מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בנתיבו של 'עפר נוהר': זרבבל גלעד

מאת: משה בסוק

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

עם ספרו החדש של זרבבל גלעד אנו עולים בדרך-עפר שנוהרת-מתמשכת מזה שלושה עשורים. חוזרים אנו ועוברים דרך מוּכּרת, העין נחה פה ושם על חלקה שכוּחה והנה היא משוטטת על פני שדה-קמה חדשה, ברוכה.

שלושה עשורים: תר“ץ-תש”ך. הרי זו כיברת דרך, וההליכה כשלעצמה עירוב של שמחה וחרדה בה, סיכסוך התמורות והקיים. עצם מעשה הכינוס, שהוא מעשה אימוץ וריחוק, טעון אומץ-לב. זה השיקול החוזר וזו שקילת ערכם של דברים מחדש, הפגישה עם העבר והפרידה ממנו, ולמעלה מכל: עמידה זו שאנו אמוּרים לעמוד מול עברנו ועמידת עברנו קבל ההווה ומשפטו — הן כל הוֹוה דן ושופט.

זכה זרבבל וזכתה שירתו והיו להם נעוּרים (בכוֹר ספר-שיריו ‘נעורים’ שמו). לכאורה, מה זכות בנעורים שהם דורון טבע שבא לו לאדם כבהיסח-הדעת? ואכן, לאחר דורו של ביאליק שתהה על נעוריו היכן הם, דומה היה עלינו כי אנחנו ואחינו ובנינו נתברכנו במעורים, אך הנה אתה עומד תוהה על כמה וכמה גילויים בשירתנו הצעיר-צעירה, שפעמים רישומה שנולדה מבוגרת-מבוגרת, כולה חכמת זקנים, משל נגמל נער הדור מאמירת ‘שיר השירים’ והוא קופץ מיד לתוך ‘הבל הבלים’, מין להקות מתנבאים בנוסח קוהלת. שעל כן רבותא היא באמירתנו: שירת זרבבל היו לה נעורים. היה חן של נעורים, ומדרך הטבע: גם בוסר נעורים ויפיו של בוסר זה; ברוך מתק-מרירות פרי הנעורים.

זכה זרבבל ונעוריו היו גם תקופת התנערות בחיי העם, והם גדלו וצמחו בחבל-ארץ שקוּי זכרונות ילדותה של אומה. רצונך, הרי זה רקע של עידית לשלמות אדם, לאיחוי קרעים שבנפש, למיעוט הסתירות. ודאי אין תהפוכות הגורל בוסרות גם בתנאים הנחזים ‘אידיאליים’, ועוד נשוב לראותם. ואכן, ‘על העין’ הזאת שתולה שירתו גם כשהיא מפליגה אל מרחבי ארץ, נודדת אל הגולה שעל נהרות הוויסלה והוויליה, נחלצת למערכות-עם. דווקא בימי ה’סער' באו הסדרות הנאות, הניגוניות של ‘אגדת ילדוּת’, ‘שירים על יונתן’, ולאחר מכן — על ה’ריעים'.

‘הדמויות מימי הילדוּת, הזכוּרות לנו במעוּמעם, כמו מערפילים חלומיים’ — מגלה לנו ג. שופמן רענן-השיבה — ‘מהוות את המיתוס הפרטי שכל ישותנו הושתתה עליו’. הן-הן ‘מראות השתייה’, בלשונו של ביאליק, שסבור היה כי אין אדם רואה אלא ראייה אחת, היא ראיית הילדוּת; ובנוסח טשרניחובסקי: ‘האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו’. יפים בעיני הדברים על המיתוס הפרטי, שכּן מרבים אצלנו לאחרונה לחלל את שם המיתוס אנשים נעוּרים ממעשי-בראשית, מרעננות עולם מתהווה, מחלומות קדומים המפרנסים את הווית המעמקים של היחיד, שהוא שלוחתו של העץ העתיק אל העתיד. זרבבל נתברך בכיברת-ארץ שירית קדומה, שחיה בזכרון העם, מעורבת ומסוכסכת אמנם בידידות, באחוָה ובתוגה, והיא כיברת ארץ שחזרה ובנתה אותה אהבה צעירה של עם כבד-ימים.

וכאן נעשה זרבבל שותף לכיבוש שירי בן מצויינים כמה דורות של שירתנו: כיבוש הטבע והנוף. שירת דור התחיה, רבת-כוח-ורגש לטבע, הישגיה נתקפלו מששבה לארץ, וכמו נתקמט לרגע זינוקה. תחילה התהלכה כמו ‘מסביב לנקודה’, אך בכוח אהבה וכשרון ובשכרון-זהות זכתה ונתגלו לה נופי-ארץ. דומה, כי חג השיא היה לה בס' יזהר, אחד מיוחד בעוז-התחושה לנוף הדרומי של הארץ, חיי שמיו, גוני בין-ערביו ורחשי לילו. והנה דווקא שירתנו הצעיר-צעירה, ודומה: גם הפרוזה, נתלשת והולכת מן הטבע, נטרדת מכל נוף, ופעמים חיה בהתפשטות הגשמיות מן האדמה, ונדמה עליה כי כך יפה לה. ואילו שירת זרבבל מובהקת בחיבור לאדמה, באה מן הטבע ושבה אליו, עשירת משלי קוצים וברקנים, ‘שומעת’ שיחת חיות ועופות.

התבוננותו של זרבבל בטבע תחילתה קריאת הדברים בשמם, הכרת הנמצאים, נתינת סימנים בהם, היכרות ריאליסטית. אך ככח שהוא מפליג והולך (‘חיוך החוחים’, ‘האטד’), כן מעמיקה הראייה: לא קליטה של צילום ותיאור כי אם ראיית העין הפנימית. מעמיקה הראייה — ועמה מצטללת הנעימה, והשיר נעשה בררן בלכסיקה שלו, מקפיד יותר בשמות-התואר שייחצבו מבפנים, והבית והטור, אפילו אינם מפתיעים בחריזה, מפצים בריכוז ובגיבוש.

ודאי, אין הטבע, ‘טבע כלשעצמו’, האדם חי בו ויוצר אותו, והוא יצור דמותו ועולם רגשותיו, החשאיים והנפעמים והנסערים. אין הטבע מקלט ומנוס; לא שלוָה על פני האדמה ולא בשלום שרויים בניה. שומעים אנו קולו של עורב ולחישותיו של נחש, והרצח שואג באין קול בלבו של האטד:

עַל חֹד אֲמִירַיִךְ לוֹהֵט פֶּגֶר שְׁרָצִים

מְעֻוָּת כְּזֵכֶר שֶׁל חֵטְא,

וְהַטַּל נוֹפֵל, נוֹפֵל וְאֵינֶנּוּ צוֹחֵק.

אף האהבה ‘לא רוחמה’ בטבע, ‘שבע יכישה הנחש’. החטא והיסורים, האש והאופל מצויים בטבע כמו בחברה האנושית, שעל כן לא נערוק אל הטבע, שפעמים היא היא, החֶברה, היא היא האדם. היער משיב הדים, הנחל מחזיר בבואות.

ספר מאוכלס הוא ‘עפר נוהר’. עופות פורחים כאן והרבה אילנות מתנשאים ופרחים במלאכת-פריחתם וקוצים וברקנים אומרים לנו משלם. זרבבל פיזר אהבתו לעצים, לקוצים ולפרחים. לא ייחוד עם פרח או אילן מסוים, לא אהבה גדולה, ‘משעבדת’ לצפור אחת. לא אומַר: הכול שווים לפניו, אך דומה: משפחה גדולה; צומח וחי ואדם בעבודתו. גדול וקטן כאן הם, וכולם — עינו של זרבבל הולכת אחריהם וכולם משובחים לומר שיר עליהם, ולכולם ניגון, ניגון בלבו.

פעמים חושש הייתי שמא מפצל זרבבל פיצול מרובה את התבוננותו בטבע, ובלבי איחלתי לו כי יזכה לעוג מעגלים גדולים יותר. אך שבתי והרהרתי (שמא בהשפעת מחשבות ממקורות שונים) כי יש איזו אמת מיוחדת ברסיסי החיים, בליריקת הקטעים, בראיית הרגע הדק: הן הרגע השני שוב אינו הוא וכבר חלה בו תמורה ואחר הוא.

זרבבל שר את עצמו, את נעוריו, את פגישתו עם הגולה, את נופי הארץ, את הקרוב לו. מתוך שירת הקרוב אפשר אנו מגיעים אל הרחוק, אל האנושי-הכללי ואף אל הקוסמי.

ביקש מישהו לקטרג: כן, קרקע זו של זרבבל רגיונלית היא. כל כולה בין הגלבוע והתבור, לא ארץ — כי אם חבל-ארץ. פורתא לא דק: קרקע זו מכל הארץ, דומני, נצבר עפרה; גם מן הדרום, מן הנגב והערבה. אבל אפילו נשארה בתחומה הראשוני, בעמק — נשיב-נא אל לבנו: דברים המחוברים מניחים פעמים צינור-יניקה-והשפעה אל המרחב, אל הזמן הנודד, הנצחי; ואילו דברים שאינם מחוברים לקרקעם — ספק אם מושרשים הם גם בזמנם שלהם, ואפילו הם מתייהרים שמחזיקים הם בזמן ‘בקרניו’ כדי לנגח — —

דרך ‘עפר נוהר’ בעיגול הנצחים של צמיחות ושלכות, בנהרה לא-תחדל של זרע ואסיף, אינו מעלים השפעות העתים, קליטות מרוּחות מנשבות בשירת הדור, בשלושת עשוריו. ‘בפאתי דרך כתמרורים ניצבו משוגותי ומישגי’ — שר המשורר, — וכך יפה לו. הדרך אל עצמנו חוצה פעמים שדות ‘זרים’; מאזינים למוסיקה של אחרים, אנו מבחינים לעתים בנגינת מעמקינו. מן הספר עולה ונשמע יפה ניגונו-ייחודו של זרבבל:

שָׁמַע אֶת הָעֵץ בַּדֶּרֶךְ

מְחַיֵּךְ בְּתוֹךְ עֲנָפָיו.

צִפּוֹר, רָאָה, כּוֹרַעַת

וּמַשָּׂא הַשִּׁיר עַל כְּנָפָהּ.

ב’עפר נוהר' נשקפים אלינו עצים רבים בנופם ובשרשם; צפרים רבות משיקת — ומשא שיר על כנפן. משא שיר — ונהרת השיר.


[תש"ך]

משה בסוק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של משה בסוק
יצירה בהפתעה
רקע

גסיסה

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

מילקוטו של נודד אחד

נולדתי בנציבין, בגרתי באספמיא, תבן הכנסתי לעפרים – גלות ערכתי, וסוף-סוף מעולמי לא יצאתי. אחר עשר שנות טלטול, ישיבות קבע ושינוי מקומות, פגשתי שוב בעיר מולדתי.

חושד אני את רוב הכותבים על שובם לעיר ילדותם מתוך השתפכות-הנפש, שאינם כותבים תחת השפעת הרשמים, אלא כשהם יושבים כבר בביתם, שבנו להם בנכר; ואולי עוד קודם נסיעתם. כותבים הם תחת השפעת הזכרונות ואפשרות דמיונות. נוח לו לבן-אדם לשכוח את כל החסר. הקטנות, הצער הפעוט, הבצה שבעברו ולהגזים על כל קורטוב של נועם, יופי, ראוי ושלם, לפי השקפתו, שהוא עומד עליה עכשיו, ובלבד שתצא לו פואמה יפה, שיש עליה קנין עצמו. עד כאן מגיעה נטייתו של האדם לעצמו.

איני קובע מסמרות בדבר. אולי מרגישים בני-אדם באמת מה שכותבים, אלא שאני איני יכול לספר אחרת ממה שהרגשתי אני.

משנתבכרה בלבי ההחלטה לעקם את דרכי, כדי שאוכל לסור אל עיר מולדתי. התחלתי מתפרנס גם אני בזכרונות נעימים. הכל התחבב עלי. דמיוני שיפר לפני את הרי, עמקי, נהרי, חדרי. בית תפילתי. כל מקום, כל פינה נעשה אצלי בית-מקדש, ארון-הקודש ללוחות ילדותי. חברי, חברותי, אוהבי, שונאי, כן, גם שונאי, התחבבו עלי. את כולם יחד חפץ הייתי לראות ולהראות. בזרועותי אני משתוקק לחבקם.

וסוף-סוף הביאתני העגלה אל המקום, אשר עמדו שם רגלי לפני עשר שנים. פה עמד העגלון להשקות את סוסיו מן הבאר. מפה ועד העיר עוד יש חמישה מיל לנסיעה.

אז, לפני עשר-שנים, עמדתי במקום הזה, והבטתי אל תוך חללו של העולם הרחב, הארוך, המשתברבב, סוד עתידותי, ולבי נמשך לאחור, למקום שאני יוצא משם, במושכות געגועים, עכשיו אני עומד ומסתכל על ערשי, שאינה לפי מידתי, ולבי נמשך אחר הסביבה, שנקלעתי בה זה עשר שנים.

אז עמדו סביבי חברי שבאו ללוות אותי. ידעתי, שנסיעתי תשאיר ביניהם קרחה, כאותה שהשאירו הם בלבי. עכשו אני עומד בדד ומסתכל.

הרים. עמקים. כלום אלה הם הרי? אלו הם עמקי ילדותי?

שקר אני עושה בנפשי. אנכי הכרתי כרגע את הרי ואת עמקי. המה לא השתנו בלא-כלום, אולם דווקא מפני שלא השתנו עשו עלי רושם מרגיז.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.