(קטעים מתוך גניזה)
לידיד חביב ויקר אשר לא תמיד מחשבותיו מחשבותי, רבי משה סמילנסקי, ליום מלאת לו ששים שנה.
ישמרהו צורו וגואלו!
א 🔗
החיה חיה את ההוה בלבד, – חיה אותו ואינה תופסתו, משום שההוה כולו “אור”, ואין האור נתפס אלא מתוך צללים. האדם חי גם את העבר וגם את העתיד, צלליו של ההוה, והרי הוא לא רק חי אותו, כי-אם גם תופסו.
*
האדם הוא כלל כל החיים והמתים. ומרובים המתים מן החיים.
*
“גפן ממצרים תסיע – מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים ונשענים על המתים” – אבל עוד הרבה יותר על העתידים לחיות, המרובים גם מן המתים וגם מן החיים.
*
וזכור: את אשר היית הנך עדיין. אף אם לא תרצה; את אשר תהיה הנך כבר, אף אם לא תדע.
ב 🔗
כל זמן שלא טעם האדם טוב ורע – הוה אומר: כל-זמן שלא הגיע לכלל הכרה – לא טעם פחד-מות. משהגיע לכלל הכרה הגיע גם לכלל פחד-המות. וככל אשר תגדל מדרגת הכרתו תגדל גם מדרגת פחדו. וככה תתנקם התרבות ביוצרה: תגדיל ותגדיל פחדו מפני המות, עד כדי להרעיל את חייו. אל כל אשר יפנה ילך פחדו לפניו, ואל כל אשר יחבא יקדמהו פחדו. וכל תעצומת מרצו תהיה מכוונת רק לדבר אחד: להמית את המות. ומכיון שאין מות למות ולהמית אותו לא תשיג ידו, יחגור האדם שארית מרצו וימית בקרבו את הפחד מפני המות. זו תהיה – מדרגה עליונה שבעליונה של הכרה.
ואותה שעה – יתמו החיים. אם אין פחד מפני המות – חיים למה?
*
בואו ונחזיק טובה למלאך-המות, שאלמלא הוא – החיים לא היו מתקימים.
ג 🔗
כל אדם אוהב את עצמו, אבל לא כל אדם אוהב את נשמתו.
תמיהני, אם יש אדם, אשר יבקש להחליף את עצמו באחר: ותמיהני, אם לא רבים הם, אשר יבקשו להחליף את נשמתם באחרת. ומרוב צער, כי נתנה להם הנשמה אשר בקרבם ולא זו, אשר המה מבקשים, יש אשר ירמו את עצמם ויצהלו ויקראו:
– “ברקאי! מצאנו והחלפנו”.
טפשים! היהפוך כושי עורו, וכל אדם – נשמתו?
*
אלהי! נשמה שנתת בי – תן לה אזנים ונחירים.
נשמה, אשר לא תדע לשמוע ולהריח – מה נשמה היא זו?
*
הנשמה יש בה משהו אחדות גמורה. ומאותו משהו – הכל: כל הרצונות וכל המאויים, כל הרוח וכל הרעש, כל האש וגם כל הדממה הדקה, – כל המעלות וכל המורדות.
אין כאן לא סתירות ולא פליאות. אלא מה יש כאן?
עין לקויה, הרואה לנגלות ואינה רואה לנסתרות. אלו ידעה עיננו לראות גם ל“סמפונות” הדקים מן הדקים שבסתרי הנשמה, היוצאים מכאן ומגיעים לכאן וגושרים גשרים בין “הכלים” המרוחקים אלו מאלו, – מיד היו כל הסתירות וכל הפליאות בטלים מאליהם.
ברם, עין רואה כזו עין לא ראתה.
ד 🔗
מה לכם תרדפו אחרי הרבים, כי יאהבוכם? מוטב, שתהיו ראויים לאהבתה של נפש אחת, וזו תשפות לכם אהבה עד כדי כך, שלא יהיה לכם צורך באהבתם של רבים.
וחייתם! ולא תזרעו לריק רוחכם ונשמתכם לא תכלו בבהלה.
*
אומרים אתם: אשר ימסור נפשו לנו – נאהב.
*
אשר לא תאהב לא תבין, ואשר תאהב – תירא להבין.
*
האומנם עיני סמויה מראות מגרעותיה ואזני כבדה משמוע שגיאותיה של הנפש אשר אהב?
עיני רואה ואזני שומעת – ומאהבתי לא אסור. מרגלית אחת טובה מצאתי בה, בקשתיה ולא מצאתיה בנפשם של אחרים, ומרגלית טובה זו אוהב בה, כי על-כן בקשתיה ולא מצאתיה גם בנפשי שלי.
ואולי לא כך. אולי משום שאהב נפש זו בקשתי בה את המרגלית הטובה, אשר בקשתי ולא מצאתי בנפשם של אחרים, בקשתי ולא מצאתי גם בנפשי שלי?
ולו גם כך. אבל את המרגלית הטובה אשר בקשתי מצאתי – ולו רק לשעה ולרגע מצאתיה. החיים עניים כל-כך, והמרגליות הטובות נדירות כל-כך, עד שגם בהמצאן רק לשעה ולרגע – ברוכות ומבורכות הן לנו לעולמי-עולמים.
*
כמה תמוהים הבריות! שונאים הם כל אדם ואדם, הבא לידם, ואוהבים את האדם.
ואולי משום שאדם ואדם בא לידם, והאדם אינו בא לידם.
ה 🔗
יש מאמינים בעצמם, שהם כופרים, ויש מאמינים בעצמם, שהם מאמינים.
אלו ואלו מרומים. הללו מבקשים לכפור ואינם יכולים, והרי הם מרמים את עצמם להאמין, שהם כופרים. והללו מבקשים להאמין ואינם יכולים, והרי הם מרמים את עצמם להאמין, שהם מאמינים.
*
הזהרו והזהרו, סופרים ומשוררים, שלא תעשו את האלהים פסל ומסכה, – לא תעשו אותו לא “צורה ספרותית” ולא “דמות שירית”.
"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא!
אל תדברו בפיכם גבוהה-גבוהה על אלהים, ולבכם רחק ממנו. אל תבקשו אלהים בשביל אחרים, ולא מצאתם אותו בשבילכם אתם.
אחת משתי אלה: אם יכולים אתם – האמינו באמונה שלמה, ואם אתם יכולים – כפרו כפירה שלמה.
ולא תחללו שם שמים לעשות אותו מדרס לספרותכם ולשירתכם!
*
מוטב שיאכל הסופר את לחמו בזיעת-אפים משיאכל אותו ברוב-טובה. אם יאכל את לחמו בזיעת-אפים – יכאב לבו בו, ואם ברוב-טובה יאכל את לחמו – ייבש לבו בו.
*
משיוצא הסופר-האמן מעוגת האמנות ונעשה סופר-מורה, מיד מגלגלים עליו חובה, – ובדין מגלגלים אותה עליו, – שיהיו פיו ומעשיו שוים. דוגמה לכך – טולסטוי. רבב על בגדו של זקן זה נראה היה להם לבריות כתלי-תלים של אשפה. כל זמן שעמד בשתי רגליו בתוך העוגה הצרה של האמנות, לא גלגלו עליו שום חובה ולא דרשו מאתו אלא – ספרות. מלים, ולא מעשים.
הכל מותר לו לסופר-האמן, הכל מחול לו. הוא למעלה מן התורה והמצוה, מן החוקים והמשפטים.
אם לא למטה מהם.
*
“כל זקן מורה הוראה, אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו – צריך הוא לקיימה תחלה”…
“דאר היום” תרצ"ד