ויבאו פלשתים… וימצאו את שאול… ויכרתו את ראשו… ואת גויתו תקעו בחומת בית-שן (שמואל א', ל"א)

כִּי יִכְבּוּ עַל חֶרְמוֹן הָהָר

נְגֹהוֹת בֵּין-הָעַרְבָּיִם,

כְּתֹם רֹן הַזָּמִיר הַשָּׁר,

וּכְהִדֹּם מַבּוּעַ הַמָּיִם;

עֵת דּוּמָם יָנוּחַ הַגָּן,

יִכָּנֵף זֵפִיר בֵּין הֶעָלִים, –

עַל עִיֵּי מַשּׁוּאוֹת בֵּית-שָׁן

יִנָּטוּ מִסָּבִיב הַצְּלָלִים.

דּוּמִיַּת הַקֶּבֶר בַּכֹּל,

עֲטַלֵּף יְרַפְרֵף לוֹ חֶרֶשׁ…

צֵל מֶלֶךְ בְּצַעֲדֵי אֵין-קוֹל

שָׁם יִתְעֶה, בֵּין סֶלַע וָטֶרֶשׁ…

וּלְאִטּוֹ הוּא עוֹלֶה בַתֵּל

בִּדְמִי לֵיל עֲרִירִי-הָעָיִן,

חֲגוּר כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ הַצֵּל,

בִּנְדָנוֹ הַשֶּׁלַח רַק אָיִן.

וּכְבָר רַד גַּם כּוֹכַב-הַצִּיר,

כַּסַּפִּיר שְׂפַת יָם-הַמֶּלַח,

בַּפָּז שָׁם יִתְנוֹסֵס הַשְּׂנִיר –

וְהוּא טֶרֶם מָצָא הַשֶּׁלַח.

גַּם אַפְסֵי פְאַת קֶדֶם בָּאוֹר,

יָנוּסוּ צְלָלִים וַעֲנָנִים, –

אָז יִרְגַּז צֵל שׁוֹכְנִי הַבּוֹר,

אַף יֶחְוְרוּ רָשְׁמֵי הַפָּנִים.

וִינוֹפֵף הַיָּד, יַחֲרֹק שֵׁן,

מֵעֵינָיו נִשְׁקֶפֶת הָאֵימָה:

“אִנָּקְמָה!”… בְּהָדָר וְחֵן

יוֹפִיעוּ גַבְנוּנִים וּשְׁדֵמָה…

בַּלֵּיל בַּלֵּיל אָנָה וְאָן

יִתְהַלֵּךְ צֵל שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ

בֵּין עִיֵּי מַשּׂוּאוֹת בֵּית-שָׁן,

וְעֵינָיו מְבַקְּשׁוֹת הַשֶּׁלַח.

כִּי יָבוֹא יַגִּיעַ הָאוֹת,

וִישֵׁנֵי הַקֶּבֶר יָקִיצוּ,

אָז יִמְצָא הַחֶרֶב הַזֹּאת,

אֵשׁ נִקְמַת-עַד עֵינָיו יָפִיצוּ.

“הוֹי, חֵילִי!” – “הִנֵּנוּ!” – "הַכֹּל

לְחֶרֶב נוֹקֶמֶת לְטֶּרֶף!! "

וְאֵל אֵלִים אָז יַרְעֵם בְּקוֹל

וְיִקְרָא לִמְשִׁיחוֹ אָז: הֶרֶף!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּתְהוֹם!

כֹּה אָמַר אֱלֹהִים גַּם יָקֵם:

סָלַחְתִּי לְכָל שׁוֹפְכֵי הַדָּם!

סָלַחְתִּי, כִּי בְחֶסֶד אִנָּקֵם!

אודיסה, 1898