מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הרעה מצוה לבנו

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הָרֹעֶה מְצַוֶּה לִבְנוֹ / יהודה ליב גורדון

עוֹרֵב זוֹלֵל עָמַד עַל גַּג הָרֶפֶת

רֹעֶה זָקֵן רָאָה כִּי קָרְבוּ שָׁנָיו

לַעֲזֹב צֹאן מַרְעִיתוֹ לַעֲזֹב הֶחָלֶד,

וַיִטֹּשׁ עֶדְרוֹ עַל יַד אֶחָד מִבָּנָיו

נַעַר קָטֹן וָרַךְ, כִּמְעַט עוֹדוֹ יֶלֶד.

וּבְטֶרֶם יַעַזְבֵהוּ

קָרָא לוֹ וַיְצַוֵּהוּ:

בֶּן יַקִּיר לִי! הִנֵּה אֶעֶזְבֶךָ,

עַתָּה אַתָּה תִּנְהַג צֹאן אֲדֹנֶיךָ,

הִזָּהֵר לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂיךָ בֶּאֱמוּנָה

וּבְדַעַת וּבִתְבוּנָה.

לֹא לְפַנֵּק בְּשָׂרְךָ אַתָּה

שׁוֹמֵר הַצֹּאן נִתַּתָּ,

לֹא לִלְבּוֹשׁ שַׂלְמַת אֶדֶר,

לֶאֱכוֹל נֵתַח טוֹב וָפֶדֶר,

אוֹ לָשֶׁבֶת חֶדֶר בְּחֶדֶר

כָּלוּל בַּעֲדִי כָל הֶדֶר

שַׂמְתִּיךָ רֹאשׁ הָעֵדֶר,

כִּי לִהְיוֹת חוֹמָה עַל עַם מַרְעִיתֶךָ

בִּלְבָבְךָ וּמְאֹדְךָ וְּבְכָל נַפְשֶׁךָ;

לָתוּר לָהֶם מַחֲסֶה מֵרוּחַ סָעַר

וּלְהָגֵן עֲלֵיהֶם מֵחַיְתוֹ יָעַר,

וּלְנַהֲלֵם יַחַד כָּעַתּוּד כַּכֶּשֶׂב

עַל מֵי מְנוּחוֹת בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא וָעֵשֶׂב

לְשׁוֹבֵב לִמְקוֹמָהּ אֶת הַנִּדַּחַת

וּלְיַסֵּר הַסּוֹרֵרַה בַּנֹּעַם וָנָחַת.

עַל הָרַכּוֹת הָעֲנֻגּוֹת

תִּשְׁמֹר מֵאֵין הֲפֻגוֹת

וּבְלֶכְתָּן אָנֶה וְאָנָה

תֵּדַע עֵת צֵאתָן, עֵת בֹּאָנָה,

לִמְבַקֵּשׁ יֶשַׁע תּוֹשִׁיעַ

בִּמְהֵרָה לֹא בַּעֲצַלְתָּיִם,

וּכְבָר רָאִינוּ מָה הִגִּיעַ

בִּהְיוֹת הָרוֹעֶה שְׁפַל יָדָיִם 1.

וַאֲנִי הִנֵּה קָרוֹב יוֹם מוֹתִי

אֶת כָּל עֶדְרֵי הַצֹּאן בִּי הַעִידֹתִי,

יִתְיַצְּבוּ יַגִּידוּ

וּבִי יָעִידוּ

אִם אֶת מִי עָשַׁקְתִּי, אִם מִי רַצּוֹתִי!"

כֹּה קָרָא הָרֹעֶה וּבְלֵב בָּטוּחַ,

כִּי יָדַע בֹּר כַּפָּיו נִקְיוֹן הָרוּחַ;

וּמַה-נִּמְרְצוּ דִּבְרֵי מוֹכִיחַ

אִם מַעֲשָׂיו וּדְבָרָיו יַתְאִימוּ!

כַּהֲתִימוֹ אֶל צֹאנוֹ לָשִׂיחַ

כָּל הָעֲדָרִים קוֹלָם הֵרִימוּ

וּלְרֹעָם תּוֹדָה נָתָנוּ,

כִּי אֲמָרָיו נֶאֱמָנוּ,

כִּי כָל הַיָּמִים

הָיָה עִמָּם תָּמִים

לֹא הִפִּיל מֵהֶם אַרְצָה שָׂעַר

וּלְעָשְׁקָם אָדָם לֹא הִנִּיחַ.

אַךְ אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ בִּבְנֵי הַקֶּרֶת

אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ בוֹ רָעֵי לֵב מִגְעֶרֶת!

גַּם פֹּה נִשְׁמַע פִּתְאֹם קוֹל מִן הַיָּעַר:

"הוֹי מַאֲרִיךְ לָשׁוֹן, מִתְהַלֵּל עַל שֶׁקֶר!

אֵיכָה תִּתְפָּאֵר כִּי כָל יָמֶיךָ

עַוְלָה לָאִישׁ לא פָעֲלוּ יָדֶיךָ,

הֵן לִי עָשִׂיתָ רָעוֹת רָבּוֹת אֵין חֵקֶר,

כִי אָנֹכִי וּבְנֵי בֵיתִי כֻּלָּנוּ

כָּל יָמֶיךָ חֶרְפַּת רָעָב נָשָׂאנוּ".

כֹה גִּלָּה הַזְּאֵב לָרֹעֶה אַשְׁמָתוֹ –

אָז הוֹסִיף הָרֹעֶה דַּעַת תֻּמָּתוֹ!

אִם לִבֵּנוּ יוֹדֵעַ

כִּי גָמַלְנוּ טוֹב לָרֵעַ,

אָז אַל נָא יִפֹּל לִבֵּנוּ

אִם אָדָם רָע יוֹכִיחֵנוּ

אַשְׁרֵי הָרֹעֶה, אַשְׁרֵי גַּם עֶדְרֵהוּ,

אֲשֶׁר הַזְּאֵבִים יִלֹּנוּ עָלֵיהוּ!!


  1. ס' ראשון, משל הרועה והזאב.  ↩

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

כלב הצילה

מאת שושנה שרירא (פרוזה)


עיבוד לילדים של הסיפור הזעיר “על ארבע”, מדור “חיים קטנים” ב“הבֹקר לילדים”, 8.3.1945


בימים האחרונים הגיעה לארץ-ישראל נערה בת ארבע עשרה שנה, מעיר בפולין ושמה קרקוב. כאשר אירע לה המאורע, אשר אותו סיפרה לי, היתה ילדה בת עשר. גיבור סיפורה לא אדם היה כי אם בעל-חי, כלב מהלך על ארבע. לא כלב קטן, ששיערו מסולסל וילדים משתעשעים בו בחצר ובבית, אלא כלב ענק ואיתן, כלבו הגמיש והמאומן של קצין גדודי הסער הגרמניים.

לפני שהובאה הילדה עם הוריה ועם שאר יהודי עירה אל הכיכר העירונית רחבת הידיים, לא ראתה כלב בעיניה. הגרמנים פקדו על יהודי העיר קרקוב שבפולין להתאסף עם נשיהם וטפם בכיכר העיר. שם הפרידו בין אבות, נשים וילדים. אֵם הילדה החזיקה ביד בתה הקטנה, אך האב נלקח מהן ונשלח עם יהודים רבים אחרים לכיוון בלתי ידוע. ואחרי כן נשמעו מאותו הכיוון יריות חדות. הילדה לא ידעה מה היה גורל אביה, אך בשאתה את עיניה סביבה, ראתה עיני נשים ואמהות זולגות דמעות. ואוזניה שמעו קולות בכי חנוקים.

האֵם לפתה את יד ילדתה בעוז, כי לפתע נע ההמון סביבו כתקוף סערת פרא. כאילו הבין לפתע מה גורלם של אלה שנלקחו ומה צפוי לו. החלה סערת רוחות: ידיים מתופפות בראשים, נשים רצות הנה ושוב וילדיהן אחריהן, בהלה, מהומה והסתערות לכל עבר. ובתוך המהומה והמבוכה ניתקה הילדה מיד אמה. השתיים נסחפו בנחשול עז, זו לעבר זו וזו לעבר אחר. והילדה נותרה לבדה – לא אב ולא אם: אמה נבלעה בתוך הקהל ואיננה.

לא בכתה הילדה. נפעמת ודוממת נישאה בנחשול בני האדם. רצתה לקרוא לאמה, אך קולה לא נשמע לה, כאילו נאלמה לפתע. רק עיניה קמו בפחד. הנה נמוגו גלי האנשים סביבה; אלה מגורשים להשמדה ואלה מוחזרים משום מה העירה. והילדה המבוהלת והנבוכה ניצבת בתווך ואינה יודעת אנה תיפנה.

אז ראתה את הכלב לראשונה. הוא עמד על רגליו האיתנות ליד אדוניו, קצין גרמני, מכשכש בזנבו בגאווה. אז גם הבחין הקצין הגרמני לראשונה בילדה היהודית.

ידעה הילדה ולבה ניבא לה כי סכנה נגד פניה. הבינה שעליה לברוח, אך רגליה כאילו דבקו לאדמה ולא יכלה להזיזן.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.