רקע
אחד העם
מדינת-היהודים ו"צרת-היהודים"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א1

ירחים כבר עברו אחר הקונגרס הציוני, אך בת-קולו עדיין נשמעת בחיים ובספרות.

בחיים – אספות קטנות וגדלות, מקומיות וכלליות. מאז שבו ה“צירים” איש למקומו הם מקהילים קהלות ברבים ומסַפּרים וחוזרים ומסַפּרים את כל הנפלאות אשר נעשׂו לעיניהם, והעם האומלל והרעב שומע ומתלהב ומצפּה לישועה: כי היבּצר “מהם”, מאנשי המערב, כל אשר יזמו לעשׂות? – המוחות דולקים, הלבבות סוערים, ורבים מן ה“עסקנים”, אשר במשך שנים רבות, עד ראש חודש אלול שעבר, היה הישוב בארץ ישׂראל משׂאת-נפשם, ופרוטה אחת לטובת הפועלים או לבית הספר ביפו היתה שקולה בעיניהם כנגד עולם מלא, – עתה אבדו דרך וזה לזה שואלים: מה העבודה הזאת לנו? ימות המשיח ממשמשים ובאים, ואנו עסוקים בדברים של מה בכך! הגיעה השעה לעשׂות גדוֹלות, כי אנשים גדולים, מערביים, עוברים חלוצים לפנינו. – ואת השנוּי הזה שנעשׂה בעולמם הם מטעימים על ידי שנוי-שמו של הרעיון עצמו: תחת אשר עד כה קראו לו “חבת-ציון”, קוראים לו מעתה “ציוניות”. והזהירים ביותר חוששים שמא יש עוד גם בזה מקום לטעות, על כן הם הוגים את השם בצורתו הלועזית (“ציוניסמוס”), – לידע ולהודיע, כי לא בחבּת ציון הישנה הם מדבּרים, כי אם ברעיון חדש מחוּדש, שהוא ושמו באו מן המערב, ממקום שאין העברית שולטת בו.

ובספרוּת – כל אלו האספות, עם דרשותיהן והצעותיהן והחלטותיהן, מתלבּשות בצורת מאמרים כתובים בהתלהבות ובתרועת-נצחון: האספה היתה מאד נעלה, הדרשנים – “דימוֹסתינים” כולם, ההצעות נתקבלו ברצון, כל הנאספים בערו באש וקראו פה אחד: “נעשׂה ונשמע!” – הכל יפה ונחמד ונעים עד כלוֹת הנפש. – גם הקונגרס כשהוא לעצמו עוד לא חדל מעשוֹת פרי ספרותי. מַחברות מיוחדות המסַפרות תהלתו יוצאות בלשונות שונות, כתבי-העת לישׂראל ולעמים מביאים עוד לפעמים מאמרים והערות המתיחסים לו, ואין צריך לאמור שהאוֹרגן ה“ציוני” עצמו משתדל לשמור את הרושם שעשׂה הקונגרס ולבלי תת לו להמָחות מהרה מעל לב הקהל. עיניו משוטטות בספרות העתית של כל העמים והארצות, וכל מקום שהוא מוצא שבחו של הקונגרס, אפילו באיזה מכ“ע חסר-ערך היוצא בלשון איזה מעמי-אירופא הקטנים, הוא ממהר להעתיק תמצית הדברים בשׂמחה. רק לשון אחת של עם אחד קטן לא זכתה לכבוד הזה, אע”פ שגם בה הרבו כה"ע להלל ולשבּח את הקונגרס: – הלשון העברית.

בקצרה, כל העולם אומר שירה. ובתוך ההרמוֹניא הכללית הזאת לא יפּלא איפוא, כי הערתי הקטנה על דבר הקונגרס נחשבה כדיסונַנס והעירה עלי חמת רבים עד להשחית. גם מראש ידעתי אמנם, כי דברים כאלו בעת כזאת לא יהיו מחוּלים לי, והכינותי עצמי לשמוע במנוחה קול מַשק “מליצות רמות” וחדוּדים מסופקים – כיד ה' הטובה על סופרינו בכמו אלה – ולשתוק. אבל הדברים שהשמיע נגדי רמ"ל ליליענבלום2, סופר שאינו רגיל לדבּר “על העצים ועל האבנים” לתפארת המליצה בלבד, הם הראוני לדעת, כי באמת יותר מדי השתמשתי הפעם בהכלל הישן: “די לחכּימא ברמיזא”. לא נעים “לשחות נגד הזרם”, ודבר הנעשׂה בלי חמדה, רק מפני שחובה לעשׂותו, אין מטפּלים בו יתר על המדה המוכרחת. על כן הרשיתי לי בהערתי ההיא לקצר מאד, בסמכי על טובי הקוראים, שימַלאו מדעתם את החסר, על ידי צירוף הדברים לשאר השקפותי הידועות להם מכבר. עתה רואה אני, כי טעיתי בזה ונתתי מקום להכניס בדברי כוָנות זרות ודעות רחוקות מלבי, ומפני זה עלי לעשׂות עתה מלאכה קשה ובלתי נעימה: לכתוב “פירוש” לדברי עצמי, לשוב ולהציע השקפתי על הענין בדברים יותר ברורים.


כעין הקדמה לעניני הקונגרס היתה, כידוע, דרשת נוֹרדוֹ על דבר מצב היהודים בכלל. הדרשה הזאת הוכיחה בדברים יורדי חדרי בטן, כי בכל העולם היהודים בצרה גדולה הם, בצרה גשמית או מוסרית. בארצות המזרח צרתם היא גשמית: מלחמה תמידית על צרכי-הגוף היותר הכרחיים, על פת לחם יבש, מעט אויר לנשימה, שמונעים מהם מפני שיהודים הם. ובארצות המערב, ארצות האימַנציפּציא, מצבם החמרי אמנם אינו רע ביותר, אבל לעומת זה גדולה שם צרתם המוסרית: רוצים הם ליהנות מזכויותיהם בשלמותן – ואינם יכולים; משתוקקים להדבק בעם הארץ ולהשתתף בחייו החברתיים – והם מרוחקים בזרוֹע; שואפים לאהבה ואחוה – ופוגשים במבטי שׂנאה ובוז מכל עבר; יודעים בעצמם שאינם נופלים משכניהם בכל כשרון ומדה טובה – ושומעים חרפּתם כל היום, כי בעלי נפש שפלה הם ואינם מוכשרים להתרומם למדרגת האריים. ועוד כיוצא בזה.

ובכן?

נורדוֹ עצמו לא דבּר מאומה על השאלה הזאת, שלא נכנסה בחוג דרשתו, אבל הקונגרס כולו היה התשובה על זה, ובהתחילו בדרשת נורדו, היתה כוָנתו לאמור: ובכן, כדי להפּטר מכל הצרות האלה, צריך ליסד “מדינת-היהודים”.

נצייר לנו איפוא כי כבר הושׂגה הסכמת תוגרמא ויתר הממשלות, והמדינה נוסדה ודוקא “פאֶלקעררעכטליך”, כחפץ “הקיצוניים” שבאנשי הקונגרס. האמנם בזה כבר בא או נתקרב הקץ להצרה הגשמית? כל עניי ישׂראל יהיו אמנם רשאים אז לילך למדינתם ולבקש שם פרנסתם כאַות נפשם, מבלי שיפגשו על דרכם מכשולים מלאכותיים בתמונת “חוקים מגבילים” וכדומה. אבל בזה שיוכלו לבקש פרנסה עוד לא יוָשעו; צריך שיוכלו למצוא את מבוקשם. יש חוקים טבעיים המגבילים כוח מעשׂיו של אדם הרבה יותר מחוקים מלאכותיים. החיים האיקונומיים בזמננו מורכבים מיסודות שונים כל-כך, התפּתחות כל ענף מענפי הכלכלה תלויה בתנאים מרובים כל-כך, עד שאין שום יכולת לאיזה עם, אף היותר חזק ועשיר, לברוא בזמן קצר באיזו ארץ מקורי-פרנסה חדשים שיספיקו לאלפי רבבות בני אדם. העבודה האֵיקונומית אינה סגורה עוד עתה בארץ ארץ לבדה; כל העולם הוא שוק אחד כללי, שכל מדינה צריכה לרכּוֹש לה חלקה בו בעמל אין קץ. ועל כן רק הזיה הקרובה לשגעון תוכל להאמין, כי מיד בהוָסד המדינה יבואו אליה מיליונים מבני ישׂראל, והארץ תמציא להם מחיתם במדה מַספּקת. כמה יגיעות יגעו וכמה רבבות כסף השקיעו בארץ-ישׂראל במשך שנים רבות, עד שהצליחו לברוא שם ענף-כלכלה אחד חדש: מלאכת היין! וגם עתה, אחר כל העמל, אי אפשר עדיין לאמור, שכבר הצליח היין לרכּוש לו בשוק הכללי את המקום הדרוש לו, אע“פ שעודנו מעט-הכמוּת. אבל אִלו היתה ארץ ישׂראל בשנת תרנ”א “מדינת-היהודים”, וכל עשׂרות הקולוניות, שעמדו להוָסד אז לשם כרמים ויין, היו נוסדות באמת, – היה עתה יין ארץ ישׂראל משתפך כמים בראש חוצות וכל מחיר לא היה לו. מן הדוגמא הקטנה הזאת נוּכל להקיש על השאר: כמה קשה יהיה לנטוע בא"י ענפי כלכלה חדשים ולכבוש מקום לפרי העבודה בשוק-העולם. ואם יבואו היהודים למדינתם המונים המונים בפעם אחת, הנה אפשר להגיד מראש בבירור גמור, כי ההתחרות הפנימית בכל-ענף – אשר תבוא אז בהכרח, מפני שכמוּת העבודה תלך ותתרבה יותר מכפי התרַבּות הצורך בה – לא תתן לשום אחד מהם להתפּתח כראוי. ואז ישובו היהודים ויברחו ממדינתם מפני האויב היותר נורא, שגם הגירסא “פאֶלקעררעכטליך” לא תרחיקהו – מפני הרעב.

עבודת-האדמה הפשוטה אינה תלויה אמנם הרבה בשוק הכללי, ובכל אופן תתן לחם לעובדיה ולוּא גם לחם-צר. אבל אם תאמר מדינת-היהודים להושיע לכל הנתונים בצרה הגשמית, או לרובם, בעשׂות אותם לעובדי-אדמה בא“י, אז עליה למצוא ראשונה את “האוצר” הדרוש לזה. בבזיליא דבּרו אמנם בפשיטות ובבטחה על דבר “אוצר לאומי” של עשׂרה מיליון ליטרא שטרלינג. אך גם אם נתגבּר על השׂכל הבריא ונתרומם על כנפי הדמיון עד האמונה הזאת: שיש בכוחנו להגיע בקרוב לאוצר לאומי כזה, – גם אז לא הועלנו כלום. מתוך הדרשות ששמענו בבזיליאה עצמה, על דבר המצב האיקונומי של היהודים בארצות שונות, נתברר באופן נעלה על כל ספק, כי רכושנו הלאומי קטן מאד, ורוב העם חי בעוני וחוסר כל. ועל פי זה יוכל כל בעל דעה, אף אם איננו בעל חשבון גדול, למצוא מהר, כי עשׂרה מיליון ליטרא אֶפס ואַין הם לעומת הסכום הדרוש למסע העם והתישבותו בא”י על יסוד עבודת אדמה. ואף אם יתהפכו כל עשירי ישׂראל בין לילה ל“ציוניסטים” נלהבים ויתנו כל אחד מחצית הונו למטרה זו, עדיין לא יצטרף הכל ביחד לחשבון המיליארדים הרבים הדרושים לזה.

אין ספק איפוא, כי גם בהוָסד המדינה יוכלו היהודים להתישב בה רק קמעא קמעא, בהסכּם לכוח העם ולפי מדת התפּתחות הכוחות האיקונומיים של המדינה. ובתוך כך הלא יפרו וירבו גם המתישבים בארץ וגם הנשארים בגולה, והתרבּותם הטבעית של אלו ושל אלו תגרום בהכרח, כי מצד אחד יֵצר המקום בא“י יותר ויותר לבאים מחדש, ומצד אחר לא יגָרע הרבה, למרות היציאה התמידית, ממספר הנשארים בגולה. – ד”ר הרצל, בדרשתו לפתיחת הקונגרס, בחפצו להראות יתרון “מדינתו” על הישוב בא"י הנהוג עד כה, חשב ומצא, כי בדרך האחרון יעברו תשע מאות שנה עד שיתישבו כל ישׂראל בארצם. וחברי הקונגרס מחאו כף, כאִלו ראו בזה “מופת חותך”. אבל – לחנם! גם “המדינה” לא תעצור כוח לעשׂות חשבון אחר, יותר נעים.

מרה היא האמת, אך בכל מרירותה טובה היא מן ההזיה. עלינו להודות לעצמנו, כי קבּוּץ גלויות הוא דבר שלמעלה מן הטבע. בדרך הטבע אפשר שבזמן מן הזמנים ניסד מדינת-היהודים, אפשר שהיהודים ירבו ויעצמו שם עד כי תמלא הארץ אותם, אבל גם אז ישאר רוב העם מפוזר ומפורד בארצות נכר, ו“לקבּץ נדחינו מארבע כנפות הארץ” – אי אפשר: זאת תוכל להבטיח רק הדת, על ידי “גאולה” נסית.

ואם כן, אם “מדינת היהודים” גם היא אין פירושה “קבוץ גלויות”, כי אם התישבות חלק קטן מן העם בא"י – הצרה הגשמית של רוב העם בארצות הגולה מה תהא עליה?

או אולי יחשבו בעלי ה“מדינה”, כי בהיותנו “אדונים” בארצנו, נוכל לפעול בדרך הדיפּלוֹמַטיא על הממשלות להסיר את הצרה הזאת מעל היהודים המפוזרים בארצות? – כמדומה לי, שכך חושב באמת ד“ר הרצל בעת האחרונה. כי במַחבּרתו החדשה (“דער באזעלער קאנגרעס”) לא נמצא עוד חשבון הזמן, בכמה שנים יעלו בני ישׂראל לארצם, ותחת זאת הוא אומר מפורש (ע' 9), כי אם תהיה הארץ לקנין לאומי של עם היהודים, גם אם לשום יהודי לא יהיה בה קנין פרטי אפילו ארבע אַמות, תפתר שאלת היהודים לנצח. את הדברים האלה – אם לא נוציא מ”שאלת היהודים" את הצרה הגשמית – אי אפשר להבין אלא באופן האמור. – אבל התקוה הזאת נראית לי דמיונית כל-כך, עד שאיני מוציא לנחוץ להאריך בבטולה. כבר ראינו כמה פעמים, ואף ביחס לעמים אחרים, הקרובים יותר ללב הממשלות האדירות, מה כוחה של הדיפלומטיא בענינים כאלו, אם חַיִל גדול מזוין כל צרכו אינו עומד על ימינה. אדרבא, אפשר לשער, כי בימי “מדינת היהודים”, כשתנאי החיים האיקונומיים באיזו ארץ יביאו את ממשלתה להגן על עמה מפני התחרות היהודים על ידי “חוקים מגבילים”, נקל יהיה לה אז מעתה למצוא פתחון פה להצדיק הדבר, באמרה: אם צר להם המקום, ילכו למדינתם.

הצרה הגשמית לא תחדל איפוא על ידי יסוּד המדינה, ובכלל, לא בידינו היא לשׂים קץ לה (להקטינה ברב או במעט נוכל גם עתה על ידי אמצעים שונים, כמו הרחבת עבודת-האדמה ואוּמנוּת בקרבנו בכל הארצות וכו'), ובין שניסד מדינת היהודים או לא, תהיה היא, הצרה הזאת, תלויה בעיקרה תמיד במצב האיקונומי של כל ארץ ומדרגת ההשׂכלה של כל עם.

ונמצאנו איפוא למדים, כי את היסוד היחידי והאמתי של הציוניות צריך לבקש רק בהצרה השניה, המוסרית.

אבל הצרה המוסרית היא בעלת שתי צורות שונות, אחת מערבית ואחת מזרחית, ומזה יוצא ההבדל היסודי שבין ה“ציוניות” המערבית ו“חבת ציון” המזרחית. נוֹרדוֹ דבּר רק על הצרה המערבית, ואת המזרחית, כנראה, לא ידע. וגם הקונגרס בכלל היה מכוּוָן כלפי הראשונה, והאחרונה לא תפסה בו מקום הרבה.

היהודי המערבי, שעזב חיי הגטוֹ ויצא להדָבק בעמי הארצות, הוא שרוי בצער על כי תקוָתו, שיקבלוהו באהבה, לא באה. והנה הוא שב אל עמו בעל כרחו ומבקש בקרבו אותם החיים שהוא משתוקק להם, – מבקש ואינו מוצא. חיי העדה וצרכיה אינם מספיקים לו עוד: כבר הורגל בחיים יותר רחבים, חברתיים ומדיניים; וחיי-הרוח, עבודת הקולטורא הלאומית, אינם לוקחים את לבבו, בהיותו רחוק מהם בחנוכו מילדותו, לא יֵדעם ולא יבינם. ובצר לו הוא נושׂא עיניו אל ארץ אבותיו ומדמה בנפשו, מה טוב היה אִלו נוסדה שם שנית מדינת היהודים, מדינה ככל מדינות העמים, עם כל נמוסיהן ודרכי חייהן. אז היה יכול לחיות בתוך עמו חיים מלאים ושלמים, למצוא בביתו כל מה שהוא רואה עתה אצל אחרים ורוקד כנגדו ואינו יכול לנגוע בו. הן אמנם לא כל היהודים יוכלו לעזוב מקומם ולילך למדינתם; אבל מציאוּת המדינה היהודית תרים גם כבודם של הנשארים בגולה, והאזרחים לא יבזום ולא ירחיקום עוד כעבדים שפלים המצפים רק לשלחן אחרים. – ובהמָשכו ככה אחר חזון-לבו זה, הוא מגַלה פתאום בעמקי רוחו, כי גם הרעיון המדיני לבדו, עוד בטרם תוָסד המדינה עצמה, כבר נוטל תשע ידות מן הצרה: יש מקום לעבודה חברתית, להתרגשות מדינית; הלב מוצא תפקידו, מבלי להתאבק בעפר רגלי זרים; – והוא מרגיש בעצמו, כי על ידי האידיאל הזה רוחו מתנערת משפלותה וכבוד אנושיותו שב אליו, בלי יגיעה יתרה ובלי כל עזרה מן החוץ. ואז הוא מתמכּר למשׂאת נפשו זו בכל חום רגשותיו, מפתּח מוֹסרוֹת דמיונו ונותן לו להגביה עוּף כחפצו, למעלה מן המציאוּת ומכוחות-האדם המצומצמים; אחר כי לא השׂגת האידיאל נחוצה לו, כי אם הרדיפה אחריו לבדה מַספּקת לו לרפאותו מחָליו המוסרי, מרגש השפלוּת הפנימית, וכל מה שהאידיאל יותר גבוה, יותר רחוק, כן יגדל כוחו יותר לרומם את הנפש…

זה הוא יסוד הציוניות המערבית וזה הוא סוד “הכוח המושך” שבּה. אבל חבת-ציון המזרחית נולדה ונתפתחה באופן אחר. גם היא היתה בראשיתה מדינית, אבל – מולדת הצרה הגשמית, ועל כן לא יכלה להסתפק ב“עבודה” של התרגשות ודברים נאים בלבד, המשׂביעים את הלב ולא את הקיבה, ומיד בהוָלדה התחילה מפני זה להתגשם בפעולות מוחשיות, ביסוּד קולוניות בארץ ישׂראל. העבודה המעשׂית הזאת קצצה בזמן קצר את כנפי הדמיון והראתה לדעת, כי חבת-ציון לא תחַסר מן הצרה הגשמית אפילו כטפה מן הים. אפשר היה איפוא להאמין, כי בהגָלוֹת הדבר הזה, יעזבו חובבי ציון את עבודתם ולא יבלו עוד זמנם וכוחם במעשׂים שאינם מובילים כלל אל המטרה. אך לא! הם נשארו נאמנים לדגלם והוסיפו לעבוד בהתלהבות כמאז, אע"פ שרובם לא הבינו גם בעצמם, מפני מה הם עושׂים כן. הרגש הרגישו בלבם, כי כך צריכים לעשׂות, אבל באין להם עם זה הכּרה ברורה במהות ההרגשה הזאת, לא היו מעשׂיהם תמיד רצויים ומכוּונים אל המטרה האמתּית, אשר אליה משך אותם לבם שלא מדעתם.

כי באותה עת עצמה שהתגברה הצרה הגשמית במזרח, היה הלב העברי שם נתון עוד בצרה אחרת, מוסרית; וכשהתחילו חו“צ לעבוד עבודתם לשם הראשונה, חש ה”אינסטינקט" הלאומי שבלב העם, כי פה, בעבודה זו, ימצא מַרפּא להאחרונה. ועל כן אחז בה ולא הרפּה ממנה גם לאחר שנגלָה לכּל, כי הצרה הגשמית לא תרָפא על ידה. הצרה המוסרית הזאת, המזרחית, שונה היא מן המערבית תכלית שנוי. זו מכאיבה לב האדם, וזו – לב האומה; זו מורגשת ליהודים שנתחנכו ברוח העמים, וזו – לאלה שנתחנכו על ברכי היהדות; זו הוא ילידת האנטיסמיטיסמוס ומציאותה תלויה במציאותו, וזו – תולדה טבעית של קשר אמתּי עם קולטורא של אלפי שנה, אשר תשאר בכל תקפּה גם אם צרות היהודים יחדלו בכל העולם ביחד עם האנטיסמיטיסמוס, גם אם כל ישׂראל בכל הארצות ימצאו פרנסתם בכבוד ושכניהם יהיו מקבּלים אותם בסבר פנים יפות ונותנים להם להשתתף עמהם בכל ענפי החיים החברתיים והמדיניים כאחים גמורים.

לא היהודים בלבד יצאו מן הגטוֹ, כי אם גם היהדות. היהודים הגיעו לזה רק בארצות ידועות, בחסד לאומים; אבל היהדות עשׂתה (או הולכת ועושׂה) זאת מעצמה בכל מקום שבאה בנגיעה עם הקולטורא החדשה. זרם הקולטורא הזאת, בבואו אל קרבה, הורס הוא את מבצריה מלפנים, ולא תוכל עוד להסגר ולחיות חיים מובדלים לעצמה. רוח עמנו שואף להתפתחות, לבלוע יסודות הקולטורא הכללית הבאים אליו מן החוץ, לעכּלם ולהפכם לחלק מעצמוּתו, כמו שכּן עשׂה כבר בתקופות שונות. אבל תנאי חייו בגולה אינם מתאימים לזה. בזמננו הקולטורא מתלבשת בכל מקום ברוח הלאומי של עם הארץ, וכל הזר הקרב אליה צריך לבטל את עצמוּתו ולהתבלע ברוח השליט. על כן לא תוכל היהדות בגולה לפתּח את עצמותה על פי דרכּה, וכשעוזבת היא חומות הגטוֹ, הרי היא בסכּנה לאַבּד את חייה העצמיים, או – באופן היותר טוב – את אחדוּתה הלאומית: להפּרד להרבה מיני יהדות, אשר לכל אחת תכוּנה אחרת וחיים אחרים, כמספר הארצות ששם בני ישׂראל נפוצים3.

ובראותה כי לא תוּכל עוד לשׂאת “כלי הגולה”, אשר הלביש אותה חפץ הקיום בצאתה מארצה, וכי בלעדיהם חייה בסכּנה, – מבקשת היא, היהדות, לשוב למרכזה ההיסטורי, בשביל לחיות שם חיים של התפתחות טבעית, להעביד כוחותיה בכל מקצעות הקולטורא האנושית, לפתּח ולהשלים את קניניה הלאומיים אשר רכשה לה עד כה, ולהכניס ככה גם לעתיד לאוצרו של המין האנושי קולטורא לאומית גדולה, פרי עבודה חפשית של עם חי ברוחו, כמו שהכניסה לשעבר. למטרה הזאת יכולה היא להסתפּק לע“ע במועט ואינה צריכה לממשלה מדינית, כי אם רק – לברוא לה בארץ מולדתה תנאים נאותים להתפּתחותה: קבּוּץ הגון של אנשים עברים העובדים, באין מפריע4, בכל ענפי הקולטורא, מן עבודת אדמה ואוּמנוּת עד עבודת החכמה והספרות. הקבּוּץ הזה, אשר יתלקט מעט מעט, יהיה ברבות הימים למרכז האומה, בו יתגשם רוחה בטהרתו, יתפתח לכל צדדיו ויגיע עד השלמוּת האפשרית לו. ומן המרכז יבוא אז רוח היהדות אל כל ה”היקף" הגדול, אל כל קהלות הגולה, להחיותן ולשמור על אחדוּתן הכללית. ואז, כאשר הקולטורא הלאומית בארץ ישׂראל תגיע למדרגה כזו, נוּכל לבטוח בה, כי היא עצמה תקים אנשים מבניה, שיהיו מוכשרים להשתמש בשעת הכושר בשביל ליסד שם גם "מדינה – לא רק מדינת-יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת5.

הבת-ציון זאת, הדואגת לקיום היהדות בעת שהיהודים נתונים בצרה, זרה היא ובלתי מובנה לה“מדיניים” המערביים, כמו שזרה ובלתי מובנת היתה “יבנה” של ר' יוחנן בן זכאי להמדיניים אז. על כן לא תוכל הציוניות של יהודי-המדינה להניח דעתם של יהודי-היהדות, והם רואים בהתפּשטותה סכּנה לחפצם ומטרתם המה.

סוד קיומו של עמנו הוא – כמו שהשתדלתי להראות במקום אחר6 – מה שעוד בימי קדם למדוהו הנביאים לכבּד רק את הכוח הרוחני ולבלתי הבט “ביראת הרוממות” על כוח הזרוע. כי על כן לא הגיע, כיתר עמי הקדם, ל“התבּטלות ישותו” מפני אויביו החזקים ממנו. כל זמן שנאמן הוא להיסוד הזה, יש לו בסיס נכון בחיים. כי בכוח רוחני לא נופל הוא משאר העמים ואין לו סבּה להתבטל. אבל רעיון מדיני שאינו נשען על הקולטורא הלאומית מסוגל להסב לב העם מאחרי הכוח הרוחני שבּו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש “כבודו” בהשׂגת כוח גשמי וממשלה מדינית, ועל ידי זה יפּסק החוט המקשרו עם העבר וישָמט הבּסיס ההיסטורי מתחתיו. אין צריך לאמור, כי אם לא יצא הרעיון אל הפועל יהיו תוצאותיו מעציבות מאד, כי ישאר העם קרח מכאן ומכאן. אך גם בצאתו לפעולה באותו המצב המוסרי שאנו בו עתה, שלא רק העם, כי אם רוחו מפוזר ומפורד, – תהיה היהדות בסכנה גדולה. כמעט כל גדולי העם, שהשׂכלתם ומעמדם בחברה מכשירים אותם לעמוד בראש המדינה, הם אנשים הרחוקים מן היהדות ברוחם ואין להם כל מושׂג נכון מעצמוּתה וערכּה. אנשים כאלה, גם אם יהיו בנים נאמנים למדינתם וחפצים בהצלחתה, יראו בהכרח את ההצלחה הזאת באותה הקולטורא הנכרית שהם עצמם מלאים רוחה, ובאמצעות השפּעה מוסרית או גם ביד חזקה ישתדלו לנטוע אותה במדינה, באופן שמדינת היהודים תהיה לבסוף מדינת אשכנזים או צרפתים מזרע היהודים. דוגמא קטנה מן הפּרוֹצס הזה יש לנו גם עתה בארץ ישראל7. וההיסטוריא מלמדת, כי בימי מלכי בית הורדוס היתה ארץ ישׂראל אמנם “מדינת היהודים”, אבל הקולטורא הלאומית היתה בזויה ונרדפת, והמלכות עשׂתה כל מה שביכלתה בשביל לטעת בארץ את הקולטורא הרוֹמית ובזבזה כוחות האומה לבנין היכלי אלילים ובתי קרקסאות וכו‘. מדינת יהודים כזו תהיה סם המות לעמנו ותשפיל רוחו עד עפר: לכוח מדיני ראוי להתכבד לא יגיע, ואת הכוח המוסרי החי בקרבו לא יכיר; מדינתו הקטנה, אשר תהיה “ככדוּר הצחוק בידי שכניו האדירים ולא תתקיים אלא על ידי נכלי הדיפּלוֹמַטיא והכנעה תמידית לפני מי שהשעה משׂחקת לו” – לא תוכל למלאות נפשו גאון לאומי, ואת הקולטורא הלאומית, שבה היה יכול לבקש ולמצוא את גאונו, לא נטע במדינתו ולא מפיה הוא חי. וכה יהיה אז באמת – הרבה יותר מעתה – “עם קטן ושפל”, עבד ברוחו “למי שהשעה משׂחקת לו”, מביט בקנאה וחמדה על “האגרוף” של “שכניו האדירים”, וכל קיומו בתור “בעל מדינה” לא יוסיף פרק נכבד בספר ההיסטוריא שלו. והאם “לעם עתיק יומין אשר היה לאור גוים” לא יותר נאה היה להכּחד מן העולם מאשר להגיע בסופו למטרה אחרונה כזו?8 – ה’ ליליענבלום מזכירני, כי בזמננו יש מדינות קטנות, כארצות שווייץ, שאין רשות לעמים אחרים להתערב בעיניניהן ואינן צריכות ל“הכנעה תמידית”. אבל כל המדמה א“י לארצות קטנות כאלה שוכח הוא את מצבה הגיאוגרפי ואת ערכה הדתי לכל העמים. שני אלה לא יתנו בשום אופן ל”שכניה האדירים" (כמובן, לא כוַנתּי במבטא זה – כפירושו של ה' לל"ב – על “הדרוזים והפרסים”) להסיח דעתם ממנה לגמרי, וגם בהיותה למדינת היהודית יהיו עיני כולם נטויות אליה וכל אחד מהם יחפוץ להשפיע מרוחו על הפוליטיקא שלה בעל כרחה, כמו שאנו רואים בשאר מדינות חסרות-כוח (תוגרמא ועוד) שיש לעמי אירופּא הגדולים “אינטרסים” שם.

כללו של דבר, גם “חבת-ציון” לא פחות מן ה“ציוניות”, רוצה במדינה יהודית ומאמינה באפשרות הוָסדה לעתיד; אבל בעוד שה“ציוניות” מבקשת בה סגולה לעניוּת, מנוחה שלמה וכבוד לאומים, – יודעת “חבת-ציון”, כי כל אלה לא תתן לנו המדינה, עד ש“הצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות” – ואינה מבקשת אלא למצוא בה “מקלט בטוח” להיהדות וקשר קולטורי לאחדוּת העם. ה“ציוניות” מַתחילה על כן עבודתה מן הפּרוֹפּגנדא המדינית, ו“חבת-ציון” – מן הקולטורא הלאומית, אשר רק על ידה ובשבילה תוּכל המדינה להוָסד באופן הרצוי ומועיל לרוח העם.


ד“ר הרצל, בדרשתו הנזכרת, הגיד אמנם גם הוא, כי ה”ציוניות" דורשת לשוב אל היהדות קודם שנשוב למדינת היהודים. אבל הדברים הנעימים האלה רחוקים כל-כך מן המעשׂים, עד שבהכרח אנו באים לידי מחשבה זרה, שאין כאן אלא מליצה נאה.

קשה עלי מאד לדבּר על מעשׂים פרטיים, שאי אפשר לנגוע בהם מבלי לנגוע עם זה גם בכבוד אנשים פרטיים. בהערתי ע“ד הקונגרס הסתפקתי על כן רק ברמזים כלליים, אשר האמנתי כי יובנו היטב לבקיאים במהלך הענין, וביחוד לצירי הקונגרס. אבל איזו ממתנגדי השתמשו בזהירותי זאת לרעתי ועשׂו עצמם כאִלו לא הבינו כלום. בתמימוּת מלאכותית הם שואלים, מה עוֶל מצאתי בהקונגרס, וגם בוֹש לא יבושו להכחיש בפומבי דברים הידועים לרבים. ה”טקטיקא" הזאת מביאה אותי פה, למרות רצוני, להרים מעט את הטלית היפה, שהאפילו בה על הכל, ולספּר איזו פרטים המראים תכוּנת התנועה הזאת והלך-רוח בעליה.

אִלו היתה באמת מטרת ה“ציוניות” להשיב לב העם אל היהדות, לעשׂותו לא רק לעם מדיני כי אם לעם החי ברוחו, – אז לא היה הקונגרס הציוני דוחה שאלות הקולטורא הלאומית – שאלת הלשון והספרות, שאלת החנוך והרחבת הידיעות הלאומיות – עד “לערב שבת בין השמשות”, עד השעה האחרונה, לאחר שנגמרו כל הוכּוּחים ע“ד “רעכטליך” או “פאֶלקעררעכטליך”, על דבר בחירת פלוני לחבר הועד, על דבר ה”מיליונים" שלא באו לעולם וכו'. בעת שכּל הנאספים היו כבר עיפים יותר מדי ובשׂמחה ראו את השמש שוקעת ביום האחרון וקץ הכל הולך וקרב, – אז הניחו שעה קלה לדרשת אחד החברים על כל אותן השאלות הגדולות, שהן באמת נשמת הכל ובלעדיהן כל השאר מהֶבל יחד. כמובן, יצאה הדרשה היפה חטופה ומקוצרת, למשׂא ומתן על פרטי הדברים לא היה עוד פנאי, “מגבוה” הציעו למסור כל ה“דאגות” האלה בידי קוֹמיסיא של איזו סופרים אשר קראו בשם, וכל הנאספים ענו “אמן” רק בשביל לגמור ולהפּטר.

אך אין צורך ללמוד הדבר “מכּללא”, כי בפירוש נאמר כן באחת הדרשות האוֹפיציאַליות, שנרשמה בהפּרוֹגרמא של עבודת-הקונגרס בתור “ביאור יסוד הציוניות” ונתבקרה ע“י ד”ר הרצל קודם שנקראה לפני הנאספים. בדרשה הזאת שמענו דברים ברורים, כי יהודי המערב קרובים מיהודי המזרח למטרת הציוניות, מפני שהם, המערביים, כבר עשׂו מחצית המלאכה: המתת הקולטורא היהודית של הגטוֹ, שעל ידי זה נשתחררו מן העבר הקיים ועומד. והדרשה הזאת זכתה גם היא למחיאת-כפים ארוכה וגם קימו וקבּלו הצעת אחד החברים, להוציאה במַחבּרת מיוחדת, כדי להפיצה בישׂראל.

באחד מגליונות האוֹרגַן הציוני “דיא וועלט” בא משל נאה על היהודים המתדבקים בכת האשכנזים הלאומיים באוסטריא גם אחר שנתאחדו אלו עם האנטיסמיטים: משל לאשה זקנה שהאוהב עזבה ובחר באחרת, ואחר שנסתה כל האמצעים, שהיתה פועלת בהם לפנים על לב בחירה, ולא עלה בידה להשיבו אליה, היא מַתחילה להראות אותות חבּה לאהובתו החדשה, אולי ישוב וירחמה בשביל גודל-נפשה זה.

חוששני מאד, כי המשל הזה, בשנוי מעט, יצדק גם על בעליו עצמם. יש אשה זקנה, שאחר שנתיאשה לגמרי מהשיב לה לב בחירה ע“י תחנונים והכנעה ושפלוּת, היא לובשת פתאום גאוּת ומתחילה להראות לו אותות שׂנאה ובוז, וגם זה כדי לפעול עליו, בחפצה, לפחות, שיכבדנה בלבו, אם לא יוכל עוד לאהוב אותה. הקורא בשׂוּם-לב מכה”ע הנ“ל ובוחן הכל בעין פקוחה, הוא לא יוכל להמלט מן הרושם, שעיני ה”ציוניסטים" המערביים נשׂואות תמיד כלפי חוץ, וכיהודים המתבוללים, מכונים גם הם לבם רק למצוא חן בעיני העמים, אלא שהללו רוצים להתאהב, והללו – להתכבד. אין קץ לשׂמחתם כשאחד מאוה“ע אמר בפה מלא, שה”ציוניסטים" ראויים לכבוד, כשאיזה מכ“ע הדפיס דברים אחדים ע”ד ה“ציוניסטים” בלי שׂחוק וקלוּת ראש, וכדומה. ובישיבה האחרונה של הקונגרס מצא היושב ראש לנחוץ לתת תודה מיוחדת בפומבי לשלשת הנוצרים אשר כבּדו את האספה בהשתתפותם בה, אע“פ ששלשתם היו מן החברים “השותקים” ולא נראה פעלם משום צד. – ואִלו חפצתי לחַטט בקטנות, הייתי יכול להוכיח מתוך מקרים שונים, כי גם במנהגיהם ומעשׂיהם בכלל אין ה”ציוניסטים" האלה משתדלים להתקרב אל הקולטורא היהודית ולהתמלא מרוחה, כי אם, להפך: – לחַקות, בתור יהודים, את מנהגי האשכנזים ומעשׂיהם, ואף היותר זרים לרוח היהדות, ולהראות בזה, כי גם היהודים יכולים לחיות ככל הגויים ולעשׂות כמעשׂיהם. די להזכיר את המקרה המעציב שקרה בעת האחרונה בווינא, כי יצאו הבחורים הציוניים להפיץ תורת ה“ציוניסמוס” באגרוף ובמקל, כמנהג אשכנז, והאוֹרגן הציוני הראה פנים שׂוחקות למעשׂה זה, ובכל זהירותו לא יכול להסתיר את שׂמחתו על כי האגרוף הציוני עשׂה חַיל…

גם הקונגרס בכללו היה מכוּוָן יותר “להראות העמים והשׂרים”, מאשר לברר לנו לעצמנו, מה חפצנו ומה כוחנו. רוצים היו “מחוללי התנועה” להראות להעומדים מבחוץ, כי העם נוטה אחריהם בלב אחד ודעה אחת. והאמת צריכה להאמר, כי בדעת ברורה וברצון אמיץ רדפו אחר מטרתם זו מראש ועד סוף. בארצות שהצרה הגשמית שולטת בהן ואין לב העם בכלל מוכשר לשגות ברעיון מדיני לעתיד רחוק, - נתפרסמו עוד לפני הקונגרס, על ידי ציר מיוחד, שמועות טובות, שמתוכן אפשר היה ללמוד, כי גם הסכמת תוגרמא וגם המיליונים הדרושים אינם רחוקים מאתנו, וכי אין הדבר חסר אלא אוֹרגן לאומי, שיוכל לבוא בדברים עם הכל בתור בא כוחו של העם, ועל כן נחוץ שירבה העם לשלוח צירים להקונגרס וגם “פּטיציות” באלפי חתימות, והוַעד אשר יבחר בו הקונגרס הוא יהיה האוֹרגן המבוקש9. – לעומת זה נשמרו מלהודיע מראש בדברים ברורים, כי הציוניות של הרצל לבדו תהיה ליסוד הקונגרס, כי היסוד הזה עומד למעלה מן הבקורת, וכל הבא אל הקונגרס אין לו רשות להרהר אחריו. ב“סדר-העבודה”, שנשלח ביחד עם כתב-ההזמנה, נאמר רק בכלל, כי לחבר הקונגרס יוכל להיות “כל המגלה דעתו, שמסכים הוא להפּרוגרמא הכללית של הציוניסמוס”, מבלי שנודע, מה היא הפּרוגרמא הכללית ואיפה היא נמצאת. וכה באו לבזיליא אנשים שונים ורחוקים זה מזה בדעותיהם ותקוותיהם, בחשבם בתומתם, כי כל מי שעיניו נשׂואות לציון, אע“פ שאין השקפתו מתאימה לזו של הרצל, כבר יצא ידי חובת “הפּרוגרמא הכללית” ומוּתר לו להיות חבר להקונגרס ולהציע שם את השקפתו. אבל ראשי הקונגרס השתדלו בכל כוחם, ששום חלוקי-דעות בשאלות יסודיות לא יבואו בו לידי גִלוי, והשתמשו בכל התחבולות ה”פרלמנטריות“, שלא יהיה מקום למשׂא ומתן ובירור הדעות בשאלות כאלה. עוד באחת האספות שקדמו להקונגרס (פאָרקאָנפערענץ) נתעוררה שאלת הפּרוֹגרמא. ואיזו מבני ווינא הראו על הדברים האמורים בסדר-העבודה ורצו להוציא מהם תולדה, שאין רשות לעורר עוד שאלה כזו, אחר כי כל הבאים קבּלו עליהם הפרוגרמא הכללית של הציוניסמוס, ואין ציוניסמוס אלא זה שבווינא, ומכ”ע “דיא וועלט” – נביאו. אך רבים מן הנאספים לא הסכימו לפירוש זה, ובהכרח נבחרה קוֹמיסיא לחבּוּר הפּרוֹגרמא. הקומיסיא השׂכּילה לחבּר פּרוגרמא אשר שבעים פנים לה וכל אחד יכול לפרשה כרצונו, והפּרוגרמא הזאת הוצעה לפני הקונגרס בבקשה לקבּלה כמו שהיא, בלי שום וכּוּחים. אבל בין החברים נמצא אחד אשר לא רצה להכּנע, ועל ידו נתעורר משׂא ומתן ארוך על אדות מלה אחת. אז ראו רבים לתמהון לבבם, כי הרבה מיני “ציוניים” יש בעולם, ומַסוה “האחדוּת” היה בסכנה להקָרע לשנים לעיני כל הקהל, לולא מהרו הראשים לאַחה את הקרע תיכף בראשיתו ברוב כשרון. ד“ר הרצל במַחבּרתו החדשה מביא ראיה מזה, עד כמה היתה מלה זו (“פאֶלקעררעכטליך”) רבת-ערך בעיני הציוניים. אבל באמת אפשר היה לעורר וכּוּחים “מסוכנים” כאלו גם על הרבה מלות אחרות. כי רבים מן החברים לא הרגישו כלל, עד כמה רחב הפרץ בין הדעות השונות בענינים עיקריים, וכל וכּוּח בענין כזה היה מסוגל לפקוח העינים ולפוצץ כל הבנין לרסיסים. אבל וכּוחים כאלה לא נתעוררו, כי גם אלה המעטים, אשר ראו והבינו מה שלפניהם, נרתעו לאחוריהם מפני סכנת ה”הריסה", – וכה הושׂגה המטרה: האילוּזיא של האחדות נשמרה עד סוף, “העומדים מבחוץ” ראו בעיניהם את “העם הנאחד” המבקש “מדינה”, והעומדים מבפנים שבו לביתם בלב מלא התפעלות, אך בלי הוספה כל שהיא לבירור דעותיהם ויחוסן זו לזו.


ואולם, אחרי כל אלה, מודה אני, שה“ציוניסמוס” המערבי טוב ומועיל מאד ליהודי המערב, אלה אשר היהדות כבר נשתכחה מהם כמעט, ורק איזה רגש כהה ובלתי מובן להם לעצמם הוא כל הקשר שבינם ובין עמם. התיסדות ה“מדינה” על ידם היא לע“ע רק “חששא רחוקה”, והרעיון על דבר המדינה מביאם בתוך כך להקדיש כוחם לעבודת עמם, מוציאם מתחום השפלוּת של האַסימילציא ומחזק בלבם את הרגש הלאומי העברי. ואם, לאחר שיוָכחו, כי לא במהרה יהיו לנו שוטרים ונטוּרי קרתא משלנו, יתרחקו אולי הרבה מהם לגמרי מגבולנו, - גם אז לא יהיה ההפסד מרובה על השׂכר שיצא לנו מן התנועה הזאת, כי יחד עם זה בודאי ימָצאו ביניהם אנשים נלבבים אשר במשך הזמן יתעוררו לרדת לעומק הענין וללמוד דעת את העם ואת רוחו, ואז יגיעו מאליהם לחבת-ציון האמתית, המתאימה לרוח עמנו. – אבל בארצות המזרח, מקום מקלטה של היהדות ומקום מולדתה של חבת-ציון היהודית, תוכל ה”מדיניות" להביא רק הפסד בלבד. ה“כוח המושך” שבּה הוא יחד עם זה גם “כוח הדוחה” להאידיאל המוסרי אשר החיה שם עד כה את הלבבות. ואלה המתרחקים עתה מן האידיאל הזה ומחליפים אותו בהרעיון המדיני – הם לא ישובו עוד אליו גם כאשר תעבור ההתרגשות והמדינה לא תוָסד: רק לעתים רחוקות נראה בחיים ההסטוריים תנועה חוזרת על עקבה בטרם תנסה ללכת הלאה והלאה עד כי תאבד דרך… ועל כן, כשאני רואה את הערבוביא שהביאה התנועה הזאת במחנה חו"צ שבמזרח, כשאני רואה אנשים, אשר עד לפני זמן מה נראו כמבינים חפצם ויודעים דרכם, עוזבים פתאום את הדגל אשר אך אתמול היה קודש להם וכורעים ברך לפני רעיון שאין לו שורש ברוחם, רק מפני שבא מן המערב; – כשאני רואה כל זה וזוכר עם זה, כמה “פּרוֹכּסיסמין” של התלהבות פתאומית כבר היו בקרבנו ועברו כצל, – אז הנני מרגיש בי באמת, כי היאוש מתחיל לתקפני.

וברגש כזה כתבתי אותם הדברים על אדות הקונגרס, ימים אחדים אחרי הסָגרו. ובהיות אז הרושם חדש בלבי וצערי גדול, פלט עטי איזו בטויים קשים, שעתה הנני מתחרט עליהם, מפני שאין מנהגי להשתמש בכמו אלה. אבל במה שנוגע לעצם הענין, אין לי על מה להתחרט: מהלך הדברים מאז ועד עתה לא הוכיח את משוגתי; אדרבא, הוא חזק בלבי את ההכרה, שאם לכלל כעס באתי – לכלל טעות לא באתי.


  1. נדפס ב“השלח” כרך ג‘ חוב’ א' (טבת תרנ"ח) בשם “לשאלות היום, א”, בתור תשובה על השאון אשר קם בכה"ע העברים בגלל מאמרי הקטן על דבר הקונגרס הציוני הראשון (עי' להלן: ילקוט קטן, כא).  ↩

  2. “המליץ”נו' 227–229.  ↩

  3. עי' מאמרי “חקוי והתבוללות” (על פרשת דרכים חלק א‘, ע’ פ"ו).  ↩

  4. בעלי “המדינה” רגילים לחשוב ולאמור, כי הם היו הראשונים אשר הניחו ליסוד מוּסד, כי הקולוניזציא המתגנבת אל הארץ בלאט, בלי סדרים ולמרות רצון הממשלה, אין לה ערך וצריך לחדול ממנה. ואינם יודעים איפוא, כי ה“אמת” הזאת כבר נגלתה לאחרים לפניהם, ועוד לפני הרבה שנים דרשה גם “חבת ציון” של היהדות המזרחית לעשׂות הכל רק בפרהסיא, באוֹרגניזציא טובה וברשות ממשלת תוגרמא.  ↩

  5. עי' מאמרי “ד”ר פּינסקר ומַחבּרתו" (שם ע' מ"ג).  ↩

  6. במאמרי “חקוי והתבוללות”.  ↩

  7. עי‘ המאמרים “מארץ ישׂראל” ב“השלח” כרך א’ וב'.  ↩

  8. הדברים הבאים כאן בסימני–העתק לקוחים מתוך הערתי ע"ד הקונגרס, ולפי שהמשיבים עלי גלו בהם פנים שלא כהלכה, הבלעתי אותם פה, כדי לבאר אגב אורחא את כוָנתם האמתּית.  ↩

  9. על הדבר הזה, הידוע לרבים מחו“צ בכל הערים אשר עבר עליהן ”בעל השמועות“ עם מכתב ממרכז התנועה בידו, – רמזתי בהערתי רק במלים אחדות, וצר לי, כי ה”הכחשות" של מתנגדי הכריחוני להזכירו פה שנית ביתר ביאור.  ↩

המלצות קוראים
תגיות