מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אני ישן ולבי ער

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

תרדמה נפלה עלי ואישן שנת עועים. לא ידעתי מי ומה נסך עלי רוח התרדמה, כי בפתאום היה הדבר: השבץ אחזני ואפול על פני וארדם. הרגשתי כי אפפוני חבלי מות אבל נר אלהים טרם יכבה בי; הרגשתי כי מקור דמַי עמד, רוחי כלה, דופקי לא ידפוק, ידי ורגלי לנחושתים הוגשו, גרוני מחר ולשוני מודבק מַלקוֹחַי, אבל עוד חוּשי בי וחדרי לבי יצפנו דעת: אני ישנתי ולבי ער.

זכרתי כי בעת נרדמתי היה החורף על הארץ ורוחות אעות יצאו מאוצרותיהן לדכּא תחת רגלן כל סדרי בראשית; זכרתי כי קול פחדים היה באזני וסביב בעתוני בלהות וליוצא ולבא לא היה שלום מפני פחד פתאום ומשוֹאת אשעים כי תבוא; זכרתי כי נכספה וגם כלתה נפשי אז להחָבא כמעט רגע במשכּן מבטח ובמנוחה שאננה עד יעבור זעם. האומנם אשר בקשתי בא לי ומפני הרעה נאספתי? האומנם מת אנכי ולא אחיה ובצל שדי אתלונן? אבל הלא שומע ויודע ומרגיש אנכי את כל הנעשׂה מסביבי! ואולם מי יודע אם לא כן הוא דרך המות; אם לא גם במותו ישמע וירגיש האדם וידע את כל אשר נעשה?! נורא הרעיון ומי יכילנו! אבל מי לידנו יתקע אם לא כן הוא? הן עוד החיים בחיים לא מת מהם גם אחד, ומיד ירד שאוֹל ויעל להגיד לאדם את אשר היה בו אחרי מותו?!

לבי ער ושומע את גרי ביתי ומיוּדעי נאספים מסביבי משתאים ומבקשים לדעת אֵיכה היה הדבר, יד מי היתה בי ומי רצחני נפש. שמעתי אותם מסַפּרים עי כלב שוטה נשכני ומשתדלים לתפוס את המזיק ולהאכילני מחצר-כבד שלו; שמעתים מטפּלים בנבלה זו ימים רבים ונפשי תשתוקק להרגיעם ולאמר לבם כי חי חי עודני, אבל נאלמתי לא אפתח פי – ואני ישן.

לבי ער ושומע בבוא בני החברה הקדושה, השׂמחים כי ימצאו רעיהם קבר, להתעסק בי, ובלי ספק כבר עשׂו אתי כמשפט, לולא עמד שוטר העיר בפניהם ולא נתנם לגעת בי, באמרו כי עוד לא מלאו שלשת הימים מעת יציאת נשמתי. שמעתי גם בבוא הרופא וימשש את כל אברי ויאמר כי עדיין ספק הוא בידו אם מת אנכי ואולי ישן אני ואיקץ, ולא שׂם לבו אל דברי הגבּאי אשר הראה לו סימן מובהק על מיתתי, כי לא תנוע נוצתי. כל אלה שמעתי ואתאַוה להתערב בדבריהם ולשׂוּם קץ למַחלוקתם, אבל הדבּר אין בי – ואני ישן.

ובכן היה לבי ערף שומע ויודע את כל המעשׂים אשר יעשׂו ונפשי תערוג להלוך עם כל החיים המהלכים תחת השמש, להשמיע קולי אל הרי ישׂראל, להשתתף עמהם בכל פעליהם, להתערב בשׂמחתם ולבכות בבכותם, אבל הנני מוטל כאבן שאין לה הופכים – ואני ישן.

לבי ער ושומע גול שריקות הסער המתגורר, כי עוד לא נחו הרוחות הרעות אשר התרגשו לבוא לעולם; עוד זדים ועושׂי רשעה יוסיפו על חטאתם פשע, ישׂימו שמות בארץ ויניעו עמודי התוך אשר ישוּבו של עולם נשען עליהם; עוד דבר באופל יהלוך, קטב ישוּד צהרים וחמס בארץ וכושל על כושל. ימי מספר אחרי נרדמתי שמעתי מרחוק קול רעש גדול אדיר וחזק יוצא ממחילת עפר, קול שובר מטילי ברזל ומחולל מרכבות מלאות נוסעים, כי איש קשה ורע מַעללים חפר לנפשות נקיים וישׂם מלכּוּגתו עלי נתיב. ועוד לא יסף הקול ההוא ואשמע קול אחר קרוב אלי נורא ואיום מן הראשון, ואף הוא יוצא מבטן הארץ; ויתפוצצו יסודות צורים ויילילו קורות היכל וינוּעו אַמוֹת הספּים מפני הרעש, ואחריו קול אנקת חלל רב ועצמות נשברות וגויות מפרפרות ודם אדם שוקק בין עיי מפּלה. שמעתי קול פחדים זה יוצא מסוף העולם ועד סופו מרגיז הארץ ומרעיש ממלכות; ומזלעפה אשר אחזתני חפצה שׂערת בשׂרי לסַמר, אבל שׂכרותי היו כדרבונות וכמַשׂמרות נטועים ממקומן לא תמושינה; חפצתי לפתוח פי ברצח ולקרוא קול גדול: חמס ושוד! אבל שׂפתי היו סגורות וגרוני סתום – ואני ישן.

לבי ער ואני שמעתי דבּת רבים מעוללים עלילות ברשע על עם ה' ועל בית ישׂראל כי חברים המה לאנשי משחית. ידעתי כי הדבּה הרעה הזאת דמות לה כמדות חמת נחש הנושך עקבי איש וארסו הולך ומתפשט בכל האברים, ויבוא רקב בעצמי ותחתי רגזתי ובכל אוַת נפש חפצתי לנתּק חבלי שנה מעיני ולהרעים בקול גדול על המלשינים מפיחי ארץ בשקריהם לאמר: "שקר שקר שקר אתם דוברים על גוי צדיק שומר אמונים ותפל אתם טחים על בית ישׂראל כולו! בני פריצי עמנו פריצי חיות המה האומרים לאלהיהם לא הוא ואת אביהם לא לא ידעו ואת אחיהם לא הכירו וישׂראל עם עני ודל גוי שוקט ובוטח מעולם, גוי נוטה שכמו לסבול כל יד עמל ותלאה ומצפּה לישועה עם ענני שמיא; לא בצואר עתק ידבּר ולא בנשק יבעיר אש, ארחות פריץ לא ישמור ועם שונים לא יתערב, כי אם יחיל דוּמם עד בוא מעליה שעת רחמים ועת רצון. “העריצים ההמה לא לנו הם כי אם לצרינו!”. חפצתי להרים קולי ולקרוא אבל כוח לא היה בי, לשוני לחכּי דבקה – ואני ישן.

לבי ער ושומע קול שועת בת עמי מארץ מרחקים: שׂר וגדול נפל בישׂראל; כּרֶמְיֵה נסח מכּרם יה ותרץ גוּלת הגוֹלה. ואפרים עודנו עשוּק ורצוּץ משפט ובטרם יגָאל גאולה שלמה פשט ועיף הכרוּב הסוכך עליו ונַעלה מלאך מליצו.

שמעתי קול נכאים זה יוצא מקרב רבּוא רבבות לבות נשברים ונפשות נענות, ואתאַוה גם אני להשמיע קול בכיי ולהרעיף רסיסי דמעות רותחות על גדיש חדש זה; אבל דמעותי קפאו בגוּלות עיני, קפאו ולא נתּכו, ואנחתי נשארה כסַכּין בלוֹעי – ואני ישן.

לבי ער ושומע קול מלחמה בשער בסופרים; נחלי דיוֹ נגרים וקסתות תרטשנה ומגלות עפות וספרים נכתבים ולהג הרבה יגיעת בשׂר. בני אשכנז בן יפת יצאו חוצץ על בני עֵבר בן שם ויקראו עליהם מלחמה – מלחמת הרג ואבדן. ובשלמה הסער? ישׂראל עושׂה חַיִל באשר יפנה ובכל דרכיו משׂכּיל; בכל חכמה ומדע, בכל מלאכה וחרושת ובכל משלח ידים ידו רמה, ויקנאו בו בפלשתים ערלי הלב ויקדשו עליו מלחמה. “אוי לנו כי נדמינו!” יחננו קולם בני יפת, וקנאתם בוערה בם כנחל זפת – “בני שם” עשׂו להם יד ושם, לכל לראש יתנשׂאו עד אפס מקום וארחנו גדרו ולא נעבור; “הבה נתחכּמה להם ונעמוד בפרץ, פן ירבו והכחידונו מן הארץ”. שחקתי בלבי ואמרתי: הרפּו נא, בני יפץ או בני חם, באשר אתם שם! דבר זה לא חדש הוא, כבר היה לעולמים. הן קולכם הוא הקול אשר שמענו זה מאות בשנים, קול אספסוף משחר לטרף, המתנפל על בתים מלאים לָבוֹז יגיע זרים, קול נוסעי-הצלב ההולכים בשם אלהיהם להפיל חלל ולשלול שלל, קול כמרים (קטולים) מַתעים את העם בנכליהם ומסיתים אותם ביהודים לאמור: חרוב והחרם לכריח ניחוח לה'! ולמה, גבורים בוֹסים, מקנאתם אתם בושים, ולמה תתחמקו ותשׂימו סתר פנים להונות בני אדם? לא תאמרו עוד על היהודים אנחנו קמים, כאשר אמרו אבותיכם בשכּבר הימים, כי חראתם פן יאמרו לכם ערלי לב אתם ואדונים קשים, ותרדפו נקיים על אמונתם וכן לא יעשׂה, ותבדו לכם רדיפות מוסַבּות שם – “נגד בני שם”*, כאִלו תרדפו את אנשי עֶברתכם לא על מעשׂיהם ומחשבותיהם, כי על הדם הנוזל בעורקיהם, לא על דתם ואמונתם, כי אם על תואר פניהם וצורתם. אבל אתם מאין, בני יפת, ופעלכם מאפס, כי סוף סוף הלא לשלול של ולבוֹז בז מגמתכם, ובמה נפליתם מאבותיכם הפראים, אשר ישבו על ראש דרכים במצודות סלעים, ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך? ולמה לכם לחַלל שם החכמה ולתפושׂ בכף עט שקר סופרים, ואתם על חרבּכם תחיו ובאגרוף אשע תשענו. כוֹתּו אפור עטיכם חרבות וקסתותיכם לקשתות, עזבו ערים ושענו ביערים בנקיקי הסלעים ועל ראשי הכּפים! – כל זאת אמרתי אני אל לבי, אבל דברי לא יצרו מדלתי פי החוצה, כי שׂפתי היו סגורות ומסוּגרות – ואני ישן.

כזאת וכזאת הציקתני רוח בטני כל הימים אשר הייתי ישן שנת לא-רצון; לבי ער ויודע כל הנעשׂה ואשמרה לפי מחסום כי נטל עליו. לא אליכם מכאוב כמכאובי, כל קוראי דברי, כל אשר נגעה אהבת עמו ומולדתו בלבבו!

אני שכבתי ואישנה חמשה חדשים, והנה – הסתיו עבר, החורף חלף הלך לו. היום אנחנו יוצרים לחודש האביב. האדמה פשטה את תכריכה והנהר השליך מעליו קרחו כפתים; ויראו אפיקי מים וָיגלו עשׂבות הרים. רוח אחרת נשבה על הארץ, רוח צח שפיים, רוח חן ותחנונים. גם רוחי שב אל קרבי, חַמותי ראיתי אור; נמוג דמי ויזל, וימַסו אסורי מעל ידי; חם לבי בקרבי ובהגיגי דבּרתי בלשוני; פתחתי שמוּרות עיני והנה יודעי ומכּירי עוטרים עלי, חברים מקשיבים לקולי. חי חי אנכי עמכם היום; היום יפּתח פי ואדבּר ולא אַאלם עוד; אף כי עוד כמשׂא כבד יכבד עלי המשׂא אשר חזיתי וקרן החזות הקשה עוד תגח ותפצע את לבי. אבל ברוך ה' שהחייני והקימני! ומי יודע אם לא רק בחלום חזיון לבי חזיתי כל אלה ובעלילות לא נעשׂה מזה דבר? הכי הקיצותי היום ביום הראשון לחודש אפריל “ראש השנה לשקרנים”, לאמר כי חזון שקר חזיתי ומשׂאות שוא בעתוּני? מי יתן והיה כדבר הזה! מי יתן והיה חלומי כולו דברים בטלים ומבוטלים! מי יתן והיה… אהה, תפלת שוא! כי מי אל בשמים ובארץ אשר יעשׂה מה שהיה כלא היה?!

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

על הסף

מאת צבי שץ (מאמרים ומסות)

מבחר צעירינו הולכים למלחמה. רבים ממנו יפלו חללים. יעבור זעם, ידום רעם-תותחים, ומלחמה חדשה צפויה להתפרץ בקרב הימים, מלחמה בעד הלאמת-הקרקע.

בלי מלחמה לא תתגשם בחיים הלאמת-הקרקע בצורתה הרצויה לנו. אלמנטים בעלי-ביתיים לא יוַתרו על האפשרויות לשאת שֵׁם בַּעל, ואנחנו הפועלים לא נרצה, לא נוכל לרצות, כי ארצנו תשודד ע"י חברות פרטיות, ולא נִתן לזרם הזה להכנס ולשטוף את נִצני הארץ.

אם נביט על כל תנועה לאומית אמתית כמו על הבעת שאיפה ידועה, נבין, כי הריבולוציה שלנו הציונית אינה תשוקה למקלט בטוח בלבד, כי אם רצון לגַשם בחיים את השאיפה של האומה המונחה ביסודה, והשאיפה הזאת עומדת קודם-כל להתגלות ביחסנו לאדמה. כי הן הכל מתחיל מן האדמה, ממנה אנו יונקים את לשד-החיים. האמנם לא נקדיש לה את מחשבתנו הראשונה?

התנועה הציונית, אשר קראה כחות צעירים לעבודה וליצירה, מתחילה לגַלות את תוכה האמתי.

ההתנדבות1 היא התחלת תנועה ריבולוציונית בקרב עמנו. ועל המחנה ההולך עתה אל שדה-הקרב יפול הגורל להכריז גם את המלחמה הזאת.

דרישת העובד תִּשָּׁמע מקצה העולם ועד קצהו. המלחמה צריכה להתפרץ תיכף על סף הארץ ולא בתוכה.

או הֲנֵשב ונחכה עד אשר הקפיטל יכה שרשים פה, ויקרע לגזרים לעינינו את ארצנו, ארץ-העובד?

הלאמת-הקרקע היא, אפוא, התנאי הראשון וההכרחי שעלינו לגַשם בחיים, בשלמותו ולא באופן חלקי, ושבלעדיו לא נוכל לצעוד הלאה. יען כי כמו שמִן-האדמה פורח ומשגשג כל חי, ככה קשורות כל שאלות-חיינו בשאלת-האדמה. שאלת האשה והמשפחה, הרליגיה והכלכלה. פה, על בסיס האדמה, הן נראות לפנינו בצביונן הנכון.

הלאמת-הקרקע מבשרת לנו שִנוי יסודי ביחס שבין האדם אל האדמה. האדמה איננה יותר אמצעי לשם עסק ונִצול, פרנסה וחיים טובים. היא בעצמה ובכבודה המטרה.

היא בעצמה אותו הסוד הנשגב אשר לא יַד-אנוש עשתהו. משוחררה – היא בעצמה משחררת את בעליה, כביכול, מן הפסיכולוגיה של בעלים, ושוב מעלה נר קדוש בקרבנו, זיק-אלהים, שבלעדיו אין כדאי לחיות בעולם הזה. שוב נברא וצומח בנו אותו היחס הרַליגיוזי שדָעך כמעט ברִחוק מהטבע וברעש-הכרכים.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.