מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

כּוֹכַב-בַּיִת

מאת: משה בסוק

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הָיָה פַּעַם בֹּקֶר לְרַגְלֵי הַגִּלְבֹּעַ,

בֹּקֶר נַעַר, רֹאשׁוֹ בִּטְלָלִים.

הִלְבִּינוּ צְרִיפִים. מֵהָהָר, מִגָּבוֹהַּ,

יָרַד כְּבוֹד אֱלֹהִים – –

נִצָּב עַל הַסָּף. נְעָרִים מַעְגָּל לוֹ.

פָּנִים אֶל פָּנִים וְהַחֲרֵשׁ.

הָיָה לֵב כְּמוֹ יַעַר בָּרָק כִּי יִתְגַּל לוֹ,

וְשִׂיחַ-לְבָבוֹת – כְּמוֹ יַעַר בָּאֵשׁ – –

הָיָה פַּעַם בֹּקֶר נַעַר וָרַךְ

וְהַלֵּב אָז נִפְתַּח.


בָּא יוֹם, יוֹם גָּדוֹל, מְבֹּרָךְ, מִתְלַקֵּחַ:

יוֹם צֶקֶת הַבַּיִת – בֵּטוֹן מְשֻׁרְיָן;

קוֹמְבֵּין נִבַּט גֵּא עַל שָׂדוֹת – מְנַצֵּחַ:

מָה רַב הַקָּצִיר – וְהוּא כָאן.

וּלְהַבְדִּיל בֵּין דּוֹמֵם לְחַי תַּחַת רָקִיעַ:

אִשָּׁה לָאָדָם;

וְתִינוֹק בְּהִיר-יוֹם-וְעֵינַיִם מַבִּיעַ

בְּ“אַ–בָּא” סוֹד כָּל הָעוֹלָם –

בָּא יוֹם גָּדוֹל מְבֹרָךְ –

וְהוּא יֶאֱרַךְ וְהוּא יֶאֱרַךְ.


הָעֶרֶב! – מוֹלִיכִים רַחֲמָיו אִישׁ יָגַע

לְמַרְגּוֹעַ מְעַט;

יֵשׁ חֶדֶר, עַל שְׁטִיחַ אָשְׁרוֹ – מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ

(הָהּ, חֶסֶד גָּנוּז, הָהּ, מַתָּת – –)

נוֹהֶה אִישׁ עָיֵף. אֶת הַדֶּלֶת יִסְגֹּר לוֹ,

וְכָל הַיְקוּם – מִבַּחוּץ, עַל, הַסָּף;

הַיְּקוּם בָּא בָאֹפֶל – אַךְ אוֹר לוֹ

לָאִישׁ בְּבֵיתוֹ לוֹ כּוֹכָב – –

וִמי פֹּה יִדְפֹּק בַּדֶּלֶת? מִי יַךְ? –

הַעוֹד תִּפָּתַח, הַעוֹד תִּפָּתַח? – –


תרצ"ח

משה בסוק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של משה בסוק
רקע
משה בסוק

יצירותיו הנקראות ביותר של משה בסוק

  1. איש-צבא יהודי: פריץ יורדן (זכרונות ויומנים)
  2. לרומאן רולאן (מכתבים)
  3. אגרות לא"פ צ'כוב (מכתבים)
  4. לא"י רופין (מכתבים)
  5. אגרת לאנטול פראנס (מכתבים)

לכל יצירות משה בסוק בסוגה שירה

לכל יצירות משה בסוק

יצירה בהפתעה
רקע

הַנֶּאֱמָן(לדמות דיוקנו של ביאליק)

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

“ועֵד אלהים מה נאמנה דמעתי”…

(“לא תמח במהרה”)


בשנת תרנ“ב, שנת מותו, כתב י. ל. גורדון ל”חברו בהיכל-השירה ולשכנו בחצרות-אלוה" — למ. מ. דוליצקי (בעל הנכאים על גירוש-מוסקבה — “מבית ומחוץ” — והסירינאדוֹת-האֶלגיוֹת: “בת-ציון אהבך”…) — לאמור:

לֹא מִקְסַם-כָּזָב רָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי,

וְתַרְמִית עֵינַיִם גַם אַתָּה לֹא תַחַז;

לָכֵן אַל תִּירָא כָּמוֹנִי מִשַׁחַת.

הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה, רֵשׁ מְקוֹמִי!

המשורר הזועם ההולך למות דאג לממלא-מקום, ליורש. מה היה לו להנחיל ליורשו? בכל אופן, לא דרך: את הדרך אבד בעצמו. “הא לך עטי”. אמנם, עט-הזהב, שניתן לו מאת “מכבדיו” בחג-יובלו, ינחלו בניו ולוקחי-בנותיו אחריו, אבל העט, עט-הברזל, צפורן-השמיר, שבו חקק: “עבד לעברית אנוֹכי עד נצח” — למי?.. ובהיות הכאב רב, והפחד גדול, ואדם מסביב אין — והחזיק בנפגש ראשון: “עלֵה!”

ולא ידע המנחיל הקודר, “העץ הבלתי-יבש”, כביכול, — ואולי גם ידע — כי אין כבר בכוחו של “חברו” זה לעלות וכי לא יירשוֹ זה. אבל הנה במאסף “פרדס”, שהספר הראשון ממנו יצא באותה שנה, ושבו גופא נדפס שירו הגרוע כל-כך של יל"ג: “סוד-העיבור”, הנה שם נדפס עוד שיר מאת משורר מתחיל אחד, מאת איזה צעיר בלתי-נודע — בשם “אל-הציפור”1 — והמתחיל הזה הוא אשר יירשנו.

מזה כבר ודאי שלא ידע “האחרון במשוררי ציון”. והמשורר המתחיל בעצמו? — מי יודע!.. רבות המחשבות בלב משוררים מתחילים. בספר-ה“פרדס” השני (תרנ"ב), בקינה על מות יל"ג, קורא המקונן “אל האריה המת”:

לֹא זָכִיתָ יְהוּדָה! לֹא זָכָה עַמֶךָ,

כִּי יִשְׁמַע מִפִּיךָ שִׁירָה חֲדָשָׁה,

שִׁירַת חֹפֶשׁ וּדְרוֹר לָהּ כָּלוּ כִּלְיוֹתֶיךָ,

שִׁיר יוֹצֵא מִלִבְּךָ הָרַךְ וְהַקָשֶׁה.

בְּלֹא עִתָּהּ, נַפְשְׁךָ, וּבְלֹא יוֹמֶךָ

לִמְעוֹן הַשִׁירָה מִפְלָט לָהּ חָשָׁה…

והוא מוסיף ואומר:

תַּנִים הָיִיתָ לִבְכּוֹת עֱנוּתֵנוּ —

מִי יִהְיֶה הַכִּנוֹר לָשִׁיר שִׁירוֹתֵינוּ?


  1. ftn2  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.