מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
פינשטין, אאבא"ד. (אין תאריך). מגילת פורענויות. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-05-22. http://bybe.benyehuda.org/read/646
MLA:
פינשטין, אברהם אשר בן אריה דוד. "מגילת פורענויות". פרויקט בן-יהודה. אין תאריך. 2018-05-22. <http://bybe.benyehuda.org/read/646>
ASA:
פינשטין, אברהם אשר בן אריה דוד. אין תאריך. "מגילת פורענויות". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-05-22. (http://bybe.benyehuda.org/read/646)

מגילת פורענויות

מאת: אברהם אשר בן אריה דוד פינשטין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מגילת פורענויות / אברהם אשר פינשטיין

מגילת פורענויות: זכרונות על מאורעות פינסק וחבל פוליסיה בשנות המלחמה העולמית

מוקדש לזכר

אבי מורי

אריה דוד בן אברהם חיים

שנפטר ג’ בטבת תרס"ד.

ואמי מורתי

פריל בת ישראל,

שנפטרה י“ב בניסן תרמ”ג.

תל-אביב, כ“ט אדר א’ תרפ”ט.

מגלה זו תחלתה יומן. מראשית המלחמה העולמית, כאשר נשתנו סדרי החיים בעיר מולדתי פינסק, כמו בכל הערים שהיו קרובות לשדה הקרב, התחלתי רושם את המאורעות החשובים, כלומר, אלה אשר עשו עלי רושם ידוע. אז לא היתה לי בזה מטרה מסוימת, פשוט התעורר בי הרצון לתאר את רשמי על גבי הניר, למען הפיג את השעמום אשר תקפני. החיים הציבוריים, שהיו כל כך חביבים עלי, והעבודה הציונית, שהשקעתי בה את עצמי במשך שנים, קפאו לגמרי. בטלו האספות, פסקה התעמולה הלאומית, איש איש התכנס אל תוך עצמו וישם לבו רק אל ארבע אמותיו, ובלבי התהותה ריקנות מחניקה. צריך הייתי איפוא למצוא עבודה רוחנית אחרת בשביל למלא את הריקנות הזאת. אחר כך, כאשר אחינו התחילו לשאת את יסורי המלחמה ואת מוראותיה לא כאנשים סתם, אלא בתור יהודים; בשעה שנחשול עלילת השקר, כי היהודים הם בוגדים במלכות, הציף את כל ארץ רוסיה, ובעקבותיה של העלילה הזאת התחילו הגרושים האיומים, וזרם של פליטים דוויים וסחופים, אשר נעקרו פתאום ממקומות מושבותיהם וַיִּדַּחוּ וַיּטַּלְטְלוּ אל מקומות אחרים, בא גם אל פינסק והתחילו מספרים את אשר עולל למו, מצאתי את עצמי מחויב לרשום את אשר נודע לי מפיהם. וכך הייתי ממשיך את רשימותי עד שימי החשך באו גם לפינסק: היא היתה למשיסה לקוזקים, בשעה שחיל רוסיה נסוג מפני הגרמנים, סבלה עול קשה מנשוא מתגרת ידי השלטון הגרמני, התענתה ברעב, בקור ובחוסר כל במשך כמה וכמה שנים, ולאחרונה התחילה טובעת בדם ובדמעות: באו ימי השחיטה הנוראה, הריגת 35 נפשות נקיות ממבחר בניה בידי הפולנים, ואחריהם הטבח האיום, שערכו גיסותיו של המרצח הידוע בולק בלכוביץ בפינסק ובסביבה. ויד הגורל היתה, כי במאורעות האחרונים הללו אֻצַב במרכז העבודה הכבירה לגלות פני הלוט, שהיו נסוכים על שחיטת 35 הקדושים, ולהמציא עזרה לשרידי החרב של גיסות בלכוביץ, שנמלטו מן ההפכה ויתחבאו ביערות ובבצות ויתמו ברעב ובקרה, ולהביא לקבר ישראל עשרות קדושים חללי המרצחים הללו, שנקברו בשדות ועל הדרכים. והחומר הרב של המאורעות האלה נאסף אצלי ואז היתה כבר עבודתי עבודת חובה, הייתי אנוס בפקודת מצפוני לרשום את הכל בספר ולהציב ציונים לקרבנות, למען הקים להם זכר עולם.

במגלה זו הכנסתי רק את המאורעות היותר חשובים, שלפי דעתי ראויים הם להשאר לזכרון לדורות הבאים. לתת מקום לכל מה שאירע לנו בתקופת הדמים הזאת לא הייתי מספיק. יש ברשימותי מעטות שנושאן הוא צערי הפרטי, שאולי יחשב אותן מי מהקוראים למיותרות, ברם הן יקרות לי מאד ולבי לא נתנני להשמיטן, יש שגם צער היחיד כדאי הוא להרשם לזכרון, כי אין בכלל אלא מה שבפרט. כל המוצאות אותי בתור איש פרטי אינו איזה ספור המעשה, שהסופר בודה מלבו בשבתו במנוחה בחדר עבודתו ומעביר לפני הקוראים את ענוייו ותלאותיו של גבורו. שלא היה ולא נברא, מכניס אותו אל תוך תסבוכת של פגעים רעים ומרעין בישין ואחר הוא מוציא אותו מהם. כאן מסופרים דברים כהויתם ומציאות מדויקת. ואותם האסונות והפגעים שמצאו אותי, והסכנה שהיתה צפויה לי פעמים רבות, יוכלו לשמש בנין אב לכמה וכמה יהודים כמוני, שנפלו לתוך המערבולת בשנות המלחמה, עת שלט האדם באדם להרע לו.

במגלה זו ימצא הקורא לא רשימה יבשה של ערים בזוזות ושסויות, לא מספרים אלמים של הרוגים, טבוחים ונתלים, ולא מנין האנוסות, שחיתו אדם הטילו בהן את זוהמתם וטומאתם. הרשימה היבשה והמספרים האלמים טובים הם אולי לכותב ההיסתוריה, ברם הם אינם עושים עוד רושם על הקורא, שחי בתקופת הדמים, שחיי האדם היו בה הפקר, “כדגי הים, כרמש לא מושל בו”, בתקופה של קהות הרגש והקשחת הלב, ולא כל שכן על הקורא היהודי, היודע למפרע, כי עם מחצבתו עתיד תמיד לכידור, בניו עולים לגרדום בכל ארץ וארץ ובנותיו הן למבוסה תחת בשר חמורים בכל זמן ועדן. זאת ועוד אחרת. אין רשימות יבשות ומספרים אלמים מעמידים את הקורא על האטמוספירה של ערי ההרגה, על המצב המדוכא של האוכלוסין היהודים, על הגסיסה הממושכת של חללי הרעב, על יסורי הנפש של המוצאים להרג ועל ענוייהם של אלה, אשר חרב המרצחים לא פגעה בהם; על דכדוך הרוח וסגופי הגוף, שבהם נתנסו אחינו מן היום הראשון שהתחוללה המלחמה. תאור כל אלה חשוב מאד. ידעו אלה, אשר היו רחוקים בשנות הפורענות משדה הקרב, מה ארע לרבוא רבבות אנשים, אשר השלכו אל תוך הקלחת הרותחת, ויקראו הדורות הבאים וקנו להם מושג, ולו גם קטן ומועט מאד, על הגיהנום, אשר בו נִצְלו אנשים אומללים בדור דעה ותרבות עילאה.

ברשימותי אני מוסר את השתלשלות המאורעות בפינסק ואת היסורים הגופניים והנפשיים של הצבור היהודי אשר בה. את הלבטים שהתלבטו אחינו המרודים, את ההרפתקאות דעדו עליהם מכל שלטון ושלטון, את תעלוליהם של “מתקני עולם” מבני ברית ומאינם בני ברית, בשעה שהעיר נפלה בידיהם, וביותר את תאור הרציחות והשחיטות לכל פרטיהן ופרטי פרטיהן, כאשר ראיתי בעיני וכאשר נמסרו לי מפי עדי ראיה, ביחוד מפי בני משפחתם של הקדושים. אני נזהרתי למסור הכל בלי צבעים חריפים או הוספות צעקניות מה שקוראים בשם “ספרות”, שמיטבה כזבה. כאן מתואר הכל בכתב “יושר דברי אמת” בלי הפרזה והפלגה כל שהיא. אלו הם מעין פרוטוקולים רשמיים, גופי מעשים ומאורעות, שחותם האמת טבוע עליהם, ובכל זאת הם מזעזעים את הנפש עד היסוד; וכל אלה צריכים להאסף אל נאד הדמעות והיסורים שלנו למען יעמדו לנצח והיו ציונים למתים הקדושים ולכתם מחפיר ולאות קין על מצחם של עמי התרבות שלעיניהם, ולפעמים גם בהסכמתם, נעשו האכזריות הללו. שותפים המה למעשי הרעה ופקודת הדם השפוך יפקד גם עליהם.

פרק ראשון

פינסק היא עיר ואם בישראל. בין תושביה היהודים רווחת הדעה, כי היא נבנתה לפני חמש מאות שנה– עכ’פ אין כל ספק שהיא עיר עתיקה. מספר תושביה היהודים עלה לפני המלחמה לעשרים אלף. העיר הצטיינה בעשיריה המופלגים, שהיו יודעי תורה ומושרשים ביהדות המסורתית, ובפרוץ תנועת ההשכלה בישראל לא משכו ידם גם הימנה. עקר פרנסת התושבים היהודים היה מסחר העצים. העיר שוכנת בבצות פוֹלֶסְיֶה, המפורסמת ביעריה המרובים, ועשירי העיר היהודים היו קונים את היערים מבעלי האחוזות ומן הממשלה, היו כורתים אותם, קושרים לרפסודות ומפליגים חוצה לארץ. כל העצים, שנכרתו ביערות פוליסיה, היו מוּבָלִים דרך פינסק, ומשפחות יהודיות רבות היו מתפרנסות מן המסחר הזה: מהם היו בולסים, כלומר מומחים לאמד את שַוְיוֹ של היער העומד למכירה, מהם היו משגיחים על עבודת כריתת האילנות, מהם היו גם קבלנים להובלת הרפסודות לחו“ל, היו גזברים, שעל ידם שֻלמה המשכרת ”לערלים“ המַשִיטים את הרפסודות, היו מְסַפְּקֵי מזון ל”ערלים" (כלכלתם היתה על חשבון סוחר העצים), היו גם סרסורים לקנית היערות ולמכירת העצים ועוד עוסקים בעבודות שונות, הכרוכות במסחר הזה.

כארבעים שנה לפני המלחמה הוקמו בעיר ע“י יהודים עשירים בתי חרושת שונים: מַרְשוּתָה לנסר את הקורות ללוחות ולקרשים, מַסְמְרִיָה לעשות יתדות עץ לנעלים, טחנת קיטור גדולה, בית הבד לשמן, פבריקא לגפרורים ובית חרשת לעשות לוחות דקים ע”י קלוף הקורות העבות.בתי החרשת הללו היו מעסיקים מאות אנשים. וחוק חקקו להם בעלי בתי החרשת להעסיק בהם רק יהודים, וכך קם בעיר פרוליטריון יהודי הגון, אשר ברבות הימים התארגן ותחל בעיר מלחמת העבודה והרכוש, אשר לא הביאה טובה גם לזה וגם לזה. בכלל אפשר לומר, כי רבים מיהודי העיר התפרנסו זה מזה. והנה באה המלחמה ותעקור את הכל משרש. העשירים נסו מן העיר לפני כניסתם של הגרמנים אל פלכי קיוב, יקטרינסלב ופולטבה, ובפרוץ המהפכה הבולשבית באו עד ככר לחם וימותו ברעב ובענויים קשים. אלה שהחישו מפלט להם לחו“ל התדלדלו גם המה, כספם, שהיה מושקע ברוסיה, אבד, בתי החרשת הָעֲלוּ באש בידי הרוסים לפני עזבם את העיר, והמכונות שהאש לא נגעה בהן, נפרקו בידי הגרמנים ותובלנה לארצם. הגרמנים בזזו גם את אוצרות העצים הרבים שהיו בעיר וכך נתדלדלה העיר ותוָרש. ספו תמוהעשירים הקודמים ותחתיהם קמו עשירים אחרים. ”עשירי המלחמה", שמלבד עשרם אין להם כלום מסגולות הנפש, אנשים פחותים, שעלו לגדולה, והעיר קבלה קלסתר פנים אחר.

גם במצב התרבותי הצטינה פינסק מאז. היא היתה עיר השכלה. שני בתי תלמוד תורה היו בעיר, אחד בפינסק ואחד בקרלין (קרלין היא חלק של פינסק, אך מסבת ל“פלגות ישראל” נקראה בשם מיוחד). והנה קם איש אחד, ר’ שמואל גולדבלט (הוילקומירי) שמֻנה למשגיח בבית תלמוד התורה הקרלינאי, ויטהר את הבית מחלודת היושן שנתקדשה, ויסר את סדר הלמודים, שאבד עליו כלח, וינהג בו סדרים עיקריים חדשים, ויהי בית תלמוד התורה הזה למופת בליטא, ומערים רבות, שנתפשו אז במקצת להשכלה, באו שליחים להתחקות על הסדרים החדשים ולהנהיג במתכנתם בבתי תלמוד התורה שבעריהם. החדרים המתוקנים הראשונים נוסדו בפינסק*[1]. זה היה בשנים הראשונות של הציונות. הציונים בזמן ההוא הבינו את הציונות במובן רחב ועמוק הרבה יותר מן הציונות הרשמית דהאידנא. הם ראו בה תחיה עמוקה ויסודית של העם, לכן שמו לבם לחנך דור של תחיה מלאה. ובפינסק ישב אז המנוח ר’ יהודה ליב בֶרְגֶר, איש אשכולות וציוני נלהב (הוא עלה בשנת תרע“ב לארץ-ישראל ובראשית שנת תרע”ו נאלץ לצאת מן הארץ, הטלטולים והתלאות המיטו עליו מחלה קשה וימת ביום השני לחודש תמוז תרע“ז, והובא לקבורה בבירות) ובסיועם של מתי מספר ציונים נאמנים פתח בעיר חדרים מתוקנים. חזקה היתה אז המלחמה נגד החדשה הזאת מצד המלמדים, שראו בה קפוח פרנסתם, ולמסיעים להם קמו בני הלשכההשחורה, שנוסדה בקובנא ומצודתה היתה פרושה על ערים רבות. בראש הסניף הפינסקאי של הלשכה השחורה עמד השו”ב המנוח ש.נ. גוטליב ובהשפעתו משך הרב הקרלינאי ר’ דוד פרידמן ז“ל ידו את הכנופיא הזאת. הרב פרידמן היה מקודם חובב ציון והשתתף באספת קטוביץ. אפס מן התנועה הציונית פרש ויהי עָרֶהָ. התחילה פרשה של הפצת פסקוילים והדבקת מודעות על הכפירה שפרצה בעיר ותהי פינסק כמרקחה. הגיע הדבר לידי כך, שפעם אחת ביום השבת התנפלו בני בריוני על ברגר וידו בו אבנים. בעטיו של ש.נ. גוטליב החרימו רבנים אחדים את הספר ”מבוא המקרא“, מעין ”ספורי המקרא“ של ביאליק ורבניצקי, שחבר ברגר, והתרו במדפיסים האלמנה והאחים ראם בוילנא, כי אם ידפיסו את הספר האפיקורסי הזה, יחרימו את הש”ס והמשניות הוצאת בית דפוסם. הספר אמנם לא נדפס, אולם החדרים המתוקנים החזיקו מעמד והתפתחו יפה, ולא עוד אלא ששמשו מופת לערים רבות וגם בהן נפתחו חדרים מתוקנים.

זכורני, כאשר נשאל גוטליב מדוע הוא מתנגד ככה לחדרים המתוקנים, כלום חטא הוא שהילדים ילמדו את כתבי הקודש בלי אותן העקמומיות ודברי ההבאי, שהמלמדים הישנים מכניסים בהם? ענה בהתגלות לב: אם ידעו הנערים את כתבי הקודש מפורש ושום שכל, לא תתקבלנה על דעתם דרשות התלמוד וגופי הלכות הנוסדות על כתבי הקודש.

בפינסק הכתה חבת ציון ואחריה הציונות שרשים עמוקים. ממנה יצאו אנשים חשובים, שנשאו את דגל התחיה ברמה ויהיו אחר כך לעומדים בראש התנועה. נשיא ההסתדרות הציונית הד“ר ווייצמן יוכל להחשב לפינסקאי, אעפ”י שנולד בעירה מוטל הסמוכה לפינסק. בימי נעוריו של ויצמן עברה משפחתו לפינסק. בביה“ס הריאלי אשר בפינסק רכש את ראשית השכלתו הכללית ובחוג הציונים ­­– את רוח התחיה הלאומית. הרב ריינס, מיסד ”המזרחי“, י.א. ניידיץ וג’ורג’ הילפרין הם פינסקאים עפ”י לידתם. המטיף הלאומי הידוע מר צבי מסלינסקי התחיל את עבודתו הלאומית בפינסק. הוא היה שם מורה שפ“ע, בה נאם את נאומיו הראשונים, שעשו רושם כביר על השומעים ויפתחו את הלבבות לתחיה. בהוסד הקולוניאל בנק בלונדון נפוצו מניותיו ע”י המנוח גריגורי לוריא, יליד פינסק, בכל ארץ רוסיה. העבודה היתה אי-לגלית וכרוכה בהרבה סכנות. הפרוספקטים של הקולוניאל בנק נשלחו מפינסק לכל ערי רוסיה עפ“י כתובות, שהומצאו לנו מלונדון ומורשוי. בחדר לפנים מחדר היינו כותבים את האדריסאות על חבילות הפרוספקטים. למסור את החבילות אל הדואר באופן רגיל יראנו, לבלי משוך על זה את עין הבולשות, ולכן הבאנו אותן בשקים בלילה את בית הדואר. שם כבר חכה לנו פקיד, שבא על שכרו מאתנו, וקבל את החבילות. המניות מלונדון הובאו לפינסק לא ע”י הדואר, אלא ע“י שליח מיוחד, שקבלן על הגבול ויביאן אלינו. הכל נעשה בסתר ובהחבא. אולם למרות זהירותנו נודע הדבר לראש הג’נדרמים שבעיר. התחילו חפושים ועפ”י הצעתו של ראש הג’נדרמים הטיל הדפרטמנט של הפוליציא בפטרבורג עונש גלות לסיביר על 10 ציונים – גם אני בתוכם – ורק בהשתדלותו של המנוח יחיאל צלינוב הוצא כל התיק של המשפט מן הדפרטמנט והגזרה לא יצאה לפועל.

גריגורי לוריא היה בנו של אהרן לוריא. ואהרן זה היה מטבעו בעל אגרוף, עומד על דעתו ופרנס הצבור. הוא ראה בציונים ריבולוציונרים, הרוצים להכניס בעיר חדשות. ואף כי חפשי בדעותיו היה, נתן ידו לאדוקים, שהיו עוינים את הציונים – האפיקורסים. בשנת תר“ס עמדו הציונים בפינסק בפרק ”כבוש הקהלה“. עפ”י השתדלותם צוה השלטון הַפַלְכִי לסדר בחירות לגבאי “תלמוד התורה”, שהאדוקים המאובנים תפשו בו את השׁלטון מאז. התחילה מלחמת בחירות חמורה. אהרן לוריא התאמץ להכניע את המורדים-הציונים ויעמוד בראשׁ האדוקים ויסתיע במלחמת מצוה זו ב“לשכה השחורה”. וגריגורי בנו, שהיה אחד מטובי הציונים מרד באביו ויעזור לציונים. ארוכה וחזקה היתה המלחמה ההיא. הצבור היהודי נפלג לשתי מחנות. הזדעזעה הירוקה שמעל פני מי המדמנה. פעם אחת התגלגלה השיחה בביתו של אהרן לוריא על דבר המלחמה הזאת. אהרן לוריא שפך את כל חמתו על הציונים המהפכנים. נתנם למחוצפים ועזי פנים, וגריגורי רב את ריב הציונים, ובהתחמץ לבו בקרבו פרץ בבכי (הוא היה כבר אז בן ארבעים) ויקרא: “אבא, כבר עברו לבלי שוב אותם הימים ש”הגביר“ היה ראש הצבור, תמהני אם לא ימרטו סוף, סוף את לחייך בחרפה”. ונבואתו נתקיימה. באחד הלילות התנפלו עליו בחורים אחדים – חברי “הבונד”, שנקראו אז בשם “אחים ואחיות” – ויסטרוהו יפה, יפה.

המצב הכלכלי בעיר היה בכלל לא רע. המסחר בה היה מפותח למדי. שנאת התושבים הנוצרים (מספרם היה רק כחמשת אלפים) ליהודים לא היתה עזה. הפרעות שהתחוללו ברוסיה מן שנת תרמ“א ואילך פסחו על פינסק. פעם אחת בתקופת הפרעות הראשונות, בשנת תרמ”ג, נסו בריונים מפועלי בתי החרושת הממשלתיים של מסלת הברזל לערוך פרעות. נאספו כמאה איש והתחילו מקצים ביהודים העוברים והשבים ומנפצים את זגוגיות החלונות. קמה בעיר מהומה. והנה באו במרוצה כעשרים קצבים בעלי זרוע והתחילו מלמדים את הפורעים “דרך ארץ” באגרופיהם. האספסוף נבהל ויתפזר וכן נצלנו מרעה. מאז לא נשנו בפינסק נסיונות לפרעות ואנו היינו שקטים ושלוים, עד שבאה המלחמה העולמית ופינסק יחד עם הסביבה שתו, מצו את קובעת כוס התרעלה עד תומה.

פרק שני

חדש מנחם-אב תרע"ד.שמועות מבהילות התחילו באות בעתונים. האויר התעבה. הרגש מחנק קשה. הבינונו, כי מאורעות נוראים מתרגשים ובאים. עננים שחורים נצברו בקצה האופק והר רעמים נשמע מרחוק. אירופא התחילה מתגיסת. היום אוסטריה, מחר רוסיה ומחרתים גרמניה וצרפת. בנשימה עצורה חכו הכל לתוצאות ההתרגזות, שתקפה את עמי אירופה. בבוקר, בבקר היו משכימים לרוץ אל הדואר לקבל את העתונים, למען דעת מה ילד יום אתמול. העצבים נמתחו עד כדי להפקע והלב דפק בחזקה. והנה הרעים הרעם. טלגרמה קצרה, שנתקבלה בעיר בצום החמישי, הודיע, כי גרמניה הכריזה מלחמה על צרפת ועל רוסיה, אוסטריה מצדה קראה גם היא מלחמה על שתי הממלכות האלה, ורוסיה וצרפת ענו גם הן בקריאת מלחמה. ופתאם והנה גם יפוניה מתערבת בתוך המערבולת. ריח דם ודמעות התחיל נודף באויר, המון שדי בלהות הגיחו מעמקי תחתיות לבלע את כל היקום. לא היו ימים מועטים וגם בריטניה השליכה את עצמה אל תוך הקלחת הרותחת. בכל רוסיה הָכרז גיוס כללי וגליו הגיעו גם אל פינסק. מכל העירות והכפרים של הסביבה התחילו נוהרים העירה המוני צעירים ותמלא העיר אנשים עד אפס מקום. כמעט שאי אפשר היה לעבור ברחובות. השלטון עבר לקומנדנט הצבאי ואנו התחלנו להרגיש את טעם המלחמה. הסדר, אמנם, לא הָשבת, אבל החיים פסקו לזרם בזרמם הרגיל ואיזה סוד טמיר עטוף במעטפת מסתורין נשקף לנו מתוך ערפל כבד. נחמה אחת היתה, כי הסערה לא תמשך, היא תעבר מהרה. כל אלה שחשבו את עצמם לבקיאים בפוליטיקא, אמרו בבטחה, כי לכל היותר תארך המלחמה חדשים אחדים, השואה תעבור והאויר ישוב ויזך. מי מלל אז, כי שנים על שנים יארך מחול השדים, וזרם הדם והדמעות לא יפסק. אירופא לא תוכל מלט משא המלחמה גם חצי שנה, הבטיחו הכל, והנה טעו טעות גדולה. שנים רבות סבלה האנושות כלה במוקדי הגהינום ובמשברי נהר די נור, ורבו רבבות בני אדם עלו לקרבן על מזבח טרוף הדעת, שתקף את העולם.

והמון האכרים הבאים העירה הולך ורב. יחד עם הצעירים המגויסים באו גם אבותיהם ואמותיהם. אלה האחרונות לא פסקו מלבכות ומלהילל, אולם הצעירים המגויסים רובם ככלם, לא הצטערו כלל, על פניהם לא נראו אותו פחד ורוגז, עמא דבהפקירא ניחא ליה. לא כן המגויסים היהודים שהוטל עליהם להפרד מאבא ואמא ולפעמים גם מנשיהם ובניהם, הם הלכו קודרים ונדכאים, פניהם קבצו פארור ומעיניהם נשקפו רתת וחרדה.

והעיר כלה נבוכה, יושביה שקועים באיזה סיוט מעיק. שבתו מסחר וקנין, גם בעלי המלאכה נטשו את מלאכתם ויהיו נהלכים כצל. כמעט שלא היתה גם משפחה אחת שאחד מבניה לא גויס. הגיוס היה כללי, לא נקו גם הבנים היחידים. ותהי כל העיר לחרדה, מלאה אנחות ויללות, בכי ומספד. גם שקיעת החמה היו נסגרים בבתים ויושבים שקועים בעצב וביגון. אסור היה להראות בחוץ מתחלת הערב עד אור הבוקר.

עברו ימים מספר, ימי מהומה ומבוכה, רגזה וחרדה והנה התחילו לשלוח את המגויסים מן העיר. אלה נשלחו אל גבולות הארץ, אל החזית, ואלה אל מקום האסף החילים החדשים ללמד ידם למלחמה. בכי משפחות שלמות, יללת נשים, שלקחו מהן בעליהן-מפרנסיהן, יפיחת ילדים, שנגזלו מהם אבותיהם, וצוחת אבות ואמות, שנפרדו מבניהם, מלא את האויר. כל העיר השתקעה באבל כבד. כנופיות, כנופיות יהודים היו נאספות ברחובות. עומדים היו בפנים חורים, כפופים ונדכאים ומתנים איש לפני רעהו את צרותיהם ואת מדויהם. אומללו האנשים פתאום וידכאו לעפר בתגרת יד עריצי ארץ, אשר האחיזו את שלהבת המלחמה בתבל למען הות בצעם.

לאט, לאט התרוקנה העיר. כל המגויסים, ביניהם גם גברים בימי העמידה, הוצאו ממנה, נשארו בה רק הנשים האומללות, ילדיהן ובניהן, יתומים חיים, וזקנים חלשים. בעיר השתלטו שממה ושעמום, כאלו טבעה באד נחלים.

לא ארכו הימים ושמועות מבהילות התחילו מתקבלות ממערכות המלחמה. הגרמנים התפרצו אל בלגיה, אש ודם לפניהם וחורבן ושאיה אחריהם. הנה הגיעו כבר עד צרפת. והמלחמה הולכת ומתלקחת, הולכת ומתפשטת בכל מוראותיה. שלהבת אש תפתה נשקה ברב כח והיא אוכלת מסביב ולשונותיה הגיעו גם אל רוסיה, הגרמנים התפרצו גם אליה, והם הולכים ומנצחים, הולכים וכובשים. העתונים מבשרים חרדות, ידיעותיהם משדה הקרב כל כך נוראות. התאכזר האדם, השליך מעליו את צלם האלקים, שכח את תרבותו, זנח את השכלתו, כבש את רחמיו ויהפך לחית מדבר. איזו מפלצת אגדית קמה לבלע את כל החיים, למגר ולהשחית בלי רחם.

פרק שלישי

מקץ שבועות אחדים אחרי פרוץ המלחמה שקטו הגלים, אשר הכתה בעירנו. עם כל רעה אפשר להסכין ואז ינטל חודה. החיים שבו למסלולם, בתי החרושת עובדים, המסחר על מכונו והאומנים עוסקים במלאכתם. נעצבות רק המשפחות, אשר בניהן גויסו, אולם החיים מפיגים לאט, לאט את עצבונן. המלחמה התרכזה על החזית הצרפתית. כל בלגיה כבר נכבשה והגרמנים נלחמים בצרפת. שם מתלקחת מלחמה איומה. את רוסיה נטשו, כבשו אי-אלו ערים לא חשובות ויעמדו. ופינסק, הרחוקה ממערכות המלחמה, שוקטת ושלוה. אין אנו מרגישים כמעט, כי מלחמה בארץ. עבר חודש, חלף עוד חודש וימי החורף קרבו. הגהינום של הקרב עצר את נשמתו, הקרה צננה מעט את המוחות הנלהבים. מחנות האויבים נשארו על מקומם. אוצרים הם כחות לימי האביב. בשעה שהטבע שב לתחיה אז היא העת המוכשרת ביותר לשפך דם. וימי החורף עוברים בעצלתים; משדה המלחמה אין שמועות מבהילות. “המלחמה המכרעת תהיה באביב ואחריה ישוב השלום”. הַוִיזִירות עוסקות בפוליטיקא. גרמניה ואוסטריה מתאמצות להשפיע על איטליה בעלת בריתן מאז, כי תעמד בברית, וממשלות ההסכם משתדלות מצדן, שהיא תתן ידה להן. וכל זה אינו נוגע לנו.

עבר החורף, נמס השלג, זורב הקרח. הדרכים נעשו טובות לתנועה והתקפות חדשות החלו. מצב הגרמנים על החזית הצרפתית לקוי, מטרתם שהציבו להם להבקיע עד פריז לא הושׁגה. והרוסים התחילו בהתקפה חזקה ויתפרצו אל מזרח פרוסיה. תרועת שמחת נצחון הקיפה את ארץ רוסיה. העתונים מבשרים נצחונות.

אפס עד ארגיעה היתה השמחה. הינדנבורג עמד בראש הצבא הגרמני על החזית הרוסית. במכה חזקה אחת טאטא את הרוסים מארצו, ולא עוד. אלא שהתחיל מתקיף אותם ולוחצם הלאה. כובד המלחמה עבר להכא והגרמנים הולכים ומנצחים. עיר אחת אחר השניה נופלת בידיהם. התחילו קרבים אל ורשוי והד רעש המלחמה מתקרב אל פינסק. מהומה רבה. בית חולים גדול של הצלב האדום נפתח בעיר והמונים, המונים של פצועי מלחמה מובאים פעם בפעם העירה. נורא היה מראה האומללים: פנים שחורים כשולי קדרה, עינים כבות, רגלים מוקטעות וידים גדומות. חיים צעירים ורעננים נתקים ונפסקים. היו גם גוססים, אשר בהנשאם מן תחנת הרכבת נפחו נפשם ויובלו ישר אל בית הקברות.

וסערת המלחמה הולכת הלך וחזק. הרוסים נגפים לפני הגרמנים. ופקודה יצאה מאת המצביא הראשי ניקולי ניקולביץ לגרש את כל היהודים מן המקומות הסמוכים אל החזית, כלם אין נקי. הפקודה האכזרית הזאת החרידה אותנו ותזעזענו עד לעמקי נשמתנו. אשמה גלויה, כי היהודים בוגדים במלכות ופתחון פה לרוסים, כי שונאי רוסיה כלנו. לחוצפה ולרשעת סדום כזאת לא פללנו. הרגשנו את עצמנו נזופים כלפי האנגלים והצרפתים, בעלי בריתם של הרוסים.

ויהודים אומללים רבים, אשר נסחו ממקומותיהם, באו אל פינסק ותמלא העיר אותם עד אפס מעון וצל גג. אנשים קודרים, זקנים תשושי כח וילדים ידועי חולי. רובם מעוטי דם, רזים כשחיפי עץ, כלם לבושי עדים. עניות מדכאה ומנולת. חבר צוענים מרודים. הנשים מיללות, הפעוטות מתיפחים, מתגוללים על הרצפה באשפה וזוהמא, והאבות והאמות נאנחים בסתר, מתבישים המה להביט בפני אדם. עשרות, עשרות אנשים מצטופפים בחדר אחד ויש שלגים מבחוץ תחת כפת השמים. ומספרים המה דברים נוראים על אכזריותם של השלטונות. הגרושים היו פתאומיים. במשך שעות אחדות צור את חפציך וצאה. לא נתנו להשאר בעיר מושבם גם לחולים אנושים ולגוססים. נשאו את החולים במטותיהם, ובמותם בדרך, השאירום על פני השדה וגם קבורה לא היתה להם. כמעט כלם הלכו ברגל, אי אפשר היה להשיג עגלה גם בכסף. זקנים וילדים שרכו דרכם עד אשר בצקו רגליהם, לא נתנים להתעכב באיזה כפר או עירה למען החליף כח. מין גרוש ספרד. כל יגיעם ועמלם, שרכשו במשך שנים בזעת אפים, היו למשסה לנוצרים או לחילים. ומשפטי מות הוצאו על כל אלה, אשר נמתח עליהם צל חשד, כי מרגלים של הגרמנים המה. מספרים האומללים את אסונם ובעיניהם נוצצות דמעות, ואנו בוכים אתם. שברנו גדול כים. הופקר דמנו. צאן טבחה אנו.

אז נוסד בעיר קומיטט לדאג לאומללים. היותר פעילים בקומיטט הזה היו הציונים. צעירים רבים התנדבו למעשה העזרה. העבודה היתה מרובה. כל בתי התפלה נהפכו לאכסניות בשביל הנודדים. נפתח גם בית תמחוי. הצבור העברי נתבע ונתן להוצאות המרובות. מספר המגורשים, אשר באו לפינסק עלה לכמה וכמה מאות ורובם ככלם היו אביונים מדוכאים, אשר הצילו ממקומות מגוריהם רק את נפשם, והקומיטט מלא את כל מחסורים.

לרגלי בואם של המוני אדם אלה העירה ולרגלי אי הסדרים, שקמו בתנועת הרכבות מפאת המלחמה וקשה היה להביא מכולת מן החוץ, עלה מחיר צרכי אוכל נפש. ואביוני העיר התחילו לאכל לחם לא לשבעה. מסבה זו וגם מסבת הדוחק בבתים רבים, שבהם גרו משׁפחות אחדות יחד, (פליטים רבים שהתבישו לגור בבתי התפלה, שכרו להם דירות בבתים פרטיים כמה וכמה משפחות יחד) פרצו בעיר מחלות מדבקות, ביחוד בין הפליטים. ויד הקומיטט קצרה להמציא להם פדות והצלה.

ומספר המגורשים שבאו פינסקה הולך ורב. הקומיטט אחד בכל האמצעים שהיו ברשותו לשלח את הפליטים על עבר דרום רוסיה, אבל זרם הפליטים הבאים לפינסק על על מספר הנשלחים ממנה וידי הקומיטט מלאות עבודה ואינן עושות תושיה.

ובאותה העת נלכדה ורשה בידי הגרמנים וגם מבצר בריסק נבקע לפניהם. החזית התחילה מתקרבת בצעדים מהירים אל פינסק. אז יצאה פקודה מאת השלטונות, כי כל הנודדים יעזבו את העיר. יחד עם הנודדים יצאו את העיר גם הסוחרים העשירים, בעלי המחסנים הגדולים ואדוני בתי החרושת, אזרחי העיר מקדם קדמתה. אלה מפני שפחד הגרמנים, העתידים לכבש את העיר, נפל עליהם, ואלה מפני שמורא הקוזקים השולחים בבזה ידיהם לפני המסר עיר בידי האויב, עלה על ראשם. ותתרוקן העיר, נשארו בה רק “בעלי הבתים” מחוסרי הפרנסה. החנונים הזעירים ודלת העם. הם בחרו לסבל מנדוד אל אשר לא ידעו.

לא היו ימים מועטים והנה התחילו להוציא מן העיר את מוסדות הממשלה: הגנזך, הדואר, בתי המשפט והפקודות. תושבי העיר צוו לעזר לאבוקואציה זו. ממגדלי בתי היראה של הנוצרים הורידו את הפעמונים הגדולים עם הקטנים העשויים נחשת, לבלי יפלו בידי הגרמנים, מפני שמן הנחשת היו יוצקים את זגי כדורי הרובים ורמוני הבליסטראות. הוצאו גם הדודים הגדולים מבתי זקוק יין השרף הממשלתיים, שגם הם היו נחשת. את כל אלה טענו באניות או על דוברות ויובילום במורד הנהר אל עבר קיוב. את רבבות הבקבוקים המלאים יין שרף של המונופולין הממשלתי פוצצו וישפכו את היין על האדמה. לשם זה נתפשו מאות נערים, שהיו אנוסים לעמד כל היום ולפוצץ את הבקבוקים אל אבנים, ושומרים הפקדו עליהם לבל ישאירו חלילה בקבוק אחד[2]. ראינו כי לא יארכו הימים ופינסק תפול בידי הגרמנים.

בימים ההם התחילו נסים דרך העיר בעלי האחוזות ויושבי הכפרים והעירות שבין קוברין ופינסק. זרם הנודדים הללו, שמספרם עלה לכמה וכמה אלפים, שטף דרך העיר שבוע תמים יומם ולילה בלי חשך. שורות ארוכות של עגלות, הולכי רגל, עדרי צאן ובקר נהרו וזרמו דרך הרחובות ופניהם מועדות מזרחה אל עבר לונינֶץ. שריקת העגלות, שבעליהן לא הספיקו בהחפזם לזפת את גלגליהן, געית הצאן והבקר, צהלת הסוסים, קרקור התרנגולים והתרנגולות שבתוך העגלות ובכי ילדי הנודדים התערבו יחד ויהיו לקול איום מזעזע ומרעיד. והנודדים משתדלים להקל מעליהם כמה שאפשר. מוכרים הם הכל בחצי חינם: רתמה שלמה, – עגלה וסוס כאחד –, פרות ופרים, עגלים וכבשים, תרנגולים ותרנגולות; אין עומדים על המקח, כמה שאתה נותן, לך זכה במקחך. המוכרים מרובים והקונים מועטים: אין איש בטוח ביום מחר. את הכסף המזומן אפשר עוד להצניע מעין השודדים, אבל סוס ועגלה, פר ופרה וכיוצא בהם היכן אפשר להצפינם? נפול יפלו בידי הסקריקין והיו להם לשלל.

והנודדים הללו לא מרצונם עזבו את משכנותיהם וילכו לנוד אל ארץ, אדרבה הם חפצו להשאר במושבותיהם, אלא שהפקודה יצאה שיטשו את כפריהם ועירותיהם ודוקא פתאום, למען לא יספיקו להתכונן ליציאה, כאילו התכוננו לרושש אותם. היה מין טכסיס מיוחד ומוזר של ראשי מטות הצבא הרוסי להָשם את המקומות שיפלו בידי האויב. ודאוג לא דאגו לנודדים, לא אמרו להם להיכן ללכת ולא נתנו להם כל עזרה. נהג ולך וחסל.

מכל מוסדות הממשלה נשאר בעיר רק בית החולים הצבאי. והנה בא יום הפקודה גם עליו. ביום כ“ז אלול תרע”ה בצהרים נפלה מהומה חדשה בעיר. התחילו להוציא בחפזון את בית החולים. בעשרות עגלות פשוטות השכיבו את החולים על מצע תבן ויובילום אל התחנה. בין החולים היו גם גוססים אשר נאבקו עם המות. לא נתנום למות במנוחה על משכבם. איזה פחד אלקים נפל על השלטון. ברחוב של בית החולים נקהלו אנשים רבים, הסתכלנו במראה הזה ולבנו נשבר בקרבנו. בין הקהל היה חיט אחד מכירי והוא ספר לי באותה שעה את הספור המחריד, שאני מוסרו כמעט מלה במלה:

לפני ימים אחדים הזמין אצלי קצין רוסי חליפה חדשה. הוא אמר, כי החליפה צריכה להיות מוכנה ליום הראשון הבא. והנה היום בבוקר בא מבוהל ונפחד ויבקש ממני, שאמהר להכין לו את החליפה עד הצהרים: נתקבלה פקודה תכופה, כי עליו לצאת מן העיר היום בערב. נגשתי לגמור את חליפתו. הוא לא מש ממני, שמרני, כי לא אקח עבודה אחרת. נכנסתי אתו בשיחה על המצב במערכות המלחמה הוא אמר לי:

“קללת אלקים רובצת עלינו ואנו נשבר במלחמה הזאת לאין מרפא. אכזריותנו עברה כבר כל גבול. הלא אתה יודע, כי בקרבנו רווחת הדעה, כי היהודים כולם מרגלי הגרמנים המה. ורבים מאחיכם הוצאו כבר להורג בגלל זה. והנה לפני כחדש חנה גדודי באחת מערי פולניה (הקצין ירא לקרא את שמה), העלילו שם על רב העיר שהוא מרגל. תפשוהו ואסרוהו. העמידו אותו למשפט הצבא. אני הייתי בין השופטים. לא היה כל יסוד לחייב אותו. כתב האשמה היה בנוי על שמועות פורחות, על פטפוטי נשים זקנות ועל עדותו של פולני אחד פחות ונקלה, ששנאתו לישראל בכלל ולרב בפרט בצבצה מכל מלה ומלה. לרב לא נתנו כמעט להוכיח את צדקתו. יו”ר המשפט התאמץ לבלבלו. לא משפט היה אלא משפח. רמסו את האמת ברגלים גסות ומסואבות. ברוב דעות הוציאו על הנאשם משפט מות. המצביא הראשי ניקולי ניקוליביץ, שאשת הנאשם פנתה אליו בבקשת חנינה, אִשֵר טלגרפית את גזר הדין.

בבקר השכם לפני הנץ החמה הוציאו את הרב להריגה. אשתו ובניו הקטנים הלכו ללוותו. עד יומי האחרון לא יסור מנגד עיני המראה המחריד ההוא. האשה והילדים געו כשורים טבוחים, בכים וצעקותיהם בקעו רקיעים. הרב השתיק אותם, אמר: גזירה היא מן השמים. התעטף בטליתו, שם את ידיו הרועדות על ראש ילדיו ויברכם. גם דמעה אחת לא נגרה מעיניו. זָקֵן היה הרב כבן ששים. זָקָן לבן וארוך עטר את פניו. מראהו היה כמראה מלאך אלקים. איזה קדושה עליונה רחפה עליו. לי נדמה,כי עור פניו קרן. זה היה, כנראה, מקרני השמש העולה, אשר הציפו אותו. העלוהו לגרדום. שפתיו התחילו נעות. התפלל. לפני מותו בקש שיתנו לו סיגרה. הוא עשן אותה במתינות. האפר לא נפל מעליה, נשאר דבוק בה. והנה נשבה רוח ותפל את האפר ותפזרהו. הרב נשא את עיניו לשמים ויאמר בקול: כמו שהתפזר ויתפורר האפר הזה, כן תתפורר רוסיה ארץ-הדמים. שתי יריות שמו קץ לחייו ותסגרנה את פיו לנצח.

המראה המחריד הזה ודברי הרב זעזעו אותי ועוד קצינים אחדים שהיו נוכחים אז, עד היסוד. מתוך שתיקה עזבנו את המקום ומתוך שתיקה נפרדנו. מן היום ההוא נתקעה בלבנו המחשבה, כי אנו יורדים אל תהום נעלמה, כי קללת הרב תרדפנו. ידינו רפו, אומץ לבנו סר ואנו יודעים ומרגישים, כי אחרית מרה צפויה לרוסיה.

אחרי שהוצא בית החולים מן העיר לא היה צל ספק, כי קרוב היום, שבו תלכד העיר. ושמועות מבהילות התחילות באות אלינו על מעשי הרצח, החמס והשוד שהרוסים הנסוגים לפני הגרמנים עושים ליהודים. גויות זקנים וצעירות תלויות על העצים, חללים מוטלים על הדרכים וכבוד נערות יהודיות מחולל לעיני השמים. השנאה לישראל הולכת וגדלה. לבנו התפלץ, חזינו לנו עתידות קשים, וחרדים ונפעמים חכינו לעתיד הטמיר.

החילים הפצועים, שהובאו קודם לכן אל בית החולים שבפינסק, נשלחו כבר הלאה אל עבר לונינץ. אז התחילו יהודי פינסק לקדם את הפצועים אצל התחנה, בעבור רכבת של הצלב האדום, בלחם, בתבשיל חם, בחלב, במגדנות ובפירות. הצעירים היו נושאים את הכל אל התחנה, והנערות היו מגישות את המובא לחולים. אפס כי האוכלוסין הנוצרים, שהיו ספוגים שנאה עזה ליהודים, הביטו על זה בעין זעם והיו פוגשים את מביאי המזון בשנאה גלויה, ויש שהיו גם מתעללים בהם. גם השלטון התחיל מביע את אי-רצונו למעשה הצדקה הזה. והיהודים נאנסו להפסיק את הגשת העזרה לפצועים.

פרק רביעי

אחרי ר“ה התחיל האוירונים הגרמנים לבקר את העיר. בתחלה לשם רגול ואח”כ לשם השלכת כדורי נפץ, למען הרוס את מסלת הברזל, לבלתי יוכלו הרוסים להמלט מן העיר. אז התחלנו להרגיש ביתר עז מלחמה זו מה היא ומה משמעה. נפלו הקרבנות הראשונים על מזבחו של אליל המלחמה, והחרדה בעיר גדלה שבעתים. בהשמע זמזומו של מלאך המות במרומי השמים, מהרו הכל למצוא להם מפלט במרתפים.

כאשר ראו, כי לא יארכו הימים והצבא הרוסי יצא את העיר, התחילו היהודים להצפין את רכושם לבלתי יהיה לשלל לרוסים וביחוד לקוזקים. בפנות החצרות הסמויות מן העיר חפרו בורות וישימו בתוכם את ארגזי רכושם וחפציהם וישובו ויסתמום בעפר. כל זה נעשה בחשכת הלילה או באשמורות הבקר, לבלתי תשלוט במעשיהם עין הנוצרים. שמוע שמענו, כי הנוצרים מראים לחילים השודדים את מחבואיהם של היהודים ואח"כ הם מחלקים אתם את השלל. בכל בית קמה אנדרלמוסיה; צררו צרורות, חבשו ארגזים ומזודות ויהיה המראה כאלו כלם מתכוננים לדרך. הנשים והנערות מצאו להן נוצרים מכרים, שתוכלנה להתחבא בבתיהם בשעת צרה. אותות פחד וחרדה נראו על כל פנים.

והנה התחילו נוהרים דרך העיר הלגיונות הרוסיים, שנמלטו מחרב האויב. לגיונות? לא, אלה היו גיסות מפוחדים ומפורדים, שרידי לגיונות לשעבר, בלי מושל ומצוה, פקיד וקצין; מין ערב רב של אנשים שחוחים וקודרים, יחפים ועטופי סמרטוטים, מזוהמים ומסואבים. תערובת של רגלים ורוכבים, שלא ידעו מהיכן הם באים ולהיכן הם הולכים. צללי מתים, שיצאו מקברותיהם להפחיד את הבריות. ורעבים היו האנשים הללו, מזון לא בא אל פיהם מתמול שלשום, ובחפזון הם מושיטים את ידם לבקש פרוסת לחם. מרוב הבהלה אשר תקפתם לא נועזו להתעכב ולשלוח בבזה ידם, מורדפים על צואר היו. “ימלט כל אחד על נפשו” היתה הפקודה, והם נסו מבוהלים ודחופים. סוסי הרוכבים היו עיפים ובכבדות נשאו את רגליהם, המטבחים של הצבא היו שבורים למחצה ואופניהם מרוסקים. ויש שהמטבח נשבר לגמרי וישאר מוטל ברחוב ויחסם את הדרך.

ובכלות מסע האבל, כצאת שארית הנמלטים מן העיר, התחיל נשמע במרחקים קול יריות הבליסטראות “בום בום”, קול צרוד המבשר את בואו של מלאך המות, לא אותו מלאך המות, שנברא בערב שבת בין השמשות, המסתפק בקרבנות מספר, אלא אותו מלאך המות, שיצרו האנשים בחכמתם, המניף את חרבו על אלפים ורבבות בבת אחת. וכחלוץ לפני מלאך המות הזה הלכו הקוזקים, מלאכי החבלה הנוראים, שואפי דם ורצח. המוני קוזקים רוכבי סוסים באו העירה. לא למען החזיק בה מעמד ולהשיב מלחמה, אלא לעשות דרכם הלאה. ופניהם של הבריות הללו פני להבים עיניהם בוערות באש של גיהנום וכל יצורי גום מביעים רצח ומות. נכונים הם בכל רגע להתנפל על עוברי בטח ולבתקם בחרבותיהם או בכידוניהם הארוכים. חיל הקוזקים היה המאסף של הצבא הנמלט, תפקידם היה לעצור מעט את האויב הרודף עד אשר ימצאו להם הרגלים מנוס ומסתור. ובהופיע האורחים הללו, חדלו היהודים להראות ברחוב, התחבאו בבתים, במרתפים ובעליות הגג. רק הנוצרים היו מטילים בלי פחד.

והנה הגיע היום הנורא, אשר לא ימחה מזכרוני לנצח. זה היה השביעי בחודש תשרי תרע"ו. מאז הבוקר עברה השמועה בעיר, כי הגרמנים עומדים כבר בשעריה ורק מרחק של וירסטאות אחדות בינינו וביניהם. הד ירית הבליסטראות נשמע כבר ברור למדי, הן היו תכופות: כדורי התותחים נסרו באויר בלי חשך. הקוזקים התחילו גם הם לצאת. חלק אחד אחז דרכו אל עבר וַזֶרְיֶה, אשר ממזרח לעיר וחלק אחר עבר את הנהר בַעֲבָרָה נגבה לעיר. היהודים עזבו את מעונותיהם אשר ברחובות המרכזיים, ובהחבא, כמתגנבים, נקבצו בבתים שבסמטאות הנדחות אשר בקצה העיר שׁם, חשבו, יהיו קצת יותר בטוחים מהתנפליותיהם של הקוזקים.

בשעה החמישית לפנות ערב ואני וכל בני משפחתי יחד עם מכרים אחדים, שבאו להסתר בביתי, עומדים ומשוחחים בלב חרד על הלילה הבא, והנה לפתע פתאום נשמע קול נפץ נורא כרעם איום. הבית התחיל רועד כמו מרעש האדמה. ואחרי הרעש הגיח מן המערב אור אדום חזק מאד, שאי אפשר לתארו במלים. דומה כאלו נחל דם השׁתפך בכח איתנים ויצף את כל העיר. הבטנו אל השמים והנה הם התלקחו מן האופק עד האופק, דלקה איומה ונוראה נפלה בהם. כמעט שהֻכינו בעורון.משתוממים ואחוזי בעתה עמדנו תחתינו. – השלהבת האדומה ורעם הנפץ פרצו מאוצר הנפט הגדול, שהכיל יותר ממאת אלף פוד, אשר הרוסים הציתוהו לבל יפול בידי הגרמנים – כעבר רגעי מספר שקעה השלהבת האדומה ותחתיהם פרצו להבות אש של שרפה במקומות שונים מצפונה וממערבה של העיר: הרוסים הציתו את כל בניני מסלת הברזל, את בית הנתיבות, את בתי החרושת, את בניני המונופולין של יין השרף, בתים של אנשים פרטיים, שברחובות הסמוכים לבית הנתיבות, וגם את הפבריקאות הגדולות של האחים לוריא. נודע לנו אחר כך, כי הקוזקים התכוננו לשרף את כל העיר מן הקצה עד הקצה, אלא שלא הספיקה להם השעה, הגרמנים לחצום מאד ולא יכלו להתמהמה. כל השמים היו אדומים באותו הלילה וַיֵאור לנו כמו בצהרים. בלב דופק שמענו את משק שעטות הפרשים ואת קולות החרפות והגדופים של הקוזקים, ופעם בפעם עלו באזנינו קולות קוראים לעזרה.

כל הלילה לא פסק השאון ולא חדלו זעקות השבר. באשמורת הבקר ראינו, כי הכפר שבמזרח העיר על עברוַזֶרְיֶהבוער באש, אז הוקל לנו, הבינונו כי הקוזקים יצאו כבר מן העיר והם משלחים באש את הכפרים שבדרך נסיגתם. כמעט שהאיר הבקר התחמקתי עם בני הגדול מן הבית ונלך לראות מה נעשה בעיר. בדרכנו לא פגשנו איש. באנו אל הרחוב הקיובי והנה החנויות והמחסנים פתוחים, הם מביטים בחורי החלונות והדלתות השבורים אל הרחוב הריק. על המרצפת ועל המדרכות פזורים קופסות קרועות של סחורות, ארגזים שבורים, פקעות חוטים, מכשירי כתיבה, בקבוקים מנופצים וכיוצא בזה; גשם של סחורות שונות, שהשודדים לא הספיקו לשומן בכליהם–באותו הלילה בזזו הקוזקים את כל המחסנים והחנויות של היהודים, בקרדומות שברו את הדלתות ואת התריסים וינצלו את כל אשר היה בהם. –

הלכנו הלאה והנה קוזק אחד רוכב על סוס אוחז דרכו אל עבר בית הספר הריאלי. לקראתו בא רוסי אחר. הוא הזהיר את הקוזק מלכת לשם, אמר לו, כי הגרמנים כבר בעיר. הקוזק קרא: “מי? הגרמנים אים?” דפק את סוסו ויסע הלאה, אפס כי כרגע מצא את מותו: גרמני ירה בו וימיתהו. המשכנו את דרכנו. והנה אצל כל פרשת רחובות עומדים שנים, שלשה גרמנים רכובי אפנים ומחזיקים משמר. פניהם נופלים, כאנשים שלא ראו שֵנה בעיניהם לילות אחדים והם מאובקים מכף רגלם עד קדקדם. “צפרא טבא”, “צפרא טבא”. באנו אל ככר השוק, והנה פלוגת גרמנים מובילים כשלש מאות חילים רוסים שבויים, אשר פגרו מעבור את הנהר. נטינו ימינה. ראינו קצין גרמני רכוב על סוס נוסע לו לאט, לאט ומתבונן אל כל סביבותיו. פתאם קפץ מפנת הרחוב קוזק פרש ובקול קורא: “תפשוהו”! זנק אל הגרמני. הלז דפק את סוסו וינס והקוזק רודף אחריו ואינו פוסק מלקרא “תפשוהו”! “תפשוהו”! ברגע זה הופיע גרמני רכוב על אפנים כאלו צמח מן האדמה, וביריה אחת הפיל את הקוזק חלל. הוא נפל לארץ וסוסו ברח. מחזות כאלה היו באותו הבקר לעשרות בעיר.

עברה עת קצרה והעיר שקטה. היהודים יצאו ממחבואיהם וישאפו רוח. הם היו בטוחים כי חייהם אינם עוד בסכנה ורכושם לא יהיה עוד לבז, בלי מורך ופחד קדמו היהודים את פני הגרמנים. הם לא ידעו עוד מה צפוי להם בעתיד תחת ידו של השלטון החדש.

בצהרים נכנס העירה חיל הגרמנים: רגלים, פרשים, רוכבי אופנים ובליסטראים. הם מלאו את כל העיר. החנונים פתחו את חנויותיהם, שהיו סגורות בימים האחרונים מפחד גזלה, והמסחר התחיל מפעם בכל תוקף. כזאבים רעבים התנפלו הגרמנים, המעונים מרוב הדרך ומתלאות המלחמה, על כל צרכי אוכל נפש ויקנום במיטב כספם. העיר נעורה לחיים חדשים.

פרק חמישי

יום הכפורים וגם הימים הראשונים של חג הסכות עברו עלינו במנוחה. הגרמנים לא התבצרו עוד בעיר, הם היו עסוקים בבצור החזית החדשה ולא הראו עוד לנו את ידם הקשה. החיים התחילו מפכים כדרכם בלי זעזועים. השבר בעיר היה רב והמחירים היו רגילים, חשבנו, כי כבר הונח לנו ולא נדע רוגז. והנה בחוה"מ סכות קמה פתאום מהומה בין הגרמנים. ראינו, כי הם נפעמים מאד. ומן החזית, שהיתה כבר רחוקה מן העיר כעשרים ורסטאות, התחילו חוזרים קבוצות, קבוצות חילים גרמנים, גם הרבה בליסטראות החזרו ותובלנה נגבה לעיר אל עבר בריסק. ראינו, כי הגרמנים מתכוננים להסוג אחור. ועוף השמים הביא לנו את הידיעה, כי הגרמנים נגפו לפני הרוסים אצל העירה לַהִישִין ומפני זהירות הם מתעדתים לצאת מן העיר. חלחלה אחזה את כל התושבים היהודים. החג נהפך לנו לחגא והמשוש לאבל. שבו היהודים לחפור להם בורות ושיחין, כדי להצפין בהם את רכושם, שהוציאוהו לפני ימים אחדים. התחילו גם מחפשים מחבואים להתחבא בהם מפני הקוזקים. והרוסים אשר בעיר התחילו מתפארים, כי בשׁוב הקוזקים העירה, ינקמו ביהודים על אשר קדמו את פני הגרמנים בפנים יפות. אימה חשכה נפלה עלינו, חַשנו, כי אסון נורא מתרגש ובא. בלב חרד ובעינים מלאות יאוש היינו מסתכלים בפלוגות החיל הגרמני ההולכות ונסוגות אחור. החרדה נמשׁכה ימים אחדים. אובדי עצות היינו, לא ידענו מה לעשות. אולם פחדנו היה פחד שוא. הגרמנים שבו ויתבצרו ויעצרו את הרוסים, אשר התחילו לוחצים אותם, ולנו קמה הרוחה.

עבר חג הסכות, חלף זמן שמחתנו וימים אפורים, קודרים ונוגים החלו. הגרמנים התבצרו בעיר וישפכו עליה את שלטונם, שלטון קשה וחמור. התחילו הַהַחֲרָמות. החרמו כל צרכי אוכל נפש וכל מיני חומר גלמי: עורות, צמר, ניר, אריג, בד ועוד ועוד, כמעט לא היה דבר שהגרמנים לא החרימוהו. ותגדל המהומה בין הסוחרים, עלו מן הפחת ויפלו בפח. הקוזקים לקחו את הכל בגזל ובחמס והגרמנים נוטלים אותם עפ"י גזרת החוק, הצד השוה שבהם, כי אלו ואלו מנצלים את התושבים העלובים. העיר התרוששה. ולמרבה הצרה התחיל היוקר מאמיר מיום ליום. הדגן כלה מן השוק, אין מקום לקנות אותו, ואם הצליח מי שהוא למצא מעט שבר, היה צריך לשלם במחירו פי שלשה. מקח וממכר הדגן היה במחבואים להעלים מעיני השלטונות פן יחרימוהו. לצאת מקיר העיר וחוצה היה אסור באסור חמור. כל יושבי העיר כאלו הושמו פתאום במאסר. חדלו הקשרים עם הסביבה, נסגרנו בתחום צר מבלי כל אפשרות לצאת ממנו מלא צעד. נתקנו פתאום מן התבל, פסקה חליפת המכתבים גם עם הערים הסמוכות, עתונים לא התקבלו ולא ידענו כלום מהנשמע מחוץ לבית הסוהר שלנו. נסגר עלינו העולם.

ובליסטראות הוקמו בתוך העיר ועל הגבעות מסביבה ושאון רעמם החריש את האזנים מן הבקר עד צאת הכוכבים: “בום, בום”, וכדורי הנפץ מעופפים בקול שריקה ממעל לראשנו ומבשרים מות ואבדון. הרוסים לא ישבו גם הם בחבוק ידים, כדוריהם ורמוניהם היו נתכים עלינו פעם בפעם. נהרסו בתים, נשמו בנינים ויפלו חללים. לא היו ימים מועטים והאוירונים של הרוסים התחילו פוקדים אותנו וממרומי השמים היו ממטירים כדורי נפץ. ובהשמע זמזום במרום היו מתרוקנים הרחובות בן רגע כמו במקל קסמים: הכל היו ממהרים להתחבא במרתפים ובנקרות האדמה.

הנה הולך אתה שקט ושלו, עד כמה שאפשר היה להיות במצב רוח כזה בימי המצוקה ההם, והנה קול ירית בליסטראות נשמע מרחוק ובעקבותיו זמזום כדור נפץ, הבוקר את האויר ברעש, ופתאום בַץ: התפוצץ בקול אדיר, כקול הרעם, ושבריו נתזים ומתפזרים לכל רוח ומפיצים מסביב מות ושכול. עוד לא הספקת להשיב רוחך הנפעמה והנה שאון אוירון במרום, הממטיר עליך את רמוני-זעמו. רץ הנך הביתה תחת מטר כדורי המות והנה ז-ז-ז ממעל לראשך וטרם תרים את עיניך לראות את המחבל והנה נפל הכדור במרחק צעדים אחדים ממך ועשן כבד עוטף אותך ואת כל סביבותיך ואתה מוסיף לרוץ כאחוז קדחת הלאה אל ביתך ואל משפחתך. אם כך נגזר עליך, כי תפול גם אתה שדוד, יהיה זה למצער בחוג משפחתך. בא אתה במרוצה הביתה. בני משפחתך יושבים כבר במרתף ומחכים לך בלב פועם. בצאתך מביתך אין אתה בטוח, כי תזכה לשוב אליו חי.

יום אחד, זוכר אני, באשמורת הבקר והנה זמזום אוירון העירני משׁנתי, שליחו של מלאך המות בא לבקר בעיר. עוד לא הספקתי לְהִנָעֵר והנה נשמע קול נפץ נורא. זגוגיות החלון אשר ליד מטתי התפוצצו לרסיסים ויפלו על פני. קמה בבית זעקת שבר. נסנו החוצה ערומים, חשבנו, כי הבית יתערער ויקברנו חיים. כדור הנפץ נפל ברחוב מרחק צעדים אחדים מביתי, הוא חרש את האדמה מסביב בשטח של מטרים מרובעים אחדים ויקבר באדמה. חלק אחד מן הבית הסמוך נהרס ורק בדרך נס לא נהרגו האנשים אשר היו בו.

השלטון הגרמני ראה, כי העם נושא רעב ויתן רשות לתושבים לחפור את הבולבוסים מן השדות בעִבּוּרָה של העיר, אשר נעזבו מבעלי האחוזות הרוסים והפולנים. ויעט העם אל השלל. בבקר, עם עלות השחר היו יוצאים לחפור. משפחות, משפחות היו פושטות על השדות: אבות ואמות, בנים ובנים, ילדים וילדות. כלם מזוינים באתים ובמעדרים, ביעים ובמגרפות. כל אחד היה תופש לו מקום ולא היה נותן לאחר לבוא בגבולו. כל השדה בכל מלוא העין היה מוצף אנשים, דומה, כאילו ארבה כבד חנה עליו. ושאון החפירה, ומשק כלי העבודה, ופטפוט הנשים, וריבות החופרים על כל שעל אדמה, שאחד רצה לתפוש מאת השני, ובכי התינוקות, אשר הובאו בעריסותיהם, מבלי יכולת להשאירם לבדם בבית, התערבו יחד ויהיו לקול גדול. מלחמה הקיום. איש, איש נלחם על חייו. השמש מכה על ראש החופרים, הזעה שוטפת על פניהם, הבגדים רטובים ומלוכלכים באבק ובחול, והעובדים אינם מפסיקים את עבודתם, חופרים במרץ ובזריזות. השקים והילקוטים מתמלאים, מניחים אותם צבור זה על זה ועל ידם מושיבים ילד לשמרם. בשעת הרעב האנשים חשודים על גנבה וסחיבה. ובנטות צללי ערב לוקח כל אחד את שקו על שכמו, והמרבים לחפור עומסים את שקיהם על מריצה וכל הקהל שב העיר שמח ומדושן עונג, והשוטרים הגרמנים משגיחים על הסגר. שורה ארוכה של צאן אדם נוהרת מן השדה בדמדומי הערבים לנוח אחרי עמל היום ולהחליף כח לעבודת יום המחרת.

חפירת הבולבסים ארכה כחודש ימים. חפרו גם בשעה שבאו ימי הקור. האדמה כסתה בבקר כפור לבן, יש שהיא התקשתה כבר מלמעלה מן הקרח ותכבד את עבודת החפירה, והחופרים שידי רבים מהם לא נסו להחזיק אֵת ביד, מאמצים את כחותיהם וחופרים וחופרים. פרוליטרזציה.

במשך הזמן הזה אבדה שאלת המזון את חריפותה. העם התכלכל בבולבוסים, ולקנוח סעודה, מעין לפתן, אכלו פרוסת פת קטנה. בבקר, בצהרים ובערב היתה בעלת הבית מבשלת קדרה גדולה בולבוסים ומן הקדרה הזאת היתה מגישה לבני המשפחה קערה מלאה וגדושה לכל אחד. ואכול אכלו את מזון הזה בתאבון גדול, טעמו בו טעם מיוחד. מעדני מלכים. והנה שבת המן, אפסו הבולבוסים מן השדות וירעב העם ללחם ויהיו כמתאוננים. השלטון הגרמני מצא את עצמו מחויב להמציא עזרה, ובתורת הכנה לזה קם וייסד בעיר “ועד האזרחים”, חברי הועד לא נבחרו ע“י התושבים, חופש כזה לא יכלו הגרמנים להרשות. הקומנדנטורה לבדה בחרה בהם ותשם אותם אלופים לראשנו ואת פינו לא שאלה. התברר אחר כך, כי לא להגן על האינטרסים של האוכלוסין היה תפקידו של ”ועד האזרחים", אלא שמש כלי שׁרת ומטה זעם בידי הקומנדנטורה, כדי להכביד את עולה עלינו.

והשלטון הצבאי הדביק מודעות, כי הוא עתיד לנהל את העם בלחם: רבע הפונט קמח שפון לאיש ליום. כך, רבע פונט ואתה, בן אדם, התחכם לכלכל את גופך העלוב בקורטוב מזון זה. ראינו, כי נגזרה עלינו מיתת רעב. וכל יושבי העיר נפקדו באמתלא, כי השלטון רוצה לדעת את כמות הקמח שהוא צריך להכין בשביל התושבים, אולם באמת היתה בזה כונה אחרת: רצו לדעת כמה מס כסף ומס עובד אפשר לשים על העיר. ותיכף אחרי כלות המפקד, עוד בטרם יתחילו “לנהל את העם בלחם” יצאה הפקודה על הגברים מבני 15 עד בני 45 לעבד אנגריה; והעבודה רבה היתה וקשה: לסול מסלות חדשות, לתקן את הדרכים הישׁנות, לפרוק את קרונות הרכבות, שהיו מביאות העירה מכשירי מלחמה, לְפָרֵק את מכונות בתי המלאכה של מסלות הברזל והפבריקאות הפרטיות ולטעון אותן בקרונות, למען שלח אותן לגרמניה, וכיוצא בזה.

והנוגשים הגרמנים, המשגיחים על העובדים, אכזרים ועריצים שאין כמותם. הם רדו בעובדים במקל וברצועה, לא נשאו פנים לחלשים ואת פני באים בימים לא הדרו, על כלם נחתה ידם הקשה. גם נערים בני תשע או עשר נתפשו ברחוב ויצֻוו להביא מים בשביל החילים, לנסר להם עצים להסקה, לכבד את מעונותיהם ולטאטא את הרחוב שלפני הבתים. גם הילדים הקטנים האלה הֻכו פעם בפעם בלי חמלה.

ומס כסף הוטל על כל משפחה. לשם מה? מי יודע. כלום אפשר לשאול? שלם את המוטל עליך מדי חדש בחדשו, ואם אחרת יום אחד תשלם קנס או תאסר.

וההתעמרות בתושבים עברה חוק. על עברה קלה שבקלות היו מורידים אל הכלא: מרתף מלא טחב וסרחון, שרק אור קלוש היה חודר אליו בעד אשנב קטן, ובמרתף אפל זה היו מתענים לפעמים שבועות תמימים, ובבקר היו מעלים את התפושים מן המרתף ומצוים אותם לטאטאט את הרחובות. ההתקלסות היתה מחוצפה, נראה היה, כי כל חפצם של השליטים הוא לדכא את רוחנו ולהשפילנו עד עפר. אחרי השעה התשיעית בערב אסור היה לא רק להראות בחוץ, אלא גם לעמד בפתח הבית, ואם לא נזהרת, סחבוך סחוב וטלטל אל הקומנדטורה ושם שקלת למטרפסך: קנס הגון, שעליך היה לשלם על אתר, ואם אין לך כסף בכיס או אין ידך משגת לגמרי לשלם, הטרח את עצמך ורדה אל המרתף. כל חוף הנהר אשר מנגב לעיר מן הקצה עד הקצה, וגם כל הרחובות המקבילים אל החוף החרמו לשלטונות, ויושבי הבתים גורשו מהם פתאום. מפני החפזון לא הספיקו רבים מן המגורשים להוציא מן הבתים את כליהם ואת חפציהם והם נפלו בידי “נושאי התרבות” ויהיו להם לשלל; ולא עוד אלא שגם הבתים בעצמם, שנעזבו מבעליהם, נהרסו בידי החילים: התנורים נסתרו, הרצפות נעקרו ותהיינה לבער: הסיקו בהם את התנורים, החלונות נשברו וכל הבית היה למעי מפלה. בית תפלה אחד, שנעזב ממתפלליו בפקודת הקומנדנטורה, נהפך להם לאורות סוסים: פרצו את הכותל שבין עזרת גברים ועזרת נשים ויכניסו בבית את סוסיהם ואת עגלותיהם. מעשה רב של בני תרבות!

פרק ששי

באו ימי החורף, שנת תרע"ו, והחורף קר וקשה מאד ועצים אין בעיר לַחְמָם. אז נשלחו התושבים אל היערות אשר בסביבות העיר לכרות עצים, בעקר בשביל הפקידים והחילים ובמקצת בשביל התושבים. התחילו יסורי הגיהנום בכל מוראותיהם, יסורים נוראים, אשר לזכרם תאחזני פלצות. גם על בני, שהיה אז בן 15, יצאה הגזרה לכרות עצים ביער. בפעם הראשונה, בלכתו לעבודה, נלויתי אליו, לא יכולתי להשאר בבית. זכורני, באשמורת הבקר יצאנו שנינו. הקור היה נורא, צרב את הפנים, לחץ את הלב כמו בצבת, האזנים אדמו כדם ואצבעות הידים התקשו ותהיינה כמקלות, אי אפשר היה לכפוף אותן, השנים נקשו דא לדא והנשׁימה נעצרה. כל העיר עדיין שׁקועה בשנה, רק פה ושם נראו בדמדומי השחר אנשים עטופי סמרטוטים הולכים כצללים אל ככר השוק, מקום האסף העובדים לפני צאתם לעבודה. הם עמדו פעם בפעם והתחילו מכים כף אל כף או כף אל שכם למען התחמם קצת. שׁנינו החרשנו, לא מצאנו מלים בפינו להביע את רגשי הכעס והחרון שמלאו את לבנו.באנו אל מקום המועדה. שם היו כבר אנשים לא מעט: רוקים, בעלי משפחה ואנשים של שנות העמידה. קהל מגון. כלם מכורבלים ומחותלים שקים, סחבות וסמרטוטים מכל הצבעים. מראיהם כגלי בלויי סחבות הנעים באיזה אורח פלא. הקור החזק חדר אל בשרם מבעד לסמרטוטים ויצרבהו ויקפיאהו. הם לא עמדו תחתם, רקעו ברגליהם, רצו הנה והנה ויצאו במחולות. כמה צער וכמה יאוש נשקפו מעיניהם, של העלובים הללו. רעבים ואכולי-קור עליהם לצאת ליום תמים לעבודת פרך, ורעבים ועיפים עד מות ישובו בערב הביתה אל אבא ואמא או אל נשיהם ופעוטותיהם העטופים ברעב.

הנוגשים לא באו עדיין, הם התעצלו לעזב את מטות-תפנוקיהם. עבר חצי שעה. הבקר אור, בפאתי מזרח נראו קוי השמש האדומים מבין קרעי מפלשי עבים ויבשרו קרה חזקה. רוח צפונית דוקרת וצורבת נעורה ותסמר את הבשר ותקפיא את הדם. והנה נראו הנוגשים. איש, איש ומגלב עור כפול ארבע בידו. במבט ציני מלא בוז וקלסה סקרו את צבא העובדים. כל אחד בחר לו מספר אנשים הדרוש לו ויצום לעמד בשורה שנים, שנים. מי שנועז לצאת מן השורה הונף כרגע המגלב עליו, ומי שאחר קצת לבוא קבל מכה אחת אפים. הסתדרו השורות. קדימה! נשמע קול הנוגש, והשורה זזה. כעדר רחלים מובלות לטבח הלכו העלובים; ברכיהם פקו, בכבדות נשאו את רגליהם, אזרו את כוחותיהם וילכו. אוי ואבוי היה למפגרים, המגלב חרש על גבם בלי רחם. ובראש השורה הולך לו בגאון הנוגש השבע ומעיף רגע, רגע עין על ההולכים ונושא את ראשם לראות אם לא נעדר מהם מי.

נוראה ואיומה היתה העבודה ביער מתוך רעב, ועם חשכה היו שבים העובדים רצוצים ומדוכאים, מתנפלים על המטה לבושי בגדיהם ושוקעים בשנה להחליף כח ליום המחרת. וכך היה יום, יום במשך כל החורף

והיוקר מאמיר. מנת הקמח (הקומנדנטורה הכפילה אותה, התחילה נותנת חצי פונט קמח לאיש ליום) לא היה בה כדי להשביע, ולקנות שפון או קמח מן החוץ לא היתה כל אפשרות. אמנם בעלי העגלה, שהיו מובילים מטענים של הגרמנים מן הכפרים העירה, היו מערימים ומביאים לפעמים בגנבה מעט שפון, שהיו קונים מן האכרים בכסף מלא, אפס כי הוא היה נמכר במחיר יקר מאד. בכלל קשה היה להודע איפה אפשר לקנותו. מאות אנשים התחילו קוטפים מאצל הגדרות עלי סרפד וסלון, מבשלים אותם ואוכלים לשבר את רעבונם. מספר נפוחי הרעב הלך ורב. בעיר פרצו מחלות מדבקות. המצב היה נורא. המלה “נורא” אינה הולמת את המושג. פוגש אתה בן אדם ופניו וידיו מלאים ועבים, נראה, הוא שמן ובריא-בשר, אפס כי לא שמן הוא, אלא בצק ונפוח רעב, הוא הולך למות.

ואת הסובלים והרעבים נמניתי גם אני ומשפחתי, נשאנו רעב. את מנת הקמח, שהקומנדנטורה היתה נותנת קודם לכן בעין ואנו היינו אופים ממנה לחם, התחילה כבר נותנת בלחם אפוי, והלחם הזה היה מעורב בקלפות של בולבוסים, בסובין ועוד בתערובות שונות, פסול מאכילת הכלב. את הלחם הזה היינו מחלקים למנות מנה, מנה לאיש. כל אחד מבני המשפחה היה מחלק את מנתו לשלשה חלקים: לארוחת הבקר, הצהרים והערב, ונזהר היה לבלי אכול יותר מן החלק העולה לכל ארוחה. את פרוסת הלחם היינו אוכלים מתוך שתיקה, כמתביישים; היינו בעינינו כחוזרים על הפתחים, האוכלים לחם חסד. פעמים רבות הייתי פורש לקרן זוית ואוכל את פרוסתי בדמעות. כמה פעמים היו ברכי כושלות בלכתי ברחוב, כמה פעמים יכולתי להתעלף מאפיסת הכחות. רק האלקים בשמים ידע אז ללבבי. בצאתי בבקר אל השעורים, הייתי שם בכיסי חתיכת סלק, ובהציק לי הרעב מאד, הייתי נושך ממנה מעט וסועד את לבי. ומשפחתי נחשבה אז בין המאושרות, אני השתכרתי קצת. תחת אשר משפחות למאות נשארו לגמרי בלי פרנסה ויתמו ברעב.

בימים ההם קמה לתושבים תשועה פורתא מאת החילים הגרמנים. הם התחילו מוכרים ככרות לחם מפת בגם, מפני שהם היו משיגים לחם בכפרים. המכירה הזאת היתה באיסור. השלטונות לא הרשו אותה. בערב, בחשכה, היו יוצאים החילים אל הרחוב, ככר לחם אחת ולפעמים גם שתים, תחת כנף בגדם והיו מוכרים אותן בסתר. מפני שמספר הקונים היה פי עשרה ממספר המוכרים, לכן, בהראות חיל גרמני ברחוב, היו מתנפלים עליו מכל צד. כל אחד התאמץ להקדים את השני. איש, איש תחב בידי החיל את מחיר הלחם והחיל התבלבל, לא ידע מה לעשות. זה שזכה לקבל את ככר הלחם, היה נחפז לנוס עם המציאה, והנותרים התפזרו עצובים ונדכאים לבקש מוכר אחר.

בכלל התנהגו הגרמנים כהוגן והקצינים הביטו על המסחר הזה מבעד לאצבעות, אעפ“י שהיה אי-חוקי. יש שהיה הקצין רואה איזו אשה עומדת בפנת הרחוב ומחכה למוכר לחם והיה מושיט לה ככר לחם משלו עם הוספה של קופסא מרקחת או חלב חנם. אולם נמצאו גם חילים נוכלים, שהיו עוטפים בניר חתיכת עץ מהוקצעה כתבנית ככר לחם והיו מקבלים במחיר ”הלחם" הזה מרקא ומסתלקים. והיה אם האשה (רק נשים היו עוסקות במסחר הזה) היתה זריזה, היתה נכנסת אל הקסרקט וקובלת על המרמה לפני הקצין ותיכף נמצא הרמאי, שהיה מוכרח להחזיר את הכסף ועוד היה מקבל נזיפה הגונה.

גם אשתי היתה קונה לחם מן החילים. בערב, בערב עד השעה התשיעית (אחרי השעה הזאת אסור היה להמצא ברחוב) היתה עומדת ומצפה למוכר לחם. אנחנו היינו יושבים בבית עצובים ומחכים לה בעינים כלות, והיה אם עלה הדבר בידה והיתה חוזרת הבית ובידה ככר לחם, היתה שמחתנו רבה; חצי הככר אכלנו תיכף ואת החצי השני השארנו למחר לארוחת הבקר, ואם שבה בידים ריקות, גדל יגוננו מאד. מתוך עצב ורוגז היינו עולים רעבים על משכבנו ומתוך צער ותוגה היינו קמים בבקר.

ובני ממשיך את עבודתו אצל הגרמנים. בבקר, בבקר הוא לוקח את מנת לחמו הזעומה ויוצא לעבודתו הקשה. מתוך רעבון ורגזה הוא עובד. מושך הוא בעול השעבוד. אלי, עד מתי יארך המצב הזה?!

פרק שביעי

השלטון ראה, שלא יוכל לנהל גם במנת הלחם הקטנה את האוכלוסין, לכן החליט להמעיט את מספר התושבים שבעיר. יצאה פקודה, כי עשרת אלפים איש ישָלחו מן העיר אל העירות והכפרים אשר בפולניה, מרחק כמה מאות וירסטאות מן החזית.הדבר נמסר ל“ועד האזרחים”. התחיבו חובת גלות דלת העם והזקנים תשושי הכח, שהשלטון לא מצא בהם חפץ. קמה בעיר מהומה חדשה, מאות אנשים היו מקבלים יום, יום פקודה לצאת מוצאי גולה. לכל גולה נתנה תמיכת כסף מאת הועד. למען מצוא מוצא לכסף העריך הועד את האמידים וישם עליהם מס, ומי שׁסרב להכניס את ההערכה חיבו גם אותו לִגְלוֹת והמס הזה היה כבד, לא פחות מעשרים וחמשה רובלים למשפחה.

במשך שבועות אחדים נשלחו מן העיר אלפי תושבים. מספר האוכלוסין מָעַט. אולם מנת המזון, שהשלטון היה נותן לנו, לא גדלה. האמת נתנה להאמר, כי השלטון עשה מה שהיה באפשרותו להקל את מצב התושבים. יש שמכר להם גם גריסין, מליחים, מלח וסוכר. לחגים ובכל עת שמצאה ידו היה מוכר גם בשר, ולחג הפסח–קמח חטים לאפות מצות, אבל הכל נִתַן במנות קטנות מאד, ומלבד זאת היו כבר בעיר מאות משפחות, שלא יכלו לקבל את מזונן, מפני שלא היה להן במה לשלם, כלתה פרוטה מן הכיס.

והמצוקה רבתה. עול המלחמה נשקד. כשל כח הסבל ומוצא אין. המלחמה סוערת וסוערת. סכנת המות לא חלפה. האוירונים הרוסים מבקרים אותנו פעם בפעם ותותחיהם פוקדים אותנו לבקרים. כדורי הנפץ יורדים עלינו ועושים שמות בעיר. יש כבר גם הרבה קרבנות אנשים, אין אנו בטוחים בחיינו. יושבים אנו על הר פרצים.

אחרי חג הפסח תרע"ו חפרתי את חצרי הגדולה ואזרע בה ירקות שונים, החפירה הראשונה נעשתה בידי קבוצת צעירים ציונים, אשר חלמו על העליה לארץ-ישראל וירצו לְאַמֵן את ידיהם בעבודה האדמה. חפירה זו היתה קשה ביותר.האדמה היתה קרקע בתולה, כלה מקשה. אולם החפירה השניה, תלוּם התלמים וְהַשִדוּד עשיתי אני בידי. זרעתי, תללתי ונכשתי. עבר זמן מה והחצר נהפכה לגן ירקות יפה תאוה לעינים.אז ראיתי מה מתוקה היא עבודת האדמה. נעימה היתה לי העבודה בגן בבקר השכם כעלות השחר ולפנות ערב אחרי שובי מן השעורים. וה’ ברך את מעשׁה ידי. אספתי מן הגן הרבה ירקות ובולבוסים וטעימים היו לנו הירקות והבולבוסים פרי עבודתי, נעימים ומתוקים מאד.

גם רבים, רבים מן התושבים היהודים התחילו עוסקים בזריעת ירקות ובולבוסים. אלה שהיו להם חצרות משלהם חֲפָרוּן ויזרעון, ואלה אשר גרו בבתי אחרים היו חופרים חלק מן הרחוב אשר מול בית מעונם אצל המדרכה וזורעים בולבוסים, ותתכסה העיר ירק, זה כחו של הרעב.

בימים ההם התודענו אל חיל גרמני אחד, איש ישר וטוב לב. בראותו את ענינו ואת מצוקתנו, התחיל לעזר לנו כמה שמצאו ידו: היה מביא לנו עצים להסקה, היה קונה בשבילנו לחם מחבריו והיה עוזר לי בעבודת גנתי. לאט לאט נעשה אצלנו לבן בית. כאשר בשלו הבולבוסים בשדה, היה מביא לנו פעם בפעם ילקוט-חילים מלא תפוחי אדמה בשלש מרקאות הילקוט. הרבה, הרבה עזר לנו בימים הקשים ההם. זכרה לו אלוה לטובה. קמעה, קמעה נאסף אצלנו כחמשים פוד תפוחי אדמה. באוסף תפוחי האדמה לקחו חלק גם שני בני, הגדול בן 15 והצעיר בן 12. הם נכנסו אצל הגרמנים לעבודה בשׁדה. העבודה היתה כמעט חנם, פניגים אחדים ליום, אבל בלכתם מן העבודה הביתה, היו מביאים תפוחי אדמה, פשוט היו גונבים אותם ומחביאים במכנסיהם ובכיסי בגדיהם. במכנסיהם כיצד? את קצות שׁוקי המכנסים סמוך לכף הרגל היו קושרים בחבל דק ואת תפוחי האדמה היו שופכים אל תוך השוקים מסביב לרגל, והמעיל הארוך, אשר היו לובשים בכונה בלכתם הביתה, היה מסתיר את רגליהם העבות כרגלי הפיל מעין רואים. כיסיהם כיצד? אשתי הרחיבה והעמיקה את כיסי המכנסים עד שהיו כשני תרמילים גדולים, ואל תוכם היו מורידים את הגנבה. לאחרונה חכמו עוד יותר “הרעב הוא מורה מצוין לכל מיני ערמומיות”. את כיסי המעיל קרעו מתחת ואת הבולבוסים היו שופכים אל בינות לאריג העליון וְלַבִּטְנָה וכך היו מביאים לפעמים הביתה בערב כחצי פוד בולבוסים. ואותו ערב היה לנו לערב של שמחת תורה. אולם יש שנתפשו בגנבתם ואז היתה מנת חלקם מכות ומהלומות.

בני לא היה בענין הגנבה יחידים. כמעט כל נערי העיר ונערותיה, תלמידי בתי הספר, גימנזיסתים וגימנזיסתות, גם סטודנטים וסטודנטות היו נכנסים לעבודת השדה אצל הגרמנים, למען גנוב בולבוסים. ואלה, שעלה בידם לעבוד בעבודת הדיש של התבואות, נחשבו למאושרים, הם יכלו לגנוב בר. האבות והאמות היו מלמדים את בניהם ואת בנותיהם את מלאכת הגנבה. המדות הטובות לקו, על מלוא הקומץ בר פשעו בני הנעורים. בדמדומי השקיעה היו יוצאים האבות והאמות אל שער העיר לפגש את יוצאי חלציהם ולעזר להם להבריח את גניבתם. מעורר צחוק, גועל נפש ויגון מדכא היה המראה. קהל גדול נאסף במבוא העיר, כולם נרגזים, נפחדים ועצובים ועיניהם מפיקות חרדה. בלב פועם הם מצפים לצאצאיהם-מכלכליהם ואנחות פורצות בלי משים מפיהם. והנה נראה מחנה העובדים המתנהלים לאטם אחרי החילים הגרמנים. אִוְשָה טמירה חולפת בין קהל המצפים, אבא ואמא ממהרים אל בניהם ומתאמצים להוציא אותם בכל מיני התחכמויות וערמומיות מתוך המחנה טרם ירגיש בהם החיל השומר, וכמורדפים על צואר הם נסים הביתה.

אחרי כלות הקציר התחילו התושבים עוסקים בלקט ושכחה. כנופיות, כנופיות זקנים ונערים היו יוצאים אל השדה ללקט את שבלי השפון, החטה והשעורים, שנפלו מאחרי הקוצרים. הם היו משתטחים גם על השדות שלא נזרעו השנה לקטף את הספיח, ולא היה קץ לשמחתם, כאשר שבו הביתה לפנות ערב ועל שכמם שק מלא שבלים. את המלילות היו מוללים בידיהם טוחנים בריחים של יד והיה להם קמח ללחם.

פרק שמיני

והמשמעת בחיל הגרמנים התחילה מתרופפת. כבר עיפו מתלאות המלחמה. התחילו דואגים איש, איש לנפשו “לעשות כסף”. הם התחילו מוכרים יין שרף, שמורים של פירות, קמח, סכר וגם נעלים ולבנים. את כל אלה היו משיגים קצת בהיתר מן הקוֹנְטִינַא (חנות צבאית) ולרוב באיסור, ע“י גנבה וסחיבה מן הארגזים שהתקבלו מן השטב. מובן, כי על כל הסחורות הללו רבו הקופצים: העיר היתה ”רעבה“ לכל, נמצאו יהודים זריזים, שהיו קונים את כל אלה בכמויות גדולות, בסיטונות, והיו מוכרים אחר כך בכמויות קטנות. פרץ מסחר ”מתחת הכנף". והמסחר הזה, אם כי סכנות רבות היו כרוכות בו, הל והתפתח.

מפני הדחק והמצוקה, שמשפחתי היתה נתונה בהם, התחילה גם אשתי לשלוח את ידה במסחר הזה. היא היתה קונה מן הסיטונים ומוכרת לסוחרים הזעירים. במסחר הזה היתה מרויחה בעין יפה וגם היתה משאירה מעט לכלכלת הבית ולכסות מערומינו. גם בני הגדול לא טמן ידו בצלחת, היה קונה ומוכר, נושא ונותן ומרויח. הוא מצא חן בעיני סגני הקצינים והיה קונה מהם את כל מה שעלה בידם לקנות “במשיכה” ממחסני הממשׁלה. יש שהיה מביא את מקנתו הביתה ואשתי היתה מוכרת אותה ויש שהיה מוכר בעצמו. מכיון שלא היה לנו די כסף לעשות מסחר על חשׁבוננו, התחילה אח“כ אשתי לעסק בסרסרות: היתה מוכרת עפ”י דוגמאות, שנתנו לה הסיטונים, ואחר כך היתה לוקחת מן המוכר את הסחורה ומביאה אותה לקונה. המוכר והקונה לא היו רואים ולא היו יודעים איש את רעהו, הכל נעשה בסתר ובהחבא, חששו מפי מראית העין.

כי אזכרה את הימים ההם תעבר צמרמורת בכל גופי. בבקר השכם היתה אשתי לוקחת צרור סחורות שונות תחת מטפחתה ויוצאת לחזר אחר קונים. דרושׁה היתה זהירות מעולה. הבלשים היו שׁומרים את צעדי העוברים והשׁבים, מסתכלים בהם בשבע עינים ובהראות להם אדם חשוד, היו בודקים אותו, ובתפשׁם סחורה “טרפה”, היו מחרימים אותה ועל הנתפשׁ היו מטילים קנס כסף או גם עונש מאסר.

ימים סרסרותה של אשתי לא ארכו. פעם אחת נתפשה בידי הבלשים. הסחורה החרמה. מלבד הנזק הגדול, כשמונה מאות מרק, שויה של הסחורה, רצו לאסור אותה. בקושי גדול ובעזרת שוחד עלה בידי לשחררה. כך נסתם מעין הפרנסה הזאת וימי עוני ורעב שבו אלינו.

והגרמנים אינם פוסקים מלרדות בנו באף ובחימה, מכבידים עלינו את העול בלי רחמים ותחנה; פעם בפעם מס חדש, מס כסף ומס עובד. בסוף הקיץ של שנת תרע“ו, כאשר בשל הקציר בשדה, יצאה הפקודה ל”ועד האזרחים“, שימסור לשלטון מאתים נערות, כדי לשלחן לאסף את התבואות בשדות המחוז, ארבעים או חמשים וירסטאות מן העיר. הנערות צריכות תהיינה לגור במטלתותיהם של האכרים כחדש ימים עד תום האסיף. ”ועד האזרחים“ גיס את מספר הנערות הדרוש, כלומר שלח להן הזמנות. אפס כי הנערות התעקשו ולא רצו בשום אופן לצאת מן העיר ולהמצא תחת פקוחם של החילים הגרמנים, האבות והאמות הקימו רעש גדול, התפרצו אל לשכת ”ועד האזרחים“ בקולות ובצעקות, דרשׁו להעביר מעל הנערות את רוע הגזרה. והעיר נבוכה. מהומה ומבוכה. הגרמנים התרגזו וימלאו חֵמה, היתכן? מתנגדים לפקודת השלטון, מרד וקשר! אבל לבם לא מלאם לקחת את הנערות בחוזק יד ולהוליכן כשבויות חרב לעבודה. מה עשו? קודם כל שללו ממשפחות הנערות הממרות את לחם חקן, ולא הסתפקו בזה, צריך להנקם בכל יושבי היער, אשר בה גדלו וחונכו מורדות כאלו. ותנתן פקודה ששני שבועות אסור יהיה ליושבי העיר לצאת מפתח ביתם אחרי השעה הששית לפנות ערב. מין מאסר משונה ומוזר, נקמה חמורה עפ”י נוסח התרבות העילאה. והימים ימי תחלת חדש אב, החום עודנו גדול והשמש באה רק בשמונה וחצי. מחזה מגוחך וטרגי גם יחד היה לראות כיצד מהרו התושבים לסגור את תריסי חלונות בתיהם בשעה שׁהיום עוד גדול, להדליק את המנורה ולהכלא כאסירים באויר המחניק ובחום קשה שתים עשרה שעות תמימות מן השעה הששית לפנות ערב עד השעה הששית בבקר. מי שלא סגר את תריסי חלונותיו בשעה המדויקת נענש קשה. היה חייב על היזק ראיה. קשה מאד היה לנו העונש הזה, ראינו את עצמנו כשבויים וכאסירים בכלא. שבועים התענינו, וכעבור זמן העונש, היינו בעינינו כיוצאים מבית האסורים.

חמור היה הריז’ים של הגרמנים, חמור וקשה מאד, רבת סבלנו מהם, אולם מדת האמת דורשת לספר גם בשבחם. זהו עם מצוין ובעל סדר מופתי. הכל צפוי אצלם מראש ולמפרע והם יודעים האיך לשלוט במצב. את מנות הלחם היו שומרים לתת במועדן: התאמצו עד כמה שאפשר להמציא לתושבים גם מיני מכולת אחרים; לפעמים היו נותנים גם בשר והכל בחשבון ובסדר. היו עושים זריקות לתושבים נגד הטיפוס והחלירע, והזריקות היו חובה, מי שרצה להשתמט מהן נענש. דאגו גם למקנה: את האֲפָר אשר מחוץ לעיר, המצמיח חציר לבהמה, חלקו בין אדוני המקנה חלקה, חלקה לאיש לפי מכסת “הגולגלות” שהיו לו, וכך היה כל אחד מכין חשש לבהמתו לימי החרף. תקנו בעיר גם מאור חשמלי. בעלי הבתים היו מצווים על הנקיון בחצרותיהם ובשטח הרחוב אשר מול בתיהם. כל חיל היה נוטע לו פרחים על יד מעונו ומסדר גן ירק, אם כי לא היו בטוחים, כי פתאום לא יהיה עליהם לעזוב את מקומם. את החורשה “הלישצואית” שבקצה העיר שִׁפְרוּ ויקימו בתוכה את האנדרטא של הינדנבורג, עבודה מצוינת מעשה אמן. והתזמורת הצבאית, שהיתה מנגנת בכל יום ראשון בשבת וביומי הפגרא על ככר השוק, מה נעימה ומתוקה היתה. השתפכה המנגינה בהדר ותהי כרננת צפרי רון ערבה ומענגת, ולא מלאה האזן משמוע. מנגנים אמנים מן המדרגה היותר רמה. קשים היו הגרמנים, אבל יחד עם זה היתה בלבם מדה גדולה של רחמים וחנינה. עם תרבותי, חרוץ, זריז ואוהב סדר. עבודתם היתה אטית אבל מסודרה, עבודת נמלים, הכל בעתו ובזמנו. בכל עת שלטונם לא היה בעיר גם מקרה אחד של חמס ושוד וכל שכן של רצח. אם נציג לעומתם את הרוסים או את הפולנים, נראה מה רב ההבדל בין אלו ובין אלו. זהו עם בל ימוט, כל הרוחות לא יזיזוהו ממקומו וכל הפגעים והאסונות אשר ימצאוהו לא יוכלו להכחידו ולהשמידו.

פרק תשיעי

עד חדש אדר תרע"ו אסור היה באסור גמור ומוחלט לצאת מן העיר גם מהלך תחום שבת. מסוגרים היינו כמו בעיר נצורה, שהאויב חונה עליה. אולם מכאן ואילך הוקל ההסגר. השלטון התחיל לתת רשיונות לצאת מן העיר אל הכפרים הסמוכים ולחזר העירה בעד תשלום מיוחד מחמשׁה רובלים ויותר. התשׁלום היה רק במטבעות זהב. החוזרים העירה היו מביאים מעט מכולת מן הכפרים והעירות שבסביבה; זה היה לעיר למשען לחם. אפשׁר היה כבר לקנות מעט שבר, מובן במחיר די גבוה; אולם, מכיון שהפרנסה בעיר לקתה לגמרי ומשפחות אין מספר לא השתכרו גם פרוטה אחת, לכן יכלו לקנות בר רק יחידי סגולה. וכל העם נשאו חרפת רעב. על כל צעד ושעל אפשר היה לפגוש אנשים צללים, פנים בצקים ורגלים כושלות. יום, יום היו מתים אנשים לעשרות ואין עזרה מוצאת. הקשיחו האנשים את לבם, נהפכו לפריצי חיות, התאכזרו גם לשאריהם בני משׁפחתם; אפסו החמלה והרחמים, איש, איש שמר את פרוסת לחמו וליסורי אחיו לא שם לב.

בקיץ שׁנת תרע“ו הוקם המסחר בין פינסק ובין ורשוי. רשיונות נסיעה לורשוי אמנם לא נִתְנוּ. אבל בכל זאת התחילו סוחרים אתה.אין לך דבר העומד בפני התחכמויותיו ותחבולותיו של עם המסחר ובפני המטבע. מְתַוְכֵי המסחר החדיש הזה היו החילים הגרמניים. בתחבולות שונות ובאמצעים חשודים רבים היו החילים מקבלים ”פקודות“ ולפעמים סתם רשיונות, לנסע לורשׁוי על מנת לחזור; והחילים האלו היו משמשים שליחים לסוחרים להביא מורשוי סחורות שונות, ביחוד סמי מרפא וגלנטריה. מובן שהשליחים האלו היו באים על שכרם בעין יפה. ”חילים-שליחים“ אלה היו יוצאים פעם בפעם לורשוי, איש, איש ובידו צרור כסף גדול, אשר קבל מסוחר אחד או מאחדים, יחד עם רשימת הסחורות אשר עליו לקנות,וכעבור איזה זמן היה השליח חוזר וילקוטו מלא וגדוש סחורות מסחורות שונות. כל המסחר הזה היה אי-לגלי והסוחר, שהיה נותן את כספו ”לשליח“, היה מפקירו למפרע: או ירויח מנה יפה או יאבד אותו לגמרי. יש ש”השליח“ נתפש עם ילקוט הסחורה והיא החרמה לשלטון, ויש שה”שליח“ מעל בשליחותו ובצאתו עם צרור הכסף, שכח לגמרי לחזור. אבל מבלי שים לב לזה פרץ המסחר המוזר הזה מאד. נמצאו גם סוכנים, שהיו משיגים להם ”חילים-שׁליחים“ ומקבלים הזמנות מסוחרים על סחורה. כסף לא היו נותנים לסוכנים הללו למפרע, הם הם היו מקבלים את התמורה אחרי מסרם את הסחורה למזמינים. אותם הסוכנים היו עושים עסקים טובים. היו מקבלים בשכרם מאה אחוזים ביודעים ועוד אחוזים לא מעט בלא-יודעים. ע”י “השליחים” הללו התחילו גם שולחים מכתבים מהכא להתם ומהתם להכא. כל זה היה באסור או בהיתר למחצה, מפני שאי אפשר להעלות על הדעת, כי הדבר הזה נעלם מעיני השלטון. אין זאת, כי לא הקפידו יותר מדי והביטו על כל הנעשה בעינים עצומות.

והקרב מסביב לעיר סוער וסואן בעוז. הבליסטראות מרעימות והאוירונים ממטירים כדורי נפץ. הרכבת מביאה פעם בפעם פצועי מלחמה. מספר המתים בבתי החולים הצבאיים אינו מעט, אלא שהגרמנים מסתירים את הדבר, הם אינם קוברים את מתיהם בטכס ובפרסום, כאשר היו הרוסים עושים, מובילים הם אותם לקבורה בלילה, בשעה שהתושבים כלואים בבתיהם.

זה כשנתיים שהננו נתקים ונסחים מן העולם הגדול, אין אנו יודעים מה נעשה שמה. יושבים אנו כמו על אי שומם ונדח בלב האוקינוס הגדול. וכמה כמהה הנפש לקבל ידיעה כל שהיא מן התבל. כל הון דעלמא היינו נותנים במחיר איזה עתון. הגרמנים, אמנם, היו מוציאים יום, יום עתון בגרמנית ובתרגום רוסי, אפס כי בעתון הזה היו נדפסות רק פקודות השלטון וטלגרמות אחדות קצרות ועמומות מן החזית, וזה לא יכול לרוות את צמאוננו.

בא חורף שנת תרע"ז, חורף נורא מאד. אין לחם לאכל, אין כסות בקרה ואין עצים להסקה. אנו סובלים ומתענים נוראות. מצב רוח נדכא, אין קו אור אחד להאיר קצת את האפלה. מי יודע מתי יבוא הקץ לשגעונו של העולם, מתי יתפכחו האנשים משכרונם ויחדלו לשפוך דם ולצרור אחד את השני.

החורף עבר ויבא האביב, השמש התחילה שופעת אור וחום ולהרנין לב. מתכוננים אנו לחג החרות ובלב משתרר העצב. מה נאכל? השאלה מה נאכל היתה חמורה כל העת, אבל בחג הפסח היא חמורה ביותר. דרושות מצות והן נאפות מקמח חטים, וקמח זה לא ראינו בעינינו זה עשרות חדשים. אחינו שבגרמניה דאגו אמנם לנו, שלחו בשביל היהודים שבערי הכבוש הגרמני קמח חטים למצות, אבל הקמח הזה היה ספק קמח, ספק סובין. המצות שנאפו ממנו היו שחורות והגריסו את השנים. הסבל קשה, אולם בכל זאת היתה משפחתי שמחה, תודה לאל כי נשארנו בחיים, לא נעדר ממשפחתנו איש, תחת אשר במאות משפחות אחרות היו חללי רעב.

אחרי חג הפסח חכרתי ברשיון השלטון חלקת אדמה מחוץ לעיר ואזרענה בולבוסים. בכמה עמל וטורח השגתי את הזרע, בכמה עלו לי הַזִבול, החרישה וְהַשִדוּד, ההוצאות עלו למאה וחמשים רובלים ולי לא היתה פרוטה. לויתי את הכסף מאנשים שונים. מלא תקוה הייתי, כי אכין לי כמות הגונה של בולבוסים לחורף ולא נוסיף לרעב. הזרע עלה יפה והבטיח יבול טוב. פעם בפעם הייתי הולך לבקר את השדה, הייתי מנכש אותו ותולל את הקלחים. נדמה היה לי, כי אני רואה את צמיחתם. יש שהייתי שוכב פרקדן בין התלמים, מסתכל בתכלת השמים ושואף מלא ריאתי את האויר הצח והריחני. תענוג מיוחד במינו. התקוה שעשעה אותנו: מלא המרתף בולבוסים! בחדש אלול, מדי שובי מן הבקור בשדה, הייתי מביא מלא כיסי בולבוסים רעננים ואשׁתי היתה מבשלת אותם. אכלנום וטעמנו טעם גן-עדן. חלמנו על ימי הטובה, כאשר נשב בחורף אל השלחן ונאכל בולבוסים בשפע ולא במסכנות. בחול המועד סכות, חשבתי, נחפור אותם ונביאם הביתה. והנה בליל ערב יוה“כ התנפל קהל רעבים על השדה ויחפור את כל היבול, לא השאיר כלום. נודע לי הדבר הזה ביום הכפורים בשעת תפילת נעילה. אותו יוהכ”פ היה לנו יום שמחה. בעתון המקומי, שהוציאו הגרמנים, נדפסה הטלגרמה של מלך אוסטריה-אונגריה, שבה פנה אל נשיא ארצות הברית בבקשה שיקבל עליו לתוֵך בין המעצמות הנלחמות. קו אור נבקע מתוך הערפל, סוף המלחמה קרוב, החרב תשוב לנדנה והשלום והמנוחה יחזרו לעולם, ובשורת הגנבה יצקה טפות מרות אל כוס השמחה הגדולה, שוב צפוי לנו רעב ומתלאה ו“עד שתבא הנחמה תצא הנשמחה”.

אחרי הצום הארוך סעדתי את לבי פת לחם ומהרתי אל השדה ללון שם ולשמור את יתר הפליטה. השדה היה רחוק מן העיר מהלך שלשת רבעי שעה. באתי שמה עיף ומדוכא. הקרה בלילה היתה כבר גדולה. רוח אסיף נשבה בחזקה. כֻּלִי רעדתי מצנה. אספתי שבבים וכפיסים, הבערתי מדורה ואשב על ידה. שקט של בית הקברות מסביב, אין נפש חיה. רק הרוח הומה וזועפת. ואז, זכורני, נצבו לנגד עיני מחזות נוראים, תמונותיהם של מכירי ומיודעי, שמתו בשתי השנים האחרונות ברעב ובכפן, אסונות משפחתיות, שארעו עוד לפני המלחמה, ועוד מראות שונים, שהיה בהם כדי לזעזע את רוחי ולהרגיז את נשמתי. התעטפתי במעילי, והתכנסתי והצטמצמתי אצל המדורה, אולם הקור דקרני ויצבטני נוראות. מדוכא ונפחד ישבתי תחתי כל הלילה, הלב חשב להשבר וראשי סחרחר.

עלה השחר, פאתי קדים אדמו, העיפותי עין על השדה והנה הוא בתה, חפור הוא כלו, כאלו עברו עליו במחרשה. שבתי הביתה ואבשר את הבשורה הרעה לאשתי. עמלנו נהפך לזרים. תקותנו נשארה מעל והרעב לטש עלינו את עיני זעמו. שוב מתחילה פרשת יסורים, היאוש תקפנו, אבדה תוחלתנו

ויד הגרמנים הולכת הלוך וקשה. התחילו מחרימים את כל כלי הנחשׁת: המיחמים, הקלחות, המכתשים נברשות-השבת וכדומה. עשו מפקד גם לכל בעלי החיים שבעיר: הפרים והפרות, העזים והכבשים, החזירים והעופות. אסור היה למכר או לשחט בעלי חי בלי רשׁיון. פרקו בתים חדשים ויקימום בכפרים או בעירות. החרימו את הרהיטים הטובים ויובילום אל אשר הובילום. את כל הבתים הצבוריים, מבלי הוציא מן הכלל את בתי היראה של הרוסים והפולנים, תפשו, הוציאו מהם את תמונות הקדושים וישליכון אל הרפתים והארוות, ובתוך הבתים סדרו להם משרדים, הפקרות וצִינִיות נוראה.

פרק עשירי

זכורני, זה היה בתענית אסתר בערב. בית התפלה שלנו היה תפוס בידי הגרמנים ואנו התפללנו ב“מנין” בבית פרטי. אחרי קריאת המגלה נכנס יהודי אחד וספר, כי שמע, שברוסיה פרץ מרד וניקולי הורד מכסא מלכותו. השמועה הזאת הפתיעה אותי, לא האמנתי למשמע אזני. היתכן? ניקולי זה, שרבו רבבות חילים וקוזקים הגנו עליו ויחלו למוצא פיו ושהעם הרוסי העריץ אותו כאלקים: זה השליט היחידי, שהיה כל כך איתן וחזק, כלום אפשר שנגדעה זרועו והוסרה העטרה מעל ראשו? למרות חפצי החזק, כי השמועה תתאמת, הייתי מסופק מאד אם נכון הדבר. השכמתי בבקר ואצא לחקר ולדרש עד כמה יש אמת בשמועה זו, והנה החילים כלם כאיש אחד מאשרים אותה. נכון הדבר, נשבר מטה רשע, נגדע שבט עריץ. מהולל שם ה’. לא יכולתי לשער אז אילו מהפכות ותמורות כבירות יביא הדבר הזה בכל ארץ רוסיה וגם מעבר לגבולה, ועד כמה ישֻנו פני כל אירופה בעקב המעלל הזה. הרגשתי רק, כי תקופה חדשה מתחילה ברוסיה, תקופה הרת נצורות. וכמה גרסה נפשי לדעת את פרטי המהפכה הזאת ואת הגורמים שהסבו אותה, מי עומד בראשׁ השלטון ברוסיה ומה שלום אחינו שמה. הלא בכל מהפכה יהיו אחינו השה לעולה וראשונים לצרות ופגעים. התעוררה בלבי גם השאלה איזו השפעה תהיה למהפכה על מהלך המלחמה, אם יוסיף דם האדם להנָגר כמקודם או החרב תשוב לנדנה. שאלות אלה הטרידוני ופתרון לא מצאתי. עומדים אנו לפני סוד טמיר. ערפל פרוש על פני העתיד ואין אתנו יודע עד מה.

חוזי עתידות אמרו, כי אחרי המהפכה יבוא הקץ למלחמה וסוף סוף יסור עול השעבוד מעל צוארנו. כחכי משׁיח חכינו יום יום לבשורת השׁלום והנה טעינו. בחיל הגרמנים קמה פתאום תנועה גדולה, התחילו לבצר יותר את החזית אשר בקרבת העיר. הביאו בליסטראות חדשות, באו גם גדודים חדשים: הרוסים שׁבו לתקף את הגרמנים ביתר עז. פרצה מלחמה חזקה רבת-דמים אצל העירה נובֶל, הקרובה לפינסק, והרוסים שבו להמטיר עלינו אש ומות. קול רעש התותחים ודרדור מכונות הקלע לא פסקו ביום ובלילה. המות רחף ממעל לראשנו. קוינו לשלום והנה בעתה, לרוָחה והנה אנחה.

כשבועיים ארכו ימי החרדה. והנה נשתתקו הקולות, נסתם לועם שׁל הבליסטראות, שבתה המלחמה. הגרמנים צוהלים, הם נחלו נצחון גדול, הכו את הרוסים מכה נצחת. הם מספרים, כי הופרה המשמעת בחיל הרוסים, החילים נסים מן המערכה ושבים איש איש אל ביתו ואל משפחתו. לשמחת הגרמנים אין קצה, הם יוצאים במחולות לקול מנגינת התזמורת.

לא היו ימים מועטים והצבא הגרמני זז אל עבר קיוב. נפתח לפניו הגבול באפס יד. מספרים, כי האוקרינים רוצים להקרע מעל רוסיה ולכונן להם מלוכה לעצמם והגרמנים מסייעים להם. כעבור איזה זמן בא אל פינסק אוקריני אחד גבה קומה רחב כתפים ובריא בשר. הוא הקהיל את העם והתחיל מבשר ישועות ונחמות. מבטיח הוא, כי אנו נהיה מאושרים תחת שלטונם של האוקראינים. ארצם פוריה, מצמיחה חטה, תאנה וגפן, לא נחסר כל בה. בממלכתם תהיינה זכיות שוות לכל אדם, לא יַפְלו בין יהודי ונוצרי. במלה אחת אנו היהודים נושע בה תשועת עולמים.

יהודי פינסק התיחסו לדבריו באי-אימון ובאדישות. מדוע? מי תכן את רוח האדם? אפשר מפני שהיינו מדוכאים מענויי השנים האחרונות ואבדה אמונתו באדם, ואולי מפני שלבנו אמר לנו, כי יסוד ממלכה אוקראינית אינו אלא חזון מתעה. ערמומיותם של הגרמנים: הבטיחו את עזרתם לאוקראינים, למען יוכלו לחדר אל פנים הארץ הברוכה הזאת ולהשתמש ביבולה, כדי לשבור רעבונם, ואחרי אשר ימלאו ספקם יעזבוה לנפשה. הנואם חזר כלעומת שבא, לא הצליח להטות את לבנו אחריו.

אחרי אשׁר הורחקה החזית מן העיר הוקל לתושבים בהרבה. שאלת הלחם עוד לא נפתרה, קשה היה למצא אותו, אבל פחד המלחמה סר. אפשׁר כבר היה לנסע לעבר פולניה בלי קושיים מרובים, גם מאוקראינא התחילו באים אנשׁים העירה לעשׂות מסחר, יצאנו מן המאסר ושׁאפנו קצת רוח.

פרק אחד עשר

בראשית שנת תרע"ח היה אנוס בני הגדול להפרד מאתנו. וזה הדבר.

הוא עבד כל הזמן אצל הגרמנים בתור “מתנדב” (הגרמנים היו קוראים את העובדים אצלם בשם “מתנדבים”). יום אחד בבקר חש בראשו ולא הלך לעבודה. הקומנדטורה הוציאה עליו בעד זה עונש מאסר לעשרה ימים. הוא קבל את פסק הדין יומיים לפני ר“ה. הזדעדענו. שנתים עבד ל”נושאי דגל הקולטורה“ באמונה, ואם השמיט יום אחד עליו להאסר במרתף 10 ימים. החלטנו כי יסע לקיוב. אולם לא על נקלה עלה הדבר בידנו. הן אמנם החזית לא היתה עוד סגורה, אבל לצאת מן העיר לא הרשו הגרמנים ועל אחת כמה וכמה לצעירים. הכסף עונה את הכל ענה גם אותנו. סגן הקצין של המשטרה קבל 50 מרק ויוביל את בני במוצאי יוה”כ אל הרכבת ויכניסהו אל הקרון. מתוך דמעות ואנחות שוברות לב נפרדנו ממנו, קשה היה לנו עד מות. משען לחמנו נשבר. הרבה היה עוזר לנו לכלכל את הבית. אבל לא זה המר לנו, אלא המחשבה מה יעשה העלוב הזה בארץ נכריה ומה צפוי לו שם. אני לויתי אותו בחשכת הלילה אל הרכבת. כאלמים הלכנו שנינו אחרי סגן הקצין. אסור היה להוציא הגה פן ירגישו בנו. על יד בית הנתיבות היינו אנוסים להסתתר מעין רואים. בהשמע שריקת הקטר והרכבת זזה פרצתי בבכי. אל אלקי אבי מדוע עוללת לנו כך? אחרי נסיעתו של בני גדלו ענויינו שבעים ושבעה. דלות, עוני ולחץ היו מנת חלקנו.

ובהודע לקומנדטורה, כי נמלט קרבנה, מלאה חמה ותשׁלל מאתנו את מנת לחמנו. לקחה מאתנו את “פנקס-הלחם”. זה היה לנו מעין משפט מות. אני חשבתי, כי “ועד האזרחים”, ישתדל להעביר מעלי את רוע הגזרה, לכן פניתי אליו בבקשה דלקמן:

“בני הגדול עבד אצל הגרמנים בתור ”מתנדב“, זאת אומרת תחת השוט והרצועה, שנתים וחצי. שכרו היה ”מרובה מאד“, מרק ועשרים פֶניג ביום, ועבודתו היתה די קלה: הוא היה נושא על כתפותיו הכחושות והרזות גרוטאות של ברזל בני 4, 5 פוד וטוען אותן בקרון. בהמשך תש כחו, בשרו כחש, בגדיו ונעליו נקרעו: הלך כמעט ערום ויחף, אבל הוסיף למשׁוך בעול לכבודם של ”נושאי התרבות“. עבודת פרך זו לא היתה בודאי נפסקת. והנה ”קרה אסון“: באחד הימים לפני ראש השנה בבקר חש בני ”המתנדב“ בראשו ולא הלך לעבודה. השלטון ”נכנס במצבו של בני“ והחליט לתת לו מנוחה לעשֹרה ימים ”במרתף“ הידוע; וגזר דינו יצא לרדת אל בור שביו במוצאי יוהכ”פ, בהיותו מנוקה מעונותיו ופשׁעיו. בני הסתלק מטובה זו, מרד באדוניו וישא את רגליו וימלט אל אוקרינא. בגלל עונו של בני הדִיזֶרְטִיר לקחו ממשפחתי את פנקס הלחם. “אתה נתת לבנך חנוך רע, לא שננת לו כהוגן את העבדות וההכנעה, לכן הואילה נא למות עם משפחתך ברעב”. בודאי זוהי מצות “התרבות העילאה”.

מצבי החמרי נורא מאד. כל מה שאגרתי בעבודה קשה במשך עשרות שנים אזל בשלש השנים האחרונות; מה שאפשר היה למכור נמכר. אני ומשפחתי מתענים בחוסר כל. אין לחם לאכל ואין בגד ללבוש. זה שָנים שאנו נושאים רעב ואם נשולל עכשיו את מנת לחמנו, יהיה עלינו לגוע ברעב במלא מובן המלים האלה.

בכל העולם התרבותי אין עונשין את האבות בעון בניהם, וכאן, תחת השלטון החדש, היו חיינו הפקר, אין מתחשבים עם המשפט, הצדק והיושר.

“ועד האזרחים”, שתפקידו להגן על האזרחים העלובים ולדרש את משפטם, צריך ומחייב למחות בכל תוקף נגד עוות הדין הזאת, שלא נשמע כמוה. מחאה נמרצה בע“פ ובכתב תביא בלי ספק תועלת. נודע לי, כי עונש שלילת מנת הלחם בעד פליטתם של ”המתנדבים-העבדים“ יצא עוד על משפחות רבות אשר בעירנו האומללה, ואם ”ועד האזרחים" לא יאמץ את כל כח השפעתו לבטל את הגזרה הרעה, מי יודע אילו תוצאות רעות תצמחנה מזה.

כבר הולך וקרֵב יום התרת תסבוכת המלחמה רבת-הדמים, ובבוא היום המקוה ההוא, תפקד על האדם פקודת מעשהו ומעלליו, וגם “ועד האזרחים” אם החריש יחריש לעת כזאת ומצאתי עון לא יוכל כפרו".

ועד האזרחים לא שם לב לבקשתי ולא עשׂה כלום בשביל להעביר מעלי את רוע-הגזרה, טפוס של פקידים-עבדים, היודעים רק להרכין ראשם ולכרוע ברך, אבל לא לדרש משׁפט.

בראותי, כי אין עוזר לי, פניתי בבקשה אל הקומנדט, שזהו תרגומה המדויק.

“מיום הכבש פינסק ע”י הגרמנים נתק אפרים בני מלמודיו ויהי לפועל שחור. בפקודת הקומנדטורה עבד בתחילה בסלילת דרכים ואח"כ אצל מסילת הברזל. קשה עד לבלי נשוא היתה עבודתו, והשכר שקבל בעדה, לא הספיק גם לחלק כלכלתו, ואני הייתי אנוס לספק את כל צרכיו. בהמשׁך הזמן בלו שׂמלותיו ונעליו והתחיל הולך ערום ויחף. בלי שים לב לזה הוסיף לעבד לשלטון באמונה ובמרץ.

לפני כחדש וחצי חש בני בראשו ולא הלך יום אחד לעבודה, ובגלל זה נגזר עליו עונש מאסר לעשרה ימים. הדבר הזה הרגיז אותו כל כך, עד שקם ויסע מן העיר, מבלי אשׁר גם נפרד מאתנו. קמה הקומנדטורה ושללה בגלל זאת ממשפחתי את מנת לחמנו. אני מעיז לחשׁב את העונש הזה ללא-נכון.

בכל ארצות התרבות אין עונשין את ההורים בעד חטאותיהם של בניהם, ולא כל שכן בעד חטאות בניהם הגדולים, העומדים כבר ברשות עצמם. מלבד זאת אין עונשין על אי-מילוי החוק או הפקודה אלא אם כן פרסמו אותם, ובעיר לא פורסם עדיין חוק או פקודה, כי בעד נסיעתו של אחד מבני המשפחה תשׁולל כל המשפחה את מנת לחמה. מובטחני, שאלמלי ידע בני זאת מראש, לא היה יוצא מן העיר מחמלתו על משפחתו.

מצבנו נורא מאד. כל מה שהספקתי לחשׂך במשׁך עשרות בשנים נאכל בשׁלש שׁנים האחרונות. כל מה שאפשׁר היה למשכן מושׁכן ומה שאפשׁר היה ללוות כבר נלוה. כל הדרכים סגורות לפנינו. זה זמן רב שאנו חיים חיי מחסור ורעב, ואם תשולל מאתנו מנת לחמנו, אנו צפויים למות ברעב. בכלל, לשלול ממשׁפחה שׁלמה לחם ולדונה בזה למות, הוא עונשׁ לגמרי בלתי תרבותי, שׁלא נשׁמע כמוהו.

אני מתכבד, איפוא, לבקש את כבוד הקומנדט לבטל את ענשׁי ולצוות, שיחזירו לי את פנקס לחמי. פינסק 19 אוקטובר 1918.

מסרתי את הבקשׁה לקצין של הקומנדטורה. הוא קרא אותה. כנראה תמה על הטון החריף שלה. הוא הראה אותה לקצין השני. שׁניהם התבישו. אזיל סומקא ואתי חורא. הם הביטו רגעים אחדים אישׁ בפני רעהו. הכניסו את הבקשׁה לקומנדנט. כעבור רגעים אחדים החזירו לי את פנקס הלחם.

פרק שנים עשר

מן היום שׁכבשׁו הגרמנים את העיר נפסקו בה החיים הציבוריים לגמרי. ההסתדרות הציונית, שלמרות היותה אי-לגלית תחת שׁלטון הרוסים, היתה נותנת הטון בכל עניני העיר, נתרופפה ונשׁתתקה. בכלל אי-אפשרית היתה כל עבודה ציונית וצבורית, לא רק מפני שהגרמנים שמו את ידם החזקה על כל החיים, אלא מפני המצוקה הכלכלית. אולם בתחלת שנת תרע“ח, כאשׁר נוכחו הגרמנים, כי הסתבכו במלחמה קשׁה, ורוחות חדשׁות התחילו נושבות אצלם, הקלו פורתא את העול, והצבור התעורר קצת, מן האדישׁות שׁתקפתו. הציונים, שׁראו את מעשיו הבלתי רצויים של ”ועד האזרחים“, שׁאינו דואג לטובת התושׁבים, החליטו לסדר ועד חדשׁ עפ”י בחירות. הקומנדטורה הסכימה לזה. מפני שאי אפשׁר היה לסדר בחירות כלליות וישׁרות, לכן בחר כל בית תפלה שני אנשים לאספת הנבחרים, שׁהם צריכים יהיו לבחר “ועד אזרחים”. והנה באו גם “הבונדאים” לאספה. כונתם היתה לסכסך את הנאספים אישׁ ברעהו אך ורק למען הכשׁיל את פעולות הציונים. בוערת ורותחת היתה אותה האספה. קמו פלפולים וגבוב דברים על יסוד תאוריות פורחות באויר לפי שׁיטתם שׁל “גדול” פלוני “ופוסק” אלמוני, הכל כנהוג. “הבונדאים” לא הצליחו. היו אמנם סקנדלים אחדים, אבסטרוקציות ונקישה על גבי השׁלחנות, אבל “ועד אזרחים” חדש נבחר. הכל טוב ויפה. אפס כי ראשׁ “ועד האזרחים” הקודם, אישׁ אַלָם, שכרוב לעשרו, היתה שחצנותו ועוד יותר טפשׁותו, לא רצה להוציא השׁלטון מידו, ומבלי התחשב עם דעת הקהל פתה את לב הקומנדנט, שיבטל את הועד החדשׁ והוא נשׁאר פרנס הצבור וְדַבַּר העיר.

הגרמנים, שׁמצבם על החזית הצרפתית התחיל להתמוטט, הרגישו, כי קרוב קצם וכי עליהם יהיה לעזב את העיר, ולכן הפסיקו את נתינת המזון לאוכלוסין ;ויכבד הרעב מאד. ולמרבה הרעה התחילו התושׁבים, שגורשו לפולניה בפקודת הגרמנים, לשׁוב העירה. חזקה עליהם פקודת הפולנים, אשר שׁבו אז לתחיה לאומית ויכוננו להם מלוכה לעצמם. וירב מספר האוכלוסין בעיר ולרגלי בואם גדל הרעב עוד יותר.

ובימים ההם הגיעה לי הבשׂורה הרעה, כי אחותי, שנדדה עם משׁפחתה לפולניה, גם בתה מתו, ואחותי הבכירה, שׁעברה מפינסק לורשׁוי בתחלת פרוץ המלחמה, מתה גם היא. שלש נפשות יקרות ואהובות נעדרו ממשפחתנו ואנחנו נשׁארנו לאנחות, ליסורים ולענויים קשׁים. בשׂרנו כחשׁ, כחנו כשׁל, בגדינו ונעלינו בלו והרעב מוצץ ומוצץ את שארית לשד חיינו. אז התחלנו מתגעגעים על הימים הראשונים, ימי שלטונם של הגרמנים. אמנם אז סבלנו ועֻנִינו לא מעט, אבל לחמנו הדל והמצומצם נִתַּן לנו ועתה?

ובאותו הזמן, כאשׁר רבו מצוקותינו למעלה ראש, בקעה אלינו כמו מבעד לערפל הבשׂורה על הצהרת בלפור. הבשׂורה הזאת היתה כל כך עמומה ומעורפלה עד שלא עשׂתה עלינו כל רושם, חשבנו אותה לשׂיחת זקנות ולדברי הבאי. הגרמנים, שׁההצהרה היתה להם למורת רוח, התאמצו לטשטשׁ אותה. והמצב הכלכלי, שנעשה חמור עד לבלי נשוא, השׁכיח מלבנו את הכל שׁמחוץ לשׁאלת הלחם;שׁקועים היינו באפלה ובסבך של צרות ופורענויות, לא היינו בטוחים בחיינו, הנה כי כן עבר עלינו המאורע הכביר הזה מבלי להכניס בלבנו קרני הוד ושמחה כראוי.

והנה הקיץ הקץ על הגרמנים, הם נחלו מפלה מוחלטת על החזית הצרפתית, נגדעה זרוע עוזם;ובהשׁברם, מהרו לצאת בחרפה גם מרוסיה, ולא נשארה מהם פרסה. ובפינסק ישׁ כבר שלטון חדשׁ, שׁלטון האוקרינים, אנו התיחסנו לחדשׁה הזאת בשׁויון נפש גמור. אוקרינים, יהא אוקרינים, מה אכפת לנו? והשלטון החדש רק שם שלטון נקרא עליו, לא היטיב ולא הרע. ואז התחדשה בעיר העבודה הציונית והצבורית. “צעירי ציון” קבלו רשיון מאת השׁלטון ויפתחו “בית עם” ציוני, גם ספריה סדרו בו. ויהי הבית הזה בית ועד גם לציונים הכלליים. האידולוגיה של צ"צ לא נבדלה אז כמעט מן האידולוגיה של הציונים הכלליים, המומנט המרקסיסתי לא תפס עוד אצלם מקום חשוב ביותר ולא הסיג את גבול הציונות, וברית שלום ואחוה שררה בין שתי ההסתדרויות הציוניות הללו. בערב, בערב היה בית העם הומה ממבקריו, ישבו, שוחחו, קראו ספרים, והחיים הציוניים, ויחד אתם גם הצבוריים, התחילו מפכים בעוז.

וצ“צ נגשו גם לעבודה תרבותית, הצהרת בלפור, אם כי לא היתה ברורה לנו, עודדה את רוח הציונים, חלמו על עליה גדולה לארץ-ישראל. ביותר התכוננו לזה הצעירים. וצריך היה להקנות אותם דעת השׂפה העברית. קמו צ”צ ויפתחו שעורי ערב לשפת העברית לגדולים. מאות צעירים וצעירות בקרו את השׁעורים האלה. למדו עברית וספרותה בחשׁק בלתי רגיל. המצב הכלכלי היה די חמור, אכלו לחם לא לשבע, במסכנות, אולם מבלי שים לב לזה התמסרו הצעירים לתרבות העברית, ורוח חדשׁה מלאה סכויים ותקוות טובות בעתיד הקרוב התחילה מחיה אותם. התעוררות לאומי רבה ורחבה.

למען הקל כמה שהוא על המצב הכלכלי החמור החליטו הציונים הכלליים לפתח בעיר קואופרטיב. אמרו ועשו. קראנו אותו בשׁם “קואופרטיב ציוני”. הוא אֻשַר על ידי השלטון האוקריני. התחלנו בעבודה. נפתח לפנינו שדה עבודה גדול ורחב. החברים הכניסו כסף-מניות, גם השגנו כספים בהלואה מאנשׁים פרטיים, קנינו כמויות גדולות של מכולת ומכרנוה לחברים במחיר לא יקר בערך. בכפרים ובעירות אשר בסביבות העיר אפשׁר היה עוד להשיג בולבוסים ושפון. נמצאו סוכנים, אשׁר היו מביאים מכלת ממקומות רחוקים ותהי הרוחה בעיר. קנו בנו “הבונדאים” והנוצרים ויפתחו גם המה קואופרטיבים, אבל הקואופרטיב הציוני עלה עליהם גם במספר חבריו, גם בפעולותיו.

ומהומות חדשות קמו בארץ. הבולשביקים התחילו להפיץ את תורתם לא בפה אלא בחרב פיפיות;מלחמה בין הבולשביקים והאוקרינים, בין הבולשביקים והפולנים, וגם נגד “הצבא הלבן”. הד המהומות הגיע אלינו, אפס כי אנו כמעט שלא שמנו לב להן, היינו שׁקועים בעבודתנו אנו.

פרק שלשה עשר

זה היה בחדש שבט תרע"ט. במקומות הסמוכים לעיר לא היתה עוד כל אפשרות לשבור שבר. מפני האנדרלמוסיא החדשה נמנעו האכרים למכר את תבואתם. מוכרחים היו לקנותה במקומות רחוקים והנסיעה להתם היתה מסוכנה מאד. בהתרופף השלטון, מצאו להם אנשׁי זדון ובני בריוני מן הנוצרים תושבי הכפרים והעירות שעת הכושר לארוב על הדרכים, לגזל ולחמס וגם לרצוח. הותרה הרצועה. לית דין ולית דין, והיוצא לדרך מעמיד את עצמו בסכנה. וחברי הקואופרטיב צועקים ללחם. מה לעשות?

אז נשאני לבי להיות החלוץ בדבר הזה. בלוית עוזר יהודי וחיל אוקריני יצאתי לדרך. הקור היה חזק מאד. צריך היה לנסע על פני הקרח מרחק די גדול והדרך קשה. קפואים ועיפים באנו אל העירה סֶרְנִיק. זה ביום הששי בבקר. בסרקניק היה בר למכביר, אפס כי הבריונים היהודים לא הרשו, שימכרו לנו מה שהוא. כמה שהשתדלתי להשפיע עליהם, כי יעזרו לעירנו בשעת דחקה, כמה שהפצרתי בהם, הם התעקשו וישיבו את פני. ביום השבת בשׁעת התפלה בבית הכנסת נאמתי לפני הצבור, גליתי לפניהם את פרשת ענויינו ותלאותינו ואתחנן שימכרו לנו מעט תבואה להחיות את נפש רְעֵבֵינו, גם רב העיר הטיף להם מוסר. אולם לא הועלנו כלום. החלטתי לעזב בערב את העירה ולנסע הלאה, אולי יעלה בידי לקנות שׁבר במקום אחר. אחרי תפילת מעריב יצאנו לדרך. כמעט שיצאנו מן העירה, עוד לא הרחקנו, והנה פתאום נתך עלינו מטר כדורי מות, כפשע היה בינינו ובין האסון. עצרנו את הסוס והנה בריונים נוצרים אחדים מתקרבים אלינו מתוך יריות: הם חשדו בנו, כי הוצאנו שבר מן העירה. בדקו בעגלתנו בדיקה מעולה ולא מצאו כלום. עזבונו לנפשנו.

מדוכאים ונרעשים נסענו הלאה. אחרי תלאות והרפתקאות רבות באנו אל העירה דוברויסק, שם התודענו אל יהודי אחד, והוא קבל על עצמו לחזר אתנו על הכפרים שבסביבה לקנות בשבילנו לחם. שמחתי לקראת ההצעה הזאת. יצאנו אתו לדרך. עברנו בכפרים רבים ולא הצלחנו כלום. לאחרונה הגענו אל כפר אחד סמוך ללוצק, שם עלה בידנו לקנות הרבה מכולת: קמח חיטים ושפון, דוחן, מיני גריסים שונים, גם מלח וסוכר. שכרנו עשר עגלות, טענו את מקנתנו והתכוננו לצאת לדרך. והנה המון אכרות נסבו על העגלות ולא נתנו לנסע. פנינו לעזרה אל זקן הכפר והוא שלח אותנו אל הכומר, רק הוא, אמר, יוכל להשפיע על האכרות שתרפינה מכם. התחיל משא ומתן עם הכומר. הוא אמר, כי בית היראה אשר בכפר זקוק לתקון, ואם נתן כסף לבדק הבית ינתן לנו הרשיון להוציא את מקנתנו. הוא קבל ממני חמש מאות רובלים ואפשֵר לנו את היציאה. יצאנו לדרך בצהרים. זה היה בששי בשבת. נסענו לא בדרך המלך, כי אם סחור, סחור, במשעולים נעלמים ומפותלים, לבלי עבור על יד כפרים, מפני שהֻגד לנו כי האכרים, וביחוד הצעירים שבהם, שומרים את צעדי העוברים והשבים, מתנפלים עליהם וגוזלים וחומסים.

אנו נוסעים. הדרך חלקה וטובה. עגלות החורף מתחלקות על פני השלג המתנוצץ במהירות. מהלל שם ה’. אנחנו נביא העירה כמות גדולה של מזון. עברה שעה, חלפה עוד שעה, השמש נטתה לערוב, קויה האחרונים הציפו את האדמה באור לבן וקלוש. היא הולכת לנוח. הקור גבר, נשבה רוח צפונית, התחילו דמדומי הערב. אור וחשך משתמשים בערבוביה, הנה נראו כבר כוכבים בשׁמים, מועקה קשה בלב. שבת, יהודים מקבלים שבת מלכתא, מתפללים מעריב, שׁבים הביתה, חם ואור, השכינה שורה במעונותיהם ואני יושב בעגלה עטוף באדרתי, כֻּלִי חולין שבחולין. “מנין” אכרים הם בני לויתי. מי יודע מה יקרני בליל חושך ואפלה בשעת סכנה זו בדרך שלא עברתי בה מימי? ואיה עכשו אשתי ובני האהובים, אשר נפרדתי מהם זה 10 ימים? מה שלומם? דמעות נתלו בעיני ונפשי השתפכה עלי.

אנו נוסעים. עולים גבעות ויורדים עמקים. השלג מלבין ושורק תחת עגלות החורף. הנה באנו אל חורשׁה וממנה אל יער עבות. דומיה עמוקה ומחרידה מסביב. האכרים שותקים וגם אני שותק, קשה לי להכנס אתם בשׂיחה. מי יודע מה הם זוממים עלי, אפשר הם מתנכלים להתנפל עלי ולקחת את נפשי, ומי ידרוש את דמי מידם?

והשעות עוברות ועוברות. כבר השעה העשירית, עברה עוד שעה, עוד מעט יהיה חצי הלילה. והקור מתגבר ומתגבר, חודר מבעד לאדרתי ומקפיא את הדם. מתי נבוא פינסקה? לפי דברי האכרים לפני צאתנו לדרך צריכים אנו להיות בפינסק אחרי חצות. הדרך טובה, עוברים עשׂרים וחמש וירסטאות בשעה. אני מונה את השעות. פתאום: “עמוד!” האכר העובר ראשׁונה עמד ואחריו כל שורת העגלות. מה זאת? תעינו מן הדרך, כך מודיע האכר הראשון. לצרה כזאת לא פללתי. נקהלו כל האכרים בחבורה. נועצים מה לעשות. מחליטים לפוץ לחפשׂ את הדרך. ארבעה אכרים יוצאים בשליחות זו. הנותרים מסדרים את העגלות ברבוּעַ, אוספים קוצים וענפים יבשים ומבעירים מדורה. האש מתלקחת. הקוצים מתיזים שביבים, וחום מתוק נעים משתפך מסביב. מחמם אני את עצמותי הקפואות ומרגיע קצת. מרגיש אני רעב. האכרים מכבדים אותי בפרוסת לחם ובדג מלוח. אוכל אני לתיאבון. “סעודת שבת”. האכרים יושבים במעגל מסביב למדורה ומשוחחים על דא ועל הא. אני שומע את שיחם ושוכח כמעט את ענויי ותלאותי.

בשלש אחרי חצות שבו השליחים, מצאו את הדרך. זזנו. באשמורת הבקר באנו אל הכפר דוקוביץ. שאפנו רוח, יצאנו מן הסכנה. מן דוּקוֹבִיץ עד פינסק דרך סלולה וישרה, גשר עץ, שבנו הגרמנים. מהלל שם ה’.

בבקר השכם, העיר היתה עוד שקועה בשׁנה, באנו פינסקה. מצאתי את בני משפחתי בשלום. בהודע בעיר דבר בואי, רבתה השמחה. היו כאלה אשׁר נואשׁו כבר ממני, חשבו, כי אנני עוד בחיים, והנה שבתי בשלום, ולא עוד שהבאתי כמות הגונה של מזון ובמחירים זולים ביחס למחירים שהיו אז בעיר. ביום הראשון חלקו את המזון בין חברי הקואופרטיב הציוני ולשמחתם לא היה קץ. בעיר היו אז כבר הבולשביקים. הם גרשו את האוקרינים. זהו כבר השלטון הרביעי. מילא, בולשביקים יהיו בולשביקים. אין לנו ענין בפוליטיקא. דאגת הלחם משכיחה את הכל. שלטון הבולשביקים היה רופף. נראה שבעצמם הרגישו, כי שבתם בפינסק ארעי. הם לא הציקו ל“קואופרטיב הציוני”, התיחסו אליו כמעט בידידות וגם אשרו אותו.

פרק ארבעה עשר

חברי הקואופרטיב התחילו מפצירים בי, כי אסע לַשֶבֶר. הם רעבים וחג הפסח עומד אחר כתלנו, צריך להכין קמח חטים למצות. זה היה כשׁבועים לפני הפורים. נעתרתי להם. נלווה אלי אותו העוזר, אשר לוני בנסיעתי הראשונה. בקשנו מאת השלטון הבולשׁבי, שיתן לנו חיל לשלחנו בדרך, כאשר עשו האוקרינים, אבל הוא השיב את פנינו. בעיר ספרו, כי הפולנים מתקרבים אלינו לגרש את הבולשביקים, מלחמה כבדה נטושה ביניהם לא רחוק מן העיר. היתה סכנה גדולה לצאת לדרך בשעה זו, אבל החפץ לעזר לרעבים הסיח את דעתי מן הסכנה. יצאתי לדרך.

אם נסיעתי הראשונה היתה קשה ומרובת תלאות, היא נחשבה לנסיעת טיול לעומת נסיעתי השׁנית. תחלתה היתה ביסורים. הזמנתי עגלה צריכים היינו לצאת לדרך בבקר והנה טרם אספיק להתכונן נסעה העגלה. הזמנתי עגלה שנית, אבל העגלון התחרט. רק לפנות ערב יצאתי לדרך עם עגלון טירון, שלא ידע את הדרך, וסוס היה “פגר”, בכבדות נשא את רגליו. דרכנו היתה על גבי הקרח שעל הנהר והנה תעינו. מביט העגלון הנה והנה ואינו מוצא את המסלול. השלג כסה אותו. עמדנו. העגלון הולך למצא את המסלול ואנו אחריו, צריך לחמם קצת את האברים הקפואים. אחרי נסיעה ועמידה באנו סוף סוף באשמורת הבקר אל הכפר פַרֶה, מרחק 10 וירסטאות מפינסק. התחלה לגמרי לא טובה. דומה כי משמים רמזו לי שאחזור.

בפרה נחנו קצת, התחממנו ונסע הלאה. מעונים ורצוצים באנו אל סֶרְניק. הסוס כבר התכונן “לפשוט את רגליו”. שכרנו עגלה אחרת. רק בערב באנו אל דוברויסק. סרנו אל אותו היהודי הסרסר, שקנה בשבילנו את המזון בפעם הראשונה. בדוברויסק הספקתי לקנות מעט קמח שפון, שעורים, מלח וגם 5 שקים קמח סוכר. את מקנתנו שמנו באמברו של הסרסר. צריך היה לקנות עוד מכולת וביחוד קמח חטים למצות. בדוברויסק אי אפשר היה לקנות עוד. החלטנו לנסע הלאה אל עבר סַרְנִי, אולי יעלה בידנו לקנות שם מה שהוא.

ביום ב’ ד’ אדר שני בבקר, לפני שיצאנו מדוברויסק, באו אלי נערים ונערות אחדים, פינסקאים, בגיל 15–13 שנה, מדוכאים ותשׁושי כח, פניהם נופלים וברכיהם כושׁלות. בהודע להם שהנני כאן, סרו אלי. מפיהם נודעו לי דברים נוראים ואיומים: הפעוטים הללו יצאו ברגל לפני ימים אחדים אל הסביבה הזאת לקנות מעט מזון בשביל משפחותיהם הנמקות ברעב, והנה נפלו בידי גיסותיו של פטליורה, המשוטטים במקומות האלה, והנבלים הללו עשו אתם מעשים אכזריים שלא נשמע כמותם. הפשיטום ערומים כיום הולדם, את הנערים, ואת הנערות וידושו את בשׂרם בשבטים ובמגלבים עד זוב דם. אחדים מן המוכים התעלפו, אולם העריצים לא פסקו מלחרשׁ במגלביהם על בשרם הערום. אחר כך צוום להשׁטח על האדמה ולנשׁק את כפות רגליהם, ולאחרונה כפתום כטלאים וישכיבום ערומים על האדמה הקרה בחדר בלתי-מוסק וינעלום שם לכל היום. בערב יסרום שוב בשבטים וישׁלחום. הצעתי לפניהם שׁישארו בדוברויסק ויחכו עד אשׁר אקנה את הדרוש לי ואז ישובו אתי לפינסק. הם לא נאותו, רצו למהר להמלט מן המקומות האלה. הם נפרדו ממני וילכו ברגל לשוב אל אבותיהם.

ספוריהם של הילדים דכאוני ויזעזעני, לא יכולתי לתאר כי אנשים יהפכו לפריצי חיות ויכלאו רחמיהם מילדים. לא ידעתי אז, כי תועבות ואכזריות מאלו אראה בימים הקרובים.

באותו היום בצהרים יצאתי עם הסרסר לדרך אל העירות הסמוכות. בין השמשות באנו אל העירה בֶרֶזְ’נִצַא אשר בפלך ווהלין, לא רחוק מִסַרני. סרנו אל בית יהודי זקן בקצה העירה. כמעט שראנו בעל הבית, ספק את כפיו ויקרא: אויה! למה באתם הנה? הוא ספר לנו, כי לפני שעה קלה נכנסו הפטלורובצים אל העירה והם בוזזים ושוסים את היהודים. אימה וחרדה נפלו עלי. בידי היו כשלושים אלף רובלים כסף הקואופרטיב. עטפתי הכסף בסמרטוט ואשימנו תחת המטה בחדר השני. מן הרחוב עלו באזני עַנוֹת השודדים וצוחות השדודים. מה לעשות? גליתי את פחדי לבעל הבית. הוא הוליכני דרך סמטאות אפלות אל בית אחר, העלני שם על עלית קיר קטנה ויאמר: כאן תהיה מעט יותר בטוח. הוא יצא. נשׁארתי לבדי, מה זאת עשׂה לי אלקים? כיצד אמלט מכאן? מלא חלחלה ובעתה ישבתי על מקומי. עד חצות הלילה לא פסקו צעקות השדודים ורַעם השודדים. גם כאשר נדמו הקולות לא יכלתי לעלות על המטה. ישבתי משמים ושמרתי לבקר. כאשר האיר היום, חזרתי אל בית הזקן, רציתי לראות אם כספי עודנו שלם. לקחתי את הצרור ואחביאנו במקום אחר, נדמה לי כי המקום הראשון אינו בטוח. שתי עצות בנפשי מה לעשות. החלטתי לבלי לשבת בחבוק ידים, צריך לנסות, אולי יעלה בידי דבר מה. ישבתי וכתבתי בקשה אל הלגיונר של הפטלורובצים. תארתי לו את מצב עירנו האומללה ובקשתי, שיתן לי רשות לקנות כאן מזון בשביל הרעבים. בתשע בבקר נכנסתי אל הלגיונר ומסרתי לו את הבקשה. הוא קרא אותה ויענני קשׁות: הלא הבולשביקים עכשיו השליטים בפינסק והאיך מלאך לבך לבקשׁ, כי ארשׁה להוציא מכאן מכולת בשבילם? אבל אדוני, אמרתי, הרי לא בשביל הבולשביקים אני קונה מזון, אלא בשביל האוכלוסין הרעבים, ומה פשעם וחטאם שיגועו ברעב? היה לא תהיה! קרא בחמה, ואש זרה התלקחה בעיניו. אם כן, אמרתי, הרשני אדוני, לצאת מכאן ולחזור אל עירי. לא ולא הרעים בקול, עליך להשאר כאן שׁבוע ימים ואחר כך אראה מה לעשות בך, ואם תנסה לצאת מכאן בלי רשות, דע לך, כי כדור המות הראשון ינחת בגלגלתך. נסיתי לעורר את רחמיו והנה חיל אחד כונן אלי את רובהו ויקרא: צא כרגע, ולא – תומת תחתיך.

בפיק ברכים ובראש סחרחר יצאתי מן החדר אל האכזרים האלה ואשוב אל בית הזקן.

והעירה נבוכה. השוד והבזה בכל תקפם. חומסים ומלסטמים מקצה העירה עד קצה. עוברות כנופיות, כנופיות של חילים מזוינים מבית לבית ומבוקקים אותם. בעגלות הם קרבים אל החנויות, מוציאים כל אשר בהן, טוענים על העגלות ונוסעים. גם אל הבית של הזקן נכנסו להקות לסטים זו אחר זו ויגזלו את כל אשר מצאו, אפס כי לא נגעו, אמרתי להם כי הגשתי בקשה אל הלגיונר שלהם ואני מחכה לתשׁובה. הערמה הזאת הצליחה, נהגו בי מנהג דרך ארץ וכך נצלתי מידם.

אחרי הצהרים התחילו חילים חוזרים על הבתים ומצוים ליהודים, שׁכלם יאספו על ככר השׁוק, אצל בית היראה, ומי שלא יבוא יענש קשה. נאסף קהל גדול. הלגיונר עלה על שלחן והתחיל ממטיר גפרית ואש: כל היהודים הם בולשביקים, הם המיטו אסון על רוסיה הקדושה, הם המיתו את הַצַר, הם אשמים בכל הכשלונות של הצבא הרוסי. ורק בדמם של היהודים אפשר יהיה לכבות את שלהבת הריבולוציה הבולשבית. דבריו היו מלאים ארס ורעל. סמרו שערותי לשמעם. הקהל עמדו נבהלים וחרדים, יראו לפצות פה ולהצטדק. שעה ארוכה של חבוט הקבר. התפזרו! קרא לאחרונה וירד מעל השלחן. חפויי ראש וכפופי קומה, כאלו ספגו מלקות, התפזרו הנאספים.

כיצד אמלט מן הגיהנום הזה?

לפנות ערב נפוצה השמועה, כי גדוד הפטלורובצים עוזב את העירה. שמעתי ותחי רוחי. צריך להשתמשׁ בשעת הכושר ולהמלט מכאן. צויתי לעגלוני, אכר רוסי, לִרְתֹּם, וכאשר חשך היום, הִתְכוֹנַנוּ לצאת, כלומר לנוס. פתאום נכנס אל הבית נוטר נוצרי ויזהירנו, כי לא נָעֵז לצאת פן מרה תהיה אחריתנו. הפטלורובצים, אומר הוא, הקימו שומרים אצל מוֹצָאֵי העירה לבלתי תת לאיש לצאת ממנה. בעל הבית התערב בדבר ואחרי משא ומתן קצר נאות הנוטר להוציאנו מן העירה בשׁלום, אם נשלם לו מאה רובלים. מלאתי את דרישתו. הנוטר צונו, כלומר אותי ואת הסרסר, ללכת ברגל עד קצה העירה מאחרי שכונת הנוצרים, ולא שנינו יחד אלא אישׁ, איש לבדו, ולא בדרך המלך, כי אם ארחות עקלקלות, לבלתי ירגישו בנו: בקצה העירה תחכה לנו עגלתנו, שם נעלה עליה והוא יוציאנו עד אחרי מקום עמדתם של השומרים.

יום סגריר היה אז, הגשׁם לא חדל מטפטף מאז הבקר בהפסקות קצרות, ולפנות ערב גבר ויהי למטר גשם. הדרך היתה מלאה עבטיט ורגלי טבעו בו עד לבלי הוציאן. האפלה עטפה את הכל, לא ראיתי גם את הבתים, אשר עברתי על ידם. באשמנים אחזתי דרכי, גששתי במקל. רטבתי עד לכתנתי. אי אפשר היה ללכת והפחד עוד הגדיל את יסורי. עיף ויגע באתי עד קצה העירה ואשׁב בעגלה. הסרסר כבר היה שם, הוא הקדימני, והנוטר כבר חכה לנו. זזנו. הנוטר הולך לפנינו והעגלה אחריו. כמה צעדים בינה וביניו. הלב דופק, העצבים מתוחים וכל הגוף רועד כמו בקדחת. עברנו רק כחמשים מטר, והנה פתאום שׁב הנוטר, אחז ברסן הסוס, החזיר את העגלה ויצונו לשוב על עקבותינו. שומרים רבים, אומר הוא, מחזיקים משמר על הדרך והנסיעה מסוכנה מאד.

אנו חוזרים, שבים אל בית הזקן. והנה נמלך הנוטר ואמר, כי אם נוסיף לו עוד שלש מאות רובלים יויאנו בשלום. אין עצה. הוא קבל את ההוספה. אנו נוסעים שוב. הנוטר הלך לפנינו רק מרחק קטן ופתאום קרא: “סעו, אל תיראו” ויתחמק ויעלם. בלב רועד וחרד המשׁכנו את דרכנו, יראנו להוציא הגה מפינו, את אזנינו עשינו כאפרכסת לתפוש כל שאון או אושׁה כל שהיא מסביב. לא ראינו בדרך כל שומר. איומיו של הנוטר הנבל לא היו אלא אמתלא להוציא ממנו כסף. אולם, מבלי שים לב לזה, לא סר פחדנו. רגע, רגע הפניתי את ראשי ולטשתי את עיני אל תוך החשכה לראות, אם אין רודפים אחרינו. לכל אושה קלה רעדתי תחתי, לְהֶמְיַת הרוח רחפו עצמותי ולצריחת עורב אחזתני פלצות. ליל זועה. ראיתי את עצמי כאלו חרב חדה מונחת על צוארי.

ובאותו הלילה הנורא מת בפינסק בן אחותי היתום האומלל, אשר אחרי מות אמו ואחותו בפולניה בא אל פינסק. הוא נפצע קשׁה בידי חילים פולנים, אשׁר נכנסו ביום ההוא פינסקה. הם פגשׁו את האומלל ויורו בו ואח"כ דקרוהו. אשׁתי הביאה אותו תחת מטר כדורי המות של הפולנים אל בית החולים, כל הלילה גסס ולפנות בקר השיב את רוחו אל אלקים.

עלה השחר. הגשם, שלא פסק כל הלילה, נכלא. השמים התחילו מסירים מעליהם את מעטה העננים. בקצה האופק טהרו השמים ורצועות תכלתם נראו. העבים כאלו אסרו עוד מלחמה על השמש, התלקטו סביבה ויאמרו לחסם את הדרך לְקַוֵי אורה, אבל היא נצחה אותם. הרוח בא לעזרתה וישׂא את העבים ויפזרם. השמים הרו כלה. יצאה השמש ומרפא ונוחם בכנפיה. רוח ששׂון לבשתני, ניצלתי מן הסכנה.

פרק חמשה עשר

הננו כבר בדוברויסק. נחנו קצת מרגזנו ונגש שוב לעבודה. קנינו עוד שבר ככל אשר מצאה ידינו. צריך לשוב לפינסק. לקנות עוד מכלת אין כל אפשרות. והנה צרה חדשה. התחילו יורדים גשמים שוטפים. ביום ובלילה הם נתכים. נפתחו ארובות השמים, הדרך התקלקלה לגמרי, כל הארץ כסתה רפש וטיט עד כדי לטבוע. גם הקרח אשר על הנהר התחיל נמס ואין כל אפשרות לנסע עליו. חבושים הננו בבית אסורים, סגר עלינו הרפשׁ. בעלי העגלה, גם מבני ברית גם משׁאינם בני ברית, אינם רוצים לצאת לדרך בעד כל הון. אין עצה ואין מוצא. אנו אנוסים לחכות.

והנה עברה השמועה בעירה, כי הפולנים כבשו את פינסק. השמועה הזאת שִמְחַתְנִי: הפולנים הם בני תרבות, בעלי בריתן של ממלכות ההסכם, שלטונם יהיה בודאי שלטון צדק. אפס כי שמחתי לא ארכה. התחילו מספרים, כי גם הפולנים חומסים ומלסטמים את יהודי פינסק וכבר שפכו גם דמי נקיים. התחלתי דואג לאשתי ולבני, מי יודע מה שלומם. כיצד אמלט מכאן? יום עובר ויום בא וישועה אין. אררתי את יום צאתי מפינסק, ביום הלכתי שולל ובלילה לא שכב לבי.

ביום ג’ ט’ אדר ב’ נודע מפי עוברים ושבים, כי בסֶרניק התנפל חבר לסטים מזוינים מצעירי האכרים המקומיים על משׁפחה יהודית ויגירו אותה לטבח, לא חסו גם על ילדים קטנים. אימת מות נפלה על יהודי דוברויסק. רעדו כעלה נדף. קודרים ושחוחים הלכו ביום וכמעט שנטיו צללי ערב היו נסגרים בבתים, נועלים את הדלתות ומגיפים את התריסים. גם האכרים היו שרוים בפחד, ואני השברתי כֻלִי. לבי חזה לי אסון. צריך להמלט מכאן ויהי מה. אם אי אפשר להוציא את המכולת, ננצל למצער אנו, ז"א אני ועוזרי. מצאנו אכר אחד, אשר נפתה להביאנו בעגלתו לפינסק, ונצא לדרך. זה היה ביום ד’ י’ באדר ב’.

בהיותנו בדרך גבר הגשם מאד, מבול נתך מן השמים. הדרכים הוצפו מי ברכים. עברנו רק וירסטאות אחדות. סרנו אל כפר קטן. נכנסנו אל בית היהודי היחידי שגר שמה לנוח עד אשׁר ישקט הגשם מעט. שם מצאנו אכרים אחדים. הם ספרו, די בדרך אל פינסק נטושה עכשיו מלחמת דמים בין הפולנים והבולשביקים, ואם נמשיך את דרכנו נתחייב בנפשנו. שמע זאת עגלוננו ויודיע בהחלט, כי לא יסע הלאה. כמה שהפצרנו בו, כמה שֶהִתְחַנַנוּ לפניו, הוא עמד על דעתו. לא יסע וחסל.

אנו שבים על עקבותינו. סרנו בדרך אל הכפר ווֹלְצֶיה. שם החלטנו להפרד: אני אשוב אל דוברויסק ועוזרי יסע לסֶרניק: שם היו לו אחים סַפָּנִים, הוא ישכר אותם, שיבאו ביום הששי בבקר בספינתם לווֹלְצֶיה ובמשך היום נעביר בעגלות את המכלת מדוברויסק אל וולציה, נטען אותה בספינה ונפליג אל תוך הנהר, למען נהיה בטוחים משוד הלסטים, וכאשׁר ימס הקרח נַשִׁיט את הספינה אל פינסק. כך עשׂינו, עוזרי נסע לסרניק ואני חזרתי אל דוברויסק.

כל הלילה אור ליום ה’ י"א אדר ב’ לא נתתי שנת לעיני, ישבתי אצל אמבר המכלת לשמרו. הייתי מלא תקוה, כי הדבר יסודר. ביום ששׁי בבקר חזר עוזרי ויודיע, כי לא הספיק כלום, הוא בא רק עד סרניק ולא נכנס לגמרי אליה. פחד מפני הלסטים, שהתחילו כבר מלסטמים ושודדים גם ביום. כך בטלה כל תכניתנו.

והחרדה בדוברויסק נוראה. היהודים יראים מפני צלם. הם נהלכים עצובים ומשמימים. יאוש ובעתה נשקפים מעיניהם. מספרים על מעשיהם של הלסטים: הם מתפרצים אל הכפרים הסמוכים וגוזלים ובוזזים, גם על הנוצרים נחתה ידם.

ל“קבלת שבת” הלכתי אל “המנין”. מעולם לא ראיתי צבור מדוכא ונרעש כזה. זו לא היתה תפלת “קבלת שבת”, אלא קריאת “איכה” בליל תשעה באב. עננת תוגה שורה על כל פנים, כלם נפעמים וחרדים. בחפזון התפללו ובחרדה נפרדו וירוצו איש, איש אל ביתו. חשכת אימה עטפה את כל העירה. סעדתי את לבי מתוך יראה ופחד ואשב אצל אמבר המכלת על המשמר. קר היה, בשרי סמר, התעטפתי באדרתו, וישבתי בלי נוע. כל נפשׁ חיה לא נראתה בחוץ. מחשבות מחרידות חלפו במחי, נזכרתי מה שׁעבר עלי בעשרת הימים מן היום שׁנפרדתי ממשפחתי וחלחלה תקפתני.

בחצות הלילה נכנסתי אל חדרי לנוח מעט ולישון שנה קלה. כמעט שהתחלתי לנמנם והנה קול רעש גדול העירני. פקחתי את עיני. אנשים אחדים מזוינים עומדים מסביבי. לא הבינותי פשר הדבר. מה חפצכם? שאלתי. להחרים את המכלת שלך באנו, ענוני. אבל המכלת אינה שׁלי, עניתי, של הקואופרטיב היא, יש לי תעודה, כי שליח הקואופרטיב הנני. מה לנו ולתעודתך, קראו בקול, תן את המפתח של האמבר. אחד מהם הוציא מתחת למראשותי את ארנקי, שבו היו 4000 רובלים, ואת שעוני. אז נִתְחַוֵר לי מי המה האורחים הללו. והשוד והבזה החלו, בחדרי היו ארונו של בעה“ב וארגז גדול שלו, שניהם היו נעולים, השודדים שׁברום, הוציאו מהם כל מה שהיה בהם וישימו בשקים. מחדר המטות של בעה”ב הגיע אלי שאון נפץ רהיטים ובכי בעלת הבית, בכי מר קורע לב. אני עמדתי נבוך ונבהל. והנה נגש אלי שודד ויקרא “הבה כסף!”, אבל, עניתי, הלא את כספי הוצאתי על המכלת, ואת הכסף שנשאר אצלי לקחו כבר, לא נשאר בידי כלום. “הבה כסף, אם חפץ חיים אתה!” הרעים שנית, הקריבני אל הקיר וכונן את רובהו מול לבי. ראיתי את מר המות לנגד עיני, אבל לא נבוכותי, אמרתי: יש לי אשה חלשה וילדים קטנים, אם תמיתני, ימותו כלם מרעב מה בצע לך במותי? הרוצח חשב רגעים אחדים ויסר ממני. לא עברו רגעים אחדים ואל החדר נכנס רוצח חדש, גם הוא דרש ממני כסף ושוב אני עומד אצל הקיר ופי הרובה מכֻון אל לבי. שוב בקשות ותחנונים. גם הוא הרפה ממני.

השודדים בוקקו את כל החדר, לא השׁאירו כלום. צוו אותי, כי לא אעיז לזוז ממקומי, ויצאו. נפלתי על המטה. חושי אבדו. נדמה לי, כי כל זה אינו אלא חלום רע. פתאום נשמעו יריות תכופות. הזדעזעתי, אולם לצאת מן החדר יראתי. עבר חצי שעה, והנה שמעתי קול אנשׁים רבים מדברים בחדר השני. יצאתי לשׁם. מצאתי בחדר ההוא אחדים מתושבי העירה, יהודים ונוצרים, שנקהלו לקול המהומה. מפיהם נודע לי, כי אכרים אחדים ובראשׁם זקן הכפר רדפו אחרי השודדים ויורו עליהם, אבל החטיאו את המטרה. אלה הם קולות היריה אשר שמעתי. נכנסתי אל האמבר והנה הוא ריק, לא נשאר בו כלום. משמים צנחתי על כסא. מצב של שתוק אברים. אימת המות, שתקפתני בעמדי לפני זמן קצר מול הרובים, לא סרה ממני. להמלט מכאן, זו היתה המחשׁבה היחידה שנצנצה במחי. מתי יבא הבקר?

קוי השחר הראשׁונים היו לי לנוחם מעט, הפיגו קצת את פחדי. כאשׁר האיר היום יצאתי מן הבית. זקן הכפר נתן לי תעודה על מה שאירע לי, למען תשמש לי תעודת מסע, אחרי שגם אותם גזלו השודדים ממני. בצהרים נסתי ברגל יחד עם עוזרי מן המקום העכור הזה. הייתי כל כך נבעת ונפחד, עד שׁפעם בפעם הפניתי את ראשׁי לראות אם אין רודפים אחרי. באנו אל הכפר וולציה. היום כבר פנה. סרנו אל בית היהודי היחידי אשר בכפר, איש זקן וטוב לב. אחרי תפילת מעריב קרא הזקן את המגלה ואז נפתח מקור דמעותי. כמה שהתאמצתי להבליג על יגוני לא עלה הדבר בידי. בכיתי הרבה בכה, בהעלותי על לבבי מה שארע לי בזמן הקצר מן היום שנפרדתי ממשׁפחתי. יראתי ללון בבית הזקן, נדמה לי, כי הרוצחים יבאו גם הנה. הזקן הביאני אל בית אכר ללון בו. כל הלילה לא עצמתי את עיני, שׁכבתי על הספסל הקשׁה והבטתי אל תוך החשכה. ומחשׁבותי? מי יזכר אותן? הייתי כאדם שׁדעתו נטרפה. רק רעיון אחד פעם במוחי, לנוס מכאן.

בבקר אחרי קריאת המגלה שכרנו עגלה ונסע אל הכפר פַרֶה, חצי הדרך בין דוברויסק ופינסק. באנו שם לפנות ערב. משם אפשר היה כבר לנסע לפינסק בסירה, מפני שהנהר נפתח כבר כמעט. בפרה מצאתי עוד יהודים פינסקאים אחדים. גם הם נסעו לקנות מכולת, אפס כי לפני שׁהספיקו לקנות מה שהוא נודע להם על חבר הלסטים הסרניקאים, והם נסים פינסקה. דעתי היתה לשׂכר סירה ולנסע הביתה, אולם הם לא נאותו לנסע בלילה על פני הנהר, שלא נֻקה עדיין כלה מן הקרח. מחר בבקר, אמרו, נוכל לנסע בלי פחד. לַנוּ בפרה. והנה בלילה גבר הקור, גלידי קרח רבים נצברו ויחסמו את הנהר ולא היתה כל אפשרות לנסע בסירה. שׁוב הננו במאסר. כנראה, עוד לא מלאה סאת ענויי. בצהרים החמה השמש קצת ורגבי הקרח נמסו ויזורבו. קוינו כי מחר בבקר נוכל כבר לנסע, אפס כי בלילה גבר שׁוב הקור והדרך נחסמה.

פרק ששה עשר

בכפר היה רק צל שלטון של הבולשביקים. איזה סגן ושׁנים שלשה אכרים תפשו את השלטון, והאנשים רעם וחטאים. צריך לברוח מהם והדרך סגורה. ולהגדיל את סבלנו אזל הלחם מכלינו, גם לשאר היהודים הפינסקאים לא היה לחם. לבעה“ב היהודי, אשר אצלו התאכסנו, היה מעט לחם רק בשביל משׁפחתו, ואצל האכרים לא היה מה לקנות, וגם לא רצו למכור כלום, פחדו מפני הרעב. רחם עלינו בעה”ב וגלה לנו סוד, כי במזוה שׁלו טמון חצי שק קמח שפון, שׁאשׁה אחת נתנה לו למשמרת לפני נסעה מכאן לפינסק, ואם נקח את הקמח בחזקה, לא יתנגד לנו. שמחנו על ההצעה הזאת. לקחנו את הקמח ואפינו לנו לחם. טעם הלחם הזה היה כריר חלמות, פסול מאכילת הכלב, אבל, יצאנו בו ידי חובת מזון. אולם כיצד יוצאים מן המאסר? בבקר, בבקר בהתחיל השמש לחמם, אנו נאספים כלנו על שפת הנהר ומסתכלים ברגבי הקרח ההולכים ונמסים לאט, לאט ובנהר המתפנה והמשתחרר מאסוריו, והתקוה מתחילה לשחק לפנינו, כי מחר בבקר נוכל כבר להפליג מכאן, אולם בלילה מתגבר שוב הקור, רוח צפונית נושבת בכח, ובקומנו בבקר, אנו מוצאים את הנהר מכוסה קרח ותקותנו נכזבה. כך נמשך 4 ימים. שחוק השטן. הטבע מתקומם לנו, מתקלס בנו ומרבה את יסורינו. ארבעת הימים האלה מררו את חיינו. נבדלים ופרושׁים אנו מעולם הישוב. עומדים אנו בשערי עיר מולדתנו אכולי תשוקה עזה לשוב אל משׁפחותינו, ואין לאל ידינו. ושׁמועות רעות באות מן הכפרים הסמוכים, כי הלסטים הסרניקאים מבקרים בהם ומלסטמים את יושביהם. מה יהיה אם יפקדו גם אותנו?

ביום החמישי 18 אדר ב’ בבקר קפא הנהר כמעט לגמרי. גלידי הקרח נערמו יחד ויסתמו את שטף המים. חורף חדשׁ בסוף אדר שני. נשתנו עלינו סדרי בראשית. אנו החלטנו ללכת לפינסק ברגל על גבי הקרח. שׂכרנו שני אכרים הבקיאים בדרכים היותר בטוחות שעל הנהר. האכרים הִזְדַיְנוּ במקלות מסומרים לגשׁש בהם את הקרח ונצא לדרך. זה היה בתשע בבקר. בתחלה הלכנוּ על פני בצות קפואות, שׁהמים שם אינם עמוקים. הקרח על גבי הבצות הללו היה די חזק והדרך לא היתה מסוכנה, אולם אחר כך עלינו על נהר שוטף עמוק ורחב ידים, אשר רק קרח דק נגלד עליו. היינו שמונה אנשׁים, שׁשה משלנו ושני האכרים מורי הדרך. הסתדרנו בשורה ארוכה, רחוקים זה מזה כעשרה מטר במדה. האכרים הולכים בראש, מַקִישִׁים במקלותיהם על גבי הקרח, הלוך והקיש, למען הוכח החזק הוא אם רפה, ואנו אחריהם. ועדים אנו בלב מרתת, הולך הנך ומרגישׁ, כי הקרח מתנועע ומתנודד תחת רגליך, הוא נאנח, קול פרצים עולה ממנו, עוד מעט יבקע ואתה תרד מצולה. צריך למהר ולעבר את מקום הסכנה, אבל מי לידך יתקע, כי הקרח הלאה אינו דק עוד יותר? כלנו החרשנו, כאלו יראנו פן יכבידו דברינו על הקרח והוא לא יוכל מלט משא. בזהירות רבה ולאט, לאט הורדנו את רגלינו על הקרח. צעדנו צעדים קטנים, עקב בצד אגודל, אישׁ, איש רצה להמעיט את משקל גופו העלוב, כל אחד קרא בחשאי ודוי. חיינו תלואים לנו מנגד. עברו שתי שעות, כבר אין לנו כח לשאת את רגלינו. והנה נראה לנו מרחוק כפר. שאפנו רוח. עוד מעט נצא מן הסכנה. אבל כאשר קרבנו אל הכפר ורק מרחק שׁל מאתים מטר היה בנינו וביניו, והנה צרה חדשה. פלג מים פתוח, בלי קרח, מבדיל בינינו ובין הכפר. רחבו של הפלג רק כחמשׁה מטר ומעברו השני יבשה. כיצד עוברים את הפלג? עומדים אנו על סף הצלתנו ואין עצה להגיע אליה. בראש מורד לארץ, מתוך יאוש קשה וממאיר, עמדנו תחתינו והסתכלנו ביבשׁה. מה לעשׂות?

מורי הדרך שלנו הלכו לבקש דרך חדשה אל היבשה ואנחנו אחריהם. הוליכו אותנו סחור, סחור והסכנה שוב גדולה, הקרח מתנודד ומחשב להבקע. האכרים מקישים במקלותיהם וקוראים “הזהרו, ימינה, שמאלה, התפזרו, אל תקרבו זה לזה” הם מלמדים אותנו תכסיסי מלחמה. בעותי אלוה אופפים אותנו. שוב קרבנו אל הכפר, והנה גם כאן מבדיל פלג שוטף בינינו ובין מחוז חפצנו. שוב דאגה ומפח נפש, תוחלת שׁוא תקוה נכזבה.

כבר השעה השנית אחר הצהרים. זה חמש שעות הננו הולכים מבלי לנוח רגע. הרעב מציק, הרגלים כושלות, הקור חודר עד לעצמות והמצב איום. התקצפו מורי הדרך והתחילו מקללים “באמא”, אמרו, כי עלינו לחזור אל פרה, ואם אין אנו רוצים לחזור, יחזרו לבדם ואותנו יעזבו כאן. התחילה פרשׁה של בקשות, הפצרות ותחנונים. הוספנו להם על שכרם ואז נאותו לנסות עוד פעם, אולי יעלה בידם להעלות אותנו על היבשה. שׁבנו על עקבותינו. הולכים אנו מלאים חלחלה. היאוש תוקף אותנו, הוא צובט וצובט. אפסה כל תקוה. או נמצא לנו קבר במצולות הנהר או נקפא בקור ההולך הלך וחזק. דומה שׁאנו עומדים בחדש שבט. הרוח משיב עלינו קרה חזקה. הוא צורב את הפנים, שורק ומילל. לוטשׁים אנו את עינינו, מסתכלים במרחק השומם. והנה נראה לנו כעין אי קטן בלב הנהר ועליו סוכת נצרים. קרן תקוה. אחזנו דרכנו אל האי, הולכים אנו בלב דופק והנה גם בן אדם על האי. לשמחתנו לא היה גבול. התחלנו קוראים אליו בקולי קולות ולנופף בכובעינו. הוא הפנה את ראשו ויראנו. נכנסנו אתו בדברים מרחוק. שאלנוהו כיצד אפשר לעלות אליו. הוא הראה לנו משעול צר. הלכנו באותו המשׁעול ועלינו על האי. מהלל שם ה’.

יוֹשב האי ספר לנו, כי הוא השתקע כאן לפני הרבה, הרבה שנים, גם בית בנה לו ויחיה את נפשו בציד דגים ובגדול עופות. אולם לפני חדשׁים אחדים נשרף ביתו והוא עם משׁפחתו גר במערה אשׁר חפר לו. חפצנו לרדת אל מערתו לנוח קצת ולחמם את אברינו הקפואים. הוא מנענו. במערה, הוא אומר, מוטלים שני בניו על ערש דוי, חולים הם בטיפוס. ישבנו על האדמה וסעדנו את לבנו. שאלנוהו כיצד נוכל להגיע אל פינסק. הוא אמר, כי לא רחוק מן האי הזה יש נהר שוטף בחזקה שׁמימיו אינם קפואים כבר, ובנהר הזה אפשר להגיע בסירה אל הכפר דוּקוֹבִיץ, ומשם אפשר ללכת ברגל עד פינסק על פני הגשר אשר בנו הגרמנים. יש לו גם סירה גדולה, אומר הוא אפס כי היא עומדת מעבר האי מזה והנהר השוטף הוא מהעבר השני והנחל שׁבין הסירה ובין הנהר קפוא ואי אפשר להביא את הסירה אל מקום המים השׁוטפים. מתעוררת אצלנו השׁאלה כיצד מביאים את הסירה אל המקום ההוא. ללון כאן תחת כפת השמים אין כל אפשרות. יש גם סכנה שהטיפוס ידבק בנו. אין לך דבר העומד בפני הרצון ועל אחת כמה וכמה בפני תשוקתו שׁל האדם להנצל ממות. השׂגנו חבלים וקשׁרנום אל הסירה, תחתיהו שׂמנו גזרי עץ עגולים, הכנסנו את צוארינו בעול ונסחב את הסירה על פני רוחב האי על גבי הגלילים. היתה עבודת פרך ממשׁ. עבדנו בשארית כחנו שעה תמימה, טבלנו כלנו בזעה, ובנטות היום לערוב הצלחנו להביא את הסירה אל הנהר השׁוטף. ירדנו בה ונסע.

והקור מתגבר. קרח נורא. בגדינו דבקו אל בשרינו, הזעה שספגו קפאה. אצבעותינו היו כמקלות. הרוח טלטל את הסירה כטלטל כפיס עץ. עוד רגע, והיא תתהפך. הסכנה גדולה. בשעה מאוחרת באנו אל דוקוביץ, זה היה אור ליום ו’ י“ט אדר ב’. נכנסנו אל בנין רעוע והרוס, ממש מאורת כלבים או רפת חזירים. זה היה הבנין היחידי שנשאר מכל הכפר. את כלו שׂרפו הגרמנים. בחורבה זו ישבו שלשׁ משפחות, אחת של יהודים ושׁתים של נוצרים. רהיטים לא היו, ישׁבו על הקרקע או על בולי עץ. בפנת החורבה היתה כעין כירה: ערמת שברי לבנים ועליהם בערו כפיסים ושרשים יבשים, ובשתי קדרות של חרס רתחו מים: הכינו תה בשׁביל יושׁבי החורבה. בפנה אחרת על ערמת תבן רקוב ומסריח מוטלת אשׁה זקנה, נוצרית, בת תשעים. חולה האשה מחלה מסוכנה ומחכה למותה, פעם בפעם היא מוציאה אנחה חרישית, בהאבקה עם מותה, אפס כי אין איש פונה אליה. אל ”הארמון“ הזה נכנסנו להנפש אחרי עמל היום. והחורבה הזאת היתה אז בעיני כהיכל מלך. יצאנו מן הסכנה והתקוה שעשעה אותנו, כי נזכה לשוב אל ביתנו. היהודי הביא כפיסי עץ ויבער מדורה באמצע ”הבית". התחממנו קצת. הוא הגישׁ לנו גם תה, כלומר מים רתוחים. בחצי האפל אשר בחורבה שׁתינו תה, גם אכלנו פת לחם נקשׁה שנשׁארה לנו. היהודי הציע לנו משׁכב על גבי הקרקע: הכניס אלומות תבן ושם למראשׁותינו ושֶשְתֵנוּ השתטחנו על האדמה הקשה ותיכף שקענו בשנה עמוקה. לא הרגשׁנו האיך עבר הלילה.

כמעט שעלה השחר הקיצונו. הקור החזק העירנו. יצאנו לדרך. שׁוב אנו עוברים על פני נהר שׁהקרח הנגלד עליו מחשׁב רגע, רגע להשבר תחת רגלינו. באנו אל הגשר. נצלנו ממות. מבלי שׂים לב לעיפותנו נשאנו רגלינו בקלות, כהולכים לקול תוף. אנו שׂמחים, מפטפטים ומרבים להג. אולם בעברנו כחצי הדרך ערבה שמחתנו. פגע בנו יהודי, שהלך מפינסק, וספר לנו, כי אתמול המיתו הפולנים ביריה ארבעה בחורים יהודים מעבר לנהר על לא דבר: סכנה גדולה, הוא אומר, לנפל בידי הפולנים, הם מגירים לטבח בלי משׁפט ובלי חקירה ודרישׁה. שוב תקפתנו חרדה, מי יודע אם אין אנו הולכים לקראת המות? הריקונו את כיסינו, קרענו את כל הנירות שׁהיו אצלנו, לבלתי תת עילה לפולנים למצא עלינו תנואות. נמוגים מפחד המשכנו את דרכנו.

הנה כבר נראתה העיר. רואים כבר את ראשׁי מגדלי בתי היראה של הנוצרים. הנה מנוצץ לנגד עינינו גם גג בית הכנסת הגדול. איזה חום מתוק חולף בכל אברינו. עיר המולדת! נדמה לנו, כי שׁנים עברו מן היום שׁנפרדנו ממנה. הנה רואים כבר מרחוק אנשים הולכים הנה והנה על חוף הנהר. מי הם הללו, יהודים, אחים בני ברית, או פולנים? שמחה מהולה בפחד. קרבנו אל הָעֲבָרָה ועלינו עליה. העברה הפליגה ולבי דופק ומרתת.

כמעט שׁקרבה העברה אל החוף עלה אלינו חיל פולני ויצונו ללכת אחריו, “ומי אשר יעז להתחמק יִיָרֶה”. הוא הביא אותנו אל המשטרה. חפשו בכל כיסינו, מששו בחיקנו, ולא הסתפקו בזה, הפשׁיטונו ערומים וימשׁשו ויבדקו. “בולשביק אתה” קורא אלי חיל אחד, “כל היהודים בולשביקים הם ומרגלים, את כולם צריך לירות, כירות את הכלבים”. פגישׁה טובה. דמי קפאו. התחלתי להוכיח, כי אינני בולשביק. “בעל בית אני, הנני אומר, הכל יודעים אותי בעיר, יו”ר הקואופרטיב הציוני אני, במלאכות אותו הקואופרטיב יצאתי לקנות שבר בשביל הרעבים" ועוד ועוד. הקצין הפולני הסתכל בי, מדד אותי מכף רגל עד קדקדי וירף ממני. כמורדף על צואר נסתי הביתה.

פרק שבעה עשר

ביום השבת יצאתי העירה. נפגשׁתי במכרי והנה כלם מדוכאים. יראים מפני צלם. נמנעים מלכת ברחוב גם ביום ולא כל שכן בלילה. ספרו לי על הדם הנקי שׁשפכו הפולנים בעיר ביום שׁכבשו אותה ועל כל תועבותיהם ומעשי זדונם ( הם יפורטו הלאה, בהעתקת התזכיר שהוגשׁ למורגנטוי ציר ארצות הברית). שׁמעתי את ספוריהם ושערותי סמרו.

עוד באותו השׁבוע נוכחתי, כי לא הגזימו האנשים. השוד והבזה נוראים. גוזלים וחומסים לעיני השמשׁ. שלטון האגרוף. הרחובות שוממים, אין עובר בהם כמעט יהודי. לפנות ערב סוגרים את הדלתות, מגיפים את התריסים ומתחבאים בבתים. הנגזלים והשדודים נושאים בשׂרם בשניהם ומחרישים יראים להתאונן פן יעירו עליהם את חמת החמסנים. הפקרות נוראה. החילים חולצים את הנעלים והמגפים הטובים מרגלי היהודים הנפגשׁים ברחוב ומשלחים אותם יחפים. אינם מפלים בין נער וזקן. מתעמרים ביהודים ומתקלסים בהם בחוצפה ויהורא, מורטים את זקניהם ויורקים בפניהם. קשׁה לקנות גם מושג קל שבקלים מהתועבות שנעשו אז בעיר. מין אינקביזיציה. האוירה התעבתה. עננים כבדים נתלו ממעל לראשנו. ראינו את עצמנו כנתונים בין זאבים טורפים. אי אפשר היה לשׂאת את חלול כבודנו הנרמס ברגלים מסואבות. חדלו מחשוב אותנו לאנשים. כיצד אפשר לשאת זאת?

ואני כֻלי חרדה. בעלותי בלילה על משכבי, לא הייתי פושט את בגדי. צריך להיות מוכן לכל צרה שלא תבא. לקול שאון קל הקיצותי, שעטת רגלי אנשים עוברים על יד ביתי הוליכה עלי אימים ולקול חיל שכור מתרונן מיין חרדתי חרדה גדולה. הקללה “בערב תאמר מי יתן בקר” התחילה להיות מובנה לי. בלכתי ביום ברחוב הייתי נועל נעלים קרועות ומטולאות. בראותי מרחוק חיל פולני, הייתי ממהר לשׁוב אחור או לעבר על המדרכה השנית למען התחמק ממנו. “עבדים משלו בנו פורק אין מידם”.

והמצב החמרי הקשה בעיר עדיין בתקפו עומד. מחסור במזון אמנם לא היה אבל כסף לקנות אותו אין. מקורות הפרנסה דללו לגמרי. משפחות אמידות למאות, ירדו מנכסיהן, לא היה להן במה לקנות לחם צר. הן רעבו בסתר, בושו לגלות את דחקן. ודלת העם, שאמנם לא בושו להכריז על עניותם, לא נענו. מוסדות החסד, שהיו קימות לפני המלחמה, נסגרו מאפס אמצעים. נורא ואיום.

בימים ההם התחילו מתקבלים כספים בשביל משפחות רבות שׁבעיר ובסביבה מאת קרוביהן שבאמריקא, תחת אשר בכל שנות המלחמה וגם בהיות הבולשביקים בפינסק נתק כל קשר בינינו ובין העולם הגדול. הכספים האלה היו מתקבלים ע“י הסקציה האמריקאית שעל יד המרכז הציוני בורשוי על שם ההסתדרות הציונית בפינסק. אנו היינו מדביקים את רשימת האנשים, שבשבילם התקבל כסף, ”בבית העם" ובלשכת הקאופרטיב הציוני. וכך היינו ממציאים את הכסף לתעודתו.

בסוף חודש אדר ב’ (תרע“ט) בא אלינו מר ברוך צוקרמן מאמריקה והביא את התמיכה הראשונה מאת אחינו שמעבר לאוקינוס. במעונו של המו”צ הפינסקאי נקראו לאספה באי כחן שׁל ההסתדרויות הפוליטיות: “הציונים הכלליים”, “צ”צ“ וה”בונד" להועץ כיצד לחלק את כסף התמיכה. אחרי אספות אחדות החלט להשתמשׁ בתמיכה לצרכי חג הפסח הקרוב. למען דעת מי ומי זקוק לתמיכה, החליטו לבקר בכל בתי היהודים אשר בעיר ולחקר את מצבה של כל משׁפחה. את כל העיר חלקו לעשרים אזורים. איש, איש מחברי ועדת התמיכה לקח אזור אחד לבקר בו. מפני קוצר הזמן הטילו על חברי הועדה לעבר איש, איש את אזורו ביום השבת ה’ ניסן ולמחרתו ביום ראשון ו’ ניסן.

ביום השבת בבקר השכם נאספו חברי הועדה יחד לפני צאתם לעבודה. פניהם הפיקו שׂמחת מעשה הצדקה, היו מאושרים, שיוכלו להמציא עזרה לאחים אומללים. הלשכה של ועדת התמיכה נקבעה ב“בית העם” הציוני, בית גדול בן 2 קומות, בקומה התחתונה ישבו שכנים ובעליונה היה “בית העם”. גם אני לקחתי אזור אחד.

יומיים קודם לכן, בג’ בניסן, בא אל פינסק מר ריקבֶרט מאמריקה והביא סכום כסף הגון, שנשלח מאמריקה בשביל משפחות רבות מאת קרוביהן. כדרכנו הדבקנו את רשימת האנשים, שׁבשבילם התקבל כסף, ב“בית העם”, וביום השבת מאז הבקר המה הבית מאנשים, אשר באו לראות אם אין שמותיהם נמצאים ברשימה.

מן השׁעה השביעית בבקר עד שלש אחה“צ הייתי עסוק בבקור הבתים אשר באזורי. אחר כך שבתי הביתה ואכלתי סעודת הצהרים אכילה חטופה, מפני שבארבע צריך הייתי להיות באספת חברי ”הקואופרטיב הציוני".

וזה דבר האספה.

כאשׁר נוכח הצבור בפינסק כמה רבה התועלת ש“הקואופרטיב הציוני” מביא לחבריו, קמו וייסדו עוד 3 קואופרטיבים: הבונדאים “קואופרטיב הפועלים”, הנוצרים “קואופרטיב נוצרי” והאדוקים קואופרטיב “עדת ישורון”. ארבעת הקואופרטיבים האלה התחילו מתחרים זה בזה בקנית מכלת. והיה, בהביא סוחר מכלת העירה, והתאמץ כל קואופרטיב לקנות אותה והיה מוסיף על השער. הדבר הזה גרם לכל הקואופרטיבים הפסד מרובה. נוצרי אחד, עמד על הקלקלה הזו ובלבו נולד רעיון לאחד את כל הקואופרטיבים בקנית מכלת, הוא פנה אל הקומנדנט הפולני, לנדסברג שמו, בהצעה זו. הקומנדנט הסכים לזה. בר“ח ניסן קבל ”הקואופרטיב הציוני“ בחתימתו של לנדסברג הצעה לכנס את חבריו ולדון בדבר האחוד. ובהערה היה כתוב, כי הוא נותן למפרע הרשיון לאספה עלינו יהיה רק להודיע לקומנדטורה את זמן האספה ומקומה. הצעות כאלו קבלו כל הקואופרטיבים. אנו קבענו האספה ליום השבת ה’ ניסן בארבע אחה”צ “בבית העם”. הודענו זאת לקומנדנט. אני בתור יו"ר הקאופרטיב צריך הייתי לפתח את האספה.

ב“בית העם” מצאתי כבר אנשים רבים מאד. אלה באו לקרא ספרים ועתונים. אלה לראות את רשימת האנשׁים, שבשבילם התקבל כסף מאמריקה, ואלה אל האספה. פתחתי את האספה והסברתי לנאספים את ענין יסוד המרכז. התחילה שקלא וטריא אלה היו בעד ואלה כנגד. כאשר נגמרה האספה, נכנסתי אל חדר צדדי לנוח קצת. באותו החדר היו עוד חברים ציונים אחדים. פתאום נשמע שאון באולם הגדול ובחורים אחדים התפרצו אל חדרנו, הם אמרו, כי חיילים פולנים תופשׂים אנשים לעבודה (היה כבר לפנות ערב, לא זמן עבודה, והתפיסה שמשה רק אמתלא לקבל שוחד). אנו לא שמנו לב לזה. כעבור רגע נשׁנה השאון ביתר עז. היושבים בחדר יצאו אל האולם הגדול. נותרתי אני לבדי. פתאום התפרץ אל החדר חיל פולני גוץ ויתן עלי בקולו; “למה אתה יושב כאן?” מה לך כי נזעקת? עניתי בתקיפות. הוא הרים רובהו ורצה להכותני בנצבו. קמתי ואצא אל האולם הגדול. בעברי דרך חדר המזנון, משכו את תשומת לבי 2 חילים, שעמדו על יד ארון המזון הפתוח ויאכלו במנוחה את העוגות והגלוסקאות שהיו בו, גם שמו בכיסיהם. כאשר נכנסתי אל האולם, הזדעזעתי. כחמישים יהודים, רובם צעירים וצעירות, עומדים חורים כסיד סמוך לקירות האולם וחילים אחדים מתרוצצים כמטורפים הנה והנה. זאבי טרף בעדר צאן. לא הבינותי מה החילים הללו רוצים.

“הלא יש לנו רשיון לאספה הזאת”, פניתי אל החילים. תשובה לא קבלתי. זנק אלי חיל וינף עלי את רובהו. נסבותי מפניו ואצא מן האולם. נכנסתי אל המטבח. והנה הרגשתי מדרגות יורדות משם אל החצר. עד עכשיו לא ידעתי לגמרי על מציאותן של המדרגות הללו. אנו היינו עולים אל הבית במדרגות העולות מן הרחוב. איזה כח נעלם העירני לרדת. ירדתי. נמצאתי בחצר. שׁם היה שער פתוח אל הרחוב. מכיון שלא עלה על דעתי, כי סכנה צפויה לי כאן, לכן לא יצאתי מן החצר. נכנסתי אל מעונו של מכירי, שישב בדיוטא התחתונה של “בית העם”. לא עברו רגעים מועטים והנה פלוגת חילים רוכבי אפנים נסבו על הבית. לא הבינותי פשר הדבר הזה. פתאום נשמע מלמעלה, מ“בית העם”, קול בכי נערות נורא. פחד אחזני. איזה דבר איום מתרגש ובא, אעפ“י שלא פללתי, כי יהיה כך נורא, כמו שהיה אחר כך. רציתי כבר ללכת הביתה, אפס כי לא היתה לי כל אפשרות: החילים הקיפו את הבית מכל רוחותיו. נצנצה במוחי מחשבה פן ירדו החילים אל הדיוטא התחתונה, ואם יהיו ביניהם אותם שני החילים, שׁרצו להכותני ב”בית העם", יְכַלוּ בי את חמתם. הגדתי את פחדי לבעל המעון. הוא יעצני להתחבא בחנותו, שאליה אפשר היה להכנס מן המעון. עשיתי כעצתו. דלת החנות אל עבר הרחוב היתה סגורה מפני קדושת השבת. עמדתי שם בחשׁכה, לא יכולתי לתת חשבון לעצמי מה קרה, למה גדלה המהומה ולשם מה באו לכאן כל כך הרבה חילים?

ובכי הנערות מלמעלה הולך ומתגבר, צועקות הן ומיללות, לבי התפלץ. והנה נשמעו קולות חילים במעון שבדיוטה התחתונה, וברגע נפתחה הדלת של החנות וחיל נכנס. הוא הדליק גפרור, אבל לא ראני, מפני שעמדתי בפנה מאחריו. אחרי החיל הראשון נכנס שני ויפתח את הדלת הפונה אל הרחוב. החנות מלאה אור. החילים בפנותם לצאת, ראוני. “הידים למעלה”! קרא אלי חיל אחד ויכונן אלי את רובהו. נבוכותי ולא הרימותי את ידי. כפשע היה ביני ובין המות. בעל הבית מהר אלי ויקרא: “הרימה את ידיך!” מלאתי את מצותו. נצלתי בזה ממות ודאי. החיל הכני מכה חזקה בעץ רובהו על חזי השמאלי והתחיל בודק בכיסי. ברגע זה נשמעה ירית רובה. “יורים אלינו”, קרא אחד החילים בחרדה. החילים יצאו במרוצה אל הרחוב, הסתכלו הנה והנה ואחר שבו אל החנות. התחילו בודקים בה. שברו את מגֵרת שלחן הקופה ויוציאו ממנה את הכסף, גם פתחו את הארונות והארגזים; את כל אשר מצאו שמו בכיסיהם. כַנְלוֹתָם לגזול, הוציאוני מן החנות אל המעון. שם היו חילים אחדים, שעסקו בבזה. כעבר רגעים מספר הלכו החילים, רק שנים נשארו לשׁמר אותנו, כלומר אותי ואת שאר האנשים אשר היו שם. הם היו שבעה: בעל המעון ואשתו, שהיתה חולה מוטלת במטה, חותנו של בעל המעון ועוד שני בחורים ושתי נערות, ארוסותיהם של הבחורים.

והצעקות, הבכי והיללה מלמעלה אינם פוסקים. בוכות נערות, צועקים גברים, רועשים החילים ומקללים “באמא”. כמדקרות חרב היה לי בכי הנערות, רגע רָפָה ורגע משנהו פרץ ביתר עז. ומתוך הבכי נשמעו צעקות: מדוע? אויה! ופתאום נקישׁת גוף אדם נופל על הרצפה. מי יוכל לבאר לי מה נעשה שמה?

נכנס סגן קצין ויצו לאחד משני החילים ששמרו אותנו ללכת אחריו. נשׁאר אתנו רק חיל אחד. והנה נשתתקו הבכי והצעקות מלמעלה וקול צעדי אנשים רבים, היורדים במדרגות מ“בית העם”, עלה באזני. הצצתי מן החלון: קהל אנשים ונשים, כלם מכירי הטובים, מסתדרים ברחוב, וחילים עם חרבות שלופות בידיהם, מקיפים אותם. זזו, הלכו אל עבר הרחוב, ששם היה מעון הקומנדטורה. כמו אבן מעמסה נגולה מעל לבי. הייתי בטוח, כי כמעט שיבאו אל הקומנדטורה ישתחררו. פניתי אל החיל-השומר ובקשתי ממנו, שיתנני להספח אל הקהל וללכת אתם אל הקומנדנטורה. הוא לא הרשׁה. “אני צֻוֵיתִי לשמר את כלכם כאן”.

היום נטה. בין השׁמשות. הבטתי על שעוני והנה כבר ששׁ וחצי, יש לי עוד שעה וחצי. אם עד שמונה לא יקָרא לי דרור, אהיה אנוס ללון כאן, וכמה יבהלו אשׁתי ובני, אם לא אבא ללון. אובד עצות הייתי.

פתאום דרדור תכוף, כאלו עשׂרות רובים ירו בבת אחת, או מכונת יריה התחילה קולעת כדורי מות. חרדת אלקים נפלה עלינו. החיל נבהל גם הוא. “הבולשביקים תוקפים אותנו”, קרא בחרדה ויקרב אל החלון ואת רובהו כונן אל הרחוב מוכן לירות. הבטתי בחלון. הרחוב ריק, אין בו נפש חיה. חצר מות. בפאתי מערב נראתה שלהבת השקיעה. קרעי עננים אדומים כדם משוטטים במרום. “עונש הרשעים בגיהנום”. יגון קודר, מְעַנֶה ומחניק הציף את הרחוב מן הקצה עד הקצה. המון שֵׁדֵי אימתה ומלאכי חבלה חוגגים את חגם. בחלל האויר כאלו נשמע קול משק כנפי מלאך המות. צללים שׁחורים התחילו מטפסים על הקירות, השׁתטחו בכל רוחב החדר, עטפו לא רק את כל אשׁר מסביב לנו, חדרו גם אל תוך הנשמה. איזה סוד מחריד. כאבן דומם ישבנו כולנו. לא הוצאנו הגה מפינו. אברינו כאלו נשתתקו. העיפותי עין ביושבים והנה פניהם חורים כפני מתים, בודאי היו גם פני כך.

כאשר גבר החושׁך בחדר, הדליק בעל המעון עששית קטנה, שצלתה היתה מרובה מאורה. הצטופפנו כלנו מסביב לשלחן ונדום, היינו כאנשים המתאבלים על מת. שעמום ושממון תקפו אותנו, לא ידענו נפשנו. אני תמכתי את ראשי על אגרופי ואנמנם קצת. פתאום הקיצותי כנשוך נחש, פקחתי את עיני ולאור העששית הכהה ראיתי את החיל יושב ומביא בסדר את רובהו. האין הוא מתכונן להמית את כלנו יחד? ומי ידרש דמנו מידו? והרגעים נמשׁכים כשעות: השעון כאלו נעצר בהליכתו. מחוגיו עומדים במקום אחד. דומה, כי אני אסור כאן זה זמן רב, עשר שעות בודאי, והשעון מראה רק את השעה התשׁיעית.

אשתו החולה של בעל המעון התחילה מבקשת, שישׂימו לה תחבשת קרה על ראשה. בבית לא היו מים קרים. הלך בעלה ברשיון החיל אל הדירה השׁנית שבדיוטה התחתונה של “בית העם” לקחת מים. כרגע שב נבהל ולחש על אזני בעברית: “שם נמצא הרוג”. כרעם ממרום פוצצתני הידיעה הזאת, הרוג! מאין? מי הוא? נזכרתי, כי בני הצעיר היה בצהרים ב“בית העם” ומי יודע מה היה לו. כלי רועד כמו בהתקפת קדחת התחלתי צועד אחת הנה ואחת הנה. צר היה לי הבית. מחשבותי התבלבלו. “שם נמצא הרוג”, דם אדם נשפך, דם נקיים, ומי הוא הקרבן ובידי מי נהרג?

בשעה העשירית נשמע קול דופק בדלת. החיל קם ויפתח. נכנס סגן קצין בלוית חילים אחדים. “איה ההרוג?” שאל סגן הקצין. בדירה השנית, ענה בעל המעון. אני פניתי אל סגן הקצין ואשאל: מדוע זה נאסרתי ומתי יקָרא לי דרור? הוא הצטחק בצחוק השטן ויען: “על ככר השוק מוטלים 45 משׁלכם, שהומתו ביריה, ועד אור הבקר תהיה גם אתה כאחד מהם”. אעפ“י שחרדתי לא עברה עוד, בכ”ז הייתי בטוח, כי רק ליראני הוא מִתְכָוֵן. הם יצאו. כעבר עת קצרה הגיע לאזני קול צעדי אנשים עולים במדרגות אל “בית העם” ותיכף נשמע משם רעש שׁבירת ארונות, עקירת הרצפה וקרקור הקירות. כהתמם את מעשיהם ירדו, שמעתי את קול פעמיהם ברדתם. התחלנו רועדים ומרתתים, מי יודע אם לא יכנסו אלינו?

עברה שעה, עברו שעתים וישועה אין. והנה קם החיל והודיע, כי הוא עוזב אותנו והולך לו. “עיף אני”, הוא אומר, “גם רעב, אין לי כח לשבת כאן”. דבריו הבהילוני, יראתי פן צפונה בזה איזו פרובוקציה. מי יודע להיכן יעלם ואחר כך יעלילו עלינו, כי אנחנו הרגנוהו. הגדתי את פחדי לבחורים ולבחורות;כלנו עמדנו על יד הדלת ולא נְתַנוּהוּ לצאת, בעל המעון הגישׁ לו אוכל ותה. הוא אכל ושתה ואחר השתרע על הספה, ואת הרובה העמיד למראשותיו, ולי אמר, כי כמעט שיתחילו לדפק בדלת, אמהר להעירו, מפני שעליו להיות עֵר, בשעה שהוא שומר נאסרים.

עבר חצי הלילה. כבר השעה הראשונה אחר חצות. מתי יבא הקץ לענוינו?

בשעה השניה נשמעה פתאום דפיקה חזקה בתריס החלון. מהרתי להעיר את החיל. הוא קם ויפתח את הדלת. נכנס סגן קצין בלוית חיל. סגן הקצין צוה לשומרנו ללכת. הוא יצא. אז פנה אלי ויודיע, כי הוא צריך לבדק אותי. “הלא כבר בדקוני בשעה שנאסרתי”, אמרתי. אין בכך כלום, ענני, הוא משש את כל כיסי בגדי, צוני גם לחלץ את נעלי, חפשׂ ובדק. לא מצא כלום. אחר כך בדק את שני הבחורים. בכיס אחד מהם מצא ארנק כסף. הניח את הארנק אצלו על השלחן ויצוה לכל הנאסרים לצאת אל החדר השני. נשׁארתי אני לבדי. אז פנה אלי ויאמר: “לבש את אדרתך ולך אתי אל ככר השוק, שמה תיָרה גם אתה, כמו שֶׁנוֹרוּ 35 מאלה, אשר נאסרו כאן לפנות ערב”. מוראך לא יפול עלי, עניתי, אין בי כל חטא, וגם אלה אשר נאסרו כאן חפים מפשע. בולשביקים הנם כלם, קרא בקול, וגם אתה הנך כמותם, זה אני יודע אל נכון, הבה אספר לך מאין נודע לי על דבר אספתכם. אני יודע לדבר יהודית, והנה אתמול לפנות ערב נכנסתי אל בית הכנסת שלכם. שׁמעתי בחורים מספרים זה עם זה ואומרים: “צריך לצאת בכח מזוין נגד הפולנים ולגרש אותם מכאן, הבולשׁביקים קרובים אל העיר וגם הם יעזרו לנו”. צדקתם, אמרתי להם, צריך לבא בדברים עם הבולשביקים ובכחות מאוחדים נוכל לפולנים. והבחורים הוסיפו: “מחר נאסף ונועץ מה לעשות”. טוב מאד, אמרתי, ואיפה תהיה האספה? “בבית העם”, אשר ברחוב “הסוחרים”, לפנות ערב“, היתה התשובה. והנה באתי ואתפוש את כל המורדים, גמר בשׂמחה כמנצח. שא נא לי, אמרתי, אשׁאלך שתי שאלות: קודם כל הראית אותי בבית הכנסת או ב”בית העם“? לא, ענני. אם כן, איפוא, מדוע אתה מאשׁים אותי, כי בולשביק אני? ושנית, האפשר להעלות על הדעת, כי אנשים החפצים לשוחח בענין מסוכן כזה ידברו עליו בפרהסיה בבית הכנסת, ולא עוד, אלא שיגלו את סודם לאישׁ, אשׁר לא ידעוהו מתמול שׁלשׁום אך ורק מפני שהוא מדבר יהודית? הוא שתק רגע ואחר אמר אלי ”הבה נלכה“. ”נלכה!“, עניתי. כאשר קמתי ללכת, קרב החיל ויקרץ אלי בעיניו ובידו הימנית עשׂה תנועות, כאלו הוא מונה כסף אל תוך כפו השמאלית. הבינותי לרמזיו. פניתי אל סגן הקצין ושׁאלתי כמה הוא רוצה. שׁשה אנשים הנכם, אמר, יתן כל אחד חמשים רובלים, יחד שלש מאות רובלים. מה אתה סח? אמרתי, איפה נקח לך סכום גדול כזה? אני יכול לתת לך חמישים רובלים כופר כלנו. חמישים רובלים? תמה, אם כן הבה נלך. אני הולך, אמרתי, גם שר השוטרים, גם הקומנדנט יודעים אותי, איני מפחד כלום. תן מאתים, מאה וחמישים, מאה, אמר. יותר מחמישׁים אין לי אפשרות לתת, עניתי בתקיפות ובהחלט. הוא חשב רגע ואחר אמר: הבה כסף. נכנסתי אל החדר השׁני ובקשתי שיתנו לי חמשׁים רובלים. בעל המעון אמר לי, הנה בארנק של הבחור ישׁ כסף, יוציא ממנו חמישים רובלים וחסל. שׁבתי ואמרתי זאת לסגן הקצין. הוא פתח את הארנק, מצא בו 48 רובלים צַרִיים ושׁני רובלים אָב אוֹסְטְ (שטרות כסף שהוציאו הגרמנים ברוסיה). בארנק נשאר עוד שטר כסף אוסטריה שׁל 20 קרונים. גם זה לי, אמר, וישם את הכל בכיסו, ופנה ללכת יחד עם החיל. פניתי אליו ואמרתי: הנה אשתי ובני שׁרויים בפחד, הם אינם יודעים איפה אני, וללכת יחידי הביתה הנני ירא, לכן אבקשכם, כי תלווני אל ביתי. ניחא, אמרו. יצאתי אתם. הם הלכו אתי רק מרחק קטן מאד ויעזבוני וישׁובו. מה אתם עושים? קראתי בקול פחדים. ”לך ואל תעמוד“, קראו, ויתרחקו ממני בצעדים מהירים. נרעש ונבהל נשארתי עומד במקומי. מה אעשה? כיצד אמשׁיך את דרכי? הלא אם אתפשׂ בידי איזה חיל בליל חרדות זה ימתני בלי כל ספק. התכנסתי בפנת אחד הבתים והסתכלתי מסביבותי. אין איש. אמצתי לבי ואלך, כשאזני קשובות לכל אושה קלה. הד צעדי הפחידני, צל העצים החשופים הוליך עלי אימים. עברתי צעדים אחדים והתעכבתי על יד אחד הבתים בקרן זוית ועיני לטשתי לכל צד. אחזתי דרכי הלאה. נדמה לי פתאום, כי איש הולך לקראתי. השתטחתי מלוא קומתי על האדמה ליד המדרכה ואת רוחי אספתי אלי, לבלתי ירגישו בי. מהלל שם ה’, אין איש. קמתי ואלך הלאה. את פרשת הרחובות עברתי בזחילה על ידי ועל רגלי. יותר משעה תמימה ארכה דרכי הקצרה, מהלך רגעים אחדים. מצאתי את בני משפחתי ישנים. עליתי על יצועי רועד ומרתת. לא יכולתי לתת דין וחשבון לעצמי מה שעבר עלי בשעות מספר אלה. את עיני לא עצמתי, נעצתי אותן אל תוך החשכה ומראות איומים נצבו לנגדי: דם אדם, אנשים מוכים, נערות מתעלפות ויחד עם זה התחלתי מרגיש כאב חזק בחזי מן המכה שהֻכיתי בידי החיל בחנות. כמעט שעלה השחר, ירדתי מעל מטתי ואשׁב ליד השלחן משמים ונדכא. והנה התפרץ אל ביתי שלמה בַנְקוֹבְסְקִי וישאלני, אם ראיתי את בנו יחידו. אמרתי לו, כי ראיתי אותו מובל מ”בית העם“ אל הקומנדנטורה, ובודאי שחררו אותו, אלא מפני שירא ללכת הביתה בשעה מאוחרת בלילה, נשאר ללון בבית אחד מחבריו. עוד אני מדבר והנה נכנסו במרוצה משה ברגמן ואשתו נדהמים ונרגזים וישאלוני אם ראיתי את ישׂראל בנם. עניתי להם מה שעניתי לבנקובסקי: ראיתיו מובל אל הקומנדנטורה ובלי ספק ישׁוב תיכף. באותו הרגע התפרצה בתו של המורה גיטלמן באותה השאלה אם ראיתי את אביה. כן ראיתיו, אמרתי, הוא הובל עם כל הנאסרים אל הקומנדנטורה ועוד מעט ישובו כלם. מה אתה סח? קראה בקול יללה, זה עתה הייתי על ככר השוק, והנה שׁם ערמת חללים מתבוססים בדם. כל היושׁבים נסו מנוסת חרב ואני צנחתי על מקומי כאיש שֶׁאֲחָזַוּעֲוִית. עיני חשׁכו ועשתנותי נבוכו. אימת מות נפלה עלי. יראתי לשבת בביתי. נכנסתי אל בית ”מושב הזקנים" הסמוך לביתי והתחבאתי שם.

לפנות ערב נקראתי אל בית חבר ציוני. שם היו שלשה חברים. התיעצנו מה לעשׂות. את פרטי האסון לא ידענו. הרגשנו רק, כי אסון נורא קרה. בקוים כוללים כתבנו מה שאירע והחלטנו לשלח את המכתב לחברים הציונים שבורשה ע“י אישׁ עתי. לשלחו ע”י הפוסתא יראנו. אבל המכתב לא נשלח: השלטון אסר את היציאה מן העיר לימים אחדים.

ובעיר “חושך ואפלה”. אנשים ונשים רצים כמטורפים ומחפשים את בני משפחתם, אשׁר נעלמו פתאום. מתוך בכי ויללה הם שואלים את כל הבא לקראתם אפשר ראה, או שמע לאן נשלחו הנאסרים ומה נעשה להם. העיר היתה ל“חרדת אלקים”, כאלו דליקה נפלה בה או רעשׁה האדמה תחתיה. מהומה ומבוכה, יללה ומספד. אי-אפשר לתאר במלים את אשר היה אז.

ביום השני ז’ בנסן התחיל הדבר להתברר קצת. נודע אל נכון, כי רבים מן הנאסרים נהרגו במוצאי שבת והובאו לקבורה בבית העלמין הישן, אשר בטבור העיר, ויתרם נאסרו בבית האסורים. אני מצאתי חובה לעצמי לבקר את קבר הקדושים. הלכתי אל בית העלמין. השומר אמר לי, כי צֻוָה מאת השלטון לבלתי תת לאיש להכנס לבית העלמין, ונעל בפני את הדלת הפונה מביתו אל בית העלמין. מהרתי ואפתח את החלון ובקפיצה עברתי בעדו ואגש אל הקבר. הכרתי אותו על פי האדמה התחוחה והנקיה מן הקוצים והחרולים, אשר כסו את כל בית העלמין. בארבע פנותיו של הקבר תקועות יתדות לסמן. לבי היה לאבן. בלכתי אל בית הקברות חשבתי, כי על הקבר הרענן של החברים היקרים יִפָּתַח מקור דמעותי ואמסה את עפרם הקדוש, אולם טעיתי. נִטְלָה ממניאפשרות הבכיה, נָשְתוּ הדמעות ותחרבנה. רק כאב חזק צבת את הלב. פתאום נמוטו רגלי ואפול מלא קומתי על האדמה הרכה והלחה. גהרתי על הקבר כבול עץ, לא יכולתי להניע אבר. ואז נדרתי להתמכר לעבודה הקשה והמסוכנה, לאסוף את פרטי המאורע הנורא ולהפיץ אור עליו. מי יודע, אמרתי בלבי, אולי הצילני ה’ ממות, למען אסיר את הלוט והתעלומה הנסוכים על הרצח הזה. יוָדע לכל הפחות בעולם את אשר עולַל לנו.

מעודד ומרוגע יצאתי מבית העלמין. ידעתי מה היא חובתי. והמחשׁבה על חובתי זו לא הרפתה ממני רגע, היא יִשְׁנָה אותי בעלותי על משכבי וְהֵשִיחָה אותי בהקיצי בבקר. “לעבודה!”, קרא אלי קול חבוי מעמקי נשמתי: “אפשר, כי בזה תעמיד את עצמך בסכנה, אולם אין אתה בן חורין להפטר ממנה;קבץ לאחד אחד את החוטים הבודדים, אסוף קו אל קו ופרט אחד אל משנהו, למען תצא לך תמונה ברורה ומלאה של השׁחיטה. נשמות חבריך הקדושים דורשות זאת ממך”.

וממחרת נגשתי לעבודה. והעבודה קשה לאין שעור. בעיר נפוצו שמועות שונות ומוזרות, הן היו סותרות זו את זו, צריך היה לבור את הבר מן התבן, וגם לעשות את הכל בזהירות, לבלתי יוָדע הדבר לשלטון. היהודים פחדו לגלות לי מה שידעו. למען הציל מפיהם דבר, דרושה היתה התחכמות מיוחדה. רשימה בלתי מלאה של האנשים שנעלמו היתה לי כבר צריך היה למלא אותה, והעקר להוָדע על פרטי האסון.

בשׁעת חקירתי נודעו לי שׁמות היהודים העגלונים, שאספו במצות המשטרה את ההרוגים על ככר השוק ביום הראשון 6 ניסן בבקר ויביאום אל בית העלמין, ושמות אלה אשר חפרו את הקבר ויביאו את הקדושים לקבורה. אחרי התאמצות יתרה עלה בידי להטות את לבם, שיספרו לי את הידוע להם. חקרתי עוד אנשים, שהיו אצל “בית העם”, בשעה שהחילים התחילו לחפשׂ אנשים לעבודה. לקחתי דברים עם היהודים הגרים אצל ככר השוק ויראו בעיניהם את אשׁר היה בשׁעת ההריגה וממחרת בבקר. ואחרי שהשתחררו הנאסרים מבית האסורים, חקרתי גם אותם, וכך יצאה לי תמונה מלאה ושלמה של השחיטה. תמונה אשׁר תזעזע כל לב ותקפיא את הדם בעורקים. ובכל תאור התמונה הזאת אין גם משהו שבמשהו מן ההגזמה וההפלגה, כל הפרטים נֻפו בעשר נפות. וכל פרט שלא הייתי בטוח באמתו בכל מאה האחוזים, לא הכנסתי אותו ברשׁימה. הכל אֻשַׁר ע"י עדים רבים, שהתיצבו לפני הקומיסיה הסימאית, שׁבאה לפינסק לשם חקירת הדבר, גם לפני מרגנטוי, ציר ארצות הברית, שגם הוא בא לשׁם חקירה זו, (אודותיהם ידֻבר להלן).

פרק שמונה עשר

וזהי תאור כל המקרה מתחלתו ועד סופו[3]

בשעת אספת הקאופרטיב ב“בית העם” סובבו חילים ברחובות הסמוכים ויתפסו יהודים לעבודה. זו לא היתה אלא אמתלא. רצונם היה לקבל שוחד מאת הנתפשׂים. כך היתה דרכם תמיד. בין החילים הללו היה חיל יהודי, קוֹזַק שׁמו, נבל ורע מעללים, שׁהיה ידוע בעיר מולדתו לגנב מפורסם, ואשר נספח אל הצבא הפולני בכונה תחלה לגזל ולחמס[4]. בקרן הרחובות ה“צפונית” ו“הסוחרים” אצל “בית העם” עצרו החילים יהודים אחדים ויסחבום לעבודה ואחרי קבלם מהם שׁוחד שחררום. צעירים אחדים, שׁרצו לתפשם, נסו אל “בית העם”. קוזק וחבריו רדפו אחריהם ויעלו במעלות הבית ויכנסו פנימה. במצאם בבית אנשׁים רבים, נצנץ רעיון במוחם להשׁתמש במקרה הזה לשם שׁוֹד ובז. הם מהרו אל השטב ויודיעו, כי גלו אספה של בולשביקים. נשלחה פלוגת חילים רוכבי אפנים לחפש את “הבולשביקים”. החילים התפרצו אל “בית העם” ובלי חקריה ודרישה ומבלי תת לנמצאים שם לדבר דבר, התחילו מכים אותם מכות רצח ויחד עם זה חפשו ויבדקו בכיסיהם ויבוזו את כל אשר מצאו. יותר מחמשׁים אלף רובלים נגזלו באותו מעמד מאת הנתפשים, אלה אשׁר נסו להתאונן על השׁוד, הֻכו באכזריות נוראה ויהיו אנוסים להשׁתתק. למען הצדיק את מעשה החמס, ירה אחד החילים אל התקרה והתחיל צועק: “הזידים יורים אלינו” (זוהי היריה אשׁר שׁמעתי, בעמדי בחנותו של גוטליב).

בחצר “בית העם” נמצאו בחורים אחדים, אשר נמלטו להתם מן הרחוב, לבלתי התפש בידי החילים. 5 מהם: אהרון גלויברמן, ישׁעיהו גוטליב, משׁה קרמן, ישראל וֶלמן ויוסף שַבזִיז, התחבאו בקיטון שׁתחת המדרגות, העולות אל הדיוטא השנית של הבית, ששם היה “בית העם”, וינעלו אחריהם את הדלת. חיל אחד הרגישׁ בזה ויור פנימה. הכדור חלף את הקיר ויפגע בראשו של גלויברמן וימיתהו תחתיו והוא הובא אחר כך אל המעון הסמוך למעונו של גוטליב (זהו ההרוג, אשׁר עליו הודיע לי גוטליב בלילה, בשובו עם המים הקרים בשׁביל אשׁתו).

אחרי אשר נצלו החילים את הנתפשים ב“בית העם”, הורידום למטה. ובאותו הזמן תפסו חילים ברחוב צעירים יהודים, אשר נזדמנו בקרבת “בית העם” ויכניסום אל תוך קהל הנתפשים, ולא עוד, אלא שׁהתפרצו אל בתים ברחובות הסמוכים ויאסרו צעירים ויסחבום ויכניסום אל תוך הנתפשים וגם הם הומתו באותו ערב יחד עם שׁאר המומתים, אעפ“י שלא היו לגמרי ”בבית העם".

פלוגת חילים רגלים ורוכבי אפנים סבו את הנאסרים כשׁרשרת מהודקה ויצוום ללכת. בדרך הכום מכות אכזריות בנצבי הרובים. רבים מן המוכים נפלו לארץ מעצמת הכאב ויהיו למרמס להולכים אחריהם, מפני שהחילים לא נתנום לעמוד רגע קל עד אשר יקומו הנופלים. מרתתים וחרדים כשיות נדחות, אשר עדת זאבים הקיפון, היו האומללים. ההולכים מן הצד ומאחור התאמצו להכנס אל תוך הקבוצה, למען המלט ממכותיהם של מוליכיהם האכזרים.

ברחוב פְלֶבְסְקִי עמד הרופא הצבאי בוּקְרַבַא על יד ביתו ובעבור הנאסרים על פניו, שאל את החילים מי המה אלה? “בולשביקים”, ענו החילים. אם ז’ידים המה, קרא בוקרבא, כלם למיתה, ובדברו בעט ברגלו בבטנה של העלמה איזנברג והיא נפלה לארץ. החילים הרימוה במכות מגלבים והיא נגררה בשארית כחותיה עם כל הנאסרים.

מרחוב פלבסקי הובילו את הנאסרים אל הרחוב הפטרבורגי עד לפני הקומנדנטורה. נוראה ואיומה היתה הדרך. מטר מכות ומהלומות נתך על הנאסרים. הכו במגלבים, במקלות, בכידונים ובנצבי הרובים. על יד הקומנדנטורה עמדו. מן הבית יצאו חילים חדשׁים והתחילו שוב לחפש ולבדק בכיסי הנאסרים, עוללו אחרי החילים הראשונים. באותה שעה עבר שם במקרה צעיר אחד פינחס קרסילשׁציק עם בחירתו בוֹבֶל פוֹלַיק, תפסו אותו והכניסוהו אל תוך הנאסרים וכעבר שעה קלה, הומת גם הוא בין שׁאר המומתים.

אחד החילים נכנס אל הקומנדנטורה והודיע, כי תפסו אספה של בולשביקים, ובלי חקירה ודרישה כל שהיא, ומבלי שאל גם לשמותיהם של הנאסרים, הוּצְאָה במשך רגעים אחדים פקודה להמיתם ביריה. בעת ההיא נמצא בקומנדנטורה מר רִיקְבֶרְט, זה שהביא את הכסף, שנשלח מאמריקה בשביל משפחות רבות, ובשׁמעו את גזר הדין, מהר לנוס מן העיר במסע הראשון היוצא לורשוי ועל ידו נודע הדבר בורשוי עוד ביום הראשון בבקר.

הנאסרים צֻווּ ללכת אל עבר השוק. כשבאו עד פנת הרחוב הפטרבורגי והרחוב הסובורני, שמשם עולה דרך אחת אל בית האסורים ודרך שנית אל ככר השׁוק, עצרו החילים את הנאסרים, ויעמדו להועץ מה לעשות, אם להובילם אל בית האסורים או אל ככר השוק. כנראה, לא התקבלה בקומנדנטורה החלטה להמית את הנאסרים תיכף, אפשר היה לדחות את מלוי גזר הדין למחר ולהוביל עכשיו את הנאסרים אל בית האסורים. הפקפוק ארך רגעים אחדים. הובילו את הנאסרים אל ככר השוק. עמדו על יד המנזר. כבר היה ערב. האומללים לא ידעו למה ולהיכן מובילים אותם. והנה קרב אוטומוביל צבאי וממנו ירדו שני קצינים, עפ“י פקודתם סדרו את הנאסרים אצל קיר המנזר. ואחר כך הודיעו, כי הגברים, הזקנים והנשים יצאו מן השורה. יצאו כל הנשים ורק 15 גברים. זקנים אחדים נשארו בשורה: החילים שעמדו על ידם לא נתנום לצאת. כך נשארו אצל הקיר המורה דוד מושקובסקי בן 50, המורה שׂמחה שולמן בן 48 ומשה ליב פרידמן בן 49. נִתְּנָה פקודה לחילים להסתדר ולמלא את רוביהם. האוטומוביל האיר בפרוז’קטור את העומדים על יד הקיר. אז הבינו האומללים, כי קרוב קצם. אחדים התחילו צועקים, כי הנם נקיים מעון, בקשו רחמים, אולם החילים השתיקו אותם במכות על פניהם. נערה אחת, פרומה איזנברג, בחירתו של צבי ליבמן, התפרצה כמטורפת ממקומה ותרץ במרוצה פראית אל בחירה ותפול על צואריו ותחבקתו בזרועותיה ותקרא בקול קורע שמים: ”מות אמות אתך“. בשום אופן לא רצתה לסור ממנו. שני חילים אחזוה, התיקוה מזרועות בחירה במהלומות השׁיבוה למקומה. איומה היתה הפרידה הזאת. ילל הנערה יכול לְהָמֵס גם לב אבן. היא נפלה לארץ ותתעלף, החיל שעמד אצלה אמר: ”אלמלא חסתי על הכדור, הייתי ממית את הז’ידובקה הזאת כְהָמִית כלבה".

הודיעו לעומדים אצל הקיר, כי יכונו למות. קמו צעקות נוראות, בכי ויללה. ושני הקצינים ורבים מן החילים הביטו אל המראה המחריד הזה בלעג מר. אז נשמע קולו של המורה דוד מושקובסקי: “אחים. נמות מות קדושׁים, אמרו אחרי את הוידוי” הוא התחיל: אשׁמנו, בגדנו, גזלנו עד גמירא ואחריו קראו כלם את הודוי מלה במלה. הצעקות, היללה והצוחות יחד עם קריאת הוידוי נשמעו גם ברחובות הסמוכים. “יְרוּ!” נשמעה הפקודה ועשרות רובים ירו בבת אחת. כעמיר מאחרי הקוצר נפלו בחירי בני פינסק ודמיהם התערבו יחד.

בין המומתים היו אחים מלדה ומבטן; משה ליב פרידמן ואחיו חיים, דניאל קוטוק ואחיו משה. השנים האחרונים היו יתומים מאב ומאם. הגדול דניאל, היה בן 16 והקטן, משה, בן 14. בין הנאסרים היה איש זקן אברהם הירש עלשטיין בן 60 ובנו ליב. האב הוּצָא מן השורה והבן נשאר אצל הקיר וַיִיָרֶה לעיני אביו.

השתלטה דממת בית הקברות מסביב. רק אנחות בודדות של הגוססים הפריעו לפעמים את הדומיה. עפ“י פקודת הקצין ירו החילים בחללים ובגוססים, שהיו מוטלים על האדמה. אח”כ סדרו את המוצאים מן השורה ויצוום ללכת. החילים התקלסו והתעמרו בהם, אמרו, כי גם אותם ימיתו עד אור הבקר. הביאו אותם אל חצר בית האסורים. שׁוב בדקו בכיסיהם ויקחו מהם את שארית הפליטה. ואחר הכניסום אל בית האסורים פנימה. ועל ככר השוק אצל החללים נשארו חילים אחדים. זמן רב נשמעו על יד קיר המנזר אנחותיהם ואנקותיהם של הגוססים. יושׁבי הבתים מול המנזר ספרו לי, כי לא יכלו לעצם את עיניהם כל הלילה, האנחות נקרו במוחם כמרצעים חדים. מראה ערמת החללים הכה אותם בשגעון. כעלות השׁחר באו פולנים אחדים מתושבי העיר ויחלצו את הנעלים הטובות מעל רגלי המומתים ויחלקון ביניהם. גם החילים-השומרים השתתפו במעשה הזה.

העגלונים והקברנים ספרו לי, כי לפני עלות השחר העירו אותם שוטרים ויביאום אל המשטרה, משם נסעו בעגלות בלוית שוטר אל ככר השוק, מקום ההרגה. נורא היה המחזה. ערמה גדולה של גופות בני אדם, רבים מהם יחפים, נערמה אצל קיר המנזר. הם מוטלים זה על זה כגזרי עצים. בגדיהם חמוצים מדם, ופניהם מפיקים זועה. חרדת המות אשר בא עליהם פתאום נקפאה על הפנים המעוותים והפיצו בלהות ואימה. החריץ אשר בשפולי המדרכה מלא דם שנקרש מלמעלה. בית מטבחים. השוטר צוה אותם לעמיס את החללים על העגלות. נגשו לעבודה. בין ההרוגים היו מוטלים העלם אברהם בנקובסקי, שנפצע רק ברגלו, נחום יצחק פידילמן, שנפצע קשה בבטנו, וזיסקינד פַלַצְנִי, שהיה לגמרי שלם בגופו, הוא גם לא נפצע. פידילמן ובנקובסקי, בראותם את היהודים מטפלים בחללים, התחילו מתחננים לפניהם כי יצילום, בנקובסקי, שהיה בן יחיד לאבותיו, אמר להם: “אבא יתן לכם אלף רובלים”. החיל עמד מרחוק ולא ראה ולא שמע כלום. – העגלונים התחילו לבקש עצות להצילם. החליטו לשים את החיים ממעל לגופות המתים, אולי יעלה בידם להורידם בדרך מן העגלות ולהסתירם. כך עשו. על העגלה הראשונה שמו 8 מתים ומלמעלה הניחו את פידילמן. נגשו לעמוס את העגלה השנית. פתאום בא מעבר הרחוב הבריסקאי קצין פולני עם כלבו ויקרא בקצף “מי הרשה לכם לקחת מכאן את המתים? בלי תעודה רשׁמית אסור לקחת אותם”. צוה להוריד את החללים מעל העגלה ולשוב אל המשטרה להביא תעודה. פקודתו נמלאה. אז כבר האיר הבקר. והנה התנשא פלצני מבין המומתים, עמד על רגליו, פרשׂ את כפיו אל הקצין ויקרא “רחם עלי, אדוני, ותנני ללכת לביתי, חף אני מפשע”. המיתֵיהו! קרא הקצין אל החיל. הוא ירה אליו פעמַים, אבל החטיא את המטרה. פלצני נשא את רגליו וינס והחיל רודף אחריו. בקצה ככר השוק ופנת רחוב שׁקולני בא לקראת הבורח חיל, תְפָסוֹ ויגישהו אל קיר אחד הבתים, והחיל, שרדף אחריו, ירה בו וימיתהו. פלצני נפל מתבוסס בדמו על המדרכה. שני נערים יהודים כבני 13 נזדמנו אז במקום ההוא. הקצין צוה אותם לסחוב את ההרוג אל גל החללים. הם אחזו בידיו ויסחבוהו כסחוב פגר ויביאוהו אל שׁאר החללים. רצועת דם ארוכה נמשכה מפנת הרחוב עד הגל. הקצין קרא: “ראה, הז’ידים עודם חיים”. נגש אל החללים, הסתכל בפניהם וימצא את בנקובסקי. ירה בו באקדחו וימיתהו. נשאר רק פידילמן, שלא הרגיש בו. הקצין שמח מאד על המעשה הרב שעשה. הוא צוה את כלבו לעבר אחת הנה ואחת הנה לאורך שלולית הדם אשר בחריץ על יד המדרכה, ואחר ישב לו מנגד ויחכה.

הביאו מן המשטרה תעודה. אז הרשׁה הקצין לקחת את המתים וילך לו מדושן עונג. היהודים עמסו את הקדושים על 6 עגלות ויסעו, את פידילמן הפצוע שמו למעלה על גבי המתים. הביאו את החללים אל בית העלמין הישׁן אשר בתוך העיר. זה כשמונים שׁנה שפסקו לקבור בו מתים. הוא כֻלו שדה ישר עולה קמשונים וחרולים. פה ושם מתנשאים עצים זקנים רמים ועבותים. במקום זה החליט השלטון לקבר את החללים.

היה כבר 7 בבוקר, הרחובות היו ריקים מאדם. אחרי ליל הזועות יראו היהודים לצאת מפתח ביתם. נגשו לחפור את הקבר. את המתים פרקו מעל העגלות ואת פידילמן הניחו מן הצד. האומלל הרים פעם בפעם את ראשׁו ויסתכל בעבודתם של חופרי הקבר. לעיניו חפרו אותו ולעיניו הורידו אל תוכו את המתים; סדרו אותם זה אצל זה, וכאשר מלא כל שטח הקבר, שמו את הנשארים שכבה שניה על הגופות התחתונים. פידילמן נאנח בלאט ואת עיניו עצם פעם בפעם, אם מעצמת כאבו או לבלתי יראה את הנעשה. לאחרונה הרים קצת את ראשו ויאמר חרש “מעט מים”. שמע זאת פקיד המשטרה, אשׁר השגיח על עבודת הקברנים, ויגש אל האומלל, ובראותו, כי עודנו חי, צוה לעגלונים ולקברנים להכנס אל בית הטהרה הישן והרעוע שׁבחצר בית העלמין. כמעט שׁנכנסו בו, נשׁמעו שׁתי יריות תכופות, ובצאתם מבית הטהרה, מצאו כבר את פידילמן מושלך מת בקבר האחים. הקברנים אספו שברי לוחות וענפים ויכסו בהם את הגופות הקדושים ועליהם שפכו עפר, בארבע פנות הקבר תקעו מקלות לסמן ואחוזי חרדה עזבו את בית העלמין.

פרק תשעה עשר

והנאסרים הובאו אל בית האסורים. הם השׁתטחו על הרצפה הקשה וישכבו דומם כמוכי תמהון. היו כל כך מדוכאים עד כי מלים נעתקו מפיהם. מראה הזועות זעזע אותם עד היסוד. דעתם כאלו נטרפה עליהם. לא יכלו לתת חשׁבון לעצמם ממה שעבר עליהם. הם היו בטוחים, כי עד אור הבקר תעבר גם עליהם כוס חבריהם. לא היתה להם גם תקוה קלה שינצלו ממות. עבר זמן קצר והנה נכנסו אל חדרם חילים ויחלצו מהם את נעליהם ויתנו להם נעלים קרועות ומטולאות.

בשעה השנית אחרי חצות הלילה הובאו אל החדר עוד שלשׁה אסורים וֶלְמַן, שַבְזִיז וקרמן, פניהם פצועים וזבי דם, ולמן היה לגמרי יחף.

שלשה אלה יחד עם ישיעה גוטליב ואהרן גלויברמן התחבאו בשעת התנפלות החילים על “בית העם” בקיטון אשר תחת המדרגות, כמסופר למעלה. הכדור שׁירה חיל אל תוך הקיטון פגע בראשו של גלויברמן וימיתהו תחתיו. המתחבאים לא ידעו מה אירע לגלויברמן, מפני שבקיטון היה חשך. הוא היה קטן וצר, הנחבאים בו עמדו צפופים, וגלויברמן המת לא נפל, הוא נשׁאר עומד נשען על חבריו העומדים אצלו. והנה הרגיש גוטליב זרם נוזלים חמים על ידו, זה היה דם גלויברמן, אשר שטף מראשו. מהר ויפתח את הדלת. ראו, כי ראש גלויברמן שותת דם. החילים שהתרוצצו בחצר, ראו את ארבעת הצעירים, אֲסָרוּם והכניסום אל המעון הסמוך למעון, אשר בו התחבאתי אני. לשם הביאו גם את גלויברמן המת. הצעירים לא ידעו עוד, כי הוא כבר מת, חשבו, כי אפשר להציל אותו. הצעיר גוטליב בקש את החילים, שׁיתנוהו לרוץ להביא רופא לגלויברמן, הרשׁו לו. גוטליב רץ. זה היה באותו הרגע שהורידו את הנאסרים מ“בית העם”, למען הובילם אל הקומנדנטורה. כמעט שיצא גוטליב מן החצר, תפשוהו החילים ויכניסוהו אל תוך הנאסרים, והוא נפל חלל באותו הערב בין כל המומתים אצל קיר המנזר. שלשת הצעירים האחרים: ולמן, קרמן ושבזיז, נשארו אצל המת וחיל אחד שומר עליהם.

בשעה התשיעית בלילה נכנסו ארבעה חילים ובלי כל שאלה וחקירה התחילו להכותם מכות מות. אחר כך הוציאום אל הרחוב ויצוום לכרע על ברכיהם על המדרכה, כישידיהם מורמות למעלה. כך עמדו זמן רב, עד כי עיפה נפשם להתעלף ויורידו את ידיהם. אז התחילו החילים להכותם בנצבי הרובים, באגרופים ובמגלבים. המכות היו אכזריות וארכו שעה ארוכה. מעצמת הכאב נפלו המוכים על המדרכה כמתים. נְתָנוּם לנוח מעט ואחרי כן צוום לעמד באמצע הרחוב. שני חילים עמדו מעבר מזה ושנים מעבר מזה ושלשׁת האומללים אנוסים היו לרוץ אחד, אחד בין החילים, אשר הצליפו ברצעות עור על ראשם ועל פניהם. זמן רב נמשכו הענויים הללו. כאשר יגעה ידם של המכים, נגשו לבדק בכיסיהם של הצעירים. לקחו כל אשר מצאו בהם. חלצו את נעליהם ויחפשׂו גם בהן, ומפני שׁנעלי ולמן היו חדשות, לְקָחוּן ממנו. “עכשׁיו תובלו להריגה”, אמרו להם החילים. הביאום אל ככר השוק. חשבו בודאי למצא שם קצין ולקבל ממנו רשיון להרגם, ומפני שלא מצאוהו שם, לא נועזו להרג אותם על אחריותם הם, לכן הביאום אל בית האסורים. שלשת הצעירים חלו מן המכות והיו מוטלים חולים זמן רב. שבזיז חלה מחלה אנושה, ובהיות מורגנטוי בפינסק (4 חדשׁים אחרי השחיטה) הבאתי אותו אל שבזיז לבקרו.

וכך נוספו עוד שלשה אסורים אל הקודמים.

ממחרת בתשע שעות בבקר באו ג’נדרמים אל בית האסורים ויבחרו מן האסורים 14 אנשים ויובילום. אמרו להם, כי הם מוּבָלִים להיָרות. “שקצים” פולנים רדפו אחריהם, סבבום, ירקו בפניהם וימרטו את שערותיהם לקול צחוקם של הג’נדרמים. הביאו את הנאסרים אל בית העלמין הישן, הקריבום אל קבר האחים ויאמרו להם: כאן, במקום הזה, נקברו חבריכם, אשר נוֹרוּ אמש;אתם תפתחו את הקבר עד הגולל ואז תירו גם אתם ותקברו יחד אתם, הם למטה ואתם מלמעלה. בקריאת תהלים וסדר הוידוי התחילו לעבד, חופרים ועומדים, חופרים ומפסיקים, רצו להאריך את רגעי חייהם. אלה בוכים בקול ואלה בולעים את דמעותיהם. והג’נדרמים עומדים ממולם, לועגים להם ומאיצים בהם לחפור: “חפרו ז’ידים, חפרו בולשביקים”! הגיעו עד הגולל. העמידו את הנאסרים בשׁורה על פי הקבר והג’נדרמים הסתדרו כנגדם נכונים לירות. קם רגע נורא. האומללים ראו את המות לנגד עיניהם. אפסה כל תקוה. עמדו כמשותקים, חושיהם אבדו. לא ידעו את אשר אתם. והנה בא קצין, נגש אל הג’נדרמים וילחש דבר מה באזניהם, הם הורידו את רוביהם. הקצין צוה לנאסרים לסתום את הקבר. הנאסרים הובלו ויושבו אל בית האסורים.

ואז התחילו להם ולאה שנשׁארו בבית האסורים ענויי מות נוראים ואיומים אחרים. את כלם, בלי יוצא מן הכלל, גם הגברים, גם הנשים, הֶעֱלוּ אל הדיוטה השנית והכניסום אל חדר מיוחד. דרך המסדרון הארוך הביאו אותם אחד, אחד אל חדר רחוק. שם עמד ספסל. המובא אל החדר צֻוָה להתפשט ערום כיום הולדו ולהתמתח על הספסל. ג’נדרם אחד ישב על ראשׁו של העומד ללקות וג’נדרם שני על רגליו, וארבעה ג’נדרמים עמדו משׁני צדי הלוקה, שנים מזה ושנים מזה, והצליפו בִ“מְדוֹכִים”[5] על בשרו הערום של האומלל. כל מלקה היתה כפולה ארבע, הלוקים צוו להחריש, שמו אקדח בפיהם ויאימו, כי אם ינסו להרים קול, יִיָרו. התפתלו והתכוצו גויות המעונים תחת מטר המלקות הנוראות, ראו את דמם שותת, חשו את הכאבים האיומים, הרגישו את עלבונם הגדול, אולם יראו לפצות פה. המלקות היו בלי חשבון. הרפו מן הקרבן רק אחרי שבשרו מלא פצעים, צלקות וכתמים כחולים ודמו שׁתת כמו מעוף שחוט.

אחרי שספג הלוקה את מנת מלקותיו, צֻוה למהר לצאת ולשוב אל החדר שהובא ממנו. מי שהתעכב קצת למען אסוף את בגדיו, ספג מלקות נוספות. במסדרון עמדו חילים וברוץ האומלל על פניהם, הכוהו במגלבים וברצועות עור. רבים מן הלוקים נסו מן התופת ערומים, לא הספיקו לקחת את בגדיהם, והג’נדרמים השליכום אחריהם. כלם שבו אל החדר הכללי ערומים, כאנשים העולים מן הרחצה. נשכחה הבושׁה, אפסה הכלמה. שם הלבישום חבריהם, שלא לקו עדיין ויחכו לתורם.

כשעתים נמשׁכה האינקויזיציה הזאת. את הגברים ואת הנערות, לא נשאו פנים גם לזקנים מופלגים בני 60, 65, לא נזהרו בכבודן של נערות תמימות. אלה אשר שׁבו מחפירת הקבר בבית העלמין הָלְקוּ באכזריות יותר נוראה. הלוקים ספרו לי, כי על פניהם של המלקים נראה איזה תענוג מיוחד. נדמו לחיתו יער, הנהנות הנאה מיוחדה למראה ענוייו ויסוריו של הטרף אשר נפל בצפרניהם. רבים מן הלוקים היו מוטלים חולים ימים רבים ולא יכלו לזוז ממקומם, עקבות פצעים וכתמים כחולים היו על בשׂר כל הלוקים כמה וכמה חדשׁים. כעגלים שׁחוטים המפרפרים פרפורי גסיסה היו מוטלים על רצפת החדר גברים ונערות איש איש בפנתו עם יסוריו ועלבונו, נאנח ובוכה בחשאי. התבישׁ להשׂיח את יסוריו ועלבונו לחבריו.

ובאותו יום העברות מאז הבקר קמה בעיר מהומה ומבוכה נוראה. היא היתה ל“חרדת אלקים”. המשפחות אשר אחד מבניהן נעלם, מתרוצצות כמטורפות ברחובות בקול ילל ושואלות ודורשׁות על אשר ארע. רצו כמשׁוגעים נשים, שׁבקשׁו את בעליהן ובנים, שבקשׁו את אביהם;אחים, שׁחפשׂו את אחיותיהם, ואחיות, שׁחפשׂו את אחיהן. היללה והצוחה הקיפו את כל העיר. ערפל כבד עטה אותה. הכל היו נבהלים ונרעשים. לא ידעו בפרוטרוט מה קרה. הרגישׁו רק, כי אסון קשה ונורא מאד ארע. שׁמועות מבהילות נפוצו. ספרו על מאות הרוגים. אמרו, כי רבים טבעו בנהר. נמצאו נערים אשר ספרו, כי ראו בעיניהם חילים משליכים המימה שקים מלאים אנשים. יש שאמרו, כי הנאסרים נמלטו ויעברו בשׂחיה את הנהר אל מעבר לגבול. אי אפשר היה להציל דבר אמת. כל רגע הביא ידיעה חדשׁה. האנשים נבוכו. היו כמבולבלים. האמינו, כי הפולנים מתכוננים להמית את כל היהודים אשׁר בעיר. הכל ישבו בבתים משמימים וקודרים. התרוצצו ברחובות רק בני המשפחות האומללות ובכים קרע לב.

והפולנים חוגגים את חגם. הם שמחים וצוהלים. את היהודים האומללים, המשוטטים ברחוב

בבכי ויללה, הם פוגשׁים בקול צחוק מעליב, כשמפיהם נזרקת הגדופה הלאומית “זנתה אמך”.

השׁקצים שולחים לשון ומעפרים בעפר על הנשים הבוכיות, והחילים שׁולחים בבזה ידיהם. הם הולכים לחפש בולשביקים בארונות בִמְגֵּרוֹת השׁלחנות ובכיסי הבגדים ולוקחים כסף מזומן, תכשיטים, כלי כסף וזהב, נעלים, לבנים וכל מה שׁיישר בעיניהם.

כאשׁר ראו את 14 הנאסרים מובלים אל בית העלמין ומוחזרים אחר כך משם, התחילו חושׁבים, כי כל אלה שנאסרו ב“בית העם” כלואים במאסר ועוד מעט ישחררום. והנה בצהרים נודע בעיר על הענויים שׁענו את הנאסרים בבית האסורים, ואז גדלה החרדה עוד יותר. התחילו מחפשים עצות להצילם. נמצאו שני יהודים, מכיריו של ראש הג’נדרמים, שׁבפקודתו ובנוכחותו הלקו את הנאסרים. הם נכנסו אתו בדברים, עשו לו משׁתה האכילוהו והשכירוהו, גם הבטיחו לתפור חליפה חדשׁה לו ושמלת משי לאהובתו. ע"י יהודי אחר קבל שוחד אלפַּים רובלים הוא הבטיח, כי לא יוסיפו לענות את הנאסרים. זה היה אור ליום ג’ ח’ בניסן.

ובאותו הלילה, בשעה שראש הג’נדרמים זלל ושתה לשכרה על המשתה שעשו לו, התפרצו עשרה חילים אל חדר הנערות, שהתגוללו כואבות ומבוישׁות על מצע תבן, האירו את החשׁכה בפנסי חשמל, הסתכלו בחוצפה בפני כל נערה ונערה ויקראו להן: “הכנה למות”! גניחות וצוחות בוקעות רקיעים מלאו את החדר. זו מרטה את שערותיה, זו הטיחה את ראשה אל הרצפה וזו התעלפה. שׁמעו הגברים, שהיו כלואים בחדר הסמוך, את צעקות הנערות ויתחלחלו, לא ידעו איזה אסון חדש קרה. הם התחילו דופקים בשארית כחם בדלת הנעולה וצועקים, כי ישברו אותה. השומרים נבהלו נחפזו וכל בית האסורים היה לחרדה. נפחדו החילים הנבלים ואמרו: “כמה מפונקות הן הז’ידובקות הללו, אי אפשר להתלוצץ קצת אתן”. שָהוּ בחדר עת קצרה ואחר כך יצאו, בהבטיחם, כי ישובועוד הלילה לבלות אתן את הזמן. הנערות לא פסקו מלהיליל בשום אופן לא יכלו להרגיע. רחם עליהן שׁומר בית האסורים ויבטיח להן, כי יציע לו משׁכב מאחורי דלת חדרן, לבלתי יוכל איש זר להכנס אל החדר. את הבטחתו קים. בשעה מאוחרת בלילה שבו הנבלים, אפם כי השומר לא נתנם להכנס.

ממחרת בבקר בא ראש הז’נדרמים אל בית האסורים, אסף את כל הנאסרים ויפן אליהם בדברים אלה: “אמנם הֻכיתם קצת, אבל הלא תבינו, כי גורלכם טוב מגורלם של חבריכם, שנהרגו. כעבור יום או יומים יקרא לכם דרור. תבוא הנה הנה ועדת חקירה, השמרו והזהרו מספר מה נעשה לכם, פן תרע אחריתכם”.

באותו היום שוחררו 2 נערות, אשר הרופאים שהזמנו אליהן, מצאו כי מכותיהן אנושות והן צריכות להתרפא בביתן. שאר האסירים שוחררו כעבר עוד שני ימים, ז. א. בעשירי בניסן. והגינרל ליסטובסקי, מפקד הצבא הפולני שבפולסיה, הטיל על יהודי פינסק כסף ענושים מאת אלף רובלים, והכסף נִגְבָה בכל חומר הדין. דמי שחיטה לסרדיוטים.

ובעיר נודע כבר, כי כל אלה שׁנעלמו לא נמלטו ולא נשלחו אל החזית לעבודה, אלא נהרגו ויקברו בבית העלמין הישן. ויגדל המספד בעיר. ספדו משפחות, משפחות על אבותיהן, על בניהן ועל אחיהן, אשר נקטפו בלא עתם בידי מרצחים. והמונים, המונים התחילו נוהרים אל בית העלמין לבקר את קבר האחים. אבל המשׁטרה הקימה שוטרים על יד פתח בית העלמין וגם מסביב לגדר. לא נתנו לא רק להכנס אל בית העלמין, אלא גם להציץ מן הסדקים פנימה.

וכל העיר שקעה באבלות. שבת מסחר וקנין. פסקה התנועה ברחובות. בתי הספר נסגרו ובעלי המלאכה חדלו מעבוד. נמס כל לב ורפו כל ידים. פה ושם נראו יהודים בודדים עוברים בחפזון, פניהם קודרים ועיניהם מביעות חרדה. מסתכלים הם מסביבותם אם אין רודפים אחריהם. והשלטון המקומי, אעפ“י שהתחיל כבר להבין, כי דם נקי נשׁפך, הוסיף להבטיח לשלטון העליון, כי המומתים היו בולשביקים. למען התעמר עוד יותר ביהודים, סגר את כל בתי התפלה בעיר וישם עליהם חותם צר, השאיר רק את בית הכנסת הגדול. והפולנים התושבים מתקלסים בנו, ”בולשביק“, טרוצקי” הם קוראים מלא אחרי כל יהודי עובר ברחוב, והמהדרין מוסיפים עוד את הגדופה “זנתה אמך.” ו“השקצים” הקטנים מחזיקים בזקנם של היהודים, תולשים את השערות, יורקים בפניהם ובורחים בצחוק פרוע. והחילים מאימים על כל יהודי במלקות.

“זכור ה’ מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו”.

ויום עובר ויום בא. הפצע עודנו שותת דם, עוד לא עלה עליו קרום דק, השבר עודנו בעצם תומו והכאב בעצם תקפו. מוקפים אנו אנשי חמס ושׁואפי דם. אין אנו בטוחים בחיינו. שמנו לחרפה וכבודנו לשמצה. שומעים אנו את חרפתנו ושותקים. שיות נאלמים. טוב המות מחיים אלה.

והקצינים הפולנים ממש משׁתגעים משמחה. נתנו לז’ידים לקח טוב. השפילו אותם עד לעפר. אחד מהם הראה את שׂמחתו לאידנו בחוצפה יתרה. הוא תפש ברחוב שני יהודים, בעזרת 3 חילים והכניסם אל צלמוניה, צום לעמוד בידים מורמות למעלה, והחילים נצבו למולם, כוננו אליהם את רוביהם, כנכונים לירות בהם, והוא, הקצין, עמד מן הצד בתור מפקד וכך הצטלמו. הצלומים האלה, אמר, דרושים לי לשׁלחם מתנה לאשתי ולמיודעי, יראו כיצד ממיתים אנו את הז’ידים בפינסק.

וחג הפסח, חג החרות ממשמש ובא. השמים בהירים והאויר נעים. פעמי האביב היפה. ועל נשמתנו מעיקים ענני עופרת. האויר ספוג ראשׁ פתנים. חגנו הפך לחגא ושמחתנו לאבל. החג הראשון, שחגגו היהודים בפינסק תחת שלטונם של העבדים שקמו למלוך.

פרק עשרים

ביום הראשון של חוה“מ פסח בבקר הבהילוני אל בית המו”צ הפינסקאי. הוא הכניסני חדר לפנים מחדר וירא לי פתקא קטנה, שׁהביאו לו זה עתה מבית המלון “בַּסֶבִיץ”. בפתקא היה כתוב כדברים האלה:

אדוני הרב!

שני האופיצרים המכ"ז הם אנשים ישרים מאד. אפשר לבטוח בהם. הם רוצים לדעת מה ארע אצלכם. גלו להם הכל, הביאו לפניהם את נגועי האסון.

בכבוד רב

ברוך צוקרמן.

המו“צ הוסיף, כי האופיצרים הודיעו, שיהיו מחר בבקר בקומנדנטורה, והעדים צריכים לבא לשׁם. מה לעשות? הדבר הזה כרוך בסכנה. השלטון המקומי כבר הרגישׁ, כי אני מטפל לפענח את תעלומות השחיטה, הם שומרים את צעדי. הגדתי את פחדי למו”צ. הוא ענה: “אל מי אפנה אם לא אליך? אסור לך להסתלק מזה. חיי מאות נפשות מסורים בידיך. בטח בה’ וקרב לעבודה”. בנפש בכף קבלתי על עצמי את התפקיד הזה. התחלתי תיכף לחזור על המעונים. הפצרתי בהם שיתיצבו מהר לפני הקצינים. הם סרבו. פחדו מפני תוצאות רעות, וגם ההליכה היתה קשה להם, עוד לא נרפאו פצעי המלקות אשר ספגו. בקושׁי רב הצלחתי להטות את לבם של ארבעה מהם, שיבאו להעיד.

ממחרת ביום ו’ 18 ניסן בבקר באתי עם 4 העדים אל הקומנדנטורה. ישבנו בחדרי ההמתנה. אחד, אחד נכנסנו אל החדר, שבו ישבו הקצינים. אני נכנסתי השלישי. הקצינים דברו צרפתית וצעיר אחד היה המתורגמן. ספרתי כל מה שהספקתי כבר עד אז להעלות בחקירתי. תארתי לפניהם כיצד אסרו את הנאספים, כיצד ירו את הקדושׁים, כיצד הלקו את הנאסרים בבית האסורים ומה שהיה בבית העלמין. לבבי חם בקרבי והדמעות חנקו אותי. המתרגמן התקשׁה לתרגם את כל דברי לצרפתית. אז אמר לי קצין אחד, שאספר לו ברוסית. הוא שׁמע בתשומת לב רבה ותרגם את דברי לחברו.

הקומנדנט לנדסברג היה פותח פעם בפעם את דלת חדרו הנשׁען אל חדר הקצינים ויתבונן בי. בסוף עדותי אמרתי, כי את כל הפרטים איני יודע עוד ואם ישׁ את נפשם של הקצינים, אשלח להם עוד אחדים מאלה שהיו אסורים, והם ימלאו את דברי העדים שהבאתי עכשיו. הם הסכימו, ויאמרו, כי ישהו כאן עד השעה השנית.

בצאתי מן חדר ההמתנה, נגש אלי שוטר בעל זקן שחור ועינים של רוצח וידרש לשמי ולמקום מגורי ומפיו נזרק: “תראה מה שיהיה”. הוכרחתי למלא את דרישׁתו. כאשר סר ממני השוטר, התנפלו עלי העדים בצעקות: רוצח, מה עשית לנו? מדוע פתיתנו לבא הנה? השׁוטר רשם את שמותינו ואת מקום מגורינו, ויאמר, כי ינקמו בנו. פלצות אחזתני. הבינותי, כי אסון צפוי לנו. מה אעשה? האיך אקדים את הרעה? קודם כל צריך לשלוח לקצינים עוד עדים אחדים מאלה שהתענו בבית האסורים, למען יתברר להם יותר מה שׁארע.

שוב אני חוזר על המעונים, מתחנן ומפציר בהם שילכו להעיד, מסביר להם את נחיצות הדבר. כלם הסתלקו. לא רצו בשום אופן ללכת, יראים הם. אחרי הפצרות רבות נאותה הגברת קופמן-סליבקה ללכת להעיד. לויתי אותה עד הקומנדנטורה. והנה השוטר, שומר הפתח, אמר לה, כי הקצינים כבר הלכו. היא הלכה לביתה ואני עמדתי תחתי ואשׁקע במחשבות. הייתי בטוח, כי הלילה יארע אסון לי ולארבעת העדים. נקוטותי בפני על אשר קבלתי על עצמי את התפקיד המסוכן להביא עדים לפני הקצינים.

נשאתי עיני והנה שני הקצינים יוצאים מן הקומנדנטורה. הבינותי, כי שומר הפתח כחש לגברת קופמן-סליבקה, בודאי בפקודת הקומנדנט, לבלתי תוכל להעיד לפני הקצינים. צריך להודיע הכל לקצינים, נצנצה מחשבה במוחי. ישבתי וכתבתי להם את הפתקא כדלקמן:

לכבוד הקצינים החשובים.

כאשר יצאו היום העדים מאת פניכם, רשם שוטר את שמותיהם ואת מקום מגוריהם ויאמר, כי ינקמו בהם. את העדה קופמן, אשׁר שׁלחתי לכם עפ"י הסכמתכם לא נתנו להכנס אל הקומנדנטורה. אנו מרגישׁים בקרבתו של אסון חדש. כלנו נמצאים בסכנה גדולה. עינינו נשואות אליכם. חיינו בידכם, רחמו והצילו.

בשם הצבור היהודי בפינסק

א.א. פינשטין

צריך להמציא את הפתקא לקצינים. רצתי אל המלון, ספרתי את הכל לגברת בַסֶבִיץ, בעלת המלון, ובקשתי ממנה, שתמסור את הפתקא לקצינים. היא הסתלקה בהחלט. אמרה, כי הפולנים מבקשׁים תואנה מבניה, מאשימים אותם באהדה לבולשביקים, והיא מפחדת להתגרות ברעה. פניתי בבקשׁה אל משׁרת המלון וגם הוא מאן. הסברתי לו עד כמה הדבר נחוץ, כי בזה יציל אנשים מאסון. אולם לשוא, גם הוא פחד. אז אמרתי לו, כי יְכַוֵן רגע, שהקצינים לא יהיו בחדרם, ואז יניח את הפתקא על שלחנם ויצא. הוא נאות לזה. שׂמתי את הפתקא במעטפה וכתבתי עליה “לכבוד הקצינים”. מסרתי אותה למשרת והשׁבעתיו, כי ימלא את הבטחתו. כבר היתה השמש לבא. רצתי הביתה.

ליל נדודים היה לי הלילה ההוא. לכל אושה קלה התפלצתי: הנה באים לאסרני. בבקר השׁכם רצתי אל המלון. הגברת בסביץ יצאה לקראתי בפנים מאירות ובברכות מאליפות: ספרה לי: המשרת שׂם את הפתקא בחדר הקצינים. וכאשר מצאו את הפתקא ויקראו על המעטפה את הכתבת “לכבוד הקצינים”, לא ידעו למי שלוחה, מפני שבמלון היו אז קצינים רבים, פולנים וצרפתים. הזמינו אל חדרם את כלם והפתקא נקראה באזניהם. שׁלחו לקרא לקומנדנט ויבקשו ממנו, שיזמין אל בית המלון אחדים מאלה שהיו אסורים במאסר; ולבלתי יבהלו המוזמנים ישלח לקרא להם לא ע“י שׁוטרים אלא ע”י יהודים. כך עשה. נשלחו 2 יהודים, שמואל וואהל ויצחק הרבוז, והם הביאו את שיינה קופמן, את המורה זאב בושס ואת אברהם הירש עלשטיין, זה שׁבנו ליב נהרג לעיניו אצל הקיר. שׁעתים חקרו ודרשו אותם. דבריהם זעזעו את לב שני הקצינים. אחרי השלח העדים לבתיהם, פרץ ריב חזק בין 2 הקצינים (אחד מהם היה צרפתי והשני אמריקאי) ובין הקצינים הפולנים. החדר מלא צעקות, כמעט שלא קראו למהלומות. לאחרונה התקצפו 2 הקצינים מאד, תפסו את מזודותיהם ויסעו ברכבת הראשונה לורשוי.

פרק עשרים ואחד

אחרי נסיעתם שׁל שני הקצינים הבינו השׁלטונות, כי עליהם להתכונן לחקירה שתבוא מן החוץ. ומכיון שׁלפני שהמיתו את האומללים לא רשמו את שמותיהם, והעובדה הזאת יכלה לשמשׁ הוכחה חותכת, כי גזר הדין הוצא עליהם בלי כל חקירה ודרישה, לכן הערימו וידביקו מודעות בעיר, כי כל משפחה, שנעלם אחד מבניה, תודיע זאת למשטרה. קִווּ, כי באופן הזה, יִוָדעוּ להם שמותיהם של הנהרגים. אני הבינותי את כונת השׁלטונות, לכן מהרתי לבקר את משפחות הקדושים (כבר היתה אצלי רשימה מלאה ומדויקת), הסברתי להן את מגמת המעשה הזה ואשפיע עליהן, כי לא תודענה כלום למשׁטרה. וכך היה. השלטונות לא הצליחו לסדר רשימה מלאה ונכונה של הקדושים, ועצתם סֻכָלָה.

ואני הולך וממשיך את עבודתי ואוסף את כל החמר של השחיטה. והעבודה קשׁה ומסובכה. קודם כל צריך היה להוָדע מי יוכל לספר איזה פרט או מאורע, אחר כך למצא את האיש ההוא, להכנס אתו בדברים, למצוא מסלות ללבבו ולהשפיע עליו, שיגלה לי מה שהוא יודע. צריך היה גם לברר, אם כל מה שספר לי נכון. מפני שרבות מן הידיעות היו מוגזמות. היו גם בלבולי שמות ותאריכים. הייתי נזהר מאד בחקירתי. רק אחרי שבררתי את אשר סֻפר לי ועמדתי על אֲמִתוֹ בלי צל של ספק ספיקא, הכנסתיו אל פנקסי. וכך יצאה לי תמונת כל המאורע הנורא מתחלתו ועד סופו, כמו שהוא מפורט לעיל.

בשביעי של פסח, בשובי מבית הכנסת, נכנסתי אל אחד ממכירי, שממנו צריך הייתי להודע איזה פרט שׁל השחיטה. והנה בא בני במרוצה ויודיע לי, כי שׁני ג’נדרמים באו לקרוא לי. בכיסי היו רשׁימות שונות על המאורע הנורא. בקשתי את מכירי, שיצפין אצלו את הרשימות. הוא מאן. תקעתי אותן בחור שבגדר החצר ואלך הביתה. הג’נדרמים האיצו בי ללכת, לא נתנוני גם לשתות כוס תה. קשה לתאר מה שנעשה אז בביתי. אשתי כמעט שהתעלפה והילדים פרצו בבכי. הג’נדרמים הוליכוני, אחד מימיני ואחד משמאלי, וחרבות שלופות בידיהם. היהודים, שעברו ברחוב, עמדו והתבוננו בי. כאשר נודע לי אחר כך היו בטוחים כי מובילים אותי להריגה. באנו אל הקומננדנטורה. הג’נדרמים לא נתנוני לשבת. אני עמדתי בתוך והם מזה ומזה. החילים והקצינים שהסתובבו בבית, הביטו אלי בעיני זעם. והנה נכנס קצין אחד. “הוד כבודך, אמרו הג’נדרמים, הנה הבאנו את פינשׁטיין”. למה אתם עומדים עליו בחרבות שלופות?, תמה הלז, הלא איננו אלא עד. לכו לכם! הם סרו ממני. כמו אבן מעמסה נגולה מעל לבי. ישבתי על הספסל. בעד החלון ראיתי חברים ציונים אחדים עומדים על המדרכה השנית מנגד: באו לראות מה שיעשׂה אתי. כחצי שעה עבר. נכנס שוב אותו הקצין ואמר לי: הנני חוקר דין, שׁלוח מאת מיניסר המלחמה, ומפני שהיום יבא הנה הגינירל ליסטובסקי ואני רוצה לחקרך בנוכחותו, לכן לך עכשיו הביתה ובארבע אחה"צ תחזור הנה, אז יהי כאן הגינירל.

יצאתי מן הקומנדנטורה מורגע ושמח. בבית מצאתי רבים ממכירי. באו לנחם את אשתי. הם שמחו מאד לקראתי. לא האמינו, כי אחזור בשלום.

בארבע שעות הייתי כבר בקומנדנטורה. ליטובסקי לא היה. חוקר הדין פתח בשאלות צדדיות שלא מן הענין. בקש, כי אסביר לו מה הוא התלמוד, מה היא השקפתי על לא-יהודים, כיצד מתיחסת האמונה היהודית למאמיני אמונות אחרות ועוד שאלות כיוצא באלו. שורה ארוכה של חקירות תיאולוגיות. אח“כ עבר לשאל על הציונות, מה היא, למה היא שואפת, מה הם אמצעיה וכיצד תוכל להתגשם. עבר אל הבולשביזם, דרשׁ, כי אבאר לו מה היא הפרוגרמה שלה. עניתי, כי בזה אינני בקי, מפני שבתור ציוני אין לי כל מגע ומשא עם הבולשביקים. ומדוע זה הרשו הציונים לבולשביקים להתאסף ב”בית העם“ שלהם? שאל. אמרתי לו, כי זה לא נכון, כי זו היא עלילה. לא היתה ב”בית העם" כל אספה של בולשביקים. הוא התחיל לדבר קשׁות, נסה לאיים עלי, אמר, כי הנני משׁקר ומכחד. אמצתי את לבי ואמרתי, כי אין לו כל זכות לתת אותי לשקרן ולמכחד את האמת, ואני נכון לחייב את ראשי, אם יוָכח, כי הנני משקר: אני מדבר אמת ואיני מסתיר כלום, ולאיים עלי אין לו כל רשׁות.

הדברים האלה, אשר יצאו מפי ברגש ובהתעוררות רבה, השפיעו קצת עליו, הוא הרך את קולו ובקש, כי אספר לו בפרוטרוט את אשר ארע. כל מה שהוספתי לספר, הלכה התענינותו הלוך וגָבור. גַלוֹתִי לפניו את התמונה האיומה של תפיסת האומללים, הובלתם אל הקומנדנטורה ואת מותם הטרגי. ראיתי, כי ספורי פעל עליו פעולה עצומה. אז לבשתי אומץ רוח והתחלתי לדבר לא בתור עד, אלא בתור מוכיח ומשמיע מוסר. שפכתי לפניו את לבי הכואב. הוא ישב דומם. לא כשופט וחוקר דין היה באותה שׁעה, אלא כנאשם. גם המתורגמן (חוקר הדין, גְרֶגֶר שמו, היה פולני פוֹזנַני, שׁאת השׂפה הרוסית ידע רק מעט, ולכן הזמין מתורגמן) נדהם ונרעש, גם עליו השפיעו דברי.

כחמשׁ שעות ארכה עדותי. הגיעה כבר השעה התשׁיעית. גרגר אמר לי: הנה כבר עיפת, נדחה את סוף עדותך למחר. אני עניתי: “נכון אני להשׁאר כאן כל הלילה ולגמר את עדותי, למען תוכל לקנות לך מושג ברור מכל מה שׁנעשׂה”. אבל גם אני עיפתי כבר, אמר, וצריך אני לנוח. לך לביתך ומחר בעשׂר בבקר תבא שוב. הוא נפרד ממני בכבוד, וגם נתן לי שׁוטר לשלחני הביתה.

מלא ספוק נפשׁי יצאתי מאת פניו. מצב רוחי היה מרומם. יש אזנים קשובות לקול האמת. בבקר השכם באו אלי החברים להודע מה ארע לי. הם היו בטוחים, כי נאסרתי, אחרי שׁלא שבתי הביתה עד שׁמונה בערב. ספרתי להם בקצרה את תוכן עדותי. גם הם לקחו חלק בספוק נפשי. ממחרת בשׁעה העשׂירית התיצבתי שוב לפני חוקר הדין. אני המשכתי את תאור המאורעות, שהיו בבית האסורים, את עונש המלקות, את ההתעמרות בנאסרים ואת התפרצות החילים בלילה אל חדר הנערות, את מותם של פלצני, בנקובסקי ופידלמן. הוא נעוה משׁמוע. כאשׁר תארתי לפניו את הרגעים הנוראים, כאשר חפרו הנאסרים בבית הקברות את הקבר בשׁביל עצמם, התרגז כל כך, עד אשר נתר ממקומו, קרא לסגן הקומנדנט ובדפקו באגרופיו על השלחן, קרא: “למה היה עוד זה?”. זו היתה אינקויזיציה, אדוני, קראתי בהתרגשות, דברי ימי עמנו יודעים לספר הרבה מאד על ענויינו ויסורינו, אבל אכזריות כזאת חדשה היא לנו. עדותי ארכה כארבע שעות. שלחתי רסן מעל פי, אמרתי כל אשר בלבי. היו מומנטים מרוממים. גרגר ישב מבויש. פרטים אחדים מעדותי רשם לפניו בפנקסו. הקומנדנט היה פותח פעם בפעם את דלת חדרו, היה עומד בפתח ושׁומע.

הפעם היתה המתורגמנית נערה פולנית. היא רצתה להחלישׁ את רושם עדותי, לכן פנתה אלי ותאמר: “הגידה נא לי, מדוע זה ירו יהודים בחילים שלנו ביום שנכנסו לפינסק?” (בדותה זו התהלכה בין ההמון הפולני). זהו שקר מוחלט! קראתי, אדרבא, אמרי נא לי, מי מהחילים נהרג, איפה נקבר, מי היו היורים, מאיזה בית ירו ומדוע לא ענשו את היורים? את, גבירתי, יושבת-פינסק הנך, ובודאי את יודעת את כל הפרטים, ספרי בבקשה, את כל הידוע לך. הנערה התבישה, פניה אדמו ותשתתק. ובכן אתה בטוח, כי המומתים לא היו בולשביקים, אמר חוקר הדין, אבל צריך אתה לדעת, כי שׁני חילים העידו בפני, כי בהיותם בליל שבת בבית תפלה שלכם, שמעו יהודים מדברים אישׁ אל רעהו אדות אספת בולשביקים, שׁתהיה ביום השׁבת אחרי הצהרים ב“בית העם”. ועדותם נאמנה עלי.

סליחה, אדוני, אמרתי, השאלת את החילים באיזה בית תפלה היה הדבר הזה? כן, ענני, שׁאלתי אותם, אפס כי הם התקשו לתת לי תשובה ברורה על זה. טוב, אמרתי, תסלח לי אדוני. חוקר-דין הנך ולמדת את תורת-המשפטים. ואני הנני איש פשוט, אבל למדתי בתלמוד כיצד חוקרים את העדים: מפרידים אותם ושואלים שאלות שונות את האחד ואחר כך את השני, ואם תשובותיהם מתאימות, אז, בידוע שעדותם נכונה, ואם אין, אז עדותם עדות שׁקר. בנדון דְנָן אפשׁר היה לשאל אותם למשל, מה היה מראה פניהם של המדברים, מה היו לבושים, כמה היה מספרם ועוד שורה של שאלות כאלה. ועל ידי זה אפשר היה להוכיח עד כמה עדותם נכונה.

חוקר הדין לא ענני דבר. קם, נגש אל הארון הוציא ממנו תיק ויאמר לי: בתיק הזה שמורות כל ההוכחות לאשמתם של המומתים. אעפ“י שׁהן מסודות בית-המשפט, בכל זאת אראה לך אחדות מהן. הוא הוציא מן התיק צרור פסות ניר וירא לי. אלה היו כרוזים של תעמולה בולשבית בשפה הרוסית. את הכרוזים האלה השליכו המומתים מכיסיהם, לפני הקומנדנטורה, אמר חוקר הדין, ומה אות, כי בולשביקים היו. קראתי כרוזים אחדים. הם היו כתובים בשפה נמרצה ובחוצפה גסה, כדרכם של הבולשביקים. נבוכותי. במקרה הפכתי כרוז אחד, והנה מן הצד השני מודעה של איזה מוסד בולשבי. הפכתי עוד אחדים והנה עליהם מודעות שונות או סתם ידיעות ואינפורמציות. נתחור לי הדבר. ראה נא, אדוני, אמרתי, הלא אלה הם ”קטעים" מעתונים בולשׁביים, וכאלה תוכל למצוא הרבה בעיר וגם אצלי: הבולשׁביקים, בהיותם כאן, הציפו בהם את הרחובות. חוקר הדין הפך את פסות הניר, הסתכל בהם ושתק.

הוא שלח ידו אל התיק, הוציא ממנו תמונה פוטוגרפית ויראה לי. הנה לך צִלוּם פלוגת בולשביקים יהודים. הם מתלמדים לירות, מתכוננים המה להתקומם ולהתנפל על הצבא הפולני אשר בעיר. הסתכלתי בתמונה. עליה היו כעשרים וחמשה בחורים יהודים מחזיקים בידיהם אקדוחים שלוחים, מתכוננים לירות. זה היה מין קָרִיקַטוּרַא. אחדים מן הבחורים החזיקו את האקדוחים, כאיזה חסיד שוטה מחזיק בידו את האתרוג והלולב בשׁעת הנענועים. פני אחדים מן ה“גבורים” הללו הפיקו פחד, בודאי החזיקו בידיהם אקדח בפעם הראשׁונה. פני המצולמים היו מוזרים לי. הכרתי ביניהם רק אישׁ אחד כבן 30, אשר ראיתיו בימי הריבולוציה הראשונה בשנת 1905. הוא נשׂא אז נאום על ככר השוק בקרלין. האיש הזה בא אז אל פינסק ממיטוי לשׁם תעמולה מהפכנית, עשה אצלנו ימים אחדים אחר כך נאסר בידי “פלוגת עונשין”, שבאה לעירנו לדכא את הריבולוציה, ומאז לא ראיתיו. הוספתי להסתכל בתמונה והנה ראיתי, כי צֻלמה בחורשׁה “הַלִישְצוֹאִית”, אשר בקצה העיר: הכרתי את הבתים אשׁר ברחובות הסמוכים לחורשׁה, שנראו בשׁולי התמונה. בפנה אחת שׁל הצלום מתנוסס דגל ועליו כתוב באידיש “פועלי כל הארצות התאחדו”. מרחוק נראה הגדר, אשׁר הקיפה את החורשׁה ואשר הגרמנים הרסוה בשעה שתקנו את חֲנָיָתָם בחורשׁה. מכל זה נוכחתי, כי זהו צלום של קבוצת בונדאים משנת 1905 (אחר כך נודע לי מפי בונדאים, כי אמנם כן הוא. את התמונה הזאת תלו במועדון שלהם בשעה שהשלטון היה בידי הבולשביקים ובנוס הבולשביקים מפני הפולנים, שכחו להוציא את התמונה מן המועדון והיא נפלה בידי הפולנים, ובה רצו הפולנים להוכיח, כי בעיר קימת פלוגת בולשביקים). הסברתי לחוקר הדין את כל אשר מצאתי על התמונה והוספתי, כי אני מוכן ללכת אתו אל אותו המקום, ששם צֻלמה התמונה ויוכח כי דברי נכונים, וְהֵעָדרה של הגדר מסביב לחורשה תהיה לראיה נצחת, כי התמונה הזאת שׁיכת לפרק הזמן של הריבולוציה הראשונה.

כנראה נוכח חוקר הדין, כי הוכחותי נכונות. ומפיו נזרקו המלים; “היתה שגיאת המשפט”. שבע רצון ומורגע יצאתי מאת פניו. ראיתי, כי יש אנשׁי יושר גם בין הפולנים ולא כלם נהפכו לחיות טרף.

אחרי גבית העדות הזאת מלאתי מרץ משנה לאסף את כל הפרטים ופרטי הפרטים של המאורעות, שחסרו לי עוד, למען תהיה התמונה מלאה ושלמה. ובשביל לְעַלֵם את זכרם של הקדושים, אספתי את תמונותיהם סדרתין בקבוצה אחת וצלמתין.

רשימת הקדושים שנהרגו בפינסק בה’ ניסן תרע"ט

השם הגיל מצב משפחתי מעשהו את איזו מפלגה נמנה הערות

1 ברגמן ישראל 23 רוק מתלמד צעיר ציון

2 בנקובסקי אברהם 17 רוק תלמיד בלתי מפלג. הומת 6 ניסן בבקר בידי הקצין.

3 גלויברמן משה 27 רוק לבלר בונדאי

4 גלויברמן אהרן 19 רוק תלמיד צעיר ציון נהרג ב“בית העם” ולא נקבר בקבר האחים

5 גוטליב צבי 12 רוק סטודנט צעיר ציון

6 גוטליב ישעיה 22 רוק תלמיד צעיר ציון הוא נתפש ברוצו להביא רופא לגלויברמן

7 הוצמן אברהם 26 רוק תלמיד רוקח בונדאי

8 הקילמן יוסף 20 רוק תלמיד ציוני כללי

9 היטלמן פנחס 24 רוק לבלר צעיר ציון

10 זילברמן משה 21 רוק סטודנט צעיר ציון

11 יודביץ משה 21 רוק לבלר צעיר ציון

12 ליבמן צבי 24 רוק לבלר צעיר ציון

13 ליברמן מנחם 35 נשוי לבלר בלתי מפלג.

14 מושקובסקי דוד 50 נשוי מורה ציוני כללי

15 מדניק משה 30 רוק סטודנט צעיר ציון

16 נטנזון משה 37 נשוי רוקח ציוני כללי

17 עלשטין ליב 22 רוק לבלר צעיר ציון נהרג, לעיני אביו

18 פלדמן פישל 26 רוק גנן בלתי מפלג. הוצא מביתו והוכנס אל קבוצת הנאסרים

19 פרידמן משה ליב 47 נשוי רוקח ציוני כללי שני אחים.

20 פרידמן חיים 29 רוק שען צעיר ציון

21 פלצני זיסקינד 17 רוק שואב מים בלתי מפלג. הוצא מביתו. נהרג 6 ניסן בפקודת הקצין.

22 פרידמן אשר זאב 20 רוק לבלר בלתי מפלג.

23 פישמן יוסף 35 נשוי סוחר בלתי מפלג.

24 מוריצקי שמחה 28 רוק לבלר צעיר ציון

25 מירילמן נחום יצחק 23 רוק מנהל ספר. צעיר ציון

26 קוזנץ גרשון דוד 23 רוק מנהל ספר. צעיר ציון

27 קרסילשציק פנחס 25 רוק פחח פוע"צ נתפש אצל הקומנדטורה

28 קליינמן שלמה 18 רוק תלמיד בלתי מפלג.

29 קוטוק דניאל 16 רוק תלמיד בלתי מפלג. שני אחים יתומים מאב ומאם

30 קוטוק משה 14 רוק תלמיד בלתי מפלג.

31 ריקלין צדוק 20 רוק מורה צעיר ציון

32 רולניק דוד 20 רוק פחח בלתי מפלג.

33 שולמן שמחה 48 נשוי מורה ציוני כללי

34 שטינברג יצחק 23 רוק סנדלר צעיר ציון

35 שיפמנוביץ זליג 52 נשוי חנוני בלתי מפלג.

והמצב בעיר לא הוטב גם אחרי שהאמת התחילה כבר בוקעת מתוך עב הענן, שהשלטון המקומי התאמץ להעטות עליה. המַיוֹר לשצינסקי, ראש האשמים בשחיטה, שהוא הוציא על הנאסרים את גזר הדין של מיתה, לא רצה להודות על אשמתו. הוא השתדל להסתייע בכל מיני שׁקרים ובדותות, למען הוכיח, כי בולשביקים-מורדים היו המומתים. החילים לא פסקו מהתעמר ביהודים ומשלח בבזה ידיהם ו“ההמון” הפולני, וביחוד “השקצים” הפרחחים, הוסיפו להתקלס בנו בחוצפה גסה העוברת כל גבול. הם מררו פשוט את חיינו. האנטישמיים הרוסים בשעתו של ניקולי הצורר לא הרשו לעצמם להשפיל את כבודנו ולרמס אותנו ברגלים מסואבות, כמו שׁעשׂו העבדים השחצנים, שהורמו פתאום מאשפתות ויעלו לגדולה.

בכלל עבר אז בכל פולניה זרם אנטישמיות כביר, וזרע השנאה לישראל, אשר זרע הגינירל הפולני הַללֶר, הצמיח ראש ולענה על ראש היהודים צרות ואסונות אין מספר. השם “הללרציקים” (החילים של הגינירל הללר) היה שם נרדף לפוגרומשציקים ובתועבותיהם היו למופת לכל בני הבליעל, אשר שנאת ישראל שמשׁה להם כסות עינים לחפות על מעשי תכליתם.

פרק עשׂרים ושנים

והשמועה על השחיטה והאכזריות של השלטונות כלפי הנאסרים, נפוצה בארצות רבות, והאנשים, אשר בנשמתם לא כבה עוד זיק הצדק והרחמים, הזדעזעו. דעת הקהל התעוררה.[6] והמועצה הלאומית שע״י צירי הסיים היהודים בורשוי הכניסה אל הסיים אינטרפלציה ודרשה חקירת הדבר. ולמרות התנגדותם של הצירים האנטישמיים, קבל הסיים החלטה לשלוח לפינסק ועדת בקורת לחקור את הדבר. הממשׁלה הפולנית התחשבה אז עם דעת הקהל שבאירופא ובאמריקא. הפולנים היו אז זקוקים לתמיכתן ולסיוען של הממשׁלות, שיכירו בחופשׁתם המדינית, לכן רצו להתחטא לפניהן. הגיע הדבר לידי כך, שהממשלה הפולנית בקשה מאת ממשלת ארצות הברית, שתשלח את בא כחה לחקר את אשר נעשה ליהודים בפולניה, ובתוצאות הדבר הזה בא אחר כך מורגנטוי לפולניה.

אחרי חג הפסח באה הועדה העירה. ביום בואה נקראתי בבקר השׁכם אל מלון ״בסיביץ״. בפרוזדור נפגשתי עם צירי הסיים גרינבוים ופרילוצקי, שׁגם הם היו חברים בועדה. מפיהם נודע לי, כי העדים צריכים לבוא בעצמם, הועדה לא תזמין אותם. הוטלה עלי עבודה קשה. צריך היה להשפיע על העדים שיבואו, גם לעודדם ולאמץ את לבם שלא יפחדו לספר את הכל. כלם היו כל כך נבהלים ומדוכאים, עד אשר יראו גם לדבר אתי אדות המאורעות ולא כל שׁכן להתיצב לפני פולנים, שרובם שונאי ישראל.

והעיר נבוכה. היהודים שרויים בפחד, הם רואים את עצמם כעומדים לדין. הפצעים נשתרו. הרשות מביטה עלינו בקצף גלוי. כל הענין הזה היה כקוץ מכאיב בעיניהם. וההפקרות לא פסקה גם בשעה שהועדה הסיימאית היתה בפינסק: החילים היו תופשים יהודים ברחוב, חולצים את נעליהם והולכים להם במנוחה, והיהודים היו אנוסים ללכת לביתם יחפים ומבוישים. צעיר אחד, אשר בן בריוני פולני גזל ממנו את נעליו, בא יחף אל מלון ״בסיביץ״ להתאונן לפני הועדה. השוטר לא נְתָנוֹ להכנס. אני הייתי אז בפרוזדור. כונתי את הרגע שהשׁוטר יצא והכנסתי את הצעיר אל הועדה, אבל שם אמרו לו, כי הדבר אינו נוגע להם ועליו לפנות אל המשטרה. ראתה הועדה אָוֶֹן ולא התבוננה.

שׁורה ארוכה של עדים התיצבה לפני הועדה. לאט, לאט נגולה לפניה פרשת התועבה. עדותם של המעונים בבית האסורים, בכי האלמנות והיתומים ויללת האמות השכולות לא יכלו לבלי לעשׂות רושם גם על האנטישמיים היותר נלהבים שבין חברי הועדה. שלשה ימים עשתה הועדה בעיר. והנה קרבו ימי אידיהם ותפסק הועדה את חקירתה ותשב לורשוי.

ושוב התחילו אצלנו ימי רגז וחרדה. השׂנאה אלינו לא רק שלא מעטה, אלא גדלה עוד יותר. הפולנים, אשר ינקו עם חלב אמם את הדעה, כי היהודי הוא שׁפל ועליו להיות למרמס לרגליהם, לא יכלו להשלים עם הרעיון, כי היהודים ידרשׁו משפט וצדק, כי יזקפו אח קומתם ויקראו חמס על התועבה שנעשתה להם.

באחד הימים נקראתי אל המשטרה. שר השוטרים קבלני בפנים מאירות ויפן אלי בבקשה, שאתן לו רשימה מלאה של המומתים. ״אני יודע״, אמר לי, ״כי לך ידועים כל פרטי המאורע, ובודאי יש לך רשימה מדויקה״. הבינותי למה דרושׁה לו הרשימה, צריך יהיה להמציאה לועדה. לכן הערמתי ואמרתי לו: רשימה מלאה אין אצלי, אם תתן לי את הרשימה שישנה אצלך, אמלא אותה בשמותיהם של אותם המומתים הידועים לי ושאינם ברשימתך. הוא לא הבין את ערמתי וצוה לתת לי העתקה מן הרשימה שלו. עפ״י בקשתי כתב למעלה: ״רשׁימת האנשים שֶׁנוֹרוּ בחמשי באפריל״. הבטחתי לו למלא את הרשׁימה ולהביא לו מחר. עברתי על הרשימה והנה היא לקויה מאד, יש בה רק שמות 28 אנשים. ביניהם אחדים שמתו זה כבר או אשר נסעו לאמריקה. במלה אחת רשׁימה ״בלי ידים ובלי רגלים״. ספרתי את הדבר לחברים אחדים. הם שמחו מאד על ערמתי. ממחרת באתי אל המשטרה והודעתי, כי לפי ידיעותי חסרים 2 שמות: היטילמן פנחס ונטנזון משה. את הרשימה שנתן לי ראש השוטרים לא החזרתי לו.

כעבור 10 ימים שׁבה הועדה לפינסק. התחילה שוב חקירת העדים. גם השלטון המקומי הזמין עדים. העדים הללו לא העידו על עצם השׁחיטה. אלא על מעשיהם של הבולשביקים בשעה ששלטו בעיר, כי חללו את בתי היראה של הנוצרים, החרימו את רכושׁ האמידים וכדומה. הוסיפו, כי יד הבולשביקים היהודים היתה בכל אלה. כל זה היה נכון. חלול קדשי הנוצרים היה נורא. באופן גס התעללו הבולשביקים בתמונות הקדושים של הנוצרים. זה היה מין ציניזם וסדיזם טפשי וֶאֱוִיליִ, הדיוטוּת מנוולה. לא רק חללו את בתי היראה, אלא גם טנפו וישקצו אותם. אבל רק בחורים יהודים אחדים השתתפו בתועבה. רוב בני הבריוני היו דוקא נוצרים קתולים ופרבוסלבים.

לאחרונה הגיע תורי להתיצב לפני הועדה. עדותי ארכה זמן רב. ספרתי את כל אשר ארע ב״בית העם״ ובדירה שׁהתחבאתי בה, גם כל מה שנודע לי על מיתתם של הקדושים. על פתיחת קבר האחים ע״י הנאסרים, על המלקות בבית האסורים ועוד ועוד. כלם הקשיבו בתשומת לב. גם האנטישׁמיים המובהקים שבין חברי הועדה שמעו והחרישׁו, לא העיזו להפסיקני. רבים רשמו אצלם רשימה של שאלות. בא הערב. אמרו לי, כי עלי לבוא מחר לענות על שאלות שיציעו לפני.

ממחרת התיצבתי שוב לפני הועדה. הקיפוני שאלות רבות, התאמצו לבלבלני ולהביאני בין המצרים. אבל, כל מה שׁהרבו לשאול הרביתי לגולל לפניהם את המוראים והאכזריות. לאחרונה אמרתי, כי הוציאו להרג אנשים חפים מפשׁע ומבלי שידעו נם מי המה, ובדברי, מסרתי לִוְורוּקְלֶבְסְקִי יו״ר הועדה את רשימת המומתים, שנתן לי שר השוטרים. הביטו וראו, אמרתי, אלה הם המומתים לפי ידיעת השׁלטון, רשׁימה לגמרי לא נכונה. ואם יש את נפשכם אביא לכם את הרשימה הנכונה עם כתבתו של כל אחד ואחד, וראיתם ונוכחתם, כי לא ידעו גם את מי מוציאים להריגה.

כלם השתוממו. ווורובלבסקי אמר לי, אדרבה, הביאה לנו את הרשימה. הפסיקו את השאלות ואני רצתי הביתה. כתבתי את הרשׁימה והבאתי לוורובלבסקי. הוא עִיֵן בה, השוה אותה לרשימה של שׁר השׁוטרים. הראה את שתי הרשימות ליתר חברי הועדה ולא אמר לי כלום. התחילה שוב פרשׁת השאלות. חכר אחד של הועדה, כנראה אנטישמי מובהק, עמד על דעתו, כי היהודים כלם בולשביקים הם, לא הועילו כל הוכחותי והסברותי. אחינו, אמרתי, רֻבָם סוחרים והבולשביקים רוצים לעקר את המסחר משׁורש ובזה יביאו כליה על רובו של העם העברי, וכיצד אפשׁר להעלות על הדעת, כי היהודים כלם בולשביקים הם? העם העברי הוא אסיר תודה לאנגליה על אשר נתנה לנו את הצהרת בלפור, והבולשביקים הנם השונאים היותר גדולים לאנגליה, שהיא ממלכה רכושנית ומתנגדת בכל תוקף לבולשביקים, וכיצד אפשר להאמין, כי היהודים הם בולשביקים? אולם הוא בשׁלו: היהודים כלם בולשביקים. סבלנותי פקעה ואמרתי בקול תרעומות: כנראה רוצה אתה, אדוני, לפתות אותי, כי גם אני הנני בולשביק. הוא התביש, ועל פני חברי הועדה נראתה בת צחוק. האנטישׁמי הזה עוד לא הרפה ממני. אמר, כי כל הקומיסרים אצל הבולשביקים יהודים המה. מלבד זה מצא בצבור היהודי שבפינסק אשמה מיוחדה, כי בשעה שהגרמנים הוציאו את גזרת הגרוש על חצי תושבי פינסק, גרש ״ועד האזרחים״, שכל חבריו היו יהודים, את כל הפולנים שבעיר. — זה היה שקר מוחלט. באמת גורשׁו כשׁמונת אלפים יהודים ורק מאות אחדות נוצרים: רוסים ופולנים. — הבטחתי לועדה ביושר לבי, כי רבם המכריע של הקומיסרים אצל הבולשׁביקים היו נוצרים וכי 90 אחוזים מהמגורשים מן העיר היו יהודים, אולם ראיתי, כי המה אינם מאמינים לי.

כאשר תמו כל השאלות, אמר לי וורובלבפקי, חכה נא כאן שעה קלה, אני רוצה להראות לך איזה דבר. הוא קרא לאחד השוטרים, נתן לו פתקא ויצוהו למהר לשׁוב. כעבור זמן קצר שׁב השוטר וימסר לוורובלבסקי צרור קטן. וורובלבסקי הוציא מן הצרור גלויה פוטוגרפית ויתננה לי באמרו: המכיר אתה את המצולמים הללו? הבטתי בגלויה והנה היא העתקה פוטוגרפית של אותה התמונה, שהראה לי חוקר הדין גְּרֶגֶּר. חיוך נראה על שׂפתי ואמרתי: אתה, אדוני, מראה לי רק העתקה ואני ראיתי את המקור, היא יותר גדול מן ההעתקה. וורובלבפקי תמה. אז הגדתי, כי את המקור הראה לי חוקר הדין הצבאי גרגר, בשעה שחקר אותי, וכי התמונה צֻלמה בשנת 1905 ואין לה כל שייכות אל הזמן הזה. הראיתי לו בשולי התמונה את הדגל עם הכתבת ״פועלי כל הארצות התאחדו״, שהיא הססמא של ״הבונדאים״, ואת הגדר המקיפה את החורשה ״הלישצואית״, שבה צֻלמה התמונה, והצעתי לפניו ולפני כל חברי הועדה, שילכו אתי ואני אראה להם את המקום ההוא וראו, כי עכשיו אין שם גדר. וורובלבסקי משׁך בכתפיו ומפיו נזרקו המלים; ״העד הזה סותר את כל הוכחותינו״. יצאתי מאת פני הועדה שבע רצון.

הייתי כבר עיף, אולם לבי לא נתנני לנוח. מהרתי אל בית הדפוס של ווילקוביץ, שׁבו היו הבולשביקים מדפיסים את מודעותיהם, ובקשתי, שיתנו לי טופס אחד מכל מודעה ומודעה, שהדפיסו הבולשׁביקים אצלם. הם מאנו. הסברתי להם, כי המודעות הללו דרושות לי למען הסיר מעל היהודים אשׁמה גדולה. אבל הם באחת: לא יתנו, מה להם ולצרה הזאת? פניתי אל המסדר בבית הדפוס הזה ואצלו מצאתי את המודעות של הבולשביקים. מספרן היה 67[7]. מכל המספר הזה היו רק אחדות חתומות בשמות משׁפחה יהודים. רובן המכריע היו חתומות בשמות משפחה רוסיים, גרוזיניים, פולניים וכדומה. בביתי מצאתי דין וחשׁבון נדפס של ״ועד האזרחים״ אדות הגרוש מן העיר. ממנו אפשר היה לראות קודם כל, כי היוצרים כמעט שלא נדבו כלום לטובת המגורשים. ושׁנית, שׁמספר המגורשׁים הנוצרים בכלל עלה רק לחלק שׁנים עשׂר מן המספר הכלל שׁל המגורשׁים. באותו הלילה כתבתי אדות כל זאת תזכיר מפורט ובו הוכחתי עד כמה לא נכונות שתי ההאשמות של האנטשׁימי ההוא, וממחרת הבאתי את התזכיר יחד עם המודעות והדין והחשבון לועדה. מר פרילוצקי, שהיה מזכיר הועדה, קבל ממני את הכל והביע לי את תודתו בשם כל הועדה.

יום אחד לפני צאת הועדה מן העיר פתחו עפ״י פקודתה את קבר האחים, רצו למנות את המומתים, מפני שלא היו בטוחים במספרם. ושוטרים העמדו מסביב לבית הקברות לבלי תת למי שהוא לגשת גם אלהגדר. יתר על כן גם ברחובות הגובלים עם בית הקברות לא הרשׁו לעבור. ואבל כבד היה באותו היום בכל העיר. בכי המשפחות האומללות, אשר אחד מבניהן נהרג, מלא את האויר. נשתר שוב הפצע העמוק. וכל התושבים היהודים נשׂאו בלבם את הצער הגדול והצורב.אבל אסור היה להביע אותו בקול, ״ישב בדד וידום, כי נטל עליו״.

פרק עשרים ושלשה

לועדה כבר היה ברור למדי, כי דם נקי נשׁפך. כל חבריה הודו בזה פה אחד, אבל היא לא פרסמה את החלטתה. רק אחרי מלחמה ארוכה הצליחו צירי הסיים היהודים להשׁפיע על הועדה, שתפרסם את החלטתה. וביום 24 למאי שנת 1921, זאת אומרת אחרי עבור יותר משנתים מיום השחיטה, הודיע הציר וורובלבסקי בישׁיבת הסיים בשׁם הועדה את החלטת כדלקמן:

ביום 5 באפריל שׁנת 1919 היה שלטון הצבא, שחנה אז בפינסק, מרוגז לרגלי הידיעה שהתקבלה מן החזית, כי פלוגת הצבא תחת פקודת הפוֹרוּצניק זַמַשְׁקָא נגפה לפני האויב. מפני מעוט כחות הצבא הפולני, שׁהיה אז בפינסק, ומפני קרבת החזית, תקף פחד את מפקדי הצבא. ובקבלם ידיעה בלתי ברורה ובלתי נחקרה דַיֶהָ אודות תפיסת אספה בולשבית, כביכול, הנה במקום חקירה נכונה, למען ברר את הדבר, אחזו באמצעי היותר חמור להמית ביריה 34[8] יהודים.

לחלק מן הנוֹרִים היו תעודות כשׁרות פוליטיות מן השלטון הפולני. אחד צריך היה לנסע לורשׁוי בקשר עם עזרה חמרית בשביל האוכלוסין. הרוב המכריע שׁל הנורים השׁתתף באספה ליגלית של ה״קואופרטיב הציוני״, שׁהיתה באותו יום. וַיֵאָסְרוּ אחרי סגירת האספה יחד עם האחרים, שבאו אל ״בית העם״ לסדר ענינים שונים. בין הנורים היו 2 יהודים, שהוכנסו אל תוך האסירים על הרחבה שׁלפני הקומנדנטורה. הפקודה ע״ד החפושׂ ואח״כ אדות המאסר נתנה מאת קפרל אחד על יסוד מלשינות בלתי נחקרה שׁל שני יהודים, מבלי להודיע זאת לשלטון הגבוה. פקודת המיתה לא היתה עפ״י החלטה של בית דין, מפני שלא נשמרו החוקים הדרושים לזה. הוצאת עונש המיתה לפועל היתה גם לפני אשר ידעו את גילם של המוצאים להרג, שׁביניהם היו שני נערים, שלא מלאו להם עוד 17 שנה. היריה היתה לא עפ״י החוקים והמנהגים הקבועים. מקודם נתנה פקודה להמית כל שני בשורה, אולם, כאשר ראו, כי באופן הזה ישארו בחיים הצעירים וְיִיָרוּ הזקנים והנשים, הוציאו פקודה אחרת להחיות את הזקנים והנשׁים, וג׳נדרם רגיל היה המחליט מי ייָרה ומי ישאר בחיים.

שאר הנאסרים ב״בית העם״ הובאו אל בית האסורים, ובשעת החקירה השׁתמשו הג׳נררמים במכות גם כלפי הנשׁים. כעבור יומים הוצאו הנאסרים לחפשׁי ע״י ועדת החקירה של הלגיונר זֶ׳מְיַנְסְקִי. הגינירל ליסטובסקי, שבא לפינסק כעבור יומים אחרי הוצאת המיתה לפועל, לא חקר את כל הדבר, הלל את פקודתו שׁל המַיור לשצינסקי והטיל בלי צדק על יושבי העיר כסף ענושים בסכום מאת אלף רובלים. הועדה של הלגיונר ז׳מינסקי, שנשלחה מאת ראשׁ מטות הצבא לחקור את הדבר, עשׂתה חקירה שטחית ולא מפורטת, ולכן הצדיקה את הפקודה שׁל 5 באפריל שׁנת 1919. הועדה הסיימאית מצאה אחר כך, כי בשׁעת החפושׂים הרבים אצל הנאסרים אבדו מהם חפצים יקרי ערך וכסף מזומן, וכי הג׳נדרמים שחררו נאסרים בשוחד.

על יסוד האמור מציעה הועדה הסיימאית, שנשלחה לחקר את המאורעות בפינסק ביום 5 באפריל שנת 1919, לקבל את ההחלטות דלקמן:

1) סיים דורש מאת הממשלה להעביר את ענין המיתה של 34 היהודים בפינסק ביום 5 באפריל שנת 1919 וכל עוות הדין הקשור בזה לבית הדין הצבאי.

2) הסיים דורש מאת הממשלה להחזיר לנענשׁים את כסף הענושים בסכום מאת אלף רובלים, שהטיל עליהם הגינירל ליסטובסקי.

3) הסיים דורש מאת הממשלה לשלם פצויים למשׁפחות המומתים[9].

וזאת היא תשובת ראש המיניסטריום פַנִיקוֹבְסְקִי לנשיא הסיים מיום 31 בספטמבר שנת 1921 מספר 16859:

בתשובה על מכתבו של נשיא הסיים מיום 28 מאי שנה זו מס׳ 494/20 יש לי הכבוד להודיע כדברים האלה:

לסעיף 1.

אדות מיתתם של 34 יהודים בפינסק ביום 5 אפריל שנת 1919, כן בדבר המעשים הרעים הקשורים בזה, נגשׁ השׁלטון הצבאי לחקירת הדבר. תוצאות החקירה תמסרנה לנשיא הסיים במועדן[10].

לסעיף 2.

לפי המכתב 1260/21 D.K.C. צותה המחלקה הרביעית של ראש מטות הצבא לקופה של D.A.K. בלובלין, שׁתתן מאת אלף רובלים, למען החזיר לתושבי פינסק את כסף הענושׁים, שהטיל עליהם הגינירל ליסטובסקי בשנת 1919. זה הוא בהסכם עם האינסטרוקציות, שנִתנו למחלקת הבקורת של המשק בלובלין.

לסעיף 3

יחד עם זה דורשׁ מיניסטריום הצבא מאת משפחות המומתים, שתגשׁנה בכתב את התביעות הכספיות שהן דורשׁות בצרוף התעודות הנחוצות לזה.

אני מוסיף, כי יחס המיניסטריום המעונינים לסעיף 3 זה עוד לא אֻשר.

פרק עשרים וארבעה

עברו כשלשׁה חדשׁים אחרי השחיטה והנה הסתבכתי בעבודה צבורית מרובת אחריות ורבת סכנה. וזה הדבר.

בתחלת חדש תמוז הָדבקו מודעות בעיר, כי מפני שבשנה זו מלאו 350 שׁנה מן הָאוּנִיַא הלובלינית, זאת אומרת מן היום שהתאחדו הפולנים עם הליטאים למדינה אחת, לכן מוזמנים תושבי פינסק לבחר מקרבם צירים למלאכות אל הסיים, שתציע לפניו את חפצם ורצונם שׁל האוכלסין. היהודים לא שמו לב למודעה זו. לא היו ימים מועטים והנה בא העירה קצין פולני ויזמן אליו את המו״צ הפינסקאי ועוד יהודים זקנים אחדים ויודיעם, כי עליהם לקרא אספת עם בבית הכנסת הגדול לשם בחירת צירים למלאכות זו. המו״צ הדביק מודעות בבתי התפלה אדות אספת העם. אנו, הציונים, הבַנו, כי איזו ערמה צפונה בזה. נאספנו ודנו בדבר וקבלנו החלטה למנוע את היהודים מבחור צירים. למטרה זו הלכתי אני עם עוד חבר ציוני אחד אל האספה להשפיע על הנקהלים, שיתפזרו ולא יבחרו צירים. אנו התחלנו להסביר לנאספים, כי אחרי התועבות הנוראות שׁעשׂו לנו הפולנים, אסור לנו לשלוח צירים אל הסיים, וכי, כפי הנראה, יש בזה מזמה רעה. הקהל התחיל להתפזר. אולם שני יהודים זקנים מטפוס ״מה יפית״, אשר קוו, שיבחרו בהם לצירים, התחילו לאיים, כי אם נמָנע מבחור צירים, יחשבו אותנו לשונאי פולניה וְהָרֶפְרֶסִיות עלינו תרבינה. אני יחד עם חברי עזבנו את האספה ונלך. זה היה בבקר. בצהרים, בשובי הביתה, מצאתי הזמנה מאת הקצין, מסדר המלאכות, לבא אליו, ואצלו נודע לי, כי בחרו בי לציר באותה המלאכות. אצל הקצין מצאתי פולנים אחדים, שנבחרו לצירים מאת הצבור הפולני — הרוסים שׁבעיר נמנעו מבחור צירים. — נכנסתי אתם בדברים. גם הם, גם הקצין הבטיחו לי, כי תפקיד המלאכות הוא לבקש מאת הסיים על שפור העיר ועל הטבת המצב הכלכלי בה. אני החלטתי בלבי לבלי להשתתף במלאכות, אולם החברים הציונים חוו את דעתם, כי מאחר שנבחרתי באספת העם יבֻלע לי, אם אשתמט מנסע.

בלב דוי ובנפש נעכרת יצאתי לדרך; לבי נבא לי, כי פרשה חדשה של תלאות מתחילה לי. לנו נתנו שני קרונות מיוחדים ועליהם סרָטים גדולים עם הכתובת: ״המלאכות של הסיים ממחוז פינסק״. בקרונות מצאתי כעשרים איש, כלם פולנים, וביניהם רק 2 רוסים, שנבחרו מן העירות אשר בסביבה. אני הייתי היהודי היחידי בתוך הצבור המגֻוָן הזה. מצב רוחי היה מדוכא, לא ידעתי נפשׁי. פרשתי לקרן זוית ואשב שקוע במחשבות. והנה נגשׁו אלי שנים, שלשה צירים פולנים ויכנסו אתי בשיחה. בשׂפת חלקות התחילו מסבירים לי, כי היהודים צריכים להיות פטריוטים פולניים, כי ההיסתוריה אחדה אותנו אתם לפני מאות בשנים, כי הפולנים מבקשים תמיד את טובתם של היהודים ועוד דברי חנף כאלה. אני הזכרתי להם את השחיטה ואת התעללותם של הג׳נדרמים הפולנים בנאסרים וָאֹמַר: לא על מעשהו של לשצינסקי, שהוציא להורג אנשׁים נקיים, אני קובל; אפשׁר להניח, כי חשב, שהתפוסים הם באמת בולשביקים, אבל במה אפשר להצדיק את אי-רצונו של השלטון להודות על האמת, ואת התאמצותו לחפות על הפשע? בתורתנו כתוב: ״ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים״ ואתם, הפולנים, שזה לא כבר סבלתם והתעניתם תחת ידי הרוסים, כיצד הנכם מרשׁים לעצמכם לעַנות אותנו, החלשים, אחרי שׁיצאתם מעבדות לחרות? אבל מכאן ולהבא, אמרו, נשב שבת אחים, ואת כל מה שארע עליכם לעקר מזכרונכם.

הם התאמצו למשכני בשיחה ארוכה. ובראותם, כי אני משתמט מהם, הסתלקו ממני.

בכל תחנה ותחנה נוסף אלינו ציר אחד או שׁנים. אני צפיתי, כי יבוא עוד ציר יהודי, למען נוכל להועץ יחד מה לעשׂות, אבל כלם היו פולנים, ומעוטי דמעוטי רוסים.

כאשׁר באנו אל תחנת קוברין, 2 תחנות לפני בריסק, הזמינוני אל הקרון השני. בתא מיוחד מצאתי שם את הכומר בוּקְרַבַא, אחיו של הד״ר בוקרבא, זה שבעט בתפושׂים, בשעה שהוליכום מ״בית העם״ ואמר ״אם ז׳ידים הם כלם למיתה״. הוא אמר לי: הנה עִבַדנו תזכיר בשׁביל להגישו אל הסיים. כלנו חתמנו עליו, תואיל גם אתה לחתום עליו. הוא קרא אותו לפני. והנה אחרי הבקשׁות ע״ד נקוי הנהר פִינַא העובר על יד העיר, למען הקל בו את תנועת אניות הקיטור, ע״ד בנין הנהרסות ועוד בקשות כלכליות אחרות, ישׁ עוד בקשה אחת והיא, שׁאנו, באי כח האוכלוסין שׁל מחוז פינסק, רוצים שׁהמחוז יסָפח לפולניה. הנה בצבץ המרצע מתוך השׂק. עכשיו אני מבין למה טרחו את כל הטרח הזה: אז לא נקבעו עוד גבולות פולניה ע״י המעצמות של ההסכם, והיו דעות, שבמקומות המסופקים, כלומר כאלה שלא נכנסו בפולניה הקונגרסאית, יערך משאל עם אם הם רוצים להספח אל פולניה או לא, ולכן רצו לקדם את פני הדבר ולהחתים את ״בחירי הצבור״, כביכול, בערי הספר, שהאוכלוסין רוצים, שׁיספחו אותם לפולניה. נדהמתי, לא פללתי, כי אנשים לא ידעו בושׁת עד כדי להציע לפני דבר כזה, אחרי שׁפיכת הדמים והתועבות שעשׂו לנו. אמרתי לבוקרבא: הקצין, שׁדרש בפינסק שׂיבחרו צירים למלאכות, אמר מפורשׁ, כי המלאכות תבקשׁ רק על ענינים כלכליים ולא על מדיניים. ולכן לא דנו היהודים באספתם בשאלת ספוח פינסק לפולניה ולא קבלו אדותיה כל החלטות, ואני לא קבלתי מהם דירקטיבים ועל דעת עצמי לא אוכל לעשׂות כלום. אם כן, אמר בוקרבא, תחתום על התזכיר בתור אישׁ פרטי. אבל, הרי עכשׁיו אינני עוד איש פרטי, עניתי, עכשׁיו הנני שׁליחו של הצבור היהודי שׁבפינסק ואין לי כל רשׁות לעשׁות משׁהו בלי הסכמתו. בוקרבא נסה לפתותני שׁאחתום, ובראותו, כי לא יוכל להשׁפיע עלי, הרפה ממני, כשפניו מביעים זעם וחרון.

והנה נטפלו אלי פולנים אחדים והתחילו לדבר אתי קשׁות, גם לאיים עלי בכל מיני איומים. אני מַדוֹתי להם כמדתם, והשׁיבותי חרפתם אל חיקם. אז הֵרַכוּ את לשׁונם והתחילו מדברים חלקות וחנופה, ובראותם, כי לשׁוא ישׁחתו את דבריהם, סרו ממני.

בתשע בבקר באנו אל בריסק. כעבר שׁעה אפשׁר היה לנסע הלאה אל ורשׂוי, אולם הצירים אמרו לי, כי נלין בבריסק, מפני שׁעלינו לחכות לצירים, שנבחרו בסביבות בריסק. נכנסנו אל בית הנתיבות, והנה ג׳נדרם הדף בכח יהודי אחד בלי כל סבה ויקרא: ״הלאה, ז׳יד מצורע״. היהודי מעד ויפול. ״אות בריח אהבה״, אמרתי לבוקרבא, אשר עמד אצלי. הוא התבישׁ, בני לויתי בקשו ממני, כי אלך ללון אתם בפונדק כללי, שהבינו לחברי המלאכות. עניתי, כי עלי לסור אל בית אחד מִשְׁאֵרַי הגר בבריסק.

כל הלילה הייתי כאישׁ נדהם. נקוטותי בפני על אשר נפתיתי להלָוות אל המלאכות. בבקר השכם רצתי אל הד״ר עפשׁטין, יו״ר הסתדרות צ׳׳צ בבריסק, ושׁאלתי בעצתו, מה לעשׂות. הוא לא יכול לתקן אותי בעצה. יצאתי מאת פניו. פניתי אל מר ירוחם שׁץ, ראש הקהלה הבריסקאית. הוא אמר לי, כי גם בבריסק דרשו מן היהודים, כי יבחרו צירים אל המלאכות הזאת, אולם הם נמנעו מזה. שׁאלתיו, אפשׁר עלי לשוב לפינסק, והוא ענני, כי עלי להמשיך את דרכי, פן יבלע לי.

בצהרים הזמינוני לסעודה חגיגית בקלוב הפולני. שם, אמרו לי, יאספו כל צירי המלאכות, ינאמו נאומים, גם תזמורת תהיה. הבטחתי לבוא, אולם הוקרתי רגלי מלכת. בעשׂר בלילה באתי אל בית הנתיבות. בהכנסי אל הקרון, נתקלתי בבוקרבא. הוא הביט עלי בשׂנאה. בקרון היו כבר כארבעים איש. כל הדרך נתנו לי מנוחה. בבקר, כאשר הקריבה הרכבת אל ורשוי, פנה אלי בוקרבא ויאמר: החלטנו, בי באי כח כל האמונות אשר במלאכות יתיצבו לפני נשׂיא הסיים, ומכיון שאתה הנך היהודי היחידי במלאכות, לכן עליך לקחת על עצמך את התפקיד הזה. לא אוכל למלא את בקשתך, אמרתי, אחרי שאינני מיטיב לדבר פולנית. אין דבר, אמר בוקרבא, תוכל לדבר רוסית. אני עמדתי על דעתי. התאנף בי בוקרבא ויקרא: ״אם כן למה זה נסעת אתנו?״ אני נכון לשׁוב תיכף, עניתי. הוא התרחק. ושאר הצירים התחילו מפצירים בי, כי לא אשוב לפינסק.

בשמונה בבקר באנו לורשוי, זה היה בשׁשי בשבת. כלנו הלכנו העירה ברגל בצותא חדא, בודאי כדי לעשות פרסום לדבר. הפולנים העוברים והשׁבים הסתכלו בנו בסקרנות. עלינו במדרגות של בית בן שלשׁ קומות ברחוב דלונגא. הכניסו אותנו אל אולם גדול מאד. שם היו שלחנות ערוכים לסעודה. הבטתי מסביב ועיני חשכו. זה היה אולם ההסתדרות הפולנית ״רַזְבוֹי״, הסתדרות אנטישׁמית, שהציבה לה למטרה לעקר את המסחר מידי היהודים. הססמא שלה היא ״איש אל בן עמו״, כלומר הפולנים מחוייבים לקנות כל הדרוש להם רק מן הפולנים אחיהם. צריך להמלט מכאן! לקחתי את מזודתי ואתכונן לצאת. הצירים עצרוני. אמרו, כי עוד מעט נשׁב לסעודה ואחר נלך לתור את העיר. אמרתי, כי אלך אל קרובתי, אתרחץ, אחלף את בגדי ואשוב. כנס מבית האסורים נסתי מן הבית. סרתי אל בית קרובתי. התרחצתי ותיכף הלכתי אל אחד מחשובי היהודים, מכירי מכבר. ספרתי לו את כל הדבר. הוא נבוך. כיצד עשית דבר כזה, קרא, כלום צריך הצבור היהודי בפינסק להשׁתתף במלאכות כזאת? בארתי לו, כי אני נבחרתי למרות רצוני ושאלתי בעצתו מה לי לעשות עכשיו, אובד עצות אני, ענני, בערב אזמין אנשים אחדים למועצה, תבוא נם אתה ונועץ מה לעשות. יצאתי מאת פניו נכלם ונרגז. כל אותו היום הלכתי שולל. כיצד אוכל להחלץ מן הצרה הזאת?

בערב באתי אל המועצה. שם היו אנשים אחדים מחשובי היהודים. התחילו לטכס עצה מה לעשות. חשׁבו וחשׁבו ולא קבלו כל החלטה. מצב קשה לבלי מוצא. הציעו לפני, כי אֶתְחַל ועוד הערב יכניסוני אל בית החולים היהודי, וכך אֶפָטֵר מלהשתתף מחר במלאכות. אני לא רציתי להסכים לזה.

בשעה מאוחרת בלילה נפרדתי מן הנאספים. ליל נדודים היה לי הלילה ההוא.

בבקר השכם הייתי כבר אצל מכירי, שׁאליו פניתי אתמול. היתה לי כבר החלטה מסוימה: לפנות אל נשיא הסיים, לפרט לו כיצד היו הבחירות אצלנו ומה שהגיד לי הקצין, שסדר את המלאכות. את החלטתי זו הגדתי למכירי. היא ישרה בעיניו. ויחד עם זה הראה לי את העתון האנטשימי ״דְוַוא גְרוֹשִי״ מאתמול, ובו קראתי, כי בא ציר יהודי נבחר מאת הצבור היהודי בפינסק לבקש את הסיים שיספחו את פינסק לפולניה. עכשׁיו אתה רואה כבר, אמר לי מכירי זה, כמה לא הייתם זהירים במעשׂיכם?

ישׁבתי וכתבתי את המכתב. הדגשתי, כי הקצין אמר לנו, כי המלאכות תבקש רק על שפור העיר ועל הטבת מצבה הכלכלי ולא תעסק לגמרי בפוליטיקא. בכלל, הוספתי, אחרי המאורעות הידועים שארעו בפינסק, בא שתוק בעבודה הצבורית והיהודים אינם רוצים להתערב בשאלות מדיניות. רק זה אוכל לְאַשֵר, כי הכרוז, שׁהוציא פילסודסקי בוילנא ע״ד חיי אחוה ושלום בין כל העמים והלשונות היושבים בפולניה, מצא הד בלבות יהודי פינסק וישמחו עליו.

בלכתי למסור את המכתב לתעודתו, סרתי אל בית מכיר שני. הוא קרא את המכתב וייטב בעיניו. נמלכתי וכתבתי את המכתב גם בעברית (המקורי היה כתוב רוסית) ובסופו של המכתב הרוסי הוספתי כדברים האלה: אני אינני יודע פולנית וכבוד נשיא הסיים אינו יודע עברית, לכן אני מצרף לזה תרגום רוסי. שמתי את שני המכתבים במעטפה, כתבתי עליה אח הכתובת של נשיא הסיים ומסרתי למזכיר המלאכות.

כאבן מעמסה נגולה מעל לבי. הרגשתי, כי ההשגחה נהלה אותי בדרך טובה. לפנות ערב ישׁבתי בבית מכירי, והנה מזכיר המועצה הלאומית, שעל יד צירי הסיים היהודים, מודיע בטלפון, כי נשׂיא הסיים אמר לחברי המלאכות, שאין להם כל זכות ויפוי כח לבקש בקשות מדיניות.

אלה הן תוצאות מכתבך, אמר לי מכירי מתוך נחת רוח.[11]

ממחרת, בראשון בשבת, באתי אל מזכיר המלאכות ושאלתיו מתי יחזרו הצירים הפינסקאים לביתם (בלעדיהם לא יכולתי לשוב לפינסק, אחרי שלא היתה לי כל תעודה אישית, ומלבד זה דרוש היה אז רשׁיון מיוחד לבא מערי הספר לורשוי ומורשוי לערי הספר). הוא הביט עלי בקצף וְרָטַן: ״מחר״. האמנתי לו. ממחרת נודע לי, כי המלאכות, שלא יכלה נשׂוא את חרפת כשלונה, נסעה עוד ביום הראשון.

כיצד אחזור לפינסק? התחילו התלבטֻיות והשׁתרלֻיות שונות וכלן לא הצליחו. שבוע תמים עשיתי בורשוי, חפשׂתי עצות שונות, פניתי אל אנשים שׁונים ומוצא אין. לאחרונה פניתי אל משרדו של אַסמְוֹלוֹבְסִקי, שלו נמסרה אז הנהלת ערי הַסְפָר. אסמולובסקי זה היה יליד פינסק והכיר אותי: בחדש סיון בערך הזמין אליו יהודים אחדים פינסקאים, גם אני הייתי בתוכם, להועץ אתנו, אם כדאי לקבוע בחירות בעיר לשם סדור עיריה מבאי כח הצבור, וגם האיך אפשר להשלים בין היהודים והפולנים הוא היה אדם ליברלי באמת ובכל לב. מטעם פילסודסקי מֻנה באותה העת לראש הנהלת ערי הספר, נגד רצונם של הפולנים האנטישמיים, שעמדו אז בראש השלטון. ספרתי לאסמולובסקי האיך נשארתי בורשוי בלי תעודה אישית, והוא נתן לי גם תעודה אישׁית, גם רשיון לשוב אל פינסק.

בבית הנתיבות בורשוי נקרה לפני יהודי פינסקאי אחד מן הטפוס של ה״מה יפית,״ איש נס מעשירי המלחמה, שְׁוַרְצְמַן שמו, והוא התנפל עלי בחרפות ובקללות על אשר נמנעתי מבקש מאת הסיים בשם יהודי פינסק, כי יספחו את העיר לפולניה, ולא עוד אלא שסכלתי את כל עצתה של המלאכות, בוקרבא אמר לי, הוסיף שורצמן, כי בשובך לפינסק תמסר למשׁפט צבאי בתור בוגד בפולניה. מובן, שדברו לא שמחוני ביותר, אפס כי כל רעה לא אֻנתה לי.

באותה העת הָעֳבר הגינירל ליסטובסקי, שהיה מצביא הצבא הפולני בפוליסיה, למקום אחר. הוא פנה אל המו׳׳צ הפינסקאי ויביע לפניו את רצונו להפרד חגיגית מאת יהודי פינסק בבית הכנסת. רצונו מֻלָּא. היהודים השתמשו במקרה הזה ויגישו לו את התזכיר דלהלן.

לכבוד רום מעלתו מצביא הצבא שבפוליסיה

הגינירל ליסטובסקי.

מאת יהודי פינסק.

תזכיר.

עפ״י רצונו של הוד מעלתו הזמין אותנו רבנו אל בית הכנסת להפרד מכבודו. אנו משתמשים בשעת כושר זו ומברכים את רום מעלתו בדרך צלחה ומבורכת. יחד עם זה אנו מתכבדים לבקש את רום מעלתו, שיפנה את תשומת לבו אל הדברים דלהלן.

הצבור היהודי שבפינסק חכה בכליון עינים ומלא תקוות רבות לכניסתו של הצבא הפולני לעירנו. הוא ראה בו הצלה ופדות מן האלמות, התוהו ובוהו ועוות הצדק, ששררו בעת ההוא בעיר. אבל לדאבוננו הגדול לא התקיימו תקוותינו. מן היום הראשון לכניסתו של הצבא לעירנו עד היום הזה אינם פוסקים מעשי האלמות והרשע כלפי התושבים היהודים, ויש שהם כל כך איומים, עד שהם עולים באכזריותו, על ענויי האינקביזיציה בימי הבינים.

היהודים התיחסו בכל עת ובכל מקום בכבוד ובאמונה לשלטון הקיים, אם רק הכירו אותם לאזרחים בעלי זכויות שוות עם כל בני הארץ ולא הִפְלוּ אותם לרעה. האשמה בבגידה, שהטילו על אחינו, אשר בגללה הוצאו להרג 35 יהודים נקיים מעון, אין לה כל יסוד; והאכזריות, האלמות והחמס, הנמשכים כל הזמן נגדנו מַעֲטִים חרפה על כל העם הפולני, הנחשב לעם תרבותי.

הננו פונים אפוא בבקשׁה אל הוד מעלתו, שיהיה עלינו סתרה ויאמץ את כל כח השׁפעתו, שיפסיקו להתעלל בנו ולהתנהג אתנו באכזריות ורשע.

פרק עשרים וחמשה

בחדש מנ״א בשנה ההיא קמה התעוררות בעיר. מורגנטוי ציר ממשלת ארצות הברית, שעבר בפולניה לחקר את אשר עוללו הפולנים ליהודים, סר אל פינסק. אתו בא מזכירו, קְרַאוּזֶה שׁמו, לגיונר אמריקאי אחד וקצרן, שכתב את עדותם של אלה, שׁהתיצבו לפני מורננטוי. נלוה אל הועדה הזאת גם הד״ר גוטליב בתור מתורגמן. בואו של מורגנטוי הטיל סערה בעיר ובכל הסביבה. יהודים מעונים, שדודים ואומללים, שׁהפולנים עֲשָקוּם ויבָזוּם, התחילו נוהרים העירה מן הסביבה לתנות לפני ״המלאך המושיע״ את מרי שיחם. כלם היו בטוחים, כי מורגנטוי ימציא להם עזרה וישׁע. אטו מלתא זוטרתא היא? יהודי, ציר הממשׁלה האמריקאית, שבא להנקם את נקמת אחיו הדוויים והסחופים!

אני הָזמנתי אליו תיכף אחרי בואו העירה. הוא אמר לי: ״שמעתי עליך הרבה טובות, תעזרני בעבודתי״.

והעיר הומיה. בבתים וברחובות מדברים במרגנטוי: מספרים עליו נסים ונפלאות. גדול וחשׁוב הוא מאד אצל נשׂיא ארצות הברית, עשיר הוא וחכם, והוא יריב את ריבנו. האשׁמים בדם הנקי שׁנשׁפך יענשו בכל חומר הדין והממשׁלה הפולנית תשׁלם לנזוקים ולשׁדודים את אשׁר שדדו מהם. במלה אחת הגואל בא. והפולנים הורידו ראשם. בן-רנע פסקו ההתקלסות בנו. אין שׁוד ואין מכלים דבר. השׁלטון כאילו איננו. מורגנטוי הוא השׁליט. עושׁה הוא מה שלבו רוצה. הקומנדנט והמשטרה נשׁמעים לו. עומדים לפניו כעבדא קַמַי מריה, ממלאים את פקודותיו. והיהודים רואים ונהנים. אינם מאמינים למראה עיניהם.

ממחרת בואו של מורגנטוי העירה הלך לבקר את קבר האחים. בחצר הקברות נאסף קהל עצום. השׁלטון לא הפריע. נִתְנָה האפשׁרות למשׁפחות הקדושׁים לבקר בפעם הראשונה את קבר בניהן, אבותיהן ובעליהן. הבכי והמספד היו נוראים, השׁתטחו על הקבר, יללו וימרטו את שערותיהם. היה מראה מחריד וּמְפַלֵץ. כל הנאספים געו בבכי. מבית הקברות הלך מורגנטוי אל קיר המנזר וכל הקהל אחריו. מקום ההרנה הפיל פחד וזועה. מן הקיר נשׁקפו חורי כדורי המות כעינים כבות שׁל ההרוגים — בעיר נוצרה אגדה, כי הפולנים טחו את החורים פעמים אחדות, למען מחוק את עקבות חטאתם אולם החורים שׁבו וְנִשְׂתָרוּ — שׂררה דמיה מעיקה. עצב עמוק אפף את אלפי האנשׁים, שׁנאספו על הככר אשר לפני המנזר. משׁם נסע מורגנטוי אל בית האסורים. אני נלויתי אליו. שׁומר בית האסורים הראה לנו את החדר, שׁבו לקו הנאסרים. לספר את פרטי הענויים לא רצה.

ממחרת בערב היתה אספת עם בבית הכנסת הגדול. הבית נמלא מפה לפה עד אפס מקום. כאן נפתח מקור הדמעות. בכו זקנים ונערים, אבות שׁכולים, בנים שׁנתיתמו ונשׁיםשׁנתארמלו. בית הכנסת נהפך לבית הקברות בתשׁעה באב. היללה היתה נוראה. הלב התפלץ. צמרמורת עברה בכל הגוף. נדמה היה, כי נשׁמות הקדושׁים מרחפות באויר הבית ממעל לראשׁינו ודורשׁות שִׁלוִּמים למותן.מחזה מזעזע כזה יכול היה להיות רק בימי מסעי הצלב, בשׁעה שׁהיו היהודים מתאספים בבית הכנסת לפני שׁהובלו להריגה.

מורגנטוי נאם לפני הנאספים בשׂפה גרמנית מגומגמת. הוא ספר על עשׁרה שׁל אמריקה, כי תשׁע עשׂיריות שׁל כל הזהב שׁבעולם נמצא בידה, וכי היהודים באמריקה רואים חיים טובים ומאושׁרים, ויסיים, כי על היהודים להשׁלים עם הפולניים. לא נשׁמעה גם מלת תנחומים אחת. לא היתה מירגשׁה כל השׁתתפות בצער. דבריו היו כמים צוננים על ראשׁנו.

הועד הציוני החליט להנישׁ למורגנטוי תזכיר מפורט על כל מה שׁעשׂו הפולנים ליהודים מיום בואם העירה. כל החומר שׁל השׁחיטה עם כל הפרטים ופרטי הפרטים היה כבר אצלי, אולם מה שׁקדם לשׁחיטה היה עדיין חומר לא מלא ובלתי מעובד. העבודה הזאת הֻטלה עלי. לעוזרים לי נִתְנו 2 חברים מצ״צ. מלבד זה היתה לי עבודה קשׁה אחרת: להביא לפני מורגנטוי את עשׂרות העדים הפינסקאים. לזה דרושׁה היתה התאמצות רבה. העדים המקומיים יראו פן יעוררו עליהם את קצפם של הפולנים, וצריך היה להשׁפיע עליהם שׁיבואו להעיד. לא כן נגועי האסונות, שבאו מן הסביבה, מספרם עלה למאות, הם נדחקו להתיצב לפני ״המלאך המושיע״, למען ספר לו את נגעי לבבם, ואותם צריך היה לסדר ולהכניס כל אחד בתור. גם העבודה הזאת הֻטלה עלי. לכן אנוס הייתי לסדר את התזכיר בלילה אחרי עבודת היום. ויש שאחרתי לשׁבת על עבודתי זו עד אשמורת הבקר.

בבקר יום השלישי לבואו של מורגנטוי העירה התחילה עדותם של העדים. מורגנטוי היה יושב ושומע ושותק, כמעט שלא שאל כלום. יותר ממנו התענין בחקירת העדים מזכירו קראוזה. הוא רצה, כנראה, לבוא עד חקר כל תועבותיהם של הפולנים הרבה יותר ממורגנטוי. חמשה ימים ארכה עדותם של הנגועים והמעונים. שורה ארוכה של עדים עברה לפני מורגנטוי ולאט לאט נגולה תמונה מחרידה של כל המאורעות.

הפולנים הראו קשה גם את הרוסים והאוקרינים אשר בפינסק, התנהגו אתם כעם אזרחים ממדרגה שניה. הללו התאוננו בסתר אהלם על העול הנעשׂה להם, אבל יראו להשׁמיע את מחאתם בגלוי. למען השלים את תמונת תועבותיהם של הפולנים ולהגיה אור על יחסם לאוכלוסין שאינם בני עמם, צריך היה להשׁפיע על נכבדי הרוסים והאוקרינים, שיתיצבו לפני מורגנטוי ויספרו לו מה שעשׁו הפולנים להם. נכנסתי אתם בדברים. הם נאותו לזה. מורגנטוי שמע בתשׁומת לב את דברי המלאכות והבטיח להם את עזרתו.

והתזכיר הוכן. הוא נכתב עברית ויתורגם לגרמנית. הגשנו אותו בכריכה שחורה, וזה הוא התזכיר[12]

לכבוד

הועדה האמריקאית אשׁר תחת ראשותו של מר מורגנטוי.

ההסתדרות הציונית בפינסק מתכבדת לברך באמצעותה של הועדה הנכבדה את כל העם האמריקאי, אשׁר עזר הרבה להעביר את ממשלת העריצות והזדון מאירופא, ואשר נשׂיאם היה אחד מן הראשונים, שהסכים להחזיר לעם היהודי את זכותו המדינית על ארץ מולדתו הישׁנה.

ועדה נכבדה!

בתור שליחי העם האמריקאי באתם אלינו לחקר את יחסיהם של הפולנים לעברים במקומות שׁנכנסו זה מקרוב תחת שלטונם, ולהוָדע על דבר כל המאורעות שׁארעו לאחינו מן היום שׁהפולנים התחילו להשׂתרר עלינו. ההסתדרות הציוניות הפינסקאית, שׁעניני אחינו קרובים תמיד ללבה, ואשר סבלה ביותר מן הקטסטרופה שׁהיתה בעירנו, מפנישׁבה נהרגו מבחר חבריה באופן כל כך טרגי, מצאה חובה לעצמה להגיש לועדה את החומר של המאורעות, עד כמה שהיה באפשרותה לאסוף, כדי להקל לה את ברור האמת הנכונה והמדויקת. אנו מעירים, כי בכל החומר המוגשׁ בזה אין גם עשׂירית מכל מה שעבר עלינו, וכי אין בו הגזמה והפרזהכל שׁהיא.

במשך חמשׁ שׁנות המלחמה סבלה עירנו הרבה יותר מערים אחרות, מפני שׁהיא היתה כל העת על החזית. הרוסים שׁללו ויבוזו אותנובְהִסוֹגָם אחור מפני האויב. הגרמנים, אשׁר שׁלטו בנו כשלש שנים, הכבידו את עולם עלינו, העבידו אותנו בפרך וגזרותיהם הקשות התחדשו לבקרים. גם האוקרינים לא הרוונו נחת. בשעה שׁעברנו תחת שׁלטונם שׁל הבולשׁביקים דללו מקורות הפרנסה, הרעב גדל ותחלואי המגפהפרצו מאד; ברם כל הצרות והתלאות הללו הן כקלפת השׁום לעומת אותן הצרות, הענויים והיסורים, שסבלנו, ומוסיפים לסבל, מן היום הראשון לבואם של הפולנים לעירנו. לפני הכנסם קוינו, כי בתור בעלי בריתם של מעצמות ההסכם יביאו לנו נוחם ורוחה, אבל טעות גדולה טעינו. מצבנו לא הוטב, אלא הורע שבעים ושׁבעה. מן הרגע הראשׁון לבואם העירה התחילו הגזלות והשׁוד, החמס והעושׁק.

בעלילת שׁקר מוכנה למפרע, כי מן החלונות יורים בצבא שׁלהם, חפצו להצדיק את מעשׂי חמסם, כדי שיוכלו לנצל את היהודים ולגזל מהם את יתר הפליטה, אשר השׁאירו להם השלטונות הקודמים.

הנה עובדות אחדות.

בשעה הראשׁונה לכניסת הלגיונות הפולניים העירה התפרצו שׁני חילים ובראשם קצין אל מעונה של הגברת פינקל, ירו באקדוחים אל זגוגיות החלונות ובקריאות ״מכאן ירו עלינו״, אספו את כל בני הבית לחדר אחד, ויודיעו, כי יעלו בסערה את הבית על יושביו. מלבד בני הבית, האשׁה ובניה, נמצא שׁם בעת ההיא המורה אוגולניק, וגם הוא נכלא בחדר יחד עם כל בני הבית. כל הכלואים התנפלו לרגלי אוסריהם ובצעקות בקשו רחמים, אולם לבם שׁל הנבלים לא רך. והנה נכנס קצין שני ויודיע, כי אם יתנו לו חמשת אלפים רובלים ישחרר אותם. המשפחה החרדה ענתה, שאין לה כלום, והמורה אוגולניק הריק את כיסיו וירא, כי ריקים הם. אחרי בכיות ויללות, בקשות ותחנונים, נשיקת רגליהם וידיהם שׁל הבריונים שׂוחררו הנכלאים. מקרה דומה לזה ארע לרבים אחרים. (בתזכיר הם מפורטים).

באותו היום, כמעט בשעה הראשונה לבואם של הפולנים העירה, נפלו גם שׁני קרבנות בידיהם שׁל החילים. הראשׁון הוא איש זקן כבן 70, יצחק פריזנט, והשׁני הוא בחור יתום כבן 18, אהרן קרלינסקי. על הראשון התנפלו 3 חילים בתוך ביתו וידרשו כסף. הוא יצא החוצה ויקרא לעזרה. החילים אחזו בו, החזירוהו הביתה וימיתוהו לעיני משׁפחתו. והשׁני הומת בלי כל סבה בצאתו ממעונו. חיל אחד ירה בו שני כדורים, וכשנפל פצוע, דקרהו בכידונו וישפך את בני מעיו.

זו היתה רק הקדמה. אחר כך התחילה שׁורה ארוכה של מעשׂי אלמות ונזלה, שׁלא פסקו גם יום אחד. פלוגות חילים עברו עוד בלילה הראשון מבית לבית ויבוזו כל מה שׁמצאו מכסף מזומן עד כלים, מתכשׁיטים עד בגדים וחפצים. עבר הלילה והבקר אתא. אולם השׁודדים המשיכו את מעשי החמס גם לאור היום. היו לא רק גזלות, אלא נם התנקשׁויות בחיי אנשים נקיים.

ביום 6 למרץ קרב חיל פולני רוכב סוס אל ביתו של דוב פינסקר וידפק בחלון. פינסקר נגש וישאל את החיל לחפצו. הלז צוהו, כי יצא אליו החוצה. כמעט שיצא פינסקר, אחז החיל בידו והריץ את סוסו ופינסקר אנוס היה לרוץ אחריו, כשהחיל מצליף עליו במגלבו בלי הפסק.

ברחוב הקיובי בא לקראתו פרש שׁני. ״מי הוא הז׳יד הזה?״, שאל השׁני את הראשון. בולשביק, היה המענה. הלז הכה את פינסקר בצד הקהה שׁל חרבו מכה, רבה. מגודל הכאב התכופף פינסקר, אי אפשר היה לו להזדקף, ובקומה כפופה הוכרח לרוץ אחרי שובהו. במקרה ראתה זאת הגברת הלפרן, קרובתו של פינסקר והתחילה רצה אחרי פינסקר מתוך קריאות לעזרה. והנה נזדמן לפניה הכומר הפולני בוקרבא. היא פנתה אליו בבקשׁת רחמים. הוא כתב פתקא, כי הוא מעיד, שפינסקר איננו בולשׁביק. הגברת הלפרן רצה עם הפתקא. בבואה אל ככר השׁוק, מצאה את פינסקר עומד אצל קיר אחד הבתים וחיל מכונן אליו את רובהו. צעקות האשׁה עצרו לרגע אחד את החיל מירות. אחרי אשר קראו את הפתקא, נִתְנָה הרשות לפינסקר לדבר. הוא הראה פקודה, שקבל מן הבולשביקים בזמן היותם השליטים בעיר, שׁיכניס להם סכום גדול כסף ענושׂים. בזה הוכיח, כי איננו בולשביק וישׁחררוהו.

באותו היום נכנסו שני חילים אל מעון אפרים ליפשׁיץ לחפש נשׁק. הפכו את הבית משׁורשׁ, חפשו חפשׂ מחופשׂ, מובן שלא מצאו כלום. צוו לליפשיץ ללכת אחריהם. הביאוהו אל שפת הנהר. שׁם אמרו לו, כי יוכל להשׁתחרר בעשׂרת אלפים רובלים. ליפשיץ ענה, כי אין לו כסף. הגישוהו אל קיר אחד הבתים ויכוננו אליו רובה. ליפשיץ התחיל בוכה ויאמר, כי יש לו רק שׁלשת אלפים רובלים והם נמצאים בביתו. אין דבר, אמרו החילים, נלך אתך אל ביתך ונקה את הכסף. כך היה. השיבוהו הביתה, קבלו את הכסף וילכו להם.

אל אהרן מינקוביץ נכנסו חילים והתחילו לשׁוד ולבוז. מעל אצבעו רצו להסיר את טבעת הזהב שלו. קשה היה להסירה. התכוננו לקצץ את אצבעו. אשׁת מינקוביץ התחילה צועקת. חיל אחד הכה אותה בבטנה. ״הרה אנכי״, נאנחה האשׁה. זונה פרוצה, קרא החיל, כלום ללדת בנים את צריכה עוד? ויוסף להכותה. הסירו מעל אצבעו שׁל מינקוביץ את טבעתו, בזזו את כל מה שהיה בבית, אחר כך נכנסו אל חנותו של מינקוביץ וישׁודו גם אותה. את הסחורה הבזוזה מסרו לפולנים מתושׁבי העיר, שׁבאו יחד עם החילים לחלק אתם את השלל.

ביום 20 למרץ, שבועים אחרי הכנס הפולנים העירה, תפשׂו החילים 4 בחורים יהודים בבית המלון ״שויצריה׳׳, מפני שחיל אחד העיד, כי הם רצו לעבר את הנהר. ומבלי כל חקירה ודרישה רְצָחוּם. את גויותיהם השליכו על הקרח ורק ממחרת קְבָרוּם על החוף מעבר לנהר.

כל המוראים האלה אינם אלא חלק קטן מכל מה שעשו הפולנים לתושׁבים היהודים בפינסק בימים ההם. (כאן בא תאור פרטי השחיטה, ענויי הנאסרים, חפירת הקבר והמלקות כפי שמפורט לעיל.)

אלה הם בקוים כוללים המאורעות הנוראים של ההרג הרב, שכמוהו לא נשׁמע. הוצאו להרג אנשים בלי חקירה, בלי ערוך פרטיכל ע״ד משׁפט המות ובלי דעת גם את שמותיהם של המומתים. רק אחר כך, כאשׁר נוכחה הרשׁות בחטאה הגדול, התחילה מבקשת תחבולות כדי לדעת את שׁמות הנהרגים, אולם הדבר לא עלה בידה. הננו מצרפים לזה העתקה מרשׁימת הנהרגים שׁערכה המשׁטרה. מספרם לפי הרשׁימה הזאת רק 28, ומהם נכונים רק שמותיהם שׁל 20. רק ההסתדרות הציונית ערכה רשׁימה מדויקה שׁל הקדושׁים והיא הוגשׁה אל הועדה הסיימאית, שבאה לפינסק לחקר את הדבר. וגם את הרשימה הזו אנו מצרפים לזה.

ובשׁעה שכל העיר היתה שקועה בתהום שׁל יגון, בשעה שׁמשפחות לעשׂרות בכו את חלליהן, בשעה שכל העיר דמתה לחצר מות, פשׁטו החילים על בתי היהודים ויוסיפו לפלס את חמס ידם: נזלו, בזזו, הכו, התעללו ויענו את היהודים עד מות. גס התושבים הפולנים, אשר ידעו את כל האמת, כי אנשׁים נקיים הומתו, לא חדלו מהתקלס בנו.

ואחרי אשר האמת כבר התחילה להתבלט, אחרי אשר חוקר הדין גְרֶגֶר הודה בפני העד פינשטין, כי היתה בזה שׁגיאה משׁפטית, שם הגינירל ליסטובסקי כסף ענושׁים על היהודים בסכום מאת אלף רובלים, דמי שׁחיטה בעד מבחר בנינו אשׁר נפלו חללים בידי מרצחים. והקומנדנט המקומי סגר את כל בתי התפלה היהודיים לימים רבים.

והמעשׁים הנוראים של החילים והשלטון לא פסקו גם אחרי ההרג הרב. נתנה רשׁות למשחית לעשׁות בנו כרצונו.

הנה עובדות מעטות מהרבה כמותן:

לפני 7 שבועות אסרו את חיים לדרמן, מפני שקלסתר פניו דומה לקלסתר פני אחד האנשים, אשר הצטלמו עם אקדוחים בידיהם. התמונה הזאת שייכת לשנת 1905, כאשׁר הוכיח העד פינשטין בראיות חותכות לחוקר הדין הצבאי גרֶגר ולועדה הסימאית; ואעפ״י שזה ידוע היטב לג׳נדרמים, בכ״ז לא נמנעו מאסרו בשביל זה. הוא נשלח מכאן אל מקום בלתי ידוע ועד הנה לא חזר. אשתו של לדרמן ובניו מתענים וגוועים ברעב. כאשר פנתה האשה, אל הג׳נדרמריה ושאלה איפה בעלה, אסרו גם אותה יחד עם בניה ויענום יום תמים.

מאורע דומה לזה ארע גם לד״ר בוקשיצקי, וכמעט שנחרץ עליו משפט מות רק בשביל שפניו דומים קצת לפניו של אחד המצולמים על התמונה.

יהודי פינסקאי וְלַדַבסְקִי התאונן, בנסעו בקרון של הרכבת, על הרצח שארע בפינסק. בבוא הרכבת אל פינסק, אסרוהו והביאוהו אל הג׳נדרמיה. שם הכוהו מכות נוראות. רק אחרי אשר קבלו הנ׳נדרמים שוחד שחררוהו.

אל בית אליעזר גיללר באו בלילה חילים, חפשו בכל החדרים ואחר כך צוו לשני בניו שׁל גיללר ולחֲתָנוֹ כהן שיתלבשו וילכו אתם. בלב חרד הלכו שלשת הצעירים אחרי מוליכיהם. זה היה בשעה השנית אחרי חצות הלילה. בדרך אמר אחד החילים אל כהן: אפשר תחשוב, כי תשתחררו בעשרה מרק? אני אתן לכם 25 מרק, השיב כהן. התחיל משא ומתן. נתנו לחילים מאה מרק ושלשת הצעירים נפטרו לבתיהם.

ביום הרביעי 23 ליולי אסרו חילים צעיר אחד ברוך קפלן, והביאוהו אל הג׳נדרמריה. שם דרשו ממנו, שיאמר להם איפה אפשר להשיג יין. הוא ענה, כי איננו יודע. צווהו לחלץ את נעליו והתחילו מכים אותו במדוכים על כפות רגליו. אחר כך הוליכוהו אל בית אביו לעשׂות חפושׂ. קפלן האב אמר להם, כי בחנותו יש יין. נכנסו אל החנות והתחילו שׁודדים. לקחו 28 בקבוקי יין, אריג, בד, צבע ואפנים. כשבקש קפלן, כי ירשמו מה שהם לוקחים ממנו, הכוהו מכה רבה. אחר כך אסרו את קפלן האב ואת שני בניו ויובילום אל בית האסורים. למחרת בצהרים הביאו את קפלן האב אל הג׳נדרמריה. הכניסוהו אל חדר מיוחד, חלצו את נעליו והכוהו על כפות רגליו עד אשר צבו. אחר כך קרעו את בגדיו והלקוהו בשבטים, דרשו ממנו, שיאמר להם אם יש לו כסף, זהב ועוד יין. היא ענה, כי ישׁ לו עוד 43 בקבוקי יין, אבלכסף וזהב יש רק אצל בנו וחֲתנו. הג׳נדרמים לא הרפו ממנו והוסיפו להכותו עד אשר נפל באין אונים לארץ. החזירוהו אל בית האסורים והביאו את אחד מבניו. התחילו מכים אותו באכזריות חמה. דרשׁו ממנו כסף וזהב. נסעו אתו אל החנות ולקחו את 43 בקבוקי היין ובתור הוספה עוד סחורות שונות על סכום שלשים אלף רובלים. אחר כך החזירוהו אל בית האסורים. עוד פעמים אחדות הביאוהו לחקירה והוסיפו להכותו מכות שישׁ בהן כדי להמית. אימו עליו שיתלוהו. קפלן בקש שיהרגוהו ויחדלו מענותו: אי אפשר היה לי לסבל את היסורים.

בבית האסורים יחד עם הקפלנים היה אסור יהודי אחד,שמו גולדמן. פעם אחת אמר נולדמן להם, כי מפקח בית האסורים רוצה מהםמתנת כסף ואז ישחררם. הם הודיעו את הדבר למשפחתם. המשפחה התדלדלה לגמרי, הציגוה כלי ריק. בקושי רב השׂיגו שלשת אלפים רובלים ומסרו לג׳נדרמריה, ואז שחררו את הנאסרים.

על יד תחנת סניטובה ישׁב יהודי אחד שלמה חיים גולדמן, זקן בן 68 שׁנים. פולני אחד סולקובסקי, אדון האחוזה הקרובה, הלשין שבנו של נולדמן הוא בולשביק. באמת היה חבר הקומיטט העירוני בעירה יַנוֹבָא בשעתם של הבולשביקים. תושבי העירה בחרו בו מפני שידעוהו לאיש ישׁר. ובהסוג הבולשביקים מפני הפולנים יצא אתם. הג׳נדרמריה אסרה אח נולדמן הזקן, דרשו ממנו, שיאמר איפה נמצא בנו. הוא השׁיב שאיננו יודע. תושבי העירה העידו על גולדמן, שהוא איש ישׁר, אז שחררו אותו. כְשֶמֻנָה סולקובסקי לראש העירה ינובא, הלשין על הזקן, שׁגם הוא בולשביק. אסרו שוב את הזקן והביאוהו לפינסק. זה היה ביום 18 ליולי. ממחרת בא מפקח הג׳נדרמריה המחוזית, הוציא את גולדמן מבית האסורים והוליכו אל הג׳נדרמריה. בדרך אמר לו, כי ישׁחררהו אם יתן לו חמשת אלפים מרק. הזקן השיב, שאין לו סכום כזה. הביא את גולדמן אל הג׳נדרמריה. שם הטילוהו על הארץ. חיל אחד ישב על ראשו והשני על רגליו והלקוהו במגלבים עד שנשאר באין אונים. כאשר שב אליו מעט כחו, החזירוהו לבית האסורים.

ממחרת הביאוהו שוב אל הג׳נדרמריה. הלקוהו 25 מלקות ברצועת עור וגזרו בסכין קהה את חצי זקנו. ג׳נדרם אחד שלף את חרבו ואמר לו ״אם לא תגיד איה בנך אתיז את ראשך״. הניחוהו על ספה, כסוהו בשמיכה עד שהיה קרוב להחנק והלקוהו שוב ברצועה. המפקח של הג׳נדרמריה הכהו במדוך. הזקן התעלף. כאשר השיבו לו את רוחו, התחיל מתחנן לפני מעניו שימיתוהו. הם לעגו לו ובמספרים גזזו את החצי השני של זקנו והחזירוהו לבית האסורים.

ביום הרביעי 23 ליולי הביאו בקשה חתומה בידי תושבי ינובה ומכתבים מבעלי אחוזה פולנים, שנולדמן הוא איש ישר, וביום 24 ליולי באה אשת סולקובסקי אל הג׳נדרמריה ובקשה שישׁחררו את גולדמן. נוסף לזה נתנו למפקח הג׳נדרמריה 200 מרק ואו שׁחררו את האומלל.

כל מעשי הנבלה הללו היו ידועים לקומנדנטורה, אולם היא ראתה אָוֶן והחרישה. כל הזמן כרוכה ההליכה ברחוב בסכנה: החילים תופשׂים לעבודה, רק באמתלא לקבל שוחד. הם אינם חסים גם על הזקנים והחלשׁים. למשל תפשו את צֶ׳רניכוב יהודי זקן ורפה כח ויסחבוהו לעבודה, וכאשר סרב ללכת, מרטו את לחייו. כן עשׂו גם למו״צ הקרלינאי.

ומעשׁי החמס והשוד אינם פוסקים. ההתקלסות בנו עוברת כל גבול. כבודנו מחולל ונשמתנו מושׁפלה. כל האויר מרעל בשׂנאה ובאיבה לאחינו המדוכאים. כל יום קללתו מרובה משׁל חברו. מתעמרים בנו גם החילים, גם הג׳נדרמים, גם ״השׁקצים״ הקטנים, ״חיל המלואים״ שׁל הצבא הפולני. כבר באו לעירנו קציני הממשלה הפולנית וגם ועדה סימאית, הם חקרו ודרשׁו את פרטי התועבות וכל האמת נודעה להם, אולם מצבנו לא הוטב, ואין אנו יכולים לקוות, כי הועדה הנכבדה הנוכחית תביא לנו ישע.

העם הפולני, כאשר אנו לְמֵדִים מן ההיסתוריה שׁלנו, רניל לחשב את העם היהודי לשׁפל, לנחות דרגא, שעליו להיות למרמס לפולנים, בני האדם המעלה. את נשׁמתנו, את כבודנו, את רגשי האנושׁיות שלנו רמסו תמיד השׁחצנים האלו ברגל גאוה. כל זמן שקצרה ידם לא הֵעֵזוּ להראות את חוצפתם ויטשו מאונס את הרגלם זה, שׁנעשׂה להם לטבע שני, אבל עכשׁיו, אחרי שׁהאנושיות, הלוחמת את מלחמת הצדק והשויון, שחררה אותם וכחם שב אליהם, אחזו שׁוב את מעשי אבותיהם בידיהם.

השלום, שהועדה הנכבדה רוצה לכרת בינינו ובין הפולנים לא יקום. כמעט שׁתגרענה הממלכות הנאורות שבאירופא ובאמריקא את עיניהן מן הממלכה החטאה הזאת, תשוב למעשי הרשעה וענויינו ירבו שׁבעתים. רבת סבלנו מן הרוסים, הרבה נשׂאנו מן הגרמנים, לא מעט עֻניינו תחת שלטונם של האוקרינים והבולשביקים, אולם צריכים אנו להעיד, כי בכל משׁך המלחמה, כאשר עברנו ארבע פעמים משלטון לשׁלטון, לא הומת גם יהודי אחד בידי הָרָשוּת, וכמעט שנכנסו הפולנים לעירנו התחילו ההריגות ושפך הדם. בתחלה, כעין הקדמה, הומתו שׁני יהודים, אחריהם עוד ארבעה ואחרי הארבעה נפלו חללים 35 ממבחר בנינו, צבי תפארת עירנו. ואלמלא הרעש הגדול, שהקימו העמים התרבותיים על מעשי הרצח, מי יודע כמה קברים חדשׁים היו כבר נוספים בבית הקברות היהודי שבעירנו לאנשים נקיים מעון.

אנו יושבים על הר געשׁ. חיינו תלואים לנו מנגד. אין אנו בטוחים ביום המחרת. ענויינו גדלו למעלה ראש. אל מי נוכל לנוס לעזרה? מי יריב את ריבנו ומי יאמר למלאך המשחית ״הרף״?

אנו רוצים לקוות, כי הועדה הנכבדה לא תעזב את העיר לפני שתבטיח את חיינו מהרג, את רכושנו מבז ואת כבודנו מחרפה ומקלסה.

בכל הכבוד

ההסתדרות הציונית בפינסק.

פרק עשרים וששה

כל אותם הימים, שׁעשׂה מורגנטוי בפינסק היתה העיר במצב של התעוררות בלתי רגילה. הוא היה מרכז החיים הצבוריים. היהודים שׁכחו את עניניהם הם וישיחו רק בו: כיצד מתיחס מורגנטוי אל היהודים הבאים לשׁפוך לפניו את מרי שׁיחם? לשם מה בא לפולניה? היוכל להשפיע על השלטון, כי יחדלו מענות אותנו? ועוד שאלות כיוצא בהן. על הבית שׁבו סֻדרה חקירת העדים, צבאו אנשׁים למאות מאז הבקר. ובאותה העת סר מעלינו פחד החילים וה״שׁקצים״, פסקו הבזה והעלבונות, חדלו התקלסות וההתעמרות, נעשׂינו לבני חורין, יצאנו משעבוד לגאולה. מצב רוחנו היה מרומם. נמצא אח גדול, שלפניו אפשׁר לשפך את נפשנו, תחת אשר קודם לכן היינו אנוסים לשאת את יד המציק מתוך שתיקה והכנעה, בחינת ״יתן בעפר פיהו״.

והנה נגמרה החקירה. מורגנטוי הודיע, כי הוא מתכונן לצאת את העיר. תיכף נפל עלינו לבנו. הרגשנו, כי אנו מתיתמים. ״מגננו״ עוזב אותנו וסדרה חדשה שׁל ענויים ויסורים מתרגשת ובאה עלינו. פנינו קדרו והמועקה בלב גדלה. מי יעמד לנו בעת צרה ומי יריב את ריבנו? מצב רוחנו נדכא. עב ענן הרת רעמים כסתה את שמינו, שהתבהרו לימים אחדים; יראנו פן ירצו הפולנים להתנקם בנו אחרי סור צלנו מעלינו, ויראונו את נחת זרועם עוד ביתר עז.

פניתי אל קראוזה מזכירו של מורגנטוי והשׂיחותי לפניו את דאגתנו ואת פחדנו. הוא התאמץ להרגיע אותי ויבטיח לקחת דברים אדות זאת עם מורגנטוי. באותו היום בערב נקראתי אל מורגנטוי. הוא התאכסן בביתו של הד״ר פלדמן. שם מצאתי מלבד מורגנטוי וקראוזה עוד קצין פולני. מורגנטוי אמר לי: שמעתי, כי היהודים בכאן שרויים בפחד פן ישובו להציק להם אחרי צאתי מן העיר. והנה אעפ״י שׁהנני בטוח, כי פחדכם הוא פחד שוא, בכ״ז בקשתי את הקצין הזה, כי יגן עליכם. אתה והדיר פלדמן תוכלו לפנות אליו בכל מקרה של קפוח זכות היהודים בעיר. היו בטוחים, כי הוא יריב את ריב העשוקים.

ממחרת נסע מורגנטוי עם בני לויתו. ובעיר השתלטה פתאום עצבת מחניקה. באו ימי אופל אפורים וקודרים. הפחד אפף אותנו כמקודם. נתיתמנו.

מורשוי קבלתי מכתב ממורגנטוי כתוב גרמנית, שבו הביע לי את תודתו על עזרי לו בהנהלת החקירה, ויחד עם זה חוה את דעתו, כי היהודים צריכים לשכח את אשר עשׁו להם הפולנים ולהשלים אתם. הוא בקשׁ ממני שאשׁפיע בְכִווּן זה על יהודי פינסק. בסוף מכתבו הוסיף, כי היא בטוח, שהפולנים לא יוסיפו להרע לנו.

והחיים בעיר כאלו נכנסו אל מסלולם. נִטַל העוקץ החד של הפורעניות שמצאונו. הפצעים והצלקות שׁל הלוקים נרפאו. האלמנות והיתומים, האבות והאמות השכולים כבר התרגלו עם קשי גורלם. מרי רוחם ויגונם התחילו פגים לאט, לאט ובעיר הורגשה הקלה.

זמן קצר אחרי נסיעתו של מורגנטוי בא אל פינסק מר סטוארט סמואל, שנשׁלח מטעם ממשלת אנגליה לחקר את מעשיהם של הפולנים ליהודים. סמואל בא כמעט בהסתר ובהחבא. ענותנות מופרזה וקיצונית. הוא בא לפולניה יחידי ובצאתו אל פינסק לקח אתו איזה צעיר יהודי מורשוי, ששׁמש אצלו מזכיר ומתורגמן. סמואל היה הפך גמור ממרגנטוי. הלז אהב את הפרסום, את השׁאון, את הברק ואת עשית הרושם, נוסח אמריקא. וסמואל התנהג בשקט ובצנעה. מין נמוסיות יוצאת מן הכלל הגובלת עם… אני מתקשה למצא מלה מתאימה למושג זה. היא לא חקר ולא דרש, לא נכנס בדברים עם המעונים ולא הזמין אליו אישׁ. כיצד יכול היה לדעת, ולוא גם מקצת מן המקצת, ממה שארע לנו? ולשם מה בא אל פינסק? רק לאלקים פתרונים.

הוא בא לעירנו ביום החמשׁי בבקר. דבר בואו נודע לנו ע״י העתונים הורשויים, שהתקבלו באותו היום. הציונים שלחו אליו מלאכות. שאלנו אותו, אם יש לו צורך באנשים מקומיים, שיעזרו לו בחקירתו, למען יתברר לו הכל. הוא ענה שאין לו צורך בזה, אחרי שהוא אינו רוצה להזמין אליו את המעונים ולשמע את ספוריהם. הביע רק את חפצו לשמוע את פרטי הריגת 35 היהודים. אני ספרתי לו את הכל. לאחרונה אמרתי לו, כי לפי דעתי צריך הוא לחקר את הַמַיור לשׁצינסקי, האשׁם הראשׁי בשפיכת הדמים (לשצינסקי השתמט מלהתיצב גם לפני הועדה הסימאית גם לפני מורגנטוי: השלטון הצבאי היה תמיד עונה, כי אי אפשר למצא אותו) בארתי לו, כמה חשׁוב לשמוע מה יענה הוא. סמואל הסכים לי ובקש את מזכירו לשאל מחר, ז. א. ביום השׁשי, בקומנדנטורה, אם לשׁצינסקי נמצא בפינסק. נפרדתי ממנו בלב נרנז, ראיתי, כי הוא איננו מעונין לגמרי לדעת כמה סבלנו ועֻנינו ולא יכלתי להבין מה מטרת בואו אלינו.

ביום השׁשי בצהרים באתי אל סמואל לשׁמע את אשׁר נודע למזכירו אדות לשצינסקי. קבלתי מענה, כי בקומנדנטורה אמרו, שלשצינסקי איננו בפינסק.

בואו של סמואל לא עשׂה כל רושׁם בעיר. לגמרי לא התענינו בו. ביום השבת בא להתפלל בבית הכנסת הגדול ועלה לתורה למפטיר. הוא קרא את ההפטרה בנגון ובהטעמה במבטא הספרדי ואז התחילו משׂיחים בו. ספרו, כי הוא קרוב למלכות ועשיר גדול ועוד גוזמאות שונות, כאורח גוברין יהודאין.

ביום השבת בצהרים בא אלי סגן קצין יהודי, שׁעבד בקומנדנטורה, ויאמר לי: הנה אתמול בא צעיר אחד בשמו של סמואל אל הקומנדנטורה ושאל אם לשצינסקי נמצא בעיר. שם ענוהו, כי איננו וגם שׁאין הם יודעים איהו. והנה היום נודע לי, כי לשצינסקי נמצא בלונינץ (2 תחנות במסלת הברזל מפינסק), הוא יושב שם זה כחדש. והנה, אם סמואל רוצה לראות את לשצינסקי, אוכל להודיע לו באפן רשמי את מקום המצאו, אם רק יפנו אלי, מפני שהיום הנני התורן בקומנדנטורה.

הלכתי תיכף אל האכסניה של סמואל. היה כבר לפנות ערב. מצאתי את סמואל אוכל את הסעודה השלישית. ככלותו לאכול, הגדתי לו את דברי סגן הקצין ובקשׁתי ממנו, שישתמש במקרה הזה ויסע אל לונינץ לחקר את לשצינסקי. הוספתי, כי אם יש את נפשו אני מוכן לנסע אתו לשׁם, למען הַזִים את דברי לשצינסקי אם ירצה לשקר. סמואל ענני: אני מוזמן הערב למשתה אל לגיונר פולני, עלי ללכת לשם תיכף. אשוב בתשע ואז נראה מה לעשות. הרגשתי, כי הדברים האלו נאמרו מן השׂפה ולחוץ, וכי הוא רוצה להשׁתמט ממני. מבלי שים לב לזה באתי בחצי תשע אל האכסניה. בתשע שב סמואל, אולם נסגר בחדרו. חכיתי וחכיתי והוא לא יצא. ישבתי וכתבתי לו את הפתקא דלקמן (באידיש).

לכבוד

מר סמואל, ציר הממשלה האנגלית.

מכיון שהמיור לשצינסקי הוא החייב במותם הטרגי של 35 יהודים חפים מפשע והוא השתמט מלהתיצב לחקירה גם לפני הועדה הסימאית, גם לפני הועדה שׁל מורגנטוי, ועכשיו ישׁ האפשרות לכבודו לחקר אותו, לכן אני מתכבד לבקשו בשם הצבור היהודי בפינסק, כי לא ימָנע מהשׁתמש בשעת הכושׂר ויחקר אותו. באופן אחר ישמש זה אמתלא טובה ללשׁצינסקי לרחץ בנקיון כפיו גם להבא.

בכבוד גמור

א. א. פינשטין.

את הפתקא המצאתי לו ע״י מזכירו. הכיתי לתשובה עד אחת עשרה. אז יצא סמואל ואמר לי: אני נוסע עכשיו לורשוי, בחזירתי אסור אל בריסק, שם יהיה אז לשצינסקי ואחקור אותו.

יצאתי מאת פניו נזוף ונרגז. אב חורג ואולי עוד גרוע מזה.

עבר איזה זמן ובעיר לא קרה איזה מקרה מסוים של מעשי עול כלפי היהודים. היו התעללויות מועטות ונגישות בודדות מצד השׁלטון כלפי היהודים, אפס אנו לא שׂמנו לב להן. אחרי האכזרויות והתועבות הקודמות נחשבו התעלולים האלה לדבר רגיל, שאין להתריע עליהם.

פרק עשרים ושבעה

בשלהי שנת תרע״ט השתקע בעיר משרד הג׳נדרמריה הפולנית. זה היה מין בולשית אכזריה, ששמה את ידה הקשה על כל החיים בעיר. התחילה סדרה של חפושׂים, החרמות, לקיחת שוחד, מאסרים ואלמות נוראה. בקשו כל מיני תוֹאֲנוֹת מן היהודים למען נצל אותם ולהפשיט את עורם. שבו לנו ימי צרה. לא היינו בטוחים ביום המחרת. הקצין הפולני, שאותו מנה מורגנטוי להגן עלינו, יצא מן העיר ולא היה לנו אל מי לפנות לעזרה. הנעשקים יראו לגלות את צרותיהם בקהל. צֻוו על ככה מאת עושקיהם. ואם העיז מי שהוא לקרא תגר על מעשׂי הזדון, לקה בכפלים. האלמות הרימה ראש והאגרוף היה לשופט רמים.

לפני חג הסכות תר״פ קרה המקרה הזה.

הג׳נדרמריה באה אל יהודי אחד, פרידמן שמו, להחרים אצלו צנורות נחשת. בנו של פרידמן, צעיר כבן 20, התרגז ואמר: ״זהו שוד״. אחד הג׳נדרמים ירה אליו וימיתהו תחתיו. קמה מהומה. הבהילו את הקומנדנט, והוא הבטיח לאסור את הרוצח ולמסרו למשפט. אולם עברו ימים ואין מאסר ואין משפט. הרוצח מטיל לו במנוחה ברחובות, כאילו הרג איזה כלב שוטה. דמינו שוב הפקר.

לא היו ימים מועטים והנה נודע לי במקרה מעשה נבלה אחר.

איש אחד יצחק ליב גיללר, שנר בלודז, שלח לאחיו בפינסק מנופקטורה למכירה. יחד עם זה שלח לו תעודה מאת השלטון בלודז, כי יש לו הרשׁות למכור את הסחורה בפינסק. והנה בא באחד הימים ג׳נדרם והחרים את הסחורה. הראו לו אח התעודה, אבל הוא לא שם לב לה. על החדר, שבו היתה הסחורה, שׂם חותם צר. ממחרת בא שוב אותו הגינדרם ויאמר, כי אם יתנו לו אלפים מרק, ישחרר את הסחורה. גיללר האב מאן להסכים לזה, אבל אחד משני בניו נתן לג׳נדרם את השוחד והלז הסיר את החותם מעל החדר. עברו שעות אחדות והנה נקרא גיללר הצעיר אל הג׳נדרמריה. שם התנפלו עליו ויחלקו לו מכות ומהלומות. האשימו אותו במתן שוחד (זה היה טכסיס מיוחד של הג׳נדרמריה, פתו תחלה, שיתנו שוחד ואחר כך היו מאשימים בעד זה, למען יוכלו לקחת שוחד משנה). מן הג׳נדרמריה הוליכו את הצעיר אל בית הסהר. יממה ישב הצעיר אסור. שם הכוהו ויענוהו בלי חמלה. שחררו אותו אחרי שנתנו לג׳נדרמריה עוד שלשת אלפים מרק.

הודעתי את שני המאורעות האלה במכתב למועצה הלאומית אשר על יד הקלוב שׁל צירי הסיים היהודים בורשוי, ויחד עם זה תארתי את המצב הרע, שאנו נמצאים בו, מפני התואנות והעלילות שהג׳נדרמריה שׂמה לנו. מה שׁנעשׂה במכתבי לא ידעתי.

באחד מימי החנוכה תר״פ, בששי בשבת לפנות ערב, בשובי הביתה, נקראתי באפן תכוף אל המשטרה. הלכתי להתם. שר השוטרים פנה אלי ברוגזה: ״האיך מְלָאֲךָ לבך להלשׁין על השלטון שלנו?״ לא הבינותי מה אדם זה סח. עניתי, כי מעולם לא הלשנתי על מי שהוא. ״ומה לך להתערב בהריגתו של פרידמן ובענינו של גיללר?״ אז נזכרתי במכתבי, ששלחתי למועצה הלאומית. לא הלשנתי על השלטון, עניתי, אני רק הודעתי למועצה הלאומית שלנו מה שאירע בפינסק. שר השוטרים אמר: ״היום בא הנה חוקר-דין שלוח מאת מיניסטריום הצבא לחקרך אדות זאת, ואני נותן לך עצה נאמנה, כי תאמר לחוקר-הדין, שאינך יודע כלום. הבינותי, כי דברים בגו: השלטון המקומי והג׳נדרמריה רוצים לטשטש את הדבר, ולכן הם רוצים לפתותני, כי אכחש בכתיבת המכתב. עניתי לו: אני כתבתי את המכתב ולא אוכל, וגם איני רוצה, למשך את ידי הימנו. ״ואני אומר לך״, אמר שׂר השוטרים, ״כי לטובתך צריך אתה להסתלק מכל הענין הזה ולומר, כי אינך יודע כלום״. אני עמדתי על דעתי. אז התחיל לאיים עלי ולהכביר במלין, התאמץ להשׁפיע עלי. ובראותו, כי אינני שומע לו, אמר, ״אם כן תבוא מחר בבקר הנה ואני אלך אתך אל חוקר-הדין״. נפרדתי ממנו ואצא. הוא נטפל אלי בדרך והתאמץ שוב לפתותני לדבר על לבי, כי אכחש את כל הדבר. סוף, סוף נפטרתי ממנו.

לא הלכתי הביתה אלא אל בית גיללר. הוא עדיין לא שב מבית התפלה. ספרתי לשני בניו את כל הדבר ואמרתי, כי מחר אספר לחוקר-הדין את כל אשר היה בענין החרמת הסחורה של דודם, לא אסתיר כלום, ובודאי יזמינו גם אותם ואת אביהם, לכן גם עליהם לספר את כל האמת, לבלתי יתנוני למעליל עלילת שקר. הוספתי, כי בהגלות כל האמת, יהיה זה ללקח לג׳נדרמריה ולא תעיז עוד למוץ את דם היהודים. הם הבטיחו לי, כי לא יעלימו כלום.

בשובי לביתי, מצאתי שם את מר מ. ח. טויזנֶר. בהודע לו למה נקראתי אל המשטרה, ספר לי, כי הוא יודע שהרטגלס תרגם את מכתבי לפולנית ומטעם המועצה הלאומית נשלח מכתבי עם תרגומו אל מיניסטר הצבא. נתחור לי כל הענין.

ממחרת, ביום השבת בבקר, התיצבתי לפני חוקר-הדין, הוא פתח בכעס: ״אם הסדרים שׁלנו אינם טובים בעיניך, אצוה לגרשך מגבולות פולניה״. הבטתי אל עיניו והנה הן בוערות באש חמה. אם אתה רוצה לגרשני מפולניה, אמרתי, תוכל לעשות כרצונך, אולם אם אתה רוצה לדעת את האמת כלה, הנני מוכן לספרה לך. ״אבל מי ומה אתה, כי הנך מתערב בענינים של אחרים?״ קרא. מפני שבהיות כאן צירי הסיים היהודים, חברי הועדה הסימאית, שבאה לחקר את מאורעות הדמים בעירנו, בקשונו, שאודיע למועצה הלאומית שׁלנו כל שיארע ליהודים כאן, עניתי, ולא עוד, אלא שגם מורננטוי שליח ממשלת ארצות הברית הסתייע בי בשעה שהיה בפינסק, הוא הכיר את פעלי וגם שׁלח לי מכתב תודה. ובדברי, הראיתי לו את המכתב ההוא. הדברים האלה, וביחוד מכתבו של מורגנטוי, שככו קצת את קצפו. הוא עזב אח חמתו ואני ספרתי לו בפרוטרוט את דבר הריגתו של פרידמן ואת ענינו של גיללר, הוספתי, כי מפי גיללר האב ושני בניו יוָדע לו, אם נכון הדבר או לא. הוא צוה את שר השׁוטרים, שׁהיה נוכח כל הזמן בחדר, להביא את הגיללרים, ולי אמר שאחכה במסדרון.

בעד חלון המסדרון ראיתי את אשתי ובני עומדים ברחוב נבהלים וחרדים. המצב בעיר היה כך, כי כל מי שנקרא לשׁלטון היה דומה לזה שעלה לגרדום.

כשעתים עברו והגיללרים עוד אינם. הסתובבתי אילך ואילך במסדרון. והנה נכנס יצחק ליב גיללר, שׁאת סחורתו החרימו בבית אחיו. שאלתי אותו מדוע בוששׁים ככה אחיו ודוֹדַנָיו לבוא. עוד מעט יבואו, ענני, אבל דע לך, כי את דבר השוחד השני, שׁנתנו לג׳נדרמיה, למען תשׁחרר את הצעיר, לא יספרו, מפני שאת השחד הזה שלחו לג׳נדרמריה ע״י נערה אחת, ואסור לְסַבֵך אותה בענין הבלתי נעים הזה.

סוף, סוף באו הגיללרים. נכנסו אל חוקר-הדין. אותי לא נתנו להכנס לשמע את עדותם. כאשר יצאו נקראתי אני. חוקר-הדין אמר לי: כן, הם ספרו, כי נתנו אלפים מרק שוחד, ספרו גם כי הצעיר הֻכה בג׳נדרמריה ואח״כ נאסר, אבל הלא אתה כתבת במכתבך, כי נתנו לג׳נדרמים שוחד פעם שנית וזה לא נכון. זוהי עלילת שקר, ואתה תמסר למשפט צבאי כדין מוציא דבר על השׁלטון.

סליחה, אדוני, אמרתי, הנה נוכחת מעדותם של הגיללרים, כי הג׳נדרם קבל שוחד למען הסיר את החרם מן הסחורה, כי הצעיר נאסר בעון נתינת השוחד וגם הֻכָה בג׳נדרמריה, והנה מתעוררת השאלה מדוע זה שחררוהו אחר כך ולא מסרוהו לדין? הלא חטא השוחד הוא חטא חמור וכיצד זה טֻשְׁטַש הדבר? כלום אין אתה, אדוני, רואה, כי חלק אחד של כל הענין הזה, ודוקא החלק החשוב ביותר, חסר כאן? אתה, אדוני, קורא את פרשת הענין הזה עד אחרי המכות שקבל גיללר בג׳נדרמריה ומעמיד נקודה, זה אצלך כבר הסוף. אולם אני קורא את ההמשך. הדעת נותנת, כי אלמלא קבלו שוחד שנית לא היו משחררים את הנאסר, אלא היו מוסרים אותו לדין. למען ברר את כל הענין עליך לפנות אל הג׳נדרמריה ולדרש ממנה את הפרטי-כל על האסרו של הצעיר, ואז תוָכח, כי כל אשר כתבתי אל המועצה הלאומית נכון.

״אבל משרד הג׳נדרמריה איננו עוד בעיר״, ענני, ״הוא עבר ללונינץ״. ומה בכך, עניתי, תוכל לפנות אליו ע״י התיליפון ולדרש באורים. הלא חובתו של השׁלטון העליון לבער את קבלת השוחד מן הארץ, ותחת להכיר לי טובה על עזרי לגלות את הפושעים, הנך מתנפל עלי. ברם, אני ידעתי מראשׁ, כי הגיללרים לא יספרו על השוחד השני, מפני שבזה מעורב צד שלישי, כך אמר לי מפורש לפני שעה קלה אחיו של גיללר האב.

נסתתמו טענותיו של חוקר-הדין. כנראה ראה, כי הצדק אתי, ויאמר לי: לך לביתך ובארבע תבוא שוב הנה, לשׁעה ההיא אזמין את העד הזה ואשמע מה בפיו.

בצאתי מן החדר, נתקלתי ביצחק ליב גיללר. בקשתי ממנו, כי יכנס אתי אל חוקר הדין. הוא סרב. אחזתי בו ואמשכהו בחזקה. קמה מהומה. לקול השאון יצא שר השוטרים. אמרתי לו: ״הנה העד, שצריך להזמין אותו אחר הצהרים, אפשר לחקרו תיכף״. הוא צוהו להכנס אתי אל חוקר-הדין. פניתי אל יצחק ליב ואמרתי: מה הגדת לי לפני שעה קלה במסדרון? הוא התחיל לגמגם. אבל אני נתחי עליו בקול: את האמת תניד, אל תכחד כלום, אני אדרוש, שׁישביעו אותך בבית הכנסת לפני ארון הקדש! שוב גמגום ומלים מקוטעות. די, התערב חוקר-הדין, הפָטרו לבתיכם. כל הענין הזה יתברר בבית המשפט. אדרבה, אמרתי, אני חפץ מאד, שתמסר את כל הענין לבית המשפט ושם תגלה כל האמת.

בקשתי מחוקר-הדין, שיחזיר לי את מכתבו של מורגנטוי, אבל הוא מאן.

מובן מאליו, שהדבר לא נמסר למשפט וכל הענין נשתקע. אבל מן היום ההוא הוקלה מעט ידה של הג׳נדרמריה מעלינו, היא לא הוסיפה לעולל את עלילותיה ברשע ומעז יצא מתוק.

פרק עשרים ושמונה

השלטון העליון, רצה, כנראה, לפיס את יהודי העיר על הדם הנקי שנשפך בה ולכן הוציא פקודה, כי הנהלת העיר תמכסר בידי נבחרי התושבים, בלי הבדל דת ונזע. זו היתה הפתעה לנו. אנו היינו רגילים, כי את חברי המועצה של העיריה, אשר על פיהם נחתכים כל עניני העיר, יבחרו רק התושבים הנוצרים, שהיו המעוט בעיר. כך היה נהוג מעולם. גם אחרי שׁממשלת הזדון של ניקולי נתנה הזכות ליהודים להשתתף בבחירות לַדוּמַה הממלכתית, עשקה מהם את הזכות להשתתף בבחירות אל העיריה. לידי אבסורד טפשי ואכזרי כזה הגיעה ממשלת הרשעה. מן היהודים היה שר הפלך מְמַנֶה לחבר במועצת העיריה יהודי אחד מן הזקנים, שהיה רגיל, וגם במובן ידוע גם מחויב, לענות אמן על כל החלטותיהם של הנוצרים. וכך היו התושבים היהודים נטולים מן הנהלת העיר ועשוקי זכויות.

התחילו מתכוננים לבחירות. נותני הטון בין היהודים היו הציונים. ההמון נטה אחריהם. ״צעירי ציון״ הלכו אז יד ביד עם ״הציונים הכלליים״. צ״צ של הימים ההם לא היו עוד להוטים אחרי הסוציאליות עד כדי שרפת נשׁמת הציונות והלאומיות היהודית, לא התאמצו למצא חן בעיני ״הבונד״ ולהתרצות אליו, למען יואיל ברוב חסדו להודות בסוציאליות שלהם. הם התנהגו עפ״י האידיאולוגיה של הציוניות הנקיה, בלי תערובת-לואי של אידיאלים אחרים; לא הציצו אל עיניהם של ״הבונדאים״ לראות מה יאמרו ״באי הכח היחידים של הפרוליטריט היהודי״. השם ״ציון״ היה כתוב עדיין על דגלם באותיות מזהירות, הוא לא טושטשׁ וזהרו לא הועם. השׂפה העברית והתרבות העברית היו קדושות להם, חשבו את העברית לשפה הלאומית היחידה של עמנו. במלה אחת: היו ציונים בכל מאת האחוזים. וכך היתה החזית הציונית-הלאומית בבחירות אל העיריה מאוחדת וחזקה.

הפולנים נפלנו לשתי מחנות, המשמרים לחוד והמתקדמים לחוד. אלה האחרונים פנו אל הציונים והציעו לפניהם להכנס אתם ב״בלוק״. מענין מאד היה לראות כיצד הנמיכו השחצנים האלה את גאותם: ״כלום שונאי ישראל אנו?״ ״הפולנים דורשׁים תמיד את שלומם וטובתם של ״שומרי האמונה הישנה״. גם הרוסים פנו אל הציונים בבקשה, שיכניסו גם אותם אל ה״בלוק״. התחיל משא ומתן. הציונים עבדו מצע, שעל פיו יסכימו להכנס ב״בלוק״ עם הפולנים והרוסים. זמן רב ארך המשׂא והמתן. הרוסים, שירדו מגדולתם, שהיתה להם לפני המהפכה, נהפכו פתאום לליברלים גמורים. הסכימו תיכף למצע של הציונים, לא כן הפולנים, הם התעקשו ורצו להפחית כמה שאפשר מדרישתם של הציונים, אבל ללא הועיל, הציונים היו אז אדוני המצב, והפולנים נכנעו. ביום 14 אבגוסט שנת 1919 נכתב ונחתם החוזה. אני מביא ממנו סעיפים אחדים:

1) בכל מוסדות העיר, בכל עבודותיה וככל המשרות העירוניות מתקבלים עובדים מן הלאומים השונים בעיר בהתאם למספר האוכלוסין של כל לאום ולאום.

2) מקופת העיריה נתמכים כל המוסדות הדתיים והתרבותיים מבלי הפלה בין לאום ולאום, בהתאם למספר האוכלוסין של אותו הלאום. אין כל רשות למועצת העיר להתערב ולחוות דעה בשאלות דתיות או תרבותיות של אותם המוסדות.

3) המנהגים הדתיים של כל האמונות יש להם זכות של פומביות. ליהודים ישׁ רשות לעסק במסחר ביום הראשון וגם לעבד במוסדות העיריה ביום הראשון במקום יום השבת.

4) השפה העברית הלאומית כן השפה המדוברת של היהודים ישׁ להן זכות מלאה כמו השׂפה הרשׁמית גם בדבור גם בכתב בכל מוסדות העיר, באספות ובכל מקומות פומביים.

התחילה מלחמת הבחירות. מלבד הבלוק של הציונים, הפולנים המתקדמים והרוסים, ומלבד ״הבונד״ יצאו אל המערכה גם הפולנים המשמרים, שכרתו ברית עם יהודים אחדים מן ״המה-יפית-ים״. המשמרים היו כלם בעלי אחוזות עשירים, ולהם היו יהודוניהם חוכרי אדמתם וקוני תבואות שׂדותיהם. הציונים התחילו לעורר את הצבור המנמנם ולהסביר לו עד כמה נחוץ הדבר להכניס אל המועצה יהודים נאמנים לעמם, שיעמדו על המשׁמר, כי לא תקופחנה זכויותיהם. נאמו בכל בתי התפלה, הפיצו כרוזים, ואחזו בכל מכשׁירי ההסברה והתעמולה כנהוג.

ימים אחדים לפני הבחירות סדר ה״בלוק״ אספת תעמולה באולם הראי-נוע. נאסף קהל גדול, נאמו ציונים, פולנים ורוסים. כאשר קרבה האספה לקצה, קם פתאום שאון בחוץ. ״הבונדאים״, שהיו נוכחים באספה, התחילו צועקים: ״אתם, הציונים, נכנסתם בבלוק עם הפולנים, צאו וראו, שם מכים הפולנים את היהודים״. מהרנו לצאת. והנה פולני אחד (זה היה בלש לבוש בגדי אזרח) אוחז בצעיר יהודי מושך אותו אחריו. הצעיר סרב ללכת. הבלש הרים אח ידו והכה את הצעיר לחי. התרגזתי ואמרתי למכה: אפשר יש לך רשות לאסר את הצעיר, אבל אין לך כל רשות להכות אותו. מי אתה? קרא הבלש בקצף, הנני אוסר אותך. אחד מן הציונים, פרידמן שמו, התערב בדבר והבלש צוה לאסר גם אותו. שני ג׳נדרמים לקחו אותנו ויוליכונו אל הג׳נדרמריה. הכניסונו אל חדר מיוחד ויסגרו בעדנו. פחד אחזנו, מי יודע מה שיעשׂו לנו במערת פריצים זו.

החברים הציונים, שידעו מה הוא מאסר בג׳נדרמריה, חרדו ממש לחיינו. הם מהרו והודיעו את הדבר לקומנדנט. כעבר שעה אחרי האסרנו באו אל חדרנו הקומנדנט ושני קצינים. הקומנדנט אמר: ״למה היה לכם להתערב במעשהו של הבלש״? עניתי לו: אנחנו לא התערבנו במעשיו, אמרנו לו רק, כי אין לו רשׁות להכות את הנאסר, וזו היא לא רק זכותנו, אלא חובתנו. בממשלה ריספובליקאית חובתו של כל אזרח לריב את ריבו של האזרח השני, בראותו, כי עושים לו עול ומשתמשים כנגדו באגרוף. אלמות ומכות כלפי האזרחים היו נהוגות ברוסיה הצַרית, שכל ישרי הלב ובני התרבות התנגדו להן בכל תוקף. הקומנדנט עם מלויו יצאו. אנו נשארנו כלואים. היינו נדכאים מאד. בא הערב. בחדר השתרר אופל. היגון התחיל צובט את נשמתנו. מה חורשים האכזרים עלינו? מה הם רוצים לעשות לנו? בראשׁ איזו ערבוביה, והלב מחשב להשבר. החיל, שישׁב אתנו בחדר לשמרנו, לא נְתָּנָנוּ גם להציץ מן החלון, כאלו הורגי נפשׁות אנו.

בשעה האחת עשרה נקראנו למעלה, אל הדיוטה השנית. שם ישב לבלר. הוא פתח אתנו כאחד האדם, ממש לא כג׳ינדרם. שאלנו לשמותינו ולמקום מושבנו. רשׁם הכל בספר ואמר: עכשׁיו לכו לבתיכם ומחר בשמנה בבקר תבאו הנה. לא האמַנו למשמע אזנינו. מאין באה לנו הרוחה? במה זכינו להשתחרר מכאן בלי מכות ופצעים?

ממחרת בשמנה בבקר באנו אל הג׳נדרמריה. ישבנו בחדר ההמתנה. אני נקראתי ראשׁון לחקירה. ישב איזה גינדרם בתור חוקר-דין. הבלש התחיל מספר מה שארעאתמול, והנה הוא אומר, כי תפש צעיר יהודי הידוע למהפכן ולבולשׁביק מסוכן, ואני התנפלתי עליו והוצאתי מידו את הנתפש והלז גם וימלט. לא יכולתי להתאפק לשמע שׁקר כזה ואקרא: ״שׁקרן מחוצף אתה, האיך מלאך לבך להעליל עלי עלילה כזו? וכי בשביל זה הזמינו אותנו להשתתף בבחירות אל העיריה, למען תת אפשרות להתגולל עלינו בהאשמות כוזבות כאלה? אני אוכיח במאה עדים, כי אין גם מלת אמת אחת בדבריך״.

הבלש נתמלא חמה. הוא הרים את ידו עלי, אבל אני קראתי: ״אל תעיז לנגע בי, אני אמצא את משפטי ואתה לא תנקה, הפקרות כזו כבר עבר זמנה!״ הבלש אסף את ידו והג׳נדרם אמר אלי: שוב יחד עם חברך לבתיכם ומחר תבואו הנה.

באנו למחר, אמרו לנו לבוא מחרתים. באנו למחרתים ודחו אותנו שוב. וכך נשׁתקע הדבר.

בחדש אלול תרע״ט היו הבחירות לעיריה. הפולמוס היה קשׁה. מלבד שצריך היה להלחם באדישות הצבור היהודי ובדכאון הנפשׁ, שתקף אותו אחרי השחיטה, והיתה לו טנדנציה לבלי השׁתתף כלל בבחירות, יצא גם ה״בונד״ אל מערכות הבחירות ברשׁימה מיוחדה. כדרכו תמיד אחז ה״בונד״ באמצעים לא כשרים. הוא פשט את טלפיו: ״ראו, מה טהור אני״! פתאום הפך את עורו ויהי ״לכלל ישׁראלי״ וגם ״לארץ-ישראלי״, גִּיֵס את ״כל הנערים״ והם היו תופשים בכנף זקניהם וזקנותיהם ומושכים אותם אל הקלפי להצביע בעד הבונד, ״הרוצה להכניס את כל היהודים לארץ-ישראל״. לסוחרים הזעירים, שׁתמיד רצה לעקר אותם מן השורש, הבטיח, כי יקל מעליהם את עול המסים. ברשימת המועמדים שלו תפשו את המקומות הראשונים אנשים שלא נמנו לגמרי את ״הבונד״, אלא רק מפני שהיו קצת מפורסמים בעיר, למען ישמשׁו כח המושך לבוחרים. סוף הדבר היה, כי הציונים נחלו נצחון. רוב הנבחרים היו ציונים.

הפולנים המשמרים, שנכשלו בבחירות, חגרו את כל כחם להשפיע על הממשלה, שׁלא תאשר את הבחירות, ויותר מחצי שנה עבר עד שהן אושׁרו. ואז נגשו לבחירת הנשׂיאות, ליו״ר העיריה נבחר עפ״י הצעת הציונים פולני זקן וישר מאד, ולחבריו (לַבְנִיקִים) נבחרו 2 יהודים, אני ועוד אחד, ושני נוצרים, אחד פולני ואחד רוסי. ואחרי חג הפסח תר״פ הוקמתי על משׂרתי.

פרק עשרים ותשעה

שׁאלת הספקת המזון לתושבי העיר היתה די קשׁה. השדות בכל המחוז היו עזובים ושוממים. האכרים אשר שבו ממקומות גלותם, שהגלו לשׁם ע"י הגרמנים, לא יכלו לעבד את אדמתם מחוסר אינבנטר חי ומת, ובעיר הרגש חוסר מזון. העיריה החליטה לבוא לעזרת האוכלוסין. צריך היה להביא מזון מפנים פולניה, בעקר מפלך קַלִיש, ששׁם היה שבר גדול באותה השנה. התעוררה שאלת הכסף. דרוש היה סכום רב מאד, וקופת העיריה ריקה. מועצת העיריה בחרה בי למנהל עבודת הספקת המזון. אני הדבקתי מודעות, כי כל הרוצה שהעיריה תביא בשׁבילו מזון, יכניס לקופת העיריה סכום כסף, ומן המזון שיובא יקבל מנה בהתאם לכסף שׁהכניס. אני חתמתי בתור אחראי לכסף. הצבור נענה. התחילו מכניסים סכומים די גדולים. לא היו ימים מועטים ובקופת העיריה נאסף יותר ממיליון מרק. בלוית עוזר נסעתי לקליש והבאתי משם 4 קרונות מזון. קשה לתאר את השמחה, שקמה אז בעיר. באה רוחה. מסביבות העיר קניתי קרונות אחדים בולבוסים בשביל האוכלוסין. העבודה לא רק בקנית המזון (צריך היה להתגבר על כמה וכמה מכשולים), אלא גם בחלוקת המזון לכל אחד כפי מכסת הכסף שהכניס, היתה קשה מאד, עבודת פרך ממש. אולם אני מצאתי בה ספוק נפשי.

היתה עבודה לא קלה גם לעמוד על המשמר בתוך העיריה לבלי תקופחנה זכויותיהם של היהודים, בין בקבלת פקידים בעיריה ובין בענינים אחרים. הנוצרים, שׁהיו רגילים בימי שׁלטון הַצָר לחשוב את היהודים לפחותי ערך ולנחותי דרגא, רצו גם עכשיו לעשק את זכויותיהם, ועלי היה לריב את ריבם. הַלַבְנִיק היהודי השני התאמץ רק למצא חן בעיני השלטון (הוא נבחר מרשימת הפולנים המשמרים והיהודונים ה“מה-יפית-ים”) וכל העבודה הוטלה עלי. ראש העיריה היה ממלא תמיד את דרישתי, לא כן הלבניקים הנוצרים, הם התאמצו לקפח את זכותם שׁל היהודים. היועצים הפולנים, גם אלה אשׁר רק בזכות “הבלוק” עם הציונים נבחרו לחברי המועצה, שכחו את התחייבותם, והתחילו מביטים עלי בעין זעם. ולא עוד אלא שנהפכו לאויבים לראש העיריה והתאמצו להכשילו. אולם היועצים הציונים, שהם היו הרוב במועצה, לא נתנום להפיק את זממם.

גם השלטון לא היה שׂבע[13] רצון מן המועצה בגלל מספר היהודים הרב שבתוכה. הוא התאמץ להניח מכשׁולים על דרכה: לא רצה לאשר את המסים, שהטילה העיריה על המסחר, כדי שלא יהיו לעיריה אמצעים להתקיים, והענינים של העיריה היו יגעים. ביחוד התאנף השלטון בי. בגלל הֲגִנִּי על האינטרסים שׁל היהודים, חשׁב אותי לשונא פולניה. אפס כי לא העיז לעשות לי רעה.

בחדש יוני החליטה העיריה, כי צריך לנסע שנית למזון. הדבקתי שוב מודעות. נאסף יותר ממיליון מרק ובסוף יוני שׁנת 1920 יצאתי שוב לדרכי קלישׁה.

מצב הצבא הפולני, שׁהיה עד הזמן ההוא איתן, וברדפו אחרי הבולשביקים, שנחלו מפלה אחרי מפלה, הגיעו עד קיוב, הורע פתאום. הבולשביקים גברו חילים והתחילו לוחצים את הפולנים. הידיעות, שׁהיו מתקבלות מן החזית, לא היו משמחות, אולם לא שמו לב להן. היו בטוחים, כי הבולשביקים לא יוכלו לפולנים והתקדמותם תעצר. לפני צאתי את העיר שררו בה שקט ושלוה. גם בורשוי אי אפשר היה להרגיש כל פחד. באתי לקליש. סדרתי שם קניה גדולה של מכולת, שלמתי את הכסף וביום 9 ליולי בבקר טענו את הקרונות. צריך היה רק לסדר את תעודות המשלוח. והנה פתאום התקבלה טלגרמה ממיניסטר המלחמה לשלוח תיכף את כל הקרונות אל החזית: הבולשׁביקים פרצו אז את החזית הפולנית אצל קיוב והתחילו לוחצים את הצבא הפולני בחזקה. ובאותה שעה שׁקרונות המכולת צריכים היו להלשח פינסקה, הוצאה מהם המכולת והם נשלחו ריקים אל החזית. לצרה כזו לא פללתי. פניתי אל מוכרי המכולת, שני יהודים עשירים, שיחזירו לי את הכסף, אולם הם ענו, כי אין להם. התחילה סדרה של טענות ומענות, ריב ומדנים; הזמנתי אותם לד“ת, ועפ”י פסק הדין החזירו לי חלק מן הכסף ועל המותר סך 329,000 מרק נתנו לי התחייבות לשלם כעבר חדש.

ביום 13 ליולי חזרתי מקליש לורשׁוי. בדרך לא היה מרגש איזה שנוי דמנכר לרגלי המצב הקשׁה, שנתהוה על החזית. אפשר היה רק לראות רכבות שׁל חילים, שגֻיסו זה מקרוב בְּפוֹזנַן, ואלפי פולנים מתנדבים, האוחזים את דרכם ברגל מן הערים והכפרים אל תחנות מסלות הברזל בזמירות ובכלי שיר. גם בורשוי גופה היו החיים כסדרם, שקט ושׁלוה. רק מפה לאזן ספרו, כי הפולנים נסים מנוסת בהלה ממערכות המלחמה. נפוצה גם שמועה, כי הבולשביקים כבשׁו כבר את פינסק.

מה לעשות? כיצד אחזר אל משפחתי? בורשוי מצאתי פינסקאים אחדים ממכירי. הם יעצוני להשאר בורשׁוי עד אשׁר יתברר המצב. יש שחוו את דעתם, כי אשים את הכסף, כשבע מאות אלף מרק, למשמרת באיזה בנק ואחזר לפינסק בגפי. הם נִמְקוּ את דעתם בזה, כי שמעו שהפולנים פקידי מסלת הברזל והג’נדרמים משתמשׁים בשעת חרום זו ומלסטמים את העוברים והשבים, והכסף יהיה בסכנה אם אקחנו אתי. אני החלטתי לחזר תיכף לפינסק ויהי מה. רציתי להיות בין בני משפחתי בשׁעת מבוכה והפרעת הסדרים, ולחזור הביתה בלי הכסף לא חפצתי. הכסף הוא של האוכלוסין, כיהודים כנוצרים, אשר רק בהאמינם בי הכניסו את כספם לקופת העיריה וכיצד אוכל להשאיר את כספם כאן?

והנה מצאתי לי עצה. עפ“י החוק הפולני ישׁ רשות לפקידי העיריה לחבוש לראשם כובע שרד, ובמחי נצנצה מחשבה, כי כובע כזה יהיה לי תריס ומגן מפני הלסטים. החלטתי ועשיתי. והכובע יפה להפליא, תאוה לעינים. זר זהב מסביב לו, וממול פניו, ממעל למצחה, הנשר הפולני עשׂוי זהב, ושני כפתורי זהב משני קצות המצחה מזה ומזה. ”כובע מארץ הכובעים“. חבשתי אותו והבטתי במראה וצחוק פרץ מפי: ”מראה כהן", גינירל. הפינסקאים, שנראיתי אליהם חבוש כובע זה, לא הכירוני, התכוננו להצדיע לפני. רק מלאך אלקים נתן בלבי את המחשׁבה הזאת. הכובע הזה היה לי לכובע ישועות, על ידו נצלתי אני ממות ובעזרתו הצלחתי להמציא עזרה ליהודים רבים, כאשׁר יסופר להלן.

ביום 15 ליולי יצאתי מורשוי. בקופה מכרו לי כרטיס נסיעה עד פינסק, אות הוא, כי פינסק עוד לא נפלה בידי הבולשביקים. הנני כבר בקרון. אבל לא בקרון של נוסעים, אלא בקרון של בהמה, ללא חלונות וללא ספסלים לשבת. יש לך רשׁות לשבת על מזודתך או על סלך, ואם אין לך כאלה, הואילה נא לשבת על הרצפה המטונפה והלחה, ישיבת אכרים.

עפ"י סדר מועדי צאת הרכבות צריכה היתה הרכבת לצאת מורשוי בשתי שעות אחר הצהרים. אולם עברה שעה ועוד שעה, כבר אתא ערב, כבר שעה מאוחרת בלילה והרכבת עוד לא זזה. מפריחי שמועות בדים אומרים, כי הרכבת לא תצא כל עקר ואנחנו נתבקשׁ לשוב העירה. היה מצב מדוכא.

בשעה השנית אחרי חצות הלילה זזה הרכבת. אוחזת היא דרכה לאט, לאט כהולכת על גחונה; לא נסיעה היא זו אלא זחילת הסרטן. עוברת תחנה אחת ועומדת, עוברת עוד תחנה ושוב עומדת. רק ממחרת לפנות ערב הגענו אל בריסק.

שׁם כבר הרגשׁה קרבת המלחמה. קרונות אין מספר נצטברו על המסלה. רכבות יוצאות ורכבות באות. מהומה ומבוכה. מביאים מן החזית תותחים שׁבורים, ערמות, ערמות עגלות שבורות מרוסקות-אופנים. צבורי צבורים בגדי חילים ומגפים, רהיטים שונים, שלמים ופסולים, אהלי-חילים קרועים, רובים מקולקלים וגם פצועים לא מעט. פורקים מן הקרונות וטוענים עליהם. ערבוביה משונה.

על הרחבה שׁלפני בית הנתיבות וגם בבית הנתיבות גופו עומדים ומשׁוטטים אילך ואילך נוסעים לאלפים בלי גוזמא. הם מחכים לרכבות היוצאות מבריסק. בריסק היא אם הדרכים ותחנתה צומת התחנות. דרך תחנה זו נוסעים למקומות רבים. המסלה מתפצלת ממנה בכוונים שונים. גם בזמנים כתקונם נאספים על התחנה הזאת אנשים למאות, רצים ונחפזים, רועשים והומים. ועכשׁיו, כאשׁר הרכבות חדלו משמור את מועד צאתן, ומספר הנמלטים לביתם דרך תחנה זו רב מאד, גדלו ההצטופפות וההמולה שבעתים.

והקהל מנומר ומגוון. מעוטם פולנים ורובם מאחינו בני ישׂראל. כלם נחפזים לשוב לביתם ולמשפחותיהם. המלחמה ההולכת ומתקרבת הסיעה אותם ממקומות מסחרם ומשלח ידם וַתָנֶס אותם הביתה, וכלם נתקעו כאן מבלי מוצא. היו ביניהם כאלה, אשר ישבו בבריסק זה יומים. נרגזים הם ונרעשים. אסורים בכלא. שׁופכים את את שיחם לפנינו, האורחים החדשים, אשר באו להוסיף על ההמון הרב, ולהרבות את האנדרלמוסיא: “מה לעשות?” “מה לעשות?” כלום יודעים אנו מה לעשות? גם אנו שואלים את השׁאלה הזאת ומי יתן לנו מענה? יממה תמימה שהינו בבריסק. חשבנו, כי דעתנו תטרף עלינו. כל הזמן ישׁבנו בבית הנתיבות. יראנו ללכת העירה פן נאחר את הרכבת היוצאת לפינסק. מנהל התחנה לא ידע גם הוא מתי תנתן לנו רכבת. לאחרונה הגישׁו לנו קרונות ויצוו את הנוסעים אל עבר פינסק להכנס אליהם. וראה זה פלא, דוקא כאן נתנו לנו קרונות של נוסעים. בצרתי לי מקום בקרון ותיכף קפצה עלי רוח ששון. ברוך ה’, יש כבר תקוה, שאזכה לשוב אל משׁפחתי: אלמלי היו כבר הבולשביקים בפינסק, או לוא גם היו קרובים לפינסק, לא היתה הרכבת הפולנית יוצאת להתם. הקרון, שבו ישבתי, היה רחוק מאד מן הנקיון. כנראה, לא טָאטא ימים רבים. האויר בו היה מעופש. מספר האנשים שהצטופפו בו היה פי שׁנים ואולי גם פי שלשה מאשׁר יכול היה להכיל. כלם עציבים ומורגזים. על דבר קל שׁבקלים הם נכונים לבא בריב. כל מלה עלולה לשׁמש גץ הנזרק לתוך אבק שרפה. יושבים אתנו גם פולנים, ומפניהם הזָהר ביותר: הם הורגלו מאז להתעלל ביהודים, לגלח את זקנם ופאותיהם בסכין קהה וגם להשליך אותם מן הקרון בעצם מרוצתה שׁל הרכבת, וכל שכן עכשׁיו בשעת חרום, מהומה ואי סדרים; עכשיו הופקר היהודי הפקר גמור, כל פולני יכול לעשׂות בו כרצונו. והיהודים, גוי קו קו ומבוסה, הצטמצמו ויתנגשו יחדו, למען תת מקום מרווח לגאיונים. מבריסק יצאנו בצהרים ובאנו אל קוברין (שתי תחנות מבריסק) בחצי הלילה. שׁם עמדנו עד הבקר, ובשׁעה השמינית נסענו הלאה. אם הדרך מורשׁוי עד קוברין היתה קשה, מפני שארכה מאד ושעממה אותנו, היתה הדרך מקוברין והלאה נוראה ומלאה פחדים ואימות מות. פעם בפעם היו נכנסים אל הקרון שׁוטרים, ג’נדרמים וכל מיני שדים ומלאכי חבלה ושׁואלים לדרכיות, לתעודות ולרשיונות. התאמצו למצוא איזו תנואה ועלילת דברים. אחר כך התחילו בודקים במזודות, בסלים ובחבילות. ומי שנסה להתנגד להם, אימו עליו שיוציאוהו מן הקרון באמצע הדרך. הם כאן השליטים. מחפשׂים הם במזודה או בסל, מתירים את החבילה ובודקים, מוציאים מה שיישר בעיניהם ולוקחים להם. “אסור להוביל זה”, הם פוסקים, ואתה לך לדון עם התקיף ממך. שוד בצהרים.

אני יושב על מקומי ורואה את מעשי החמס; לבי מתחמץ, אולם אני מתאפק ושותק. מודה אני לה’, שׁנתן בינה בלבי לקנות לי את הכובע המוזהב והנוצץ. זכותו של הכובע הזה עמדה לי. דרך ארץ, חמסנים! ראו זאת יהודים פינסקאים אחדים, שנסעו אתי בקרון, והחליטו ליהנות מזכותי. מה עשׂו? הגישו אלי את מזודותיהם ואת חבילותיהם ויניחון על הספסל מימיני ומשמאלי, תחת הספסל לרגלי ועל המדף, אשׁר ממעל לראשי וממול פני, וכעבור רגע והנני מוקף מזודות, סלים וחבילות. סוחר בסיטונות! “כל אלה שלך הם”, אומרים הם ורומזים בעיניהם. בודאי ובודאי שלי הם, מה השׁאלה?

רואה אני והנה מגישים אלי פכים קטנים וספלים מלאים חמאה. מה זאת? אני תמה. כלום כדאי להוביל חמאה מורשוי לפינסק? אל תתמה על החפץ, מסבירים לי בלחישה, הפכים והספלים הללו תחתיתם מטבעות זהב, שקנינו בורשוי, ומשום מראית העין כסינו אותם בחמאה. גם הפכים והספלים האלה שלך הם, כֻלם שלך, משננים המה לי, מתרחקים ממני ויושׁבים מנגד בקצה הקרון.

והחפושים והבזה נמשׁכים. בכל תחנה עולים בלשים חדשים או סתם בני בריוני ובודקים את החמץ ולוקחים בשכרם את הטוב בעיניהם, אולם אלי אינם קרבים, נפל פחד כובעים עליהם. וכך אנו הולכים ומתקרבים אל פינסק.

בתחנה האחרונה לפני פינסק עלה בלש חדשׁ עז פנים לשם בדיקה. עיניו נמשכו אל המון החבילות אשר מסביבי. נגש אלי ורצה להתחיל בבדיקה. אני לא נתתיו. אלה הן שלי, אמרתי בתקיפות, אין לך כל רשות לבדק בשלי. אני שלוח מאת העיריה הפינסקאית ופקיד ממשלתי הנני, וכל הנוגע בי לא ינקה. “הראני נא את תעודותיך”, אמר בניחותא, בבקשה, עניתי והושׁטתי לו את התעודות. הוא הסתכל בהן, הפך אותן לכל צד והניע בראשו מתוך אכזבה. הצטער לא מעט אל אשר נמלטה הבזה מידו. נעץ בי עין זעם ויצא מן הקרון. משׁבון לב שׁכח לבדק בחבילותיהם של הנוסעים האחרים.

קראתי לבעלי המזודות, החבילות ופכי החמאה ודרשׁתי מהם, כי יקחו אישׁ אישׁ את שלו, מפני שלא אוכל להכנניס אותם אל בית הנתיבות בפינסק. פקידי בית הנתיבות מכירים אותי, והם יודעים, כי אינני סוחר או חנוני ומהיכן לי כל כך הרבה חבילות? הם באו במבוכה. עוד הם נועצים מה לעשׂות והנה עמדה הרכבת. הצצנו מן החלון והנה אנו כבר בפינסק, אלא שׁמאיזו סבה לא קרבה הרכבת אל בית הנתיבות, כי אם עמדה במרחק חצי קילומטר ממנו. הקדים הקב“ה רפואה לחמכה. ירדנו כלנו בשדה ריק ושומם. כל אחד לקח את חבילתו ואת מזודתו והלך לו. אני אחזתי דרכי על פני שדות ומהמורות, שלא עברתי בהם מעודי. אלי נטפל צעיר אחד מכירי. הוא נשא מזודה וחבילה ושני פכי ”חמאה“. הדרך היתה קשׁה והמשא כבד. פעם בפעם עמדנו לנוח. פתאום שמעתי קול קורא: ”עמוד!“ לא שמתי לב לזה והמשכתי את דרכי והצעיר נגרר אחרי. ”עמוד!“ הרעים הקול שנית, ”פן תיָרה!" עמדנו. נגשׁ אלינו קצין בלוית צעיר פולני. מה אתם נושׂאים? שאל הקצין בכעס. אני עוד לא הספקתי לענות והצעיר הפולני התערב ויאמר אל הקצין: אדוני, הלא זהו פינשׁטין הַלַבְנִיק של העיריה ומנהל עבודת הספקת המזון לאוכלוסי העיר. הקצין הרפה ממנו ואנו הלכנו לדרכנו.

באנו העירה. נכנסנו אל הבית הראשון אשר פגענו. ישבנו לנוח. בעל הבית ספר לנו, כי בעיר מהומה. הפולנים נסוגים אחור. מן העיר יצאו כבר כל בתי הפקודות, ראשי מטות הצבא והגדודים. נשׁארו רק החילים הנמושׁות והנחשלים, והם עושים כל מה שׁלבם חפץ: בוזזים, שׁודדים ושוסים. בשׂורה טובה!

בן לויתי נפרד ממני ואני אחזתי דרכי לביתי. לראשי חבשׁתי את כובעי האזרחי ואת הכובע המיוחס אחזתי בידי, להיותו מוכן לכל צרה שלא תבוא. בראותי מרחוק חילים פולנים, הסירותי את הכובע האזרחי וחבשתי את כובע השרד, ואחרי עברי על פניהם של החילים והתרחקי מהם, שׁבתי וחבשׁתי את כובעי האזרחי: התיבישתי להֵרָאות לפני מכירי כשאני חבושׁ כובע השרד. וכך עסקתי בכל הדרך בהסרת כובע זה ובחבישת אחר במקומו. בדרך פגשתי יהודים מעטים. הם מהרו בהליכתם, פניהם הפיקו פחד. כנופיות, כנופיות חילים פולנים שׁוטטו הנה והנה. פעם התבדרו ויכנסו אחד, אחד או שנים, שנים אל הבתים, ופעם נתכנסו יחד כנופיה שׁלמה ויתפרצו אל איזה בית, לקחו אוכל ואילו חפצים קלי ערך. גזלה ברחמים.

מצאתי את בני ביתי בשלום. הם שמחו מאד לבואי. היו שרויים בפחד מפני חלוף השלטון.

ממחרת באתי אל העיריה. שׁם הָפרע הסדר. חרדה תקפה את הכל: לא היה כבר כל ספק, כי העיר תפול בידי הבולשביקים. נגשתי תיכף לחלק את הכסף שבידי, כשׁלשׁת רבעי מליון מרק, לאלה שׁהכניסוהו לשם קנית מכלת, מפני שידעתי, כי אם יפול בידי הבולשביקים לא יוציאוהו עולמית. עבודת החזרת הכסף היתה קשה ומסובכת. יותר מחמשת אלפים מנויים היו, צריך היה למצא בספר החשבונות את שמו שׁל הבא לקבל את כספו, לקחת ממנו את שוברו ולהחתימו על קבלה והזמן קצר, האויב עומד כבר בשער העיר. גִיַסְתִי פקידים אחדים מן המחלקות האחרות שׁבעיריה לעזר למחלקתי שלי. אני נצחתי על העבודה. עבדנו מאשמורת הבקר עד שׁעה מאוחרת בלילה. העבודה הזאת וענויי הדרך הכשילו את כחי ואפול למשכב.

ויציאת הצבא הפולני מן העיר נמשכת. לאט, לאט נתרוקנה מהם העיר. נשארו רק מתי מספר. בלילה האחרון לפני הכנס הבולשביקים (זה היה בשמיני למנ"א) סדרה העיריה שׁמירה אזרחית בעיר: גֻיסו למטרה זו מכבי האשׁ המתנדבים. לכל אחד נִתְּנָה חצוצרה להזעיק בה את השומרים לכל מקום סכנה. לי הוקל מעט ולכן ירדתי ממטתי ואסתובב כל הלילה ברחובות. הלילה עבר בערך במנוחה. היו רק גזלות אחדות ושׁני יהודים נהרגו בידי החילים הפולנים. לפי המצב שהיה אז בעיר, היה זה מעבר טוב משׁלטון לשׁלטון.

בבקר השכם עם עלות השׁחר נשמעה שירת חילים מקצה העיר המזרחי, וגיסות רבות של הצבא האדום נכנסו העירה. היה זה מין אספסוף. ערב רב שׁל אנשים לבושי קרעים ויחפים. הם הלכו הלך וזמר, הלך והמטיר אלפי עתונים וכרוזים קומוניסתיים. כיצד יוכל אספסוף בלתי מסודר כזה לאסור מלחמה וגם לנצח?

פרק שלשים

הפחד, שתקף אותנו בימים האחרונים, עבר. ידענו, כי החילים הבולשביקים לא יעשו רעה. המשמעת אצלם חזקה. בשמונה בבקר הלכתי אל העיריה. מצאתי שׁם יהודים אחדים מאלה שהחזיקו משמר בלילה. נכנסתי אתם בשיחה על מאורעות הלילה. והנה בחורים יהודים הביאו שני צעירים נוצרים, נושאי שׂקים מלאים, ויודיעו, כי תפָשום בלילה והם חושדים שגנבים המה, מפני שבשׂקיהם יש בגדים וחפצים שונים. במקרה נמצא אז בעיריה עורך דין יהודי. הוא התחיל לחקר אותם מי הם ואיפה לקחו את אשר בשקיהם. ברגע זה נכנס צעיר נוצרי בעל פנים אדומים ויקרא: “מה אתם עושים?” ספרו לו את אשׁר ארע. “אין לכם רשות לעשׂות כזאת”, קרא, “אני הנני הקומנדנט והשלטון בידי”. הוא נגשׁ אל אחד הנתפשׂים והרביץ לו מכת לחי ביד רחבה. צוהו לחלץ את נעליו ויקחן לו.

אנו יצאנו מן החדר. בינתים התחילו פקידי העיריה להתאסף. באו גם אנשים פרטיים. והנה יצא “הקומנדנט” ויפן אלי בשאלה מה הוא תפקידי בעיריה. הגדתי לו. “אם אתה הנך לַבְנִיק”, אמר, "תואיל להשׂיג בשבילי בחצר העיריה חדר, שיוכל לשמש בית כלא.

בחצר העיריה היה בנין קטן בן שׁני חדרים. הראשון שמש מחסן למכולת, שפקידי העיריה היו מקבלים פעם בפעם מפקיד הספקת המזון הממשלתי, והחדר השׁני שמש מחסן למכשׁירי החשמליה של העיר. בחדר הראשׁון נמצאה אז חבית דגים מלוחים, חצי שק קמח ושני שׂקי מלח. הוא היה תחת ידי. חלוקת המזון, שהיה מתקבל מאת הספקת המכולת הממשלתית, נמסרה לי. פעמים אחדות בקשתי את פקידי העיריה, שיקחו את מנתם מן הדגים המלוחים, אבל הם נמנעו, אמרו, כי המליחים אינם טריים. הכנסתי את “הקומנדנט” אל הבנין הקטן. בעיניו ישר החדר הראשון. צויתי לשומר העיריה, נוצרי מנוול, לפנות את החדר, והנה נחפזו ויבואו אחדים מפקידי העיריה והתחילו להפציר בי, שאתן להם את מנתם מן הדגים המלוחים (ידעו, כי בעקבות הבולשביקים בא הרעב). התחלתי למלא את בקשתם, והנה התפרץ “הקומנדנט” בקולי קולות: “אתה עושׂה כאן מסחר? הנך נאסר!” הסברתי לו את הדבר. הוא נח מזעפו. החדר נֻקה. עפ“י מצותו פניתי גם את החדר השני. ”אסורים רבים יהיו לי“, אמר, ”וחדר אחד לא יָכִיל את כלם".

הכנסתי את מעט המזון לדיר רעוע, שהיה בחצר. תיכף נטפלו אלי שוב פקידי העיריה בבקשה, שאחלק להם את הדגים המלוחים. מלאתי את בקשתם. והנה בא שׁומר העיריה ויבקש, שאתן גם לו מנת דגים מלוחים. “הם כבר חֻלקו לאלה שׁהקדימוך”, אמרתי והראיתי לו, כי החבית ריקה. הוא פנה בכעס וילך לו. כעבור רגע חזר ואמר לי: הקומנדנט קורא לך. נכנסתי אל חדרו שׁל השליט החדש. הוא שׁאל, אתה הנך פינשטין? כן, עניתי. אתה נאסר, קרא, ומחר בבקר תיָרה. לא האמנתי למשמע אזני. “מדוע ולמה?” שאלתי. בלי כל שׁאלות והסברות, אתה נאסר ומחר להיָרות! מה זאת, שאלתי את עצמי, הנטרפה דעתו שׁל האיש הזה או אולי הוא חומד לצון לו? בשעה זו נכנס אל החדר צעיר אחד ראש מכבי האש המתנדבים. “הקומנדנט” קרא אליו: “קח את פינשטין והכניסהו אל חדר הכלא”. מה? את פינשטין? תמה הלז. “אל תעיז לשאל, מלא את פקודתי בכרגע, ואם אין תֵאָסר גם אתה”!.

כעבור רגעים אחדים הייתי כבר כלוא באותו החדר, שאני פניתיו לפני שעה קלה. לא ידעתי אם בהקיץ אני רואה זאת או אולי רק חלום חזיון לילה הוא. בודאי כך נגזרה עלי, שאני אחנך את בית הכלא הזה. הסתכלתי בחלון והנה מכירי עוברים. פניתי אליהם בבקשׁה, שׁיכנסו אל “הקומנדנט” ויוָדעו מדוע יצא עלי הקצף. הם הבטיחו, אבל נכנסו אל הבית וישכחו לצאת. אחד מהם, שאליו פניתי לאחרונה, נכנס אל “הקומנדנט” ואחר כך שב ויאמר אלי: רע מאד, הקומנדנט אמר לי: כנראה, “צפור חשובה” הוא פיינשטין, שהכל מבקשים בעדו.

עברה שעה, עברו שעתים אוני עודני אסור. מה יהא סופו שׁל הדבר? עומד אני נכה רוח ונדכה (על מה לשבת לא היה), מביט אני בחלון, רואה אנשׁים חפשים הולכים ושבים ואני משׁולל חופש. גם בימי הצַר, בשׁעת הרֶז’ים היותר קשׁה, לא הייתי אסור גם שעה קלה, ועכשיו בשעת שׁלטונם של מתקני עולם, הדוגלים בשׁם הצדק והמשׁפט, הנני נאסר. ולוא ידעתי למצער את חטאתי! ומה יהיה אם באמת יוציאו אותי מחר להריגה? הלא אין מומחים זריזים לשפך דם כבולשׁביקים. פחד קראני למחשבות האלה.

כאשר העריב היום, התחילו מכניסים אל חדר כלאי אורחים חדשׁים: אכרים מטונפים ומסריחים, נשׁים חצופות ומופקרות, אספסוף שׁל מנוולים, “בהמות-שׂדי בצורת אדם”. רובם הלומי יין. חברותא מובחרה. האויר התעבה. הצחנה מחניקה. הנשימה כבדה. קשׁה לשׁאוף רוח. קרבתי אלה חלון וישׁבתי על הרצפה. חשך בחוץ. אצל מבוא העיריה הָדלק פנס גדול ולאורו נראו פנים חדשות. בחורים פינסקאים מזוינים מסתובבים הנה והנה. הם נטורי קרתא עכשיו. פעם בפעם באים חילים רגלים ורוכבי סוסים, מתבוננים, מסתכלים ומסתלקים. בחור יהודי אחד, שׁהָעמד לשׁמר את הנאסרים, מטיל ארוכות וקצרות לפני חלון חדר הכלא. אני לא ידעתי מי הוא, אבל הוא הכירני. כנראה, התעוררו רחמיו עלי והתחיל לספר לחילים הנכרים, כי אני סבלתי מאד מתגרת ידם שׁל הפולנים, כי הם רצו להרגני וכאלה. כונתו היתה בודאי להוכיח, כי אני אינני חס ושלום קונטר-ריבולוציונר וראוי אני לרחמים. עפ"י בקשתי נתן לי הבחור הזה חוברת למקרא. זה היה נאומו של טרוצקי בנֶז’ין. נאום יפה ונשׂגב. הקריאה הפיגה קצת את דכאון רוחי.

ליל חרדות וענויים קשׁים היה לי הלילה ההוא. לא עצמתי את עיני ומחשבות משונות התרוצצו במוחי. הנה לך צרה שלא פללתי ולא עלתה על דעתי. וכיצד יודע לי במה מאשימים אותי, למען אוכל להגישׁ את עצומותי ולהוכיח את צדקתי? לא היה לי גם לפני מי להשׂיח את יגוני. חברת שׁכורים וחלאת מין האדם סביב שׁתו עלי. הם צועקים והומים, פיהם מלא חרפות ונאצות, נבול פה ודברי און, הצורמים את האזן ומרגיזים את הלב. ואיזו הדרך נפלתי הנה? חידה סתומה, שׁנלאיתי למצא לה פתרונים. ומה יביא לי יום המחרת? הישׁ לי תקוה להחלץ מן הסכנה או באמת יעלוני לגרדום? ואיָם כל חברי וידידי, אשׁר בשׁבילם העמדתי את עצמי פעמים אין ספורות בסכנה? מדוע אין הם קמים לעזרה לי, מדוע הם מחרישׁים? אובד עצות הייתי. כמעט שׁהתחלתי להכון למות. וחוזרת שוב אותה השׁאלה המרה “מדוע ולמה”? איזה עון מצא בי השׁליט החדש, ומדוע הוציא עלי משפט מות?

ובחוץ על יד חדר כלאי הולך כבר אילך ואילך שׁומר חדשׁ, והשומר החדש הזה עוטה גאוה וגודל לבב. רובהו תלוי לו בין כתפיו ופניו צוהלים. בן-יום עלה לגדולה. אתמול היה עוד נחות דרגא, איש לא חֲשָׁבוֹ ולא שׂם אליו לב; דומני, כי גם את חברי ה“בונד” לא נמנה, ועכשיו הוא מזוין, קרוב לשלטון, ואפשׁר גם מועמד לקומיסר. צועד הוא בטוחות, מקישׁ במגפיו על אבני המרצפת וכל תנועותיו מפיקות יוהרא. בעברו על פני, הוא זורק אלי מבט גאה, וכמדומני גם מעט רחמני. אפשר הוא מכיר אותי ויודע את פעלי לטובת אחרים? חושבני, כי הוא רוצה להכנס אתי בשיחה, אפס כי הוא מתאפק. מפרק לפרק בא איזה חיל רוכב-סוס אל החצר, בודאי לשם בקרת, שואל מה שׁהוא את הבחור, מקבל תשובה והולך לו. והלילה נמשך ונמשך. אל אלקי צורי, מתי יבא הקץ לי? אני רוצה לקוות, כי אור היום יביא לי ישׁע ופדות.

והנה נבקעו עפעפי שחר. המזרח האיר. החצר התחילה מתמלאת אנשׁים. נאסף קהל גדול. קמה תנועה רבה. למה ולשם מה קדמו כל אלה לבוא הנה? הישׁ להם דבר לשׁליטים החדשׁים או באו סתם לשם סקרנות גרידא?

בשעה השׁמינית ראיתי והנה מזכיר העיריה מסתובב בחצר. קראתי לו ובקשתי ממנו, שׁיודיע לראש העיריה, כי הנני אסור, וכי אני מבקשׁ ממנו שישתדל לשחררני. הוא אמר לי: אל תפחד, עוד מעט תקָרא אל הקומנדנט, בודאי יחקרך וישׁחררך. הבשׂורה הזאת אוששה אותי מעט. ואמנם כעבר זמן קצר הָזמנתי אל הקומנדנט. מצאתיו יושב בראש השׁלחן וממולו אנשים אחדים ממכירי. בהם ראש העיריה, שני דוקטורים, אחד יהודי ואחד נוצרי, מהנדס העיר ועוד. “הקומנדנט” דרש ממני שאתן לו דין וחשׁבון מעבודתי בהספקת המזון לאוכלוסין, איפה השגתי את הכסף, שהיה דרוש לזה, מה קניתי. האיך חלקתי, את המזון וכמה כסף נשאר עוד בקופת העיריה מן המפעל הזה. עניתי לו על כל שאלותיו. אחר כך אמרתי לו: אולי תודיעני, חבר, מדוע זה צוית לאסרני? הוא לא ענה על שׁאלתי, צוה אותי לשוב אל כלאי ויוסף: “עוד היום תיָרה”. המסובים תמהו, משכו בכתפיהם, אבל לא אמרו כלום. רק ראש העיריה לא יכול להתאפק ויאמר בהתרגשות: פינשׁטין ייָרה? היתכן? אחריו הביעו גם האחרים את תמהונם. הקומנדנט הבין, כי הגדיש את הסאה וישאל: “אתם מכירים את פינשׁטין, הוא איש ישר?” בודאי, ענו כלם, ישׁר ונאמן הוא, מעולם לא נמצא בו דבר רע. “ואתם מוכנים להעיד על זה בחתימת ידכם?” כן, ענו כלם. הוא כתב את עדותם והמה חתמו. טוב, אמר הקומנדנט אלי, הנך חפשׁי הוציא מחדר הכלא מה שהשארת שם ושובה הנה.

כמו רוח חדשה הוצקה בקרבי. לא פללתי, כי כך מהרה יִתַמוּ ענויי.

בשׁובי אל ה“קומנדנט”, אמר לי: אני אמצא בך חפץ. הנה בחדר הכלא יושבים אסירים רבים, הם רעבים, לכן עליך להביא להם אוכל. והכסף מאין ימצא? שׁאלתי. לי אין כסף, ענה, לך וקח כסף מקופת העיריה. פניתי אל הגזבר, לקחתי ממנו אלף מרק והלכתי לבקש לחם. לא על נקלה עלה הדבר בידי. היוקר לא רק שהאמיר בן יום אחד, אלא שבכלל קשה היה למצא לחם, נמנעו ממכור אותו. כאשר הבאתי את הלחם אל האסירים לא היה גבול לשׂמחתם. הם התנפלו על הלחם כזאבים רעבים, נלחמו על כל פרוסה. הודעתי לקומנדנט, כי מלאתי את פקודתו. טוב, אמר, עכשׁיו לך לביתך ומחר בשׁמונה בבקר תבוא הנה.

כנס מן הארי נסתי מאת פניו, הרגשתי, כי באמת הנני חפשי.

כמעט שׁלא הכרתי את העיר. היא לבשׁה צורה חדשה. הבחורים הרימו ראשׁ, מלאו את כל הרחובות ופניהם מפיקים שׂשׂון. הם אדוני המצב. הולכים הם רומה וכל תנועותיהם מביעות עוז וחדוה. על פרשׁת הרחובות עומדים שׁומרים מזוינים, הם משׁגיחים על הסדר. על קירות הבתים מודבקים כרוזים ומודעות, פרוקלומציות ופקודות השלטון. עתונים שׁונים מתגוללים בכל מקום. “בעלי הבתים” שׂמחים ונעצבים יחד. עומדים הם חבורות, חבורות ומשוחחים, ופעם בפעם הם מסתכלים מסביבותם, אם אין איזה בחור שומע את דבריהם. “החיים אינם עוד בסכנה, אבל המזון, הפרנסה? רעב חדשׁ עולה עלינו, רעב עם כל מיני מחלות הבאות בעקבותיו. עלינו מן הפח ונפלנו בפח”.

פרק שלושים ואחד

ממחרת בשמונה בבקר ואני הנני כבר אצל הקומנדנט. הוא צוני להביא שוב אוכל לאסירים. ולא לחם לבד, אלא גם איזה דבר ללפת את הלחם, מליחים או גבינה. וכסף? זה אין לו. הקופה הצבאית עודנה בלונינץ. צריך שוב לקחת מקופת העיריה, לאמר מן הכסף שׁל האוכלוסין, שהכניסו לשם קנית מזון בשבילם, ואשׁר לא הספיקו לקחתו בחזרה (נשארו עוד מן הכסף שׁהבאתי מקליש לערך שבעים וחמשה אלף מרק). בקושי עלה בידי להשיג גם הפעם לחם (האופים פסקו לאפות). קניתי גם מליחים אחדים. האסירים שמחים הם מודים לי. “אלולא אתה”, הם אומרים, “כי עתה גוענו ברעב”.

אעפ“י שאחרי הביאי את האכל לאסירים לא היתה לי כל עבודה אצל הקומנדנט, בכ”ז עֲצָרַנִי עד השׁעה הראשונה אחה"צ. בהפרדי ממנו, צוני לבא גם מחר בבקר. נהייתי על כרחי פקיד אצל הקומנדנט. משרה מצוינה לפי טעמי ורוחי!

ביום השׁלישי בבקר שׁוב אותו הדבר: “סַפֵק מזון לאסירים”. החלטתי להסתלק מן הענין הזה ויהי מה. אמרתי לקומנדנט, כי קודם כל אין לי אפשרות להשׂיג לחם בעיר: אופים רבים חדלו לגמרי מאפות לחם מחוסר קמח, ואלה שׁממשׁיכים לאפות, יש להם לקוחות קבועים ולאנשים צדדיים אינם מוכרים לחם; ושנית לא יתנני לבי להשתמשׁ בכסף שׁל האוכלוסין העניים, שהכניסו לשׁם קנית מזון בשבילם, ומה גם שאני אחראי לכסף הזה. דברי נכנסו אל לבו ויאמר: הנה אני פתחתי בעיר Προдком (משׂרד לכלכלה), תפנה להם בשׁמי והם ימציאו לחם לאסירים.

הלכתי לשׁם. מצאתי קהל בחורים ובחורות נושאים שׁלחנות, כסאות וספסלים, שׁהחרימו בבתים הסמוכים. הומים הם ורועשים. מין אנדרלומוסיה. השמחה במעונם, זכו לקיים מצות החרמת נכסיהם של הבורגנים. ביניהם היה צעיר אחד, שהיה לפני כמה שנים תלמידי. מכרתי לו את פקודת “הקומנדנט”. הוא נעץ בי עינים מביעות תמהון. “איפה אקח לחם? אנו מסדרים עכשיו את הלשכה שלנו. ראה, את כל הבית הגדול הזה החרמנו. נסדר משׂרד למופת”. טוב, אמרתי, המשרד, נניח, יהיה למופת, אבל שׁם גוועים אנשים ברעב ואתם הנכם שׂבעים, גם רבים הנכם, בלי עין הרעה, אספו פרוסות לחם ממכריכם בשביל הרעבים ההם, הלא אנשׁים הם כמותכם. הם השתמטו. פתחתי בדברי כבושין, כיצד יוכלו אנשׁים להיות כל כך אדישים לענוייהם שׁל אחרים, ואיה הצדק והיושר, שבהם אתם דוגלים? הם התבישׁו. הבטיחו להמציא לחם לאסירים. חזרתי אל הקומנדנט ומסרתי לו את הבטחת הבחורים.

באחת הלכתי הביתה. עוד לא הספקתי לנוח, והנה בא אלי שליח מן האסירים: הם רעבים, מבקשׁים לחם, “המשרד לכלכלה” לא עמד בדבורו. השגתי שלש ככרות לחם והבאתי לאסירים. הם נשקו את ידי. אב רחום אני להם.

ממחרת ספרתי לקומנדנט, כי אתמול לא הביאו לאסירים לחם ממשרד הכלכלה. הוא אמר לי: מעתה אל תדאג לאסירים, שב כאן, אני אמצא בך חפץ. עבר איזה זמן והנה הופיע איש אחד גבה קומה ובעל פנים שמנים ואדומים, זה היה לגיונר, הוא בא מן החזית. “אמור נא לי, חבר, פנה אל הקומנדנט, מדוע אסרת את פלוני אלמוני?” מפני שׁהוא נתפשׂ בגנבת חפצים שׁונים בליל צאתם של הפולנים מן העיר, ולא עוד, אלא גם התנפל על אלה שֶתְפָשׂוּהוּ באקדח ביד. “אבל”, אמר הלגיונר, “עליך לדעת, כי הוא הרג לפני איזה זמן אציל פולני אחד בעל אחוזה אצל רובנה, ולכן הוא ראוי לחנינה”. טוב, אמר הקומנדנט, היום אשׁחרר אותו.

למדתי מזה חוק חדשׁ שׁל ספר החוקים המודרני: אם רוצה אדם לכפר עון גנבה, ילך ויהרג בורגני.

אחרי כן אמר הלגיונר אל הקומנדנט: כעבר איזה זמן יבוא לפינסק המצביא הראשי וצריך להקים לכבודו שער נצחון. עליך לגשׁת לעבודה זו בהקדם וגם תשׁתדל, כי שער זה יהיה יפה ונהדר. עלינו לחלק כבוד למצביאנו זה, הוא הראה נפלאות במלחמה האחרונה. עפ“י מצותו של הקומנדנט קראתי לטכנאי של העיר. הלז שרטט על אתר את התרשים שׁל שער הנצחון. הוא ישר בעיני שניהם. צריך לקשט את השער בבד אדום, אמר הקומנדנט אל הטכנאי, ואתה אמור נא לי, כמה אמות בד דרושׁ לזה? 240, אמר הטכנאי. ”לך הבא לי את הבד הדרוש“, פנה הקומנדנט אלי. וכסף? שאלתי. ”הלא יודע אתה, כי כסף אין לי, לך והחרמת את הבד מאת החנונים“. נרגזתי עד לעמקי נשמתי. מצוים לי להחרים בד מן החנונים העניים, בשׁביל לקשׁט שׁער כבוד למען המצביא של הצבא האדום! סלח, לי, חבר, אמרתי, אני לא אוכל להחרים דבר אצל החנונים העניים, אשר התרושׁשו וידלו בשׁנים האחרונות. מעשה כזה איננו עפ”י אָפיי ואינו מתאים לגילי, מסר את הדבר הזה לאחר. אני נכון למלא את כל אשר תצוה לי, אולם לא זאת. הקומנדנט לא פלל לקבל ממני תשובה כזאת ובטון כל כך מוחלט. הוא התאנף ויקרא: אם כן, גבר לא יצלח אתה. כדבריך, חבר, עניתי, גבר לא יצלח אני, ומלבד זאת עוד לא הבראתי מן המחלה, אשר עברה עלי לפני ימים אחדים ועלי לנוח ולהחליף כח. אם כן, קרא הקומנדנט, חפשי אתה לביתך.

מהרתי להפרד ממנו וארוץ מלא שמחה לביתי.

פרק שלשים ושנים

ובעיר מרגש שלטון הבולשׁביקים בכל תוקף. היוקר מאמיר מיום ליום וגם בכסף קשה למצא מכולת. הרעב בכל מוראותיו מתקרב. והבחורים שׂשׂים וצוהלים. “הצבא האדום הולך ומתקרב לורשׁוי”, כך הם מודיעים בבקר, בצהרים ובערב, “כאשׁר תפול ורשׁוי, תשתלט הבולשׁביות בכל פולניה, אחרי כן תעבור הכוס גם על גרמניה ואחריה תלכד גם אנגליה במצודה”. הָה אנגליה! היא להם כעצם בגרון. קוצפים הם עליה קצף גדול, ואת כל חמתם הם שׁופכים על ללויד ג’ורג‘, קוראים אותו לויד ג’ורג’-ל, כנוי שׁל בוז ופחיתות ערך. “אנחנו נראה ללויד ג’ורג’-ל מה אנו, הוא לא יוסיף לְרַסֵן את כל אירופא ולמשׁך אותה בחטמה”. ללויד ג’ורג’ אינו נותן להם מנוחה, “הוא מקלקל להם את המערכה” ואם יפול בידיהם, ידונו אותו ברסוק אברים.

יום יום נאספות אספות רבות-עם, מיטינגים בלע"ז, על ככר השׁוק, תחת כפת השמים. על הבמה שהוקמה שׁם עולים ויורדים נואמים רוסים, פולנים וגם מבני ברית; דשׁים את הבורגנים כהדושׁ מתבן במי מדמנה, מלקים אותם בפולסי דנורא, שׁופכים קיתונות, קיתונות סחי ומאוס על האמונות והדתות. הכמרים והרבנים הם אסון לעולם, והבולשׁביים הם סלתה ושמנה של האנושות. והכל במלים מפוצצות, בברקים ורעמים, ה’ ירחם.

ומשׂרדים ממשׂרדים שׁונים נפתחים בעיר: משׂרד להספקת מזון, משרד למפקד העם, משׂרד לעבודות צבוריות, משרד לבריאות, משרד לטרנספורט, משרד להשכלה ועוד ועוד. בולמוס שׁל סדור משרדים. ובמשרדים מתקבלים פקידים למאות, ושלחנות נערכים ועליהם צרורות ניר, דיותות, מספגים, סרגלים ושׁאר מכשׁירי כתיבה והכל כותבים בספרים עבי-כרשׂ ובמחברות דקות, מריקים מן הריק אל הריקן. מין אנדרלומוסיה רח"ל. ופקידים שונים באים מחוץ לעיר, אינסטרוקטורים הם. נותנים הם פקודות: צריך לעשות ככה לוסדר ככה. ומה שזה מצוה בא השני ופוסל ומצוה אחרת, והעובדים מתבלבלים, אינם יודעים מה לעשות, והם מתבטלים לגמרי. באים בבקר, בבקר אל המשׂרד, יושבים איש, איש על מקומו, מסדרים את הנירות על השלחנות ומפהקים, או משוחחים חד עם חד על דא ועל הא. משׂחק ילדים, טרגדיה מעוררת רחמנות וגם צחוק. השׁתגעו האנשים הללו, דעתם נטרפה עליהם.

והמצב בעיר נעשה קשה יותר ויותר. מעינות הפרנסה נסתמו לגמרי. המסחר שׁבת. בעלי המלאכה נשארו בלי עבודה, הפועלים בטלים ונושאים רעב. העניים, שהיו מקבלים תמיכה מן הקומיטט האמריקאי, ויתומי המלחמה, שׁהיו מתכלכלים על חשבון הקומיטט הזה, גוועים ברעב (לפני הכנס הבולשׁביקים אל איזו עיר היה סוגר הג’וינט את הקומיטט, מפני שהבולשביקים היו מחרימים את הכסף ואת המכולת שׁל הקומיטט.[14] מספר נפוחי הרעב גם בין העובדים והפועלים עלה למאות, ומגניהם, כביכול, לא חלו ולא הרגישׁו. הם היו עסוקים בסדור מיטינגים ובהתפארות בגבורת ימינם ונצחונותיהם.

לא היו ימים מועטים והבולשׁביקים התחילו להראות את פרצופם האמתי. החלה שורה ארוכה של החרמות. החרימו את הכל, החל בכל מיני מזון ומכולת, שׁנשארו לפליטה בחנויות, במחסנים ואצל אנשׁים פרטיים וכלה בכל מיני סחורה שישׁ לה איזה ערך: מנופקטורה, גלנטריי, מכשירים כתיבה, רהיטים, כלים וכל מיני מתכת, במלה אחת: הכל אין נקי. שׁודדו גם הקואופרטיבים. לא רצו להביא בחשׁבון, כי כסף הקואופרטיבים נאסף מדלת העם, הפועלים ובעלי המלאכה, והמכולת היא שׁלהם. אנה בא הכסף, הסחורה והמכלות? ספרו מפה לאזן, כי כל אלה ירדו אל כיסיהם העמוקים של הקומיסרים השונים והפקידים הגבוהים, כי מן המשׁי והאריג הטוב הם תופרים שמלות ואדרות לאהובותיהם ולפלגשׁיהם, וכי הם בעצמם מתפטמים כחזירים, בשׁעה שׁהעובדים מסתפקים בלחם יבש לא לשבעה. אולם מי יאמין לבעלי לשון, בורגנים, הפסולים כידוע לעדות?

את המרקים הפולניים, שׁהיו אז המטבע המהלכת בעיר, בטלו, כלומר אסרו להשׁתמשׁ בהם במסחר וקנין (מובן מלבד שׁוחד, שׁאותו היו לוקחים במרקים דוקא) ובמקומם צוו לקנות ולמכר ברובלים סוביטיים, שכל רובל נחשב לקופיקא אחת וחצי הקופיקא גם בלנינגרד ובמוסקבא. יודעי דבר עשו חשבון, כי מחיר הניר של הרובל והדפסתו עולה יותר ממחיר הרובל הנדפס. אפשׁר להבין איזו מהומה קמה בעיר על ידי הפקודה הזאת. האכרים חדלו לגמרי ממכר את פרי אדמתם, דרשו דוקא רובלים צריים או מרקים פולניים, שאסור היה להשתמשׁ בהם. אם נמצא כסף צַרִי או מרקים פולניים בידי מי שהוא, היו מחרימים אותם ומוסרים את בעליהם לדין. גם גזירות מיתה הוציאו על אנשים לא מעט, אשׁר חשדו בהם, כי שרתו סוכנים אצל הפולנים. פסק הדין היה מוצא לא בפני הנדון. לא חקרוהו ולא שׁאלוהו. אָסרוהו ובבקר הוליכוהו להריגה דרך רחובות העיר המלאים עוברים ושׁבים. בעִבוּרה שׁל העיר היו יורים את הקרבן ושם קברוהו. הצעירים, שלא נמנו את הקומוניסטים, לא היו בטוחים בחייהם: די היה לבן בריוני לאכל קורצא על מי שהוא לפני הטריבונל הרבולוציוני וכבר הוצא גזר דינן למיתה.

את כל בתי המרקחת ואת חנויות סמי המרפא חתמו בגושפנקא של השלטון ימים אחדים אחרי נפול העיר בידם. “סמי הרפואה להם הם”. ניחא, יהא כך, אבל הלא מספר החולים בעיר עצום, – שׂררו מחלות מדבקות, – והם זקוקים לסמי מרפא. עמדו ופתחו בית מרקחת סובֶטִי: הזקוקים לסמי מרפא יפנו לשם. אולם שׁבועות עברו ובית המרקחת הזה היה ריק, לא היה בו כמעט כלום, בשׁעה שׁבתי המרקחת והחנויות החתומים היו מלאים רפואות. וכל זה למה? מפני שה“חברים” החשׁובים, תופשי השלטון לא דאגו להוציא את סמי המרפא מבתי המרקחת והחנויות ההם ולהכניסם אל בית המרקחת שׁלהם וכל הדופקים על דלתותיו היו חוזרים בידים ריקות.

באותה העת חלה בני בדיזנטריה. מחלתו היתה אנושה. הרופא כתב לו רפואה. הזמנתי את הרפואה בבית המרקחת הסובטי. אמרו לי שׁם, כי הם חסרים שׁמן קיק הנמזג אל הרפואה. בעמל רב השׂגתי שׁמן קיק, ומפני שממכרו היה אסור, שׁלמתי במחירו פי עשרה. הבאתי את שמן הקיק אל בית המרקחת והנה חסרים הם גומי ערבי. אחרי ריצה וחפשׂ מחופש השׂגתי גם אותו. הרפואה הועילה. בני נרפא, אבל כמה מאות חולים מתו בלא עתם, מפני שאי אפשׁר היה להכין בשבילם רפואה?

“כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדיה סמותא”.

ומפקד נעשה בעיר, נשאו את ראש האוכלוסין. לשׁם מה? אומרים, לשם חלוקת המזון, שהשלטון עתיד להביא. מחקים את הגרמנים, גם המה פקדו את העם לפני הַחִלָם לחלק להם לחם. אבל לא הרי מפקד הגרמנים כהרי מפקד הבולשׁביים. לראשונים היה רק סוג אחד של תושבים, לא הִפְלוּ בין אחד לשני, ולאחרונים היו בעיר שׁני סוגים, סוג הפרולטריון, המיוחסים, וסוג הבורגנים, הפחותים במעלה. לסוג האחרון נחשבו הסוחרים, החנונים, הרוכלים, מוכרי הירקות וכיוצא בהם, גם אותם שכל סחורתם היתה שוה פרוטות. לסוג הבוגרנים נחשבו גם בעלי המלאכה המעסיקים פועלים. וכרטיסי מזון נדפסו בשׁני צבעים, הצבע האדום, הקדוש, בשׁביל הפרולטריון והצבע הירוק, הַחִלוני, בשׁביל הבורגנים. על פי הכרטיסים האדומים, אמרו, יתנו מנת מזון שלמה, ועפ"י הכרטיסים הירוקים רק חצי מנה. ומודעות הדבקו בעיר, שילכו לקבל את הכרטיסים. אפס כי הקהל לא זז ממקומו, ידעו, כי אין זאת אלא אחיזת עינים ועורבא פרח, מזון לא ינתן וטורח לקיחת כרטיסים למה הוא?

ואת הכסף, שׁהבאתי חזרה מקליש ושהיה שמור בקופת העיריה, החרימו, אעפ“י שידעו, כי שׁל האוכלוסין העניים הוא. מכניסי הכסף התחילו דורשים אותו ממני. לא רצו לשמע את באורי והסברותי. ”אתה אחראי לו“, אמרו. פניתי אל השׁלטון, ספרתי את כל הדבר ובקשתי, שיחזירו את הכסף לבעליהם. לא רצו להחזירו, הכסף שייך להם. אִיַמְתִּי, כי אפנה אל השׁלטון המרכזי, ואחרי מו”מ ארוך נתנו לי פתקא למנהל הגנזך, איש יהודי מכירי הטוב. הוא לא רצה להחזיר לי מרקים פולניים, אלא רובלים סובטיים, שהיו יפים אך לצור על פי צלוחית. רבתי עמו שעה ארוכה ללא הועיל. הכסף אבד ולא הוחזר לבעליו.

והקומוניסטים משׁלנו קראו מלחמה על האלקים לא דרך אגב ובאקראי, אלא בכל חומר התעמולה, בהתמרמרות ובעוז. ערכו למולו, כביכול, את התותחים הכבדים, אש להבה. הוגד להם מאחורי הפרגוד, כי הוא, כביכול, קונטר ריבולוצינר ופטרונם של הקולצ’קים, הדניקינצים והפולנים, והחליטו לאסר עליו מלחמה עד רדתו. אוסרי המלחמה היו הכל, הכל לרבות את הַשִׁוִילְיוֹת של החיטים והסנדלרים, פרחחים, שרבים מהם לא ידעו קרוא וכתוב כהוגן. עניים מדעת וריקים מהתפתחות. הם היו רק בקיאים בלקסיקון שׁל המלים הלועזיות שׁל המהפכנים, והשתמשׁו בהן במקומן ולא במקומן, אך ורק למען הטיל אימה. את תעמולת הכפירה באלקים נהלו בריש גלי ובפרסום רב. איזה נער היה אוסף מסביבו מספר נערים ונערות ומתחיל נואם בחוצפה יתרה ובבטחון גמור, שכל דבריו אמת ויציב. חוושב היה נואם כזה את עצמו פרופיסור לתיאולוגיה הדורשׁ במכללה לפני תלמידי חכמים. ומתבל היה את דבריו במלים זרות, שׁגם הוא בעצמו לא ידע את הוראתן הנכונה. והנערים והנערות היו עומדים ופיהם פעור כאל מלקוש, שומעים ונהנים מאד.

פעם אחת התעכבתי אצל כנופיה כזאת מתוך סקרנות. היה לי הרצון לשמוע מה הוא תוכן הנאום. הנואם, עלם כבן 17, המטיר אש וגפרית על האמונה באלקים ועל המאמינים בו. כל הבריאה כולה, קרא בהתלהבות, היא יצירת האלקטריה, הצמחים צומחים באלקטריה, השמשׁ, הירח והכוכבים מאירים באלקטריה והאנשׁים חיים באלקטריה. ובצאת האלקטריה מן האדם הוא מת. הרבנים, התלהב הנואם, אינם יודעים זאת, הם לא למדו כלום, ולכן הם מאמינים, כי ישׁ אלקים בעולם והנם מתעים את האנשׁים להאמין באלקים. אלקים, הרים הנואם את קולו, לא היה ולא יהיה, הרבנים בדו אותו מלבם. הבה אביא לכם ראיה נצחת. שמעו! הוא נטה ידו השׁמימה, ואת עיניו הרים למעלה ויקרא: אלהים! יכנס הרוח בך, באביך ובאבי אביך! הנה אתם רואים, קרא כמנצח אל שומעי דבריו, הוא אינו עושה לי כלום, ומה האות, כי הוא איננו במציאות כלל וכלל.

השׁומעים לקקו את אצבעותיהם, הם נוכחו בהחלט, כי אין אלהים.

פרק שלשים ושלשה

“הבונד”, אשׁר, בבוא הבולשביקים העירה, חשב את עצמו כמחותן ראשון על החתונה ויהי בטוח, כי הוא יָזמן להשתתף בשׁלטון החדש, ראה פתאום, כי אין מתחשׁבים בו, אין שׁואלים בעצתו ואין נותנים לו, בתור קולקטיב, חלק במשרדים השונים, פשׁוט מבטלים אותו. הוא מצא את עצמו נעלב. הֲיָאֳמַן כי יסופר? הוא, שהיה מכריז תמיד בקולי קולות על עצמו, שהוא בא הכח היחיד והמיוחד של הפרולטריון היהודי, מָרחק לגמרי מן השלטון! הוא החליט לקרא תגר על זה ולערך מחאה, ודוקא באספת יהודים “מכל השנה”. אבל כיצד אוספים את היהודים הללו לאספת מחאה? הפתגם אומר: “הָעֵירום עָרוֹם יַעֲרִים”. ביום השבת לפני קריאת התורה התפרצה כנופיא של בונדאים אל בית הכנסת הגדול, וכמעט שגמר החזן את הַקַדִיש אחרי תפלת שׁחרית, עלה פתאום בחור אחד על המדרגות של התיבה, הקיש בידו על העמוד והתחיל מרעים בקול על העול שנעשה מצד השלטון החדש “לבונד”. היתכן? “הבונד” הלא הוא החלוץ של הריבולוציה, הוא סלל בזיעת אפיו ובדמי חבריו את דרך הריבולוציה, הוא השתתף בפעילות רבה במִגוּר שׁלטון היחיד ברוסיה, והנה, אוי לאזנים שכך שומעות, הוא מָרחק לגמרי מן ההגה. השליטים החדשׁים אין שׁואלים בעצתו ואין נמלכים בו, ואיה הצדק והיושׁר?

התגעש הנואם והתרגשׁ, קרא חמס, הרעיש שמים וארץ ודרש מן הקהל להביע מחאה נמרצה נגד העול הזה.

הצבור לא הבין מה חפצו ורצונו של הנואם ומשום מה מעכבים לו את קריאת התורה ואת אכילת סעודת הצהרים. תלונה חרישית עברה בין הנאספים; והנואם עומד ומדבר, מסביר ומבאר את השׁערוריה, שנעשתה בידי השליטים החדשים, שופך עליהם את זעמו וצועק, ודבריו כמים שאין להם סוף. לא כל כך מהרה יגמר את דבריו, הוא מתכונן לערך מיטינג.

נמצאו יהודים אמיצי לב, שהתחילו מקישים על גבי העמודים ודורשים מן הנואם, שׁיכלה את נבואתו ויצא; אולם הבחורים, שׁנפוצו בכל בית הכנסת לשמר על הסדר, התנפלו על הקונטר-ריבולוציונרים ורצו לקרע אותם כדג. לאחרונה הקריא הנואם נוסחא של מחאה ושאל מי נגד זה? מובן, שאיש לא הרים את ידו; וכך התקבלה המחאה פה אחד, – כן פרשו להם הבונדאים, – והיהודים ברכו בלבם ברוך שפטָרני מן המשלחת הזאת.

וכל הרעש והשׁאון, שׁהקים ה“בונד” על קפוח זכותו, היה לשׁוא. הקומוניסטים לעגו ל“בונד” ולמחאותיו, והוסיפו להתיחס אליו בבטול גמור. ה“בונד” נשא חרפתו והשׁלים עם המצב, והיותר זריזים מחבריו נטָשׁוהו ויספחו לקומוניסטים.

יומא חדא בא העירה איזה עלם צעיר כבן 18, ציר שׁלוח מאת מרכז התרבות ( Наробраз ), למען ארגן בעיר את עבודת התרבות וההשכלה. הוא אסף את עובדי התרבות: מן המלמדים הפשׁוטים עד המורים המודרניים, מגדלי הבלורית ולובשי החולצות. נאסף קהל מנומר ומגוון. הצעיר התחיל מבאר בשׂפה רוסית נלעגה כיצד צריך לסדר את עבודת התרבות לפי השׁקפת עולמם שׁל הקומוניסטים. דבריו היו חסרי תוכן. פטפוט שׁל הבל. נשמע בדבריו הטון של “קבלו דעתי”, כפה הר כגיגית, לא נתן למי שהוא לחוות את דעתו ועל אחת כמה וכמה להתנגד לו. דרך[15] אגב נגע בשאלת השפה העברית. בחוצפה יוצאת מן הכלל דבר עליה, בטל אותה כעפרא דארעא, שׁפך עליה קתונות שׁל זוהמא, כנהוג. וראה זה פלא: רבים מצ"צ שלנו מהרו לענות אמן על דבריו. בִן ימים מועטים פסקה אהבתם לשפה הלאומית, ולא לטובת האידיש, אלא לטובת השפה הרוסית. אלה, שׁהתאמרו לנושאי אידיאל גדול, ואשר הבטיחו תמיד, כי הם נכונים לסבל עליו, שנו את טעמם וינָהו אחרי השקפת עולמם של בעלי השׁלטון.

אחרי אספות רועשות אחדות נשתתק כל הדבר. עובדי התרבות לא התארגנו, פרוגרמה לא עֻבְדָה והכל נשׁאר כשהיה. המלמדים והמורים הוסיפו להמשיך את למודם כתמול שלשום, וציר מרכז התרבות נעלם מן האופק ואיננו.

בכלל היו כל מעשיהם של הבולשביקים בימי שׁבתם בפינסק תוהו ופעלם אפס. היה מין ערבוביה של מעשׂים בלי מטרה, בלי מחשבה וכווּן. העקר היה להרבות שאון, לנאום נאומים ולהעלות אבק, למען יחשבו, כי הם עושים דבר מה.

מלבד העתונים הקומוניסטיים, שׁהיו מתקבלים בעיר מן חוץ, סֻדרה בעיר גם מערכת, שהוציאה עתון מקומי. אבל גם העתונים מחוץ, גם העתון המקומי לא היו נמכרים. היו מדביקים אותם בפנות הרחובות, ומי שרצה לדעת מה נשׁמע בעולם, היה אנוס לעמד שעה ארוכה ברחוב על רגליו ולקרא אותם. פעם אחת פניתי אל המערכת המקומית ובקשתי, שימכרו לי טופס אחד, אבל השׁיבו את פני. מדוע? אין טעם בדבר. “כך נהוג אצלנו”.

גם דואר סֻדר בעיר, והמכתבים נשלחו, ז. א. צריכים היו להשׁלח, חנם, בלי בולים. “הדואר צריך לשׁמש את הצבור חנם אין כסף”, כך גזרה חכמתם העליונה שׁל הקומוניסטים. הצבור שמח לקראת החדשה הזאת והתחילו כותבים מכתבים ומביאים אותם אל משרד הדואר. אבל גם אחד מהם לא נשלח לתעודתו, כלם נשארו “בדואר”. גם מן החוץ לא היו מתקבלים מכתבים ע“י הדואר, אלא ע”י הזדמנויות.

השלטון פתח גם ספריה צבורית בעיר, הקומוניסטים מחויבים להפיץ השכלה. וכבר הודיע טרוצקי חגיגית, כי לאור ההשכלה יפרח הקומוניזם וישׂגשג ומלא את כל הארץ. בשביל הספריה החרימו בית גדול בן חדרים רבים של אחד היהודים העשׁירים. הכל טוב ויפה. הבית בטבור העיר, חדריו מרווחים ומרוהטים יפה, מוסד השׁכלה מצוין. פעם אחת נכנסתי לשם, רציתי לקרא איזה ספר או עתון חדש. והנה תקפוני שעמום ובחילה. ספרים, מאן דכר שׁמם, אין גם אחד, ועתונים ישנָם רבים מאד, צבור גדול, מובן, שכלם קומוניסטיים, אפס כי העתונים לא רק שׁאינם מסודרים על השלחנות באיזה סדר כל שׁהוא, אלא פשוט מתגוללים על הרצפה, זרועים הם בכל הבית כאלו בכונה. סַפְרָן אין. צעירים אחדים מחטטים בגל, מחפשים הם איזה עתון, אם לא מן הימים האחרונים, למצער מן השׁבועות האחרונים, אבל עמלם לשוא. פעמים אחדות בקרתי ב“ספריה” ותמיד אותה הערבוביה.

בכלל היו סדרים למופת ולתפארת. מְשַנֵי סדרי החיים הצליחו אמנם להרס ולעקר הרבה, הרבה מאד מן הישן ולמוטט את המשׁטרים הקודמים, אבל לבנות ולהקים סדרים אחרים לא שׂמו לב, על כן רבה המכשלה ועצמו הקלקולים.

פרק שלשים וארבעה

יום אחד הדבקו בעיר מודעות גדולות, כי הקהל מוזמן לבא למיטינג גדול יוצא מן הכלל, שיהיה על ככר השוק. נאסף המון רב. הנואם הראשׁון, פולני בריא-בשר ואדום-פנים, הודיע בשׂמחה, כי הצבא האדום הקיף כבר את ורשׁוי ובקרוב תפול בידיהם. הבחורים מחאו כף והריעו תרועת נצחון. “הקיץ הקץ על הבורגנות”, קרא חגיגית הנואם השׁני, "אחרי הכָבשׁ ורשׁוי לפנינו, תתבצר הבולשׁביות בפולניה, ומשׁם נערוך התקפה על גרמניה ואנגליה, ולאחרונה יעבר השלטון בכל אירופא לידי הפועלים, והבורגנים ישָמדו כלה, לא תשאר מהם פרסה. עלה נואם שׁלישי, איזה בחור רזה ולבן-פנים. הוא בשר אושר וגדולה לעובדים. הם עומדים כבר על מפתן נצחונם המלא. גאולת הפרולטריון תבוא מרוסיה, היא תשמש חלוץ לפני צבא העובדים. רוסיה נושאה את דגל התרבות האמתית ועקר תעקר משׁורש את התרבות הרקובה שׁל אירופא, היא תשחרר את הפרולטריון הסובל ותושׁיבנו לכסא. הנצחון כבר מובטח. הנואם האחרון הודיע, כי מחר או מחרתים תפול ורשוי, ואז תסודר תהלוכת טכס בעיר עם תזמורת צבאית, והקהל מתבקש להשתתף בתהלוכה זו מקטן ועד גדול. המיטינג נגמר לפנות ערב. הקהל התפזר. חכו ברוח נפעמה ליום המחרת. לפי הטון הבטוח שׁל הנואמים לא היה כבר כל ספק, כי עיר הבירה של הפולנים תבָקע לפני הצבא האדום. האוכלוסין כלם, היהודים והנוצרים, מלב מאות מספר של הקומוניסטים, לבשׁו חרדות. נצחון הבולשביקים היה בעיניהם כמבשׂר רעב, מגפה, ואסונות רבים.

ממחרת בבקר יצאתי העירה, דמיתי, כי אמצא כבר מודעות מודבקות על מפלת ורשוי. אפס כי כל מודעה לא היתה, ותחת זאת הכרתי בפניהם של הבחורים אשר פגשתי, אי-מנוחה ואיזו התעוררות בלתי רגילה. השמחה האתמולית נעלמה וצל שׁל עצב נח על פניהם. “על החזית לא כשורה”, ספרו בעיר בלחישׁה, הצבא הפולני תחת פקודתו של פילסודסקי הדף את הצבא האדום מורשוי והתחיל לוחץ אותו. הבחורים התאמצו להחליש את הרושם. “גבורתו של הצבא האדום עוד לא נָשָתָה, זהו רק תכסיס ידוע של צבאנו, עוד מעט יתחיל בהתקפה חדשׁה ומכרעת”. כך הם מתפארים ומנחמים את עצמם.

כעבור יומים אפשר היה כבר להכיר, כי מפלתו שׁל הצבא האדום אצל ורשׁוי היתה קשׁה. מעבר לונינץ התחילו באים העירה גדודים חדשים. גדודים? אלה היו קבוצות אנשים לבושי קרעים ויחפים. הלכו בלי סדר ובלי קצין ומפקד. עדר נפוץ. ראשיהם גלויים. אחדים מהם קטפו בגנים דלָעות, חתכו אותן לשנים, הוציאו מהן את תוכן ויצאו להם שׁני כובעים, ואותם חבשׁו לראשם. ורעבים היו החילים הללו, פשׁטו ידם לבקש פת לחם. נכנסתי עם אחדים מהם בשיחה. הם ספרו, כי גִיְסו אותם בעל כרחם ומצוים אותם להלחם את מלחמת הבולשביקים ולא רוחם. הסיעו אותם, הם אומרים, ממקומות מושבותיהם בפנים רוסיה, הפרידום ממשׁפחותיהם ו“מובילים אותם לטבח”.

כל הגדודים הללו נשׁלחו ברכבות אל עבר בריסק לחזק את החזית.

בימים ההם בא טרוקצי אל פינסק: צריך היה לעודד את רוח הצבא. הוא לא התעכב בעיר, נסע ישר אל החזית. לא זכינו לראותו, לא כבד אותנו בנאום. הבחורים התכוננו לערך לו קבלת פנים נהדרה, אפס כי תוחלתם נכזבה. ספרו, כי טרוצקי מורגז מאד, עצביו מתוחים ופניו נפלו.

ושמועות משמועות שונות נפוצו בעיר; אלה אמרו, כי הפולנים לקחו בשבי רבבות מן הצבא האדום, כי הבולשביקים נסוגים אחור בבהלה ובלי סדר וכי עוד מעט יברחו מפינסק. ואלה אמרו, כי הצבא האדום מחזיק מעמד ואת פינסק לא יעזוב. יש שהוסיפו, כי עתידה לפרוץ מלחמה כבדה ומכרעת בפינסק גופה. השמועה הזאת החרידתנו. לא שכחנו עוד את כדורי הנפץ, שׁהיו הרוסים ממטירים עלינו מן האוירונים והבליסטראות, ומה יהיה אם תתלקח מלחמה בתוך העיר?

עברו עוד ימים אחדים, ימי רוגז וחרדה. בעיר כבר נודע, כי הצבא האדום פִנָה את בריסק והחזית מתקרבת אלינו. הבולשביקים מוציאים כבר מפינסק את השלל שׁהחרימו בה. מרגישׁים אנו את רגשׁי גסיסתם. ושמועות נפוצו בעיר על גיסותיו של הגנרל בוּלַק בַלַכוֹבִיץ‘, שהתחברו עם הפולנים במלחמתם נגד הבולשׁביקים. מספרים, כי הגיסות הללו פורעים ביהודים בכל מקום בואם ומכינים להם מטבח. השׁמועות היו בלתי ברורות. ידיעות נכונות אי אפשׁר היה לקבל. כל הדרכים היו סגורות, אין יוצא ואין בא. אפס כי שֵם בלכוביץ’ היה לנו לזועה. דברו עליו ברתת וברעדה. ספרו, כי בקַמין קַשירסק שרף בלכוביץ’ מאות יהודים חיים. מי יודע למה אנו צפויים עוד?

הגיע יום הכפורים תרפ“א. יציאת הבולשביקים מן העיר היתה כבר בעצם תקפה. לעבודת הטעינה והפריקה של השלל, שׁהוציאו מן העיר, לוקחו היהודים ”הבורגנים“, ”החברים" היו רק המצוים והמפקדים. והנה באמצע תפלת מוסף התפרצו חילים אל בתי התפלה ויוציאו יהודים עטופי טליתים וקיטלים ויוליכום לעבודה. לא הועילו כל הבקשות והמחאות. המנצחים על ההתעמרות הנוראה בנשׁמתם שׁל היהודים העלובים, היו הקומוניסטים משלנו. מעשה להכעיס. ובאותה שׁעה, שהיהודים היו אנוסים לחלל את קדושת יום הכפורים ולעבוד מתוך יסורי נפש ואנחות, נקהלו הבחורים בקלוב שלהם ויאכלו וישתו וישמחו ויעלזו ויברכו את האלקים.

המעשה החצוף הזה העלה את חמת היהודים. התחילו מונים את הרגעים עד שׁיזכו להחלץ מן הבנים הסוררים האלה.

ימי י“א, י”ב, י"ג תשרי עברו עלינו במצב שׁל תקוה ופחד. תקוה להחלץ מן הבולשביקים ופחד מפני תקופת חלופי השׁלטון, שׁכבר הרגשנו את טעמם פעמים אחדות. וקלא דלא פסיק היה, כי הבלכובצים-הסיקריקין מתקרבים אל העיר וכי אנו עתידים למאורעות דמים. אוירה מחניקה הרת נוראות אפפה את היהודים. כולם נהלכו כצל. בפגוֹש יהודי את אחיהו, היה מפליט שאלה מקוטעה: אפשר נודע לו מה אדות הבלכובצים? הלב נבא אימות ובעתה. ההתרגזות ומתיחת העצבים היו איומות. מתי יתברר המצב, אימתי יעבור זעם?

בעיר אי אפשׁר היה להרגיש, כי חג הסכות ממשמש ובא. לא הקימו סכות, לא נקו את הבתים, לא אפו ולא הכינו מטעמי יום טוב (אתרוגים ולולבים היו אצלנו בבל יראה ובבל ימצא זה שנים אחדות). קמו לנו ימי ערב תשעה באב ארוך. מועקה בנשׁמה, חלחלה ורתת.

בא ערב חג הסכות. מן הבקר עד הצהרים היה הכל כרגיל, לא נראה כל דבר יוצא מן הכלל; יתר על כן העבירו קול, כי הצבא האדם התבצר ולא יוסיף להסוג. אחרי הצהרים ראיתי עוד מותחים חוטי טלפון חדשים בעיר. לא פללנו, כי כבר בא קצם שׁל הבולשביקים בעירנו. והנה ברגע אחד השתנה הכל מן הקצה עד הקצה. קמה פתאום מהומה ומבוכה. חילים התחילו מתרוצצים בבהלה. התענינתי לדעת מה אירע. יצאתי העירה. ברחובות רעשׁ והמולה, מרוצת חפזון של המונים. אישׁ אינו יודע למה ולהיכן הוא רץ. והבחורים שלנו משוטטים אילך ואילך בפנים קודרים ובברכים כושלות. חרדת אלקים.

רגלי הובילוני אל שפת הנהר. נגלה לעיני מראה משונה. כל החוף מלא עגלות-אכרים. אצלן ועליהן משפחות שׁלמות: גברים, נשים וטף. כלם חרדים ונבהלים. נסים הם מן הכפרים אשר מעבר הנהר. הם נספחו אל הבולשׁביקים בימים שהשלטון בסביבה היה בידם, תפשו את המקנה ואת התבואה של בעלי האחוזות והחרימו לעצמם את רכושׁם, ועתה הם יראים את נקמת הפולנים וחשים להם מפלט. הם מספרים, כי מעבר הנהר נראו כבר הבלכובצים, בני בריתם של הפולנים. בחצי הלילה נמלטו מכפריהם ויבאו פינסקה לחסות בצל הבולשביקים, אולם אין איש מהשלטון המקומי שׂם לב להם והם נבוכים, אינם יודעים מה לעשׂות ואנה לפנות. צאן אובדות.

הלכתי הלאה אל עבר האגם אשר מים לעיר. מצאתי שם המון חילים של הצבא האדום, כשׁלשת אלפים אישׁ. כלם מזוינים וילקוטיהם על שׁכמם. אלה עומדים ואלה נטושים על החול. רועדים הם כעלה נדף, מראים באצבע על אנשים בודדים המשׁוטטים מעבר האגם: “אלה הם הצופים שׁל הגיסות הרוסיות”.

השתוממתי על המראה: מדוע אין הם פותחים ביריה על הצופים? ובכלל מפני מה אין הם מתכוננים לעמוד על נפשׁם? ואיה קציניהם ומפקדיהם?

עזבתי אותם והלכתי לביתי. בהכנסי העירה אחזתני רעדה. דומה, כי דלקה נפלה בכל העיר. כל הרחובות מוצפים אנשים; רצים כמטורפים, דוחפים והודפים איש את רעהו, הומים ורועשׁים, צועקים וסואנים, כאלו הוכו בשגעון. ומרגע לרגע יגדל הרעש ותרב המהומה. אלה רצים ריקם ואלה עמוסים חבילות. נסים גם החילים, הם משׁליכים מעליהם את אֲזֵנם ואת ילקוטיהם ורצים בבהלה.

והנה נראו גם אוטומובילים של משא, עמוסים אנשׁים עד אפס מקום, והם אוחזים דרכם לא חוצה לעיר, אלא אל חוף הנהר, מקום הסכנה היותר גדולה, אל מול פני האויב! התבלבלו האנשים והם רצים אל תוך הלהבה. היתה איזו סערת-ערבוביה, מערבלה, שואת-פרצים, התגושׁשות של רוחות רעות. כל העיר כמרקחה. הכל רותח וגועש. מחול שדים. הדלתות ננעלות והתריסים מוגפים. ממהרים להסתר בבתים. נשאתי את רגלי וארוץ. באתי הביתה, עמדתי ואתבונן בנסים. הכרתי ביניהם את בחורינו, גבורי-התבן, אותם בני הבריוני, אשר הראו קשה את הצבור היהודי וינהגו את שלטונם ברמה. איה כחם וגבורתם? בורחים כשפנים, ומפני מי? מפני קומץ קטן של שונאים (אז נכנסו העירה רק כמאתים בלכובצים, מאתים במספר ולא יותר).

פרק שלשים וחמשה

כשעה לפנות ערב נתרוקנו הרחובות, לא נראתה נפש חיה. מראה העיר היה כחצר מות. עננת זועה נתלתה עלינו. את תריסי חלונות ביתי סגרתי היטב בבריחים ואעמוד בפתח הפונה אל הרחוב. שקט מסביב. גוע כל בשׂר. הרחוב הריק והבתים נעולי-הדלתות-והתריסים הטילו עלי אימים.

בין השמשות נראו שלשה חילים רוכבי סוסים ובכובעיהם תקועות נוצות (זה היה דְגָמָם של הבלכובצים). הם עברו על פני. “שלום”, קראתי להם. בתור תשׁובה קבלתי שׁאלה: “אתה ז’יד”? כן, עניתי. הסתככלו בי רגע ויסעו הלאה. נכנסתי אל הבית, נעלתי את הדלת והדלקתי עששית קטנה דולקת באור קלוש וכהה. סעדנו לבנו פרוסת לחם, לִפַתְנוּ בכוס תה ונשׁב כלנו, כל בני משפחתי, בחדר קטן הפונה אל החצר. שוחחנו בלחש, פחדנו מפני קולנו אנו. מן הרחוב התחילו עולים פעם בפעם זעקות שבר. רעדנו בכל גופנו. חשנו, כי מעשים נוראים נעשים בקרבתנו וידענו, כי הסיקריקין לא יפסחו גם עלינו. היינו בטוחים בבקורם, כמעט שׁחכינו להם. ואמנם בשעה התשׁיעית נשמע קול דופק בתריס החלון של החדר הקטן, אשׁר בו ישבנו, ואחרי הדפיקה קול כמתחנן: “בעל הבית, פתח לנו, אנא פתח”! מי שם? שאלתי. “בולשביקים אנו”, היתה התשׁובה, “פתחה לנו”. הסברתי לדופקים, כי לא אוכל לפתוח את הדלת למי שהוא בשעת חרום זו. ותיכף נחמתי על תשובתי: את הבולשביקים שנאתי תכלית שנאה, אולם מכיון שׁחייהם עכשיו בסכנה, חובתי לתת להם מקלט בביתי. קמתי לפתוח להם. והנה ברגע זה התחילו דופקים בכח גדול וקוראים: “מהרה פתח, ואם אין נשׁבר את החלון”. הבינותי מי הם האנשים הללו ועניתי נמרצות: אם ישׁ לכם רשׁות להתפרץ אל ביתי בכח, עשו כרצונכם, אני לא אפתח לכם. הם התחילו שוברים את התריס. הוא היה די חזק. עזבו אותו ויגשׁו לשבר את הדלת. פלצות אחזתנו. שׁנינו נקשו בפינו. ראינו את האסון הולך וקרב אלינו. והבריונים קוראים בקול ושוברים, מכים על הדלת בכלי ברזל והיא נאנחת וחורגת ממסגרותיה. קול צעקה מעורב בבכי פרץ מפי כל בני הבית, הקימונו רעש גדול, קראנו לעזרה. המרצחים עזבו את הבית ואנו שׁאפנו רוח.

צויתי את בני הבית לשכב על מטותיהם ולבלתי הוציא הגה מפיהם אם ישׁמעו קול דופקים, וגם אם יתחילו לשׁבר את הדלת, ישמרו מחסום לפיהם. ואני הגשתי בידים מרתתות שלחן אל התנור ואשב אצלו. יראתי לשבת על יד קיר הבית, פן יירו בי המרצחים מחוץ. מסביב לעששית הקטנה סדרתי ספרים, למען חסום את האור לבלתי יפוץ מסביב, השארתי רק סדק קטן למול פני, כדי שׁאוכל לראות כמה שהוא. פתחתי ספר תהלים ואנסה לקרא בו, אבל הקריאה קשׁתה עלי. הייתי נדהם ולא הבינותי את פשׁר המלים. כח החושׁב שׁבי פסק מעבוד. איזה בלבול שׁל הרהורים התרוצץ במחי. לא יכולתי לתת חשבון לעצמי איפה אני ומה אתי. הרגשתי רק דבר אחד, כי עלי להיות מוכן לשואה, כי חיי וחיי משׁפחתי בסכנה גדולה, ומי יודע אם הערב הזה איננו האחרון בחלדנו.

עברו שעות אחדות. השעון פָעַם שׁתים עשרה. היתה לי הרגשׁה, כי הסכנה כבר עברה, רק חמש שעות עלי עוד לשמור לבקר. לאור היום, חשבתי, לא יעיזו המרצחים להמשיך את תועבותיהם. רציתי לנחם את עצמי, כי הלילה יעבור עלינו בשלום. פתאום החרידתני דפיקה חזקה בתריס החלון, כאלו הכו עליו בקורנס שׁל נפחים. כביתי תיכף את העשׁשית ועל בהונות רגלי נגשתי אל מטות בני הבית. הם נעורו מקול הדופק וכבר התכוננו לפרוץ בצעקה. שמתי את כפות ידי על פיהם ואלחשׁ להם, כי ידומו. ורעש הדפיקות הולך וחזק. זגוגית אחת התפוצצה. הרגשתי, כי בני ביתי רועדים כמו בקדחת ואני מעיק בכפות ידי על פיהם. כחמשה רגעים נאנח התריס ויזדעזע החלון מעצמת הנקישות, שׁנתכו עליהם בלי חשׂך, ולכל נקישה ונקישה כאלו נתק דבר מה בלבי. עוד רגע, עוד רגע והתפוצץ החלון והקיץ הקץ עלינו. לאחרונה פָסַק קול הדפיקות ודומית מות השׁתלטה מסביב: חשבו המרצחים, כי הבית ריק ועזוב מיושביו וילכו. – באותו הלילה וגם בלילות הבאים נעזבו בתים רבים מיושביהם היהודים, הם הלכו להסתתר בבתי הנוצרים מכיריהם. –

לאט, לאט שבה המנוחה לנפשנו. שבתי למקומי, הדלקתי את העששׁית ואשׁב מתוך צפיה לבקר. פעם בפעם נגשתי אל החלון הפונה אל הרחוב נטוי-אזן לשׁמע אם אין אנשים עוברים, ובהשמע קול צעדים, התחלתי רועד. כמה ארך ליל העברות ההוא! השעון מתנהל לאטו, הוא קפא. המטוטלת זזה בעצלתים. דומה, כי לעולם לא יבא הקץ ללילה זה, כי השחר לא יעלה והחשך ישופני לנצח. חבוט הקבר איננו יותר קשה מיסורי המות של אותו הלילה.

אחרי השעה החמשית האיר המזרח. השמים הכסיפו. אור קלושׁ חדר הביתה בעד חרכי התריסים. מה שמחתי לקראת האור! אולם לצאת החוצה לא העזתי, רק כאשר עלה כבר השׁמש פתחתי את הדלת והבטתי אל הרחוב. כל הבתים סגורים, אין נפשׁ חיה נראית. חצר מות ממש. הבתים, השטופים אור שמש הבקר, עומדים כמצבות על גבי קברים. מה נעשׂה בבתים האלה? מדוע אין איש יוצא מהם? וכי הוגרו כלם לטבח בידי הבנדיטים המרצחים?

בשׁמונה שעות נראו יהודים אחדים עוברים בחפזון ופניהם מפיקים חרדה. מה נשׁמע בעיר? שאלתי, “שוד ושבר”, ענוני וימהרו לדרכם. עבר איזה זמן והנה נערה קטנה כבת עשר רצה בבכי מר. מה לך, ילדה? שאלתי. “את אחי הרגו בלילה”, היא עונה והדמעות מחניקות אותה, “אני רצה להודיע לדודי, אבא ואמא יראים לצאת מן הבית”. דברי הנערה ובכיה הלמוני, דמיתי לשׁמע את נאקת אחיה הגוסס ויללת אביה ואמה. אסור לעמד מרחוק ולהחרישׁ, קרא קול נסתר בלבי, עזרה תכופה נחוצה, צריך לעצר בעד הרעה. מהרתי וחבשתי לראשי את כובע השרד הפולני ואצא. אשׁתי ובני נסו לעצרני. “אתה מסכן את חייך”, אמרו. אולם אני לא שמעתי להם. אחזתי את דרכי אל הלבניק הרוסי, איש ישר מאד, שהיה חוקר דין בשעתו שׁל הַצַר. בדרך לא פגשׁתי גם יהודי אחד. הדלתות והתריסים סגורים. שָׁממה כל העיר. רק בלכובצים מתרוננים מיין מתרוצצים. בי לא נגעו לרעה, חלקו כבוד לכובעי.

התפרצתי אל ביתו שׁל הלבניק הרוסי, ספרתי לו בקצרה מה שׁארע הלילה והפצרתי בו, שילך אתי אל הקומנדנט של הבלכובצים. הוא הלך אתי. החלטתי לבקש גם את הלבניק הפולני ומזכיר העיריה, גם הוא פולני, שילוו אלינו. סרנו אליהם. הם הסכימו בלי רצון ללכת אתנו. הלכנו ארבעתנו. קראתי גם ללבניק היהודי השׁני. התיצבנו לפני הקומנדנט, שמו היה גֶר, ספרנו לו מה שנעשה בלילה ובקשנו ממנו, כי ישים קץ לרציחות ולחמס. הוא הבטיח בשׂפה רפה. אני בקשׁתי, שיתנו לי אפשׁרות לדבר עם הלגיונר של הבלכובצים. גֶר מלא את בקשׁתי. הלגיונר היה אחיו שׁל הגינירל בולַק בַלַכוֹביץ’. חכיתי זמן קצר. נכנס הלגיונר. ספרתי לו בקצרה את מאורעות הלילה ובקשׁתי ממנו שיגן עלינו. הוא הסב את השיחה על הבולשׁביקים. אמר, כי כל היהודים הם בולשׁביקים, אולם בכל זאת הבטיח, כי יצוה לצבא לחדל ממעשי אלמות. נפרדנו ממנו בלב כואב, ידענו, כי אי אפשר לבטוח בדבריו.

אחרי הצהרים בא אלי הלבניק היהודי השני ויספר לי, כי הקומנדנט גר שלח לקרא לו ויודיע, כי אם יתנו לו חצי מיליון מרק תשוב המנוחה בעיר. הלכנו שׁנית אל גר, ואחרי משא ומתן ארוך הוֹשוינו לתת לו מאתים אלף מרק. הבטחנו להביא לו את הכסף מחר. גר נתן לנו תעודה, כי ישׁ לנו רשׁות ללכת כל הלילה ברחובות וכי אסור לגזל מאתנו דבר.

בצאתי מאת הקומנדנט היה כבר בין השמשׁות. היהודים, שכבר נודע להם דבר הראיון אצל הקומנדנט, כשראוני עובר ברחוב, פתחו קצת את חלונותיהם וישאלוני על המצב. התאמצתי להרגיע את רוחם. בביתי מצאתי המון יהודים מן השכנים. הם באו ללון אצלי, קוו, כי בביתי יהיו שלוים מפחד, אנכי אהיה עליהם סתרה. נעלתי את תריסי החלונות ואת הדלתות. על הדלת הפונה אל הרחוב הדבקתי פתקא, כי עפ"י פקודת הקומנדנט גר אסור לקחת ממני מה שׁהוא.

הדלקתי שוב עששׁית קטנה בחדר אחד וכל הקהל נאסף בו. כלם ישבו צפופים. שוחחו אישׁ עם רעהו בלחש. ספרו את מאורעות ליל אתמול. ספורים נוראים המקפיאים את הדם (אחדים מהם יסופרו להלן). בשעה התשיעית התחילו הנאספים מנמנמים, כשׁהם יושבים מי על כסא, מי על שרפרף, מי על ספסל ומי על הרצפה. לאחרונה עזבו את החדר וישׁתטחו בשׁאר החדרים על הרצפה ויישׁנו. אני נשארתי לבדי בחדר. השׁנה נדדה מעיני: שב אלי ליל האתמול ועוד בפחד ורעדה יותר גדולים. מאורעות הלילה שׁעבר, שׁאחדים מהם היו כבר ידועים לי, זעזעוני עד לעמקי נשמתי. והנה עלו באזני צעקות-שבר וקריאות לעזרה. והצעקות נוראות, אין אלו אלא צעקות לקוחים למות. המרצחים נגשׁו כבר לעבודה. דם אחי האומללים נשפך עתה לא רחוק ממני, אחיותי מפרפרות תחת מעניהן וידי קצרה מהמציא להם עזרה.

עליתי על עלית הגג ובעד הסדקים הבטתי החוצה. הלילה היה מואר באור הלבנה המלאה. ראיתי כנופיות, כנופיות מרצחים עוברים, מדברים הם בקול וצוהלים: מלאו את תאותם וגם מצאו שלל רב. מי יודע, אפשר יתפרצו גם אל ביתי ואנו כלנו נכרע לטבח? רעדה תקפתני. עשׁתונותי נבוכו. כמו אשׁ להבה נשׁקה בלבי. עוד מעט ונטרפה דעתי עלי. אז קללתי את יום הוָלדי יהודי. אָרותי את התבל המלאה אכזריות ורשׁעה וגם, לא אחטא בשׂפתי, נתתי תפלה לאלקים. כלום בחר בעם סגולתו רק למען יהיה תמיד השׂה לעולה, כי בנותיו תחוללנה ודמו יהיה הפקר? ואם זהו אלקי אבותי, מה הפלא, כי בכל העתים המירו רבים מישׂראל את דתם ויבחרו להם אלהים חדשים, הַמְגִנים על הקוראים בשמם? “אין צדק בשׁמים כמו שאין יושׁר בארץ”.

הוי המחשבות המרות והמאררות האלה. כלום לא הסתתרה בינתי?

בברכים כושלות ובראשׁ מבולבל ירדתי מעל עלית הגג. ישבתי בפנת החדר. פתחתי את ספר התהלים והתחלתי לקרא בו. ונפלא הדבר, הערב הבינותי היטב את הכתוב בו. גם אז לפני אלפי שנים היה כך. גם אז היו הישׁרים והחלכאים למרמס תחת רגלי הרשעים והבוצעים, גם אז הלכה הרשׁעה קוממיות ואנשי תום ועניים חבקו אשפתות, גם אז נהרגו העניים במסתרים ואלקים עמד ברחוק והעלים לעתות בצרה, גם אז לא נקם ה’ במרצחים ומשׁפטו היה מרום מנגדם, ומי יודע, אפשׁר שׁמשוררי פרקי התהלים, אשר שׁפכו מרי שׂיחם בשירים נשגבים אלו, בִּלוּ גם הם ימי עברות ולילות זועות כמונו.

מעולם לא הרגשתי את עמקם שׁל שירי התהלים כמו באותו הלילה.

עוד לא הספקתי להרגיע קצת והנה החרידתני שוב זעקת שבר: “הצילו, הצילו”. התחלתי רועד בכל גופי. קולות הצעקה נקרו במוחי כחצים שנונים. אלו הן צעקות אבא ואמא, בראותם את בנם נשׁחט לעיניהם או את בתם מתאבקת עם חדל אישׁים. דמי רותחו. התעורר בי הרצון לרוץ לעזרת האומללים, ארוץ ויהי מה, אולם נשארתי יושב במקומי באפס כח. רגלי בגדו בי ולא יכולתי לזוז ממקומי.

הוי הלילה הארור ההוא! בשעות אחדות הלבינו שערותי, זקנה קפצה עלי. גם ברגעי חיי האחרונים לא ימוש זכרו של הלילה ההוא ומוראותיו מלבי.

אתא בקר. יצאתי כמתגנב אל החצר. שקט מסביב. המרצחים הלכו לנוח אחרי עבודת הלילה והמשפחות האומללות מבכות את אסונן בלחש, כל אחת בפנת ביתה. שבתי אל הבית. פתאום עלה באזני קול צעקה ברחוב על יד ביתי. יצאתי. והנה שני בלכובצים יוצאים ממטלתא שפלה ורעועה, אשר ממול ביתי, ואחריהם רצה אשה רזה עטופה סחבות ופרועת ראש וצועקת נוראית. אני ידעתי את האשה הזאת, אלמנה אומללה היא, אם לשלשׁה ילדים קטנים, חלשׁה וידועת חולי. את נפשה ואת נפש ילדיה פרנסה בכביסת לבנים בלילה ובמכירת ירקות ביום. היא גרה במטלתא חסרת רצפה, שחלונותיה שבורים, גגה הרוס ותקרתה נוטה לנפל. היתה סכנה לשבת במאורת כלבים זו. “מה קרה”? שאלתי את האשה. היא ספרה, כי שׁני הבלכובצים בזזו ממנה 10 רובלים, כל רכושה. הבלכובצים, בראותם אותי, נבהלו כמעט ויכנסו אל החצר. לקול צעקות האומללה הציצו שכנים אחדים מן החלונות ובראותם אותי, יצאו גם הם החוצה. והאשה צועקת בקולי קולות, סופקת כפיה ומיללת. והנה קרבו אלינו מקצה הרחוב שני קצינים בלכובצים רוכבי סוסים. פניתי אליהם וספרתי, כי שני בלכובצים גזלו מן האשה העניה הזאת את כל אשר היה לה והם נמצאים עכשׁיו בחצר. “הוי, ז’ידים ארורים”, קראו, “מיטינג אתם רוצים לסדר ברחוב!?” הם התרחקו בגאות עריצים ואנו מהרנו לשוב לבתינו.

בתשע שׁעות הלכתי לסדר את אוסף כסף השׁוחד בשביל הקומנדנט. יהודים בודדים, שנפגשו לי בדרך, ספרו בחרדה על מאורעות הלילה. יש קרבנות אחדים, והשוד הוא כללי. באתי אל העיריה. מצאתי שם יהודים אחדים, שגרו בקרבת העיריה: הם באו להוָדע על המצב. בקשׁתי מהם, שיעזרו לי לאסף את השוחד, הם סרבו, אינם רוצים לסכן את עצמם ללכת ברחוב. מה לעשות? החלטתי ללוות חמשים אלף מרק מקופת הקואופרטיב הציוני, למען אוכל להביא לקומנדנט כמה שהוא. פניתי אל הגזבר של הקואופרטיב. הוא לא הסתפק בחתימתי על הפקודה להלוות את הכסף, אעפ“י שׁהייתי יו”ר הקואופרטיב, דרש עוד חתימת אחד מחברי ההנהלה. שׂמתי נפשי בכפי והלכתי אל אחד מחברי ההנהלה. מצאתי את ביתו פתוח. נכנסתי. הבית ריק, הדלתות שבורות, החלונות מנופצים, הארונות פתוחים ועל הרצפה מפוזרים בגדים ולבנים. השכנים ספרו לי, כי בעל הבית עם משפחתו נמלטו אתמול לפנות ערב מן הבית ובלילה התפרצו השודדים, עקרו את הדלתות, נפצו את החלונות וישוסו את כל אשׁר מצאו. שבתי בידים ריקות אל הגזבר ואחרי אשר אִיַמְתִי עליו, כי אם לא ילוה את הכסף, יטושׁ דם אחינו על ראשו, נתן לי חמשים אלף מרק. אני עם הַלַבְניק השני הבאנו את הכסף לקומנדנט; אמרנו לו, כי זוהי המנה הראשׁונה ואחר כך נביא לו עוד, וגם ספרנו לו את מאורעות הלילה. הוא הרגיע את רוחנו, אמר, כי מעתה תשׁקט העיר, ואם נביא לו עוד כסף, ידביק מודעות, כי אסור לחילים לפגע ביהודים.

בצאתנו מאת פניו, ראינו המון אכרות מן הכפרים הסמוכים עומדות אצל שורת החנויות של היהודים, אשר על ככר השוק, וביד כל אחת מהן שקים ריקים; הן באו העירה להשתתף בבזה, חכו לפורעים, שיבואו וישברו את דלתות החנויות. חזרנו אל הקומנדנט וספרנו לו את הדבר. הוא הזדרז, קרא לשלשה חילים ויחד אתם התנפל על האכרות ויחלק להן במגלבו חבלים כדברי ויניסֵן.

בצהרים עבר הקול בעיר, כי חיל הפולנים מתקרב. השמועה הזאת עודדה קצת את רוחנו. אנחנו לא שכחנו אמנם את אשר עוללו לנו הפולנים, בשעה ששלטו בנו, אולם היינו בטוחים, כי הם לא יתאכזרו אלינו כמו הבלכובצים. אז נמצאו יהודים, אשׁר נפוצו בעיר לאסף עוד סכום כסף בשביל הקומנדנט. ואותם היהודים, אשׁר קפצו את ידיהם בשעה שנתבעו לתרום להקמת סכתנו הנופלת, פתחו עכשיו את כיסיהם. בשעה קצרה נאספו עוד חמשים אלף מרק. אני עם הלבניק השני הבאנו לקומנדנט את המנה השנית. הוא קבלנו בידידות והבטיח להדביק את המודעות מחר בבקר. עפ"י בקשתו של הלבניק השׁני הבטיח לשׁלוח אל ביתו חיל לשׁמרו בלילה, ולי נתן בתור קמיע את תמונתו של בולק בלכוביץ. הבאתי את התמונה אל ביתי ותליתי אותה כנגד הפתח, למען יראוה הנכנסים אל הבית. לבי אמנם הכני על המעשה הזה, להכניס אל ביתי את תמונתו שׁל הרוצח, שׁידיו מגואלות בדמיהם שׁל אחי; הייתי בעיני כאותם היהודים, אשר היו מציגים בימי הפרעות את תמונות קדושי הנוצרים בחלונותיהם, למען יחשבום הפורעים לנוצרים ויפסחו עליהם, אפם רגשׁ ההגנה העצמית הניעני לעשׂות זאת.

כאשר נטה היום לערוב, נסגרו שוב הדלתות והתריסים. הקדימו היהודים לקבל את הלילה מבעוד יום. בביתי נאסף קהל גדול, יותר רב מן הלילה הקודם. הם הביאו כרים וכסתות ויציעו להם משכב על הרצפה. עכשיו היו עוד יותר בטוחים, כי השודדים לא יעיזו לבקר בביתי. אני לא פשׁטתי גם הלילה את בגדי. ישׁבתי בפנת החדר ונמנמתי. גם הלילה הזה עבר עלינו בפחדים. צעקות וקריאות לעזרה נשמעו פה ושם. אפס כי אנו כבר הרגלנו להן ולא עשו עלינו אותו הרושם המחריד, כמו בשני הלילות הקודמים.

בבקר באתי אל הקומנדנט. שאלתי אותו מדוע לא הדביק את המודעות. הוא הצטדק, אמר, כי בית הדפוס היה עסוק בהדפסת דברים תכופים והבטיח, כי אחרי הצהרים תודבקנה המודעות. שבתי הביתה. היתה כבר השעה השתים עשרה. עוד לא הספקתי לנוח קצת והנה נפתחה הדלת וחיל בלכובצי נכנס. הוא תפס בשרשרת שעוני, שהיתה תלויה על חזיתי, ורצה לגזול אותה יחד עם השעון. אני אחזתי בידו בכח ואמרתי: את השׁעון לא אתן לך, הוא נחוץ לי, מורה הנני. “אין לנו חפץ במורים”, קרא, “את שעונך עם השׁרשרת תן לי, אם חפץ חיים אתה”. אבל דע לך, כי אין לאיש רשׁות לקחת ממני דבר, אמרתי, יש לי תעודה מאת הקומנדנט. “מה לי תעודה”, קרא, “את השעון תתן לי, ואם אין אמיתך תחתיך”. ואני לא אתן, עניתי בתקיפות.

באותו רגע נכנס בלכוביץ שני. הוא כונן למולי את רובהו ויקרא: “כסף, זהב, שטרות צַרִיים, הכל כרגע על השלחן, יש לך זמן 5 רגעים”! אשתי היתה אז במבטח. בשמעה את השאון שקם בבית, מהרה להכנס אל החדר והתחילה צועקת. האורח החדש הכה אותה באגרופו על ראשה מכה חזקה. היא השׁתעממה. בני הצעיר התחיל צועק: “אבא לַבְנִיק העיריה, אראה לכם את כובע השרד שׁלו”. הוא הוציא את הכובע מן החדר השני. כראות הבלכובצים את הכובע, הרפו ממני, בקשו סליחה וילכו.

באותו היום לפנות ערב הדבקו מודעות בעיר מטעם הקומנדנט, כי כל מי שיעיז לגזל מה שהוא מן היהודים יענש קשה, ואז שבה קצת המנוחה בעיר.

פרק שלשים ושׁשה

וכאשר סר מעלינו פחד המות נתתי את לבי לחקר על מעשי הרצח והאונס, השוד והבזה, שׁעשו הבלכובצים בעיר בשלשת הימים. והנה הוברר לי, כי כמעט כל היהודים נבוזו, לא פסחו השודדים גם על בית אחד ומה שלא יכלו לשים בכליהם קרעו וישׁברו. פוגרום כללי. עִנו נערות ונשים צעירות רבות מאד, שמסבות ידועות אי אפשר היה לעמד על מספרן, גם הרגו אנשים לא מעט.

אני רושם בזה פרטי שׁתי מיתות אכזריות ומציב ציונים לקדושים.

ברחוב זַבַלְנִי ישב יהודי אחד כבן 50, שמו מרדכי יהודה טיוֶקל. בליל התקדש חג הסכות, בתשע בערב, התפרצו שלשה בלכובצים אל ביתו. טיוקל ואשתו נסו, החישו מפלט להם אל בית נוצרי מול ביתם. הנוצרי לא נתנם להכנס. הם התחבאו בבית יהודי זקן באותו הרחוב. המרצחים נצלו את בית טיוקל וילכו הלאה, לפלס את חמס ידיהם בבתים אחרים. בדרכם סרו אל בית הזקן, שׁבו הסתתרו טיוקל ואשתו. ברגעים אחדים בזזו את כל אשר מצאו בבית. מטיוקל גזלו את כל הכסף שהיה בכיסו, את שעון זהבו וטבעותיו ומאשתו את כל תכשיטיה. אחר כך ענו את בתו של הזקן בעל הבית, נערה כבת עשׂרים, לעיני כל הנמצאים בבית. צעקה הנערה, צעקו ויילילו אביה ואמה ואין עוזר ואין מושיע. אחרי התועבה הזאת תפסו את טיוקל ואת הזקן, סחבום אל הפרוזדור ושם תלום, אולם החבלים נתקו והנתלים נפלו לארץ כל עוד רוח חיים באפם. אז סחָבום המרצחים אל הרחוב והתחילו מכים על ראשם בגזרי עץ. נשי האומללים שמעו את צעקות בעליהן, אבל יראו לצאת החוצה. המרצחים חשבו, כי קרבנותיהם כבר מתו וילכו. כעבור חצי שעה שבה רוח הזקן אל קרבו ויזחל על ידיו ועל רגליו ויבא הביתה. אז הסתכנה אשת טיוקל ותצא לראות מה נעשה לבעלה. מְצָאַתוּ מוטל על האדמה, ראשו הפצוע שותת דם והוא כלו בוער כאש. היא הרימה קול צעקה. יצאה אשת הזקן. שתי הנשים לא עצרו כח להכניס את הגוסס אל הבית. הציעו תחתיו כר וכסת ותכסינה אותו בשמיכה. הגוסס נשׁאר כל הלילה בחוץ וכאור הבקר נפח נפשו. השכנים הביאו את המת אל ביתו. האלמנה ישבה אצלו ותבכהו. כל אותו היום לא פסקו בלכובצים מבקר בבית, ובראותם את המת, לא רך לבם ולא התעוררו רחמיהם, שׁדדו ויגזלו את יתר הפליטה. בלילה השׁני והאלמנה עודנה יושׁבת אצל המת (כל אלה שהומתו בלילה הראשון והשני לא הובאו לקבורה עד יום הראשון של חוה"מ סכות, הקברנים יראו לצאת מבתיהם בשני ימי החג הראשונים), באו שוב מרצחים אל הבית. האלמנה הראתה להם את המת המוטל על האדמה ותבקש, כי ירחמו עליה. הם לעגו לה וַיאֲיְמוּ עליה, כי ימיתו גם אותה, אם לא תתן להם כסף. היא התחמקה מהם ותנס החוצה ותטפס ותעבר את גדר בית העלמין הישן הסמוך ותסתתר בין השׂיחים, אשר על גבי הקברים. השודדים, אשר לא מצאו בבית מה שהוא שׁיוכלו לשים בכליהם, שׁברו את הרהיטים, קרעו את הכרים והכסתות וַיַשֵׁמו את כל הבית.

הקדושׁ השני הוא נחום ליפא ז’וכוביצקי, שׁגר באותו הרחוב. בתו שׁל הקדושׁ הזה ספרה לי בפרוטרוט על מותו הטרגי שׁ אביה וגם פרטים רבים, שקדמו למותו. ומפני שמהם אפשר לעמד בכלל על מה שנעשׂה אז בעיר, לכן אני מוסר את כל ספורה בהשׁמטות מועטות לא חשובות.

ימי שלטון הבולשביקים בעיר, פתחה הגברת ז’וכוביצקי, היו לנו ימים רעים ומרים מאד. חנותנו, חנות המנופקטורה, היתה סגורה. את הסחורה, שנשארה לנו לפליטה אחרי גזלותיהם והחרמותיהם של השׁלטונות הקודמים, הִטְמַנוּ מפני הבולשׁית הבולשבית, שׁשדדה ובזזה את כל מה שמצאה. סוכני הבולשית הזאת היו בחורים נבלים מקומיים, מהם גם גנבים מפורסמים, שרצו את עונם בבית האסורים, ובהשתלט הבולשביקים בפינסק, עלו לגדולה וישפכו את ממשלת זדונם על העיר: מפניהם אי אפשר היה להסתיר כלום. את כל המחבואים מצאו וכל המצפונים נבעו לפניהם. בהיותם ילידי פינסק, היו ידועים להם חייהם ומשלח ידם של כל התושבים ואת הנעשה אצלם בחדרי חדרים. בחצי הלילה היו מתפרצים אל הבתים, מחפשים בחורים ובסדקים, הופכים את הבתים משורש עד אשׁר מצאו את הסחורה הצפונה והחרימו אותה. ישׁ שהיו מכפרים את פניהם בשוחד, אולם אחרי צאתם, היתה באה כנופיה חדשה, בלי ספק בעטיָם ועפ“י הוראותיהם שׁל הבלשׁים הקודמים, ואם הריחו גם אלה מנחה, היתה מופיעה כנופיה שלישית. וכך נצלו את ה”בורגני“ ויציגוהו כלי ריק. ולא רק את הסחורה היו מחרימים ”הנכבדים" הללו, אלא היו לוקחים בחדא מחתא גם כלי כסף וזהב, תכשיטים וכל חפץ של ערך. כל הגזל הזה נעשה לעיני השמש בעזרת איומי-אקדח. השלטון, אמנם, אסר על הבלשים להחרים מה שהוא בלי צַו מיוחד, אבל, כנראה, היה האסור הזה רק למראית עין, הבלשים עשו מה שלבם חפץ וכל התלונות מצד העשוקים על עושׁקיהם היו לריק ולא הביאו כל תועלת.

מעורר זועה ורחמים היה המראה האיך היו הסוחרים מצפינים את סחורתם ואת רכושם. כמעט שנטו צללי ערב היו נסגרים דלתות הבתים ותריסי החלונות; לאור נר קטן וכהה היו הסוחרים, נשיהם ובניהם רוחשׁים כנמלים וחופרים בורות ושׂיחין תחת רצפת הבית וטומנים בהם כל מה שאפשׁר היה להצפין. הכל נעשה בדומיה, לא היו מוציאים הגה מפיהם, ובהשמע בחוץ אִוְשָׁה קלה, היו ממהרים לכבות את הנר, אוספים את נשמת אפם אליהם ושוכבים תחתם כאבן דומם. ורק אחרי הוָכחם, כי אין פחד לנגדם, היו שבים לעבודתם. יש שהיו “הקונטר-רבולוציונירים” נתפשים בשעת עבודתם, ואז לא די שׁכל רכושם החרם, אלא שׁמנת חלקם היו מכות ומהלומות, כראוי “לבורגנים” מבריחי נכסים מן הפרולטריון השליט.

בין מבריחי רכושם מן השלטון היינו גם אנחנו. טפלנו בזה לילות רבים בפחדי מות. התחכמנו והטמנו את סחורתנו ואת רכושנו במקומות שׁונים, “אם יבא עשׂו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה”. שבועות אחדים עברו ורעה לא אונתה לנו, אבל לאחרונה עברה הכוס גם עלינו.

באחד הימים התפרצו אל ביתנו “חברים” אחדים. כזאבי ערב נפוצו בכל החדרים לבקש שלל. אנו מחיו, דרשנו פקודת השלטון על החפוש, הם לעגו לנו. חפשו בכל החדרים, בעלית הגג ובמרתף, בחצר ובאסם, ברפת ובדיר העצים, חפרו את כל החצר, עקרו את רצפת החדרים וימצאו את כל המטמונים. כאלו איזה מרגל חרשׁ הודיע להם את כל מחבואינו. את כל אשׁר מצאו לקחו: מנופקטורה, מלבושים, לבנים, נעלים, כסף מזומן, כלי כסף ותכשׁיטים, במלה אחת נצלו אותנו עד גמירא. בשעה אחת התדלדלנו כלה.

כצאת הילק מביתנו, הִתְבוֹנַנוּ מסביבותינו והנה לא נשאר לנו כלום, יצאנו נקיים מכל מה שרכשנו בעמל-לא-אנוש במשׁך עשרות שנים. נתרוקן עולמנו. אבא נפעם מאד, הוא התנפל על המטה וימרר בבכי. כיצד יוכל לפרנס את משפחתו הגדולה בת 14 נפשׁות ובידיו אין כלום? אנחנו כולנו, הגדולים עם הקטנים, התיפחנו בקול, לא מצאנו מלים לנחם את אבא. הבית מלא תאניה ואניה.

אני נתתי אל לבי, כי בחבוק ידים ובבכי ובמספד לא נחלץ מן הצרה ועלינו יהיה לגווע ברעב. ומפני שׁאני הייתי הבכירה במשפחה, מצאתי, כי חובתי לשׂים עלי את עול הפרנסה. אבל מה אוכל לעשות? התחלתי לשׁוטט בעיר לחפש איזו עבודה. ימים רבים חפשתי ומאום לא מצאתי.

ובינתים והרעב בבית גדול וכבד; בכלל היה קשה למצא בעיר לחם גם בכסף ומכל שׁכן לנו, אשר בכיסנו לא היתה גם פרוטה. שבועות אחדים התכלכלנו בסלק, את הלחם לא ראינו בעינינו. נוראים היו השׁבועות ההם. פני הילדים הקטנים התחילו בצקים מרעב, לא עצרו כח גם ללכת, ועיני אבא ואמא רואות ונמקות.

מקץ הימים עלה בידי למצא לי עבודה. הייתי לסרסרה לחנונים הזעירים, שׁהיו באים מן הסביבה לקנות בד-צבעונן, מלח, נפט וכדומה. המסחר גם בדברים קלי ערך האלה היה אסור. הסוחרים היו מצפינים את סחורתם מפחד החרמה והיו נזהרים מאד במכירתה. המכירה היתה בגלל זה לא ישׁר מן המוכר אל הקונה, אלא באמצעותו של איש שׁלישׁי, סרסר, שׁהיה בא בדברים מצד אחד עם המוכר ומצד שני עם הקונה, והם לא היו יודעים ולא היו רואים איש את רעהו. עבודתי היתה קשה מאד. צריך הייתי להוָדע ע"י תחבולות וערמומיות שונות למי יש אותה הסחורה הדרושׁה לקונה, לקנותה ולהמציאה לו, והכל בהסתר ובהחבא. וסכנה לא מעטה היתה כרוכה[16] במסחר הזה לא רק למוכר, אלא גם לַמְתַוֵךְ, לסרסר. אפס כי תחת זאת הייתי באה על שכרי בעין יפה, ומצב המשפחה הוטב למדי. התחלנו אוכלים לחם לשובע וגם חשכתי סכום כסף הגון ליום רע. דמינו, כי באה לנו רְוָחָה ולא ידענו, כי אסון נורא ואיום צפוי לנו, כי כבר הוחדה החרב על עטרת ראשנו, אבינו היקר.

הדבר היה ביום 26 ספטמבר (ערב חג הסכות תרפ“א). בבקר יצאתי לעבודה, צריכה הייתי להתראות עם נותני לחמי: חנוני העירות, שבאו העירה לסחורה. בעיר היה עדיין שׁקט. באתי אל חוף הנהר. והנה אחותי הצעירה באה במרוצה, כֻלה חרדה, ותודיע לי, כי אבא נאסר בידי הבולשית הבולשבית: מאשימים אותו, כי יש אצלו סחורה חבויה. רצתי הביתה, ובהודע לי מקום מאסרו, מהרתי להתם. בעמל רב ובהשתדלויות רבות הצלחתי להוציא אותו מידי הטריבונל הריבולוציוני. זה היה בצהרים. בכל המשרדים של השׁלטונות עבדו עוד. אבל נכר היה בפני הפקידים הגבוהים, ראשי הלויתן, כי איזה מאורע רע מתרחש ובא: הם היו נרגזים ונרעשׁים. בלכתי עם אבי הביתה, אמר לי: יש לי ההרגשׁה, כי היום או מחר נפטר מהם, הם לא ישהו עוד כאן. באנו הביתה. אבא התחיל לנקות את החדרים, אמר: ”את החיל הפולני הראשון שׁאראה אכניס אל הבית, הפולני היותר רע טוב שׁבעתים מן הבולשבי היותר טוב". בארבע אחרי הצהרים קמה פתאום בעיר מהומה ומבוכה, איזו שואה נוראה התחוללה. אלפי אנשׁים התחילו מתרוצצים כעכברים מרעלים, צרורותיהם על שכמם וסלסלים וילקוטים בידיהם. עגלות טעונות משׂא עברו בחפזון. חילים מזוינים רצו כמורדפים על צואר ובדרך השׁליכו מעליהם את נשׁקם. אוטומובילים מלאים אנשׁים עד כדי להחנק מתהוללים בקול שרקה. חרדת מות נפלה על הכל. עודנו עומדים ומשׁתוממים על המראה והנה נראו חילים אחדים ובכובעיהם נעוצות נוצות. הם הסתערו על החילים הבולשביים. פרצה מלחמה. מהרנו ונעלנו את דלתות הבית ומן החלונות הצצנו אל הרחוב: החילים הבולשביים נסוגים אחור בבהלה. במועל כפים הודינו לה’ חסדו, כי חִלְצָנוּ מידי המרעים הללו.

אתא ערב. הרחוב נתרוקן. מהלל שם ה’, כבר עברה הסכנה. נאספנו כלנו בחדר אחד. יראנו להתבדר. הרגשנו את עצמנו יותר בטוחים, בהיותנו יחד. מפרק לפרק הגיע אלינו הד יריות ממרחק. לסוף נדמו גם הן ודומיה השתלטה. ישׁבנו ושׂוחחנו מתוך מנוחה ושלוה. חזינו נקם בבחורים, אשר שדדו את עמלנו, ראינום נסים בבהלה. כן יאבדו.

בשׁתים עשרה שעות שמענו קולות אנשים מדברים בחצרנו, וכעבר רגע התחילו שוברים את הדלת שׁל המטבח. אבא קם לפתח להם. אני לא נתתיו. נגשתי אל הדלת ופתחתיה. לתמהוני נראו לעיני לא חילים פולנים, כי אם שני קַצַפִּים ואקדחים בידיהם. שׁאלתם הראשׁונה היתה: “פה ז’ידים גרים”? מלים נעתקו מפי למראה פניהם ולמשמע שאלתם. הם נכנסו הביתה ואני נגררתי אחריהם. נצנץ רעיון במוחי, כי צריך להאכיל את האורחים הללו ולשכך את חמתם. בידים רועדות נגשׁתי לעבודה. ערכתי להם את השלחן. הם ישבו לאכל ולשתות, כשפיהם מלא קללות וגדופים, איומים והפחדות. כלנו ישׁבנו כאלמים. פנינו חורו כסיד ושׁנינו נקשׁו בפינו. אני התאמצתי להסתיר את פחדי, דברתי אתם בידידות. אחרי אכלם ושתותם, כפרתי את פניהם בסכום כסף. הם קמו ויצאו. נעלתי את הדלת אחריהם. נאספנו שׁוב בחדר ונשב משמימים ורועדים.

עברה עת קצרה, והנה התפרצה הביתה כנופיה שלמה שׁל שׁודדים. תיכף נגשׁו להכות אותנו בנצבי הרובים, מבלי הפלה בין איש ואשׁה, ילד וּמְלֵא ימים. מהלומותיהם נתכו עלינו כברד. הבית מלא צעקות ויללות והם מכים והולמים בלי חָשך. מאין לאנשׁים אכזריות כזאת? אחרי אשר יגעה ידם מרוב הכות, התחילו דורשים כסף, תכשיטים וכלי חפץ. פתחנו לפניהם את הארונות, הארגזים והמזנון. הם לקחו כל מה שישר בעיניהם וילכו. נפדינו גם מהם.

היתה כבר השעה הראשונה אחרי חצות הלילה. צפינו לבקר. ספרנו את השׁעות שנשארו עד[17] עלות השחר. ישבנו דומם. יראנו להוציא הגה מפינו.

בשׁתים וחצי אחרי חצות התפרצה אל ביתנו חבורה חדשׁה. דרשו להם מעון. הכנסתי אותם אל הטרקלין והגשתי להם אוכל. הם לא ישבו לאכול, התרוצצו כמטורפים בכל החדרים. מה האנשים האלו רוצים? פתאום התחילו צועקים: “כאן איזו אספה אסורה, מספר האנשים פה רב מאד”. אמרתי להם, כי משפחתנו גדולה, בת 14 נפש, ולראיה הראיתי להם את פנקס הַדַיָרִים. הם לא שעו לדברי. אספו את כלנו אל המטבח, טענו את אקדחיהם ויעמדו ממולנו. אני נפוגותי. אמרתי להם, קחו מה שלבכם חפץ, אבל יד אל תשלחו בנו. הם ענו, “עשירים אנחנו מכל הז’ידים הפינסקאים”. ראיתי, כי אחד מהם מכונן את אקדחו למול אבא. תפשתי בידו, האקדח ירה והכדור נחת ברצפה. הרגשתי במרצח שני, המכונן גם הוא את אקדחו אל אבא. מהרתי ועמדתי בין אבא וביניו, אמרתי, אמות אני תחת אבא. המרצח ירה. ומפני שׁאבא היה גבוה ממני, פגע הכדור רק בעור שכמי ויחלף וינחת בצוארו של אבא. הוא נפל עלי. צנחתי על הכסא ואבא קרס על ברכיו וראשו בחיקי. הוא מת מבלי הוציא הגה. אמא התחילה צועקת בקולי קולות ואחריה כל הילדים. הרוצחים כבו את המנורה וינוסו. נשארתי בחשׁך יושבת על מקומי וראשו שׁל אבא בחיקי. אני לא ידעתי עוד אז, כי אבא כבר מת. דברתי אליו, אבל הוא לא ענני. דמיתי, כי התעלף. מה שׁנעשה בבית לא ידעתי. פתאום שמעתי צוחות אמא והילדים בחצר, הם קראו לעזרה. התחלתי קוראה להם: “אבא חי, הוא מזיע, הכנסו הביתה וסגרו את הדלת”. הם נכנסו. כלם היו כל כך נדהמים, עד שׁשׁכחו להדליק את המנורה. בחשכה עטפו את ראש אבא ואת צוארו במטפחת, חששׁנו פן יתקרר. מטבעו של אבא היה להיות שופע זעה בהבהלו, ובהיות ראשׁו בחיקי והרגשתי חום גדול ורטיבות, דמיתי, כי הוא מזיע. כאשר העלו לאחרונה את המנורה, ראינו את שׁברנו. מצוארו שׁל אבא שטף זרם דם. אני לא יכולתי להסכין עם העובדה, כי אבא איננו עוד בחיים, סתמתי את הפצע במוך ולרגליו הנחתי בקבוקי מים רותחים. והיללות בבית איומות. האם התעלפה, הילדים מרטו את שערותיהם והכו את ראשם אל הקיר ואני ישבתי דומם, מקור דמעותי נָשַת, לא ידעתי נפשי.

אבינו היקר מת. הנחנו אותו על הרצפה, הדלקנו נרות למראשותיו וכלנו ישׁבנו אצלו על האדמה. מבכים אנו אותו.

וכנופיות מרצחים אינם פוסקים מבוא אלינו. רואים הם את המת המוטל לארץ, שומעים את צעקותינו ויללותינו וצוחקים. חיתו טרף! הם שׁדדו ויבוזו את כל אשר מצאו, ומה שׁלא יכלו לקחת שברו. הבית מלא שברי כלים ונפצי רהיטים. את הכרים והכסתות שׂמו בשקים וישליכום בעד החלונות החוצה ושם טעָנום חבריהם על עגלות ויסעו. “זה עוד לא די”, אמרו האכזרים, כאשר ראו את אבא המת ואת דמו שהציף את הרצפה, “צריך להמית את כלכם”.

האיר הבקר. והמרצחים מוסיפים לבוא. פעם בפעם גונדא חדשה. הם מתקלסים בנו. מפזרים מלח על פצעינו. ברחוב לא נראה גם יהודי אחד. רק הסיקריקין התרוצצו הנה והנה. פעם בפעם נשׁמעו מן הבתים הסמוכים קולות קוראים לעזרה: “הצילו, הצילו”. פוגרום כללי.

בצהרים קמתי מעל פני אבא המת והלכתי אל הקומנדנטורה לבקש רשׁיון להביא את המת למנוחת עולמים. שׁם ענוני: “קברי אותו בחצר ככלב”. לבי התחמץ, לא יכולתי לעצר ברוחי, חיי לא יקרו עוד בעיני. התחלתי לדבר קשות, שפכתי את כל מרי שׂיחי. חרפתי וקראתי חמס. אולם לשׁוא, רשיון לא נתן לי.

שלשה ימים שכב אבי המת בבית, אנחנו ישׁבנו אצלו ובכינו אותו. דמינו, כי דעתנו תטרף. ובבוא הלילה היו תוקפים אותנו בעותי מות. השודדים-הקטלנים היו באים ומתלוצצים ומתקלסים, רצו להמית גם אותנו, אבל לעזב את אבא ולבקש לנו מחבוא, לא נְתָנָנוּ לבנו. ביום הרביעי ב’ דחוה"מ סכות נכנסה העירה פלוגת חילים פולנים, ואז קבלתי רשׁיון לקבר את אבא.[18]

פרק שלשים ושבעה

שׁב אני אל המשׁך תאור המאורעות.

עוד לא קרש דם הקדושים, שנשׁפך בשׁלשת הלילות האחרונים, עוד לא נשתתקו נאקות המעונות ואנחות השדודים, אשׁר נשׁארו בחסר כל, והנה קמה צרה חדשה: הבלכובצים התחילו גוזלים לעיני השמש את סוסיהם של העגלונים היהודים. הנגזלים באים אל העיריה בבכי וביללה ומבקשים עזרה. פונים הם אלי ואל הַלַבְניק היהודי השני, מתחננים לפנינו, שׁנעמד להם בעת צרתם. מה יכולים אנו לעשות? קצרי ידים אנו. עוד אנו מתחבטים בשאלה זו והנה נתקבלה פקודה לעיריה מאת הקומנדנט, כי יתנו לו 25 סוסים ועגלות, הדרושים לו להוביל את הכבודה שׁל מחנה צבאו אל מעבר לנהר. בעלי העגלה בעיר היו כלם יהודים וכיצד אפשר למסור אותם בידי המרצחים? בזה נשׁלח אותם למות ודאי.

באתי אל הקומנדנט והסברתי לו, כי אין אפשרות לעיריה למלא את דרישׁתו: את סוסי מכבי האש לא תוכל העיריה לתת מחשׁשׁ שרפה, ולקחת מן העגלונים את סוסיהם אין רשות לעיריה, זהו נגד החוק, והעגלונים יוכלו אחר כך לעורר משׁפט על העיריה. אם כן, אמר הקומנדנט, אשיג בעצמי אתה נחוץ לי. יצאתי מאת פניו והעברתי קול בעיר, כי העגלונים צריכים להסתיר את סוסיהם. העגלונים עשׂו כך. ישׁ שהסתירו את סוסיהם באורותיהם של מכיריהם הנוצרים או בכפרים הסמוכים, והיו גם כאלה שהעלו את סוסיהם על עליות הגגות!

ממחרת נפוצו החילים בעיר, חפשו חפש מחופש וימצאו 22 סוסים ועגלות ויביאום אל הקומנדנטורה (את הסוסים והפרות, שגזלו קודם לכן, מכרו הבלכובצים לאכרים, או נְתָנוּם לכפריות באתנן זונה). העגלונים שלֻקחו מהם סוסיהם-מפרנסיהם, צָבְאו על העיריה בבכיות וביללות: עניים מדוכאים הם, אין לחם בבית ואין כסות בקרה, ובהלקח מהם משען לחמם האחרון, יהיה עליהם להשליך את עצמם אל הנהר. והעיריה קצרת ידים מהושיע. חברי העיריה הפולנים אינם רוצים לנקף גם אצבע לטובת האומללים, ואפשׁר עוד, כי שמחים הם לאֵידם שׁל הז’ידים. החלטתי לפנות בעצמי בבקשׁה אל הקומנדנט. במשך ארבעת הימים, מן היום שהתועדתי אל הקומנדנט, הספקתי לקנות מעט את לבבו. הייתי מבקר אותו פעם בפעם, הכנסתי לו חשׁמל במעונו, גם המצאתי לו ש"ש בשביל סוסי הצבא והוא התחיל להתיחס אלי בכבוד.

ביום השלישׁי שׁל חוהמ“ס בבקר באתי אל הקומנדנט והבאתי לו עוד חמשים אלף מרק (יותר מזה לא קבל, נשׁארנו חיבים לו עוד חמשׁים אלף מרק). תארתי לפניו את ענים של בעלי העגלה, אשר בהלקח מהם סוסיהם יגועו ברעב. בדברי השתוננו כליותי ואתן חופשה לפי. אמרתי לו, כי מעשים כאלה מַעֲטים חרפה על צבא הבלכובצים, הלוחמים נגד אכזריותם של הבולשביקים, וחובת הצדק דורשׁת ממנו, שירחם על אנשים נכאים ואומללים. דברי השׁפיעו עליו. הוא הרגיעני ויאמר: ”בעלי העגלה יכלו בעצמם לנסע בסוסיהם עם החילים שלי, אני אחראי, כי לא יפגעו בהם, ומלבד זאת אתן פקודה, כי באפשרות הראשׁונה יתנום לחזר עם סוסיהם העירה: בכפרים, שנעבר דרכם, נמצא בודאי סוסים אחרים. ואם אתה רוצה, אתן תעודה לכל אחד מהם, כי אסור לעשות לו רעה וגם שיחזירו לו את סוסו ועגלתו באותו הרגע שימצאו חַיָלַי סוסים אחרים“. הדבר ישׁר בעיני. בקשתי ממנו שׁיכתב לי את התעודות בשבילם. הוא אמר: ”דבר זה בלתי אפשרי עכשיו. ראשית, מפני שאיני יודע את שׁמותיהם שׁל בעלי העגלה, ושנית, מפני שהלבלר שלי עסוק עכשׁיו מאד: היום אחרי הצהרים אנו יוצאים מן העיר, לכן אני ממלא את ידך לכתב לכל אחד מן העגלונים תעודה, וכאשר תְבִיאֵן לי, אחתם עליהן בחתימת ידי ובגושפנקא של הגדוד."

בראותי, כי הוא מושׁך לי חסד וכי בלבו התעורר רגש שׁל רחמים, החלטתי להשתמשׁ בשעת כושר זו. פניתי אליו וָאֹמַר:

"אתה, אדוני, תעבר בעירות ובכפרים, ששם יושבים יהודים חלכאים ונדכאים, אשׁר עֻנו ויסבלו במשך שנות המלחמה מכל שׁלטון ושלטון, יכָמרו נא רחמיך עליהם והגן עליהם מפני חַיָלֶיךָ. אני מבין, כי אתה צריך לבוא על שכרך, אחרי שׁהנך משליך את נפשך מנגד, מתענה וסובל לא מעט, אבל זה יכול להסתדר בלי שפך דם. האמינה לי, אלמלי נכנסת אתנו בדברים תיכף בבואך העירה, לפני הגזלות והרציחות, כי עתה היית מקבל מאתנו בתודה מליון שלם, ומה בצע לך בדם השׁפוך? אם יש את נפשך, נִתֵּן לך מכתב לכל הרבנים וחשׁובי העדה אשר בכל עירה וכפר, כי יביאו לך מנחה; וכמעט שׁתבוא אל מקום שישׁ שם עדה יהודית, תשלח לקרא לרב או לנכבדי העדה, והראית להם את המכתב; ותוכל להיות בטוח, כי לא תשוב מהם ריקם, תקבל מתנת כסף בעין יפה. היודע אתה כמה דם נקי שפכו חיליך בעירנו, כמה אלמנות ויתומים מבכים עכשׁיו את אסונם, כמה נערות תמימות אומללו לכל ימי חייהן וכמה קברים חדשים נוספו בשלשׁת הימים האלה בבית הקברות היהודי? לא פללנו, כי אתם, הלוחמים את מלחמת המשׁפט והצדק תעשו ככה ליהודים חלשים ואומללים.

קולי נחבא מפני הדמעות אשר חנקוני. ידעתי, כי בתוצאות בקשׁתי תלויים חייהם של מאות אחי בני עמי וכבודן שׁל אלפי אחיותי בנות ישראל. הוא שתק. אחר כך אחז בידי ויאמר: טוב, אחרי הצהרים תביא לי את המכתב והיה בטוח, כי אמלא את בקשתך.

מלא שמחה רצתי אל העיריה. ספרתי ליהודים, אשר היו שם במקרה, את שיחתי עם הקומנדנט, גם צויתי לאחדים מבעלי העגלה, שימהרו להביא לי את שמותיהם שׁל בעלי העגלה, אשׁר לֻקחו מהם סוסיהם. אמרתי להם, כי אחרי הצהרים אתן לכל אחד מהם על ככר השוק תעודה חתומה בידי הקומנדנט, שלא יפגעו בהם וכי יחזירו להם את סוסיהם באפשרות הראשׁונה, והבטחתים, כי יוכלו לנסע בלי כל פחד. אל העיריה הָזמנו תיכף המו"צ שׁל העיר ועוד יהודים חשובים אחדים. אחרי מועצה קצרה הָחלט לתת לקומנדנט את המכתב. אני ישבתי וכתבתי אותו בידים רועדות.

וזהו צלומו:

[במקור: צילום המכתב בכתב-ידו של המחבר, פינשטיין. מתחת למכתב חתימותיהם של העגלונים מהם נלקחו הסוסים והעגלות].

"אל הרבנים אל חשובי הקהל אשר בכל אתר ואתר

האדון החשוב האב“ד הוא איש יקר-רוח ונדיב לב מאד הרבה עזר לנו להציל את יהודי עירנו פינסק מרעה. עצתנו להיות אליו תוב”י בתפלת יעקב אביו ולחלות את פניו כי יגן גם עליכם מכל רעה. אחים יקרים חוסו על עצמכם ומלאו את עצתנו י"ה ירחם על שארית פליטתו ויצילנו מן השעות הרעות ומכל מרעין בישין. אמן

פינסק ג“ דחוהמ”ס שנת תרפ"א

שמואל מיכל ראבינאוויטץ ראב“ד דקארלין”[19]

מפני שלמכתב הזה יש ערך היסתורי, לכן שלחנו לצלם אותו. עד כה ועד כה הביאו לי את שׁמותיהם של בעלי העגלה. אני רצתי הביתה לכתב את התעודות, ולפני צאתי מן העיריה בקשׁתי את הלבניק היהודי השני, כי אחרי אשר יצולם המכתב ימציאנו אל הקומנדנט. הייתי בטוח, כי ימלא את בקשתי. כתיבת 22 התעודות ארכה זמן רב. אחרי גמרו אותן, מהרתי אל הקומנדנט.

היתה כבר השׁעה הרביעית אחרי הצהרים. על ככר השׁוק, ששם היתה לשכת הקומנדנט, נאסף הצבא הבלכובצי עם כל הכבודה שלהם טעונה על עגלותיהם של היהודים, נכונים לצאת לדרך. החילים היו מורגזים, פניהם-להבים: יוצאים הם אל החזית. בתוך המחנה ישׁב הקומנדנט רכוב על סוסו וַיְפַקֵד את הצבא. סכנתי את עצמי, נדחקתי בין הצבא ונגשתי אליו. הצטדקתי לפניו על אשר אחרתי ואמרתי לו, כי הבאתי את התעודות. הוא ירד מעל סוסו, נכנס אתי אל הלשכה, שׁהיתה כבר ריקה, הוציא ממלתחתו את הגושפנקא ויתננה לי לטבע בה את התעודות והוא חתם עליהן בידו. הכל נעשה בחפזון, הוא אץ לדרכו. פתאום שאלני: “ואיה המכתב”? הלא אני שלחתיו אליך ע“י הלבניק השני, עניתי. ”ואני לא קבלתיו“, אמר בתרעומת. נזדעזעתי. לבי מת בקרבי. לא ידעתי מה לעשׂות. הוא יצא ואני אחריו. בחוץ חכו לי בעלי העגלות לקבל את התעודות. השלכתי מידי את התעודות לפניהם ואמרתי להם שיחלקו בעצמם ביניהם ואני רצתי למצא את המכתב. הרחובות היו ריקים. היהודים התחבאו בבתים, יראו להראות בחוץ. רצתי אל העיריה. שׁם מצאתי צעירים יהודים מפקידי העיריה. צויתים, שירוצו אל הלבניק ויאיצו בו, שיביא את המכתב אל ככר השׁוק: אני אחכה לו שם. אני חזרתי אל ככר השוק. את הקומנדנט לא מצאתי עוד שם, הוא עבר כבר בַעֲבָרָה אל עבר הנהר. אחוז-פלצות עמדתי ואביט בעינים כלות לכל רוח. חשׁבתי, כי לבי יתפקע. והחילים נועצים בי את עיניהם: הם נכונים לדקרני. כשׁעה תמימה חכיתי, והנה ראיתי את הלבניק הולך לו לאט, לאט, מְטַיֵל הוא, יש לו זמן. רצתי לקראתו, חטפתי את המכתב מידו ובקעתי בתוך החילים. הם קראו בחמה: ”להיכן, ז’יד ארור"? דבר נחוץ לי אל הקומנדנט, עניתי, וארוץ הלאה. עליתי על העברה ועברתי את הנהר. רצתי הלאה בין שורות הבלכובצים. כל רגע יכולתי לנפל חלל בידיהם. במרחק וירסטא מן העיר הדבקתי את הקומנדנט, מסרתי לו את המכתב, נשקתי בידו והשׁבעתיו, כי יקים את הבטחתו. וה’ הגין עלי ואשוב העירה בשׁלום.[20]

וְגֶר עמד בדבורו. בכל המקומות אשׁר עבר בהם עם גדודו בצאתו מפינסק, לא פגעו חיליו ביהודים. לא רק שלא היו רציחות, אלא גם לא פרעו פרעות. – הרציחות והפרעות, אשר היו בסביבות פינסק, נעשו קודם לכן על ידי גדודים אחרים. – נודע לנו אחר כך, כי בבוא גֶר עם צבאו אל העירה סטולין, הזמין אליו את פֶרְלוֹב הרבי של החסידים, ויראה לו את המכתב. היהודים כפרו את פניו במאה וחמשים אלף מרק, באדרת טובה ובכובע של קַרַקוּל ובזה נִצְלוּ מפרעות. עפ"י בקשתו של גֶר חתם גם פרלוב על המכתב. כך היה גם בעירה טוֹרוֹב ועוד במקומות רבים. הנה כי כן הציל המכתב הרבה נפשות עבריות ממות, את בנותיהם מחרפה ואת רכושם מבזה. ובעלי העגלה הפינסקאים חזרו בשלום עם סוסיהם תיכף אחרי חג הסכות. קים גר את הבטחתו.

ממחרת צאת גדוד הבלכובוצים מן העיר נכנסה העיר פלוגה קטנה שׁל הפולנים ובעיר השתלטו שׁני שלטונות: הפולני והבלכובצי (הבלכובצים לא יצאו עוד לגמרי מן העיר, אילו משׂרדים שׁלהם וגם מספר מסוים של חילים נשארו). מקרי הגזלות אמנם מעטו, אבל לא פסקו לגמרי, ובין השׁמשות היו הרחובות מתרוקנים. היהודים יראו לצאת החוצה. כלנו היינו עוד כמָרעלים באדי גחלים וכמקיצים מתרדמה ליטרגית. משפחות רבות מבכות את חלליהן, והנערות והנשים אשר נטמאו מתבישות לגלות את חרפתן, הן נושאות את קלונן ואת יגונן בדומיה.

אני רושׁם כאן פִרְטֵי עוד אחדים מהמון הרציחות ומעשי תבליתם של הבלכובצים, שׁעשׂו בעירנו

אל איש אחד נכבד ונשוא פנים, שגר ברחובי, – את שמו אני מסתיר מטעמים מובנים – באו בלילה הראשׁון שׁל חג הסכות שׁלשׁה בלכובצים, אחד מהם היה מָיוֹר. התחילו דורשים כסף; חפשו בכל הארונות וּבַשִׁדוֹת, ירדו אל המרתף, עלו אל עלית הגג, חפשׂו וחפשו ולא מצאו כלום. לקחו את בעלת הבית, אשה כבת 40, הכניסוה אל חדר מיוחד, הפשיטוה ערומה כיום הולדה, באמתלא שׁמא טמנה כסף או תכשיטין בכתנתה. מה שעשׂו חיתו הטרף עם העלובה בושׁ האישׁ לגלות לי, אולם מרשׁמי פניו הכרתי, כי נעשתה תועבה. אחרי כלותם את המזמתה, לקחו את הבת, נערה כבת שׁמונה עשׂרה, הכניסוה אל אותו החדר והפשיטו גם אותה ערומה. צעקה הנערה ואין מושיע. אחר כך אחזו בבעל הבית, הוציאוהו אל האכסדרה והתחילו לענותו. צבתו בצבת את אצבעות ידיו עד זוב דם ואחת מהן הוקיעו לגמרי מן הפרק. דרשו כסף. אחר כך שמו עניבה על צוארו ויתלוהו וילכו להם במנוחה. במקרה יצאו בני הבית לראות מה נעשׂה לאביהם וימצאוהו תלוי, הורידוהו מן התליה ויצילוהו ממות.

אל מעון סנדלר אחד ברחוב טוּרֶמְנִי באו המרצחים בלילה השׁני של חג הסכות, שׁדדו את כל אשר היה לו, הכו מכות מות אותו ואת אשתו והמיתו ביריה צעיר אחד בריסקאי, שהתאכסן בבית. בהיות עוד הצעיר גוסס, אחזו ברגליו ויסחבוהו כסחוב פגר וישליכוהו אל הסוּף אשׁר על שפת הנהר. יומים היתה נבלתו מושׁלכת בסוּף ואישׁ לא ידע, רק ביום השלישי הרגישו בו אנשים ואז הביאו אותו לקבורה.

בערב חג הסכות לפנות ערב הלכו מן הכפר דוֹבְרוֹבוֹלֶיה, כארבע וירסטאות מפינסק, יהודי עני אחד עם בנו נער כבן 8 שנים. העני חזר על הפתחים בכפר, אסף כשני פוד בולבוסים וישאם על שכמו העירה לכלכלת בני משׁפחתו בימי החג. בדרך נלוו אל העני שני בחורים וארבע נערות, שבאו בבקר אל הכפר לקנות מעט מזון בשביל משׁפחות אבותיהם, ועכשׁיו חזרו העירה. והנה לקראתם חמשׁה בלכובצים רוכבי סוסים. מבלי דבר דבר ירו אל העני וימיתוהו תחתיו. הנער ברח. הרוצחים ירו גם אליו, הוא נכנס אל תוך עדר פרות, ששבו אז מן המרעה וינָצל. ממחרת שלחה אותו אמו לראות מה נעשה באביו, היא בעצמה יראה לצאת מן הבית. הנער מצא את אביו מת ואת שני הבחורים מושלכים מתים זה אצל זה לא רחוק מאביו. קצת הלאה היו ארבע הנערות מוטלות מתות והן ערומות לגמרי.

בספר לי הילד בלשונו התמימה והילדותית את הדברים האלה, נִצְבַט[21] לבבי כמו במלקחים מלובנים ועצמותי רעדו.

“ואיה אלקי הנקמות”?

סנדלר אחד. אליהו שְׁבֶץ, רחוב שְׁפִּיטַלְנִי, ספר לי כדברים האלה.

ביום הראשון שׁל חג הסכות נכנס אל ביתי חיל בלכובצי ויאמר לי: לקצין שׁלנו דרוש סנדלר לתפור לו מגפים חדשים, לכן שלָחַני לקרא לך. אני אינני אלא טלאי, עניתי, לתפור נעלים חדשות איני יודע. אין דבר, אמר החיל, בוא אתי. אחז בידי וימשכני אחריו. הייתי אנוס ללכת. הוא הביאני אל בית זנביל ניידיץ על ככר השׁוק. הבית היה מלא חילים. יֶפרֵייטוֹר אחד פנה אלי ויאמר: “אתה הנך בולשׁביק, כעבור חצי שעה תיָרה”. מי אמר לך, כי הנני בולשביק? שאלתי. במקום תשובה התחיל להכות אותי מכות רצח. באותה שעה הובא אל הבית עוד יהודי אחד. גם אליו פנה היפריטור בהאשׁמה, כי בולשביק הוא וְאִיֵם עליו כי ייָרה. עברו עוד רגעי מספר ואל הבית הובא יקותיאל גלומבוצקי מכירי הטוב. ושוב אותם הדברים: “אתה בולשביק, עוד מעט תוּצָא להִיָרוֹת”. שלשתנו ישבנו נדהמים. לא ידענו את אשר אתנו. מה הבריונים האלה רוצים? והחילים אשׁר בבית הומים, רועשים וצוהלים. נגשים פעם בפעם אלינו ומתקלסים בנו: “בולשביק, טרוצקי”. והנה נקרא גלומבוצקי אל חדר אחר. אני והיהודי השני חשׁבנו, כי הובילו אותו להריגה, ועוד מעט יגיע תורנו. במחשבתי נפרדתי כבר מאשתי ומבני, והיהודי השני קורא ודוי ומכה על לבו. והנה יצא גלומבוצקי ויאמר אלינו בלחישׁה: דורשים ממני חמשׁת אלפים רובלים צריים כפר פדיון נפשי, אני הולך עם חיל להביא את הכסף. גלומבוצקי יצא וחיל אחריו. נקרא היהודי השׁני אל אותו החדר ואחר יצא בלוית חיל להביא את הכסף אשר הושׁת עליו. אז נקראתי אני. דרשׁו ממני חמשת אלפים רובלים וישלחו אתי חיל לקחת את הכסף. אני עם אשתי רצנו אל השכנים להשיג כסף והחיל נשאר בבית וחכה לנו. הצלחנו לאסף רק אלף רובלים. החיל לקח את האלף ודרש עוד. התחלנו שנינו, אני ואשתי, לחזר על השכנים ועל מכירים ללוות עוד כסף, אבל לא השגנו כלום. החיל רצה להחזירני בחוזק יד אל המרצחים. הילדים ואשׁתי פרצו בבכי ואני אמרתי לחיל: יש לי פרה טובה, שממנה אנו מוצאים את לחמנו, קָחֶנָה ושחררני. הוא מאן: או לתת לו עוד כסף או לשׁוב אל היפריטור. אחרי תחנונים, בכיות ונשיקות ידיו ורגליו של החיל, נתן לנו ארכא עד מחר.

עד כה ועד כה חשך היום. בפחד ובחרדת מות עבר עלינו הלילה. כמעט שעלה השחר עזבנו כלנו את הבית ונתחבא בבית קרובנו ברחוב אחר. השכנים ספרו לנו אחר כך, כי בבקר בא החיל לחפש אותנו ואחר בא גם בצהרים, גם בערב.

ביום הראשׁון של חוה"מ שלחנו את שׁתי בנותינו הקטנות לראות מה נעשה בבית, והנה בא החיל וימצא אותן. הוא דרשׁ מהן, שתראינה לו איפה מתחבאים אבא ואמא, והתחיל סוחב אותן אל מעון הרוצחים. הילדות הרימו קול צעקה. באו שני חילים לקחת את הפרה, אפס כי לא יכלו לשבר את מנעול הרפת. ממחרת הודיעו לנו השכנים את הדבר. סכנתי את עצמי, הלכתי והוצאתי את הפרה ואחביאנה. שׁבעה ימים התחבאנו בבית קרובנו. פחדנו גם לעבר את מפתן ביתנו. כאשׁר שבתי לאחרונה לביתי, לא מצאתו בו כלום. החילים נצלו את הכל, לא השאירו דבר.

צעיר אחד אהרן ליפשׁיץ ספר לי את המאורע הנורא הזה.

בחור אחד ישראל בורשׁטין, יליד העיר זַ’בִינְקַא בקרבת העיר קוברין, בא בחדשׁ אלול אל פינסק ויתאכסן בבית המלון שׁל ניסן ליפשׁיץ, סָבו שׁל המספר. בורשׁטין היה עלם מצוין, בן תורה והשכלה, בעל מדות תרומיות ומזג טוב. היה אהוב לכל. ימים אחדים לפני חג הסכות באו שׁני צעירים מבריסק וגם הם התאכסנו בבית המלון של ליפשׁיץ. שׁלשת הצעירים היו חברים מקודם. כאשׁר התחילו ההרג והבזה בפינסק, החליטו שלשתם לנוס מן העיר ולשוב אל עריהם. הם נפרדו מבעל האכסניה ויאמרו, כי יעברו את הנהר וילכו ברגל לביתם, אחרי שבמסלת הברזל אי אפשר להם לנסע, היא משובשה בחילים. בבוא הבחורים אל חוף הנהר, מצאו שם משמר שׁל בלכובצים. נגשו אל המשמר ויבקשׁו רשות לעבור את הנהר בַעֲבָרָה. החילים לקחו אותם ויביאום אל הפורוצ’יק, שגר בבית יעקב פורטנוי, לא רחוק מבית המלון של ליפשיץ. הפורוצ’יק לא חשׁב רגע, לא חקר ולא שאל את הבחורים ויצו להמית את שלשתם. הביאו אותם אל שׂפת האגם ויצוום לכרוע על ברכיהם (המספר הלך אחריהם וירא מרחוק את הכל). ישׂראל בורשטין התחיל מבקש על נפשׁו, אמר, כי יש לו בפינסק מכרים, שׁיפדוהו בכסף. את שני הבחורים הבריסקאים המיתו ביריה וישליכו את נבלותיהם אל האגם, ואת בורשטין הביאו אל האכסניה של ליפשיץ, דרשׁו ממנו עשרת אלפים רובלים. ניסן ליפשׁיץ, אשׁר ידע, כי הורי בורשׁטין הם אמידים, הלוה לבחור עשרת אלפים רובלים. החילים לקחו את הכסף, אבל מן הבחור לא הרפו, הוליכוהו אל השׁטַב. עבר זמן קצר, והנה שבו החילים עם הבחור אל בית המלון וידרשו עוד חמשה עשר אלף רובלים. בני ביתו שׁל ליפשיץ ופינסקאים אחדים שׁהיו בבית המלון רחמו על הבחור, אספו את הסכום הזה ויתנו לחילים. הם לקחו את הכסף, אבל לא עזבו עוד את הבחור. הובילוהו אל הפורוצ’יק. הלז דרש עוד חמשת אפים מרק. אמר, כי בעד הכסף הזה יתן לבחור תעודה לנסע ברכבת אל אבותיו בז’בינקא. מלאו גם את הדרישה הזאת. הפורוצ’יק כתב את התעודה ויאמר אל החילים, שילכו עם הבחור אל הַשְׁטַב, לחתם את התעודה בגושׁפנקא. החילים הוליכו את הבחור, אבל לא אל השטב, אלא אל אחורי בית המרחץ, אשר על החוף. שם חלצו את מגפיו והוריקו את כיסיו. על אצבע הבחור היתה טבעת זהב, קשה היה להסירה. החילים קצצו את אצבעו, אחרי כן רוצצו את גלגלתו בנצבי רוביהם וימיתוהו. בני ביתו של ליפשיץ אעמדו מרחוק ויראו את האכזריות הזאת. שלשׁה ימים היתה גופתו של הקדוש מוטלה בחוץ, רק ביום הרביעי הביאוהו לקבורה. מראהו היה נורא, גלגלתו ממוזמזה כלה, המוח נשׁפך החוצה ואת בשר פניו נקרו העורבים.

מעשׂי הרצח הללו אינם אלא רק אחוז קטן מאד מכל מה שעשׂו הקטלנים האלה בפינסק ובסביבתה. מספר הקרבנות שבתחום העיר היה רב מאד, אי אפשר היה לעמד על מספרם. בעיר ובכפרים הסמוכים היו אז נודדים רבים, שׁלא היה להם קרוב או גואל בעיר, ובאבדם, לא הורגשׁ חסרונם ואיש לא חפש אותם. שנה תמימה אחרי מאורעות הדמים, כאשר שקטה הארץ, היו מוצאים נבלות אדם בין הקוצים והשׂיחים, בתוך הבצות והתעלות. באביב העלתה המחרשה כמה וכמה גופות שׁל יהודים. ישׁ שהאכרים בעצמם קְבָרוּם בשׂדה, ויש שהיו מודיעים לחברת גחש"א שבעיר והם היו מביאים את הקדושים לקבר ישׂראל.

פרק שלשים ושמונה

אחרי אשר יצא הצבא הבלכובצי מן העיר ואנחנו שאפנו קצת רוח, התחילו באות אלינו ידיעות נוראות מן הכפרים והעירות שבמחוז. המעשים שׁנעשו שם איומים הרבה יותר מאלה שנעשו בעיר. שׁואפי הדם בצעו שׁם את זממם ביהודים בקנה מדה יותר גדול ובאכזריות פראית שאין דוגמתה. כל הנשׁים, כמעט בלי יוצאת מן הכלל, חֻללו, כל הרכוש שֻדד ומספר הנהרגים עצום מאד. היהודים שנשארו בחיים נסו אל היערות ואל הבצות והם מתים שם ברעב ובקור. חורבן גמור.

לא היו ימים מועטים ואל העיר התחיל נוהר זרם של פליטי חרב אומללים, אודים מוצלים מאש. כלם ערומים ויחפים, פניהם חמרמרות ועיניהם כבות. מתים-חיים. ביניהם הרבה אלמנות חדשות ויתומים חדשׁים. היו גם כאלה, אשר דעתם נטרפה עליהם. נערה אחת אינה פוסקת מצעק: “הצילו, הצילו, שוחטים את אבא”. רצה היא ברחובות ומורטת את שערותיה.

והפליטים מספרים נוראות מזעזעים ומחרידים: פגרי יהודים נטושים על הדרכים ובבצות, עמודי הגדרות עטופים טליתות ולרגליהם מתגוללים תפילין. ספרי תורה נקרעו ויָשׁלכו אל המחוראות ובורות האשפה. בבית תפלה אחד הוציאו אנשי הדמים מארון-הקדש ספר תורה, פרשוהו על הרצפה ויצוו ל“שקצות” לצאת עליו במחולות. אבות נהרגו לעיני בניהם ובנים נשׁחטו לעיני אבותיהם. נערות חוללו לעיני השמש ואחרי כן כרתו את שדיהן. חיל אחד תפש נערה, הכניסה אל אורוה ויטמאה, ואחר כך קשׁר אותה בשערותיה אל זנב סוסו ויסחבנה כפגר מובס בכל הכפר. הדם קפא בעורקים לשׁמע כל אלה והלב התפלץ.

“ושבח אתה את המתים שכבר מתו מן החיים שהמה חיים עדנה”.

ביום 20 לאוקטובר בא אל פינסק כומר פרבוסלבי מכפר סְטַכוֹב. הוא נס מפני הבלכובצים, שרצו להמיתו על אשר החביא בביתו יהודים אחדים. בתור נקמה גזלו ממנו את פרתו ועכשיו הם מתנקשים בנפשו. ומספר הוא על יהודי סטכוב, כי הם מתחבאים בחורשות וחייהם תלואים להם מנגד. דרושה עזרה תכופה, צריך להביא אותם אל פינסק. התעוררו יהודים אחדים מחשובי פינסק ויפנו אל השׁלטון הפולני ויבקשו ממנו עזרה. השלטון נעתר להם וישלח 5 ג’נדרמים, שׁיסעו עם יהודים אחדים מפליטי סטכוב להביא את האומללים העירה. כעבור ימים שבה המלאכות לבדה, לא הביאו גם פליט אחד: הבלכובצים התנפלו עליהם ויבקשו להמיתם, בקושי נמלטו מהם.

וזרם הנמלטים העירה מן הסביבה אינו פוסק. נאספו כבר מאות אחדות. צריך לנהל את ההמון הרב הזה בלחם, להלבישם ולהנעילם, למצא להם מטות ומשׁכב, גם לרפא את החולים. עבודה קשה וכבירה ואמצעים אינם. העשירים הגדולים, שהיו בפינסק מאז ואשר היו קמים על נדיבות בשׁעת צרה ואסון, ספו תמו בשנות המלחמה, לא נשאר מהם אחד. כל ההמון התדלדל ויחי חיי צער ותלאה, והקומיטט של הג’וינט נסגר כשבועים לפני נפול העיר בידי הבולשביקים. הכסף שנשאר עוד בקופה, חלק ממנו נפל בידי הבולשביקים והשׁאר נתמזמז בין האצבעות של השמאליים, שתפשו את הקומיטט, בשעה שׁהבולשׁביקים התחילו לוחצים את הפולנים על יד קיוב. השמאליים לקחו להם אז קרנים וילבשו חוצפה יתרה: היו בטוחים, כי שׁלטונם קרוב לבוא, וחברי הקומיטט מן הציונים והבלתי מפלגתיים, שלא רצו לדון עם החצופים הללו, יצאו מן הקומיטט. סוד גלוי הוא, כי סכומים מרובים מכספי הג’וינט, שנועדו בשביל היהודים החלכאים, הוצאו לענינים מפלגתיים של השמאליים וגם ירדו אל כיסיהם שׁל “החברים”, וכך לא היתה גם פרוטה אחת כדי להמציא עזרה לאומללים בשעה נוראה זו.

נאספו אחדים מחברי הקומיטט הקודם ויחליטו לגשׁת לעבודת העזרה. נוסד קומיטט זמני. אספנו כמה שאפשר היה בעיר, גם לוינו סכום כסף: היינו בטוחים, כי עכשיו, אחרי שׁהשלטון עבר לידי הפולנים, ישוב הג’וינט ויחדש את מפעלו בפינסק. במאת אלף מרק נגשנו לעבודה.

קודם כל תפשנו בתי תפלה רבים, והכנסנו בהם את הפליטים. האומללים היו יושׁבים על הרצפה, רק מועטים התקינו להם מושבים מארגזים שׁבורים או מגזרי עץ, שׁסדרום זה על זה. אצל כל משפחה התגוללו על הרצפה כרים וכסתות בלים, שארית הפליטה, שנוצותיהם היו מתפזרות לכל זיזה כל שהיא, וסמרטוטים שונים. הפליטים כלם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו מזוהמים ומלוכלכים. האויר היה מעופשׁ עד כדי להחנק. מתוך דכדוך הנפש לא היו מקפידים על הנקיון. צריך היה לשכור אישׁ מיוחד לטאטא את הבית. כאשׁר רבה החלאה מאד והיה חשש סכנה שתפרוצנה מחלות מִדַבְקוֹת, התחלנו מכריחים את הפליטים, שישטפו את הרצפה, למצער פעם בשבוע לכבוד שבת, אפס כי כעבור שעות אחדות מלאה שוב החלאה את כל הבית. עניות מנולת.

האפשר להאשים את האומללים? צריך להבין את מצב רוחם של האנשים הללו. הם ראו את המות עין בעין. אבותיהם, אחיהם, בניהם ובנותיהם הומתו לעיניהם באכזריות נוראה. החיים אבדו את ערכם בעיניהם. כלם היו תפוסים סיוט קשה. יש שלא הבינו מה שדברו אליהם. בעינים קמות היו מביטים אל נקודה אחת ומחרישׁים. תמהון לבב! שׁעה שנשמת האדם מתכנסת אל תוך עצמה ומצטמצמת, השכל משתקע באיזו תרדמה, והאדם עומד על גבול טרוף הדעת ואין מותר לו מן הבהמה. רק מי שׁראה את האומללים האלו בימים הראשונים לבואם העירה, יכול היה להבין עד כמה יוכל האדם לרדת במעלות התפתחותו, בבוא עליו אסון נורא ושואת פתאום.

את תבשילם היו האומללים מבשלים בתוך הבית: אספו לבנים שבורות, אבנים וחול, צברו את כל זה ערמה על הרצפה והיה להם “תנור”. על גבי “תנור” זה היו שופתים את קדרותיהם. “תנור” זה נקרא אצלם “צועני”. ותבשילם­­­ – מים ומעט גריסין ומלח. אנו הבינונו, כי מצב כזה נורא, כי עזרתנו הבל וכי הפליטים נמצאים במצב של גסיסה ארוכה, אבל קצרה ידנו מאפס אמצעים להמציא להם עזרה יותר גדולה. בכסף שהיה ברשותנו קנינו מטות ומשׁכב לחולים ולחלשים ובגדים ונעלים לערומים וליחפים. לבנים קנינו לכלם. קבענו גם רופאים לבקר את החולים. עשינו מה שאפשׁר היה בתחום אמצעינו.

עבודת הקומיטט היתה ק שׁה גם מסבה אחרת. בעיר לא היה עוד שלטון קבוע. הפולנים והבלכובצים שלטו בערבוביה ואנו היינו אנוסים לצאת ידי שני השלטונות. גם המנוחה הצבורית היתה עוד לקויה. וכמעט שׁ אתא ערב היינו אנוסים לנוס מן י שׁ יבת הקומיטט. עבדנו בתנאים קשים מאד.

ומספר הנמלטים העירה מחרב הבלכובצים הולך ורב מאד. עבודת העזרה נעשתה יותר קשה ויותר מסובכה. הצפיפות בבתי התפלה גדלה ומחלות מדבקות פרצו בין הפליטים. נשקפה סכנה לכל העיר. דרו שׁ היה אדם אחראי שיקח את המכ שׁ לה תחת ידו. אז נתנו חברי הקומיטט עיניהם בי וימסרו לי את הטפול בפליטים.

עברו ימים מועטים ושליחי הג’וינט באו העירה ויביאו סכום כסף רב בשביל עניי העיר והסביבה, גם כמות גדולה של בגדים, נעלים ולבנים. אז התחילה עבודת העזרה בקנה מדה גדול. שׁבה בכל היקפה עבודת הסיוע לעניי העיר והסביבה, ונתנה עזרה רבה לפליטים, שמספרם עלה כבר אז לאַלְפַיִם. הקומיטט פתח בשביל הפליטים שׁ ני בתי תמחוי, שבהם היו הפליטים מקבלים לחם, תה עם חלב בבקר ובערב, ותבשיל חם בצהרים. החלכאים התחילו שבים לאט, לאט לאיתנם.

פרק שלשים ותשעה

באחד הימים, באוקטובר שנת 1920, בבקר השכם, הבהילו אותי אל בית החובש פ. מהרתי להתם. אשתו של החובש ספרה לי, כי אמש באו אל פינסק הגינירל בולק בלכוביץ’ ראש צבא המתנדבים הרוסים הנלחמים בבולשביקים, ובוריס ויקטורוביץ’ סַבינקוב, שׁהיה לשעבר מיניסטר בקבינט של קרנסקי, ועכ שׁ יו הוא נשיא הקומיטט הפוליטי של הרוסים אויבי הבולשביקים. כאשר נודע לה אתמול, כי הם צריכים לבוא, נדברה עם הגברת מ. ועל דעת עצמן יצאו לקראתם אל הרכבת וַתַזְמֵנָה אותם להתאכסן בבתיהן, והנה בולק מתאכסן בביתה וסבינקוב בבית הגברת מ. היא מציעה, איפוא, שמלאכות מיהודי העיר תתיצב לפניהם לבק שׁ רחמים על היהודים. הדבר ישר בעיני. סדרתי בחפזון את המלאכות. בה השׁתתפו 5 אנ שׁ ים. נאספנו בבית הגברת פ., זה היה בשמונה בבקר. בולק קם משנתו, אכל ו שׁ תה. אז הודיעה לו הגברת פ., כי מלאכות מיהודי העיר רוצה להתיצב לפניו. הוא הסכים לקבל אותנו. נכנסנו אליו. לפנינו עמד איש כבן שלשים וחמש. פניו נזעמים, מבנה גוו חזק ועיניו מפיצות ערמה ואכזריות. הוא קבל אותנו בעמידה. הוא לא י שׁ ב וגם אותנו לא בק שׁ לשבת. נכר היה, כי המלאכות אינה לרצון לו. התחילו מספרים לו על אכזריותם של חיליו בפינסק, על הדם הנקי ששפכו ועל החמס והשוד. בולק שמע במנוחת לבב ולא ענה דבר, לא נתן מקום גם להכנס אתו בשיחה. אני החלטתי לה שׁ תמש בשעה זו ולבק שׁ ממנו רחמים על פליטי העירות והכפרים, א שׁ ר התחבאו ביערות ובבצות ויגועו ברעב ובקור (אחרי חג הסכות בשנה ההיא גדל פתאום הקור באופן לא רגיל). פניתי אל בולק ואמרתי:

אדוני הגינירל! אינני רוצה לדבר עכשיו על אחינו החללים הנטושים על פני הדרכים והשדות, שהכלבים אוכלים את בשרם ומגרמים את עצמותיהם. נורא הדבר הזה, אבל אין לו תקנה, המתים לא יחיו עוד, עליהם אין מה לבקש. אני רוצה לבק שׁ על החיים. היודע הוד מעלתו, כי מאות פליטי חרב מתחבאים ביערות ובבצות והם תמים ברעב ובקור? היודע הוא, כי י שׁ נשים שהמליטו ילדים ביערות תחת כפת השמים וגם הן וגם ילדיהן הולכים למות? היודע הוא, כי ילדים לא מעט כבר מתו שם ויקברו בידי אבותיהם בשדות? והאנשים הללו נקיים מעון, כל חטאתם היא שנולדו יהודים. אותם אפ שׁ ר עוד להציל, דרושה רק עזרת הוד מעלתו. חייהם של האומללים בידי הגינירל הם. יכמרו נא רחמיו עליהם ויצילם ממות.

בולק שתק, לא ענה גם מלה אחת. עוד שׁ תי פעמים פניתי אליו בבקשתי, אמרתי, כי הנני מדבר אליו בתור מפקח על הפליטים מטעם הקומיטט של הג’וינט, אולם הוא שמר מחסום לפיו, לא שאל כלום ולא ענה כלום.

יצאנו מאת פניו נכלמים. לאכזריות וגסות כזאת לא פללנו. נקוטונו בפנינו על אשר השפלנו את עצמנו להתיצב לפני מרצח ואיש תככים כזה. אני החלטתי לנסות דבר אל סבינקוב. נכנסתי אליו בלוית עוד אחד מחברי המלאכות. אני התיצבתי לפניו בתור בא כח הקומיטט של הג’וינט. בהיותי מורגז מאד גמרתי בלבי לדבר אליו גלויות. אמרתי לו:

אדוני בוריס ויקטורוביץ, רוצה אני לדעת אם אוכל לדבר אליו דברים ברורים בלי שום פוליטיקא והעלמת דברים מפני הנמוס המדומה? בבקשה, ענה סבינקוב, דבר כל אשר בלבבך. עליך לדעת, כי בני הוא חצי יהודי, אשתי יהודיה היא.

אז תארתי לפניו את מצבם הנורא שׁל הפליטים הגוועים ברעב ובקור, את ענוייהם ויסוריהם של החולים, המוטלים בחורשות על אדמה לחה בלי צל קורה ממעל לראשם ובלי עזרת רופאים, ואת גסיסתם הארוכה של התינוקות. ספרתי לו, כי ילדים אחדים כבר מתו ביערות ואבותיהם קברום בידיהם בשדות. במלה אחת הגדתי לו כל מה שהיה ידוע לי על אסונם שׁל פליטי חרב הבלכובצים, ולאחרונה ספרתי לו, כי על בקשׁתי מאת הגינירל בלכוביץ, שׁיתן אפשׁרות להציל את האומללים ממות, לא רצה גם לענות לי. סבינקוב שמע את דברי בתשומת לב. אפשר היה להכיר בפניו, כי נרגז הוא ממעלליהם של הבלכובצים. הוא נכנס אתי בשיחה, דבר מעומק לבבו, הביע את השתתפותו בצערם של היהודים, והבטיח לעשות מה שאפשׁר, למען המציא עזרה לפליטים. “כל זה היה בידי הגינירל”, אמר לאחרונה, “הצבא צבאו, הקצינים נשמעים רק לו לבדו, אני אוכל רק להשפיע עליו, כי ימלא את בק שׁ תך”. הוא ישב וכתב מכתב לבלכוביץ, בק שׁ ממנו שישלח פלוגה של חיליו עם בא כח הג’וינט האמריקאי להמציא עזרה לפליטים. בשולי המכתב הוסיף, כי לפי דעתו צריך לשלח פלוגת חילים של המיור איבנוב, ולי הסביר, כי גדודו של איבנוב כלו אנשים י שׁ רים הם וליברלים, הם השתתפו בהגנה על “האספה המכוננת” בפטרוגרד מפני התקפתם של הבולשביקים. “עם האנשים האלה”, הוסיף סבינקוב, “אין כל פחד לנסע”.

הודיתי לסבינקוב, לקחתי את המכתב ואשׁוב אל מעון בלכוביץ’. אבל הוא כבר הלך. הגברת פ. אמרה לי, כי בצהרים אוכל להשיג אותו בבית. באתי בצהרים. אפס כי בלכוביץ היה עסוק ואי אפ שׁ ר היה לי להכנס אליו. באתי בערב, אבל גם אזלא יכולתי לראות אותו: היתה אצלו מועצה של קצינים. לא יכולתי לאחר לשׁבת עד שיִפָנֶה, מפני שמותר היה ללכת ברחוב רק עד שמונה בערב. אף כי ידעתי, כי המצאת עזרה לפליטים היא תכופה וכי כל יום גורם לקרבנות חדשים, בכל זאת הייתי אנוס לדחות את הדבר למחר.

ממחרת בשמונה בבקר הייתי כבר בבית פ. בלכוביץ’ ישן עוד. ישבתי וחכיתי. והנה נכנסה מרת מ. היא אמרה לי, כי סבינקוב כבר קם. נכנסתי אל סבינקוב. הגדתי לו, כי אתמול לא עלה בידי למסר את מכתבו לבלכוביץ‘. הוא אמר לי: “חכה כאן, כעבור שׁעה קלה יכנס הנה הגינירל ואז אדבר אתו”. ואמנם עוד לא עבר חצי שעה ובלכוביץ’ בא. סבינקוב פנה אליו ויאמר: הנה הקומיטט האמריקאי מבקש, שׁתתן לו אפשרות להמציא עזרה לפליטים היהודים המתחבאים ביערות ובחורשות, צריך למלא את בקשתם גם מטעמים הומניים וגם מטעמים פוליטיים (הוא מצמץ בעיניו לבלכוביץ’), הלא אנו נלחמים בבולשביקים, ולא ביהודים.

שניהם נכנסו לחדר מיוחד ושוחחו שם רגעים אחדים. בצאתם נתן לי בלכוביץ’ פתקא אל המיור איבַנוב בפקודה שׁישׁלח עם בא כחו שׁל הקומיטט האמריקאי פלוגת חילים להמציא עזרה ליהודים אשׁר במחוז פינסק. סבינקוב אמר לי, כי את איבנוב אוכל למצא בקלוּב של הקצינים ב“מלון ורשבסקי”. מהרתי לשׁם. על המדרכה שלפני המלון ועל מדרגות הגזוזטרא עמדו חילים בלכובצים. הם רצו לדקרני בעיניהם. “ז’יד ארור, ז’יד ארור”, נזרק מפיהם. בפנים הבית שׁקקו חילים וקצינים. הם תמהו: “מה לז’יד כאן?” על שאלתי איה המיור איבנוב לא רצו לענות. הסתובבתי הנה והנה. לא ידעתי מה לעשות. והנה נכנס סבינקוב. אמרתי לו, כי אינני יודע איפה נמצא איבנוב. הוא הכניסני אל חדרו של איבנוב, הציגני לפניו ויאמר לו, כי עליו למלא את בקשתו של הגינירל כהוגן. נכנסתי עם איבנוב בשיחה. אמרתי לו, כי הדבר תכוף ובקשתי ממנו, כי לא ידחה את מועד צאתנו. הוא אמר: “אם אתה רוצה, נוכל לצאת מחרתים, אפס כי עליך יהיה להכין צידה בשביל הפלוגה שלי לימים אחדים, מפני שלנו אין מזון מן המוכן לקחת אתנו”. רציתי ללכת, אולם הוא עֲצָרַנִי לשׁעה קלה וישוחח אתי על ענינים שׁונים, ולפני הפרדי ממנו הביע את רצונו, כי אני אסע אתו בתור בא כחו של הקומיטט האמריקאי.

מהרתי אל משרד הג’וינט וספרתי מה שעלה בידי. שם לא ידעו לגמרי על דבר השתדלותי אצל סבינקוב ובלכוביץ’.

התחילה עבודה קדחתנית. שכרנו עגלות אחדות ונגשנו להכין צדה לדרך. צריך היה למהר עד כמה שאפשר. לי היה קשׁה לצאת מן העיר ולעזב את עבודת העזרה לפליטים הרבים, שהיו כבר בעיר. אפס כי לא היה איש אחר שיואיל לצאת לדרך בשעת חרום זו ולא כל שכן עם חילים בלכובצים. סכנה גדולה היתה אז לצאת מן העיר. כל הדרכים היו משובשות בכנופיות שׁודדים, שהיו מלסטמים את העוברים והשבים. רבים מן האכרים, שׁנטו אחרי הבולשביקים, היו מתנפלים גם על הבלכובצים. בכל המחוז לא היה שלטון. הפקרות גמורה. היוצא לדרך לא היה בטוח בחייו. בני בריוני, שרצו את עונותיהם בבתי האסורים, שוחררו פעם בפעם בהמיר השלטון, והם היו אורבים על הדרכים וגוזלים, וישׁ שׁהיו גם שופכים דם, וַתֵשַמְנָה הדרכים ותחרבנה. כל זה היה ידוע לי, בכל זאת קבלתי על עצמי את העבודה. נמסרה לי מאת הקומיטט כמות גדולה של בגדים, שמיכות, נעלים ולבנים לחלקם בין הנצרכים ביותר וגם סכום כסף הגון. הָחלט שׁאצא לדרך בראשׁון בשבת 24 באוקטובר.

ביום 21 באוקטובר באתי אל מעונו של סבינקוב, שם מצאתי את בולק ושׁלישו, אדם ישר והגון. פניתי אל בולק וסבינקוב בבקשה, שיתנו על ידי פקודה נדפסה בחתימתו של הגינירל, שלא יעיזו עוד לפגע ביהודים ולגזל את רכושם[22]. הם הסכימו לזה. השליש הבטיח להכין את הפקודה בטופסים אחדים אחרי הצהרים, ואמנם באותו יום קבלתי את הפקודה כתובה על מכונה. הפקודה היתה כתובה בסגנון חריף: הגינירל מְגַנֶה את מעשי החמס. הוא נלחם רק בבולשביקים ולא באזרחים. מעשי הפרעות והרציחות מַעֲטים חרפה על הצבא הנלחם לחרות ולשׁויון. העמים התרבותיים נוטים חסד לצבא המתנדבים הרוסים, אולם הם מתנגדים לכל מעשי אלמות. לאחרונה הוא מאים בעונשׁין קשׁים על אלה שיעיזו לעבר על הפקודה. הבינותי, כי היא נכתבה בידו שׁל סבינקוב. לקחתי את טופסי הפקודה והלכתי אל משרד הג’וינט, צריך היה לסדר עוד דברים אחדים לנסיעה. והנה בתחלת הערב בא שליח ויקרא לי אל מעונו של סבינקוב. הלכתי לשם בלב שָלֵו.

במעונו שׁל סבינקוב מצאתי אותו, את בלכוביץ’ ועוד לגיונר אחד. כנראה חכו שלשתם לי. בולק פנה אלי ויאמר: הלא רואה אתה, כי אני החלטתי לבער מקרב צבאי את מעשי החמס והאלמות כנגד היהודים. הוצאתי פקודה לחילי, כי כל מי שׁיעיז לפגע בהם או לשוד את רכושם ייָרה. היום אספתי את הקצינים והשבעתים, כי ילחמו בפוגרומים כמו שהם נלחמים בבולשביקים. במלה אחת, אני נכון לעזר ליהודים בכל מה שאוכל, ולכן אני דורש, כי גם אתם היהודים תעזרו לנו במלחמתנו בבולשביקים. עליכם קודם כל למסר לי את היהודים הבולשׁביקים, הנמצאים בעיר. וגם לסדר בצבאי פלוגה יהודית מיוחדת, שתלחם את מלחמתנו בבולשביקים[23]. אם את הדברים האלה תעשו אוָכח, כי אין אתם שונאים לנו ואז… ייטב לכם.

דבריו אלה הדהימוני, כלום אפשׁר למלא אחרי הדרישות המחוצפות הללו?

החלטתי לדבר אליו גלויות ויהי מה.

אדוני הגינירל, אמרתי, כלום חושב הנך, כי אנו, היהודים, הננו כאותו הילד הקטן, אשר אחרי ספגו מלקות ממורהו הוא נכון לשכח את כאבו ועלבונו ולנשק את השבט, כמעט שמורהו מסביר לו פנים או נותן לו צעצוע? הלא עוד לא קרש דם הבחורים והבחורות, צעירים וישישים ששפכו חילותיך; עוד האויר ספוג אנקת יתומים ואלמנות, צעקות נשים מעונות ובכי אבות ואמהות, והנה אתה דורש כבר, כי נכונן פלוגה יהודית, אשר תלחם את מלחמתך. אמנם, הצבור היהודי, רובו ככולו, מתנגד בהחלט לבולשביקים, אבל בצבאך לא יבואו. ולנו אין כל הצדקה להציע את הדבר הזה לפני צעירינו, מפני שנהיה להם לבוז. אלמלי באו חיליך העירה כידידים לנו, אלמלי ראינו, כי מטרתם היא רק להלחם בבולשביקים ולא להרג ולהמית, לגזל ולחמס, אז בלי ספק היו נמצאים בתוכנו צעירים, רבים או מעטים, שהיו נספחים אל צבאך; לא כן עכשיו. ברגע אחד לא תמחה כל התועבה שעשו לנו, ולא בהסברת פנים גרידא אפשר יהיה לקנות את לבנו, אלא בשורה שלמה של מעשים. אם תענש את עושי הרשעה כדי רשעתם, אז, רק אז יתחילו אחינו לתת אמון בחיליך. אבל עכשיו אין כל אפשרות למלא את דרישתך. ועל דרישתך הראשונה אוכל לענות לך, כי אין אנו יודעים מי הם הבולשביקים בעירנו, מקודם לא ידענום וכעת אין לנו עסק אתם. מלבד זאת אין אנו מלשינים ואין לך כל זכות לדרש כזאת מאתנו. בכלל אני חושב, כי בפינסק אין עכשיו בולשביקים יהודים: אלה שעבדו בבתי הפקידות של הבולשביקים יצאו מן העיר יחד עם חילם ולא נשאר מהם איש.

בשיחה התערב סבינקוב.

הוא התאמץ להסביר לי, כי אם נגלה את שמותיהם של היהודים הבולשביקים לא יחשב הדבר למלשינות. היהודים מחויבים להטַהֵר מהאשמה שמטילים עליהם, כי הם נוטים אחרי הבולשביקים, ובזה נביא תועלת לכל היהודים היושבים בעירות ובכפרים, שחיל בלכוביץ’ יכבש אותם בימים הקרובים.

הוא לא כלה עוד את דבריו, ובולק הפסיקו ויאמר אלי:

אתה מבטיח, שבפינסק אין עוד בולשביקים, בשעה שאני יודע אותם ורוֹאָם יום יום. הקצינים שלי אומרים לי פעם בפעם: “אבא, השמר, הבולשביקים היהודים מתכוננים להתנקש בנפשך, ואתה רוצה להיות סתרה עליהם”.

אם אתה אדוני הגינירל, יודע את הבולשביקים שבפינסק ורואה אותם יום, יום, מדוע אין אתה אוסר אותם בעצמך ולמה לך, כי דוקא אנו נמסר אותם בידיך?

כן, יכול אני לאסרם בלי עזרתם של היהודים, ענה בולק, אפס כי אז ירע לכל היהודים. הקצינים שלי יאמרו: הנה נמצאו בולשׁביקים יהודים בעיר ומדוע זה לא מסָרום היהודים נשואי הפנים בעצמם בידיך? מדוע התאמצו להסתיר אותם? על היהודים, שאין דעתם נוחה מן הבולשביקים, למסר בידינו את אחיהם הבולשביקים. גם האכרים באותם הכפרים שאנו כובשים, מוסרים בידינו את הצעירים הבולשביקים שלהם, וכך גם עליכם לעשות. אולם אני יודע, כי כל היהודים בולשביקים הם, קרא פתאום בקצף, כלכם הנכם שונאי רוסיה! הנה בכבוש חילי את פינסק, פתחו את בית האסורים וישחררו את האסירים, מספרם היה כמאה ועשרים איש, ומהם היו תשעים וחמשה אחוזים נוצרים ורק חמשה אחוזים יהודים. כל המשרדים של הבולשביקים מלאים יהודים. כלכם הנכם בולשביקים, כך, כלכם! וחילי צודק בשנאתו לכם. צריך לבער אחריכם, לבער עד גמירא.

אדוני הגינירל, אמרתי, כיצד אפשר להחליט כזאת? הבולשביקים רוצים לשנות את סדרי התבל, ואם יעלה חפצם בידם, למי יביאו אז תועלת, ליהודים או לאינם יהודים? לאכרים ימסרו את אדמת בעלי האחוזות, לפועלים את בתי החרשת ולנו, היהודים, מה יתנו? כמה מספר עובדי האדמה היהודים או העובדים בפבריקאות? הלא נער יכתבם. כמעט כל היהודים חיים על המסחר, על החנונות, על הסרסרות וכאלה. ובקום מחשבת הבולשביקים, הלא יהָרסו כלם ממעמדם, וכיצד יוכלו להגות חבה לבולשביקים? כלום אין בהם תבונה? וע"ד החלטתך, כי כל המשרדים של הבולשביקים היו מלאים יהודים, הרשני לומר לך, כי לא נכון הדבר. אני הייתי יוצא ונכנס פעם בפעם, בשני החדשׁים שהעיר היתה בידי הבולשביקים, בבתי הפקידות שלהם ויכול אני להבטיחך, כי מעט מאד היה מספרם של הפקידים היהודים, כמעט כלם היו נוצרים.

הנה אביא לך ראיה, כי כל השלטון של הבולשביקים הוא בידי היהודים, אמר בלכוביץ’. הבולשביקים מחללים תמיד את בתי היראה של הנוצרים ומתעמרים בכהני הדת הנוצרית, אולם באמונת ישראל הם אינם פוגעים, את קדשיהם אינם מחללים וברבנים אינם מתעמרים. כך, כל היהודים בולשביקים הם, כלם, כלם.

הרשני נא, אדוני הגינירל, לומר לך, כי לא נכון הדבר, אמרתי. הבולשביקים מתנגדים גמורים הם לאמונת ישראל ואין ליהודים כל נקודת מגע אתם. הנה ביום הכפורים שעבר, היום היותר קדוש לעם ישראל, שבו צם העם ועומד בתפלה יְמָמָה תמימה עטוף בטליתות, היום שבו שבים בתשובה גם רָפֵי האמונה ומפשפשים במעשיהם שעשו בכל השנה, ביום הנורא והקדוש הזה, נָסַבו חילים בולשביקים על בתי התפלה שלנו ויוציאו את המתפללים עטופי טליתות ויובילום לעבודה. היש חלול הקדש והתעמרות באמונתנו גדולה מזו? וכיצד תוכל להחליט, כי הבולשביקים מכבדים את אמונת ישראל?

את הדבר הזה עשו הבולשביקים, בכונה, אמר בלכוביץ’, הם ראו, כי אנו מתקרבים אל פינסק, ולבלתי יהיה לנו פתחון פה קמו ויעשו את הדבר הזה, למען נחשוב, כי המה מתנגדים גם לאמונת ישראל. אבל למה לי להרבות דברים? אני יודע, כי היהודים כלם בולשביקים הם, כלם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, וגם יד הרבנים תכון אתם. ומטרת היהודים עמוקה מאד. הבה אספר לך מה שׁשמעתי בפטרוגרד מפי רב אחד, לֶוִין שמו, אשר נשא מדברותיו בבית הכנסת הגדול לאמר: אנו היהודים צריכים לשׁרש את האמונה מלבות הנוצרים ע"י הבולשביות ואחרי אשר תכָרת האמונה מלבם, נוכל לנטע על לבם את אמונת ישראל. זוהי הפוליטיקא של עם ישראל, פוליטיקא עמוקה מאד, קרא הגינירל כמנצח, המה רוצים לפרש את ממשׁלתם על כל התבל, ואת הבולשביות לקחו להם לנשק, למען הפיק את זממם.

נעויתי משמוע את הדברים הנוראים האלה. ראיתי לפני צורר יהודים פשוט במובן היותר שׁפל של המלה הזאת, ובידו של האיש הזה, חשבתי, מסורים עכשיו חייהם ורכושם שׁל רבבות אחינו. רעדה חלפה בכל גופי. החלטתי לענות לנבל הזה כאולתו.

אדוני הגינירל, אמרתי מסופקני אם נמצא רב שׁינאם נאום כזה, ואם ישנו, אז יכירנו מקומו בבית המשוגעים. ברם, אשמות ועלילות כאלה קראנו בזמנן ב“נֹוֹבוֹיֶה וְרֶמְיַה”, בִ“גְרַז’דַנִין” וב“קִיוֹבְלַנִין” ולא חדשות הן לנו.

הגינירל נעלב. פניו אדמו וישׁלח ידו אל אקדחו, שהיה תלוי על ירכו. דמיתי, כי כרגע איָרה. סבינקוב נעץ בו את עיניו החודרות, אז השיב הגינירל את ידו מן האקדח ואת פניו הסב מנגדי בכעס.

עברו רגעים אחדים של שתיקה איומה. “מה חורש המרצח עלי?” והנה התחיל סבינקוב לדבר. הוא התאמץ להרך את הרושם הקשה, שעשו עלי דבריו של הגינירל. אמר, כי אי אפשר לחייב את כל היהודים בגלל חטאתיהם של היהודים הבולשביקים, אבל, הוסיף, הרי צריך אתה להודות, כי מספר היהודים הבולשביקים רב הוא ולכן על היהודים הישישׁים והנכבדים לבער אחרי הרעה ולהוציא אלינו את אויבינו, ואז נוכח, כי דורשי טובתנו אתם.

בשיחה התערב גם הלגיונר ומטר של האשמות, איומים והפחדות נתך עלי מכל צד. אני הייתי יחידי בין הזאבים הללו. אנוס הייתי להלחם מלחמת שפתים עם כלם, ולתת חופשה יתרה לפי יראתי. מצבי היה נורא. אבל עמדתי על דעתי, כי אין רשות למי שׁהוא לדרש מאתנו, כי נהיה מלשׁינים ואנחנו לא נעשה בשום אופן דבר כזה. ואם רוצים שׁוב לשפך את דמינו יעשו זאת, אבל ידעו, כי דמנו לא יכופר. עוד יקום גואל אשר יריב את ריבנו.

בולק התאנף מאד. שמע את אשר לא פלל. וברוב קצפו נתן חופשה לפיו.

אני רציתי לעשות שלום עם היהודים, אמר בהתרגשות, ואם היהודים אינם רוצים להשלים אתי ויוסיפו להסתיר את אחיהם הבולשׁביקים, אהיה חפשי לעשות הטוב בעיני. יש לי כבר תכנית מעובדה לפעלי: “רצח ודם”, זו תהיה הססמא שלי. אנו נגיר על ידי חרב את כל היהודים אשר יפלו בידינו, לא נחיה מהם כל נשמה. אז תקום מהומה בין היהודים. כלם ינוסו לשמע קרבתי אל אחד המקומות, יבקשו להם מפלט אצל הבולשביקים. כל הדרכים תהיינה מלאות נמלטים. הבולשביקים לא ידעו מה לעשות בהם. לא יוכלו למצא מקום לפליטים, להאכיל את הרעבים ולהמציא עזרה לחולים. המהומה תלך הלך וגדל. אנדרלמוסיה נוראה תקום בתוכם, לא ימצאו את ידיהם ורגליהם. הסדרים יפרעו, חופש המנוחה ינָטל מהם, הנמלטים יחסמו את הליכתם ויפריעו את תכסיסי מלחמתם. וזרם היהודים הנמלטים ילך הלך ורב, כלם יפלו למשא על הבולשביקים. אלפי חללים יהיו נטושים בכל הדרכים, האויר יהיה מלא אנחות גוססים, הבולשביקים יסוגו אחור בתנאים קשים וחילי ידריכם מנוחה וילך הלך והתגלגל אחריהם, עד אשׁר אבא אל מוסקבה. הבולשביקים ורבבות יהודים ימחו מתחת שמי ה’, ואני את מטרתי אשיג. אפשר, כי שמי ישאר בתולדות העמים לדראון, רוצח ושופך דם יקראו לי, אבל את רוסיה אציל, אשחרר אותה מעול הבולשביקים-היהודים. אז, יוכל להיות, כי עלי יהיה לרדת מעל הבמה ולהניח את מקומי לאחר, אבל את חפצי אשלים. כך יהיה! גמר בלכוביץ בהתלהבות ועיניו הוצתו באש התפתה.

פלצות אחזתני ובכל גופי חלפה צמרמורת. ראיתי לפני רוצח אכזרי, אדם-חיה. ישבתי על מקומי נדהם ומזועזע עד היסוד. קרבתו של האיש הזה הטילה עלי אימים. והרוצח הוסיף:

האמינה, כי כל אוכל. מאות אנשים כבר נפלו חללים בידי. אני אינני נותן את חַיָלַי להמית בידיהם את הנאשמים בבולשביות, אני ידי מוריד אותם שאולה; חרבי כבר רותה דם אדם ועוד ידי נטויה. כך אעשה, קרא בהחלטה גמורה, והיה בטוח, כי לא אשוב מפני כל.

אבל את עם ישראל לא תמחה, קראתי ברגש, רבים, רבים קמו עלינו, אבל קִימָנוּ לא נכחד ולא יִכָחֵד.

סבינקוב ראה, כי הגינירל הפריז על המדה וכי איומיו עברו גבול, והתאמץ להחליש את הרושם של דבריו. הגינירל לא יעשה כזאת, אמר בפנותו אלי, אנו עִבַדְנו תכנית אחרת, תכנית של שלום עם היהודים. אנו יודעים, כי מפלתם שׁל יוּדֶניץ, קוֹלצַ’ק ודומיהם היתה מפני הפרעות שׁפרעו ביהודים. אנו לא נלך בדרכיהם; אפס כי על היהודים להוכיח, כי הם נאמנים לנו וכי אין בלבם מחשבות רעות עלינו. עליך לקרא מחר לאספה את חשובי היהודים שׁבעיר ולהגיד להם את חפצנו, ומחר בערב תתן לנו תשובה, זכר ואל תשכח.

ושוב שׁורה ארוכה של האשמות ובלבולים, עלילות שקר, הפחדות ואיומים. ישׁבתי כמו על גחלים בוערות. התאמצתי להוכיח למאשימים את טעותם, דברתי בהתעוררות וגם בתחנונים, הסברתי, כי אין לנו כל אפשרות למלא את דרישותיהם, אולם הם עמדו על דעתם[24].

עד השעה השתים עשרה בלילה ארכו ענויי. לאחרונה חדלו ממני. נפרדתי מהם בלב כואב ונשבר. בלוית חיל שבתי הביתה. כל הלילה לא עצמתי את עיני. “מה יהיה אם יקים המרצח את דבריו?”

בבקר השׁכם גליתי את דבר השיחה ליחידי סגולה. המה התפלצו, אבל נמנעו מחוות את דעתם מה עלי לענות לגינירל. החלטנו רק, כי צריך למהר לצאת לדרך עם פלוגת החילים; חששנו פן יבטל הגינירל בקצפו את הושׁטת העזרה לפליטים. גמרנו, כי עלי לצאת לא ביום הראשון 24 באוקטובר, אלא בשבת 23 באוקטובר. הרב הרשה לעגלונים לצאת לדרך בשבת. אני סדרתי את הדבר עם איבנוב ובמשך היום הכינונו את הכל לנסיעה.

בליל שׁבת בשעה מאוחרה באתי אל מעונו של סבינקוב. תשׁובה ברורה לא היתה בפי. כנראה, רחמה עלי ההשגחה העליונה ותוציאני מן המצר. באותו יום התקבלו ידיעות מרגיזות מן החזית. סבינקוב ובלכוביץ היו טרודים, ישבו כלואים בחדר ויתיעצו. פניתי אל שלישו של סבינקוב ובקשׁתיו שיודיע לסבינקוב, כי באתי. קבלתי תשובה, כי לא יוכל לקבל אותי. נפרדתי מן השליש ואלך לביתי. הודיתי לה’ חסדו. קמתי עם שחר, סדרתי את הכל ובשמונה בבקר יצאתי לדרך.

פרק ארבעים

זה היה ביום השבת 23 באוקטובר. המיור רכוב על סוס ועל ידו שלשה פרשים עברו בראש, אחריהם פלוגת חילים, עשרים וששׁה במספר, ומאחור שמנה עגלות עם הצידה והמלבושים. החילים נתנו בשיר קולם. יהודים רבים לוו אותנו עד הָעֲבָרָה, שבה צריכים היינו לעבר את הנהר. בעיניהם היה הדבר הזה תמוה: “הבלכובצים הולכים לעזר ליהודים, היתכן?” נטפלו אלי אחדים ממכירי: “כיצד אין אתה ירא ללכת עם המרצחים הללו?” והנה פנו אלי כחמשה עשר איש ילידי העירות והכפרים הנְשַׁמִים, שנסו מתוך ההפכה אל פינסק, ויבקשו, שארשה להם להלָוות אל הַשַיָרָה. מהם היו אחדים, שרצו לבקר את מקומות מושבותיהם הקודמים, אפשר יוכלו למצא את קרוביהם המתחבאים ביערות ואת אלה שנהרגו ולא באו עוד לקבורה; ומהם היו כאלה, שקוו למצא את שארית פליטת חפציהם, שנטמנו בבתיהם הנהרסים, או שׁהָפקדו אצל האכרים מכיריהם. עפ"י בקשׁתי נתן להם המיור רשׁיון. מכל הנלוים אלינו משך את תשומת לבי נער אחד כבן 10, ניסן פרידמן, שנס אל פינסק לבדו מכל המשפחה, והוא הולך עתה לבקשׁ את אבותיו ואת אחיותיו, ועוד שתי נערות, פרדיל מילוצניק ואסתר לאה, שׁגם הן הלכו אתנו לשם המטרה הזאת. אל אלקי אבי! כמה צער, כמה יאוש וחרדה נשקפו מתוך עיניהם של האומללים הללו. הם היו כל כך נמוגים מפחד, עד שלא חפצו לסור ממני. התנגשׁו מסביבי ולא עזבוני גם לרגע: חשבו, כי בקרבתי הם יותר בטוחים. בין ההולכים אתנו היו גם כאלה, שׁקוו למצא את השפון ותפוחי האדמה, שהחביאו בבתי האכרים מכיריהם, ולהביאם לפינסק בשׁביל משפחותיהם הנמצאות בעיר. אמרו, כי פונט הלחם, שהקומיטט האמריקאי נותן לאישׁ ליום, אינו מספיק להם וסופם למות ברעב.

היום היה בהיר וצח. שמש האסיף חמם קצת את האויר וישפך את זהב אורו על השדות החשופים. כמעט כלנו הלכנו ברגל, לא ישבנו בעגלות. נכנסתי בדברים עם החילים. רובם בולשׁביקים, אשר אחרי נפלם בשׁבי נספחו אל חיל הבלכובצים. כשמעם את התועבות הנוראות שנעשו ביהודים, התרגזו. ראיתי, כי באנשׁים האלה אפשׁר לבטח ואין כל פחד לנגד עינינו. דומה, כי ביניהם ישׁ גם שנים, שׁלשה יהודים, אלא שׁאין הם רוצים להתודע אלי. חיל צעיר אחד, כבן עשרים ושתים, התענין מאד במצבם של היהודים. הוא לא הבין כיצד זה יהיה עם גדול בן שנים עשר מיליונים כל כך הפקר? כיצד זה לא יקום לעמוד על נפשו? “כל זה הוא מפני שאין לכם ארץ מולדת”, מסביר הוא לי. הנכרי הזה, יליד פלך ולדימיר, הבין בחושו הבריא, בלי כל פילוסופיות עמוקות ופלפולים נפתלים, את סבת ענויינו, ענויי עם שלם. רק בנינו אנו, בעלי הפלפול, הפילוסופיה המְעֻקָלָה והמוח העקום אינם רואים ואינם מבינים את הדבר הפשוט הזה. בושׁתי מפני הצעיר הולדימירי, ראיתי את עצמי כנזוף. הסברתי לו, כי גם לנו היהודים יש ארץ מולדת, אשר נִסַחְנוּ מעליה לפני כאלפים שנה ובעת האחרונה אנו מתאמצים לשוב אליה. “כך טוב, כך יפה”, אמר. שיחתנו התגלגלה אחר כך על הפוליטיקא, על המלחמה, על הקומונא, עד שלא הרגשתי כיצד עברה כל כך מהרה הדרך.

בשׁתים אחרי הצהרים באנו אל פְּלִשְצִ’יץ.

בדרך נודע לי, כי אצל האכרים שבפלישצ’יץ נמצאים חפצים רבים של היהודים יושבי הסביבה, וחמש פרות (בכפר הזה לא ישבו מעולם יהודים). הודעתי את הדבר למיור. אצלנו היתה כבר תכנית מעובדה של עבודתנו: לקרא את פקודת הגינירל בלכוביץ לפני זקן כל כפר ולצוות אותם, שיודיעו לכל האכרים, כי מי שיש בידו דבר מה מחפצי היהודים, עליו להודיע אודותיו לשלטון, גם לחייבם לעשות חפושים בבתי האכרים החשודים ולהודיע לשׁלטון את תוצאות החפוש. נגשנו לעבודה. נקרא זקן הכפר. קראו לפניו את הפקודה, החתימו אותו על כתב התחייבות, שימלא את המוטל עליו וידרשׁו ממנו שיאמר אצל מי נמצאים חפצי היהודים. זקן הכפר, איש ערום ונוכל, נסה בתחלה לכחשׁ, אמר, כי איננו יודע כלום. המיור אים עליו, כי הוא עתיד לתן את הדין, אם לא יגלה את האמת. נבהל הזקן והודיע שׁמות אכרים אחדים, שׁאצלם נמצאה בהמתם שׁל היהודים. נקראו האכרים. שׁלשה מהם הביאו תעודות, כי נתנו לבלכובצים סוסים תחת הפרות, אחד הצטדק, כי את הפרה הנמצאת אצלו עזבו הבלכובצים בכפר והוא זכה בה מן ההפקר. אשה צעירה אחת אמרה, כי הפרה באה לידה בתור אתנן. כל הנמצא נמסר למשמרת לזקן הכפר עד אשר יֵחָקֵר הדבר וימצאו בעליהם.

מפלישצ’יץ נסענו ללימישֶׁביץ. לי היה ידוע כבר, כי בכפר הזה נהרגו חמשׁה יהודים. בקָרבנו אל הכפר כבר נטו צללי ערב. הבתים של היהודים עם חלונותיהם השבורים ודלתותיהם הפתוחות הטילו עלינו אימה: בתוך הבתים הללו הומתו לפני ימים מספר אנשים תמימים ונקיים מעון והם קבורים בחצרותיהם, עונו נערות ונעשו תועבות נוראות. ועל יד הבתים האלו עומדים בתי האכרים. מתוך חלונותיהם פורץ החוצה אור גדול מעל הכירים וקול מצהלות בחורים ובתולות. במה חטאו הראשׁונים ובמה זכו האחרונים? שבר נורא שׁל עם שׁלם נדח ונעזב, נשכח מאל ומאדם, החי חיים של בושׁה וכלמה, שׁטוב מהם המות. והעם הזה אינו דואג לאחריתו, אינו מבקש לו הצלה עקרית ושלמה, וממשיך את חיי הקלון. ומה הפלא, כי הוא נתון תמיד למשסה, כי דמו הפקר וכבוד בנותיו מחולל?

החילים מצאו להם מלון בבתי האכרים ואנו, היהודים, נאספנו בבית אחד. המיור, שהתאכסן בבית גדול ויפה שׁל אחד האכרים העשירים, הציע לפני שאלין אצלו. אולם אני החלטתי ללון בבית אחד עם היהודים: המה הפצירו בי שׁלא אעזבם, חשבו, כי בקרבתי יהיו יותר בטוחים, ומלבד זה רציתי לבא בדברים עם היהודים, שנלוו אלי בצאתי מפינסק, ולהוָדע מהם אדות פרטי מאורעות הדמים. היהודים השתטחו על הרצפה ותיכף שקעו בשנה. נשארו אתי רק ארבעה אנשׁים, שני בחורים ושתי נשׁים. הם הסכימו לספר לי את אשר קרם, רצו להשיח לפני את אסונם. הנני רושם בזה את ספוריהם.

ספורו של העלם גודל גוטליב מכפר אוֹסוֹבֶץ.

אני גר זה שׁנים אחדות באוסובץ, אבל מפני שבחג השבועות העבר מתו ביום אחד אחותי וגיסי, שגרו בעירה פלוטניצה, וישׁאירו חמשׁה ילדים קטנים, שהגדול בהם הוא בן עשר, בלי עוזר ותומך, לכן עזבתי את אוסובץ והעתקתי את מושבי לפלוטניצה, למען אוכל להשגיח על היתומים הקטנים ולנהלם בלחם. אבי אהרן שמואל, שגם הוא גר בפלוטניצה, היה זקן בן 60 וחלש ולא יכול לעזר כלום ליתומים. אני הדרכתי את היתומים, מניתי מורה לילדים הגדולים והתאמצתי להיות להם אב ואם.

ביום השבת ד’ דחוהמ“ס נכנסו הבלכובצים אל פלוטניצה, שׁדדו, בזזו, הכו, פצעו גם הרגו אנשים. עד ”שמחת תורה“ נהרגו חמשה עשר יהודים. הבלכובצים שׁדדו כל אשר היה לי, לא השאירו כלום. כמעט כל היהודים יושבי פלוטניצה (120 משפחות) נסו אל היערים. אני נשארתי בעירה. חסתי על היתומים הקטנים ועל אבי החולה, שׁלא יכלו ללון בקור ביער, ולא רציתי לעזבם. ב”שמחת תורה“ לפנות ערב נכנסו אל הבית שני בלכובצים, נגשׁו אלי וידרשו כסף. אבי שׁכב אז על התנור והמרצחים לא ראוהו. עניתי להם, כי כל מה שהיה לי שֻדַד כבר, אין לי עוד כלום. אז התחיל אחד מהם להצליף במגלב על ראשי, על פני ועל ידי; לא פסק מהמטיר עלי את מכותיו עד שׁנקרע המגלב. אז לקח מקל והתחיל מכה בו על קצות אצבעות ידי. המכאובים היו נוראים. נשימתי קצרה ולא יכולתי גם לצעק. השודד השׁני היה עסוק כל העת בחפושים. הפך את כל אשר בבית, קרע את הכרים והכסתות, בקש בחורין ובסדקין, לא מצא כלום. והשׁודד הראשון, אחרי אשׁר יגעה ידו מרוב הכות, כונן אלי את רובהו. אני תפשתי את הרובה בחזקה בשתי ידי. איני יודע מאין באה לי גבורה כל כך רבה: המרצח לא יכול בשום אופן להוציא את הרובה מידי. השודד השני מהר לעזרתו, הוא הכה באקדחו על ראשי. זרם דם שטף על פני ונתזים נתזו על הקיר שמנגד. חושי אבדו. התחלתי מבקש מאת המרצחים, כי יחדלו מענותני ויהרגוני. הם ענו: ”אנחנו נרבה את יסורי מותך“: מדוע? שאלתי. ”דום, ז’יד“, הרעימו עלי בקולם. היתומים הקטנים עמדו כל העת ויבכו מרה והמרצחים לא שמו לב לזה. אחר כך צוו את היתום הגדול, שיביא חבל לתלותני עליו. הנער לא שמע להם. אחד המרצחים אים עליו ברובהו, אולם הנער לא זז ממקומו, עמד ואת עיניו הקמות נעץ במרצחים. צִווּנִי שאביא בעצמי חבל. אני לקחתי את חגורת אבי ונתתי להם. אחד מהם ענב עניבה בקצה החגורה וישם אותה על צוארי, הגישני אל הדלת הפתוחה, שם את קצה החגורה בסדק שממעל למשקוף, הגישׁ ספסל ויצוני לעלות עליו. מלאתי את מצותו. הוא משׁך את קצה החגורה ואת הספסל הפך ברגלו. נשׁארתי תלוי. זרם דם פרץ מפצעי ראשי וַיָצֶף את פני. התחלתי גוסס. והנה הרפה התלין מן החגורה ואני נפלתי מתעלף לארץ. מן החביטה שבה רוחי אלי. שמעתי מרצח אחד אומר לשני: ”הוא לא ימלט עוד מידינו, הבה נקרב אל הזקן“. אחד מהם אחז ברגל אבי, סחבהו וישליכהו ארצה מעל התנור, חלץ את מגפיו, אחז בו ויוליכהו. רואה אני בעד הדלת הפתוחה, כי הוא הכניס אותו אל הרפת. המרצח השני הלך גם הוא לשם. קמתי ואעמוד על רגלי. המחשבה הראשונה שנצנצה במוחי היתה, כי הם תולים שם את אבא. החלטתי לרוץ אליו, אמותה יחד אתו. יצאתי החוצה. מתוך הרפת עלו באזני צעקות אבי. הן היו כל כך נוראות עד שהכוני בתמהון. לא ידעתי נפשי. התחלתי לרוץ. אולם רגלי נשאוני לא אל הרפת, כי אם אל בית אחד האכרים, אשר בקצה הרחוב. באותם הרגעים שכחתי את הכל, נמחה מזכרוני כל מה שהיה ורק חפץ אחד היה לי להציל את נפשי. בקשתי מן האכר סמרטוט לחבש את פצעי. הוא גרשני. נכנסתי אל חצר אחת, ישׁבתי על ערמת חשש, שלפתי את מגפי, קרעתי קרע קטן מן הסמרטוטים, שבהם אני חותל את רגלי, וחבשׁתי את פצעי. אחרי נוחי מעט הרגשׁתי, כי הנני נמצא בחצר אכרה אחת מכירתי. נכנסתי אל ביתה ובקשתי ממנה, כי תתנני ללון בביתה. היא סרבה. אחרי הפצרות רבות ואחרי אשר הבטחתי לה, כי אשלם לה בעד זה, נאותה לתת לי מנוח בביתה. עליתי על התנור. המחשבה מה היתה לאבי ומה שלום היתומים הקטנים לא נתנה לי מנוחה, היא נקרה במוחי כמרצע. עברו כשׁלשׁ שעות. שמתי נפשי בכפי וארוץ הביתה. מצאתי אותו הרוס, החלונות שבורים, הדלתות עקורות והתנור נתוץ. נר לא דלק בבית, היה חושך. בחדרים לא נמצא אישׁ. מן הפרוזדור עלה באזני קול נאקות גוסס. הדלקתי גפרור ואראה את אבי. אויה, לו חשׁכו עיני ולא ראיתי את המראה הנורא הזה. אבא מוטל לארץ. ידו הימנית גדומה מתחת לכתף והיא תלויה רק על עור הבשר, ידו השמאלית שבורה, והוא כלו מתבוסס בנחל דם. כרעתי על ברכי אצלו והתחלתי מדבר אליו. הוא לא ענני. רק נאקותיו קרעו את לבי. התבוננתי אליו היטב והנה גם ראשו רצוץ. עזבתי את הגוסס ונכנסתי אל המטבח. שם מצאתי את היתומים הקטנים יושבים צפופים בפנה ורועדים. בעמל רב הוצאתי מפיהם דברים אחדים: ”את אבי תלו מתחלה, אחר כך הורידוהו מעל התליה חי ויביאוהו אל הפרוזדור, שם קטעו את ידו האחת בסיף ושברו את ידו השנית. אחר כך צווהו לעמד על רגליו. הוא קם ונפל, קם ונפל. אז העמידוהו בפנה והתחילו מכים את ראשו פעם אל הקיר האחד ופעם אל הקיר השׁני. אחרי התקלסם בו, הפילוהו לארץ וירוצצו את ראשו באחורי הקרדום“. דמיתי, כי בינתי תסתתר. כמטורף עזבתי את הבית ואת היתומים האומללים ואנוס שׁוב אל בית האכרה. שׁני ימים התחבאתי שם, לא בבית אלא ברפת. קדחת קשׁה תקפתני. הייתי הוזה מתוך חום. בלילה השלישי יצאתי מן הרפת, מבלי דעת מדוע ולמה, והתחבאתי בערמת חששׁ. בבקר ראיתי ממקום מחבואי, כי חיל נכנס אל הרפת: הוא בא לבקשׁני שמה, נערי האכרים גלו לו את מקום מחבואי. רגעים אחדים בקש ברפת, אחר כך יצא ומפתחי פיו נזרקה קללה. הוא נגש אל ארמת החששׁ ויתקע בו את חרבו. אה! לו נחתה אז חרבו בחזי. כנראה לא חפץ ה’ לקחת את נפשי. החרב לא פגעה בי. אחרי צאת החיל מן החצר החלטתי לנוס משם. באתי אל בית אכר אחד, הבטחתיו, כי אתן לו עגל שמן, שיש לי בכפר אחר, למען יסתירני. הוא נעתר לי. כל אותו היום התחבאתי בבית האכר ההוא. לפנות ערב באה אשת האכר במרוצה ותקרא אל בעלה: ”הנה חילים באים, הם יהרגוך על אשׁר החבאת בביתך את היהודי". חרדה אחזתני. האכר מהר ויחביאני בתוך צבור לפת, שהיה צָבוּר בפנת הבית, ובעצמו יצא החוצה לקדם את פני החילים ולעצרם מבוא אל הבית. הוא דבר רגעים אחדים עם החילים והמה הלכו. אל הבית לא נכנסו. אחרי אשר הרחיקו החילים, הוציאני האכר מתוך הלפת ויכניסני אל הרפת. השתטחתי על הקשׁ אשר על העליה ותיכף נרדמתי.

ממחרת בבקר כמעט שהקיצותי, ראיתי בעד סדק קיר הרפת פרשים עוברים ברחוב. עכשׁיו כבר בא קצי, דמיתי. והנה נכנס במרוצה בן האכר ויקרא: גודיל, רד, פרשׁים פולנים באו להביא את היהודים שׁבכאן אל פינסק. יצאתי מן הרפת ונכנסתי אל בית אבא. מצאתיו מת. היתומים ספרו לי, כי הוא מת ביום הרביעי בבקר. לקחתי את גויתו הקדושה וקברתיה בחצר ויחד עם היתומים באתי אל פינסק. בשבוע הזה נודע לי, כי אחי ברוך, שישב בעת האחרונה יחד עם אמי באוֹסוֹבֶץ, נהרג גם הוא, ואמי נמלטה משם ואיני יודע אַיֶהָ. הולך אני עכשיו לחפש אותה.

נשתתק העלם מתוך אנחה. רושם מבהיל עשה עלי ספורו. לנגד עיני נצבו אביו הגוסס של העלם וחמשת היתומים הקטנים, שראו את ענויי זקנם ואת מותו ויצטופפו בפנתם החשכה שׁני ימים ושני לילות רעבים ונבהלים. כמעט שׁנחמתי, על שׁבקשתי את העלם, כי יספר לי את אשׁר עוֹלַל לו. אפס כי איזה גרוי בלתי מובן לי לא נתן לי מנוחה. גמרתי בלבי לשמע את ספורי שאר האומללים, שׁראו את מר המות לנגד עיניהם ורק באורח פלא נשארו בחיים.

אני אספר לך, אדוני, את יסורי אני ואת מותו הנורא של בעלי, פתחה אשׁה אחת כבת שלשים. הבטתי בפני האשה והנה הם חורים כסיד, שערותיה הפכו כמעט כלן לבן. פניה חרושים תלמים, תלמים: עקבות המוראים, שעברו עליה בשלשת השבועות האחרונים. לבושה היא שמלת קיץ דקה, כולה רועדת ומבטי עיניה תועים בחרדה כעיני מטורף.

פרק ארבעים ואחד

שמי מיכלה קנוּבוֹבֶץ, מכפר לִימִישֶבִיץ‘, התחילה האשׁה,בעלי היה נפח חרוץ וזריז, מאז הבקר עד הלילה היה עובד את עבודתו הקשה ומשתכר די פרנסת הבית, גם עשה יִתְרָה. חיינו חיי שלוה, לא חסרנו דבר. והנה פתאום בא עלינו השבר. ביום ד’ א’ דחוהמ“ס עוד היו הבולשביקים בכפרנו וממחרת בבקר נכנסו הבלכובצים. תיכף התחילו ההריגות. באותה שעה היה מאיר בעלי בטחנה אשר בקצה הכפר. טחן קמח בשׁבילנו. מבתי היהודים אשר בקצה הרחוב נשמעו צעקות נוראות. חשתי, כי אסון ממשמש ובא. אספתי מסביבי את שׁלשׁ ילדותי, שׁהגדולה מהן היא בת שש שׁנים, ואשב משמימה. ”כיצד אציל את ילדי ומה שׁלום בעלי?“ פתאום נפתחה הדלת בחזקה ואל הבית התפרצו שלשה חילים אחוזי נשק. ”הבי זהב, ואם אין תיָרי“, קרא אחד מהם. אין לי זהב, עניתי. התחילו לחפש. מצאו את בגדי השבת של בעלי, ואת שמלותי שלי, הוציאו מן הארגז את כל הלבנים, גם את צפויי הכסתות הסירו וישימו את הכל בשק. ”עכשׁיו תני לנו אוכל“, קראו. ערכתי לפניהם שלחן, הגשתי להם לחם, גבינה, חמאה וחלב. גם את התבשיל שהכינותי לארוחת הצהרים לכבוד החג נתתי להם. אחרי אשר כלו לאכול, דרשׁו ממני צידה לדרך. נתתי להם את כל הלחם שהיה בארון, גבינה וספל חמאה. בקשׁתי מהם, כי ישאירו פת לחם בשביל ילדי, אבל הם גערו בי ויגרשׁוני. לקחו את הכל ויצאו. אחרי צאתם התחילו קבוצות חילים לבקר בביתי זו אחרי זו. קם פוגרום נורא. בזזו, חמסו וַיָשוֹדו כל הבא בידם, שׁברו את הארונות והארגזים, נפצו את החלונות, נתצו[25] את התנור, גם את הרצפה הסיעו: חפשו כסף וזהב. אני ישׁבתי תחתי והתאמצתי להשתיק את ילדי הבוכים. והנה נכנסה חמותי אסתר, אשת אברהם שמואל חָמִי, בוכיה ומורטת את שערות ראשה. מה קרה? שאלתי בחרדה. ”אויה, את אברהם שמואל הרגו ברגע זה“, ענתה מתוך התיפחות, ”מתחלה בזזו את הכל, לא השאירו כלום, אחר כך לקחו אותו אל חדר מיוחד, שמו על ראשו מחבת ברזל והתחילו מכים עליה בבקבוקים. אויה, מה נוראות היו צעקותיו של הזקן. לא הסתפקו בזה. כרתו את שתי אזניו בחרב ולא חדלו מהכותו. אחר כך אספו את כל אשר היה בבית ויצוו את האומלל, שהיה כלו זב דם, שיטען את הכל על עגלותיהם. הוא נשא נשוא והכָשל, נשוא ונפול. אחרי אשר נטען הכל על העגלות נפל הזקן על המטה. והנה אחז אחד המרצחים בידו, הוציאו מן הבית ויור אליו. הוא נפל מת. אויה, אויה“. ברגע זה נכנס בעלי אל הבית. למה באת הנה? צעקתי בחרדה. הוא התכונן לברח. והנה נכנס מן החוץ חיל חדש גבה קומה וישאל: ”מי כאן בעל הבית?" אני, ענה בעלי. המרצח אחז בידו, הוציאהו אל הפרוזדור, הקריבהו אל ארון המזון ויוציא את אקדחו מכיסו. הילדים התחילו בוכים וצועקים מר. ואני – עיני חשכו ולא ידעתי מה לעשות, האחוש לעזרת בעלי או אציל את הילדים? לקחתי את שׁלשת הילדים על זרועותי ואנוס אל בית אכר אחד. שם מצאתי את יצחק גיסי. הוא התחבא שם. אמרתי, אשאיר את הילדים כאן וארוץ הביתה לראות מה היה לבעלי. ברגע הזה ראיתי בעד החלון את בעלי רץ ואחריו רודפים חילים רוכבי סוסים. הוא טפס ויעבור גדר וינס. תיכף נשׁמעה יריה ואחריה נאקת חלל. הבינותי, כי בעלי כבר הומת. חפצתי לצאת מן הבית לראות מה היה לאומלל, אבל האכרה לא נתנתני. נשארתי בביתה עד הערב. אז שׁב האכר בעל הבית מעבודתו ובראותו אותי, האיץ בי לצאת מביתו. בכיתי לפניו, התחננתי, כרעתי על ברכי, נשקתי את שולי גלימתו, אבל לשוא, הייתי אנוסה לצאת. את הילדים החבאתי בַמְזָוֶה של האכר בלי ידיעתו. שבתי אל ביתי. מצאתי שם את אבי הישיש יעקב צורטוק יושׁב ובוכה. ישבתי אצלו. שנינו שתקנו. יראנו להשמיע קול. בחצי הלילה עלה באזני קול בכי ילדים מאחורי החלון. יצאתי והנה ילדי עומדים. רועדים ובוכים, ספרו, כי האכר הרגיש בהם ויגרשם.

כל הלילה ישבנו בבית. ממחרת בבקר התחפשנו כלנו בבגדי אכרים ויצאנו, אל השדה. ישבנו אצל חופרי הבולבוסים. עבר היום. בערב רחם עלינו חובשׁ הכפר נוצרי ישׁר ורחמן, ויאספנו אל ביתו. גם אשתו של החובשׁ היא טובת לב כמוהו. הם הסתירו אותנו ויכלכלונו. אבי הזקן נס אל היער. להתם נסו כל היהודים, אשר נשארו בחיים. ביום א’ הוש“ר באתי אל ביתי לראות מה נעשה שם. מצאתי בו את אבי את גיסתי ועוד נערה אחת: הם שבו לעת קצרה מן היער. כלנו כבר קמנו לצאת מן הבית ולשוב אל מחבואינו והנה נכנסו שני חילים. ”העודכם חיים?“ שׁאלו. את בעלי המיתו כבר, עניתי. ”עוד מעט נמית את כלכם“, ענו. מי יודע אם לא היו ממלאים את דבריהם, והנה הרגישו בנערות. אחזו בהן ויסחבון אל הרפת. דמינו, כי הוציאון להריגה, אולם באמת הוציאון לבשת. בשובם מן הרפת, דרשׁו החילים מגיסתי, שׁתתן להם את שתי שִנֵי הזהב שבפיה. אי אפשר היה לגיסתי להוציא את השנים, אמרה להם: הוציאו בידיכם את השנים מפי. הם ענו: ”אם נגש אליך, לא תשארי בחיים“. הגיסה נזכרה, כי ישׁ לה מנורת כסף טמונה ברפת. הלכה להביא אותה למרצחים. אחד מהם רדף אחריה ויטמאה שנית. אחרי אשר קבלו החילים את המנורה הלכו. אז הלכתי למצא את גופתו של בעלי. ראיתי מרחוק, כי הכלבים אוכלים את בשרו וחתול רובץ על חזהו. רצתי אל הכומר של הכפר, התחננתי לפניו, כי יצוה לקבר את בעלי. הוא צוה לקבר אותו ואת שלשת הקדושים האחרים, שהתגוללו עוד בחצרות (בקנובובֶץ הומתו שׁבעה יהודים, אולם שלשה מהם באו לקבורה קודם לכן) מאחורי בית הקברות של הנוצרים. האכרים אספו את ארבעת המתים ויניחום זה אצל זה. באו חילים והתחילו מרקדים על הגופים הקדושׁים ”והשׁקצות" עמדו מנגד ותצחקנה בצחוק פרוע. האכרים חפרו בור וישליכו אל תוכו את הקדושים, כהשליך פגרי כלבים, ויכסום בעפר.

ספורה של האשה נפסק פעם בפעם בבכיות וביפיחות, קשה היה לה לעצר בעד דמעותיה. גם אני לא יכולתי להתאפק ואבלע את דמעותי.

והאשה, אחרי בכותה רגעים אחדים, הוסיפה:

אל תחשב, כי רק למען הבצע המיתו האכזרים האלה אנשים. הרצח בעצמו היה להם תענוג מיוחד. שמחו לשפך דם יהודים. בכפרנו היתה אשה אחת בת תשׁעים, חולה וסומאה עין אחת, חוה טורקֶניץ שמה. ביום הראשון לבוא המרצחים אל הכפר ישבה הזקנה בחוץ וּמַפְתֵחַ ביתה בידה. נגש אליה חיל וישאל: “מאין הוא המפתח הזה?” מביתי, ענתה הזקנה. “שקר”, קרא החיל, “הוא מארגז הכסף אשׁר לך”. אחז בה ויסחבנה אחריו. האכרות בקשוהו, כי ירפה ממנה, הוא לא שמע להן, הוסיף לסחב אותה. האומללה נכנסה אתו אל מעונה ותראה לו, כי אין לה כלום. הוא לא הרפה ממנה, לקח פקעת חוטים, תְקָעָהּ בפיה ויחנקנה. האכרות קברוה אצל מפתן ביתה.

דמעות התגלגלו על לחייה הצומקות שׁל המספרת, בכתה חרש, לא רצתה להעיר את הישנים.

הגיע תורו שׁל השׁלישי.

המספר הוא יצחק גלויברמן מלוֹפַטִין. הוא לבושׁ קרעים. מתוך קרעי הַקַפְטַן הבלה אשר על בשרו מבצבצים קטעי מוך. את הבגד הזה מצא בערמת האשפה בחצר בית אביו וילבשׁהו: את בגדיו הפשׁיטו ממנו השׁודדים והוא נמלט מידם רק בכותנתו ובתחתניו. ומדבר הוא בקול רפה ונחר. עודנו נפוג ונדכא מאסונו הנורא: אביו ואמו הומתו שׁניהם בלילה אחד. למרות חולשתו חפץ מאד לספר את פרטי המאורע האיום, ידבר וירוח לו קצת.

הבלכובצים באו אל לופטין ביום ה’ ב’ דחוהמ“ס בלילה. בלופטין ישבו רק שתי משׁפחות יהודיות, משפחתנו אנו ומשפחת מרדכי יפה. עוד בבקר היום ההוא, לפני הכנסם של הבלכובצים, נודע לנו על הרציחות שׁבכפרים ובעירות הסמוכים. משפחת יפה באה להסתר בביתנו, שהיה רחוק קצת מן הדרך, קוו, כי כאן לא ימצאום השודדים. בבית היו: אבי יוסף, בן ששׁים, אמי פיגיל, בת חמשים וחמש, אני, אחי אברהם, מרדכי יפה ובתו. בחצי הלילה התפרצו המרצחים אל הבית. דרשׁו כסף וזהב. לא היה לנו מה לתת להם. התחילו הענויים. את כל הנמצאים בבית הכו בלי חמלה, רמסום ברגליהם. הכו את ראשם אל הקיר ויפצעום. אחר כך הפשיטו אותי את בגדי, הפילוני ארצה וילקוני חמשים מלקות במגלב. כאשׁר הרפו ממני קמתי ואנוס. המרצחים רדפו אחרי ויורו, אולם בחשׁכה החטיאו את המטרה. אני ברחתי אל השדה והתחבאתי. כל הלילה שכבתי ערום. בבקר שבתי אל הבית לקחת את בגדי, מצאתי את אבי ואת אמי מתים. נשאר בחיים רק אחי אברהם. הוא ספר לי את פרטי הרצח: ”אחרי אשׁר הפלו הרוצחים את מכות קרבנותיהם, צוום לצאת במחולות ולזמר, והם עמדו ויתלוצצו ויתקלסו בהם. אחר כך לקחו את אבא ויתלוהו, אולם תיכף הורידוהו מן התליה, הקריבוהו אל הקיר, הוציאו את לשונו מפיו וידביקוה במסמר אל הקיר. האומלל התעלף. לב המרצחים לא רך, התחילו מכים אותו בנצבי הרובים ואחר כך ירו אליו וימיתוהו. אחרי אשר מת כבר רוצצו את גלגלתו. אז נגשו להתעלל באם. חמשׁה עשר חילים ענוה. היא התנשאה ממקומה ותנס. המרצחים רדפו אחריה וידקרוה בחניתותיהם. היא נפלה לארץ ומעיה נשפכו". אני ואחי קברנו את אבינו ואת אמנו בחצר. את חצי ראשו של אבינו עם מוחו לא מצאנו עוד. הכלבים אכלו אותם. מכל אשר היה לנו נשארו רק שׁשׁ פרות. בשבת בראשׁית באו חילים ויקחו את הפרות, את הכרים והכסתות ואת שק הקמח שׁנשאר עוד. אז התחפשנו בבגדי אכרים וננס אל פינסק.

ולמה אתה הולך עכשׁיו עם השׁיָרה? שאלתיו.

“להוציא את אבא ואמא מקבריהם, להביאם פינסקה ולקברם בקבר ישראל”.

הנערה חנה יפה מִלופַטִין ספרה לי מה שארע לה ולאביה.

משפחתה ישבה כל הזמן בפינסק, רק לפני המלחמה עברה ללופטין. בשתי השנים הראשונות של המלחמה מתה אמה ושׁני אחיה ותשׁאר רק היא ואביה. אחרי האסון הזה התחילו להם שׁנות עוני. פרנסתם לקתה ויחיו חיי צער.

ביום השני שׁל חוהמ"ס בלילה בא הבלכובצים ללופטין. תיכף התחיל השוד. היא עם אביה התחבאו בבית יוסף גלויברמן. בחצי הלילה באו המרצחים לשם. אביה התחמק וינס והיא נשׁארה, אי אפשר היה לה לנוס. התחילו ענויים נוראים, הכו, פצעו, רמסו ברגלים והלקו. צעקות המוכים ובכים יכלו להרך גם לב אבן. המרצחים לא שמו לב לזה. הם נֶהֱנוּ ממעשה אכזריותם, הכו והתלוצצו, הכו וצהלו. ביותר נתכו מכותיהם על יצחק בן בעל הבית. הוא נשא את רגליו וינס. אז התחילו לענות את יוסף אביו. בשעה שהיו עסוקים בו התחמקה גם היא ותברח. רצה אל אשר נשאוה רגליה. באה אל היער ותשכב תחת עץ אחד. והנה שמעה בקרבתה קול צעדי אנשׁים. הבינה, כי בלכובצים הם. זחלה על ידיה ורגליה אל עמקי היער. הרגיעה קצת רק אחרי אשׁר נָדַם קול הצעדים. הקור אֲכָלָה: על בשרה היתה רק שמלה דקה. כל יצוריה רחפו. התחיל מטפטף גשׁם. הטפות הקרות חדרו אל בשרה ותדקרנה אותה כמחטים. היא הצטנפה ותשכב בלי נוע. המית הרוח בין ענפי העצים נדמתה לה כקול צעדי אנשׁים. חרדה תְקָפַתָה. כאשר האיר היום, הלכה לבקש את אביה. עברה צעדים אחדים ותצנח לארץ, עברה עוד צעדים אחדים ושוב צנחה: פחדה פן ירגישׁו בה האכרים, שהיו באים יום יום אל היער. כשתי שעות נדה אילך ואילך וכאשׁר כלו כחותיה, שׁכבה על האדמה הלחה. כתנתה ושמלתה התיבשׁו ויחם לה קצת. לפנות ערב אספה עלים יבשים שׁנשרו מן העצים ותשכב עליהם. צברה עלים גם מימינה ומשמאלה לבלתי יחדר אליה הקור. ואמנם בלילה השני לא הציק לה הקור כל כך. הסכינה עמו. אף כי לא אכלה כבר כשׁתי יממות, בכל זאת לא חשׁה רעב, רק כחותיה רפו מאד. מוחה התבלבל ודעתה חדלה מהיות צלולה. השנה תקפה אותה. שכבה תחתיה כמתעלפת. לא יכלה להניע יד ורגל.

ביום השׁלישי מצא אותה אכר אחד מלופטין, מכירו שׁל אביה. הוא רצה לקחת אותה אל הָעֲיָרָה, אבל היא יראה לחזור להתם. האכר הביא לה חבילת תבן למצע, שמלת אכרה ללבש ואדרת ישנה להתכסות. פעם בפעם היה מביא לה גם לחם וגבינה. לאט, לאט התחילו כחותיה לשוב אליה. שבוע תמים היתה ביער. לא ידעה איה אביה ומה היה לו. מקץ שבעת הימים יצאה מן היער, ולבושה שמלת אכרה באה ברגל אל פינסק. בהשׁתדלויות רבות הצליחה למצא שלשה חילים פולנים, שֶנֵאוֹתו לנסע אתה ללופטין למצא את אביה. מצאה אותו ותביאהו אל פינסק כל עוד נפשו בו. ביער היו נפוצים עוד יהודים, שנמלטו לשם מכפרים אחרים. היא בקשה את החילים לאסף גם אותם ולקחתם לפינסק, הם מאנו, לא רצו להתמהמה ביער מפחד הבלכובצים, אשׁר שוטטו שם למאות.

ואבי האומלל, סִיְמָה הנערה, חשוב כמת, מראהו משחת מאיש. עינו האחת נסתמאה. כלו עור ועצמות. מביט הוא בעינים תועות ורועד בכל גופו. אי אפשר להציל מפיו מה שארע לו ביער. מסופקני, אם אפשר יהיה לחלץ ממות נפשו.

והנה הקיצו אחדים מן הישנים. קמו, שפשפו את עיניהם וישבו אצלנו. גם להם יש מה לספר. החלה שורה של ספורים מחרידים. מעשות בתליות, בגלגלות רצוצות, בבטנים רטושׁות, בנערות מחוללות, בנשים מעונות ועוד ועוד. אינקביזיציה, אם לא גרועה ממנה. הקטלנים ענו את קרבנותיהם בכל מיני ענויים ויסורים שבעולם. מעשה בנערה אחת, אשׁר, אחרי שהתעללו בה לעיני השמש, קשׁרוה בשערותיה אל זנב סוס וסחבוה כמעט ערומה ברחובות עד שנתרסקו אבריה; מעשה באם פצועה, שׁנמלטה עם ילדיה אל היער אחרי אשׁר נהרג אביהם, ובלכתה למצא מים, למען שטף את פצעיה, תעתה מן הדרך ולא יכלה לשוב אל ילדיה. כמטורפה רצה הנה והנה ביער כחצי יום ובשובה לאחרונה אל ילדיה, מצאה אחד מהם מת מקור ומרעב.

“אל אלקים, הכלה אתה עושה לשׁארית עמך?”

פרק ארבעים ושנים

הגיעה השעה השׁנית אחרי חצות הלילה. הָעֵרים הלכו לישון. נטשו על הרצפה ונרדמו. אני לא יכולתי לתת שׁנה לעיני. משׁמע אזני הדהימני ויבלבלני. ישבתי, ולאור מנורה קטנה רשמתי לזכרון את אשׁר ראיתי ושׁמעתי. כמעט שׁהאיר הבקר יצאתי לראות את המהפכה. שורה ארוכה של בתים מנופצי חלונות. נכנס אני אל אחד מהם. חורבן ושׁממה: הדלתות מֻסָעוֹת, התנורים נתוצים, הרצפה שבורה וחפורה במקומות רבים. בתוך הבית אין כלום, מלבד שרידי רהיטים מנופצים. על גבי הרצפה מפוזרים עלים של סדורים וחומשים קרועים. עוצם אני את עיני מראות את ההרס, יוצא מן הבית הזה ונכנס אל השני. מראהו כמראה הבית הראשון. שאיה ושממה. כך אני עובר בכל הבתים. באחדים מהם נראים עוד עקבות הדם. נס אני מן הבתים האלה כמורדף על צואר. פוגש אני באכר אחד ונכנס אתו בדברים. הוא יודע את מקום קבורתם של שבעת החללים: ארבעה מהם נקברו מאחורי בית הקברות של הנוצרים ושׁלשה במקומות שונים. מחליט אני להוציא את הקדושׁים מקבריהם ולשלחם לקבורה לפינסק. – בכפר לימישביץ אין בית קברות ליהודים ואת המתים בכפר הזה מובילים תמיד לקבורה אל פינסק. – בעמל רב עלה בידי להטות את לבו של המיור, כי יסכים לזה. פונה אני אל זקן הכפר, כי ימצא אניה להוביל בה את המתים לפינסק. הוא מסרב. רק אחרי אשר צוהו המיור למלא את חפצי, השיג אניה. הַשַׁיָטִים דרשו בעד ההובלה (מרחק 15 וירסטאות) אלף רובלים. התרגזתי, כיצד דורשׁים שכר רב כזה? מדבר אני על לבם, כי יפחיתו מן השכר. מסביר אני להם, כי המה מחויבים לעזר לי לחלק לקדושים הללו את כבודם האחרון, אחרי אשר התועבה נעשתה בכפרם, אולם הם אינם מבינים את דברי. נראה, כי הם שבעים רצון, שהומתו הז’ידים, ואפשר כי הם גם שלחו ידם בבזה. עוזב אני אותם ונגשׁ להוציא את המתים מקבריהם. עומדים אנו וחופרים את קבר האחים של ארבעת הקדושים, הקבורים אחורי בית העלמין שׁל הנוצרים. חופרים בזהירות לבלתי פגע באת בגופים. והנה נראתה כף רגלו של אחד הקדושׁים. הסירונו לאט לאט את העפר מעל המת הראשון. אל אלקי אבי! האלה הם פני אדם? איזו חתיכת בשר ממוזמזה ומרוסקה, רק הזקן הלבן נראה. מסתכל אני היטב והנה קצה הזקן נשרף. אני משׁתומם על המראה. נערה נוצרית מסבירה לי, כי אחרי אשר נהרג הקדוש (נטע לֵיזֶרוּק, זקן בן ששים וחמש) שפכו המרצחים נפט על זקנו ויציתוהו. מוציאים אנו את המת הזה מקברו והנה מתחתיו עוד מת, בן יצחק קנובובץ. המת הזה יחף. “מגפים חדשים היה נעול”, מספר לי אכר אחד, “וישלפום המרצחים מעל רגליו אחרי מותו. כך עשו גם לשאר ההרוגים, רק את אדרותיהם המלוכלכות בדם לא הפשיטו מעליהם”. הוצאנו את ארבעת הקדושׁים, שמנו אותם על עגלה ונלך למצא את קברותיהם של שׁלשת החללים הנשׁארים. לקראתי אכר צעיר. שׁואל אני אותו, אפשר הוא יודע את מקום קבורתם של שלשת החללים. הוא יודע ונכון להראות לי. הולכים אנו יחד. מה היה יחסם של היהודים לאכרים? שׁואל אני אותו. “יחס טוב מאד”, הוא עונה, “היהודים שׁבכפרנו כלם ישׁרים. הרבה אני מצטער על הפוגרום. בלעדי היהודים קשה לחיות בכפר”. ומדוע זה עמדתם מנגד ולא חשׁתם להצילם? שואל אני. “יראנו”,עונה האכר. “מקנא אתה ליהודים?” שואל החיל הבלכובצי ומכונן את רובהו לעומתך. “מה לעשות? צריך לחשׁות”.

“הנה הבית של אבא גלויברמן”, קרא פתאום האכר. “איש ישר מאד היה היהודי הזה והנה קמו עליו ויהרגוהו”. נכנס אני אל הבית. כלו הרוס וריק. על הרצפה מפוזרים “שׁמות” של סדורים ומחזורים. עיני נמשכו אל עלה אחד מלוכלך בדם. מרים אני אותו. לנגד עיני מופיעות השורות הראשונות של הפיוט למוסף של יום ראשון לשבועות: “אתה הנחלת תורה לעמך וכאב את בן אותם יסרת”. כאב את בן? אל רחום, כלום כך מיסר אב את בנו? “אם כבנים אם כעבדים”. אבל גם את העבדים אין עונשין כך. ורגשׁ קשה מהול במחשבות של כפירה תוקפני. שאלת הנביא “איה אלקי המשׁפט” מנקרת במוחי וקורעת את לבי לאלפי קרעים. רגעים אחדים אני עומד משמים ונדהם. מבליג אני על יגוני ונס מן הבית. פוגש אני אכרה זקנה. הגידי נא לי, סבתא, מי בזז את שארית הפליטה, שׁהשאירו הבלכובצים? “שלנו”, עונה האכרה. “לקחו את הרהיטים, את הבולבוסים, את התבואה, את הכל”. אנה נסו היהודים אחרי ההרגה? שואל אני. “אל היער, עונה האשה, ”מתענים הם שם בקור וברעב. הלילות כל כך קרים עכשיו, לא כמו בכל שנה. קוצף אלקיכם עליכם וישלח בכם את החרב, את הרעב ואת הקור; הנה בשבוע העבר מת ילד אחד ביער בקור ואמו קְבָרַתו בידיה אחורי הטחנה, אשׁר בַחַוָה הסמוכה".

עובר אני לפני בית הכומר. נכנס אני אליו. מתחיל שואל אותו: מה הוא יחסם ההדדי של היהודים והאכרים? “איני יודע”, עונה הכומר, “היהודים יושבים בקצה הכפר מזה ואני בקצה השני”. במה עסקו היהודים? “נפחים, וסנדלרים, ישׁ ביניהם גם נגר אחד, אולם יכולים להשתמש בבעלי המלאכה אשר בפינסק, העיר אינה רחוקה מאתנו”. כמה משׁפחות של יהודים גרו בכפר? “לפני המלחמה היו ארבעים משׁפחות, בבוא הגרמנים הנה גרשו 22 משפחות ושמנה עשרה נשארו”.

הכומר מתיחס בשויון נפש לרצח ולפרעות, אינו רוצה לגלות את מחשבותיו, אבל הן מבצבצות מתוך תשובותיו.

עד כה ועד כה הוציאו מקבריהם את שלשׁת הקדושים הנשארים, את כל המתים הנחנו בסירה. פניתי אל המיור וספרתי לו, כי השיטים דורשים אלף רובלים בשכר הובלת המתים לפינסק. הוא התרגז. קרא לשיטים ויצום לקחת בשכרם רק שש מאות רובלים. נתתי לשיטים פתקא אל הקומיטט האמריקאי בפינסק. הם הפליגו.

המיור הזמין את זקן הכפר, קרא לפניו את פקודת הגינירל ויצוהו לחתם על התחייבות, שיודיע לאכרים על דבר השָׁבת הרכוש של היהודים. הזקן נסה לסרב, אבל אחר כך חתם ויצא מתוך כפיפת ראש.

כבר היתה השעה הששׁית לפנות ערב. יצאנו לדרך. דרכנו היתה אל הכפר ווּוִויץ דרך הכפר מִיסְיַטִיץ‘. המיור אץ אל ווִּוויץ ולא רצה להתעכב במיסיטיץ’. במיסיטיץ, אמר, לא יוכל למצא לו בית גדול ללון, תחת אשר בווּוִויץ ימצאנו. לי נודע, כי במיסיטיץ נמצאים חמשה הרוגים. החלטתי להוציא גם אותם מקבריהם ולהביאם לקבר ישראל. פניתי בבקשה אל המיור, כי ישאיר אחדים מחילו לשמר אותנו עד שנוציא את הקדושים. הוא ענני, כי אין לו רשות לחלק את פלוגתו. נכנסתי בדברים עם חיל צעיר, כבן עשרים, שהכרתיו לטוב לב ורחמן, ובקשתי ממנו שישׁאר אתי במיסיטיץ’ שעות אחדות, עד שנוציא את המתים. הוא נאות.

בשׁמנה בערב באנו אל מיסיטיץ. המיור קרא לזקן הכפר, צוהו, כי מחר בבקר יבא אל ווּוויץ לחתם על התחייבות, ואחרי כן אחז דרכו הלאה. אני פניתי אל בעלי העגלה ולהיהודים, שנטפלו אלינו בצאתנו מפינסק, ובקשתים, כי ישׁארו אתי במיסיטיץ. הם הבטיחו, אולם בעשותי הנה והנה התחמקו כלם ויסעו עם כל הפלוגה. נשארו אתי רק החיל הצעיר ושׁלשה בעלי עגלה. נגשנו לעבודתנו. שני קדושים, מאיר גוטליב ושאר בשרו איסר גוטליב, היו קבורים בחצרו של הראשון. פתחנו את שׁני הקברים, אולם תיכף נוכחנו, כי בחשׁכת הלילה לא נוכל לכלות את מעשנו. חפירת שני הקברים ארכה שׁלש שעות. כבר הגיעה השעה השתים עשרה ועלינו היה עוד למצא את קברותיהם של שׁלשת הקדושים האחרים. החלטנו ללון במיסיטיץ ולכלות את מעשנו מחר בבקר השכם. כסינו את שׁני הקברים בקרשים ונכנסנו אל בית אכר זקן ללון שׁם.

נכנסתי בדברים עם האכר. הוא ספר לי, כי עד המלחמה היו בכפר הזה 40 משפחות של יהודים, בפרוץ המלחמה גורשו כלן בפקודת השלטון הצבאי לסטולין, לא נשׁארה בכפר גם נפש יהודי אחת, רק לפני שנה, אחר הכרת ברית השלום בין הגרמנים והבולשביקים, שבו אל הכפר חמש משפחות ובארבע מהן ישׁ קרבנות של הבלכובצים, רק משׁפחה אחת נצלה. היהודים חיו בשלום ובידידות עם האכרים. כל היהודים היו ישרים מאד ואדוקים באמונתם. לחמשׁ המשפחות היה גם בית תפלה יפה. בערב, בערב היו נאספים גם היהודים, גם האכרים אל ביתו שׁל מאיר גוטליב הנהרג. מאיר היה כבר בן 75 שנה, איש יודע את התבל וחכם. מה נעימים היו דבריו ושיחותיו. את כל האכרים היה מנהל בעצתו ומְתַוֵך ביניהם בכל ריב ומדון. האכרים היו מכבדים אותו מאד ולא עשו כלום טרם ישׁאלו בעצתו. גם קרובו איסר היה אהוב לכל. עלם חכים וזריז היה, אוהב עבודה ומעורב בין הבריות. צר מאד על היהודים הישרים האלה, מוסיף האכר מתוך אנחה, מרגישים אנו, כי בלעדי היהודים קשה יהיה לנו לחיות.

“ומה אתה יודע על מותם ועל פרטי הרצח? אני שואל”.

בהוָדע בכפרנו מפי עוברים ושבים על הרציחות שבכפרים הסמוכים, מהרו הצעירים היהודים להמלט, נשארו רק הזקנים לשׁמר את רכושם, חשבו, כי לזקנים לא יעשו רעה, אולם שׁגו. המרצחים לא נשאו פנים גם לזקנים. כחיות רעות התנפלו עליהם ויהרגום, אחרי שדדם מהם את כל אשר היה להם. למאיר גוטליב היו 4 פרות, 2 עגלים, סוס, מאה פוד בולבוסים, שאסף מגנו, אשר עבד אותו בידיו מבלי שים לב לזקנותו, ושפון; את הכל שדדו השודדים. גם את הכסף המזומן שהיה לו לקחו ואת רהיטיו נפצו כלה. מאיר ואשתו נסו בשעת הפרעות אל הכפר סוֹלוֹמִיץ הקרוב ויסתתרו בערמת שחת בשדה. שם מצאו הרוצחים את מאיר וידרשׁו ממנו כסף, לא היה בכיסו כלום. הוא הלך אתם אל סולומיץ ללות כסף מאת מכיריו, אולם לא השיג מאום. אז קשרוהו האכזרים אל זנב סוס ויסחבוהו ויכניסוהו אל בצה ושם חנקוהו. גויתו היתה מושלכת בבצה שני ימים. אכר אחד מכירו מצאהו בבצה, הוציאהו ויטמנהו בערמת חשש. כאשר שקט קצת, יצאה אשת מאיר, גיטיל שׁמה, ממחבואה ותשׁב אל מיסיטיץ, שׁם נודע לה שבעלה נרצח. היא שכרה אכר להביא את המת אל מיסיטיץ. מפני שלא היה לה כסף, נתנה לו בשכרו את ארון המזון, שנשׁאר לפליטה. האלמנה קברה את בעלה בידיה בחצרה. וקרובו איסר, אשר התחבא בבית אכר שכן, יצא ממחרת ממחבואו ויכנס אל חצר מאיר לראות מה נהיתה שם. מצאהו רוצח ויכהו בסיף על ראשו, חצי ראשו הותז והוא מת מתוך יסורים קשים.

כן, אכזרים נוראים המה, הבלכובצים, גמר האכר, אין רחמים בלבם, גרועים הם מן החיות אשר ביער. עודנו משוחחים והנה נשמע בקצה הכפר קול יריה. רעדה אחזתנו. גם החיל נבהל. בעיני פחדים הבטנו זה אל זה.

כעבר עת קצרה נכנס זקן הכפר ויאמר: “הנה ארבעה בלכובצים באו אל הכפר וידרשו מאשׁתי שבולת שׁועל בשׁביל סוסיהם. אני לא הייתי בבית. אשתי אמרה, כי אין לה ש”ש. אז הכוה מכה רבה וגם ירו באויר למען הפחידה. לקול צעקות אשתי שבתי אל ביתי ובעמל רב מצאתי בשׁבילם שׁבולת שׁועל". כנראה, בא הזקן להזהירנו, כי נבקש לנו מפלט, אולם לא הוציא את הדברים מפיו. החיל שלנו אמר: אני לא אנוס מכאן. אם למות, אמות מות גבורים.

ובעלי העגלה התמלאו עלי: “מדוע עצרת אותנו כאן? צריכים היינו לעשות דרכנו יחד עם פלוגת החילים”. התאמצתי להרגיע אותם, אולם גם לבי מלא חרדה ופחד. “כנראה, יתוספו הלילה עוד ארבעה חללים אל מאות היהודים שׁהומתו במקומות האלה”. אבל הרי שליח מצוה אני, חפצתי לנחם את עצמי, ו“שליחי מצוה אינם נזוקין”, אולם כלום בתקופת דמים זו אפשר לבטוח במאמרים כאלה? צריך להכין למות. במחשׁבתי נפרדתי ממשפחתי.

בכונה עצרתי את זקן הכפר עד חצות הלילה והרביתי אתו שיחה. בצאתו, הציעו לנו משכב על הקרקע. בעל הבית ומשׁפחתו שׁקעו מהרה בשנה, אלם אנחנו היהודים לא נָתַנוּ שנת לעינינו, התהפכנו מצד אל צד ונשוחח בלאט.

כמעט שהאיר המזרח קמנו ונתפלל, ומבלי סעוד את לבנו, נגשׁנו לעבודה. הוצאנו בתחלה מן הקבר את גוית ר’ מאיר גוטליב. אי אפשר היה להכיר אותו. כבר עלה רקב בבשרו. הנחנו אותו על עגלה ונכסהו בתבן. אחר כך הוצאנו את גוית איסר קרובו. הוא היה ערום לגמרי ומושלך בקבר כשפניו למטה. מראה המת הפיל זועה. מכל ראשׁו נשארו רק הלסתות עם השנים. התחלנו מחפשים בקבר את ראשו ולא מצאנוהו. אכרה זקנה אמרה לנו. “אל תחפשו, הבלכובצים אכלו את ראשׁו”. שמנו גם את גוית הקדוש הזה על העגלה ונסע הלאה. באנו אל חצר שלמה גולדברג. הוצאנו מקבר אחד את גוית שלמה, זקן בן שמונים, ואת גוית מאיר בריסקין, בן 70. שניהם היו קבורים בבור אחד מלא רפש. מראה שני הקדושים הללו היה איום. בשרם כבר נתמזמז. באחזי בזרועו של בריסקין, למען עזור לבעל העגלה להוציאו מן הבור, נקרע שרוול בגדו והעור יחד עם הבשר הָפשט מן העצם של הזרוע. שמנו גם את שני הקדושים האלה על העגלה ונסע הלאה. בדרך מצאנו קרעי ספרי תורה ומזוזות מפוזרים, אספנום בשקים ונשימם על עגלה מיוחדה.

באנו אל מטלתא דחויה, בנויה לבדה בקצה הכפר. המטלתא הזאת נעזבה מבעליה, כי מטה לנפול, ובה מצא לו משכן משה מאיר סגלוביץ, זקן בן שׁמונים, שהיה חוזר על הפתחים. המרצחים תלוהו ויקברוהו על יד המטלתא. פתחנו את קברו, הוא היה קבור יושב, על צוארו היה עוד החבל, שעליו נתלה.

עם המשא הקדוש הזה, חמשה חללים עמוסים על שׁתי עגלות, יצאנו לדרך אל ווּוויץ.

פרק ארבעים ושלשה

בצאתנו ממיסיטיץ נטפל אלינו יהודי אחד יעקב גולדברג, חתנו של הקדושׁ מאיר בריסקין. בדרך ספר לי מה שקרה לו ולמשפחתו:

אל כפר מושבי נכנסו המרצחים ביום השני של חג הסכות אחר הצהרים. משפחתי היתה בת שבע נפשׁות: אני, אשׁתי, ארבעה ילדים, שהגדול מהם הוא בן 14, והקטן בן שנתים, וחותני מאיר בריסקין. כלנו היינו אז בבית, מלבד חותני, שהיה בבית התפלה. אנחנו היינו שלוים. לא ידענו, כי אסון נורא מתרחש ובא עלינו. פתאום עלו באזנינו צעקות איומות מן המטלתא, אשר בקצה הכפר, מעונו של משה מאיר סגלוביץ. המרצחים כרכו חבל על צוארו ויתלוהו. אשתו הזקנה רצה כמטורפת ותצעק בקולי קולות. קמתי לצאת החוצה והנה ששה מרצחים, אחד מהם יֶפְרֵיטוֹר, התפרצו אל המטבח, שׁם היתה אשׁתי לבדה, אני עם הבנים ישׁבנו בחדר. שמעתי את המרצחים שואלים את אשתי: “איה בעל הבית?” אשתי קראה לי. נכנסתי אל המטבח. המרצחים פנו אלי: “האתה הנך בעל הבית?” לא, עניתי, בעל הבית איננו עכשיו, עוד מעט ישוב. שודד אחד תפש בחזיתי, קרעה מעלי והתחיל מחפש בכיסים. הוציא את הכסף שהיה בהם ויקרא: “הבה עוד”! הוא האיץ בי: “מהרה ותן”, “מהרה ותן”. יצאתי מן המטבח אל החדר והם אחרי. אשתי נשׁארה במטבח, לא נתנוה לצאת ממנו. הילדים התחילו צועקים ובוכים בקול. המרצחים אימו עליהם בחרבותיהם, צוום שישתתקו. פתחתי את השִׁדָה והארון. הם הוציאו את הלבנים והבגדים ויחלקום ביניהם. דרשו עוד כסף, הוצאתי 2500 רובלים צריים, שהיו טמונים בארון הבגדים, ומסרתי להם. דרשׁו זהב. זהב אין לי, עניתי, תוכלו לשׁאל את שכני הנוצרים, אם יש לי זהב. הם התחילו מכים אותי באכזריות. נתתי להם את כל המכולת שהכינותי לימי החרף: שפון, קמח חטים, שׁעועית ודוחן, גם חמש ברוזות וששׁ תרנגולות. חמתם עוד לא שככה. נתתי להם גם ארגז זגוגיות לחלונות, שהיה טמון אצלי בפרוזדור. בני הגדול אמר לי: “אבא, למה הראית להם את הזגוגיות?” רוצח אחד סטר על פניו בכח וַיָזֶב את דמו, ושנים אחזו בי ויאמרו: בוא אתנו והראה לנו מה טמון אצלך בחצר. יצאתי אתם. אחרי יצאו גם אשתי ובני. כעשרים מרצחים הקיפוני. נכנסתי אתם אל הרפת והראיתי להם את הגניזה שׁלי. הם הוציאו ממנה מיחם, מדוכה, מנורות ואגן, כלם נחשת, גם שׁני שקי מלח. את הכל לקחו, לא השאירו כלום.

בצאתי מן הרפת, באו לקראתי ארבעה מרצחים ויאמרו: “חפשנו בבית זהב ולא מצאנו. איפה גנזת את הזהב?” נתתי קולי בבכי ושחותי לנשק לאחד מהם ואז הכני מרצח אחר בחרב בערפי. מן הפצע התחיל זב דם. “זהב תן!” קראו כלם. והילדים עומדים למולי ובוכים ומיללים, רועדים הם כאחוזי קדחת. לבי חִשַב להתפוצץ, לא יכולתי לראות את ענוייהם. “הצפיני אותם”, קראתי לאשתי, אבל המרצחים לא נתנוה למוש ממקומה. ושוב נתך עלי מטר מכות אכזריות, הכוני בקתי הרובים ובחרבות. לא יכולתי לעמד על רגלי ואפול והמה מוסיפים להכותי. נקבו בראשי 3 חורים. פני כוסו דם. חיל אחד כונן אלי את רובהו, ולאשׁתי צוה כי לא תזוז ממקומה, פן תומת כרגע. הילדים נתקו מאמם, התנפלו עלי ויכסוני בגופותיהם. צעקותיהם בקעו רקיעים ואשׁתי התחילה מורטת את שערות ראשׁה. חיל אחד קרא אל הלז שכונן אלי את רובהו: “בן כלבים! מדוע אתה רוצה לקחת את נפשו? אפשׁר אין לו זהב”. נגש, גזל מידו את הרובה וישׁליכהו לארץ. אז הרפו ממני. נשארתי מוטל על האדמה. חשתי, כי קרוב קצי, לא יכולתי להזיז אבר. אשתי נגשה אלי ואמרה: “יצחק, מה לך?” אני הבינותי את דבריה, אבל לא יכולתי לענות, הדבֵּר לא היה בפי, רק עיני נגרו דמעות. רמזתי לה, כי תשׁטף את הדם מעל פני. המרצחים ישבו על הסְטָיו ויצחקו.

שני צעירים נוצרים, בני שכני, יחד עם בני הגדול הרימוני וישאוני אל הבאר אשׁר בחצר השׁנית להָדיח את הדם מעל פני, אבל האכר בעל החצר גער בהם ויגרשׁם. נשאוני הלאה. אשתי רצתה ללכת אחרי, אבל המרצחים צווּה להשאר במקומה. כאשר העבירוני הנושאים אותי על יד מעונו של משׁה מאיר סיגלוביץ, ראיתי בעד החלון הפתוח את סיגלוביץ תלוי על חבל, פניו כחולים ולשונו משׁורבבה ותלויה מפיו. הרוח טלטל את הגויה הנה והנה. נדמה לי, כי הוא קורא לי. פלצות בעתתני. התאמצתי לְהַתִיק את עיני ממנו, אבל לא יכולתי. והוא רומז לי וקורא, רומז וקורא. דמי קפא בעורקי ועיני חשכו. הצעירים הביאוני אל גנה, הורידוני על ערמת חשׁשׁ, כסו את כל גופי ואת פני בחשש, לבלתי ירגישׁו בי, וילכו. יראו להשׁאר אצלי. פתאום שמעתי קול אשתי צורחת מר (זה רק נדמה לי) וכרגע נאטמו אזני. חדלתי מהרגישׁ. הקיצותי רק בלילה בבוא אלי בני, כאשׁר אספר הלאה.

בהשׁאר אשתי עם שׁלשׁת הילדים הקטנים בחצר, התנפלו עליה המרצחים והתחילו סוחבים אותה אל הבית. על זרועותיה היתה הילדה הקטנה בת השׁנתים. הילדה היתה יחפה. אשתי הורידה אותה על האדמה ובשׁתי ידיה לפתה את הגדר. המרצחים סחבוה, טלטלוה, הכוה מכות רצח, אפס כי לא יכלו להזיזה ממקומה. היא אמרה: “הרגוני תחתי ואל הבית לא אכנס”. הם התחילו חובטים את הילדה אל האדמה. צועקת הילדה, מתיפחת ומיללת, אשתי בוכה לעומתה, אולם את מקומה לא הניחה. המרצחים נגשו להסיר את עגיליה מאזניה. עגיל אחד נפתח, אולם את השני אי אפשר היה לפתוח. באותו הרגע נכנס בני הגדול אל החצר: בא לראות מה נעשה לאמא. הוא נגש להסיר את העגיל מאזנה והנה קבל מכה אנושׁה בקתה של הרובה. “קרע את העגיל יחד עם האזן”, קראו המרצחים. סוף, סוף הצליח הנער להסיר את העגיל ויתנהו להם. המרצחים שלפו מעל רגלי אשׁתי את נעליה וגרביה, הפשיטו מעליה גם את הזַ’קֶט והיא נשארה רק בשמלתה לעורה ויחפה. הם רצו להרג את בני. הוא התחמק מהם וינס. הם רדפו אחריו. השתמשה אשתי בשׁעת כושר זו, חטפה את שלשת הילדים ותנס. היה כבר ערב, הלבנה עוד לא עלתה. היא הסתתרה באורות אכר. כאשר עלה הירח, הלכה עם הילדים אל הכפר סולומיץ’, מרחק וירסטא וחצי ממיסוטיץ, ושם התחבאו.

ובני נמלט מידי רודפיו ויתחבא על עלית הגג של אכר ובלילה בא אלי. מצָאַני מתעלף. התחיל מטלטל אותי הנה והנה. פקחתי את עיני. הוא הביא לי מים ולאור הלבנה רחץ את פני וראשׁי.

שני ימים הסתתרתי עם בני בתוך החשש. ואף כי בשני הימים האלה לא בא אכֶל אל פינו, בכל זאת לא הרגשנו רעב. לפעמים היינו שותים מעט מים, שבני היה מביא בלילה מן הבאר.

ביום השני של חוהמ“ס לפנות ערב באו חילים לקחת חשש מן הערמה. הרגישו בנו. חפצו לשׁלף את מגפי מעל רגלי. קשה היה לשלפם. מגפי כאלו דבקו לעורי. חיל אחד אמר: ”צריך לקצץ את רגליו של הז’יד הזה“. החיל השׁני לא נתנהו. סוף, סוף שלפו את מגפי אני ואת נעלי בני. בתור הוספה לקחו את הפידזַ’קה שלי. הם הלכו. מכיון שנבעה מצפוננו, יראנו להשאר שם. כאשר חשך היום, קמנו והלכנו אל סולומיץ‘. הקור גבר ואנו היינו יחפים וכמעט ערומים. כיצד עצרנו כח ללכת, רק ה’ בשמים יודע. ”האדם חלש מן הזבוב וגבור מן הארי". באנו אל סולומיץ, והנה בלכובצים משוטטים אילך ואילך. האכרים לא נתנונו להכנס אל ביתם: פחדו מפני המרצחים. שבנו אל השדה. מצאנו ערמת חשׁשׁ. בה היה כעין מאורה. התכנסנו ונדחקנו שנינו אל תוך המאורה. הרגשנו את עצמנו פחות או יותר בטוחים. תיכף שקענו בשנה. כאשׁר עלה השׁחר, ראינו לא רחוק מאתנו בלכובצים משוטטים, הערמה היתה ליד הדרך. נדחקנו הלאה אל עמקי המאורה והנה איש שוכב שם. התקרבנו אליו והנה הוא מאיר גוטליב. הוא היה מת בלי מגפים ובלי בגדים. רק חלוקו ותחתוניו כסו את מערומיו. פניו היו טבולים ברפשׁ והפיקו זועה. מהרנו ויצאנו מן המאורה וננס אל הכפר לוֹסִיץ. שם התחבאנו בחורשה הסמוכה ובערב נכנסנו אל הכפר. אכרי הכפר הזה אנשים ישרים הם. האכילונו והשקונו, נתנו לנו שני זוגות נעלים של גוֹמֶא ולבני נתנו גם גלימא. אני כמעט שהייתי בטוח, כי אשׁתי ושלשת ילדי נהרגו כבר, ומה גדלה שמחתנו, בהודע לנו, כי גם הם נמצאים כאן (הם באו מסולומיץ’ אל לוסיץ‘). בבכי ובדמעות-שמחה נפגשנו. שמונה ימים היינו בלוסיץ’. מן המכות שהֻכיתי ומאבדן דמי חלשתי מאד. החלטנו לנסע לפינסק. מצאנו ספינה ההולכת פינסקה ובחשכת הלילה ירדנו בה. בבקר באנו אל פינסק. שלשה שבועות שכבתי בבית החולים עד אשר נֶחְלמתי.

וחותני, שׁהיה בשׁעת כניסתם של הבלכובצים אל מיסיטיץ’ בבית התפלה, כששׁמע את הרעש והמהומה שקמו בכפר, מהר ללכת הביתה. בדרך פגשוהו השודדים ויגזלו ממנו את כל אשר היה בכיסיו. הוא ברח מהם, בא אל השדה ויתחבא בערמת שחת. היה שם שלשה ימים. ביום הרביעי הרגישו בו המרצחים. תפשוהו, שמו עניבה על צוארו, סחבוהו ויביאוהו אל הכפר. דרשו ממנו כסף. אמר, כי אין לו כלום. “ואיה אשתך?” שאלו. היא מתה. “ובניך אים?” אין לי בנים רק בת אחת. “מה שמה?” חיה. צווהו לעבר בכפר ולקרא “חיה, חיה”. “היא תבא”, אמרו, “ותפדה אותך ממות”. הוא הוליך אותם אל הבית. כל מה שהיה בבית שודד, מצא שם רק את הטלית והתפלין שלו ויקחם אתו. המרצחים התחילו להכותו, מושכים אותו בחבל ברחוב ומכים. הביאוהו אל חצרו של שלמה גולדברג. שם היה שלמה מוטל מת. – הוא נהרג ביום השׁני של חג הסכות ועדיין לא נקבר. – הראו לו את המת ואמרו: תן כסף, ואם אין תהיה אחריתך כמוהו. הוא התחיל מבקשׁ על נפשׁו והם באחת, “הבה כסף”. הוציאו מביתו שׁל שלמה קדרות ברזל והכוהו בהן על ראשו. הוא נפל. הם לא הרפו ממנו, הוסיפו להכותו. הוא אסף את שארית כחו, קם על רגליו, התעטף בטליתו והתחיל קורא ודוי ובידו הכה על לבו. המרצחים חקו את מעשהו בקול צחוק פרוע. האכרים מכירינו ראו את הכל. רחמיהם נכמרו עליו, אבל פחדו לבקש עליו רחמים. המרצחים צוו להם להתרחק מן המקום. מרצח אחד ירה אליו פעמים, כדור אחד נחת בחזהו והשני בראשו, הוא נפל מת. המרצחים צוו לאכרים לקברו בו במקום. הם חפרו בור רחב בחצר ויקברו בו את שני החללים, את חותני ואת גולדברג.

את כל הפרטים האלה ספרו לי האכרים, ובדברם נתלו דמעות בעיניהם.

פרק ארבעים וארבעה

שׁתי וירסטאות לפני ווּוויץ עברנו דרך הכפר בוריצֶביץ’. אני לא ידעתי אם בכפר הזה יושבים יהודים, הוא גם לא נכנס ברשימת המקומות שעלי היה לבקר בהם. בכ"ז פניתי אל זקן הכפר בשאלה אם גרו יהודים כאן. כובע השרד הפולני, שׁהיה חבוש על ראשי בכל עת הנסיעה, הטיל אימה על הזקן. מתחלה גמגם ואחר כך אמר, כן, היו כאן יהודים.

והרוגים יש?

כן, ישׁ הרוגה אחת, ענני, אני יודע גם את מקום קברה.

הלכתי אתו לראות את הקבר. תל עפר בחצר הקדושה. נכנסתי אל הבית. הוא ריק, אין בו מאומה. החלונות מנופצים והתנור נתוץ. על פני הרצפה מפוזרים נוצות ו“שמות”. זקן הכפר מספר: אשׁה ישרה היתה בעלת הבית הזה, אסתר ריזיל גוטרמן שמה. חיתה בידידות עם האכרים. באו הבלכובצים. בנה של אסתר ריזיל עם משׁפחתו נסו אל היער. היא נשארה. היתה כבר זקנה, בת ששים. שני חילים תפשו אותה, סחבוה בשֹערות ראשה אל השדה, שם, אומרים, התעללו בה, אחר כך החזירוה אל חצרה וימיתוה. “ֹשֶלָנוּ” קברוה בארון. ימים אחדים הסתתרו היהודים יושבי הכפר ביער או באחו, עכשיו, כנראה, נסו אל פינסק.

ובכן, אין כאן עוד יהודים? שאלתי.

הזקן גמגםשׁוב, הבינותי, כי הוא חפץ להסתיר סוד. אמרתי לו, כי לא באתי לעשות רעה ליהודים, כי אם לעזר להם, שליח הנני מן הקומיטט האמריקאי. דברי הרגיעו אותו ויאמר:

יש כאן יהודיה אחת, בילה סולומיץ’; בעלה נס אל פינסק והיא עם ארבעת ילדיה הקטנים מתחבאים ביער. רק היום שבה אל ביתה לשעות אחדות ובערב תשוב אל היער.

הוליכני אל ביתה, אמרתי אל הזקן.

טוב, ענה.

הלכתי אחריו. בדרך הראה לי את הבתים של היהודים. אני לא הייתי זקוק לזה. בית הרוס, חלונות מנופצים ועלי ספרים קרועים העידו, כי כאן היה מעונו של יהודי. קרבנו אל מעונה של סולומיץ. הזקן הולך בראש, החיל אחריו ואני באחרונה. נכנסתי אל הבית ופחד אחזני. אשׁה רזה כשׁחיף עץ עומדת נשענה אל הקיר. עיניה נטויות למול החיל ולמולי. פניה חורים כפני מת והיא רועדת כמו מקדחת, עוד מעט ותפול. “חוסו, רחמו,” גמגמה האשה בשׁפל קול, “ילדים קטנים לי, חוסו”. הבינותי, כי היא חושׁבת אותנו לבלכובצים. והנה התפרצו מן החדר השני ארבעה ילדים קטנים יחפים ולבושׁי קרעים. הם התנגשו מסביב לאמם כטלאים המבקשׁים להם מפלט מפני חיתו טרף, והתחילו בוכים בקול. מראה פני האשה והילדים הדהימני; מלים נעתקו מפי ולא ידעתי מה לעשות. החיל קרא: “אל תיראי”, אמא, לא באנו לעשֹות לך רעה“. האשה נעצה בנו את עיניה התועות ולא חדלה מרעוד בכל גופה. נגשׁתי אליה, אחזתי בידה, הושבתיה על כסא והתחלתי לדבר אליה אידיש. רוחה שב מעט אליה. חפצה לדבר, אולם שניה דא לדא נקשו ודבריה לעו. כאשר הרגיעה קצת ספרה לי, כי אכרי הכפר אנשׁים טובים מאד, זקן הכפר, אלכסנדר בוֹרִיצֶ’בְסְקִי, הציל אותה ואת ילדיה ממות, הסתירם בביתו ויכלכלם. אהרן בעלה נס ברגל אל פינסק והיא היתה מוכרחה להשאר כאן עם ילדיה הקטנים, מפני שלא יכלו ללכת מרחק רב כזה ברגל. כאשר אי אפשר היה עוד להסתתר בכפר, נסה עם ילדיה אל היער. נשאה רעב וקור. והיום בבקר שׁבה אל ביתה להתחמם קצת. היא בקשה אותי, כי אקחנה עם ילדיה אל פינסק. הסברתי לה, כי עכשׁיו כבר עברה הסכנה: נִתְנָה פקודה מאת הגינירל לבלי פגוע ביהודים. היא לא האמינה, חשבה, כי אני מרמה אותה, רק אחרי הסברות ארוכות הרגיעה. אז קרבו הילדים והתחילו מתבוננים בי. לטפתי אותם ואקחם על זרועותי. ”מדוע נבהלתם מפני?“ שאלתי אותם, ”וכי לא הכרתם בפני, כי יהודי אני?" גם בין הבלכובצים, אומרים, יש יהודים, ענתה האשׁה.

כלמה כסתה פני לשׁמע הדברים האלה. מתוך דמעות נפרדתי מן המשפחה הזאת, אחרי תִתִי לה סכום כסף. את זקן הכפר צויתי ללכת אתי אל ווּווִיץ לשמע את פקודת הגינירל ולחתם על כתב התחיבות. הוא לא סרב וילך אתי.

באחת עשׁרה בבקר באנו אל ווּווִיץ. את המיור מצאתי בבית הכומר. הלכתי לבקר את פליטת היהודים שׁנשארו בכפר. קבצתים בבית אחד. הם ספרו לי את אסונם: כלם נָשַׁדוּ, הוכו בלי חמלה, וגם את נויהם השׁמו. יש בכפר גם שני הרוגים: אהרן בורמַן ומשׁה סַנברג, שניהם בני 55. חצי יושבי הכפר נסו אל פינסק והחצי נשׁאר כאן. סובלים הם הרבה מאד. שׁני שבועות התחבאו ביער, רק בימים האחרונים חזרו אל הכפר: לא יכלו נשוא את הרעב והקור. כלם התחננו, כי אקחם אל פינסק. הסברתי להם, כי יותר טוב לפניהם להשׁאר בכפר לשמור את בתיהם מהרס גמור. חלקתי ביניהם תמיכה ואשוב אל בית הכומר.

התגלגלה השיחה על היהודים. הכומר אמר, כי היהודים תושבי הכפר כלם ישרים. לא היה ריב ביניהם ובין האכרים. את היהודים, הוא אומר, שדדו הבולשׁביקים. בתחלה, בשעה שהכפר היה תחת שלטונם, היו יוצאים ונכנסים בבתי היהודים וידעו את כל מצפוניהם, למי ישׁ כסף, למי חפצים יקרים ולמי בנות יפות. עכשיו עברו הבולשביקים הללו אל מחנה בלכוביץ ויבאו אל הכפר ברשימה ערוכה ויבוזו ויגזלו וימיתו ויענו. חשבתי למותר להוכיח לו את טעותו. מציע אני לפניו שאלה, מדוע לא עשה כלום להציל את היהודים מגזל ורצח? הוא עונה: אנכי הייתי כל כך נבהל מתעלולי הבולשביקים והבלכובצים עד אשר לא ידעתי נפשי. יום, יום היו באים פלוגות חילים בולשביקים או בלכובצים לביתי, אוכלים, שותים ולוקחים מכל הבא בידם. הייתי שרוי כל העת בפחד. בכל זאת לא עמדתי מנגד אסונם של היהודים. לנמלטים מפלוטניצה אל פינסק נתתי מלון בביתי וכלכלתי אותם. בלילות, בלילות היו מבעירים אש בחצרי לחמם את הנקפאים. יותר מזה לא יכולתי לעשות בשׁבילם.

יצאתי אל היהודים, שׁאלתים על יחס האכרים והכומר להם. הם אמרו, כי יחסי האכרים היו לא טובים ולא רעים, אולם הכומר הוא נדיב לב ורחמן, אשתו עוד יותר טובה הימנו, הרבה עזרה להקל את גורלם המר של הנמלטים. גם הכומר שבסטכוב הוא נפש יקרה, הוא רב עם הבלכובצים, הפציר בהם שׁלא יעשו רעה ליהודים. חמשׁ עשרה משׁפחות יהודיות הסתיר בביתו וינהלן בלחם. גם שׁמר את בהמת היהודים ובשׁביל זה אבדה פרתו. בכלל אין מה להתאונן על הכמרים שבסביבה.

בווּוויץ נודע לי, כי בכפר טריבוביץ’, במרחק שש וירסטאות מווּווִיץ הצדה, נמצאו משׁפחות יהודיות אחדות וכפי הנשׁמע הן מתחבאות ביער.

גם הכפר הזה לא נכנס ברשימת המקומות, שעלי היה לבקר בהם. עפ"י סדר הדרך צריכים היינו לנסע מווּווִיץ ישר אל פלוטניצה. אולם לבי לא נתנני לבלי להמציא עזרה ליהודי טריבוביץ. פניתי בבקשה אל המיור, הסברתי לו עד כמה גדולה הסכנה ליהודי הכפר הזה המתחבאים ביער בימי הקור האלה. המיור הסכים לבקר בטריבוביץ, אולם לבלי נתמהמה הרבה יסע לשם רכוב על סוסו בלויתֹשלשה פרשים ואני אצא בעגלה. –

בשׁעה השׁלישית יצאנו לדרך. פלוגת החילים עם בעלי העגלה והיהודים, שנלוו אלינו בצאתנו מפינסק, נסעו אל פלוטניצה.

את דרכנו עשינו במהרה. כעבור שעה קלה באנו לטריבוביץ’. עמדנו באמצע הכפר. המיור שׁלח לקרא לזקן הכפר. אני פניתי אל אכר זקן אחד בשאלה אם יש כאן יהודים. האכר נמנע מתחלה לתת לי תשובה ברורה, אבל אחרי אשר אמרתי לו, כי יהודי אני, אמר: הנה שם בחצר יש יהודי. אחזתי דרכי להתם. בשׁער החצר עמד אכר צעיר לימים. לעולם לא הייתי מאמין, כי יהודי הוא. לבוש הוא גלימה שׁל אכרים, על ראשו כובע עור כבשים גדול, היורד עד אזניו, ורגליו נעולות נעלי גומא. “אתה יהודי?” פניתי אליו באידיש. הוא נבהל רגע ואחר כך ענה, כן, יהודי אני. “ואיה כל היהודים של הכפר?” ביער, ענה. “רוץ מהרה וקרא להם”, צויתיו. הצעיר נשא את רגליו וירץ ומתוך מרוצתו קרא: שם במטלתא שׁמנגד יש יהודיה. הוא רמז לי בידו על המטלתא. הלכתי לשם. נכנס אני אל המטלתא והנה אשה צעירה כבת עשרים וחמש נחפזה ומתרוצצת הנה והנה, כמבקשת לה מפלט, ואשׁה זקנה קוראה לה: “נוסי, אני אשמר את ילדך”. אל תפחדי, קראתי לצעירה אידיש, יהודי אני ולא באתי לעשות לך רעה. “ואלה רוכבי הסוסים מי המה?” שאלה האשה, כלה נרגזה ורועדת. הם נשלחו להמציא עזרה ליהודים המתחבאים ביערות. “ואני דמיתי, כי בלכובצים המה, אשר באו להמית אותנו”, ענתה האשה ותתן בבכי קולה. “חשׁבתי, כי כבר בא קצי. אני עם בעלי וכל היהודים מתחבאים כל העת ביער, רק את ילדי זה, בן 4 חדשים, השארתי במטלתא שׁל האכרה הזקנה הזאת. יום, יום אני באה כמתגנבת אל הכפר. מיניקה את הילד בשדי הצומקים וממהרת לשוב אל היער. גם היום באתי הנה להיניק את התינוק. רואה אני בעד החלון פרשׁים נוסעים. בלכובצים המה, אומרת אני לבעלת הבית, אויה לי. התחלתי לבקשׁ לי מפלט והנה נכנסת אתה”.

וכיצד אתם יכולים לשׁבת ביער בקרה כזאת? שאלתי.

“ביום אנו מבעירים אש ומתחממים כנגדה, ובלילה אנו מכבים את האש לבלתי ירגישו בנו. בהשׁמע מרחוק שעטת סוסים או צעדי אנשים, אנו זוחלים אל תחת השיחים העבותים ומתחבאים. יש שהאכרים מביאים לנו פת לחם או בולבוסים מבושלים, ויש שאנו צמים כמו ביום הכפורים. בודאי גדלו אשׁמותינו, כי הפגיע ה’ בנו את הרעה הזאת”.

“בודאי גדלו אשמותיכם, יהודים אומללים, אתם החוטאים ואלה המרצחים, שופכי הדמים, צדיקים. ומה אות, כי היושב בשמים מופיע על עצתם ואת שערי השמים שָׂתם מעבור תפלתכם”.

כעבור עת קצרה באו היהודים מן היער. הם עשרים ושתים נפש. המיור בא אתם בדברים. הם ספרו לו את אסונם וישפכו לפניו את מרי שיחם. הוא נחם אותם, אמר להם, כי יחזרו אל בתיהם, ואת זקן הכפר צוה לשמר את היהודים, ולאסר את הבלכובצים, שיעיזו לפגע בהם.

בין 22 הנפשות היה בחור אחד חולה מסוכן. הבחור הזה הוא בר אורין, למד בישיבת טֶלז. קנה גם השֹכלה עברית וכללית. הבלכובצים מצאוהו בכפר ויכוהו ויפצעוהו. בהתחבאו שלשה שבועות ביער, הצטנן ויחלה מחלה אנושה וחייו בסכנה. החלטתי לקחת אותו אל פינסק. המיור חפץ כבר לנסע לפלוטניצה והנה ברגע האחרון נודע לי, כי בכפר אוסֶמֶרוֹב, מרחק שׁל שלֹש וירסטאות מטריבוביץ, ישׁבו משׁפחות יהודיות אחדות ועכשיו הם מתחבאים ביער.

שוב פניתי בבקשׁה אל המיור והוא נעתר לי. ואף כי השעה היתה כבר מאוחרה, נסענו אל אוסמרוב. כאשר באנו שמה כבר היה ערב. מכל היהודים יושׁבי הכפר מצאתי רק שני יהודים זקנים, איש ואשתו, שאר היהודים היו ביער. שלחתי אכר לקרא להם. כלם מהרו לבוא. לא אנשׁים היו אלה, אלא צללים קודרים, כפופים ותשׁושי כח. המוראים שעברו עליהם והישיבה הארוכה ביער בקור ובכפן הכשילו את כחם וכל עוד נפשם בם. שאלתים על המאורעות שארעו אותם. ספורים ישנים ונוסחא ישׁנה: באו הבלכובצים, שדדו, גזלו, פרעו, הכו ויענו. באיזה מקרה יוצא מן הכלל לא נהרג איש בכפר בשעת הפרעות, אולם בשבוע שׁעבר נפל גם קרבן. וכך היה הדבר:

בין אלה שהסתתרו ביער היתה גם משפחת יוסף קוזנֶץ. ולו אשה וארבעה בנים, שהגדול מהם היה בן 15 שנה. כלם נשאו רעב. פעם בפעם היה אחד מבני המשפחה בא כמתגנב אל הכפר, חוזר על פתחי האכרים, אוסף מעט בולבוסים ופרוסות לחם ומביא לכל המשפחה. כך התפרנסו שׁלשה שבועות. לפני השבת הלך הבן הגדול להשיג אכל בשׁביל המשפחה. כאשׁר שב עם מעט המזון, טרם יקרב אל היער, מצאוהו שׁני בלכובצים. “אנה תלך?” הנער החריש. “בודאי להביא אוכל לאביך או לאמך, הראנו את מקומם”. הנער לא ענה. התחילו מכים אותו בלי חמלה. הנער הרים קול צעקה, אולם את מקום מחבואם של אבותיו לא גלה. בני המשפחה שמעו את צעקות הנער (זה היה רק במרחק מאה צעדים ממחבואם), לאזניהם הגיעו גם שאלות המרצחים ודרישתם, בעיניהם הנמקות ראו את מטר המהלומות, שהמטירו הרוצחים על ראש האומלל, אולם פחדו למוש ממקומם. האכזרים הוסיפו להכות את הנער ובראותם, כי לא יוכלו להציל מפיו דבר, רוצצו את גולגלתו בסיף. הנער נפל שדוד. בלילה יצאו אבותיו וישאוהו ויביאוהו אל הכפר ויקברוהו.

המיור קרא לזקן הכפר, צוהו לשמר את היהודים והחתימהו על כתב ההתחיבות. מפני שבתיהם נהרסו כמעט כלה, צוה המיור לאכרים לתת ליהודים משכן בבתיהם הם. חזרנו אל טריבוביץ. שם לקחתי אתי את הבחור החולה ונצא אל פלוטניצה.

המיור עם פרשיו שטפו במרוצתם ויעלמו מאתנו ועגלתי התנהלה לאטה. נשארנו בלי כל מנין. פחד נפל עלינו. ביותר ירא בעל העגלה ולקול עלה נדף התחיל מקלל את יום צאתו מן העיר לנסיעה מסוכנת כזאת. כשתי שׁעות נסענו בחשכה בין יערות ושיחים ולא פגשנו איש. מורא ובלהה מסביב. התאמצתי להפיג קצת את פחדו שׁל בעל העגלה ונכנסתי אתו בשֹיחה. הבחור החולה התעטף באדרת הכבשים שׁנתן לו אביו וינמנם.

פרק ארבעים וחמשה

אני הנני בעל עגלה זה עשֹרים וחמש שנים, מספר לי איש שיחי, כל הדרכים הללו נהירין לי כרחובות עיר מולדתי. מאות פעמים עברתי בהן. יודע אני כל גיא וגבע, כל מהמורה ופחת. אה! מה טובים היו הימים ההם. וסוסים היו אז, נשרים ממש. מרחק עשרים וירסטאות הייתי עובר בשעה אחת. בכל כפר וכפר היו אכסניות שׁל יהודים. הסוס היה יודע כבר בעצמו את מקום הפונדק, קרב אליו ועומד. אני יורד, סועד לבי עוגת דבש, גומע כוס יין שרף והלאה לדרך. שורות, שורות של עגלות טעונות סחורות שונות נמשכות על כל הדרכים. “ערבא טבא” “שנה טובה”. שמחה וששון. אין כל פחד. כמו בעיר מגוריך. ועכשיו, נשמו מסלות, אין עובר אורח, שמה ושאיה. בראותך מרחוק עגלה נוסעת, תאחזך פלצות: מי יודע אם לא חית פרא בדמות בן אדם לקראתך. בכפרים אין נפש יהודי. רע ומר מאד. שנים עשרות תעברנה עד אשר ישָׁכח הכל והעולם ישוב לקדמותו, ועד העת ההיא מי יודע כמה הריגות, כמה רציחות, כמה פרעות ואסונות עוד יבואו עלינו. אוי ואבוי.

הוא עצר את דבריו וישקע במחשׁבותיו.

ומה טובים היו בעלי האכסניות היהודים, הוסיף אחרי רגעים אחדים. יש שׁהייתי בא בחצי הלילה בעצם ימי החורף עד אכסניה של יהודי. קפוא אני כלי ורועד מקור. דופק אני על הדלת. תיכף היא נפתחת ואני נכנס אל הבית. חום צח ואור נעים. כרגע והנה בעלת הבית מכינה לי תה, מבשלת בולבוסים, יושב אני אל השלחן, גן עדן ממש. וכסף? כמה שתתן יקחו ממך, אין עומדים על המקח, ואם אין לך עכשיו, אין רע. יֹש שאני בא אל פונדק יהודי עם שַׁיָרָה שׁל בעלי עגלה בערב שׁבת עם חשכה, דומה, כי ביום השבת נרעב כלנו, פחד שׁוא. מגישים לנו גם פת לבנה, גם דגים ממולאים, גם בשר מצומק וגם לפתן לא יחסר, הכל כיד המלך. ויי"שׁ? שׁתה ככל אות נפשׁך. המזג לא יחסר. וכן גם בסעודת הבקר. ולסעודה השׁלישית שוב דגים עם חזרת או מלפפונים חמוצים, אכל וינעם לך. ובמוצאי שבת הנך יוצא לדרך מתוך שמחה והרוחה.

ועכשׁיו בעונותינו הרבים חסרנו כל אלה, אוי ואבוי.

שֹׁבע רצון אני, כי בעל העגלה שכח את פחדו ויפתח את סגור פיו. למצער פסק לקלל את יום צאתו אתי לדרך.

באחת עשֹרה בלילה באנו אל פלוטניצה. את שבעת הקדושים העמוסים על שתי עגלות הבאנו אל אסם ואנו מצאנו לנו מנוחה במטלתא של אכר אחד.

פלוטניצה היא עיר ההרגה במלא מובן המלה. יותר משלֹשים חללים נפלו בה, והם קבורים ברחובות, בחצרות ובשדה. מכל מאה ועשרים המשפחות שישׁבו בה (כשׁמונה מאות נפש) לא נשאר בה איש. מספר הנשים המחוללות ברפתים, על עליות הגגות וגם בחוצות לעיני השמש רב מאד. העירה הזאת מצתה את קבעת כוס התרעלה עד תומה. יהודי העיריה[26] הזאת היו כמעט כלם אמידים, היו ביניהם גם עשירים, ועכשיו נתדלדלו כלם: בתיהם נהרסו, רכושם ובהמתם היו למשסה, אין להם כלום.

רוצה אני לדעת את פרטי המאורעות. נכנס אני בשיחה עם האכר בעל המטלתא. הוא משתמט מענות. נראה, כי צורר היהודים הוא. הוגד לי, כי השתתף בבזה והרבה מהונם של היהודים נפל בידו. שני אכרים צעירים מכפר רוּקוֹבִיץ’ הסמוך, קרוביו של בעל הבית, שהיו נוכחים בשעת השיחה, אין דעתם נוחה מן הפרעות, מתרגזים המה על מעשה החמס. אחד מהם פַּוֶל בוֹהַטְקָא מרוקוביץ’ מספר לי:

ברוקוביץ’ היו שׁש משפחות יהודיות, כלם אנשים טובים וישרים, חיו בשׁלום עם האכרים, לא עשו רעה לאיש. שְׁלֵוִים היו כל העת. והנה התפרצו המרצחים אל הכפר, גזלו כסף, חפצים וסחורה, שדדו את כל הפרות. מאשה אחת, אשת טוביה סוֹשְנִיק גזלו 3000 רובלים, ועוד אנוסה היתה ללוות 5000 רובלים ולתת להם כדי לפדות את עצמה ממות. גם את הכרים והכסתות לקחו השודדים. הם לא המיתו איש, אבל ענו נערות קטנות בנות עשֹר ושתים עשרה. הגברים נסו אל היער. הנערות, הנשים והילדים התחבאו בבתי האכרים: הקור היה גדול ולא יכלו להיות ביער. הן חִלְפוּ את שמלותיהן בשמלות אכרות לבלתי יכירון. הבלכובצים אימו על האכרים, כי ימיתום אם ימצאו בביתם יהודים, אולם האכרים לא שמו לב לזה. נערה אחת (המספר קרא בשמה) הלכה לבקשׁ את פרת אביה ביער. היתה לבושה שמלת אכרה. תפסוה הבלכובצים. שלשה היו. “את יהודיה?” כחשה. הביאוה אל זקן הכפר. הוא לא היה בבית. אשׁת זקן-הכפר אמרה, כי הנערה אכרה. אימו עליה, כי יהרגוה, אם יוָדע, כי שקרה. הובילו את הנערה הלאה. שאלו. הכל אמרו, כי היא אכרה. לא האמינו. הכניסוה אל רפת ויענוה, שׁלשתם ענוה, זה אחר זה . עשרה ימים התענו היהודים ביער, והנה באו ג’נדרמים פולנים מפינסק להציל את היהודים. הוא, בוהטקא, רץ אל היער לבשֹר ליהודים את הבשורה. מה גדלה שמחתם. נפלו על צואריו וישקוהו ויבכו. גם הוא בכה אתם. עכשיו נמצאים כלם בפינסק. ברוקוביץ’ לא נשׁארה נפשׁ יהודי אחת.

מפיהם של יהודי פלוטניצה נודעו לי דברים נוראים ומזעזעים, אשׁר לשמעם סמרו שערותי. המרצחים התאמצו להרבות את יסורי מותם של הקדושים. קצצו ידים, כרתו אזנים. שפכו נפט על אנשים וישרפום חיים. שמו אנשׁים תחת מרישים עבים ויחנקום. תלו אנשׁים ברגליהם וראשם למטה עד אשר גועו ביסורים איומים. קצצו אנשים לגזרים. צוו את האומללים לזמר ולרקד ואחר כך המיתום. לאיש אחד אהרן שמואל גוטליב, זקן בן 65, שברו את ידיו ורגליו ואחר כך תלוהו. את יוסף ליב פִיבוֹבוֹז סחבו בחצי הלילה אל בית הכנסת ושם תלוהו על יד ארון הקדש. את בנימין לֶוִין, זקן בן 80 שׁחטו. יהודי זקן אחד בן שבעים הלך בבקר אל בית התפלה להתפלל, נשא אתו תיק הטלית והתפלין. ברחוב תפשוהו החילים. מתחלה שרפו את זקנו הלבן ואת פאותיו הארוכות, אחר כך הקריבוהו אל הקיר למען המיתו ביריה. הזקן בקשׁ, כי יתנוהו להתודות לפני מותו. מלאו את בקשתו. הוא התעטף בטליתו והתחיל לומר ודוי. שעה ארוכה התודה ומרצחיו עמדו לנגדו ויתקלסו בו. לאחרונה תלש הזקן ציצית אחת מטליתו ויאמר: “הנני נכון”. ירו אליו האכזרים וימיתוהו.

אשה אחת (את שׁמה אני מעלים) ספרה לי לאמר:

הבלכובצים התפרצו אל מעונה. שׁם היתה היא עם ילדתה בת 11 שׁנה. הכוה, פצעוה ויקחו ממנה את כל אשר היה לה. חפצו להתעלל בילדתה. אולם באורח פלא נצלה מידם. בעלה של האשה לקח לצבא בשנת 1914 ויאבד, כנראה נפל חלל במלחמה. יחד עם כל יהודי פלוטניצה נסה עם ילדתה אל היער. ביום ד’ אסרו חג הסכות יצאה מן היער עם עוד אשה צעירה אחת לשאב מים מן הבאר שׁבשדה. לקראתן באו שׁני בלכובצים רוכבי סוסים. אחד מהם תפש אותה, את המספרת, והשׁני את חברתה. סחבוה אל תחת העצים ויענון. שׁתיהן חלו במחלת הזמה.

פרק ארבעים וששה

עלם אחד יליד פלוטניצה, פיויל גוטרמן, ספר לי כדברים האלה.

אבותי היו עשׁירים. בשעת חלוף השׁלטונות היינו רגילים להכין סעודה שְמֵנָה לתופשי השׁלטון החדש. זה שמשׁ לנו תמיד תריס בפני הפורענות. כך עשינו גם הפעם. הבלכובצים באו אל ביתנו, התחילו מְיָרְאִים אותנו. הפצרנו בהם שישבו לאכול. הם נעתרו. ערכנו לפניהם שׁלחן מלא מאכלים טובים. לפני צאתם נתנו לנו תעודה, כי אנשׁים ישרים אנו וכי לא יגעו בנו לרעה. כעבור רגעים אחדים באו בלכובצים אחרים. הראנו להם את התעודה. הם קראוה וילכו. אחרי צאתם בא פוֹדפוֹרוּצ’יק עם חילים אחדים. הראינו גם להם את התעודה, אבל הם לא שמו לב לה. לקחו אותי ואת אבי ויוליכונו אל רפת. שם מצאנו יהודים רבים. הם ספרו לנו, כי הבלכובצים אומרים לשרפם חיים ברפת, אם לא יתנו מאת אלף רובלים. המרצחים נועצו רגעים אחדים, לקחו את כלנו ויוליכונו אל השטב. שם הפשיטו מעלי את בגדי החדשים ויחלצו את מגפי הטובים. מכיסו של אבא הוציאו שש מאות רובלים. כל זה נעשה לעיני הקצינים. היהודים אמרו, כי אין להם סכום מאת אלף רובלים במזומנים, והם נכונים לתת עשרים פרות טובות, שמחיר כל אחת חמשת אלפים רובלים. שלחו עם כל יהודי חיל להביא את פרתו. גם לי ולאבי נתנו חיל. כאשר עברנו אצלביתנו, נכנסנו אליו והנה אין בו איש, כל בני משפחתנו נסו. החפצים היקרים כבר נָשַדו, וחצרנו חפורה כלה: המרצחים הוציאו כל מה שהיה טמון באדמה. אבי נשאר בחצר ואני הלכתי עם החיל אל המרעה. מצאתי את פרתנו ואובילנה אל הקומנדנט. היה כבר בין השמשות. שם נודע לי, כי בעירה הומתו כבר יהודים אחדים. התחמקתי ואנוס. התחבאתי ברפתו שׁל יהודי עני זקן לא רחוק מביתנו. לא ידעתי איה אבא, אמא, אחותי וסָבָתי; הם הִתְבַדְרוּ ויתחבאו במקומות שונים והאחד לא ידע איה השׁני. כל יום המחרת יראתי לצאת מן הרפת. בצהרים הביא לי אבא פת לחם: לו נודע מחבואי. הוא אמר לי, כי הלילה הבא יהיה נורא מאד ויצוני ללון ברפת ולבלי לצאת ממנה. בחצי הלילה שׁמעתי קול צעקות אבא בחצרנו: חילים הכו אותו וידרשו ממנו כסף. אבא בכה ויתחנן לפניהם, כי ירפו ממנו. כשעה תמימה הכו את אבא מכת בלתי סרה. אחר כך שמעתי קול אבא אומר: יש לי עוד דנרי זהב אחדים טמונים באדמה, אוציאם לכם ובלבד שתרפו ממני. כנראה התבלבל אבא מרוב המכות, כי לא מצא תיכף את המקום, ששׁם היו טמונים דנרי הזהב. החילים חשבו בודאי, כי הוא מרמה אותם ולכן הוסיפו להכותו. כעבר עת קצרה שמעתי, כי החילים מחלקים ביניהם את הדנרים. אחר כך דרשו מאבא חפצים יקרים ותכשׁיטים. הוא נתן להם את שעונו עם שרשרת זהב, שהיו טמונים במקום אחר. הם לא הסתפקו בזה, הוסיפו להכותו. צעקותיו הנוראות הדהימוני, רעדתי בכל גופי. והנה נשתתק אבא, קולו לא נשמע עוד. דמיתי, כי המרצחים הרפו ממנו. פתאום נפתחה דלת הרפת. נכנסו חילים אחדים ומנורה בידם. באותה הרפת התחבאו גם שלש נערות. אותן מצאו ראשונה, עשו אתן מה שעשו. אני הייתי מכוסה בחשש ולא ראוני. אחרי מעשה הזמה שבו לחפש בחשש. ראיתי, כי לא אמלט מידם, קמתי ועמדתי לנגדם. תיכף התחילו מכים אותי וקוראים אל חבריהם אשר היו בחוץ: “הנה מצאנו עוד ז’יד אחד” אחזוני וישליכוני ארצה מעל עלית הרפת ומטר מהלומות בנצבי הרובים ובאקדוחים נתך עלי. שׁן אחת מפי הפילו. שאלתי: מה אתם רוצים, כסף או את נפשי? “אנו חפצים לקחת את נפשׁך”. אמרתי, אני הנני בנו של אותו היהודי, אשר מסר לכם זה לא כבר בחצר הסמוכה את כל כספו. הם לא ענו דבר, ויוסיפו להכותני. התחלתי מפציר בהם, כי לא ימיתוני ואני אתן להם חמשים אלף רובלים. “כיצד תתן לנו כסף”, שאלו, “הלא אביך כבר מסר לנו כל מה שהיה לכם?” אמנם, עניתי, אין לנו עוד כסף, אבל מפני שהכל מאמינים לי, לא יקשה ממני ללוות מאכרים אחדים חמשים אלף רובלים ולתת לכם. לא האמינו לי והוסיפו להכותני. על עלית הגג של אותו היהודי, אשר ברפתו התחבאתי, היתה טמונה סחורתנו. עליתי אתם ונתתי להם את הסחורה. הם לא הרפו ממני. אמרו, “בוא אתנו, נראה לך איזה דבר”. אחזו בידי. ויביאוני אל חצרנו. הגישוני אל דלת האסם ואמרו לי: “הביטה וראה”. לטשתי את עיני ולאור המנורה אשר בידי המרצחים ראיתי כעין כסת לבנה על האדמה. "מה זאת? שאלוני, איני יודע, עניתי. צווני להתבונן היטב. שחוֹתי והנה זָעָה הכסת, וקול נחרה, כנחרת שׁוֹר טבוח, נשמע ממנה וזרם דם פרץ מתוכה. עיני חשׁכו. לנגדי היה מוטל אבי, וגלגלתו רצוצה ממול ערפו.

“החס אתה על אביך?”, שׁאלו המרצחים בלעג.

בודאי, עניתי מתוך בכיה.

צווני להסוג אחור שלשה צעדים. ראיתי, כי קרוב קצי ואמרתי: אינני חס על אבי, הוא כבר איש זקן (בן 46 היה). “אם כה ואם כה תיָרה”, קרא אחד מהם.

הלא מוטב לכם לקחת חמשים אלף רובלים ולהשאירני בחיים, קראתי בקול תחנונים.

חשבו רגעים אחדים ואחר אמרו: לך אתנו ונמצא את הכסף אשׁר אמרת. נכנסתי אתם אל ביתנו, קויתי למצא שם דבר מה מחפצינו היקרים. לא הכרתי את הבית. החדרים מלאים אכרים יושבי עירתנו. הם צברו את הכל בשקים. קראתי להם: אחים, פדוני ממות, עד עולם לא אשכח את חסדכם. הם גם לא פנו אלי. אחד החילים הכה אותי לחי וקרא: “האכרים בקשו מאתנו, כי נמית את אביך ואותך ואתה מבקש מהם חסד!” (אחר כך נודע לי, כי נכון הדבר. בתחלת אותו הערב הרגיש אבא באכר אחד, שנשא שק חפצים מביתנו, הוא נגש אליו ויחטף את כובעו מעל לראשו, למען היות לו ראיה, כי הוא השתתף בבזה. הלך האכר, קרא לבלכובצים ויבקשׁ מהם שימיתו את אבי). אני בן יחיד לאבותי, אמרתי למרצחים, אחרי מותו שייכת כל נחלתו לי, אלך ואמכור את הנחלה הזאת לעיני שני עדים ואת הכסף אתן לכם. תחנוני ובכיי הרכו מעט את לבם. הם הלכו אתי. נכנסתי בתחלה אל בית היהודי הזקן אשר ברפתו התחבאתי. שם היו מלבד בעל הבית ומשׁפחתו עוד שלש נשים זקנות, שבעליהן התחבאו במקום אחר. ספרתי להן, כי אבי נהרג כבר ואותי מובילים למיתה, ובקשתי מהן שׁתחוסנה עלי והָלכו אל האכרים ללוות כסף בשבילי. קראתי לפניהן את שׁמות האכרים, שאוכל לקוות, כי ילוו לי כסף. אחרי תחנונים רבים נעתרו לי. החילים נשארו אתי בבית, הם התרו בי, כי יותר לא יחכו: הם רואים, כי אני רק זָכִין עִדָנָא. עברה עת קצרה. הנשים שבו והביאו ארבע מאות רובלים. החילים נתנו בצחוק קולם: במקום חמשים אלף הביאו להם ארבע מאות. את הכסף לקחו בכל זאת ואותי הקריבו אל הקיר לירותני. הנשׁים והילדים שׁהיו בבית התחילו צועקים ובוכים. בקשו מאת החילים, שיחכו עוד חצי שׁעה. בעל הבית הזקן אמר אל החילים אני אערב את העלם הזה, כי מחר יביא לכם את הכסף אשר אמר, ואם אין תמיתוני תחתיו. החילים לא נאותו, דרשו כסף תיכף. אמרתי להם: לכו אתי אל בית אכר אחד מכרי, אמכור לו את הבית ואת הכסף אתן לכם. אחרי הפצרות רבות נעתרו לי. הלכו אתי. דפקתי על חלון בית אכר אחד והעירותי אותו משנתו. הוא פתח את החלון. ספרתי לו, כי אבי כבר נהרג ועכשיו רוצים להמית גם אותי, לכן יקנה את בית אבי ובכסף אפדה את נפשי ממות. האכר גרשׁני בנזיפה.

כבר הגיעה השעה השׁלישית אחרי חצות הלילה. החילים התקצפו מאד, הכוני שׁלשׁפעמים בקתה שׁל רובה ויצווני להתרחק שלשה צעדים. חיל אחד כונן כבר את רובהו למולי. בשארית כחי אחזתי בקנה הרובה, התנפלתי לרגלי החיל ואמרתי: אם תמיתנו, תכרית את כל משפחתי. אבי כבר הומת, אמי חולה, סבתי זקנה מאד ובלי כל ספק תרדנה אחרי אבלות שאולה. החילים חשבו רגע ואחר אמרו: “נקומה נלכה אל שכונת היהודים, אפשר תמצא שׁם כסף”. הלכתי אתם. כל הבתים היו הרוסים, לא היה בהם איש. בבתים אחדים היו מוטלים מתים מתבוססים בדם. האכזרים לא האמינו, כי מתים הם ויטלטלום הנה והנה, אפשר עודם חיים. הביאוני אל בית התפלה, צווני לעלות על עלית הגג, אולי יש שם יהודים. לא מצאתי שם איש. החילים אמרו: “הובילנו אל השכונה אשר שם יושבים יהודים עניים, תאמר להם, כי את אביך כבר הרגו, קצצו אותו אברים, אברים ואותך מובילים להריגה, לכן יתנו כופר פדיון נפשך ואם אין נהרג אותך ואתהם”. הייתי אנוס למלא את דרישתם. עניים אחדים נתנו למרצחים את שארית הפליטה שׁהיתה להם ואת אלה אשר לא היה להם מה לתת רצו להרוג. נשׁבעתי למרצחים, כי האנשים האלה עניים הם, אין להם כלום. הם הרפו מהם. יצאנו מן השׁכונה ההיא. כל תקוה אבדה לי, התכוננתי למות. בדרך אמר לי אחד החילים בלחש: “מצא כסף, ואם אין תומת, אולם לא ביריה, הם יקצצוך אברים אברים, ויסורי מותך יהיו נוראים”. אני נשקתי לו ואמרתי: הלא אתה רואה, כי לא אוכל להשיג כסף, ועתה עוצה לי מה לעשות. העצה היחידה היא, אמר, כי אני אכנס אתם בשיחה וכאשר יסיחו דעת ממך, תתחמק ותנוס. יראתי לשׁמע לעצתו. ידעתי, כי בשום אופן לא יעלה בידי להמלט מהם. לאחרונה הקריבוני אל הקיר ורצו לירות אותי. התנפלתי לרגלי אותו החיל אשר המית את אבי (לי נודע בדרך מי הוא) והתחלתי לחבקו ולנשקו. הוא הדפני מעל פניו בקצף, העמיד אצלי חיל לשמרני והחילים הנשארים נטו הצדה. דומה, כי נכמרו נחומיהם עלי. הם נועצו מה לעשות אתי. והנה קרבו אלי ויאמרו: “בן כלבים, ברח אל היער או אל הבצה, פן תומת”, ואחד אמר: “סלח לנו, כי הרגנו את אביך, לא בנו האשם, כי אם באכרים”!

יראתי לרוץ דרך הרחוב, מפני שׁבלכובצים רבים שׁוטטו בו הנה והנה. בקשׁתי את החילים שילווני. החיל, אשר יעצני לנוס, רחם עלי ויוליכני אל בית היהודי הזקן, שברפתו התחבאתי. בהכנסי אל הבית, פרץ קול שמחה מפי היושׁבים בו. הם היו בטוחים, כי נהרגתי כבר. בעלת הבית אמרה, כי היא נדרה לחלק לעניים ח“י רובלים וככר לחם, אם אשאר בחיים. כמעט שׁנכנסתי התעלפתי. בעמל רב השיבוני לתחיה. נחתי מעט. אחר כך אמרתי לבעה”ב, כי עלי לנוס היערה. הצעתי לפניהם, כי גם הם ינוסו. לא הסכימו: “זקנים וחלשים הם וביער ימותו מקור”. איה אמי, אחותי וסבתי לא ידעתי. שלש הנערות אשר התחבאו אתי אמש ברפת באו לראות מה שׁלומי. קמנו ארבעתנו וננס אל היער. יום תמים התחבאנו באחו. גם פרוסת לחם אחת לא היתה לנו. לא רחוק מאתנו ישבה קבוצה של יהודים. הקור היה חזק, צרב את הבשר. אספנו קש וקנים, הבערנו מדורה והתחממנו. עברו שלשה ימים. ביום השלישי אחר הצהרים ראינו והנה יהודים רבים רצים נבהלים על פני הבצה. “מה נהיתה?” שאלנו בחרדה. האכרים הביאו לכאן בלכובצים להמית אותנו, ענו הנסים. התחברנו אליהם וננס גם אנו. הבלכובצים ירו אחרינו ושנים מן הנסים, מלכה רחל קושׁניר ונער אחד בן משה אוֹסוֹבְסְקִי נפלו חללים לעינינו, החרדה היתה נוראה. הנשים רצו לעזב את ילדיהן בבצה, למען יקל להן להמלט. אשה צעירה אחת השמיטה מידה את ילדה בן 6 חדשׁים ותברח, אולם אשה אחרת הרימַתוּ ותצילהו ממות. עת רבה רצנו על פני שלוליות מים, בצה ואחו. בא הערב. קרבנו אל חוף הנהר. מצאנו ספינה ונרד בה. החלטנו להפליג בה אל פינסק. משוטים לא היו לנו. מצאנו מקלות והפלגנו מן החוף. אחדים מאתנו אמרו, כי גם על פני הנהר נמצאים בלכובצים ולא נמלט מן המות. באנו כלנו לידי החלטה, כי אם יפגשונו בלכובצים נקפץ כולנו המימה, נטבע, ובידיהם לא נפול. בספינה היו כשלשים איש. כלם ערומים, רעבים וקפואים. התנגשנו יחד למען יחם לנו קצת. באפלה ראינו סירה שטה לקראתנו ובה שני אנשים. השתטחנו כלנו על קרקע הספינה, לבלתי ירגישו בנו. שני השיָטים עברו עלינו מבלי דבר דבר. אולם אחרי אשר הרחיקו קצת קראו: “יהודים, לאן אתם נוסעים? למצוא את המות?” אני הכרתי קולו של אחד מהם, זה היה זקן הכפר רוֹבֶץ, מודעי מכבר. הקרבנו את ספינתנו אל הסירה, למען הועץ את השׁיטים ההם מה לעשות. השיטים היו דיגים. הם אמרו לנו: “בנסיעה כזאת בלי משוטים לא תבואו לעולם אל פינסק, עלו מן הספינה והסתתרו”. ולי אמר הדיג מכרי: “אותך אני נכון להחביא אצלי”. עניתי לו, כי לא אוכל לעזב את שלש הנערות, אשר התענו כל העת אתי. אחרי הפצרות נעתר לי להחביא גם את הנערות. ארבעתנו עברנו אל סירתו ושׁאר האנשים עשו דרכם בספינה אחרינו. הדיג הביא אותנו אל אי קטן, ששם היתה סוכת הדיגים שלו. הוא הכניס אותנו אל הסוכה והסיקה, ושאר היהודים התחבאו בסוף לא רחוק מן הסוכה. היינו רעבים מאד. אמרתי לדיג, כי יביא לנו אוכל ואני אשלם לו במנופקטורה שנשארה עוד צפונה אצלי. נערה אחת הבטיחה לתת לו כסף כמה שֶׁיָשִׁית עליה ושתי נערות, שׁלאביהן היתה טחנת קיטור, הבטיחו לטחן לו קמח כל הימים חנם. הדיג הבטיח לנו עזרתו. בשני הימים הראשונים הביא לנו מעט לחם וחלב. זה עלה בידו בקשי, מפני שאשׁתו היתה מרשעת וצוררת היהודים ועליו היה לגנב ממנה את הלחם ואת החלב בשבילנו. שׁאר היהודים התכלכלו בערמונים.

עברו שׁני ימים והדיג פסק להביא לנו לחם. היינו צפויים למות ברעב. השלכתי את נפשי מנגד, יצאתי ממחבואי ובאתי אל הכפר. זה היה בבקר השכם. מצאתי בכפר נערים ונערות יהודים לבושים בגדי אכרים, תרמילים על שכמם והם חוזרים על הפתחים לבקשׁ לחם. והאכרים גוערים בהם וקוראים: “הלאה קומוניסטים”, “הלאה בולשביקים מצורעים”. נכנסתי אל בית הדיג. הוא רמז לי, כי אפנה בבקשה אל חותנו הזקן. עשיתי כך, אמרתי לזקן, כי עודני עשיר, מפני שׁכל הון אבי קבור באדמה, ואם יצילני ממות ברעב, יבוא על שכרו שבעתים. אחרי בקשׁות ותחנונים רבים נתן לי הזקן ככר לחם ומעט בולבוסים. שׁבתי אל הסוכה שמח. כל אותו היום בקשנו עצות מה לעשות, כאשר יתם הלחם הזה. עצה לא מצאנו. היאוש תקף אותנו. צריך להכון למות.

ממחרת בבקר באו “שקצים” אל הבצה הקרובה אל האי ויודיעו, כי חילים פולנים באו לבקש את היהודים המתחבאים. היהודים יראו לצאת ממחבואם, אמרו, כי מרמים אותם. אני שמתי נפשי בכפי ואלך. נלוו אלי עוד יהודים אחדים אמיצי לב. באנו אל הכפר. שם היו חילים פולנים. הם אמרו לנו, כי נשׁלחו לעזר לנו. לשמחתנו לא היה גבול. בינתים שבו כל היהודים מן המקומות שהתחבאו שׁם. כלנו באנו בלוית החילים אל פלוטניצה.

בבית מצאתי את אמי ואת הסבתא. אחותי לא היתה. נפלנו איש על צוארי השׁני ונבך. האם שאלתני: “איה רחל?” (שם אחותי) עניתי, כי אינני יודע – האחות נשארה ביער אחרי אשר נהרגו האשה קושׁניר ובן אוסובסקי. היתה יחידה, כל היהודים ברחו משם. שלשה ימים ושלשה לילות תעתה ביער בלי לחם ובלי מים. אחר כך יצאה מן היער, נכנסה אל בית אכר אשׁר בכפר ותתחבא שם ואנחנו לא ידענו – בקשׁתי את האם והסבתא שתלכנה יחד אתי ברגל אל פינסק. הן מאנו ללכת בלי האחות. נסתי לבדי אל פינסק והן נשארו לחכות לאחותי. כעבר ימים אחדים מצאו הבלכובצים את הסבתא ברחוב (גולדה שמה, היתה בת תשעים), תפשוה והכוה מכות רצח, היא מתה תחת ידם. בפלוטניצה לא היה אף יהודי אחד מלבד אמי ואחותי (היא כבר יצאה ממחבואה ותשב הביתה). שתיהן קברו את הסבתא. האכרים לא רצו לתת עגלה להוביל את המתה אל בית העלמין. האם והאחות מצאו שני אופנים עם ציר עגלה, סדרו עליהם לוחות ו“בעגלה” הזאת הביאו את הסבתא למנוחת עולמים.

העלם גמר את ספורו מתוך אנחה עמוקה. טרגדיה מרה ונוראה! יכולה היא לשׁמש חומר לרומן שלם. ובתקופת הרציחות האחרונה אין הספור הזה, אלא אחד מהרבה, הרבה ספורים איומים, דומים במעט או בהרבה לספור הזה. אזני לא הספיקו לקלוט, מוחי להבין וידי לרשם את פרטי המאורעות של ימי הדמים הללו. אני הספקתי לבא בדברים רק עם אומללים מעטים ולרשום מפיהם את אשר עבר עליהם, בשעה שמספר המעונים, השדודים והאומללים עולה לאלפים. כל האויר בעירות ובכפרים ההם מלא סוד נורא ומחריד. מתוך המית הרוח יגיע לאזניך קול אמות מבכות את ילדיהן, צעקות נערות תמימות מפרפרות תחת מעניהן ואנקות זקנים וזקנות ברגעי גסיסתם. הנך עומד בגיא הרגה גדול, גדול מאד ופלצות תאחזך בהעלותך על לבך, כי כלו זרוע גופות קדושים שׁל ישישים וישישות, צעירים וצעירות, עוללים ותינוקות, שנפלו חללים בידי חיתו אדם על לא עון. ומתעורר בך הרצון לברוח אל מקום ציה ושׁממה, להתיחד שם עם יגונך, לשאת קינה על שבר בת עמך הגדול כים ולכבות בדמעותיך את שלהבת השנאה לתבל ולאכזריותיה, המרעילה את דמך והמלחכת את מוחך ולשד עצמותיך.

פרק ארבעים ושבעה

יהודי אחד מתושבי פלוטניצה שפך לפני את מרי שיחו:

את ביתי הרסו, את רכושי גזלו, את כרי וכסתי קרעו, את רהיטי שברו, הציגוני כלי ריק. אולם כל זה הוא כאין. לא על אלה ידוה לבי, אלא על כבוד שלש בנותי המחוללות הנני בוכה יומם ולילה, ועיני לא תחדלנה מהוריד דמעות עליהן עד אשר יכסה עלי עפר קברי. בנותי היו יפות ועדינות, חמדת כל עין, והנה באו המרצחים ויאמללו אותן לכל ימי חייהן. לו המיתון לעיני, כי עתה הייתי נושֹא את אסוני בדומיה, רבים הם חללי חרב בעירתנו ובכל הסביבה, אולם חללות תאות-סוסים, מה נורא הדבר! ומעשי התכלית הללו נעשו בידי אנשׁים הנושאים, כביכול, את דגל ההשכלה, המתימרים באהבת אדם.

שני דוקטורים באו אל ביתי. בראותם את בתי הבכירה, בת עשרים, הוצתו עיניהם באש של הגיהנום. אני הרגשתי בזה כרגע, ראיתי, כי אסון צפוי לבתי. לא הספקתי עוד לקרא לה, כי תנוס, ושני המרצחים התנפלו עליה, סחבוה אל חדר אחר ושם התחילו הענויים הנוראים. צעקות בתי נקרו את מוחי ויכוני בשגעון. נאבקה בתי, נאבקה וצעקה, לאחרונה נשתתקה. המרצחים יצאו. מהרתיאל החדר הנורא. בתי שוכבת כמתה. שמלותיה קרועות והיא כמעט ערומה. על שאלתי לא ענתה דבר, עיניה תועות כעיני מטורפת. כעבר עת קצרה באו שׁני קצינים, כנראה ספרו להם הנבלים על יפיה של בתי, הם התפרצו אל חדרה, סגרו את הדלת אחריהם. בתי לא התנגדה. שכבה כאבן דומם. אחרי צאת הפראים הללו קמה בתי והתחילה מתרוצצת בחדר הנה והנה, סופקת כפיה ומורטת את שערות ראשה. דעתה נטרפה עליה. אחר כך התחילו פקידי צבא שונים מבקרים בביתי. בתי השׁנית, בת שמונה עשֹרה, שלא חפצה לעזב את אחותה המטורפת, היתה גם היא למרמס לפראים האלה. אותה טמאו שמונה נבלים זה אחר זה. לאחרונה שתתה גם בתי בת תשע את כוס אחיותיה.

אוי, בנותי, בנותי, צעק האב האומלל, בנותי, בנותי! ואני דמיתי, כי לבי יקרע לגזרים. מהרתי לצאת מאת פני האב.

לילה נדודים וזועה היה לי הלילה ההוא. לא יכולתי להסיח דעתי מכל מה ששמעתי. ביותר הרגיזוני פני האב האומלל. בבקר השׁכם יצאתי לראות את החורבן. כל הבתים היו ריקים. גם הרהיטים לא נשארו. יש בתים שנהרסו לגמרי. מעי מפלה. החצרות– שדה חרוש. השודדים חפרון ויוציאו כל מה שׁטמנו היהודים באדמה. בהכנסי אל בית אחד, עלה באזני קול אנחה מאחת הפנות. נגשׁתי לשם. לעיני נראה מראה מבהיל. על הרצפה בתוך ערמת תבן מוטלה גוית בן אדם. הזדעזעתי. שחותי והנה אשה זקנה כבת שׁבעים מכווצה ועטופה סמרטוטים לנגד עיני. “מי את?” שאלתי בלב חרד. היא ספרה לי, וקולה כאוב מארץ, כי אחרי נוס כל היהודים מן העירה נשארה לבדה, לא עצרה כח לנוס. כל העת היא מתחבאת בערמת התבן. מקודם היתה יוצאת פעם בפעם ומוצאה פרוסת לחם בבתי האכרים, אולם לפני יומים תקפתה מחלה ואינה יכולה למוש ממקומה. היא שוכבת ומצפה למות. בעמל רב הוצאתיה, הכנסתיה אל אחד הבתים, הושׁטתי לה עזרה ואֹכֶל (בדרך שובי לקחתיה אתי והבאתיה אל פינסק).

באותו היום הבאנו לקבר ישראל את שׁבעת הקדושים שהבאתי ממיסיטיץ’ ומווּוויץ’. קברנום בקבר אחים[27]). בדמעות עצורות מתוך דומיה עמוקה הורדנום למנוחת עולמים. אחרי סתימת הגולל קרא אחד מאתנו קדיש וכל הנמצאים בחצר בית הקברות געו בבכי. אחרי הקדיש קראתי את תפלת “אב הרחמים”. “וינקום נקמת דם עבדיו הֹשפוך” דובבו שפתי. אולם הישׁ נקמה ושלומים לדם האנשׁים הנקיים הללו? איה הוא הסרדיוט, שיוכל להשיב לרשׁעים האלה כגמולם? ומי הוא גואל הדם, אשר יתננו לבו לעולל למרצחים, כאשר עוללו לקרבנותיהם? אוי לו לעם, אשׁר אין לו גם רצון לקחת נקמה משופכי דמיו. מן העת שחדלנו להיות עם חפשי בארצנו למדנו לסבל ולסלח, להתענות ולמחול, ובקשת הנקמה אינה אלא אונאת דברים ופטומי מלין בעלמא.

מתוך שתיקה של צער עמוק עזבתי את בית העלמין. צריך לעשות איזה דבר בשביל החיים. המיור קרא לזקן העירה ולשׁוטרים ויצום להודיע לכל האכרים, כי ישיבו את הגזלה שגזלו בעצמם או אשר באה לידיהם לא במשפט מאת אחרים. הפקודה הזאת הטילה שׁאון בעירה. הרבה מרכוש היהודים הבזוזים הושב להם במשׁך הזמן הקצר שעשינו בעירה.

לפני צאתנו מפלוטניצה בקרתי בשלשת בתי התפלה אשׁר בה. גם הם הרוסים. החלונות מנופצים, הדלתות נִסָעוֹת. ספרי תורה קרועים מתגוללים על הרצפה, יש ביניהם גם מטונפים. עבודת פראים מנוולים. בבית תפלה אחד מצאתי את ארון הקדש פתוח וספר תורה אחד מגולל, חציו עודנו בתוך הארון וחציו תלוי ויורד על הרצפה. מראה נורא. בעזרת חיל בלכובצי אספתי את כל ספרי התורה, השלמים והקרועים, אל שקים, לקחתים אתי והבאתים אל פינסק.

בלב כואב עזבתי את עיר ההרגה. את עשרים ושנים הקדושים שנקברו בחצרות, ברחובות ועל פני השדה לא הוצאתי מאדמת קבורתם ולא הבאתים לקבר ישראל. דחקה עלי השעה.

מפלוטניצה עשינו את דרכנו לִסְטַכוֹב. עלם אחד יליד סטכוב, שׁנלוה אלינו בדרך – אליהו קַצְמַן שמו, – ספר לי:

הבלכובצים נכנסו אל סטכוב בהוש“ר בבקר. כמעט כל היהודים היו אז בבית התפלה. החילים התפרצו אליו. אחד מהם ירה באויר ויקרא: היודעים אתם מה היא הססמא שׁלנו? ”הכו את היהודים הצילו את רוסיה“. על המתפללים נפלה חרדה. לא ענו כלום. והחיל קרא: עליכם לתת תיכף מאת אלף רובלים. החילים שמו עניבות על צוארי יהודים אחדים והתחילו מחנקים אותם. היהודים נתנו לחילים כל מה שהיה בכיסיהם, ואז נִתְנָה להם רשות לצאת. אחר כך התחילו החילים מחזרים על הבתים; הכו בלי חמלה ויבוזו כל מה שמצאו. היהודים עזבו את בתיהם וינוסו אל היערות הסמוכים. אחדים התחבאו בבתי האכרים. אני התחבאתי בחשש בחצר אכר אחד. לא ידעתי מה היה לאמי הזקנה, לְאַחַי ולאחותי היחידה. בערב יצאתי מתוך החשש ועליתי על עלית הגג של רפת. מצאתי שם עוד יהודים אחדים. הם הגידו לי, כי אמי ואחותי מתחבאות בבית הכומר. הכומר הוא איש טוב מאד, הוא הציל ממות יהודים רבים, החביאם, האכילם ויֹשקם. כאשר באו הרוצחים אל בית הכמר וידרשו ממנו, כי יוציא אליהם את היהודים, מפני שׁיש להם פקודה מאת הגינירל להמית את כל הז’ידים, ענה: ”ולי יֹש פקודה מאת אלקים להציל אנשים ממות“. הוא רב אתם בחזקה ויגרשם. שני אחי, הגדול, יו”ט שמו, בן 14 והקטן יעקב בן 9 שנים, התחבאו בבית אכר אִיוַן וֶרֶנִיץ בבית ההוא התחבא עוד עלם אחד יוסף פלדמן בן 18. בערב באו המרצחים אל ורניץ לבקש חלב. ראו את הנערים, הכירו, כי הם יהודים. מתחו את יוסף פלדמן על הספסל ויכוהו מכה רבה במקל עד אשׁר נשבר. האכרה התחננה לפני המרצחים, כי ירחמו עליו, אבל לשוא. צוו את האכרה להביא חבל לתלות עליו את הנער. היא סרבה. אימו עליה, כי יהרגוה, אם לא תמלא את דרישתם. האכרה הביאה להם חבל. לקחו את הנער, הגישוהו אל הדלת ויתלוהו. אחרי אשׁר מת, הורידוהו מן התליה וישׁליכו את גויתו בפרוזדור. כל זה נעשה לעיני שני אחי יו“ט ויעקב. אחר כך צוו את יו”ט לשאת את החלב שׁלקחו מן האכרה אל בית זקן הכפר. בבוא הנער שמה, צווהו המרצחים לכרוע על ברכיו. הוא מלא את פקודתם. ובאותו הרגע ירו אליו וימיתוהו. אחרי מותו תקעו מקל בפיו. ויעקב הקטן נס החוצה והוא יחף וערום, רק כתנתו לעורו. כל הלילה, ליל שׁמ"ע, עמד הילד בחוץ. בבקר, בפתוח האכר את דלת ביתו, ראהו ויביאהו כל עוד נפשׁו בו אל ביתו. בעירה לא נשאר גם יהודי אחד. כלם נסו אל היערות. האכרים הלכו עם המרצחים ויראו להם את מחבואם של היהודים. את הגברים הכו בלי חמלה ואת הנערות והנשים טמאו. מספרן עולה לחמשׁים ויותר.

בין המתחבאים ביער היתה אשה אחת מלכה דַיקסֶל. בש“ת כרעה ללדת. הלכה חמותה בת-שבע לבקש ביער מילדת. מצאה את המילדת בוביל רַטְקֶבִיץ. בקשה אותה ללכת אתה אל היולדת. בת בוביל, גיטיל בת 18, לא חפצה להפרד מאמה ותלך אחריה. פגשו אותן בלכובצים. הם הלכו עם האכר סְטֶפַן אִיבַנוֹב וֶרונִיץ לבקש יהודים. בתחלה הכו מכה רבה את בת-שבע ויגזלו ממנה כל אשר היה לה. אח”כ התנפלו על הנערה, חפצו לטמאה. הנערה נאבקה אתם. הם פצעו את ידיה בסיף. האם דברה על לב הנערה כי תכנע. היא נשׁמעה לה. אחרי הנבלה התחילו דורשׁים כסף מאת בוביל, וכאשר לא היה לה מה לתת להם, המיתוה ביריה. אז פנתה הנערה אל המרצחים ואמרה: אם חללתם את כבודי והמתם את אמי, למה לי חיים? ירו גם אליה וימיתוה וישטף דמה על דם אמה.

ומלכה דיקסל ילדה את הילד ביער בלי עזרת מילדת. בערב, כאשר נודע דבר מות האם ובתה, נסו כלם מן המקום ההוא אל מקום אחר. היולדת לקחה את בנה בן-שׁלשׁ-השׁנים בידה האחת ואת התינוק על זרוע ידה השׁנית ותבוא אל הכפר. מצאה צבור חשש ותחבא בו. בלילה מת התינוק והאם קברה אותו בבקר בידיה ותנס מן המקום הנורא ההוא. מצאה לה מטלתא נופלת וחרבה בקצה הכפר ותתחבא בה. ישׁבה בחורבה חמשׁה ימים רעבה וצמאה, וכאשר שקט מעט שׁבה לביתה.

בצהרים באנו אל סטַכוב. סרנו אל בית יהודי אחד. עד מהרה נאספו שׁם כל היהודים שהיו בעירה. פניהם נוראים, עיניהם מביטות בחרדה. יראים הם מקול עלה נדף. כלם לבושים קרעים. את בגדיהם שדדו הבלכובצים או גנבו האכרים בשעה שהמה התחבאו ביערים. מפיהם נודע לי, כי בעירה נמצאו 46 משׁפחות, 325 נפש. ביניהם היו 2 נפחים, 4 סנדלרים, 2 נגרים, 10 חיטים, 2 מורים 5 קצבים. שׁאר היהודים הם דיגים ורוכלים, היו ביניהם גם סוחרי יערות. עד פרוץ המלחמה חיו היהודים יושבי העירה כמעט בהרוחה. אולם בשעת המלחמה ירד מצבם הכלכלי, בכ“ז לא יכלו להתאונן על גורלם. עכשיו הם בצרה גדולה. התדלדלו לגמרי. מכל אשר היה להם לא נשׁאר כלום. השׁודדים לקחו מהם את כספם, את מקניהם, את מזונם, את בגדיהם ואת כל רכושם. עליהם עכשיו לשים על שכמם ילקוט עניים ולחזור על הפתחים. למען חלצם מצרותיהם דרוש להם הון רב, והכסף מאין ימצא? הרי לא יחידים הם באסונם. עוד מאות כפרים ועירות נָשַסו בסביבה. ”הושיעה, הצילה", מבקשים הם ממני, כאלו ישׁ לאל ידי לעזר להם.

נכנס זקן הכפר, אכר צעיר לימים. בלב מורתח ובקול נחנק מדמעות הוא מספר לי מה שׁהיה בבית הכנסת בהיש“ר. הוא ראה בעיניו את יסוריהם של הַנִתְלִים. הוא בכה לפני המרצחים, נשׁק את ידיהם, בקשׁ רחמים על היהודים. הם הקשיחו את לבם, רצו להמית גם אותו. ”מגן הז’ידים אתה", הם אומרים ומכוננים את רוביהם.

בפעם הראשונה אני רואה נוצרי רחמן וישר כזה. אני מודה לו על טובו. הוא נעלב. כלום תודה הוא מבקש? הוא מלא את חובתו. האיש הזה יצק נטפי נחומים בכוס היגונים שלי. עוד לא תמו אנשים ישרים גם בין הנוצרים. בתוך אפלת השנאה לישראל, שׁבה אנו שקועים, היה לי האכר הזה כקו אור וכניצוץ מבריק.

אחרי הגישי לזקוקים ביותר תמיכת כסף ובגדים, נפרדתי מהם ומן זקן הכפר ורציתי לשוב אל פלוטניצה, והנה נודע לי, כי לא רחוק מן העירה יש עוד כפר אחד, שׁבו ישבו יהודים. שם הכפר הזה אוֹסוֹבֶץ. עשיתי את דרכי לשם.

באנו אל אוסובץ לפנות ערב. זה היה עשׁ“ק. ”היש כאן יהודים?, שואל אני את האכר הראשון שׁנזדמן לפני. אין, הוא עונה. “ובתיהם אים?” הוא הולך להראות לי את הבתים: שׁלשׁ מטלתאות בנויות זו אצל זו. קטנות הן כמאורות כלבים. מתוך כפיפת ראש נכנסתי אליהן. הכל שׁבור וקרוע. הפורעים החריבו את כל מה שהיה. ו“יושבי ”הבתים“ אים?” שואל אני את האכר. נסו אל סטולין. “והרוגים יש?” כן, שלשה הרוגים, שׁני בחורים ואשה אחת. שׁני הבחורים הנם שְאֵרִים, ממשׁפחת גוטליב, שם האחד יהודה ושם השני ברוך (זה אחיו של גודיל גוטליב, שספר לי על מותו הטרגי של אביו בפלוטניצה). שני הבחורים נהרגו על אם הדרך בין סטכוב ואוסובץ. הם נסו מאוסובץ למלט את נפשם, מצאום הבלכובצים וימיתום. הם קבורים בקצה היער, לא באו לקבורת ישראל. האכר הולך אתי להראות לי את שׁאר הבתים של היהודים, הם בנויים בקצה הכפר. גם בבתים האלה אין כלום, חורבן ושממה. האכר מספר: באו הבלכובצים, שדדו, בזזו, הכו והרסו את הכל. היהודים נסו אל היער ואל הבצה. אשה זקנה כבת 65, הודיל צפורין, לא הפסיקה לנוס, רפת כח היתה. תפשוה המרצחים והתחילו מכים אותה במגלבים וברובים. צעקה האשה, התחננה, נשקה את ידיהם, בקשׁה, כי ירחמו עליה והם מכים ומכים. נפלה האשה והתעלפה. המרצחים עזבוה וילכו. שני ימים התענתה האומללה. יסוריה היו נוראים. כל גופה מלא פצעים ובהרות כחולות. רוחה לא שב אליה. אכרי הכפר לא ידעו מה לעשות. רופא אין בכפר. כעבר שני ימים נפחה נפשה. הוא, האכר המספר לי, קְבָרָהּ על יד ביתה. הוא מראה לי את קברה. תל עפר נמוך. “בשמלותיה קברתיה”, אומר האכר, “אי אפֹשר היה להפשיט אותן, הן דבקו אל בשרה, היו ספוגות דם פצעיה. ישׁרה ואדוקה היתה הודל. צריך להביא אותה אל קבר ישראל. בעלה עכשׁיו בסטולין. הוא היה כאן לפני יומים, השׁתטח על קברה ובכה, ואת ראשׁו הטיח על גל הקבר. אנחנו האכרים בכינו אתו. הוא בקשׁ, שאנו נביא את המתה אל פלוטניצה לקבר ישראל. הוא ירא להשאר כאן. השתטח שוב על הקבר ואחר שב אל סטולין”.

ומה שם הכפר הקרוב? שואל אנוכי את האכר.

אוֹסובֶה שׁמו.

ויהודים יש שׁמה?

כן, שׁתי משפחות.

אני נוסע אל אוסובה. בבואי להתם כבר אתא ערב. האכרים הראוני את מעונותיהם של שני היהודים. נכנס אני אל הבית הראשון. זה ביתו של יעקב פֶּרְצוֹב. הבית ריק, יש בו רק שלחן, ספסל ומטה רעועה. על השלחן דולקים שני נרות השׁבת, הבית נקי ומכובד. את כל אשר היה לבעל הבית לקחו: את כספו המעט, את פרתו היחידה, את בגדיו ומגפיו. הפשׁיטו גם את בגדי ילדיו הקטנים, ומכות לא חשכו מכלם. אחזו את התינוק ברגליו ויטיחו את ראשו אל הרצפה. הצליפו את האשה, בעלת הבית, במגלבים באכזריות, אחר כך הלכו. האכרים יושׁבי הכפר ישרים וטובים הם, הסתירו ימים אחדים את המשפחה הזאת ומשׁפחת היהודי השני, חותנו וחותנתו של יעקב, עכשיו שבו לבתיהם. נודע להם, כי הבלכובצים כבר אינם בסביבה זו.

מבקר אני גם בבית המשׁפחה השׁנית. היא בת שתי נפשות זקנות, איש ואשתו. בבית כבר חשך. נרות השבת כבר תמו. לאור הכהה, שחדר מן החוץ בעד החלונות ראיתי שלחן קטן ומטה מלאה תבן. “את כל מה שהיה לנו לקחו”, אומרת בעלת הבית הזקנה, “גם את הכרים והכסתות בזזו, עכשׁיו אנו ישנים על תבן. אין גם שמיכה להתכסות. קר מאד, אולם מהלל שם ה‘, כי נשׁארנו בחיים. ספרו לנו, כי הרוגים רבים יש בכפרים אשר בסביבה, כן, מהלל שם ה’. יש לנו בית, מטה ושלחן. די לנו, מהלל שם ה’ ”.

פּרק ארבעים ושמונה

ֹשבנו אל פלוטניצה. שׁם שבתנו את השבת. ביום הראשון בבקר יצאנו שׁוב לדרך. צריך הייתי לבקר עוד בכפרים רבים. עשינו את דרכנו לרוּכְץ, מהלך שתי שעות מפלוטניצה. ברוכץ נמצאות שלשׁ משפחות של יהודים. כלן סבלו הרבה, אולם את מקומן לא עזבו. אחד מבני המשפחות האלה, אהרן בליז’ובסקי, שב ימים אחדים לפני בואם של הבלכובצים הכפרה משבי הבולשׁביקים ממינסק. אכרי הכפר הלשינו עליו, כי הוא קונטר ריבוליציונר, אסרוהו הבולשביקים ויובילוהו למינסק. שם עמד למשפט לפני הטריבונל. זה היה ביום הכפורים. חפצו להוציא עליו משׁפט מות. באורח פלא נצל: אחד השופטים הפך בזכותו. החלט להשאירו בחיים תחת השגחתה של הבולשית עד אשר תאספנה עוד הוכחות וראיות לחובתו. במוצאי יו“כ קמה מהימה במינסק מפני נצחונותיהם שׁל הפולנים, אז עלה בידו להתחמק ממינסק. שב אל ביתו ברוכץ. בחוהמ”ס באו בלכובצים אל הכפר. בלילה התפרצו אל ביתו חפצו להמיתו. “בולשביק אתה”, קראו, “כרגע הנך נתלה”. הוא נתן להם כל מה שהיה לו, ואז הרפו ממנו, אולם מן המכות שהֻכה באותו הלילה לא נרפא עד עכשׁיו.

“יאמר נא לי מר”. הוא פונה אלי בלעג, “אפשר יודע מר מה אני, בולשביק או קונטר ריבולוציונר?”

יהודי אתה, עניתי, שעיר לעזאזל, מפגע לכל ועתיד תמיד לצרה ואסון.

מרוכץ באתי אל רצִ’יצק. כפר יפה בנוי על גבעה. כמעט כל יהודי המקום נשארו במקומם. רק אחדים מהם נסו בימי הפרעות, רובם אל פינסק ומעוטם אל סטולין. בכפר גרו 18 משׁפחות, בהן 92 נפש. ביניהם נגר אחד, נפח אחד, חיטים שלשה, סנדלרים שלשה, סַפָּר אחד ומורה אחד. יתרם רוכלים. כל מה שהיה ליהודים שֻׁדד. מבעלי המלאכה לֻקחו גם מכשיריהם. חיים הם עכשׁיו במצור ובמצוק. עובר אני בבתים, הרס וחורבן. מחזה ישן.

באחד הבתים, יפה וגדול מכל בתי הכפר, מצאתי רהיטים יקרים, אספקלריה מלוטשת גדולה, מזנון יפה, מטות של ניקל וכסאות מרופדים קטיפה. כלם שׁבורים. נכנסה אחרי אשה צעירה, דלת-בשר וקמוטת-פנים. זקנה קפצה עליה בלא עת. כמעט שעברה את המפתן פרץ מפיה קול בכי נורא, כקול מבכים את המת.

זהו ביתו של פֶרפֶלְמַיזֶה העשיר, שהיה מפורסם בכל הסביבה. אני ידעתי את האיש הזה, הוא היה בא פעם בפעם אל פינסק לרגלי מסחרו. עשיר היה האיש. היו לו יער ואחוזה יפה, היה מכובד על הכל. לפני שׁנתים, כאשר התחוללה המלחמה במקומות האלה בין הפולנים והבולשביקים, בזזו הפולנים את כל רכושו, לקחו את סוסיו, את פרותיו ואת שפעת עצי ההסקה שלו. נזקו עלה להון עצום. זכורני, כי בבוא המלאכות האמריקאית תחת ראשותו של מורגנטוי אל פינסק לשׁם חקירת ההריגה שהיתה בעיר, בא גם פרפלמיזה להתיצב לפני מורגנטוי. לא רק בממונו לקה אז בידי הפולנים, אלא גם בגופו, ועכשׁיו נפל האיש הזה חלל בידי הבלכובצים.

והאֹשה, בתו של הקדוש, מספרת ומתיפחת, מדברת וקולה נפסק רגע, רגע ביללת תמרורים.

בחוהמ“ס התפרצו המרצחים אל הכפר, שדדו, גזלו ויפצעו, אבל לא המיתו איש. יושבי הכפר נסו אל היער. גם היא עם בעלה נסו. אביה הזקן, בן 65 היה כבר, נשאר בכפר. בהושׁ”ר שבו יהודים אחדים מן היער אל הכפר לבקר בבתיהם, גם היא עם בעלה שבו. היהודים התפללו ב“מנין”, אמרו הושׁענות. אחרי התפלה רצו לשוב אל היער, פרפלמיזה לא נתנם. “נבטח בה”, אמר. “רעה לא תאונה לנו”. בני המשׁפחה ישׁבו לאכול, זה היה בשעה האחת עשֹרה בבקר. פתאום התפרצו שני מרצחים אל הבית: פלוגת חילים חדשה באה אל הכפר. המרצחים נגשו אל אביה הזקן והתחילו מכים אותו במגלביהם. אָה, מה נוראות היו המכות האלה. אבא התפלץ והתכוץ, רעד בכל גפו והם מכים ומכים על הפנים, על הידים, על השוקים ועל הצלעות. כבר כסו פניו פצעים וחבורות, דמו שׁתת על זקנו הלבן, עינו האחת נקרה והם מכים ומכים. אין רחמים, אין חמלה. “מאין תוכל להיות אכזריות כזאת אצל בני אדם?” “מאין?”

נכנס בעלי אל החדר. התחיל מבקֹש רחמים, אחזו בו, הפילוהו לארץ, גלו את חזהו, פזרו עליו אבקת שֹרפה והדליקוה. התפרצה אש נוראה, שלהבת. מתפלץ בעלי ואנו בני המשׁפחה מיללים, מתיפחים, מתעלפים, צועקים. לשוא. הכו גם אותנו. אין רחמים. “מאין אכזריות כזאת לבני אדם?” “מאין?” שׁבו אל אבי, הוציאוהו החוצה. מוסיפים להכותו בנצבי הרובים ובמקלות. הוא נפל. התחילו רומסים אותו ברגליהם. אחר כך הרימוהו והקריבוהו אל הקיר, אחד מחזיק אותו לבלי יפול והשני מכה ומכה. אין רחמים. אין חמלה. כל אותו היום הכוהו. כבר אבדו חושׁיו של אבי האומלל, עיניו קמו בחוריהן, גונח הוא ונאנח והם מכים ומכים. לוא המיתוהו תחתיו! לא, הם חפצים להרבות את יסוריו. “מדוע ולמה?” אין מענה. אנו מסרנו למרצחים את כל מה שהיה לנו, ארבעים אלף רובלים, שׁארית הונו של אבא, שהיו טמונים באדמה, הם שמו את הכסף בכיסם ושׁבו להכות במנוחה לאט, לאט, כאדם הבוקע עצים. “אויה! כיצד יכולתי לראות זאת בעיני ולבלי טרוף נפשי בכפי?” כיצד?"

עד חצי הלילה, לאור נורה דולקת, הכוהו, אחר כך עזבוהו. נכנסו אל הבית, שברו כל מה שהיה בו וילכו. נגשתי אל אבי. הוא שכב על הארץ. לא הכרתי אותו. כל פניו נתמזמזו, תערובת בשר מקוצץ ודם. רק פעם אחת התאנח אבי ונפח נפשו. הרימותי בעזרת אחותי השׁנית את בעלי מן הארץ. על חזהו פצע נורא. לא פצע אלא חור עמוק. נשרף כל הבשר, שמנו תחבוֹשת מים קרים על חזהו. אחזנו בזרועותיו וננס היערה. לא נסנו, כי אם שרכנו את דרכנו לאט, לאט. “שרפה, דלקה בחזי”, קורא אישׁי האומלל ונופל מתעלף. רק לאור הבקר באנו אל היער. את גוית אבי השארנו בחוץ. כעבור יומים שבנו מן היער. פניו של אבא לא היו עוד, החזירים כרסמום, כך, החזירים! את אבא היקר, את אבא הישר באדם, את אבא שומר המצוה! אוי ואבוי, מדוע ולמה?

ובוכה האשה, בוכה ומיללת, מתיפחת ומורטת את שערותיה. מכה ראשה אל הקיר. נשען אני אל קיר הבית ובוכה אתה. למה נכנסתי אל הבית הזה לעורר את פצעי האשה האומללה הזאת? נס אני כמורדף על צואר מן הבית וקול בכיה של האשה רודף אחרי. הוא מנקר את מוחי, מכני בשׁגעון, והדמעות מחנקות אותי. ממהר אני לחלק את התמיכה לעניים ביותר ויוצא מן הכפר. אוירו מרעיל אותי. ובהיותי כבר רחוק מאד מן הכפר, צלצל עוד באזני קול בכיתה של האשה.

נוסעים אנו הלאה. באים אל הכפר גְרִיבקוֹביץ. עוברים משם הלאה. מראות ישׁנים. בכל חורבן ושממה. חמת ה’ נתכה על היהודים. בכל מקום הרג ואבדון. אוי מה היה לנו.

בדרך נלוו אלי שני פליטים מרוּבְלֶה, מחוז חורסק. שם האחד ישראל נחום ושׁם השני אהרן, שניהם ממשפחת דוכצין. הם מספרים לי מה שארע בכפרם:

בכפרנו, הם אומרים, נמצאות 110 משׁפחות של יהודים, לערך 800 נפשׁ, רובם בעלי מלאכה: נפחים, נגרים, בנאים, חיטים, סנדלרים וכאלה. חנונים רק ששה ורוכלים שלשה. היהודים מצאו את פרנסתם לא בצמצום. לא יכלו להתאונן על גורלם, והנה בא עלינו פתאום השוד. עוד בחוהמ“ס הגיעו אלינו שמועות רעות על מעשיהם ורציחותיהם שׁל הבלכובצים. נבהלנו, אבל קוינו, כי ננצל מהם. בשמע”צ באו אל כפרנו עשרה בלכובצים. תיכף התחילו חוזרים על הבתים ומצוים את היהודים, כי יתאספו על ככר בית הספר שׁל הנוצרים. נאספו שמה כארבעים יהודים. הבלכובצים סבו את הנאספים והוליכום אל מעבר לנהר, שם הודיעו להם, כי על יהודי הכפר לתת להם כסף ענושׁים מאתים אלף רובלים, וכי כמה, הנאסרים, הנם בני תערובת עד אשׁר יביאו את הכסף. בחרו בחמשה יהודים מן הנאסרים, שילכו לאסף את הסכום הזה. הרוצחים אמרו, כי אם ינתן להם הכסף לא יעשו רע ליהודים ואם אין ימר להם. היהודים אספו שמונה עשר אלף רובלים ויביאו להם. השודדים לקחו את הכסף, חלצו מן היהודים את מגפיהם הטובים וילכו להם. היהודים חשבו, כי כבר עברה הסכנה. שבו מעט למנוחתם.

ממחרת בש“ת בצהרים פשׁטה השמועה בכפר, כי גונדה חדשה של בלכובצים מתקרבת. הפחדנים מהרו לנוס אל היערות או להתחבא בבתי האכרים, ואמיצי הלב נשארו בכפר. לא עברה עת קצרה ואל הכפר באו שׁלשה עשר בלכובצים, אחד מהם אמר, כי הוא לגיונר. ברגע הכנסם ירו פעמים אחדות באויר ויודיעו, כי על היהודים להתאסף בבית המדרשׁ הגדול. הבלכובצים פשטו בכפר ויאיצו ביהודים ללכת לאספה. בדרך התעמרו ביהודים. את הרב משה חיים הֶכְטְמַן צוו לרקד ברחוב, את מנדיל נוֹסוֹנצ’יק, זקן בן ששים, הרגו. אימה וחרדה נפלו על היהודים. התחילו בורחים מן הכפר. בביהמ”ד נאספו כחמשׁים יהודים. הלגיונר דרשׁ, כי ינתו לו מאתים אלף רובלים. היהודים ענו, כי אי אפשר לאסוף סכום רב כזה. הלגיונר רשם את שמות כל הנאספים בביהמ“ד ובצדו של כל אחד רשׁם את סכום הכסף שעליו לתת. מאחד מהם אהרן צבי דוכצין בן 30 שנה דרש עשרת אלפים רובלים. הוא אמר, כי אין ידו משגת לתת סכום רב כזה. הלגיונר צוה להמיתו. החילים הוציאוהו תיכף אל הפרוזדור וימיתוהו. אחר כך דרש הלגיונר משלום בוֹיֶר אלף רובלים. בכיסו של בויר לא היה הסכום הזה, המיתו גם אותו. הלגיונר פנה אז אל יהודה דוכצין, דודו של אהרן צבי המומת, וידרש ממנו חמשים אלף רובלים. בכיסו לא היה הסכום הזה. צוה הלגיונר וישימו חבל על צוארו ויעלוהו על הבימה לתלותו. בקש האומלל, שׁירשוהו ללכת להפרד ממשׁפחתו. נתנו לו חיל ללכת אתו אל ביתו. אשׁת האומלל ובניו, בראותם, כי חייו בסכנה, פשטו בכפר, נתנו בעבוט לאכרים כל מה שהיה להם, אספו חמשׁים אלף רובלים ויפדוהו ממות. ישראל נחום (אחד מן השנים שספרו לי הכל) התחבא בבית אכר ובהודע לו, כי אחיו אהרן צבי נהרג, יצא ממחבואו ויבא אל ביהמ”ד לראות מה נהיתה. תפשו גם אותו וידרשו ממנו שלשת אלפים רובלים. הוא היה אנוס לתת את הסכום הזה. אחר כך שׁאל את הלגיונר: “מדוע מהרת להרג את אחי? הלא גם הוא היה פודה את עצמו בכסף”. הלגיונר ענה, כי לא יוכל לחכות הרבה. הבלכובצים התנדבו למלחמה למען אסוף להם עושר, והיהודים, אם לא ימיתום, לא יתנו כלום. שאר היהודים, שהיו בבית המדרש פדו את עצמם בסכומים, אשר שת עליהם הלגיונר. כל אלה שׁנתנו כסף קבלו שובר מאת הלגיונר בחתימתו (שׁמו קַפְלִינְסְקִי) גם תעודה, כי אסור לפגע בהם. אחרי כן בא הלגיונר עם סגנו סמירנוב ועם הפורוצ’יק אַנְדְרֶיֶיב בלוית החילים אל בית יהודה דוכצ’ין, שׁפדה את עצמו בחמשׁים אלף רובלים, ושם עשו להם סעודה שמנה. בשעת האכילה אמר הלגיונר, כי הכסף שאסף מעט מאד וכי צריך לאסף בשבילו עוד סכום מאתים אלף. דרש שׁיתנו לו רשימת כל יהודי הכפר העשירים. בעה“ב ענה, כי לא יוכל לתת לו רשימה כזאת. פנה הלגיונר אל החילים ויאמר: ”חזרו על בתי היהודים ומי שאין לו שובר, כי שלם כסף הענושׁים, תבוזו את כל מה שׁישׁ לו ואותו תהרגו“. בני הבית כרעו לפני המרצח, נשׁקו את ידיו ויבקשו ממנו רחמים. אז אמר, כי הוא יוצא עכשיו עם חיליו ומחר בשתים עשׁרה בצהרים ישוב, ועד העת ההיא על היהודים לאסף למענו עוד חמשים אלף רובלים. הוא הוסיף, כי יקבל גם מרקים פולנים, גם דולרים אמריקאים וגם שטרות הַדוּמַה בני אלף רובלים. את המרק יקבל בשׁלשים וחמש קופיקות, את הדולר בשבעים רובלים ואת שטר הדומה בן אלף רובלים במאתים רובלים, יקח גם דינרי זהב בני 10 רובלים במאתים רובלים הדינר. בעה”ב התחייב למלא את הפקודה. אחרי חצי הלילה יצא הלגיונר עם הגונדה שלו מן הכפר. כרגע התחיל קבוץ הכספים. אספו חמשים אלף רובלים, אלה שלא היה להם כסף נתנו בעבוט כל מה שהיה להם.

ממחרת בשׁתים עשרה בצהרים באו ששה בלכובצים וידרשו מן היהודים עשרים אלף רובלים. היהודים התחילו מבקשים את השׁודדים החדשים, כי יחכו מעט – חפצו להמשיך עד שוב הלגיונר עם חיליו –. בינתים ערכו שוב סעודה בבית יהודה דוכצ’ין לכבוד האורחים החדשים. את חמשים אלף הרובלים שאספו יראו להחזיק בבית, פן ימצאום השׁודדים החדשים, לכן שמו אותם תחת גויותיהם של הקדושים, שהיו מוטלים בבית המדרש. השודדים החדשים לא נתנו מנוחה, דרשו כסף, נתנו להם פעם אחת אלף מרק, פעם שנית ארבע מאות רובלים ואח"כ עוד מאתים רובלים.

עד כה ועד כה שב הלגיונר עם חיליו. היהודים שמחו לקראתו. יהודה דוכצ’ין בכה לפניו ויאמר: “הנה באו חילים אחרים ודרשו כסף, מה היינו עושים לוא לקחו את הכסף, שאספנו בשבילך בעמל כל כך רב?” הוא ענה: באשרכם, כי הצפנתם את הכסף, אני לא הייתי מקבל בחשבון מה שהייתם נותנים לאחרים. הוא שלח לקרא לששת החילים ויצום לצאת מן הכפר. קבל את חמשים אלף הרובלים והתרעם, כי מעטים דינרי זהב. למען פיס אותו נתנו לו עוד טבעת זהב ויבקשׁוהו, כי ישׁאיר בכפר חילים אחדים משלו לשׁמר את היהודים מחילים אחרים. הוא נעתר, השאיר חמשׁה חילים ונתן ליהודה דוכצ’ין תעודה כדברים האלה:

אנו מצוים לכל החילים, שׁיבואו מאיזה מקום שהוא, כי לא יקחו מיהודי רובלה כל כסף ענושׁים. הממרים את פקודתנו ימסרו למשפט השדה. חתומים הלגיונר קפלינסקי והפורוצ’יק אנדרייב.

אחרי כן נתן רשיון להוביל את המומתים אל הורודוק לקבר ישראל. באותו הזמן שׁדדו ששׁה החילים ההם את רכוש היהודים בקצה הכפר השׁני, ואחרי צאת הלגיונר התחילו גם חמשׁה החילים, שהשׁאירם לשמר את היהודים, לשלח בבזה ידיהם וגם לטמא נערות ונשים צעירות. אז נמלטו כל היהודים מן הכפר; עזבו את בתיהם ואת כל אשר בהם וינוסו מנוסת חרב. הם חשׁו מפלט להם אל היער. החילים שדדו כל אותו היום וכל הלילה, בזזו בגדים, כרים וכסתות וכל אשר מצאו. לא השאירו כלום.

בלילה באו מרצחים חדשׁים, ובראותם, כי בכפר אין יהודים ובבתים אין מה לקחת, פשטו לבקש את הנחבאים. בכפר הקרוב מצאו את השׁוחט חיים כהן, אב לחמשׁה ילדים קטנים. זה היה בבקר. הוא היה עטוף טלית ותפלין ויעמד בתפלה. אחזו בו, הוציאוהו מן הכפר ויהרגוהו. באותו היום מצאו ביער את אריה ליב בוֹקוֹב, בן 50,

אב לשׁבעה בנים, ומבלי דבר דבר המיתוהו. בבית אכר אחד מצאו את הבחור משה לַפקין בן 18 והוא נפל חלל בידיהם. כל העת ענו נשים ונערות, הדבר הזה ארך עד היום הרביעי של השבוע השני. היהודים היו כל העת ביער. ביום הרביעי, כאשר הונח מעט בכפר, בא יהודי אחד נחום סְטַלְמַן, מלמד בן 45, אב לשבעה ילדים קטנים, אל ביתו לראות מה נהיתה בו. התפרצו המרצחים אל הבית. הוא עלה על עלית הגג להתחבא, מצאוהו שם ויתלוהו.

מצב היהודים עתה נורא. מכל עמלם לא נשאר כלום. בתיהם הרוסים, כלם ערומים ויחפים. כליון גמור. מספר המחֻללות מגיע לארבעים, יש גם אנוסות בנות שׁלשׁ עשרה. כחמש עשרה נערות תמימות חלו במחלת הזמה, שהנבלים הדביקו בהן.

ושורת הספורים הנוראים אינה פוסקת; דומה שלא יהיה להם סוף. כל אומלל רוצה לתנות לפני את צרותיו. והספורים מה איומים הם! האחד יותר מחריד מן השני, ולשמעם מתפלץ הלב, הדם קופא בעורקים והמוח מתבלבל. דמעות המספרים צורבות את נשמתי, מרעילות את דמי ומכות אותי בשגעון.

עד כאן! לא אוכל עוד נשוא. חש אני, כי עוד מעט אכרע תחת נטל יגוני, כי דעתי תטרף אלי וכי לבי ישׁבר בקרבי. כבר יותר מדי טובע אני בים שׁל דמעות. צלם של המומתים ידריכני מנוחה, והלילות, מה נוראים הם! מתאמץ אני לתת שנה לעיני, להסיח דעתי מכל מה ששמעתי וראיתי, לשכח את הכל, לשוא. שׁנתי תדד מעיני והנני מתהפך מצד אל צד אחוז זועה ובעתה. צריך לנוס כאן, לברח מעמק הבכא ומגיא ההרגה, כך, להמלט ולנוס.

כלה ונחרצה! עוד עלי לבקר בכפרים אחדים, אשׁר בהם ישׁבו אחינו האומללים, אפס כי הנני מסתלק מזה. אני יודע מראש, כי גם בהם ישׁ הרוגים, פצועים ואנוסות ולי אין עוד כח לשׁמע שוב ספורים מחרידים ולראות את קברותיהם של הקדושים.

עושים אנו את דרכנו אל פינסק. הדרך ארוכה וקשׁה. החילים נתנו בשיר קולם, גם להם היתה כבר הדרך לזרא. מראה עיניהם הטיל אימה גם עליהם, והם שֹמחים לחזר אל נויהם.

אני מתחיל לסכם את כל אותם הרגשׁות, שהרגשתי בימים האחדים הללו, ולהביא בחשבון כל מה שׁראיתי, ומה נורא סך הכל! עם שלם מתבוסס בדמו. קברים לנו, הרג ואבדון. אין די דמעות לבכות את החורבן הנורא. אינקביזיציה איומה במלא מובן המלה. ימי הבינים בכל מוראיהם שׁבו אלינו. וזה באירופה הנאורה במאת העשרים. אמנם התרוממה רוח האדם, גברה האנושׁות בעולם, אולם רק ביחס לאחרים ולא ביחס לעם מפוזר ומפורד. “מאור יום יאיר לכל, אבל לא לנו”. מחאותיהם של העמים הנאורים כנגד שופכי דמינו אינן אלא מן השפה ולחוץ. לבם, גם שׁל חסידי אומות העולם, אינו נשׁבר באמת על שברנו, אסוננו הגדול איננו מרתיח את דמם ואינו מעורר אותם לפעולות ומעשים; הם אינם אלא אבות חורגים לנו ועזרתם הבל. – ומה בצע במליוני הדולרים, שאחינו באמריקה מבזבזים לטובת האומללים? כלום יחיו בהם את המתים, ינחמו את היתומים והאלמנות וישיבו את כבודן של בנותינו אשׁר חוללו? הם באים להציל את שׁארית הפליטה, אולם מי יערב לנו, כי כעבר שנות מספר לא ישנו מאורעות הדמים הללו והאומללים לא ישובו לשתות את קובעת כוס התרעלה?

ואחינו המאושרים, הממציאים לנו עכשיו פדות ורוחה, מי יודע, אם אחרי עבור שנים רבות או מעטות לא תסוב הכוס עליהם והם יהיו זקוקים לעזרה? אנו בונים על חול, למעשינו אין ידים ולפעלנו אין יסוד. “ותם לריק כחכם” זוהי הקללה היותר נוראה. כל חיי עמנו מיום אבדו את חופשתו המדינית הם שלשלת ארוכה של פגעים ויסורים, הריגות ורציחות, דם ודמעות, בכי ואנחה. מוכים אחינו בארץ זו, באים יהודי ארץ אחרת לעזרתם ואחרי עבור תקופה קצרה או ארוכה יהיו העוזרים למוכים והם זקוקים לעזרה. זהו גורלו של עם, שאינו דואג לאחריתו ומסתפק רק בחיי שעה, חיי עבדות ושפלות, חיים של בושה וכלמה, חיים שהמות טוב מהם.

אולם הרי לא מוכיח ומטיף מוסר אני. רצוני רק להכניס אל נאד הדמעות והיסורים של עם מחצבתי את האסונות המחרידים, שׁמצאו את אחינו בסביבות עיר מולדתי. והיו מאורעות הדמים האלה לזכרון לדורות הבאים, וקראו אותם והזדעזעו והתפלצו. וספר עליהם אב לבניו וסבתא לנכדיה עם דמדומי בין השמשות בצאת השבת, ושמעו הבנים והאזינו הנכדים ואחז בשרם פלצות ובכו גם הם את חללי אחיהם ושׁבר עמם.

פרק ארבעים ותשעה

שבור ורצוץ מתלאות הדרך ונדכה ומדוכדך ממראה עיני ומשמע אזני חזרתי אל פינסק. ממחרת שׁובי יצאו כל הבלכובצים מן העיר, לא נשאר מהם אחד. עם החיל יצאו גם בלכוביץ וסבינקוב ואנחנו לא הוספנו לראותם. לא ארכו הימים והבלכובצים הוכו מכה רבה במלחמה. גיסותיהם נפוצו; מהם נפלו ברצונם אל הבולשביקים ומהם לוקחו בשבי. השלטון בעיר עבר כלו לפולנים.

אני שׁבתי לעבודתי בטפול בפליטים. מספרם הלך ורב. נמלטו אל פינסק פליטים לא רק מן העירות והכפרים אשר מעבר לנהר, אלא גם מן המקומות אשׁר מעבר העיר מזה. התעורר בלבי הרצון להודע מפיהם על הפרעות והרציחות שארעו אצלם. נכנסתי אתם בדברים וגם הם ספרו לי הרבה, הרבה ספורים מזעזעים. אני רושם אחדים מהם. ראויים גם המה להכתב לזכרון וכדאים הקרבנות שיֻצבו להם ציונים.

חיים שְקְלַיר, נער בן 15, ספר לי כדברים האלה:

אבי מת בהיותי בן עשר. משפחתי היתה אחרי מות אבי בת 5 נפשות. אני, אמי חשה בת 55, אחי שׁמשׁון בן 24, אחותי חנה בת 17 ואחי שמחה בן 12. ישבנו בעירה לִיבִּישֵי. גם בהיות אבי בחיים היו חיינו קשים, ומה גם אחרי שׁנתיתמנו. עבדה אמי, עבד אחי ועבדה אחותי היחידה ומכל עמלם היה לנו רק לחם צר.

לפני יוהכ“פ שנת תרפ”א נפוצה השׁמועה בעירה על ההרג הרב, שעושות הגיסות הבלכובציות בסביבה. יהודים רבים נסו מן העירה ויפוצו במקומות שונים. אחי הגדול שׁמשׁון ברח אל היער הסמוך לאוֹדְרֶז’ין. ואני, אמי, אחותי ואחי הצעיר – אל הכפר פּוֹז’וֹג. בכפר ההוא היה נוצרי אחד בעל אחוזה, שׁאבי ז“ל היה עושה אתו מסחר וקנין בחייו, והנוצרי הזה היה איש ישׁר. הוא קבל אותנו בידידות ויחביאנו בביתו. ביוהכ”פ נכנסו הבלכובצים אל פוז’וג. פחד נפל עלינו. במוצאי יוהכ“פ בבקר יְעָצָנו בעל האחוזה, כי נצא יחד עם פועלותיו לחפר בולבוסים בשדהו. ”בשדה“, אמר, ”תהיו יותר בטוחים מפחד“. עשינו כך. בצהרים באו אל השדה שני בלכובצים. אחי שמחה נבהל מאד, בראותו אותם, נפל ויתעלף. כלנו התחלנו לטפל בו, הזינו עליו מים וטלטלנו אותו הנה והנה. הוא פקח את עיניו. הדבר הזה משך את תשומת לבם של המרצחים. הם נגשו אלינו, אחד מהם הכה את אחי בתחתית רובהו ואחר ירה אליו וימיתהו תחתיו. אמי געתה בבכי והתחילה מורטת את שערותיה. המרצחים המיתו גם אותה. כל זה נעשה ברגעים אחדים. אני לא הבינותי מה שארע, עמדתי נדהם, הייתי כמבולבל. המרצחים נגשׁו אל אחותי, אחזו בה והתחילו סוחבים אותה. אחותי נאבקה עמם, התנפלה לארץ, הכתה בידיה וברגליה וצעקה מר, והם לא הרפו ממנה, סתמו את פיה והוסיפו לסחב אותה; למען הפחידה ירו בידה ויפצעוה. זרם דם פרץ מן הפצע, והיא הוסיפה להאבק, אמרה: ”המתם את אחי ואת אמי האלמנה, לא טובה אני מהם, הָמִיתוּ גם אותי ואתכם לא אלך". אני עמדתי מרחוק ורעדתי בכל גופי, יראתי לגשת אל אחותי. המרצחים נסו שׁוב לסחוב אותה, הרימוה מן הארץ, אבל היא שבה ותתנפל, נאחזה בידיה באדמה, נשׁכה בשניה, בעטה ברגליה וצעקותיה בקעו רקיעים. ירו אליה המרצחים וימיתו גם אותה. שלשׁת המתים התבוססו בדמם זה אצל זה. אז קרבו המרצחים אלי. רצו להמית גם אותי. אמרתי להם: הנה המתם את אמי, את אחי ואת אחותי, נשארתי רק אני לבדי מכל המשפחה, אל תשמידו את הזכר האחרון. הנה בליבישי יש לנו ארגז מלא חפצים, הוא טמון באדמה, לכו אתי ואמסרנו לכם. הם הלכו אתי. מסרתי להם את הארגז, גם עזרתי להם לשים אותו בסירה. הם דרשׁו ממני, כי ארד אל הסירה ואפליג אתם. התחלתי מפציר בהם, כי ירפו ממני. הם אמרו, אנו נשאיר אותך בחיים, אם תבטיח לנו, כי תמיר את דתך ובכל יום ראשׁון תתפלל בבית תפלת הנוצרים. טוב, אמרתי, כך אעשה. הם עזבוני לנפשי.

להשאר בליבישי יראתי. כל העירה התרוקנה, לא נשׁאר בה גם יהודי אחד. חזרתי לפוז’וג. באתי לשׁם לפנות ערב. בעל האחוזה לא נתנני להכנס אל ביתו: “הבלכובצים אסרו עלי להכניס יהודים אל ביתי, אמרו לי, כי אם לא אמלא את פקודתם, ימיתו גם אותי”. הלכתי אל השדה, ישבתי אצל ההרוגים ובכיתי, כל הלילה בכיתי. מלבדי לא היה איש בשדה, יחידי הייתי. בבקר נשׁקתי את הגויות הקרות, הרטבתין בדמעותי ואחר הלכתי אל הכפר בוצִין. שם היו עוד הבולשביקים. ספרתי להם את הכל. הם אספוני. לילה אחד לנתי אצלם ובבקר הלכתי אל הכפר אודרז’ין. ביער הסמוך לאודרז’ין מצאתי את שמשון אחי. יחד אתו התחבאו שם שתי משפחות של יהודים מאודרז’ין. כאשׁר שמעו מה שארע למשפחתי, עזבו את מקומן ותרחקנה אל עמקי היער, גם אני ואחי נלוינו אליהן.

באודרז’ין היו יהודים אחדים, שלא באו להתחבא ביער. בהודע להם אסון משפחתי, ברחו ליַנובֶה, ואלינו, אל היער, באו להתחבא בחורים אחדים. בינובה היו עוד הבולשביקים ולכן יראו לנוס לשם, פן יגיסו אותם לצבא. שׁני שׁבועות התחבאנו ביער. מקץ שני שבועות בא אל היער יהודי אחד יצחק חיים פומרנץ עם חיל פולני לבקשׁ את בנו, שׁגם הוא התחבא אתנו. אז הלכנו כלנו לינובה. שם כבר היה שלטון הפולנים. כאשר שׁקטה הארץ, הלכתי עם שמשון אחי אל פוז’וג. מצאנו את ההרוגים והבאנו אותם לקבורה בליבישי.

שמואל סטולַיר מסר לי מה שנודע לו על השחיטות שׁבסביבות כפר מושבו:

בשני בשבת, 4 מנ“א, באו הבלכובצים אל הכפר מוֹכְרֶה, מחוז ברודניצה. עשו בכפר עד יום הששי 8 מנ”א. כל העת התנהגו ביושר. ביום האחרון נכנסו אל בית זיסקינד רובינשטין ויאמרו לו: ישׁ אצלך אקדח ורובה. – רובינשטין היה בשׁעתם של הרוסים מחזיק הדואר במוכרה והיה לו נשׁק ברשיון הממשלה להגן על הדואר מפני שודדי דרכים. – הוא ענה, אמנם לפני המלחמה היה לי נשק, אבל בפרוץ המלחמה לקחוהו ממני. אסרו אותו והביאוהו אל רפת. שׁם היו כמעט כל יהודי הכפר, גם הנשים והטף. הליטננט טֶרֶשְקָא דרש מן הנאסרים חמשים אלף רובלים. הם ענו, שאין להם כסף רב כזה. טרשקא הפחית לשלשים אלף. גם את הסכום הזה אי אפשר היה לתת. התחילו מוציאים את הנאסרים אחד, אחד מן הרפת. הראשׁון היה ישעיה גוטליב, סוחר עורות, איש כבן 70, פליט מליבישי. הכניסוהו אל אסם, ענבו עניבה בראשׁ חבל ויאימו עליו, כי יתלוהו, אם לא יתן כסף. אחר כך הפשיטוהו את בגדיו וילקוהו במדוכים. אחריו הוציאו את שׁאר הנאסרים וילקום. טרשקא עמד כל העת וקבע את מספר המלקות, והמלקה היה אַדֶיֶב. אחרי תום פרשת המלקות, לקחו את זיסקינד רובינשטין, את בתו חשה דבורה, בת 22, ואת אחיו יצחק ויובילום בדרך ההולכת לינובה. את הנערה עם יצחק דודה הובילו בעגלה וזיסקינד הלך ברגל אחרי העגלה. אצל הכפר קוזֶלִיצִ’ין הכירה אותם אכרה ותקרא: “אוי, אלי, הלא אלה הם היהודים שלנו, מדוע מענים אותם?” טרשקא אמר, אם שלך הם, תני שלשׁים אלף רובלים ואז אשחרר אותם. הלכו הלאה. כל הפלוגה שׁל הבלכובצים הלכה אתם. עם הפלוגה נסעו שני בעלי עגלה יהודים, שהכריחום להוביל את הכבודה שלהם. אחד מהם היה אהרן פִישְׁקָה, תושב הכפר מוכרה, והוא ראה את הכל. במרחק שתי וירסטאות מן הכפר קוזליצ’ין הורידו את הנערה ואת יצחק דודה מן העגלה. את שלשת הנאסרים הוליכו ברגל: את האחים רובינשטין אל היער שלצד הדרך ואת הנערה למקום אחר.

ממחרת הלך משה שׁמואל בנו של זיסקינד רובינשטין, בחור כבן 25, לבקש את אביו, את אחותו ואת דודו. בא אל ינוֹבֶה. לא מצאם שׁם. בינובה היו ג’נדרמים פולנים. הוא פנה אליהם ובקש עזרה. שני ג’נדרמים הלכו אתו לחפש את האובדים. בדרך מצאו את פלוגת הבלכובצים. זה היה ביום השבת תשעה באב לפנות ערב. באותו הרגע התכוננו הבלכובצים לטבע בנהר את הרב מינובה ואת משפחתו, אשר תפשום בבקר ויביאום להתם. הג’נדרמים הצילו אותם ויחזירום לינובה. הבחור שאל את הבלכובצים איה אביו, אחותו ודודו. ענו, כי אינם יודעים. פנה הבחור אל הקפיטן ניוּק ויבך ויתחנן לפניו, כי יאמר לו את כל האמת. הוא ענה: הם קומוניסטים, לכן שלחתים אל השטב בקוברין. הבחור הבין, כי ניוק משקר. שׁב אל ינובה ויבקש עזרה מהקצין הפולני. הלז שלח אתו חורוּנז’י אל ניוק בדרישה, כי יבוא לינובה. ניוק בא. ראש הג’נדרמים עם ניוק נכנסו אל חדר מיוחד. מה שדברו שמה לא שמע. והנה יצא ראש הג’נדרמים ויאמר אל הבחור, כי הנאסרים נשׁלחו לקוברין. הבחור הלך, חקר ודרשׁ את האכרים אשר בכפרים בסביבת ינובה, אולם לא נודע לו כלום.

ביום ג’ 12 מנ“א עזבו הפולנים את ינובה והבולשביקים נכנסו. אז התנדבו יהודים אחדים וילכו לחפש את האובדים. כעבור יומים מצאו את הנערה במרחק שלש וירסטאות מינובה בין שׁרשי ערבות. פניה נאכלו ע”י הכלבים, רק גופה נשאר. מקץ עוד שׁני ימים מצאו את האחים רובינשׁטין בחורשׁה בבור מכֻסה ערבות. שניהם שׁכבו חבוקים יחד. אכרים ספרו, כי ענו את האחים ענויים קשים[28]ומרים כל כך, עד שבלכובצים אחדים אמרו, כי אסור לענות ככה אנשים.

באותו הזמן, בתחלת חדש מנ"א, נכנסו הבלכובצים אל הכפר קוּכוֹצקה-ווֹלַיה. שׁדדו מן היהודים כל מה שהיה להם ואת הנשים ענו. והנה נתקרבו הבולשביקים. אז נסוגו הבלכובצים אל ליבישׁי. אחר כך יצאו הבולשביקים מקוכוצקה-ווליה והבלכובצים שׁבו. הם תפשו את הסנדלר יעקב סורצוק, הוציאוהו אל אמצע הכפר וימיתוהו ואת אשתו ברינדיל, שלפני ימים אחדים ילדה ילד, ענו 10 חילים זה אחר זה.

בחדש אלול התחילה ההתקפה החזקה על הבולשׁביקים. הם נגפו לפני הפולנים אצל ורשוי והחלו להסוג על כל החזית, והבלכובצים, עוזריהם שׁל הפולנים, שׁהיו מקודם במצב של נסיגה, התחילו גם הם לוחצים את הבולשביקים ומדריכים אותם מנוחה. הם הגיעו עד קַמֶן-קַשִירְסְקְ. שם עשו ביהודים הרג רב. שרפו אנשים חיים. ספרו מעשים נוראים על הטבח שהכינו שם ליהודים, אבל הפרטים אינם ידועים לי. מקמן-קשירסק באו אל הכפר פְיֵינֶה, כעשרים וירסטאות מקמן-קשירסק, הרגו בו 13 יהודים. ידועים לי רק שמות שנים מהם : סוּלימא וצורטוק. סולימא שׁב לפני איזה זמן לפיינה מאמיריקה. הבלכובצים תפשוהו וידרשו ממנו דולרים. ענוהו והכוהו באכזריות חמה עד שנטרפה דעתו עליו. הם הרפו ממנו, אבל הוא לא רצה לסור ממעניו. הלך אחריהם הלוך וצעוק. לקחוהו המרצחים, השליכוהו אל בור ויקברוהו חיים. אשה בת 70, חֻללה כמה וכמה פעמים והיא מתה תחת מעניה. כל הנשים והנערות טֻמאו. בתים אחדים נהרסו לגמרי, חפשו כסף וזהב בתנורים, בקירות ותחת הרצפה. היהודים נמלטו ויתחבאו ביערים ובבצות (בפיינה היו 83 משפחות יהודיות). ממחרת נהרגו עוד שני יהודים, יודיל רובַכא בן 36 ואשת השׁוחט אבא בקרמן, בת 40. רובכא התחבא בבצה יחד עם שאר היהודים, והנה נמלך לבא אל פיינה לראות מה נהיתה שם. היהודים שהתחבאו אתו לא נתנוהו ללכת, אפס כי הוא לא שמע להם. בלכתו אל הכפר, פגשוהו בלכובצים, ירו אליו וימיתוהו. אשת בקרמן התחבאה בערמת שחת בקרבת המקום ההוא. כשמעה את קול היריה, הוציאה את האשה מן השחת, הרגישׁו בה המרצחים וימיתו גם אותה.

מפיינה באו אל הכפר דֶרֶבוק. 19 וירסטאות מפיינה. בדרבוק ישבו 31 משׁפחות של יהודים. שׁם הרגו 4 יהודים: משה סֶרְצוק, זגג בן 70, יוסף ליוּבִּינֶר בן 75, סומא שתי עיניו, את אשתו בת 70, ועוד יהודי אחד, שמו אינו ידוע לי. שאר היהודים נסו ויתחבאו בבצות. היו שם שני שבועות.

באותו הזמן באו הבלכובצים אל ביכוב מחוז ליבישֵיי. שם היו 16 משׁפחות יהודים. בכפר הזה הרגו את שמריהו בלומברג בן 60 ואת בנו יוסף בן 30. בכפר הקרוב ציר, בו היו 25 משפחות יהודיות, הרגו את חתנו של יונה פישבין, בן 30. וכך היה הדבר: היהודים, יושבי ציר, בשמעם, כי הבלכובצים מתקרבים, עזבו את בתיהם ויתחבאו בבצה. חתנו שׁל פישׁבין התחבא בבית אכר. הבלכובצים מצאוהו, לקחו אותו אל הבצה ויצווהו לקרא בשמותיהם של היהודים יושבי ציר. הוא היה אנוס למלא את פקודתם. אולם היהודים הבינו את הערמה ולא ענו. אז ירו אליו הבלכובצים וימיתוהו.

בשבת שׁובה לפנות בקר נכנסו הבלכובצים אל ליוּביז בפעם השׁנית (הפעם הראשׁונה היתה בחדש מנ"א). שם לן לגיון בולשביקים בן 800 איש, אשׁר באו להתם לתקן את הגשרים. מספר הבלכובצים היה רק 70 נפש. הבולשביקים נבהלו ויניחו את נשקם וכלם הלכו בשבי. אז שמו הבלכובצים פניהם אל היהודים. נכנסו אל בית ברוך שׁטינֶר תופר פַרווֹת, בן 38, תפשוהו, הוציאוהו החוצה ועל מפתן הבית המיתוהו. נכנסו אל בית אחר. שם גרו יואל הלמן ויקותיאל פַלְצוק עם משפותיהם. הרגו את הלמן ואת בתו. נערה בת 18, ואת פלצוק ושמואל בנו, בן 19. ברחוב פגשׁו את קופל איזנברג בן 22, דרשׁו ממנו כסף. הוא נתן להם 800 רובלים, שהיו בכיסו, את הכסף לקחו ואותו המיתו. הם לקחו מן הכפר 3 יהודים לנהג את הבקר, אשר גזלו מן היהודים, והם: ישעיהשׁליפמן בן 35, אחיו ווֹלְף בן 25 ויוסף דוֹריוּק, נער בן 16, בן יחיד לאבותיו, בדרך הרגו את שלשתם.

בלגיון הבולשׁביקים, אשׁר לקחו בשבי, נמצאו יהודים אחדים. את כלם המיתו, ביניהם היה צעיר אחד מפינסק, שּם משפחתו שמיד. הוא כחש, אמר, כי הוא נוצרי. בדקוהו וימיתוהו.

בפר סוּצֶה, הסמוך לליבישי, תלו את חיים סורצ’וק, זקן בן 75.

פרק חמשים

האלמנה חשה רחל עפלבוים מכפר ליוּבְיַז ספרה לי לאמר:

משפחתי גֹרשה בשעת המלחמה מליוביז אל פולניה. שם מת אישי ואני נשארתי אלמנה עניה עם 8 ילדים. חיינו היו קשׁים מאד, סבלנו גם רעב, גם קור וכל מיני ענויים ויסורים. קבלתי את הכל באהבה. “לא טובים אנו מכל היהודים”. הודיתי לה’, כי כלנו נשארנו בחיים.

בחדשׁ אלול נפלה שיחה בכפר, כי גונדות שׁל בלכובצים הולכות ומתקרבות אלינו. ספרו, כי הבלכובצים הם קטלנים אכזרים, לוקחים את הנפשׁ עם הרכוש. אספתי את מעט ה“דלות” שלי וטמנתי באדמה. לחיי אני לא דאגתי, חרדתי רק לחיי ילדי הקטנים ולכבודה של בתי הבכירה בת 20. היא פסקה ללון בבית, היתה לנה בבית אכר אחד מכירנו.

בליל שבת שובה נשמעו יריות אצל הכפר: הבולשביקים נלחמו עם הבלכובצים. בבית הייתי רק אני עם שבעת ילדי הקטנים. בתי לנה בבית האכר. כל הלילה לא עצמתי את עיני, שמרתי את הילדים. לפנות בקר עיפתי מאד. תמכתי את ראשי על השׁלחן ונמנמתי. פתאום הקיצותי לקול איש אחד שׁקלל ב“אמא”. הילדים הקיצו וינוסו. ילדה אחת בת 13 ירדה אל באר, שמימיה נשתו. מצאה שׁם נער אחד, אשר קדם לרדת אל הבאר להתחבא. בתי השׁנית, ילדה בת 11, הלכה הלוך ובכה. שמע הנער בבאר את בכיה ויאמר אל בתי: הנה אחותך בוכיה, צריך להכניס אותה אלינו. היא מאנה. אמרה: אם נצא לרגע מן הבאר, יתנפלו עלינו ויהרגונו. הילדה נסה אל הכפר חוטְשִׁין, הסמוך לליוביז. להתם נסו עוד ילדות אחדות. האכרותרחמו עליהן, ותאספון אל ביתן. עוד שׁתי ילדות שלי התחבאו על עלית גגו של בית אכר אחד, שׁם ישבו שׁעות אחדות. כאשר פחדו פן יגלה האכר לבלכובצים את מחבואן, ירדו, לבשו “גויית” ותברחנה גם הן לחוטשין. לשם נמלט גם בני, יעקב בן 15. נשארו אצלי רק שני ילדי הקטנים. הבלכובצים לא עשו לנו כלום. קללו, חרפו ויצאו.

בצהרים לבשתי גם אני “גויית”, לקחתי את שני ילדי והלכתי למצא לי מחבוא. האכרות לא נתנוני להכנס אל ביתן. חזרתי לביתי. איה שׁאר ילדי לא ידעתי. לא היתה לי אפשׁרות ללכת לבקשׁ אותם. עם דמדומי הערב יצאה ילדתי מן הבאר ונכנסה אל הבית. שמחתי מאד לקראתה. שאלתיה, אפשׁר היא יודעת איה שאר הילדים. היא לא ידעה. ישבה קצת אצלי ואחר התעטפה בגלימת אכרה ותלך ללון בבית אכר. נשארתי עם שני הפעוטות. ישׁבתי ובכיתי בלחשׁ. לבי נשבר בקרבי. יותר מכל דאגתי לבתי הבכירה. מי יודע מה אירע לה. שני הפעוטות שׁאלו אותי: “אמא, למה תבכי?” התחילו בוכים גם הם. סתמתי את פיהם בכפות ידי: יראתי פן ישמע קול בכים בחוץ. חשבתי, כי אֻכה בשגעון. רציתי ללכת לחפש את ילדי, אבל לא יכולתי לעזוב את הפעוטות.

עבר הלילה, כמעט שהאיר הבקר נכנסו שׁני בלכובצים. על שׁכמם רובים ובידיהם חרבות. “איה בעלך?” קראו. הוא מת, עניתי. לא האמינו. אמרו, כי הוא מתחבא. התחילו להכותני. והילדים צורחים מר ומתיפחים. אחזו בהם המרצחים ורצו לשחט אותם. הוצאתי את הילדים מידיהם, לקחתים על זרועותי ואמצתים אל לבי. חשבתי, כי לבי יתפקע, עוד מעט ואמות, והמרצחים מוסיפים להכותני ודורשים, כי אֹמר להם איה בעלי. לקול צעקותינו נכנסה האכרה, בעלת הבית, ותשבע למרצחים, כי אלמנה אנכי, אז הרפו ממני. שדדו כל מה שהיה בבית, מצאו גם את “אוצרי” שׁטמנתי באדמה, לקחוהו וילכו.

המחשבה המרה איה ילדי לא נתנה לי מנוחה. יראתי לצאת החוצה לשאל עליהם את האכרים. בכפר היתה מהומה, נשמעו צהלות הבלכובצים וצעקות היהודים הקוראים לעזרה. “מי יודע אם לא אחד מבני הוא בין הצועקים האלה?” אז היו כבר בכפר שמונה קרבנות: יואל הלמן ובתו רחל. יואל ברח מביתו ונהרג בחצר, את בתו טמאו ואחר כך המיתוה. הרגו גם אב יחד עם בנו, שנמלטו לליוביז ממקום אחר, ועוד אברך אחד, שגם הוא נמלט לליוביז להציל את נפשׁו וימצא כאן את מותו. מאב אחד לקחו את שני בניו, שם האחד ישעיה ושם השני ווֹלף לנהג את הבקר, שגזלו מן היהודים. הם לא חזרו. אח"כ מצאום הרוגים. כך ארע עוד לצעיר אחד, יוסף שמו, בן יחיד לאבותיו, גם אותו הכריחו לנהג את הבקר ובדרך הרגונו. בליוביז היו 23 משפחות של יהודים וכלם נָשַׁדו, הם נשארו בעירום ובחסר כל. האכרים הראו לבלכובצים את המקומות, שׁבהם גנזו היהודים את רכושׁם ויחלקו אתם את השלל.

כיצד עבר עלי היום ההוא איני יודעת. מוחי פסק מעבוד. הייתי שקועה בתרדמה. בכי שׁני הפעוטות הרגיזני. הייתי נכונה לחנק אותם. בערב שבה רוחי קצת. יצאתי לחפשׁ את ילדי. שאלתי את האכרים, אפשׁר ראו את ילדי ואת בתי, אולם לא הצלחתי לקבל מהם תשׁובה ברורה. לקחתי את הילדים על זרועותי והלכתי לבוא לינובה. כחי עזבני ורגלי בגדו בי. פעם בפעם ישבתי על האדמה הקרה והלחה לנוח. אולם תיכף התנשאתי והלכתי הלאה. הרגשתי, כי עוד מעט אפול לבלי קום עוד, אבל הוספתי ללכת. הדאגה לשני הפעוטות הוסיפה לי כח. הסחתי כבר את דעתי משאר הילדים, כל חפצי היה להציל את השׁנים האלה, שארית הפליטה שׁל משׁפחתי. ידי חלשו, כמו נטל עופרת הוצק בהן. יראתי פן תשמטנה זרועותי והילדים יפלו לארץ. הרכבתי אותם על כתפי אחד מזה ואחד מזה, צויתים להאחז בראשי ואני החזקתי ברגליהם והמשׁכתי את דרכי. הקור חזק. גשם התחיל מטפטף. אני לא הרגשתי את הקור, חם היה לי, חם מאד, אבל הילדים רעדו והתכוצו. “אמא’נא, קר”, “אמא’נא קר”. דמעות נתלו בעיני. דברי הילדים פצעו את לבי. מה לעשות?

והנה חבר בלכובצים לקראתי, כמו מן האדמה צצו. “יהודיה, עמדי!” עמדתי. אחד כונן אלי את רובהו. הייתי כמאובנה. הנה רגעי חיי האחרונים. “אמא’נא, ”אמא’נא“ התחילו הילדים קוראים בקול גדול! ”אמא’נא! “אמא’נא”! ומן החורשה הסמוכה נשמע שׁוב “אמא’נא ”אמא’נא", והקול חזק מאד. מובטחני, כי קול היתומים הקטנים בקע רקיעים ויגיע עד לפני כסא הכבוד. ובראשי כמו הולמים בפטיש, הוא סחרחר והעינים הולכות וכבות. נדמה לי, כי אישי המת עטוף תכריכים עומד למולי: הוא בא להציל את יתומיו הקטנים. כל זה ארך רק שׁנים, שלשׁה רגעים.

רואה אני והנה הוריד המרצח את רובהו. “לכי, יהודיה, אחרינו”. עשיתי כאשר צֻויתי. בדרך התחילו חוקרים אותי מאין אני באה ואנה אני הולכת, אם ישׁ בליוביז יהודים עשירים ועוד ועוד. לאן הם הולכים לא ידעתי, יראתי גם לשאל אותם. נגררתי אחריהם ורגלי כושׁלות, לא אוכל כבר לשאת אותן. “אבי יתומים, חזקני”.

בחצי הלילה באנו אל הכפר. הם נכנסו אל בתי האכרים ואני עם הילדים הצטמצמנו ברפת. השתטחתי על הקרקע ושני הילדים מימיני ומשמאלי. רעבים היו יתומי האומללים, אבל לא בקשו אכל. התנגשו ונלחצו אלי, שמו את ראשיהם הקטנים בחיקי וצפצפו בקול נחנק מדמעות “אמא’נא”, “אמא’נא” ואני, – לבי נמוג בקרבי, מלטפת אני את גוזלי, מחבקת ומנשׁקת אותם ובוכה בלחש, בלחשׁ, והלב – עוד מעט והתפוצץ. מובטחני, כי מלאכי השרת העלו את דמעותי ואת צפצופם של היתומים עד לפני הדום רגלי השכינה וצלו של אישׁי המת עמד על ידנו והגין עלינו.

באשׁמורת הבקר יצאו הבלכובצים לדרך ואני עם ילדי אחריהם. רגלי כבר בצקו. קשה לי להניע אותן והם מאיצים בי ללכת אחריהם ולבלתי החשל. “לאן הם מובילים אותי ומה הם רוצים לעשות אתי?” שני ימים הוליכוני אחריהם. עברנו בכפרים רבים. את רעבוננו שברנו בפת לחם קבר, שׁנתנו לנו האכרים. הילדים קבלו לפעמים מעט חלב חמוץ. ביום השלישי באנו אל ינובה, שם הרפו ממני.

בינובה מצאתי את כל ילדי. כלם באו לשם לחפש אותי. רבת שבעה נפשם ענויים קשים בשלשת הימים האלה, אבל נשארו בחיים.

ובתי הגדולה? מוטב שלא תשאל. היא שתתה את כוס התרעלה עד תומה. כבר שאלתי ברופאים רבים ומזור אין לה. אוי ואבוי לאמא.

המספרת נשתתקה. איזה פצע נורא נשתר בלבה והתחיל שותת דם. היא כסתה את פניה בכפות ידיה ותט הצדה ומשם עלה באזני קול בכי נחנק. בכי אם רחמניה מבכה את בתה האומללה והדוויה.

פרק חמשים ואחד

עבודת הטפול בפליטים היתה קשה מאד. מספרם עלה לאלף ומאתים. מהם טרחנים, עֲצָבִים וְתַבְעָנים, אי אפשׁר היה למלא את כל דרישׁותיהם. המצב הסניטרי בבתים, אשר בהם ישבו, היה רע מאד. צריך היה להלחם בהם בגלל אי-הנקיון. ימי החרף באו והָרגשׁ מחסור בבגדים, בלבנים ובנעלים בשבילם. הג’וינט המרכזי שלח אמנם כמות גדולה שׁל מלבושים ונעלים, אבל אין הקומץ משביע. ולמרבה הצרה התחילו האמצעים שהיה הג’וינט נותן בשביל הפליטים פוחתים והולכים. וזה הדבר.

אחרי אשׁר שׁבה כמעט המנוחה בעירות אשר בסביבות פינסק, נוסד בכל אחת מהן “קומיטט אמריקאי”. והקומיטטים הללו נוסדו יחד ויפתחו בפינסק קומיטט מרכזי, שנקרא בשם “קומיטט מחוזאי”. וכך היו בעיר שני קומיטטים, עירוני ומחוזאי. מלבד זאת היה בעיר סניף הג’וינט המרכזי שׁבפולניה. בסניף הזה היה משכן כבודו של פקיד הג’וינט, או כמו שׁקראו לו ל“ציר”, דֶלֶגַט בלע“ז, על פיו ישק כל מעשה העזרה. ומזכיר היה לו ל”ציר“ הזה ופקידים ולבלרים ועוזרים סתם. ואוטומוביל עם נהג היה מוכן תמיד לשרותו. ופקידים, ומפקחים, ומנהלים, ואמרכלים וסגנים וסגני סגנים היו באים פעם בפעם מן הג’וינט המרכזי שבורשוי. לשם מה? בודאי כך צריך להיות. ולא ברכבת היו כל האדונים הללו באים, אלא באוטומובילים. לשׁם מה? למען הרבות בהוצאות. וה”ציר“ שבפינסק היה גם הוא מטריח את עצמו מזמן לזמן ומתרוצץ באוטומוביל, מעוטי דמעוטי לבקר בעירות אשׁר בסביבה, ורובא דרובא לשם טיול תענוגים, לבדו או עם בנות חן, שׁהספיק להתודע אליהן או שהספיקו להתודע אליו. ויהי ”הַטְרַסְק“ גדול, השאון והרעש מרובים. וההוצאות? אל תשׁאלו. אמריקא היא ארץ שעפרה זהב והדולרים בה ”כשקמים אשר בשׁפלה לרוב“, ו”הצירים“ של הג’וינט, אשׁר עזבו את אמריקא, גן העדן התחתון, ויבאו אל פולניה, ארץ המאפליה, הלא לא להתענות באו, הם צריכים לראות את עולמם בחייהם. הפרעות, השׁחיטות וההריגות, אשר נתנסו בהן אחיהם, הלא מדת הדין נותנת, שׁהן צריכות לשמשׁ מכשיר לתענוגים לעומדים אצל ההגה של העזרה. צריך להשתמש בשעת הכושר. מי יודע מתי ישנו מאורעות דמים כאלה? ”חטוף ואכול, חטוף ושׁתה". והם חטפו ואכלו, חטפו ושׁתו. חשבו ומצאו, כי שני שלישים מכספי הג’וינט יצאו על המנגנון של העזרה ורק שליש אחד על העזרה גופה. ועל השליש הזה רבו הקופצים.

כאשר אמרתי, היו בעיר שני קומיטטים, עירוני ומחוזאי, ובין שני הקומיטטים האלה קמו חכוכים ומדנים. כל אחד דרש מן הקופה מנה אחת אפים. “עניי העירות מרובים”, התלהב הקומיטט המחוזאי, “הם סבלו יותר מן הפורעניות, הם דוויים, סחופים ומרודים, וזכות יתרה להם לקבל מקופת הג’וינט ששים או גם שבעים אחוזים”. “שׁקר”, צעק הקומיטט העירוני, “עניי העיר רבים ועצומים מעניי העירות, הם סבלו יותר, התדלדלו לגמרי, וגם צרכיהם מרובים יותר. רמת החיים בעיר יותר גבוהה. פרעות והריגות היו גם בעיר. הקופה מפרנסת את פליטי העירות, מוציאה עליהם סכומים מרובים ואת הסכומים הללו צריך לנכות מן התקציב שׁל הקומיטט המחוזאי וכו’ וכו’”, ולטענות ותביעות אין קצה. ו“הציר” של הסניף הפינסקאי מתבלבל, אינו יודע כיצד להכריע. למה האנשים הללו ממררים את חייו ושוללים את מנוחתו?

ועל הכסף של הג’וינט נמצאו עוד בעלנים: מחזיקי בתי הספר העממיים באו גם הם לתבע את חלקם. והם דורשים לא רק כסף, אלא גם מכולת ומלבושים. הג’וינט היה מחלק לאוכלוסין העניים גם מכולת: קמח חטים אמריקאי משופרי דשׁופרי, שמן מובחר, אורז, חלב משומר, בשר שמורים וכדומה, גם הלבשׁה: חליפות, מעילים, שמיכות, לבנים, גרבים ונעלים, וצריך לקבל מכל הטוב הזה בשביל התלמידים, ודרך אגב גם בשׁביל עצמם. “הבונד”, המתנגד היותר גדול ל“כלל-ישראל”, שכח פתאום את תורתו והתחיל תובע בחזקה ובחוצפה מכסף הג’וינט, מן המכולת ומן ההלבשה. “כלל-ישראל” טרפה, אבל כספו, מכֻלתו והלבשתו כשר. ראו זאת פוע“צ ויפלו על המציאה, קמו ויאספו להם מספר ילדים וילדות ובן לילה צץ בית ספר חדש בעיר. ויבאו מחזיקי ”בית הספר החדש“, מנהליו ומוריו ויתיצבו לפני הג’וינט ויאמרו: בית ספר לנו, תנו כסף, תנו מכולת, תנו בגדים ונעלים. צדו בזה שתי ארנבות כאחת: תהיינה משרות ל”חברים" ותהיה מכולת, הלבשה והנעלה בשביל התלמידים ובשביל עצמם.

וצ“צ, שׁהייתה להם זכות יתרה על כספו של ”כלל ישראל“, על אחת כמה וכמה שׁהם צריכים לקבל מכל אלה בשׁביל בית הספר שלהם. וכל אלה התאגדו ותהי להם חזית מאוחדה כלפי הסניף של הג’וינט. וכלם לא פסקו מלצעק ”הב, הב“. ”וחוצפה כלפי שמיא מהני". מלא ציר הסניף את דרישתם בין בכסף, בין במכולת ובין בהלבשׁה והנעלה. ויאכלו המורים, המנהלים וכל המקורבים אליהם מן המכולת, שׁנתנה בשׁביל התלמידים, וישבעו וגם מן ההלבשה וההנעלה לא משכו את ידם. שמחה וששון.

ו“הבונד” עוד הרחיק לכת. הוא רצה לפתח גם ”בית יתומים“ מיוחד. ובאמת מי ראוי והגון לחנך את היתומים, שאבותיהם מתו מות קדושים, יותר ממנו? אלא מכיון שקצרה ידו לעשות זאת, הערים לתפש אחד משני בתי היתומים שהיו בעיר. מה עשה? עמד והכניס ”חברים“ אחדים שלו אל הנהלת ”בית יתומים“ אחד. ”החברים“ רוצים לעזר להנהלה!” מי יוכל להתנגד לזה? וכיון שנכנסו “החברים” אל ההנהלה, התחילו מקנטרים באופן שׁיטתי את שאר חברי ההנהלה מן ה“ציונים הכלליים”, מ“צעירי ציון” ומן הבלתי מפלגתיים ולהעליב אותם פעם בפעם. הנעלבים חדלו מבקר את הישיבות. אז קמו והכריזו, כי “בית היתומים” הזה שלהם הוא, “בית יתומים של הבונד”. לא היו ימים מועטים ו“החברים” החלו להנהיג ב“בית היתומים” “שלהם” את סדריהם. רגילים היו היתומים להתפלל במנין יום, יום ולומר קדיש ביום מותם שׁל אביהם או אמם, קם “הבונד” ובטל את התפלה. אסרו על הילדים להוציא מלה עברית מפיהם ולשׁיר את השׁירים העבריים, שׁלמדו בביה“ס ושהיו שׁגורים על פיהם. אסרו עליהם לבקר ב”תלמוד התורה“ ובביה”ס מיסודם של צ“צ, שלמדו בהם מקודם, ויכריחום להכנס אל ביה”ס שלהם, כלומר של “הבונד”. השליכו שקוצים באזני היתומים הקטנים על תורת ישראל. דברו דברי נאצה על ארון הקדשׁ, שׁנמצא בחדר התפלה של “בית היתומים”, הכל עפ"י תורת ההפקרות של

“אמר נבל אין אלקים”. את הילדים, שלא רצו לקבל את התורה החדשׁה, סגרו בחדר לכל היום והרעיבו אותם. “דיקטטורה של הפרולטריון”. הגיע הדבר לידי כך, שבבקר בהיר אחד השכימו היתומים עם שחר ויעזבו את הבית ויבואו אל “בית היתומים” השני בבקשׁה שיתנו להם מחסה בו. הקיצו המשגיח והמנהל של “בית היתומים של ”הבונד“ בבקר והנה הבית ריק, נפוצו הצאן! קמה מהומה. ”החברים“ כלם ”קמו על רגליהם“, בלעם הוצא מפיהם! הצאן איננה והצמר מאין יבוא? התחילה סדרה של איומים והפחדות: ”החברים“ יתנפלו על ”בית היתומים“, אם יעיז לאסף את המורדים, ויפרעו בו פרעות, ולמנהל ולכל הציונים יראו את נחת זרועם!” מובן, שׁבו וילעגו ל“בונדאים” ולאיומיהם, והיתומים אֻספו אל “בית היתומים” השני. מה עשה “הבונד”? קם והחרים את כל מה שהיה ב“בית היתומים” “שלו”: קמח חטים, קמח שפון, סכר, גריסין, שמן, שעועית, אריג, בד, מטות, שמיכות ונעלים. שׁדדו גם את הספריה של הילדים וצעצועיהם. שבע עגלות טעונות הוציא “הבונד” מבית היתומים, והג’וינט המרכזי ראה און ולא התבונן.

ויותר משמאליותם של “החברים: גדלו חוצפתם ועזותם, אלמותם ו”בריונותם“. נשכחו ההגיון ומדת הצדק והיושר. הכל בשבילם ובשביל ”המוסדות“ שלהם. אי אפשׁר היה לעמד בפניהם. את השרץ התאמצו לטהר בק”ן טעמים. ידעו את האמת והתכונו למרוד בה ולטשטש אותה. ופחדם נפל על “ציר” הג’וינט, הוא פשוט ירא מפניהם. ולא עוד אלא גם “הצירים”, שהיו באים מן המרכז, יראו מהם ויכנעו מלפניהם. ידעו “הצירים” ההם, כי קופה שׁל שרצים תלויה להם מפנים ומאחור ונזהרו מבוא בריב עם עזי הפנים הללו, פן יקומו לחטט במעשיהם, שההסתר יפה להם, ולכן מלאו את תביעותיהם. היה מעשה ואל פינסק בא ציר הג’וינט ד“ר לוי לבקר את מעשה העזרה של הסניף הפינסקאי, ולוי זה היה דוקא איש ישׁר ובעל רוח יַתִירָה, ובהודע לו מעשיהם של השמאליים, הרחיק אותם מן הקומיטט העירוני וימסר את עניניו לשאר החברים מן הציונים והבלתי מפלגתיים, אולם כמעט שנסע הד”ר לוי, התחילו המורחקים לבא אל ישׁיבות הקומיטט ולהפריע את העבודה, ולא עוד אלא קמו ותלו מנעולים משׁלהם על מחסני המזון והמלבושים, וכך תפשו שוב את הכל בידיהם.

ומכיון שׁמספר “הסוחבים” מקופת הג’וינט היה רב, לכן התחילו קודם כל לקפח את תמיכתם של הפליטים, ומצבם נעשה קשה. ואז החלט להחזיר אותם אל נויהם במושבותיהם הקודמים. עפ"י השתדלותי נמסרו לי למטרה זו חמשים אלף מרק. ואז התחיל משלוח הפליטים שַׁיָרות, שַׁיָרות אל מולדתם. הדבר הזה ארך כחדש, ובסוף אדר נסגרה מחלקת העזרה לפליטים. ומכיון שהפולנים השׁתלטו כבר בעיר בתוקף והסדרים הושבו אל מכונם, לכן שבתי אל משרתי בעיריה.

אם בתקופה הראשונה, לפני הכנס הבושׁביקים אל פינסק, היתה עבודת ההגנה בעיריה על האינטרסים שׁל היהודים קשׁה, הנה עכשיו קשתה שבעתים. הפולנים כבר כרתו ברית שלום עם הבולשביקים ויראו את עצמם אדונים ושליטים בכל חבל הַסְפָר. המעצמות הגדולות משכו להם חסד על אשר הצליחו לשבר את גאון עוזם של הבולשביקים ולידות את קרנותיהם, ולכן אשרו את שלטונם בכל המקומות אשר כבשו, ובשביל זה התחילה נושׁבת רוח שחצנית וגאוה לאומית קיצונית בכל פולניה. הָאֶנְדֶקִים (הלאומים הקיצונים) תפשו את השלטון בידיהם. את הפקידים הליברליים המעטים שׁהיו בארץ, הרחיקו מן השלטון, החליפו אותם בפקידים החונים על דגלם הם, והשנאה לישראל גדלה מאד, התאמצו להצר את צעדיהם ולהשפילם. ואז מונה לסטרוסטא (מעין שר הפלך) בפינסק אֶנְדֶק מובהק, שהתחיל להציק ליהודים בכל אשר יכול. הוא הביט בעין זעם על העיריה בגלל המספר הרב של היהודים במועצה, וביחוד עָיַן אותי, מפני שאני לקחתי חלק רב בגלוי אשמתו של השׁלטון הפולני בהריגת 35 היהודים והפרתי את עצת המלאכות, שפנתה אל הסיים בבקשׁה לספח את פינסק לפולניה. הוא חשב אותי לשונא פולניה, וכך גם התבטא לפני יהודים אחדים. האנדק הזה התיחס בשנאה גם לראש העיריה על ישרו כלפי היהודים ויקומם כנגדו את האלמנטים הפולנים, שהיו שונאי ישראל מושבעים.

והנה בתחלת שנת 1921 התקבל בעיריה מכתב מאת הסטרוסטא, כי הוא אוסר עלי לעבד בעיריה. זה היה נגד החוק. אין כל רשׁות לסטרוסטא לפטר מן העיריה אישׁ שׁנבחר מאת האוכלוסין, ולכן לא שם ראש העיריה לב לזה, וגם העלים ממני את דבר המכתב, אולם במקרה נודע לי הדבר ולכן חדלתי מבקר בעיריה, ובלבי ברכתי ברוך שׁפטרני. ראש העיריה פנה אלי במכתב ויבקשני, שאמשיך לעבד בעיריה, אפס כי אני לא נעתרתי לו. זה כבר רציתי להמיש את צוארי מן העול הזה, ומה גם שהסטרוסטא שׁלח להודיע לי, כי אם אוסיף לעבד בעיריה, יגרשני מן העיר באורח אדמיניסטרטיבי. וכך נפטרתי מן העיריה.

רציתי לשוב להוראה, אולם ההסתדרות הציונית התחילה מפצירה בי, שׁאקבל על עצמי את הנהלת בית הספר למלאכה שבעיר.

בית הספר הזה נוסד לפני כארבעים שנה ע“י יק”א. ביסודו השׁתתף הצבור היהודי הפינסקאי בסכומים די גדולים. גם בכלכלתו שׁל בית הספר לקח חלק הצבור היהודי ע“י תרומות חברים וגם ע”י תקציב שׁנתי מקופת מכס הבשר. ביה“ס היה בבית גדול בן שתי קומות. למדו בו מסגרות ונפחות. לאט, לאט התפתח בית הספר והעמיד תלמידים רבים. לפני הכנס הגרמנים אל פינסק הוצאו ממנו בפקודת הממשלה הרוסית כל המכונות והמכשּׁירים ויובלו לדרום רוסיה. הגרמנים הפכו את הבית לאורות סוסים. הרסו את התקרה, שברו ועקרו את הדלתות והחלונות, הרסו גם את הכתלים הפנימיים. אחרי צאתם של הגרמנים ושלטון קבוע לא היה בעיר, התחילו הנוצרים, שגרו בקרבתו, להרס קיר אחד חיצוני, ו”הבונד“ החל לסחב ממנו לבנים לְבֶדֶק בית הספר שלו. וכן היתה צפויה לבית מפלת והרס גמור. הציונים עמדו על הקלקלה הזאת ויחליטו להציל אותו. אספו בין החברים כשבעת אלפים רובלים ויתקנו את הבית: הקימו את הריסותיו, הציבו את דלתיו ואת חלונותיו וישיבוהו לקדמותו. קנו גם מספר מכונות ומכשירים ויפתחו את בית הספר. מאז התחיל הבית משמש מרכז ציוני. בתי המלאכה היו בקומה התחתונה, ובקומה השניה היו: לשכת ”ההסתדרות הציונית“, לשכת ”קרן הקיימת“, לשכת ”קרן-היסוד“, ”המשרד הארץ-ישראלי“ וסניף ”תרבות“. היה בו גם אולם גדול לאספות ולהרצאות. קנאו ”הבונדאים“ בציונים והתחילו מחפשים כל מיני תחבולות להוציא את הבית מידי הציונים. מלבד זה היו עניני בית הספר בכלל יגעים. הוא שקע בחובות רבים וחסרו עוד מכונות נחוצות צריך היה לחלצו מן המצר והמכשׁלה הזאת נתנה תחת ידי. לאט, לאט שֻׁפר המצב, סֻלקו החובות גם נקנו מכונות חדשות ובית הספר התבסס, התקפות מצד הבונדאים הושבו אחור ועצתם סֻכלה. מלבד מלאכה למדו בבית הספר גם למודים כלליים: עברית, כתבי הקדש, פולנית, טבע וחשׁבון. שפת ההוראה, מלבד בפולנית, היתה עברית. אפשר לומר, כי זה היה בית ספר למלאכה היחידי בגלות, שׁנשׁמע בו צלצול השפה העברית מפי התלמידים, ואשר רוח התחיה הלאומית מלאה אותו וַתְפַכֶה בו בעוז. הדבר הזה היה למורת רוח לבא כח יק”א, שהתחילה לתמך בבית הספר. הוא מצא, כי למוד השפה העברית מיותר הוא בבית ספר למלאכה, ועל אחת כמה וכמה למודי טבע וחשבון בעברית. מלבד זה לא יכול נשוא, כי המשרדים הציוניים נמצאים בבית, והתחיל לאים, כי יפסיקו את התמיכה לבית הספר, אם לא נבטל את למוד השפה העברית ולא נוציא מן הבית את המשרדים הציוניים. אפס כי כל ההתקפות האלה נֻפצו אל סלע המרץ והעמידה-על-המשׁמר של ההנהלה. בית הספר נשׁאר כלו ברשות ההסתדרות הציונית. רוח הלאומיות פעמה בו בכל תוקף, והבית הוסיף לשׁמש מרכז של העבודה הציונית בכל הֶקֵפָה.

אחרי הפסקה ארוכה של שׁנים אחדות, שחיי היו חלוניים בלי לחלוחית של אידיאל לאומי, שבו אלי ימי זוהר ועונג רוחני, ימי עבודה לאומית רבה וענפה. טבלתי ממש בפלגי חיים אידיאליים, חיי נשמות, מאז הבקר עד אשמורה בלילה. שנות האושׁר ההן משׁנת תר“פ עד סוף תרפ”ד, שאז זכיתי לעלות לארץ-ישראל לחונן את עפרה ולראות בבנינה, לא תשכחנה מלבי עד בוא חליפתי.

מלבד העבודה בהסתדרות הציונית, ב“קרן היסוד”, ב“קרן קיימת”, בסניף “תרבות” ובהרצאות ציוניות מפרק לפרק, קבלתי על עצמי בתחלת תרפ“ב את הנהלת ”המשרד הארץ-ישראלי המחוזי“, שנפתח אז בפינסק[29]). השאיפה לעלות לארץ-ישראל גברה אז מאד בין אחינו. הכל רצו לעלות. הכל, לרבות גם אלה אשר עמדו עד הימים ההם רחוק מן הציונות ומן הציונים. השאיפה הזאת לא היתה כלה קדש. רצו לעלות אנשים, אשר מצבם החמרי התמוטט, ויקוו, כי בארץ-ישראל יוכלו למצא להם פרנסה טובה וקלה. שאפו לעלות צעירים, שמורא המקרא לצבא עלה על ראשם. היו גם כאלה, אשׁר סבלו מאד בימי הפרעות והשחיטות בתגרת ידם שׁל הפולנים והבלכובצים וחפצו לנוס ”אל אשר תשאום עיניהם“, ומכיון ששערי ”ארץ הדולרים“ נסגרו לפניהם בשבעה בריחים, ושמועה שמעו, כי בארץ-ישראל ישׁ שבר, לכן השתוקקו לעלות אליה. כלם נהפכו פתאום לציונים: קנו שקלים, תרמו גם מעט ל”קרן היסוד“ והיו מבקרים את ההרצאות הציוניות. ”גרי אריות".

ויום, יום מן הבקר עד אשׁמורה בלילה היו צרים עלי: הבה סרטיפיקטים, תן לנו אפשרות לעלות. מדריכים אותי מנוחה. מה לעשות את ההמון הרב הזה? מספר הסרטיפיקטים, שׁהמשרד האר"י המרכזי בפולניה מסר בשביל פינסק והמחוז, מוגבל מאד, לא למעלה מחמשים, והדורשים – מאות. אני מסביר לצובאים עלי, כי אין לי כל אפשׁרות למלא את רצון כלם, כי ארץ-ישראל דורשׁת אנשים הנכונים לסבל ולהתענות זמן ידוע בארץ עד אשׁר יבואו אל המנוחה, וצריך לבחור את היותר מתאימים, והם אינם רוצים לדעת זאת. אכזר אתה, – הם אומרים, – אינך נותן ליהודים לעלות, סוגר אתה את שׁערי הארץ. ויש שׁמתנפלים עלי בחרפות וגם באיומים: בלילה יארבו לי ויהרגוני. אובד עצות אני. גם נוצרים באים לבקש סרטיפיקטים: חולים הם והרופאים יעצום לנסע לפלשֹתינה לשׁם רפואה. אין מוצא. למה קבלתי עלי את הנהלת המשרד הזה?

הרבה אפיזודים מענינים יש לספר על הימים ההם, על תכונות נפשם של אותם “הציונים החדשים”, שרצו לעלות לארץ-ישראל, על ערמומיותיהם והתחכמיותיהם[30]), אלא שזה לא מעניני עכשיו. אני ארשם בזה מאורע אחד, או ביתר דיוק, ספורו של יהודי אחד, שבא גם הוא לבקש סרטיפיקט. מפני שׁלספור הזה ישׁ שַׁיָכות ל“מגלת פורעניות”.

פרק חמשים ושנים

באחד הימים בבקר השׁכם, כמעט שקמתי משנתי, עוד לא הספקתי להתלבש, נכנס אל ביתי יהודי כבן חמשים. מן הרגע הראשון עשה עלי האיש הזה רושם יוצא מן הכלל: הוא בעל צורה, זריז ומלא חיים. קמטי פניו מעידים, כי הרבה סבל, אפס כי מבלי שים לב לזה תנועותיו מהירות. ומרבה שיחה הוא, מדבר בהטעמה, קולו מושך את הלב. תמימות יתרה נשמעת בדבריו ומתעורר הרצון לשמע אותם.

יושב הכפר מיסקוביץ הוא, לא רחוק מפינסק. בכפר הזה נולד, שם נשא לו אשה ויולד בן ובת. מנעוריו הוא עובד אדמה. בבחרותו עבד לבדו, אחרי חתונתו עזרה לו אשתו, וכשגדלו הבנים, לא ישׁבו גם הם בחבוק ידים, עזרו על ידו. ומפני שׁחרוצים היו כלם, אוהבים את העבודה ושונאים את הבטלה, לכן עשו להם עושר. גם עכשיו יש להם נחלה הגונה: בית וחלקת אדמה, פרה טובה וצמד סוסים משופרי דשופרי וגם צרור כסף במזומנים, ברוך ה‘. לפני שׁלש שׁנים, הוא אומר, טרם בקקוהו בוקקים, היה לו הון רב, אבל רב, עשרת אלפים רובלים טבין ותקילין, ולא בשטרות שהיום הם כסף עובר לסוחר ומחר יצלחו רק לצור על פי צלוחית, אלא במטבעות זהב בנות 5, 10, וגם 15 רובלים. כן, כן, אל תתמה, הוסיף בראותו אותות תמהון על פני, עשֹרת אלפים רובלים בזהב היו לי. ולא במסחר רכשׁתי לי את כספי, גם לא זכיתי בגורל או מצאתי מציאה, אלא בעבודתי אני ובעבודת אשׁתי ובני. אין לך פרנסה טובה מעבודת האדמה, אם רק אינך עצל ואינך חובק את ידיך. עובד אתה אמנם עבודה קשה מאז הבקר עד בוא השמש, אין אתה נח, ויש שאינך מספיק גם לאכול לחמך: עבודה בשדה ובגנה, ברפת ובאורוה, בלול העופות ובגורן, וגם מהובלת עצים שׁל הסוחרים מן היער אל חוף הנהר אין אתה מושׁך את ידיך, הכלל עובד אתה כחמור גרם, אבל אחר כך הנה שכרך לפניך: הרי שפון, הרי בולבוסים, הרי חטה, גם ש"ש לסוסיך ולגריסים למאכל משׁפחתך, גם שעורים לעופות וגם ירקות: כרוב, גזר וסלק; עגל נוסף ברפת, סיח באורוה, פרגיות בלול, ובכיסך מטבע מזומנה, ברכת ה’.

והשנים שׁנות ברכה. השתגעו האנשים והתחילו הורגים זה את זה. קראו זה בשם מלחמה. צר להם מקומם ורוצים לנשׁל את השני ממקומו ולרשת את נחלתו. האכרים הצעירים גֻיסו למלחמה, והאבות והאמות גורשׁו ממקומותיהם ויצאו למרחוק. ותעזב האדמה ותֵשַם וירעב העם ללחם. ועובדי האדמה, אשר נשארו במקומם ויוסיפו לעבד את אדמתם, מכרו את יבולם במחירים טובים, מאי משׁמע טובים? מחירים יקרים מאד. הקופצים רבים, אין עומדים על המקח, קח כמה שׁאתה דורש. כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו. אני ראיתי את הנולד. מכרתי את תבואות שדי וגנתי, רפתי, אורותי ולולי במטבעות כסף וזהב, ואם שׁלמו לי בשׁטרות, מהרתי והמירותים בזהב. הבינותי, כי בשטרות אין ממש: מכיון שמחירם אינו קבוע, פעם עולה ופעם יורד, אין להם תקנה. וכך אספתי לי במשך שנים אחדות עשרת אלפים רובלים, רובלים ממש. האמינה לי, כי זהו אמת ויציב. מה לי לשקר? עשיר הייתי לפני שנתים, גם עכשׁיו אינני עני חלילה. האדם שׁאינו מתעצל צומח מתחתיו. אבל בני ובתי…

הוא נאנח פתאום וישתתק. עננה כסתה את פניו ואת ראשו הוריד לארץ. החריש רגעים אחדים ואחר פתח שוב: אמרתי בני ובתי ושכחתי לגמרי את אשתי שנסתמאה, נשׁתתק שוב. התבלבל,

פתאום אמר: לשם מה באתי אליך? אני ומשפחתי רוצים לעלות לארץ-ישראל. אחרי האסון שקרנו, החלטנו לברח מכאן, למכר הכל ולברוח. לא ידענו להיכן. עכשיו אנו יודעים כבר, לארץ-ישראל. זו היא החלטתנו, כלומר החלטתי אני והחלטת אשתי. בני ובתי אינם יכולים להחליט, פלג גופא הם, אל אשר יובילום ילכו; ואולי ירחמני ה’ וזכותה של הארץ הקדושׁה תעלה להם ארוכה. היד ה’ תקצר? כאן אין להם תקוה, הרופאים נואשו מהם. אומרים, כי מי שיש לו 300 פונטים יוכל לעלות לארץ-ישראל, וסכום זה יהיה לי. אמכר כל מה שיש לי בחצי חנם, הוי, אלולי האסון יכולתי להביא לאר“י הון רב. אז גם לא חשבתי על ארץ-ישראל, היה לי כאן ארץ-ישראל. בודאי כך הוא רצון המקום, כי אביא לא”י רק את שׁארית הפליטה. גם בארץ-ישראל אעבד את האדמה, גם אשתי תעבוד ואולי יֵעָשֶה לי נס וגם בני ובתי יוכלו לעבד.

דבריו היו כמעין המתגבר, חתוך הדבור נקי ומצלצל. דומה, כי הוא קורא מתוך הספר. אני שערתי, כי בנו ובתו, שהוא מעיד עליהם שׁהם פלג גופא, חולים אנושים הם, ואולי גרוע מזה, דעתם נטרפה עליהם ובכן אין לאיש הזה כל תקוה לקבל סרטיפיקט בשבילם, לכן שתקתי ולא עניתי דבר. והוא הוסיף לדבר. קולו לא השתנה, היה ברור כמקודם, ברם נשמע בו איזה צליל של יגון וכאב, דכדוך נפש ומרירות.

אם אתה רוצה, אמר, אספר לך בפרוטרוט כיצד ארע לנו האסון, תדע כמה ראויים אנו לרחמים. רק העליה לאר"י תוכל להקל את יסורינו.

אני הגשתי את כסאי אליו ונעשיתי כולי הקשבה. בעיניו ישׁר הדבר הזה והמשיך את דבריו, כשהוא מביט ישר אל עיני.

“הגדולים” היו אז במיסקוביץ, הלא אמרתי כבר לך, כי מיסקביצאי אני. כיצד נכנסו “הגדולים” אל כפרנו, זה אינו נוגע לענין. היו מהומות, היתה גם תגרה קטנה בכפר. הפולנים יצאו ו“הגדולים” נכנסו. אני ומשפחתי לא סבלנו מהם. אנשים כשׁרים היינו בעיניהם, עובדי אדמה. בפוליטיקא לא התערבנו, והשלטון – יהיה מה שיהיה: ניקולי, פולנים, “גדולים”, אחת היא לנו. ובכן שלטו אצלנו “הגדולים”. הם לא עשו לנו כלום. שהו אצלנו רק כשׁבועים. היה ביניהם קצין אחד יהודי. זה היה חדוש בעינינו. קצין יהודי! פרי חדש, צריך לברך עליו “שׁהחינו”. ואותו קצין התודע אלי, היה יוצא ונכנס בביתי. יש שהיה סועד אצלי. היהודי הוא יהודי, מתקרב הוא אל היהודי אחיהו.

יום אחד בבקר השׁכם נכנס אלי הקצין הזה, כלו נרגז ונבהל. מה זאת? תמהתי. “אנו יוצאים מכאן”, הוא אומר, “באתי לתקן אתכם בעצה טובה, שׁתצאו מן המקום, הוא בחזקת סכנה”. עצתו היתה תמוהה בעיני, לצאת מן המקום ועל מי אטוש את תבואתי, את סוסי, את פרותי, את עופותי וכל אשׁר לי? ולהיכן לצאת? אנו לא נצא, עניתי בהחלט, אין אנו מפחדים, לא עשינו רעה לאישׁ ומדוע זה יעשו רעה לנו? הקצין נפרד מאתנו בחפזון ויצא.

רואה אני והנה “הגדולים” נסוגים, מאי משמע נסוגים? נסים בבהלה, משליכים את נשׁקם ובורחים. יצאתי מן הבית ונכנסתי אל גנתי. התחלתי מטפל בכרוב שלי. אצלי עמד זקן הכפר. אשתי ובתי היו בבית ובני הלך אל אשר הלך. רואה אני והנה שׁשה פרשים עוברים, כאלו מן האדמה צצו. אלה היו בלכובצים. אני חשבתים לפולנים. הם קרבו אלי. “היש כאן ז’ידים עשירים?” שאלו, אין, עניתי. עברו הלאה. רואה אני שנים ירדו מעל סוסיהם ונכנסו אל ביתי; שומע אני אותם שואלים את אשתי “איה בעלך?” ואחרי השאלה קול צעקותיה. צרה קרובה, חלפה מחשׁבה במוחי. בקשׁתי את זקן הכפר, שיכנס אתי אל ביתי, הוא מאן. נכנסתי לבדי: צריך להציל אותה או לְהֵהָרֵג אתה. רואה אני אשתי עומדת מבולבלה והם מכים אותה. מיד התנפלו גם עלי. אחד כונן את אקדחו למול פני ויקרא: “כסף תן!” הוצאתי מן הארגז צרור כסף ונתתי לו. “הבה עוד!” הוא קורא ואינו פוסק להכות. מכותיו הממוני. בתי היתה לבושה “גויית”, לא הכירו בה שהיא יהודיה. היא שאלה מדוע אתם מכים את היהודים? “אַת, סורי הצדה”, קראו בקול. אחד הוסיף להכות את אשתי מכות רצח באקדחו על פניה. רואה אני והנה זרם דם פרץ מעינה האחת של אשתי. היא נפלה לארץ וצעקה נוראה בוקעת רקיעים פרצה מפיה. האכזר שחת את עינה. נסתמאה האומללה. גם חייה היו בסכנה, אולם ה’ רחם עליה והיא נשארה בחיים, אבל סומאה עין אחת. המרצח השׁני הוציא מכיסו חבל, שבקצהו היתה כבר עניבה מוכנה,

שם את העניבה על צוארי והתחיל מושך אותי. נכנס בני, גם הוא לבוש “גויית”, גלימה וכובע שעיר. המרצחים חשבו גם אותו ל“גוי”. הוא אמר להם: הוא יהודי ישׁר, מדוע אתם סוחבים אותו? באותו הרגע התנשאה אשׁתי מעל הרצפה והתחילה צורחת: “ילדים, המה רוצים לתלות את אבא!” הנה גם אתם ז’ידים, קראו בקול צהלה אל בני ובתי, ומיד עזבו אותי והתנפלו עליהם. אחד מכה את בני והשני את בתי. והמכות נוראות, יש בהן כדי להמית, ודוקא על ראשם. נתכונו להמיתם, ולא בכדור מות אלא בנשׁק קר, בקתה של האקדח. לכל מכה ומכה חשבתי, כי לבי יתפוצץ. הבית מלא צוחות וצעקות. הרצפה מוצפה דם. בית מטבחים. ואני עומד והחבל על צוארי. לא נתתי את דעתי להסיר אותו, הייתי מבולבל. מדוע לא מהרתי לעזרת בני ובתי? הלא רק שנים היו הקטלנים וכחי היה אתי לחלק להם חבלים, רב-אונים הייתי אז וגם בני היה גבור חיל, “השקצים” היו מפחדים מפני תנופת ידו. איזו בעתה תקפה אותנו. בודאי כך נגזרה עלינו. מביט אני בעינים קמות, איני יודע את אשׁר אתי. והנה נפל בני לארץ כעמיר מאחרי הקוצר, גם אשׁתי שבה ותפל, ודמם שותת ושותת. שיות טבוחות. רק בתי עודנה עומדת והמכות נתכות עליה כברד. פתאום זנקה ממקומה ותנס החוצה. מרצח אחד רדף אחריה והשני קרב אלי, אחז בחבל וימשכני אחריו. הלכתי כשה לטבח. הוא הקריבני אל עץ לא רחוק מבית היראה של הנוצרים, הפשיל את קצה החבל אשר בידו על ענף חזק והתחיל מושך. לצוארי הושם מחנק. גועה אני כשור, מפרפר ברגלי, ובידי אני מחזיק בעניבה לבלתי תחנקני ככה.

רואה אני והנה אכרים יוצאים מבית היראה שלהם. הם קרבו אלי והסירו את העניבה מעל צוארי. “המלט”, הם אומרים אלי. הרוצח סר הצדה. לא רצה לתגר בהמון האכרים. נשאתי את רגלי ואנוס. באתי אל חצרו שׁל אכר אחד מכרי בקצה הכפר. שם היה בור עמוק. קפצתי לתוכו. בעל הבית כסה בחפזון את הבור בלוחות, ביתדות ובענפים יבשים ועליהם שם סובך של חוטי ברזל דוקרים. חושׁי לא אבדו, אעפ“י שבראשי היו שני חורים שותתי דם. ”מה היה לאשׁתי ולבני? להיכן נמלטה בתי? הנצלה ממות וקלון?" לא מצאתי פתרונים לשׁאלות הללו.

פתאום שומע אני קול בני אומר: “אמא גוססת, אבא איננו, האחות אבדה, את כל אשר בבית שסו. לא נשאר כלום”. הוא דבר אל עצמו. התחלתי קורא לו מתוך הבור. הוא נגשׁ והסיר את הכל מעל פי הבור. עליתי ממנו. וראה אני והנה ראשו של בני חבוש סמרטוטים מלוכלכים בדם. עזבתי אותו ורצתי כמשוגע למצא את בתי. לא שמתי לבי לסכנה. מצאתיה בשדה שׁלי בתוך הקמה כמעט ערומה. שמלותיה נקרעו, על ראשה פצעי דם קרוש. מדבר אני אליה והיא אינה עונה. שותקת כדג. אויה לי, דעתה נטרפה עליה. יש שהיא מתחילה גועה כשור ויש שהיא צוחקת. הכנסתיה אל בית אכר אחד מכרי ורצתי לביתי. מצאתי את אשׁתי מוטלת על הרצפה ובני יושׁב אצלה. הבית ריק. שודד כל כספי, שהיה גנוז בסמרטוטים מאחורי התנור, שודדו גם שתי פרות טובות גִדוּלַי אני, שהיו שופעות חלב, נשׁסו גם העופות. הציגוני כלי ריק.

להשׁאר בכפר אי אפשׁר היה. צריך להמלט, את אשתי לא יכולתי לקחת אתי, מצבה היה מסוכן. הכנסתיה אל בית אכר מכרי הטוב; הוא הבטיח לי להשׁגיח עליה ולהביא לה פעם בפעם רופא מן העירה הקרובה. אני, בני ובתי לבשנו “גויית” ונמלט אל פינסק.

כעבור חדש ימים נרפאה אשׁתי, היא רק נסתמאה בעין אחת, אולם סאת צרותי לא מלאה עוד. מלבד בתי, שדעתה נטרפה עליה, התחילה רוח רעה מבעתה גם את בני. האכרים אומרים, כי שד נכנס בו. בחור רענן ועליז, חסון, מלא מרץ וששון-חיים היה, ועכשיו פנתה שמחתו, קומתו הומכה, עיניו שקעו ופניו קודרים. יש שׁהוא יושב שעות אחדות על מקום אחד ומהרהר, כאלו שנה תקפה אותו. מין טרוף משׁונה. יש שׁהוא עובד כבן אדם ומדבר כבן אדם ויש שהוא מתחיל לפטפט מלים מוזרות, עיניו נהפכות הוא מתנפל פתאום לארץ, מכה בידיו וברגליו ומפרפר בכל גופו. הרופאים אומרים, כי זוהי מחלת הנכפה. אולם מה לי השם? אני יודע שהוא פלג גופא, חצי בן אדם, מת חי.

ובתי, אללי לי, נשתגעה לגמרי. קוראה היא תמיד: איני חפצה לחיות, רוצה אני למות, הנה המרצח! הוא מחנק אותי. פעם אחת השׁליכה את עצמה אל הנהר. בעמל רב מָשוּהָ מן המים. צריך לשׁמר אותה ולא לגרע ממנה עין. אוי ואבוי לשברי.

כך אומללתי יום אחד. אמרתי אנוס מכאן, אעלה לארץ-ישראל, אשתטח על קבר רחל אמנו ועל קברם של הצדיקים, אבקשׁ רחמים על בני, אולי ירחמני ה’ וישלח להם רפואה. אנא רחם עלי, תן לי סרטיפיקט, תזכה במצוה גדולה, תחיה משׁפחה שלמה.

לבי לא נתנני להונות את רוחו הנכאה ולומר לו, כי אין כל תקוה לבניו לעלות לאר"י. אמרתי לו, כי אשתדל בשבילו. הוא נפרד ממני מלא תוחלת. עוד פעמים רבות בקרני בבית. מפעם לפעם גדל עצבו. ישׁ שׁלא יכול להתאפק ודמעות היו נוזלות מעיניו בדברו אתי, ואני דחיתיו מיום ליום, קשה היה לי לצער את האומלל ולעקור מלבו את תקותו האחרונה.

פרק חמשים ושלשה

למען הפיץ אור על היחס האכזרי של השלטונות הפולניים לקרבנות ה’ ניסן ועל קשיות לבם ואי רצונם להודות על האמת, הנני מוצא לנכון למסר בכאן את שתי העובדות דלקמן:

ביום הזכרון השני של השׁחיטה (ה’ ניסן תרפ"א), בהיותי בורשוי באספת חברי המועצה המפלגתית של הציונים הכלליים, הדפסתי בהצפירה גליון 85 רשימה זו:

לזכר קדושׁי פינסק.

"ושוב אני עומד על קברכם, אחים יקרים וחביבים, ראשי מורד לארץ ודמעות רותחות נוזלות מעיני ונופלות על גל קברכם. ממעל לראשי שמים אפורים ומעוננים וגשם דק מטפטף ומטפטף. האילנות הזקנים רמי הקומה מניעים את צמרותיהם ואושה חרישית עולה באזני. האין זה לחש נשמותיכם הקדושות, המספרות זו עם זו ושׁואלות את השאלה הנוראה שׁאין עליה תשובה: מדוע ולמה?

זכורני, בימים ההם לפני שנתים, שׁלשה ימים אחרי השחיטה, בשעה שבעותי השאול עוד אפפונו וחרב מלאך המות עדיין היתה נטויה ממעל לראשנו; בשׁעה שׁהעלילה הנוראה והנתעבה, כי אתם, אחים חביבם, בגדתם במלכות, עוד היתה בעצם תקפה; בשעה שאחינו יראו להראות בחוץ ועל אחת כמה וכמה לגשת אל קברכם; באתי כמתגנב אל תל עפרכם זה. לא הליכה ישׁרה הלכתי, על ידי ועל רגלי זחלתי, לבלתי ירגישו בי. ידעתי, כי הנני מסתכן בנפשי, וכי אם אתפש בכף אשתה גם אני את כוסכם, אפס כי רגש לא ידעתי שחרו הניעני לראות את קברכם הרענן ולנסוך עליו נסך דמעותי. נגשתי אל קברכם, השתטחתי עליו מלא קומתי, דמיתי, כי אמסה אותו בדמעותי, כי אנחותי תפרוצנה כסער מתחולל, אולם, מה נורא הדבר, לבי התאבן, מעי חמרמרו, וכמוכה תמהון שכבתי דומם. גם אנחה אחת לא פרצה מלבי, גם דמעה אחת לא נגרה עיני, נסתם מעין האנחות, יבש מקור הדמעות, לא ידעתי נפשי.

קנאה גדולה קנאתי אז בכם, אחים יקרים, נקוטותי בפני על אשר פדיתי את עצמי ממות ולא הלכתי אתכם לשׁחיטה. פתאום נצנצה מחשבה בראשי: צריך לנקות אתכם מן החטא הכבד, אשר חפאו עליכם, צריך להוכיח לאלה אשר עיניהם לא נסתמאו, אזניהם לא נאטמו ולבם לא התאבן, כי נקיים אתם מעון, כי לא למען קשׁור קשר נאספתם ביום המר והאיום לאספה וכי נפלתם חלל על לא חטא. ועל קברכם הרענן נשבעתי, כי לא אשקוט ולא אתן מרגוע לנפשי עד אשר יצא כאור צדקכם. ואז שבה המנוחה לנפשי.

ואת שבועתי קיימתי, עדים אתם בי. בנפש בכף אספתי לאחד אחד את פרטי הטרגדיה הנוראה ואת ההוכחות של צדקתכם. כעד ממהר התיצבתי לפני כל אלה שרצו לגלות את המסכה הנסוכה על התועבה שׁנעשתה; עשיתי כל מה שהיה באפשׁרותי למען הסיר מעליכם את חרפת עלילת השקר; ועמלי עשה פרי, צדקכם יצא לאור, וגם המלאכים הרעים אנוסים היו להודות, כי מתם מות קדושׁים וישרים.

ועכשיו אני עומד שוב על קברכם, אחים זכים וטהורים. זכורני כמה נְצָרוֹתֶם בצרת אחיכם החלכאים, אשר התענו מיום פרוץ המלחמה העולמית, כמה נְמַקוֹתֶם למראה מאות נפוחי הרעב האומללים וכמה רבתה שמחתכם, בהראות ניצוץ תקוה מתוך החשכה, כאשר באה אלינו התמיכה הראשונה מאחינו שׁבאמריקה. ביום השבת עם דמדומי השחר נגשתם לסדר את מעשה העזרה; במרץ קדחתני קרבתם לעבודת הקודש, יצאתם לחזור על בתי העניים למען עמוד על מספר הרעבים הזקוקים לתמיכה. אשׁ קודש, שׁלהבת יה נוצצה בעיניכם הטהורות ומי יכול לדעת, כי עד בוא הלילה תכבינה העינים האלה, כי יחד עם שקיעת החמה ישׁקע גם אור חייכם, וכי מן העבודה הקדושה, עבודת הצדקה תובלו לטבח? מי מלל כזאת ומי פלל?

ואני ראיתי ממחרת ליל העברות את נחל דמכם הקדוש על יד קיר המנזר. ראיתי, ועיני לא הוכו בעורון ודעתי לא נטרפה עלי! ראיתי – ולא שׁלחתי יד בנפשי ואת ראשׁי לא נפצתי אל כותל-הקטל. וחורי כדורי המות, שקפדו את חייכם, עודם קימים גם עכשיו והם מציצים בעינים קמות וקובלים על הרצח הנורא. ומי שׁלא השׁהו אלקים לב מרגיש, שומע גם היום אצל הכותל הזה את אנחות הגוססים, ואנקות ההרוגים.

אחים חביבים! היודעים אתם מה ארע לנו בשתי השנים האלה אחרי מצאכם מנוחת עולמים בחלקת אדמה זו? היודעים אתם כמה יהודים נקיים וטהורים כמוכם נפלו חלל בשנתים האלה בידי מרעים? היש מי שישא ראשׁ המעונות והמחוללות, אשׁר נטמאו תחת בשר חמורים ואשר מותן יקר להן מחייהן? היודעים אתם כמה קרבנות חדשים הקרבנו על קדוש השם בעת הקצרה הזאת?

עלינה, נשמות חביבות וטהורות, לפני כסא הכבוד ושאלנה את אדון הצבאות: השופט כל הארץ לא יעשה משפט? כלום עשֹית את דבריך פלסתר? “שליחי מצוה אינן נזוקין” והאם היו בעולם שליחי מצוה יותר קדושים מכם? ומדוע זה לוקחתן מתוך קיום המצוה הגדולה, מצות פקוח נפשׁות, ותובלנה לטבח? מדוע נפלתן לפני בני עולה? מדוע ולמה?

ימתקו לכם רגבי עפרכם, אחים קדושים ויקרים. עד עולם לא יסוף זכרונכם מלבנו, ובתוך רבבות הקדושים, שנפלו חלל במשך גלותנו הארוכה, ישאר גם שמכם לתהלה ולתפארת".

והנה אעפ“י שצדקתם של ההרוגים היתה כבר ברורה לכל, ועליה הודיעה גם הועדה הסימאית, בכ”ז החרימו השׁלטונות את הגליון, שׁבו נדפסה רשימתי והפסיקו את הוצאתה של “הצפירה” לשני שבועות, ולא עוד אלא שֶאַנוּש, שר העיר ורשוי, הוציא עלי עונשׁ מאסר לשלשה חדשים, ורק בהשתדלותו של מר אלשׁונגר, שהיה אז עורך “הצפירה”, בטל אנוש את פקודת המאסר ואני נחלצתי מן הצרה.

מאורע דומה לזה היה בשנת תרפ"ד.

בשנה ההיא בתחלת חודשׁ ניסן בא אל פינסק מר ל. יפה לסדר מגבית ל“קרן היסוד”. לשם תעמולה הוצאנו עלון חד-פעמי באידית בשׁם “עתידנו”. אני הייתי העורך האחראי שׁל העלון הזה. מפני שהעלון הופיע בה’ ניסן הדפסתי בו רשׁימה בשם “ה’ בניסן”, שׁזהו תרגומה.

“מנוחה שלמה ושקט שוררים על קבר האחים שׁל קדושינו. גדר דלה מקיפה את גל העפר, המכסה את העצמות היקרות והחביבות. אין מצבה או ציון על הקבר, רק האלנות הזקנים בני מאות השנים, שהיו נוכחים בשעת הטרגדיה הנוראה, עומדים כמצבות חיות מסביב. ישׁ ומבין ענפיהם נשמע ציוץ, האין זאת שֹיחת נשמותיהם של הקדושים המספרות זו עם זו ושואלות במרירות ”מדוע ולמה"?

שקט ומנוחה מסביב, אפס כי מדי עברך על יד בית העלמין הישן פורצת מלבך אנחה עמוקה ותמונות מחרידות ומזעזעות מתיצבות לנגד עיניך; הן מטילות עליך אימה, מרעילות את דמך ורטט עובר בכל גופך. רק פעם אחת בשנה, באותו יום הזכרון האיום, שלא ישכח לעולם, תָּפרע שם המנוחה. אלמנות ויתומים, אבות ואמהות אומללים באים לבקר את הקבר; הם משׁתטחים על האדמה הלחה והקדושׁה, ובכי ויללה, המתפרצים מלבות נשברים, ממלאים את האויר. דומה, כי השׁמים בוכים, האלנות מורידים דמעות וכל העיר שוקעת בעצב עמוק וביגון קודר.

עם אומלל חלכה.

דרך ארוכה של אלפים שׁנות עוני ויסורים, ספוגה דם ודמעות של בחירי בניך ובנותיך, משתרעת מאחריך. כל כדור הארץ רטוב בדם התמצית שלך, הונך ופרי עמלך, חייך ודמיך, כבוד בנותיך ואחיותיך הנם הפקר בכל העתים והזמנים ובכל הארצות והמדינות. לכל זעזוע קטן או גדול בחברה האנושית, לכל תנועה חדשה בעולם: תהי זאת לרגלי שאיפה לאור או לחושך, להתקדמות או לנסיגה לאחור, לחרות או לעבדות, לקלריקליות או לכפירה באלקים, תמיד, תמיד הנך השעיר לעזאזל. על גבי גופך החלש והכואב תִסַל המסלה של האנושׁיות כלה ואתה הנך למרמס ולמבוסה. נָדוֹש הנך ונָדָק, טחון ומרוסק בלי רחמים וחנינה.

יזכירו נא הקרבנות של ה’ בניסן ליהודים הפינסקאים את חובתם לעמם. יהי נא הדם השפוך של מבחר בניהם, אשׁר שאפו להשׁתתף בגאולת עמם מרובה-היסורים מאפלת הגלות, ופתאום עלה הכורת עליהם ולא זכו לראות בעיניהם את השחר הבוקע ועולה על ארץ אבותינו, יהי נא דמם זה לטל שׁל תחיה על לבות האבן ויעוררם, שיעזרו גם הם לחשל את עתידנו בארצנו הקדושה, ארץ ישראל. וזו תהיה מצבת הזכרון הכי יפה והכי מתאימה לבנים היקרים, אשר נסחו מאתנו באופן כל כך טרגי באביב ימיהם ובעצם פריחתם".

העלון כבר נדפס, צריך היה להפיצו בעיר. והנה קם השׁלטון והחרים אותו: “אסור להזכיר את מאורע ה’ ניסן”. לא הצטערנו כל כך על הכסף אשר השקענו בהדפסה, כמו שהתרגזנו על העלבון הגדול וההתקלסות החדשה. ל. יפה התרגז, חברי הועד של “קרן היסוד” חפו ראשם, לא ידעו מה לעשות. אני פניתי אל שר השוטרים, אולם הוא אמר, כי בשום אופן לא ירשה להפיץ את העלון בגלל הרשימה “ה’ ניסן”. אז נכנסתי אל הסטרוסטא, דברתי אתו רכות וקשׁות, אמרתי לו, כי את כל האחריות לרשימתי אני לוקח על עצמי ואם יחרים את העלון, אהיה אנוס לדרושׁ את משפטי ע"י המועצה הלאומית שעל יד צירי הסיים היהודים, וסוף סוף קבלתי ממנו רשׁיון להוציא את העלון מבית הדפוס ולהפיצו בעיר.

נעילה

ת“ר: מי כתב מגילת תענית? חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. אמר רשב”ג אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין. ד“א אין שוטה נפגע. ד”א אין בשר המת מרגיש באזמל.

שבת י"ג.

שורה ארוכה של הזכרת נשמות, נשמות זקנים וזקנות, צעירים וצעירות, שנרצחו ברחובות, על הדרכים, בעליות הגגות וברפתים אפלות; ספורים מחרידים על נשים כשׁרות ונערות תמימות, שעונו ונטמאו לעיני השמש. האוסיף לספר על האכזריות הללו? האכניס במגלה זו את כל המאורעות הדמים הרשומים בפנקסי? ישׁ לי הרצון להציב ציונים לכל הקדושים, אשר שמותיהם, פרשת ענוייהם ופרטי מותם ידועים לי, אבל מה אעשה, שׁאם באתי לכתוב אין אני מספיק. והצבור היהודי כלום איננו לבשתנו בבחינת “אין שוטה נפגע” ו“אין בשר המת מרגיש באזמל”? קהו הרגשות, נטמטמו הלבבות, וקול דמי אחינו הצועקים מן האדמה, אינו מזעזע אותנו ואינו מטיל עלינו אימה. היו רציחות ושחיטות נוראות, רבבות אחים ואחיות נפלו חלל בידי מרצחים ואנו מהרנו לשכוח הכל, להסיח דעתנו מכל המוראים הללו ועברנו לסדר היום. וזה בתקופה, שׁאנו מעיזים לכנותה בשם תקופה שׁל זקיפת קומתנו וישור גבנו. ומתעוררת השאלה אם אין אנו נופלים מאחינו שבימי הבינים. בימי החשך ההם היה מזדעזע כל העם בבוא עליו אסון וקמה התעוררות כבירה ונמרצה. ראשי האומה היו קובעים תעניות צבור והסופרים היו שופכים את מרי שיחו של כל הצבור היהודי בתפלות ובפזמוני-אבל. שׁלהבת הנקמה קדחה בלבם, ומהיותם קצרי ידים ונטולי אפשרות לעשות נקמה במרצחים, היו מוסרים דינם לשמים: היו פונים בתפלה לאלקי הנשמות, כי יריב את ריבם וישׁיב לשופכי הדמים גמולם בראשׁם. בקשת הנקמה פרצה מעמקי נשמתם. “דרוך, פורה ונצחם יזה”, “רודה רודף באף תכלה, שנת שׁלומים לריב ציון תגלה”, “עין פקח ונקם קח” ועוד פסקאות רבות כמותן היו קוראים אחינו בימים ההם בלב מורתח. מתוך זעקת השׁבר של האומה על קשי גורלה ואסונה אנו שומעים גם את שאיפתה העמוקה לנקמה, והדבר הזה מעורר בלבנו רגשי כבוד והערצה לאומללים ההם. גבם הומך, קומתם נכפפה, אבל נשמתם היתה זקופה ורוחם לא שפלה. אנו מרגישים, כי הם היו אנשים טבעיים, מפני שׁהנקמה באויבים היא טבעית וחלק בלתי נפרד מן החיים. ואנו, המכריזים תמיד, כי חדלנו מהיות עבדים וכי אנו שבים לתחיה, המתפארים ברניסנסה הלאומית שלנו, אנו מרכינים ראש, מנמיכים קומה, משׁקיעים את עצמנו ביון השׁפלות, נושאים מתוך שׁתיקה את חרפת העם כלו ואין אנו מתעוררים לכפר את הדם השׁפוך בדם שופכיו. הנה שבו אלינו ימי גזרת ת“ח באמת מדה עוד יותר נוראה, דם רבבות אחינו הציף את כל מזרח אירופא, מאות קהלות עבריות נמחו מתחת השׁמים, חורבן וכליה באו על חלק גדול שׁל עמנו, השבר גדול כים ואיה ההתעוררות הלאומית הגדולה שלנו? תעניות לא נקבעו, תפלות לא נתחברו, הלא דור שׁל השכלה אנו, דור שדברים כאלה אינם עפ”י הנוסחא של חיינו והשׁקפתנו, אבל הלא לשׁאיפת הנקמה ישׁ דרכים אחרות יותר ממשיות, ואיה השׁאיפה הזאת? כלום קמו בתוכנו בנים נאמנים, אשר דם רבבות אחיהם השׁפוך וכבוד אחיותיהם המחולל ידליקו בקרבם את שלהבת הנקמה והגמול למרצחים הזידונים ויעוררום לתבוע את עלבון האומה? אים “אחינו בני בניהם של המכבים, ניני האריות שב”אב הרחמים“ ו”זרע הקדושים“? ”ואל לבם תביט והנו מדבר ציה, וכי תצמח בו חמת נקם, לא תחיה זרע“. והתלינים האכזרים, שידיהם מגואלות ונכתמות בדמי אחינו ואחיותינו, מטילים להם במנוחה ובשלוה בבירות אירופא ושׁבט הנקמה לא ישיגם. וכי אפשרי דבר כזה אצל עם אחר? כלום לא יקומו גם הם לגאול את דם אחיהם וקלון אחיותיהם? ושפלותנו זו כלום לא תשׁמש מופת למרצחים חדשים, שׁיקומו בודאי כעבור זמן קצר או ארוך, כי אין אנו אלא צאן למאכלת שׁל הטובח וכי יוכלו לעשות בשה פזורה ישראל ככל העולה על רוחם? ועוד יותר מזה, כלום אנו מתיחסים בכבוד ובהערצה לאחד או לשנים מבנינו, אשר מלאו את חובתם לעמם ויקחו נקם מן הקטלנים? כלום מבינים אנו, כי גבורי האומה הם ושליחי מצוה? רעדה תתקפנו למראה הרקבון הפנימי וטמטום הרגש האנושׁי אשׁר אפפונו. ”אין בשר המת מרגיש באזמל“, ”עדר אדוני צאן קדושים הננו, הארץ היא כמזבח לפנינו ואנחנו השה לעולה נעקדנו". האסון הלאומי הזה נורא שבעים ושׁבעה מאסון השחיטות וההריגות ומאפיל על מאורעות הדמים הנוראים והאיומים.

זה חלקי מכל עמלי

חברנו היקר והחביב אברהם אשר פיינשטיין

במשך עשרות שנים עבדת עמנו בפינסק בתור מורה השפה העברית, בתור ציוני חיל רגיל, בתור מנהל העבודה הציונית מנהל המשרד הארץ ישראלי, בקה"ק, בקרן היסוד ובכל העבודות הציוניות השונות. אתה היית תמיד הרוח החיה המניעה את גלגלי המכונה של עבודת התחיה הלאומית בכל סעיפיה. בכל מקום הראית מרץ, מסירות נפש. לא חסת על עתךָ, לא שמת לב לצרכי משפחתךָ ולמצבך החמרי. הכל הקרבת על מזבח

הציוניות – אף המקרה הכי קטן בחיים הציונים בפינסק לא עבר בלי השתתפותך, חברנו היקר: חגיגה, תהלוכה פומבית, קבוץ כספים לקרנות הציוניות, תעמולה, הגנה על כבודנו הלאומי, התקפה נגד מתנגדינו, החפצים לחלל את הקדוש ויקר לאומתנו, תמיד היית אתה, חברנו. הראש והראשון במחננו. המורה דרך שלנו.

הרבה הרפתקאות עברו על פינסק עירנו במשך שנות המלחמה: הריגות, שרפות, רעב וחרב ובכל המקרים האלה, בשעת חרום זו, תמיד היית אתה הראשון והאחד המיוחד, ששמת את נפשך בכפך כדי להציל נפש אחת מישראל, ואמנם לא רק נפש אחת, אלא נפשות רבות לעשרות ואולי גם למאות הצלת ממות וכליה.

ביה“ס הטכני, שבמשך כל שנות קיומו שמש לפינסק למרכז לאומי, מפני שמשם היתה מגיעה אלינו מזמן לזמן מלה עברית, ידיעה מארץ-ישראל, תעמולה לאומית; שבו אפשר היה למצא טפה של נחומים בים הצרות שלנו, ביה”ס היה נשאר בידנו ולא עבר לידי מתנגדינו רק הודות לך, חברנו היקר, תמיד היית הער, עמדת על המשמר והיית כופה אותנו להמשך אחריך בעל כרחנו להגן על מוסדנו זה. והרוח הלאומי השורר עד היום בין תלמידי ביה"ס הזה, והשפה העברית השגורה בפיהם הם רק פרי עבודתך ועמלך אתה, חברנו היקר.

ואחרון, אחרון חביב, עבודתך בתור מנהל המשרד הארץ-ישראלי בפינסק נתנה את היכלת לעשרות עשרות משפחות מפינסק והסביבה לעזב את הגלות ולעלות לארץ-ישראל ולהחל על הרי יהודה חיים חדשים, חיים של חפש וכבוד והכל רק הודות לעמלך, חברנו היקר.

עכשיו בשעה שזכית לעלות לארץ-ישראל, אל אותה הארץ, שאליה שאפת בכל רמ“ח אבריך ושס”ה גידיך, אל הארץ שעל מזבחה הקרבת לקרבן את החלק הכי גדול מחייך, כרגע זה אנו, חבריך, מתגברים על צערנו העמוק, שביציאתך יהיה מרגש בפינסק חסרון הכח המניע הכי גדול לעבודה הציונית והלאומית, כי יחסר לנו כח הכופה אותנו לעבד, ומבלי הבט על יגוננו הפנימי הננו אומרים לך: עלה והצלח חבר יקר, ועבודתך שם בארץ-ישראל תהא פוריה ומרובת הגונים כמו כאן, ותזכה לראות יחד אתנו את ביתנו הלאומי בנוי לתפארה, את עם ישראל יושב על אדמתו, מדבר בשפתו הלאומית וחי חיים לאומיים מלאים ושלמים ככל עמי התבל.

בשם הצבור הלאומי בפינסק אנו רושמים את שמך בספר הזהב וקוראים לך “חזק ואמץ”!

פינסק כ’ אייר תרפ"ד.

ההסתדרות הציונית בפינסק. הגמנסיה הריאלית “תרבות” בפינסק.

“ ”פועלי ציון“ בי”הס הטכני

“ ”התאחדות“ בי”הס לבנות

“ ”הדור הצעיר" בית היתומים

“ ”השומר הצעיר"

“ ”מכבי"

המשרד א"י בפינסק.

הועד של “קרן היסוד” בפינסק.

“ ”קרן קימת לישראל" בפינסק.

“ ”תרבות" בפינסק.

“ ”החלוץ"

“ ”מזרחי"

העתק תעודת הֵרָשְמִי בספר הזהב (מספר התעודה תשכ"ח, ג’).

שם הנרשם: אברהם אשר בן ארי’ דוד פינשטין מפינסק.

לאות הכרת תודה עמוקה על עבודתו הפוריה במשך ארבעים שנה בתור עסקן צבורי ובתור ציוני, וביחוד על עבודתו בזמן המלחמה, שבגללה העמיד את נפשו בסכנה.

נרשם ע“י הצבור העברי בפינסק ביום עלותו לארץ-ישראל, כ’ אייר ה’ תרפ”ד.


  1. בתחלה למדו בחדרים המתוקנים ע“פ שיטת התרגום לאידיש, אבל אחר כך הונהגה בהם שיטת עברית בעברית עפ”י השפעתו של המורה יש"י אדלר, שהיה מן הראשונים שהכניסו את השיטה הטבעית בהוראה.  ↩

  2. הגרמנים אחרי הכנסם העירה, היו חופרים את האדמה הספוגה יין שרף, היו מבשלים אותה ומציאים ממנה יין שרף מזוקק וטעים מאד.  ↩

  3. בפנקסי רשומים שמותיהם של היהודים אשר העידו לפני. ועדותו של כל אחד, אבל מטעמים ידועים אנני מפרסם שׁמותיהם.  ↩

  4. אחרי השחיטה התפארו לפני חילים יהודים, כי הם ארבו לקוזק ויהרגוהו. אינני אחראי בעד אמתתם של דבריהם.  ↩

  5. מדוך – חוט עשת, שבו מנקים את הקנה של הרובה.  ↩

  6. ידוּע, כי מר הרברט הובר, שנבחר בסוף שנת 1928 לנשיא ארצות הברית, התפלץ, בהודע לו מה שנעשה ליהודים בּפינסק. הוא היה אז בפריז בועידת השלום. שם היה בעת ההיא גם יאן פודורובסקי, ראש המיניסטרים בפולניה. הובר הזמין אליו תיכף את פודורובסקי וידבר אתו קשות. אמר לו, כי פּולניה תשא את האחריות בעד הדם הנקי שנשפך בפינסק.  ↩

  7. אע"פ שהבולשביקים היו בפינסק פחות משני חדשׁים, בכ״ז הספיקו להדביק בעיר מספר מודעות מרובה מאד. פזרנים מופרזים היו בענין הזה. בולמוס של הדבקת מודעות תקף אותם: שתים, שלש מודעות ביום. יוצא הנך בבקר מביתך והנה על הקירות מתנוססת מודעה: על יסוד פקודה זו וזו הנני מצוה כך כך. חתום קומנדנדט פלוני בן פלוני. בחזירתך מן העיר בצהרים והנה כבר מודעה חדשׁה: על פי צו זה וזה מֻניתי אני הח״מ לקומנדנט בעיר והנני גוזר כך וכך. חתום אלמוני בן אלמוני. ולפנות ערב מופיעה לנגד עיניך מודעה שלישית: מעתה ומעכשיו הָפקדתי אני לקומיסר עליון בעיר והכל מחוייבים לציית לפקודתי. וחתום פלמוני בן פלמוני. ואתה בן אדם עלוב מתבלבל, אינך יכול בשום אופן לדעת מי הוא הטפסר, שגורלך בידו והנך מְצֻוֶה להשמע לו.  ↩

  8. הערת המחבר: גזר הדין של מיתה הוצא רק על 34 יהודים והם נוֹרוּ על יד קיר המנזר. השלשים וחמשה, גלויברמן אהרן, נהרג בקיטון ב״בית העם״ כמסופר למעלה.  ↩

  9. בשנת 1922 נתנה פקודה לשלטון המקומי בפינסק להחזיר את כסף הענושים ולפצות את משפחות המומתים. אפס כי משלמי כטף הענושים לא רצו לדרש את כספם, מפני שלרובלים לא היה כבר אז כל ערך. ובנוגע לפצויים אסף הועד הציוני את ראשי משפחות הקדושים ויסביר להם, כי אם יקבלו פצויים, יחטאו לזכרם של הקדושים וגם יהיו לקלסה ולדראון: יאמרו, כי היהודים מכרו את נשמות קדושיהם בכסף נמאס. באותו מעמד נכתב פרטי־כל, שבו הָטעם, כי בכסף לא ימכרו את הדם הנקי ששֻפך, ורק אם יענשו הרוצחים כדי רשעתם, אז יכפר העון. על פרטי־הכל הזה חתמו ראשי המשפחות והוא נשלח למיניסטריום הצבאי, וכך נשתקע הדבר.  ↩

  10. בשנת 1923 בא לפינסק קצין פולני, שליח המיניסטריום הצבאי, הזמין עדים רבים וחקר אותם שוב על פרטי השחיטה. אני התענינתי לדעת לשם מה חוקרים שוב את הדבר, אחרי שהכל כבר נחקר ע״י הועדה הסימאית. הקצין השתמט מתת לי תשובה ברורה. כנראה, היה זה בקשר עם הסעיף 1, שבתשובתו של ראש המיניסטריום. מובן מאליו שכל החקירה היתה רק למראית עין. הרוצחים לא נענשו ותוצאות החקירה, דומה, שלא נמסרו לנשיא הסיים.  ↩

  11. כל המאורע הזה נדפס בקצרה בעתון ״דאס יודישע פאלק״, שהופיע אז בורשוי.  ↩

  12. מסבות ידועות נדפס התזכיר בהשמטת ובקצורים.  ↩

  13. “שׁבע, במקור המודפס, צ”ל: שׂבע – במרבית המילים בהן מופיעה האות שׂ המדפיס ניקד שׁ – הערת פב"י.  ↩

  14. תרשם נא לזכרוֹן עובדא אחת שהיתה בעירנו, שתוכל לשמש דוגמא למעשי רשע רבים, שנעשו אז בערים רבות אחרות. חדשים אחדים לפני נפול העיר בידי הבולשביים והקומיטט של הגוינט עוד היה קים, הופיע בעירנו בר נש אחד. האיש הה היה יליד פינסק, בן שמש בבית תפלה. לפני שנים רבות נדד בן השמש הזה לאמריקה. שם התעלה ולכן שנה את שם משפחתו דובזביץ לדַבִיץ, ובכן בא דביץ זה אלינו בתור ציר מאת היהודים הפינסקאים שבאמריקה. הם שלחו על ידו סכום כסף רב לטובת עניי העיר. עמד דביץ ויסד בעיר ועד של תמיכה (רליף בלע“ז) וימסר לו כארבעה מיליונים מרק פולנים. חברי הועד הזה לא נבחרו ע”י האוכלוסין, אלא מונו עפ“י רצונו של מר דביץ, ומפני שהאדון הזה היה סוציאליסטון כביכול, לכן מנה לחברי הועד רק ”בונדאים“ ופוע”צ. מה שעשה הועד בכסף וכיצד חלק אותו, זו היא פרשה בפני עצמה, שאיני רוצה לעמוד עליה, אבל בשעה שבאו הבולשביים העירה, היה עוד בידי הועד סכום כסף עצום, והועד לא די שלא אחז באמצעים למלט את הכסף מידי הבוּלשביים, אלא הלך וּמְסָרוֹ בידיהם. וזה עוד לא הכל. עוד בימי שׁלטונם של הפולנים בעיר, קנה הועד 11 פוד סוליות לנעלים ופודים אחדים עור דק. חשבו לתפור לימי החורף נעלים בשביל העניים. כל זה הושם בארגזים ונטמנו באדמה מפחד החרמה ע“י הפולנים. המחבוא היה כל כך בטוח, עד שאי אפשר היה למצוא אותו. והנה כמעט שנכנסו הבולשביים העירה, הלכו חברי הועד והודיעו לשלטון את מקום המחבוא והללו החרימו את הכל. זאת היתה אחרית הכסף, שנאסף מן היהוּדים הפינסקאים באמריקה, בשביל אחיהם בני עירם האומללים, כלו נפל בידי הבולשביקים. ועוד עובדא אחת. כחודש ימים לפני אשר הקיץ הקץ על הבולשביים בפינסק הכריזו גיוס כללי על הגברים מבן 18 עד בן 45, ותגדל המהומה בעיר. ”הבונדאים“ ופוע”צ הערימו והתחברו בצלם של המוסדות השונים. כלם נהיו לפקידים ולנושאי משרה במשרדים הרבים, לבלתי יהיה עליהם לצאת אל מערכוֹת המלחמה. ולצבא נקראו בני ההמון, אשר לא חנו על דגל מפלגה. וראשי “הבונד”, שׁהתבישו מפני השלטונות על שגם אחד מן ה“חברים” לא התגיס, קראו לאספה את החונים על דגלם ויטיפו להם מוסר. נרשמו לצבא כעשרה בחורים. תפרו ל“מתנדבים” הללו מגפים חדשים ובגדים. את המגפים והבגדים, אמנם, קבלו המתנדבים, אבל למערכה לא יצאו. השתמטו בתחבולות שונות או פשוט התחבאו.  ↩

  15. במקור “דדך” צ“ל דרך – הערת פב”י.  ↩

  16. במקור “כרובה” צ“ל: כרוכה – הערת פב”י.  ↩

  17. במקור “עוד” צ“ל: עד – הערת פב”י  ↩

  18. לפני שלש שנים, ז. א. בשנת תרפ"ו, כתבו לי מפינסק, כי בתו של ז’וכוביצקי הכירה בפינסק את אותו המרצח, שהרג את אביה ותפן אל המשטרה הפולנית. היא אסרה את המרצח, אולם רק למראית עין. אחרי ימים אחדים שחררה אותו.  ↩

  19. יש כאן חותמת ועד חתימות, ביניהן של אברהם אשער פיינשטיין ועוד.  ↩

  20. המכתב הזה נפל באורח בלתי ידוע לי בידי חיל או קצין בלכובצי, והוא חזר אתו על הערים בפולניה והוציא כספים מועדי הקהלות ומאנשים פרטיים. אחרי חג הפסח תרפ“א בא לביליסטוק והראה את המכתב לועד הקהלה וקבל מהם 2000 מרק (פרסמתי זאת בהצפירה גליון 98 משנת תרפ”א).  ↩

  21. במקור“נִצְבַת” = נִצְבַט – הערת פב"י  ↩

  22. הקומיטט של הג’וינט קבל החלטה, שלא אביא את המתחבאים בסביבות העירות והכפרים אל פינסק, מפני שלא היתה כל אפשרות למצא בשבילם מקום בעיר, אלא להחזירם אל מקומות מושבותיהם הקודמים. ובשביל זה היתה דרושה לי הפקודה, בכדי שאחרי צאתי עם הפלוגה של החילים מן העירות והכפרים, לא ישובו להתנפל על היהודים.  ↩

  23. באותם הימים התהלך בעיר איזה צעיר יהודי, שבא אלינו מעיר אחרת, וינהל תעמולה בין הצעירים היהודים, שיכנסו אל פלוגה יהודית בצבאו של בלכוביץ‘. הוא הזמין כבר בשביל המתנדבים כובעים מיוחדים מצבע לבן-כחול ו“מגני-דוד” של נחשת מעשה מקשה ממעל למצחה. הוא פנה אל הציונים שיעזרו לו בזה. אנו השיבונו את פניו. אז פּנה אל הג’וינט, בבקשה שיתמכו בו בכסף למטרה הזאת. הג’וינט, שירא להעלות עליו את קצפם של השלטונות, הבלכובצי והפולני, הבטיח לו תמיכה, אבל דחה אותו מיום ליום. לאחרונה נעלם הצעיר הזה מן העיר. אפשר, כי בשביל זה דרש בלכוביץ’ מאתנו, שנכונן בצבאו פלוגה יהודית.  ↩

  24. השיחה הזאת גם קטעים מן פרקים אחדים דלהלן נדפסו ב“הצפירה” של חדש ינואר שנת 1921.  ↩

  25. במקור: נצתו, הערת פב"י.[25]  ↩

  26. במקור: העירה, הערת פב"י.  ↩

  27. זהו תאור קברם של הקדושים: צפון ר’ אהרֹן בורמן מכפר ווּוויץ. מזרח “ שלמה גולדברג ” מיסיטיץ מעריב “ מאיר בריסקין ” “ ” משה מאיר סגלוביץ “ הבחור איסר גוטליב ” ר’ מאיר גוטליב “ ” משה סנדברג ווּוויץ דרום  ↩

  28. במקור: קשום, הערת פב"י.  ↩

  29. יורשה נא לי להעיר, כי בעד עבודתי הלאומית בין ב“קרן היסוד”, בין ב“קרן הקימת”, בין בסניף “תרבות” ובין במשרד ה“ארץ-ישראלי” לא קבלתי שום שכר. הן כלן היו עבודות מתנה. לא נהניתי מהן אפילו באצבע קטנה.  ↩

  30. היו כאלה, שׁרצו להשיג סרטיפיקטים בשחד. אנשים ונשים זקנים בני 70 – 80 אמרו לי, כי הם רוצים לעלות בתור “חלוצים” ו“חלוצות”. השם “חלוצים” שמש לרבים קמיע וסגולה לעליה.  ↩

אברהם אשר בן אריה דוד פינשטין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אברהם אשר בן אריה דוד פינשטין
יצירה בהפתעה
רקע

א. ד. גורדון

מאת אברהם לוינסון / שמשון מלצר (מאמרים ומסות)

אבי נחמן ז"ל

מוקדש

א

לא פועל, לא הוגה-דעות, לא סופר, לא איש-מפלגה במובן המקובל והמשומש של המלה, אלא משהו יותר מזה: יוצר של פולחן חדש, של חיים חדשים, של דת העבודה [1], בשביל היחיד, בשביל העם, בשביל האנושות.

אין היא חדשה. היא אולי העתיקה מכל הדתות הקיימות וההולכות ונעלמות. היא ניתנה לאדם הקדמון.

אך בגלגולי הדורות של תקופת ההיסטוריה נשכחה, הפכה חולין, היתה עבודת-אלילים. משתחווים לאלהוּת, משום שהיא נותנת גשם, משום שהיא נותנת לחם. העבודה אינה תעוּדה, אלא מקצוע. הטבע, הקוֹסמוֹס, ה“אין-סוף” – ענין של פרנסה וריווח והכנסה.

אך פרנסות יש רבות: טובות, גדולות וקלות מן העבודה.

והאדם סטה מן הטבע, פנה עורף למקור-הקדומים הנצחי של החיים. פנה עורף, אך אף-על-פי-כן לא עזבו. משום שהאדם חי בחיקו של הטבע, נושם את אוירו, יונק ממנו את חיוּתו הגופנית והרוחנית. האיכר הופך אותו ללחם, והמשורר – לשירה. הטבע עצמו תובע את חובו מן האדם החוטא.

אך האדם היהודי חוטא יותר מכל האחרים. אין הוא תובע מן הטבע והטבע איננו תובע ממנו. נפסק ביניהם הקשר האחרון. ולא בשל חטאיו שלו האדם היהוּדי חוטא הוּא אלא בשל חטאיהם של אחרים…

לשוב ולחדש את הקשר הזה שנפסק – קרא גורדון. לחשל חוּליה חדשה בשלשלת-הזהב האינסופית, ששמה קוסמוס.

הוא דרש: שהחוּליה הזאת לא תהיה מזויפת, שתהיה מזהב אמיתי, ותוכל לעמוד במבחן-הזהב כשלשלת כולה.

החוליה הזאת שמה: עם עובד.

זהו רעיון-היסוד, שלטש אותו, פיתחוֹ והעמיקו במשך שנים בקבוצת דגניה.

שם בדגניה השקטה והעמלה, בשעת בין-השמשות, בזמן תפילתן של שיבלי-הזהב כבדות-המלילה ורשרוּשו המרוּגש של חורש האיקאליפּטוּסים הצעיר, נתחדשה ברית-הקדוּמים של העם היהודי עם הטבע, עם כלל-האנושות, עם הקוסמוס. נתחדשה בלי פרעות ביהודים, בלי לגיונות של יהודים, בלי הצהרות למען היהודים, נתחדשה על-ידי ריח שׂדהּ של דגניה, על-ידי רוּח-אדמתה של דגניה, שקראה בשעות של שלוה ליצירה ולהפראה. ואת רוח-האדמה השקטה הזאת שמע וקלט גורדון לבדו, קלט אותה ויצר ממנה תוֹרה, תורת-חיים חדשה, פולחן-עבודה טהור, מזוקק ומעמיק במוּסרו.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.