מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מבית החולים

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מבית החולים / יהודה שטיינברג


מכיוון שהרגיש שמעון הזקן בחמלה היתרה שרופאי בית-החולים מעניקים לו היום יותר מכל הימים, הבין שהם מתייאשים הימנו ושימיו ספורים, ונתן לב לשוב לביתו.

נוח נעשה פתאום לאחיות הרחמניות, למשרתים ולשכניו במיטות, כמו שגם הם נעשו אצלו ותרנים ונוחים. כל אלו שהיו מוצאים עד עכשיו עונג ובדיחות-דעת להרגיז את הזקן, התחילו בבת-אחת להרחיב את גבולו, לוותר לו משלהם במידה מרובה, עד כדי משוא-פנים.

והוא הבין שהם פורעים לו את המס האחרון, ולפיכך לא רצה לקבל מהם כל זאת בתורת נדבה, ופרע להם בוותרנות על וותרנות.

התחילה שורטת בו ההכרה, שהוא ימות כאן, במקום שהמיתה היא כל-כך רגילה וכל-כך מן החולין יש בה.

עלה על דעתו, שכשימות, יכנסו איבן הארכן ופידקה העילג, יגלגלו אותו על המוטות, יוציאו אותו לחדר האשכבה, והשכנים ילכו אחריו שלוש פסיעות וילחשו: “מחילה, זקן, על שהיינו מצערים אותך ושותים את החלב, שהיו מכינים לך בלילות אצל מיטתך.” המשרתים יניעו אחריו: “מחילה, זקן, על שהיינו מקפחים את מנותיך; וגם אנו מוחלים לך את טרחנותך עלינו.”

ואחרי כן ייכנס הפקח הכרסני הלז, בעל-הפנים של זכוכית. יזה הזאות, יהפוך את המיטה ויתקנה בשביל אחר, שלא יתעכב בוודאי מלבוא.

וסוף פסוק.

אפילו חניטה לא יעשו בו. יודעים הם את מחלתו על-פה.

ושם בעירו, ובביתו…

הוא גמר בדעתו לנסוע לביתו, לתוך ד' אמותיו שבעיירתו שלו, מקום שהספיד שם בחייו הרבה מתים, ליווה הרבה לוויות, ניחם כמה אבלים ועשה שם הרבה-הרבה חסדים של אמת.

ואפשר לשם צמצום בעתו המצומצמת, כדאי היה שיסע דרך הכפר, שבנו שרוי שם?

כדאי הדבר על דרך ממה-נפשך, אם לא יספיקו ימיו…

ואפשר בכפר…

מעשה בנואש אחד, שהתיישב בכפר, לא בעצת רופאים, אלא על דעת-עצמו. התחיל שותה שם לפי-שעה חלב כבשים וגומע ביצים מגולגלות ושואף אוויר נקי וסופר את ימיו. בין-כך הבריא והשמין, עד שלא הכירוהו הרופאים אחרי-כן הרבה שנים.

ממי שמע מעשה זה. היכן היה הדבר. אינו יכול לזכור. כמדומה, שאמו סיפרה לו את הדבר בנערותו.

הוי, אמא, אמא! ויש לך זכות לפני כסא-הכבוד.

יודע הוא הרבה מקרים, שהבטיחו רופאים הבראה ודאית לחולה ולא נתקיימה הבטחתם.

הדין נותן שיחולו גם מקרים להיפך.

עלה ירוק שעל עץ, הגדל על חלון חדרו של שמעון, התמתח והשתטח למעלה-למעלה עד שנראה לעין שמעון.

רחב לבבו והתקווה התחזקה בו.

ויחד עם התקווה נפתח בלבו מקור של חמלה לכל שכניו החולים, שנגזר עליהם להתענות תחת ידי רופאי אליל, רופאים עוורים, שהם גופם הולכים ונחנקים באוויר המזוהם של הכרך.

נדיבות לבו תעוררהו להנאות גם אותם בעצה טובה. הכפרה, הכפרה! יסעו כלם אל הכפר. שם ימצאו כל אותם הסמים קודם שנתקלקלו בבית-המרקחת.

“יודעים אתם מעשה בנוטה-למות, שנסע אל הכפר והבריא?”

מסתכלים בו החולים ומחרישים.

“אמי, עליה השלום, ידעה אותו חולה ידיעה קרובה. כשראתה אותו אחר-כך, לא הכירה אותו.”

מתאנחים החולים ומסתכלים לצדדין.

“אני גמרתי בדעתי לנסוע אל הכפר. מייעץ הייתי גם אתכם לכך.”

חיוך עצב של לעג נסתר והארת-פנים-גלויה תעה על פני החולים. קצתם הסתכלו זה בזה במבטים גנובים. וחולה קפדן אחד, שמעולם לא שכח להשתמש במקרה לעקוץ את חברו, ענה בתמימות של נוכל: “הנסיעה אל הכפר אינה מועילה אלא לנואשים.”

מנענע הוא בראשו ואומר: “גם זוהי אמת!”

וכשנסע אל הכפר, רדף אחריו מלאך-המוות. משעה לשעה נעשתה מחלתו קשה יותר ויותר. אלא שהוא עבר את השטן הלז, השט ועובר בארבע פריחות את כל עולמו.

הוא בא אל הכפר. הנהר העלז, היער הרענן, העמק החמוק – הכול מלחשים ומרמזים אליו מרחוק, אלא שאין לחישתם ברורה לו כל צרכה.

פעם נדמה לו, שהם מלחשים ואומרים: “בואך לשלום.” פעם נדמה לו שהם מניעים עליו ואומרים: “איחרת בן-אדם.”

מעשה השגחה ראה בדבר, שבא בשעה טובה לכפר. בנו משיא את בתו הבכירה. זוהי נכדתו הראשונה של שמעון. בשבוע זה יחוגו את יום החופה.

“שקצים שכמותם, לא חפצו לחכות עד שיבריא סבא. אין בכך כלום. ימחל להם השם-יתברך. כמו שאני מוחל להם. ברוך שזיכני להכניס את נכדתי לחופה.”

אלא שהשיעול טורדו.

וזהו שיעול ממין חדש, שיש בו מידת דרך-ארץ. שיעול של כעכועים יבשים וצרודים בלי קולות. זה אמנם דבר בעתו, שלא יחלל בשיעוליו את החגיגה שבבית בשבוע שחל בו יום החופה, אלא שמצער אותו שיעול זה ביותר.

ומתלחשים עליו שכני-הכפר והמחותנים והוא אינו ידוע בשל-מה.

מרגיש הוא, שנכנס פה לתוך האוויר איזה זרם עכור וכבד, מחלל, מדמע ועומד בפני עצמו, ואינו ידוע בשל-מה.

מפני מה אין בנו מספר לו בזה כלום?

והשכנים טורחים ומתעסקים בשבילו, מצטערים על האוויר הלח של הכפר, שאינו מבריא כל עיקר, מפני שעומד בעמק על שפת נהר. קצתם משתדלים להביא לו עגלה טובה לנסיעה.

“זו מהי? ראשית, באתי להשתקע, ושנית, שבוע שחל בו יום החופה?”

מעמידים עליו פנים רוגזים.

בנו וכלתו מתקוטטים חדר לפנים החדר. והכלה, כלה נאה זו, מבריחה את עצמה הימנו, ואינה מראה לו אלא את ערפה.

ושוב מייעצים לו מתוך הקפדה סתומה, שאוויר העיירה מבריא יותר, ושכדאי היה על-פי כל הטעמים שיסע לביתו.

מספר לו השו"ב של הכפר: “מעשה באביו, עליו השלום, שחלה בדרך בנסיעתו לחתונת אחותו, ונשאר במלון, שמא הגיע עתו וידחה יום החופה בשבילו.”

וכשיצא מתוך הכפר והגיע לראש ההר, ליפפו אחריו קיטועים של נגינות המחולות שבבית בנו, שריחפו באוויר ושרטו בלבבו.

והלכו הקיטועים ורפו, הלכו וגוועו, הלכו ונבלעו. פעם נדמה לו, שזוהי אנחת-גוסס, ופעם שזוהי שקיעה בחלום קשה.

יונים הומות הפסיקו את דרכו.

מצדי הדרכים יצאה לקראתו נערה, ודליים על שכמה. איננו יודע אם הולכת היא מן הבאר או אל הבאר.

מאצל היער הגיע לאזניו קול חליל הרועה על כבשיו. נכנס הקול לתוך-תוכו ועורר בו נוסח של “אנקת מסלדיך”.

ונשב רוח קל מבין עצי-היער ונכנס לתוך-תוכו, והעיר בו רגשים שלא ידע פתרונם.

ונזכר בעצים הרמים, העומדים לפני בית-החובש הזקן שבעירו. ושוב נזכר, שהחובש הזקן מספר, ששימש עוד לפני פירוגוב הגדול, ושיש אצלו בירושה מיני רפואות, שמועילות לכל המחלות.

מפני מה לא שאל בכל העת אף פעם אחת בעצתו של חובש זה? הרי הרבה מילדיו הוא זוכר, שחובש זה הראה אצלם מעין תחיית-המתים.

תיכף כשיבוא לביתו ישלח אחריו.

וכשהחזיר את ראשו לאחוריו, נזכר בחתונת נכדתו, והחליט בדעתו: כשאבריא אדיר הנאה מבית זה. וכשתלד חצופה צעירה זו, לא אבוא ליום הברית.

אלא ששיעול זה… הוי, כמה יבש הוא. כמה מטריד הוא. יהי רצון, שאמצא את החובש בביתו.

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

הארנבת והשפן

מאת יוסף זליגר (מאמרים ומסות)

משגה ישן נושן הוא התרגום האשכנזי של “ארנבת ושפן”. אשר יתֻרגם בחדר וגם בכל התרגומים שבכל השפות החדשות (אשר כידוע אין להם “קבלה” אחרת מקבלת החדר אשר לאבותינו האשכנזים: האזע אונד קאנינכאן ). ובאמת שני המינים האלה, שהתורה מעידה עליהם, שהם מעלי גרה, הם ממשפחת “הכוססים”, קרובים אל העכברים והטחורים ורחוקים מאד ממעלי הגרה. הכופרים בתורה מצאו בזה שעת הכֹשר, לחלֹק עליה והם שוכחים או מעלימים עיניהם מדרך החקירה, אשר ינהגו בה כל החוקרים בשפות עתיקות כי, אם ימצאו בספרות העתיקה איזה ענין מתֹאר בסמניו והסימנים ההם אינם בדבר, אשר בו נוהגים לתרגם את המלה היונית או הרומית ההיא, כי אז ישבשו כמובן את התרגום המקֻבל וימציאו אחר תחתיו או יציגו אות השאלה ואך שונה היא הבקֹרת בספרי חֹל מהבקֹרת בספרי הקֹדש; כי באלה האהבה של המאמינים מזה והשנאה של הכופרים (אשר באמת גם הם מאמינים בשלילה) מזה מקלקלת את שורת המשפט הישר; ורק היודעים את התורה יכולים לראות בה נכוחה. מקור השגיאה בארנבת ושפן הוא, כי בערבית ארנב האֵזע. ותרגום המלים, אשר אי אפשר לנו לדעת אותן בסברה כי אם על פי קבלה איש, מפי איש, הלא נמסר לנו מרש“י, רבה של כל היהדות הצפונית והוא קבל את התרגומים האלה מפי רבו ר' יצחק בן יהודה, תלמיד רב האי גאון, ור”ה גאון דבר ערבית. וזה המקור למרבית השרשים הערבים, אשר יביא רש“י בפרשיו. אבל דבר כזה, כי תצין מלה בשפה אחת דבר אחד ובשפה קרובה דבר אחד דומה לו, הוא חזון נפרץ, וגם בשפה אחת ההוראה עוברת מענין אל ענין בלי מעצֹר. הן לחפרפרה (מויליואורף) ועטלף (פלעדערמויז), הנזכרים יחדו בישעיה ב' כ' בתור מורדי אור, שלשה שמות משֻתפים בשלש שפות: בויקרא י’א, י’ח: עוף (שרץ העוף; כי גם היונקים המעופפים בכלל העופות בתורה) (פלעדערמויז) ושם ל' שרץ (מויליואורף); בעברית שבתלמוד שניהם נקראים “באות” (ע' חולין סג') ובארמית שבתלמוד, שם בחולין, נקראה חפרפרה “קורפדאי” ובברכות נ’ז: מונה, “קורפדאי” בין העופות המשֻנים ובלי ספק הכונה על עטלף ולא על החפרפרה כדעת רש”י. גם בישעיה ל’ד, קפוד וקפוז גם הד' הזאת הרפה אחרי תנועה נקרא כז‘) בין העופות וקופד והקרפודא אחד והר’ נוספת כמו כסא – כורסא. כן יש שני מיני קיפוף: האחד קוף קטן מעערקאֵטצע, לפי קבלת רש“י והשני ינשוף (איילע) באשר גם הינשוף מראהו טעט כאדם כמו הקוף (ע' בחולין כ"ג ף). לפי דעת התוס' שם נקרא גם העטלף קיפוף, אבל באמת יש שם ט’ס וצ”ל קיפוד ולא קיפוף. כן יש שני מיני צבוֹע: האחד פאנטער, דורס גדול ממשפחת החתולים והשני אילטיס, דורס קטן ממשפחת החלדים (ע' בב’ק ט’ז ובסנהדרין ט’ו: ובתוס' שם) ושניהם נקראים ברדלס, פרדלוס ביונית.

ממה שנזכרים גמל, ארנבת ושפן במאמר אחד במשנה תורה נראה, שגם ארנבת ושפן מיני גמלים, ולא עוד אלא שבצד אחד קרובים הם אל שני הגמלים הידועים בימינו באזיה ובאפריקה (דראמעדאר, טראמפעלטיאר) מהגמל שבתורה; כי לפי עדות חכמי התלמוד (חולין נ’ט) רק הארנבת והשפן שונים מזה מכל מעלי הגרה, שיש להם שִנּים למעלה (ר’ל שִנּים חותכות בתוך הפה; כי שִנּים טוחנות בלחיים יש לכל מעלי הגרה) ואך לגמל אין שִנּים למעלה ולמיני הגמל הידועים לנו יש שִנּים חותכות, כמו לארנבת ושפן לפי עדותם. גם הסופר הרומי פלוטוס הזכיר מין גמל כושי בשם “נבוּן” או נבּית“. גם מתהילים ק”ג “סלעים מחסה לשפנים” ראיה, שאין השפן קאנינכען, כי מעולם לא שמענו קאנינכען גר בסלעים; כי בחורים קטנים בשׂדה מגורו ומזה שמו קוניקולוס (חור ברומית) (ביהודית נקרא קיניקל על נכון. ביונית נחלפה הק' בג' ונקרא: קעניגל – מלך. גם הצפור הקטנה קוניקולוס נקרא כן על שם גורו בהרים ולכן שגו האשכנזים לקרא לה צוינקעינג והפֹלנים קראו אחריהם בטעות לשניהם ( krolik ). ואם גם לא נוכל לאמר, כי שפן אחד ממיני הגמלים הידועים, כי במשלי ל' הוא מונה את השפנים בין קטני ארץ. ולכן נראה, שהוא מין גמלים קטנים מאד; וגם גמלי אמריקה לַמָה) קטנים הרבה מגמלי אזיה ואפריקה. ובענין גמלי אמריקה עלינו לעמוד בדבר אחד, שיש להם שתי פרסות וא’כ לכאורה הם בכלל הטהורים, שהרי יש להם שני סמני טהרה. הן לכל הגמלים שתי פרסות ורק הן מחוברות מלמטה בעור וגם באלה קשה מאד לאמר, שגמלי המזרח טמאים וגמלי אמריקה טהורים. אבל מלבד זה דברי רש’י ז’ל ה“מפרסת סדיקא, כתרגומו; ושוסעת שסע, שמובדלת מלמעלה ומלמטה וכ” תמוהים מאד; כי מה ענין “מפרסת” לסדיקה ועוד שאין “סדוק למעלה ואין סדוק למטה” אלא מיני גמל וא’כ היה צריך לכתֹב: “את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלי גרה המה ושסע אינם שוסעים " ולא “ופרסה לא הפריסו” אבל באמת ט’ס נפלה בתרגום עוד לפני זמן רש”י ז“ל, כי התרגומים של “מפרסת פרסה” ושל “שוסעת שסע” הוא סדיקא פרסתא” ושלשה סימני טהרה הם: א) גרה, ב) שתי פרסות, ג) ההליכה ברפסות ולא בכפות הרגלים “והפריס” הוא השתמש בפרסות, כמו רגל (הלוך ברגלית), עיון (הביט בעינים), ידה (ידה, בידים) ועוד, שם “פרסה” אחד “מפרסת” הוא יחס הפעול הפנימי כמו “עבוד עבודה”. והגמלים טמאים לא מפני שאינם סדוקי פרסה; כי באמת הם סדוקים והעור שמלמטה בגמלי המזרח לא מעלה ולא מוריד, אלא מפני שאינם מפריסי פרסה, שאינם הולכים על פרסותיהם כי אם על כל שטח כפות רגליהם. ובדבר הזה שוים כל מיני הגמלים; כי זה עיקר בבנין הגוף כידוע לחכמי הטבע.

אח’כ בא לידי ספר “ברזלי” לחכם ר' אהרן מרקוס וראיתי, שגם דעתו בדבר ארנבת ושפן כדעתי. 1


  1. ftn1א  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.