלִי!


אַף דֶּבֶר וָמָוֶת אֹכְלֵי צֹאן גָּבֶר

אֶל קוֹל אַהֲבָה יַטּוּ אֹזֶן שֹׁמָעַת,

בִּלְבַב הוֹלַךְ לָמוּת הִיא תַּמְעִיט שֶבֶר

עֵת צִפָּרְנָם שָׁמִיר נַפְשׁוֹ נֹגָעַת.


שָׁם בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמָשֶׂק עָרֶשׂ

יִשְׁכַּב עֶלֶם חֹלֶה צָנוּם סָרוּחַ;

קוֹל כָּאוֹב יַשְׁמַע, לִבֹּו יֶהְגֶּה חָרֶשׁ,

בִּגְּרוֹנֹו יִגָּר, לֹא יִשְאַף עוֹד רוּחַ;


אַך אֹהֲבָיו בִּיְמִינָם אוֹתוֹ יַחֲבֹקוּ

אוֹ הוֹרִים אֲהוּבִים דּוּמָם יָהִימוּ

וּלְאֵידוֹ מִנֹּאדָם מָטָר יָזֹקוּ –

חָלְיוֹ יָקֵלוּ, מַר מוֹתוֹ יַנְעִימוּ.


וּבְהִנָּתֵק חוּט תִּקְוָּה הַכֹּזֶבֶת

הִגָּיוֹן עַל לִבּוֹ הָאַהֲבָה תָּעַל:

לֹא הַגֵּו יֶאֱהַב, הַנֶּפֶש אֹהֶבֶת,

יֵש וָיֵש אַהֲבָה גַּם מִזֶּה וָמָעַל.


מֶה-עָצַמְתְּ מַה-גָּבַרְתְּ, אַהֲבָה בָּחָלֶד!

אֵת לֹא חָלַק לָאָדָם אֵל יוֹצְרֵהוּ,

אֵת לֹא שָׂמָה הַבְּרִיאָה בִּלְבַב יָלֶד,

אֵת לֹא הוֹרוֹ הַלִּמֻּד – אַתְּ תּוֹרִיהוּ!


בָּךְ חַרְבּוֹ מִיְמִינוֹ אִיש הַקְּרָב יָטֶל

וּלְמוֹרַשׁ עַכָּבִיש יִתֵּן תִּלְיַהוּ,

בָּךְ יִלְמַד אִיש שָׁלוֹם צֵאת לִקְרַאת קָטֶל

וּכְאֵין לוֹ חַפֶץ בָּם יַעֵר חַיַּיהוּ.

_________

עֵת רָאָה בֶּן-יִשַׁי כִּי אֲהֵבַתּוֹ

מִיכַל הַנָּאוָה תִּפְאֶרֶת הָאָרֶץ

נָשָׂא אוֹתוֹ לִבּוֹ, נַפְשׁוֹ עוֹרְרַתּוּ

לַגְדִּיל מַעֲשָׂיו בִּשְׂדֵי לָחֶם וָקָרֶץ.


בִּלְבָבוֹ אַהֲבָה רוּח עֹז הֵטִילָה

וִימִינוֹ לִמְּדָה הַחֲזֵק קַין וָחָרֶב

וּבְסוּס שׁוֹבָב לַעֲצוֹר יָדוֹ הִשְׂכִּילָה

וּטְרוֹף גַּם אָדָם כָּאֲרִי וּכְדֹב-אָרֶב.


אָז נָטַש הַמִּדְבָּר וַיֵּרֶד שָׁעַר

לִלְחוֹם בַּפְּלִשְׁתִּים מִלְחָמָה נִמְרֶצֶת,

וּמִי לֹא יִתְמַהּ לִרְאוֹת רֹעֶה נָעַר

אֵיךְ רֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב יָדוֹ רֹעֶצֶת!


רֹאשׁ גִּבּוֹרִים זֶה – זֶה גָּלְיַת מִפְּלֶשֶׁת,

צֶלֶם בַּלָּהוֹת אֶל אַנְשֵי עַם עֵבֶר,

כָּל רֹאֶה בּוֹ חָת וַיִּירָא מִגֶּשֶׁת –

רֹאש גִּבּוֹרִים זֶה – מִי הוֹרִידוֹ קָבֶר.


לֹא אִיש מִלְחָמּה, לֹא גִּבּוֹר כָּמֹהוּ,

גַּם לֹא חֶרֶב וַחֲנִית קִצוֹ הֵבִיאוּ;

אַךְ דָּוִד הָרֹעֶה יָכֹל עֲשׂהוּ,

אַךְ קֶלַע וָאֶבֶן – לַעֲשׂוֹת הִפְלֵיאוּ.


בּוּז לָךְ, בַּת-כַּפְתּוֹר, הַעוֹד תִּתְהוֹלַלִי?

נִצְחֵך אָבַד, וּכְבוֹד יַעְרֵךְ נִקָפוּ!

חִגְרִי נָא שַׂק כַּאֲבֶל-אֵם הִתְאַבָּלִי,

בָּנַיִךְ כִּי יָצְאוּ שׁוּב לֹא יָסָפוּ.


שָׁוְא תִּדְלְגִי בַּית דָּגוֹן, שָׁוְא שָׁם תָּגֹדִּי,

כַּדָּג בִּמְצוּדָה נַפְשוֹ לֹא יוֹשִיעַ!

עַל דָּגָן עַל תִּירוֹשׁ לוֹ אַךְ תִּסְגֹּדִי,

אַךְ תַּעֲצֻמוֹת צָר לֹא יוּכָל יַכְנִיעַ.


הָסֵבִי עֵינַיִךְ דֶּרֶךְ שַׁעֲרַיִם,

שָׁם מֻרְדָּף חֵילֵךְ, שָׁם רָצוּץ נָגוּעַ,

שָׁם כֹּבֶד פֶּגֶר, שָׁם דָּם רָב כַּמָּיִם,

שָׁם גֵּיא, שָׁם גֶּבַע אֲדַמְדָּם צָבוּעַ.


מַדּוּעַ חַתוּ? גִּבּוֹרָם אַיֵהוּ?

זֶה גָּלְיַת רָם כָּהָר אַמִּיץ כַּסָּלַע?

אֵיכָה יַצִּילֵם לֹא הִצִיל חַיֵּיהוּ,

אֵיךְ יַצִּיל מֵחֶרֶב מוּמָת בַּקָּלַע!?


כָּאַלּוֹן חָסוֹן כִּי יִגַּע בּוֹ רָעַם

וִירוֹצֵץ צַמַּרְתּוֹ בִּשְׁבִיב שַׁלְהֶבֶת

וַתֻּתַּשׁ לָאָרֶץ בָּאַף וָזָעַם,

וַעֲרִירִית תִּשְׁאַר בּוֹ אַךְ הַמַּצָּבֶת


כָּכָה גָּם גֻּפַת הַגִּבּוֹר נִשְקָפָה!

עוֹד שִׁרְיוֹן עָלָיו, מִצְחָה עַל רַגְלָיִם

אַךְ חַרְבּוֹ אָיִן, מִתַּעֲרָה נִשְׁלָפָה,

אַךְ רֹאשוֹ כֹּרַת מֵעַל הַכְּתֵפָיִם.


הוֹי גִּבּוֹר נוֹרָא! מִמְךָ אָדָם פָּחַד –

אֵיךְ עוֹף שָׁמַיִם לָךְ גֶּשֶת יֶעֱרָבוּ?

וּכְלָבִים – עַזֵּי נֶפֶש כֻּלְּכֶם יָחַד!

אֵיךְ מַפְּלֵי גֵווֹ בִּלְשוֹנְכֶם תִּסְחָבוּ?


כִּי חָרַץ כַּכָּלֶב לָשוֹן בַּחַיִּים

וּלְחָרֵף שָׁמַים הַרִים עֵינֵהוּ,

עַל כֵּן יָחֱרַף עָלֶיךָ עַיט שָׁמַים

וּלְשוֹן הַכְּלָבִים מִבְּשָׂרְךָ מִנֵּהוּ.


אִם עוֹד אֵמוּן בָּך, אֶרֶץ הַמְּרָתַיִם,

זִכְרִי דִּבְרָתֵךְ לַקְּרָב עֵת יָצָאנוּ,

שִׂימִי עֹל עַל צַוָּאר, יָד בַּנְּחֻשְׁתַּיִם

אִמְרִי: “בַּת-עֵבֶר, עֲבָדַיִךְ אָנוּ!”


וָאַת הַבַּת-עֵבֶר, צהֲלִי וָרֹנִי,

נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּך, תַּם מֵץ וָקָרֶץ,

נַתְּקוּ מוֹסְרוֹתֵיכֶם, אֲסִירֵי עֹנִי!

וּצְאוּ מֵחֹרֵי עָפָר, חֹרֵי אָרֶץ!


הַס! קוֹל הָמוֹן חוֹגֵג אָזְנִי לוֹקָחַת,

כַּהֲמוֹן נְהֲרוֹת אֵיתָן יֶהֱמוּ יֶחֳמָרוּ!

קִרְיַת הַמֶּלֶךְ כִּמְצוּלָה רוֹתָחַת,

גַּגוֹתֶיהָ – עַטְרוֹת אָדָם קָשָרוּ.


וּקְהַל עַמִּים רַבִּים מֶנָּהּ יִנְהָרוּ

וּפְנֵי מַצִּיל אַרְצָם קַדֵּם נִזְעָקוּ;

וּנְטוּיוֹת עֵינֵיהֶם, פִּימוֹ פָעָרוּ,

וּבְחָפְזָם אִישׁ אָחִיו יִלְחֲצוּ יִדְחָקוּ.


שָׁם נֵס יִתְנוֹסֵס וִיְבַשֵׂר עַל סָנֶה

כִּי זֹרוּ זָרִים נָמוֹגוּ נָמַסוּ,

וַעֲלָמוֹת בִּרְקָמוֹת נוֹשׂאוֹת בַּטֶנֶא

וּמְשוֹש דַּרְכָּן כַּגָּן שוֹשַנִּים כָּסוּ.


וּמְשַׂחֲקוֹת נָשִׁים כִּקְצוּבוֹת נֶאֱסָפוּ

וּלְבוּשָן שָׁנִים מִגִּנְזֵי הַמֶּלֶך,

עַל דֶּרֶךְ מִכְמָש כֻּלָּהְנָה נִשְקָפוּ –

וּמִשָּׁם קוֹל עַנוֹת כַּנָּחָש יֵלֶךְ.


הַמֶּלֶך יִגַּש! יצְעַד קַל כָּאָיִל,

גָּבוֹהַ מִכֹּל, עַז כִּכְפִיר אֲרַיִים;

לִיְמִינוֹ אַבְנֵר וַהֲמוֹן שָׂרֵי חָיִל,

אַחֲרָיו עֶלֶם אָדֹם וִיפֵה-עֵינָיִם.


הֲלֹא דָוִד אַתָּה, רֹעֶה הָעֵדֶר,

וּמַה-לָּךְ לִמְלָכִים בֵּין רוֹזְניֵ אָרֶץ?

מַה-לַּךְ לַמַּסָּע – מַסָּע עֹז וָהֶדֶר,

וּמָה לַחֶרֶב לִשְדוֹת שֹׁד וָקָרֶץ?


שׁוּר נָא! כִּידוֹן נָטוּי בִּימִין הַנָעַר,

עָלָיו, הוֹי זַעְוָה! רֹאשׁ אִישׁ מֵת תָּקוּעַ;

אַחֲרָיו שָׁאוֹן רָב כִּשְאוֹן רוּחַ סָעַר

וַהֲמוֹן עָם כִּזְרַע גַּד בַּכֹּל זָרוּעַ.


וּשְבוּיֵי צוּר חֶרֶב דּוּמָם יֵילִילוּ,

כִּצְלָלִים יֵלֵכוּ עֲשוּקִי כֹחַ;

וּכְבוֹדָה רַבָּה בָּעֲגָלוֹת יוֹביִלוּ

עֲמוּסוֹת לַעֲיֵפָה בָּז וּמַלְקוֹחַ.


“בֵּית יִשְׂרָאֵל, בָּרְכוּ אֵל בַּשָּׁמָיִם” –

נִשְׁמַע קוֹל שָרוֹת בַּתֹּף וּמְצִלְתָּיִם:

"שׁוּר כּוֹכַב יַעֲקֹב כַּשֶּמֶש זוֹרֵחַ,

שָׁם יָבֹא מַלְכֵּךְ נוֹשַע וּמְנַצֵּחַ.


וּבְחִיר הָאֵל אַחֲרָיו יִצְעַד יוֹפִיעַ,

הוּא גִדַּע קֶרֶן צָּר, הוּא הַמּוֹשִׁיעַ;

אִם יַד שָׁאוּל אַלְפֵי אוֹיְבָיו הֵטִילָה

חֶרֶב דָּוִד בָּם לִרְבָבוֹת הִפִּילָה."


מֶה עֵינֵי הַמֶּלֶך מָה אַרְצָה שָׁחוּ,

פָּנָיו קִבְּצוּ פָארוּר וּמִצְחוֹ זָעַם,

וִיְצוּרָיו הַטְּהוֹרִים קָדְרוּ חָשָׁכוּ

כִּקְדוֹר טֹהַר שַׁחַק מֵעַנְנֵי רָעַם?


הוֹי, קִנְאָה בוֹ נוֹלְדָה בָּזֶה הָרֶגַע:

“לִי הָאֲלָפִים לוֹ הָרְבָבוֹת נִתָּנוּ!” –

הוֹי נָשִׁים הַמְּשַׂחֲקוֹת! כָּל רַע כָּל

בִּשְׂחוֹקְכֶן הַמְּהוֹלֶל תֵּלֵדְנָה לָנוּ!!


אַךְ הַגִּבּוֹר לֹא יַט אֹזֶן שׁוֹמָעַת

אֶל צַהֲלַת עַם רָב בִּשְשוֹן יִשְׁעוֹ רְנּוּ,

כִּי חֶסֶד הֶהָמוֹן – נַפְשׁוֹ יוֹדָעַת –

מַעְיָן אַכְזָב הוּא, מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ.


כִי רָב אָדָם יִקְרָא כַּשׁוֹפָר חָסֶד,

אֶל רַגְלֵי צוֹלֵחַ כָּרֻם יִזְחָלוּ –

עַל אַדְנֵי בֶצַע אַהֲבָתָם תִּוָּסֶד

וּבְיוֹם נֵכָר יִתְנַכְּרוּ, כּמֹץ כָּלוּ.


רַק קוֹל אַהֲבָה יַקְשִיב מֵעִמְקֵי נָפֶשׁ –

הִיא מִשְׂגָּב בַּצָּרָה וּבְיוֹם טוֹב נָחַת!

רַק בַּת מַלְכּוֹ תַּחֲפֹשׂ בַּת עֵינוֹ חַפֶשׂ

בַּעֲדַת עֵרֶב רַב כִּמְצוּלָה רוֹתָחַת.


(וּלְאָחוֹר הָאוֹתִיּוֹת הִצְדִּיקוּהוּ:

עֵת אוֹיְבָיו כַּצִפוֹר נַפְשוֹ צוֹד צָד

אָז רַחֲמֵי אִשָה מִשַּׁחַת פָּדּוּהוּ,

אָז עַם בּוֹ נוֹשָע מֵרָחוֹק עָמָדוּ).


וּבְנוֹת עֵינָיו זוֹ מֵאֵין מָעֳמָד נָעוּ

– כִּשְׂעִפֵּי אֱנוֹש בֵּין צַלְמֵי הַחַיִים

חִישׁ נָחוּ שָׂחוּ, אֵת בִּקְּשוּ מָצָאוּ

וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה לָה כִּלְאֵל שָׁמָיִם.


גָּם בַּת עֵינָהּ רָאַתְהוּ וַתְּעִירֵהוּ:

לָךְ אָנִי! לִי עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה

וּמִי יַעֲרוֹךְ אָשְׁרוֹ, יַשְוֶה גִּילֵהוּ

אֶל גִּיל לֵב אוֹהֵב בִּמְלֹאת שִׂפְקוֹ סֶלָה.

_________

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

רעיון העבודה

מאת יוסף אהרונוביץ (מאמרים ומסות)

“תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – כבוש על מקצועות העבודה שבארץ על-ידי היהודים”. זו היא הצורה הספרותית של הרעיון, שעליו החלה הסתדרותנו להלחם לפני שמונה שנים בחיים ועתוננו – לפני חמש שנים – בספרות. ותפקיד המסתעף לארבעה סעיפים ראשיים היה לפני ההסתדרות ועוזרה הראשי – העתון:

א. להכניס את פּרינציפּ העבודה העברית לתוך תכנית עבודה של הציונות הרשמית.

ב. להפיץ את רעיון כבוש העבודה בין האיכרים ונותני העבודה בארץ-ישראל.

ג. לרכוש את הלבבות של צעירי עמנו ולנטוע בהם את האידיאל להיות כובשי העבודה.

ד. לסלול ולהאיר את הדרך בפני אלה, שיקבלו עליהם את תפקיד הכבוש ולהקל את חייהם במדה האפשרית.

לא פה המקום לעמוד על כל אחד מהסעיפים האלה ולברר איך ובאיזו מדה הוא מתמלא – בבירור זה מטפל ויטפל עתוננו בכל ימות קיומו. כאן רוצים אנו רק לציין במלים קצרות כי בכל ארבעת הסעיפים האלה נעשו איזו צעדים, ואולי גם צעדים חשובים, קדימה: בין הציונים הרשמיים אין עכשיו אף אחד כמעט שלא יודה, על-כל-פנים בעיון, בהנחתנו העיקרית. בין האכרים התחיל הרעיון להתפשט והוא פועל במדה ידועה גם בחיים. צעירי עמנו אף הם ספגו לתוכם את הרעיון במדה ניכרת, ואין לך אניה שלא תעשיר את שורותינו במספר ידוע של צעירים. ולא עוד אלא שהתחילו לבוא אלינו כובשים גם מאותו החלק של עמנו, שעד עתה כמעט נשכח מאתנו לגמרי – היהודים מתימן הרחוקה. ומה שנוגע לסלילת הדרך בפני הכובשים והקלת חייהם, הרי התחילו הפועלים עצמם להסתדר באגודות פרופסיונליות, שבודאי תעזורנה הרבה להקלת החיים; בכמה מושבות נבנו בתים בשביל הפועלים. בקצור – נעשה כמעט כל מה שאפשר היה לעשות במשך זמן קצר כזה. ואם בכל זאת אין שביעת רצון ניכרת בין שורות יוצרי הרעיון ונושאיו, הרי אין זה אלא משום שהחלו להרגיש, כי הרעיון עצמו הוא הרבה יותר עמוק ממה שהצליחו בפעם הראשונה להביע אותו במלים קצרות, כי הוא אינו רק “תנאי” לאיזו מטרה אחרת, אלא תמצית האידיאל של התחיה העברית וכי כל אלה המתקרבים אליו עדין רחוקים הם מלהבין אותו לכל עמקו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.