מַעֲשֶׂה וְאָדָם אֶחָד עָבַר עַל-פְּנֵי חֲצֵרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא

וְרֶשֶׁת מְלֵאָה תַּרְנְגוֹלוֹת עַל כְּתֵפוֹ.

הִנִּיחַ אֶת הַתַּרְנְגוֹלוֹת בֶּחָצֵר וְהָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ.

שׁוֹטְטוּ לָהֶן הַתַּרְנְגוֹלוֹת בֶּחָצֵר וְהֵטִילוּ בָּהּ בֵּיצִים.

שָׁאֲלָה אֵשֶׁת רַבִּי חֲנִינָא אֶת בַּעֲלָהּ:

“מָה אֶעֱשֶׂה בְּבֵיצִים רַבּוֹת אֵלּוּ שֶׁמְּטִילוֹת הַתַּרְנְגוֹלוֹת?”

אָמַר לָהּ:

“אָסוּר לָנוּ לֶאֱכֹל מֵהֶן, שֶׁאֵינָן שֶׁלָּנוּ!”

נִתְרַבּוּ הַתַּרְנְגוֹלוֹת וְנִתְרַבּוּ הַבֵּיצִים וּמֵרְרוּ חַיֵּי הָאִשּׁה.

שָׁבָה וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ, רַבִּי חֲנִינָא:

"מַה נַּעֲשֶׂה בַּתַּרְנְגוֹלוֹת שֶׁמְּצִיקוֹת לָנוּ

וְאֵין לָנוּ מֵהֶן תּוֹעֶלֶת?"

אָמַר לָהּ:

“אִשּׁה, מִכְרִי אוֹתָן וּקְנִי בִּמְחִירָן עִזִּים.”

יוֹם אֶחָד שָׁב בַּעַל-הַתַּרְנְגוֹלוֹת וְדָרַשׁ אוֹתָן.

שָׁאַל אוֹתוֹ רַבִּי חֲנִינָא:

“יֵשׁ לְךָ סִימָנִים?”

נָתַן לוֹ בַּעַל-הַתַּרְנְגוֹלוֹת סִימָנִים.

אָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא:

"רוֹאֶה אַתָּה עִזִּים אֵלּוּ? שֶׁלְּךָ הֵן,

שֶׁקָּנִינוּ אוֹתָן בִּמְחִיר תַּרְנְגוֹלוֹתֶיךָ!"

נָטַל הָאִישׁ אֶת עִזָּיו וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ.

[תַּעֲנִית כה]