מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בדיקת חמץ

מאת: דוד פרישמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

זוכר אני, וכמו רק זה תמול היה: אבי עומד ומחזיק בידו זומליסטרון של קדרה וכנף של נוצה ונר של שעוה קטן והוא בודק, פתים קטנות הוא בודק, ואני, הנער הקטן, עומד על ידו ומביט בפניו ומסתכל בכל תנועה ותנועה שלו ולחיי לוהטות ועיני יוקדות. רבונו של עולם, מה קטן ודל ומצער כל זה! כמה יכול אדם להכניס לתוך כף של עץ קטנה כזו? עשר פתים, עשרים פתים, שלשים. מדוע אין הוא לוקח למלאכה זו לכל-הפחות חבית הגונה או גיגית או קדרה?…

נער הייתי, גא ושואף לגדולות תמיד ובעל דמיונות רבים, וכבר אז משכו אותי חלומות גדולים. ותאוה נפלאה, זרה ונבערה מאד, תקפתני פתאם ולא סרה עוד ממני: כשאגדל ואהיה לאָב בישראל, אז אעשה את כל המלאכה הזאת באופן אחר לגמרי: הזומליסטרון שלי יהיה גדול, גדול אלף פעמים מזה, מקצה הארץ ועד קצה הארץ יגיע; וכנף של נוצה אקח לי, כנף כנפים, קלועה וסרוגה ומשותפה עם כל הנוצות שבעולם; ולא נר של שעוה קטן אבחר לי למלאכתי, כי אם שמש שלמה – פחות משמש לא אחפוץ כלל לדעת; ולא פתים אבער, כי אם יום ולילה, יום ולילה, כל הימים אשר אחיה על הארץ אטאטא ואמרוק ואטהר, ואת החמץ הגדול, זה הגדול והנורא, זה החמץ העיקרי, אשמיד, עד כי לא ישאר ממנו שריד ופליט… הוי נער פותה ובעל חלומות!

צעיר הייתי כאשר נגשתי אל המלאכה, ואני האמנתי כי הדבר אפשר; לבנות מתחילות השערות להזהיר על פני קדקדי, ואני מאמין עוד עתה לעתים כי הדבר אפשר. עומד אני ומנצח על המלאכה ובודק את החמץ ולא ארפה. רק כי קטן לי אפילו הזומליסטרון היותר גדול וקטנה לי נוצתי וקטן לי נרי. אבל לעתים תוקף אותי רגע אחד היאוש ואני מוריד את ידי. לא ידעתי כלל, כפי הנראה, את טבעו של חמץ, כי חוזר הוא כפעם בפעם וכי עלינו להתחיל בכל שנה ושנה את המלאכה מחדש; לא ידעתי כי משנה לשנה יקשה חמץ נקשה זה יותר ויותר והמלאכה תכבד יותר ויותר. לפעמים יש שטפּות של זעה פורצות ויוצאות לי על גבי מצחי. המלאכה היא מלאכתו של סיסיפוס האמלל. רק קללה היא הרובצת עליו להיות גולל את האבן על ראש ההר והאבן חוזרת ונופלת כפעם בפעם והוא חוזר וגולל, חוזר וגולל תמיד.

ידעתי פעם איש יהודי, חסיד וירא, שהיה משתטח תמיד על הארץ, כשהיה רואה קרע של “שמות” מונח על גבי הקרקע, והיה מגביהו ומנשק לו. ואולם אותו היהודי נעשה לבעל מגיה בבית-דפוס, בשנכנס שם בפעם הראשונה לתוך החצר ומצא קרע של “שמות” על גבי הקרקע, השתטח לארץ והגביהו ונשקו; פסע עוד פסיעה אחת ומצא שוב קרע שכזה, השתטח שוב וכו.; פסע עוד פסיעה וכו', השתטח שוב וכו.; אבל כשנכנס לבית-הדפוס גופו, חשכו עיניו. בכל פּנה ופנה, שאדם פונה, מונח קרע של “שמות” על גבי הקרקע. והיהודי רק עושה את שלו, משתטח לארץ, מגביה ונושק – עד שגבו נעשה כפוף מרוב השתטחות ושפתיו נעשו צבות מרוב נשיקות. הגביה שמות מעל הקרקע בבית דפוס של ספרים! – דבר זה דומה כמעט לבדיקת חמץ בחיים של פורעניות, חיים של גזרות קשות ותנאים קשים, כחיינו… ובדוק אנו צרכים בכל אלה וחדול אין אנו רשאים עם כל זאת!

ואני בעצמי כבר יש לי נער, והנער הזה עומד ומסתכל במלאכתי שלי בעינים תמהות וחולמות, כמו שעמדתי אני והסתכלתי באָבי שלי במלאכתו הוא. אין מלאכתי מוצאת חן בעיני בני. אם ירצה השם, כשהוא יהיה לגדול, אז יעשה את המלאכה הזאת באופן אחר לגמרי – והוא יצליח. אי-אפשר כלל שלא יצליח. אין שום ספק כלל, כי הוא כבר יהיה לו הזומילסטרון היותר גדול והנוצה היותר גדולה והשמש כולה – והוא בטוח כי הוא יצליח. אכן זה הוא השיר הנצחי, השיר הסובב, סובב כמו האדמה וסובב כמו החיים. ואולם בדוק אנו מחויבים בכל אלה וחדול אין אנו יכולים!

והחמץ הולך ונעשה נקשה משנה לשנה יותר והמלאכה הולכת ונעשית כבדה מיום ליום יותר!

אבות אבותינו בשנים קדמוניות היו אנשים תמימים מעט. אותה גלות מצרים המעטה נחשבה בעיניהם לגלות גדולה, הגלות היותר גדולה, ואותם הצרות המעטות, שמצאו אותם אז, נעשו בפיהם לצרות גדולת, הצרות היותר גדולות, ושנים רבות ודורות שלמים ותקופות אין-קץ היו מספרים בהן. אנשים תמימים! מה יאמרו נכדי נכדינו אחרינו, כשיבואו פעם לידי כך, לערוך “סדר” ולהגיד אותה ההגדה הנוראה, הגדת לא-אדם, אשר נשאיר להם אנחנו אחרינו בירושה ואשר השערות תסמרנה לשמעה והדם בתוך הגידים יקפא למקרא דבריה? במה נחשב בעינינו אנו אותו המלך פרעה עם מעט הלחץ שלו ועם מעט העבודה שלו אשר העביד בחמר ובלבנים? דברים קטנים כאלה אנו פוטרים בימינו כפעם בפעם בין מנחה למעריב באין אומר ובאין דברים, כאלו דבר לא נעשה, ורק אחרי כן אנו רוחצים את ידינו ומכינים את עצמנו והולכים – אל הצרה הגדולה. אבותינו היו אנשים תמימים ומתומים קצת יותר מדי. מעט אחשורוש זה ומעט המן זה ומעט יהודים אלו, שהעמידו אותם לשחיטה ולגזלה, נחשב בעיניהם גם כן לעסק והיו כותבים על זה מגלה שלמה. המיניסטר המן, בהיותו יושב בישיבת מועצות הממשלה, הלשין ובדה איזו עלילות והבטיח לקפת המשלה הפרסית עשרת אלפים ככר כסף – ודבר מועט כזה כדאי הוא לעשות בו חג שלם של פורים. אנשים תמימים ומתומים! איזו מגלות היינו מחויבים אנחנו לכתוב בכל יום ויום ובכל שבוע ושבוע ובכל שנה ושנה וכמה פורים היינו יכולים אנחנו להנחיל לזרענו אחרינו? דברים קטנים אלו, כאותם הנזכרים, היינו מבליעים בנעימה. אבותינו היו מפונקים קצת יותר מדי. אותה עלילת הדם המועטה היתה נחשבת בעיניהם לדבר גדול. פורענית זו היתה חשובה בעיניהם כל-כך, עד שהמלה “עלילה” נעשתה להם לשם בפני עצמו ולא היו צריכים כלל להזכיר גם את העיקר, את הדם. אנשים מפונקים! כמה עלילות כאלה עלינו לשמוע בימינו עתה בכל רגע, ועד כמה גדולה סכנתן בימינו עתה יותר מאז, משום שהימים הם ימינו עתה יותר מאז, משום שהימים הם ימינו עתה והאנשים יש להם אמצעים אחרים לגמרי בכדי להפיצן ולהרעיל לבו של המון?

ובכל זה יושבים אנו תקיפים וחוגגים אל הסדרים, ובכל זה בני מלכים אנו, ובכל זה בני חורין אנו, ובכל זה קוראים אנו לחג זה חג החרות – ואין אנו נותנים כלל את קולנו בשחוק. אפשר שנאריך כך להיות בני חורין ולקרוא לחגנו חג חרות, עד שיבוא מרקוב השני ויגלה את סודנו ברבים ויראה באצבעו על הריבולוציוניסמוס המסוכן שלנו ואותה המלה המסוכנה תאָסר עלינו לעולמי עולמים. אלהים יצילנו וישמרנו – אל תפתח פה למרקוב!

ואולם לבדוק את החמץ אנו מוכרחים עם כל זאת ולחדול אין אנו רשאים. עלינו להתחיל רק זה עתה! ואם קטן הזומליסטרון וקטנה כנף הנוצה וקטנה השמש, עלינו לעמול שיהיו לנו גדולים מאלה ועלינו לעבוד לאורה של שיטת-שמשות שלמה. ואם אין אָנו יכולים, יוכלו בנינו אחרינו!

רק לפעמים יש שהיאוש יגדל מעט יותר מדי וידי יורדות לתוך חיקי ולבי נופל עלי. ברגעים מרים כאלה יש שאדמה, כי הכל אָבד. ואז אין אני שואף עוד לשום דבר ורק יושב אני וחורק את שני: “שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו. שפך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם, תרדוף כאף ותשמידם מתחת שמי אדוני!” לראש הדף

דוד פרישמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פרישמן
יצירה בהפתעה
רקע

בלילה ההוא

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

והזקנים שבקלויז היו מתלקטים לאחורי התנור, יושבים צפופים ומעסיקים את עצמם בשיחה מתוך קלות-ראש ניכרת. ניכר הדבר, שבכל קלות-ראשם ובכל שיחתם הבטלה חסד גדול עוד עושים הם עם הלילה, ושאילו היו רוצים, היו יכולים לפטור את עצמם גם מ“קדושה וברכו” ומתפילה בציבור.

והזקן אברהם-מרדכי נשען בראשו על יד שמאלו, מביט אל הקורה, על שפתיו תועה איזה צל של צחוק, שאינו מסוגל כלל לבדח את דעת הרואה. אדרבה, מרחוק היה נראה כעין עיקומי-פנים של הנכון לבכות. והוא מעלה עשן מתוך מקטרתו הארוכה ושותק. ומתוך שתיקתו הוא מתחיל לספר:

"ובאותו הלילה הייתי פעם אחת ‘שם,’ כשהיה הזקן, זכותו-יגן-עלינו, עוד בחיים. ועוד היה שם גם שמעיה-בר ור' דויד-יוסיל תם, עליו השלום, עם האברך שלו חיים שמואל’יק ועוד יחידי סגולה, שנסעו שמה ל’זאת-חנוכה.' ואחרי-כן קרה הדבר, שירדו גשמים של זעף, רחמנא-ליצלן, ממש ‘נפתחו ארובות השמים,’ ולא היה בנמצא עגלה לנסיעה. ואז אמרתי להחברה, שבלי ספק מן השמים הוא. סימן שצריכים אנו להתמהמה עד חמשה-עשר בשבט מפני שלחמשה-עשר לא הייתי עוד שם מעולם, וכן גם יתר אנשי החברה לא היו, ושבעיקר הדבר אין מה להצטער, מפני שהכול בהשגחה.

וכן עשינו ונשארנו. וכשהגיע אותו הלילה, ואנחנו ישבנו בקלויז, ופתאום נפלה עלינו מרה-שחורה, רחמנא-ליצלן, ממש כמו משא כבד, כעין ‘קצתי בחיים.’ וכשהרגשתי בדבר, קרבתי וסיפרתי לשמעיה-בר, והוא ענה לי, שגם הוא הרגיש בדבר, ושדומה לו כמו הכול פה ריק, חס-ושלום, אין ספרים, אין ארון קודש, כמו שאין אנחנו ‘אצלו,’ זכותו-יגן-עלינו, חס-ושלום. וייעץ שנכנס אל האולם.

ומיד נכנסנו כולנו אל האולם ועמדנו אצל פתח חדרו, זכותו-יגן-עלינו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.