רקע
שמריהו לוין
מעבר לגבול

במקרה הייתי הראשון, שיצא נגד “אחד העם”, כלומר, נגד בקרתו החדה על ה“אלטניילנד” של הד“ר הירצל. לפי דעת “אחד העם” התכוון המחבר, שיהיה ספרו לתל שכל הציונים יהיה פונים אליו, ולפי דעתי אני, אינו אלא תל מתלי תלים של הרומנים, שנועדו אַך לרומם את הרוח, לעורר את הרגש, לפעמים גם לשבר את האוזן, אבל בשום אופן לא להורות הלכה למעשה. השתדלתי להראות, עד כמה שמוכח מתוך הרומן עצמו, שמעולם לא עלה על דעתו של הירצל לתת לספרו זה את ערכה של חתימת הציוניות. הד”ר הירצל ענו הוא ואינו חפץ להתערב בשאלות, שאינו חושב את עצמו למומחה להן, ומפּני זה הוא נותן אַך את המשבצת ומניח לאחרים לתת בתוכה את אבני המלואים. הד“ר הירצל חושב, כי מכיון שתוסד מדינה יהודית, תתפּתח שמה גם בהכרח גם קולטורה עברית, לפי טבע הענינים המחייב, שהתפּתחות כל עם העומד ברשות עצמו ואינו תלוי בדעת אחרים אינה יכולה להיות התפּתחות של חקוי, אם כן לא יכול לראות מראש שתתעורר שאלה חמורה: “במה היתה אָז אלטניילנד הניגרית שונה מזו של הציוניות עתה”? – להשאלה הזאת יש תשובה פשוטה בצדה. מאמינים אָנו כל-כך בעצמיותו של העם העברי, עד כי בטוחים אנחנו, שקבוץ גדול של יהודים במדינה של יהודים אינו יכול להתהפּךְ לקבוץ של כושים: בן חורין אינו מקבל על עצמו את עול העבדות ברצונו הטוב. אָמנם עם כל זאת לא רצה הד”ר הירצל לתת בספרו את סימניה של הקולטורה העברית העתיקה, לא מפּני שכופר הוא בה, כי אם מפּני שמניח הוא את העבודה הזאת לאחרים. וזאת תפארתו של מנהיג הציונים: הוא אינו מתעטף בטלית שאינו שלו, וכשם ששאל בתמימות: “הקולטורה העברית הזאת מה היא?”, כך לא רצה להכניסה להרומן שלו. לו אך רצה להכניסה לספרו, כי אז היה מוכרח לקבל איזו ידיעות מקוטעות בהקפה בדבר הזה מאת אחד הסטודנטים יוצאי הגיטו שבווינא או בפריז – אבל את כבוד המלאכה הנקיה והקלה הזאת הניח לרעהו, שמעולם לא הצטיין בענוה יתירה…

אחרי מכתבי הראשון, שבו נגעתי בשאלה זו בדרך כלל, היה בלבי לגשת אחר-כך לבירור ההבדל שבין השקפותיו של “אחד העם” ובין השקפותיו של הד“ר הירצל. אולם בין כך נדפּס בה”וועלט" ונעתק ב“הצפירה” מאמרו של מקס נורדוי, שלאשרנו “עוד לא בא כבשם הזה” בספרותנו הציונית מן הקונגרס הראשון ועד היום, ומאמרו של נורדוי הוא לעת-עתה היחיד במינו. בשעה כזו אי-אפשר עוד לטפּל בקרירות רוח בהשאלה העיקרית של השקפות טובי מנהיגינו וסופרינו. בשעה כזו מוטב להחבא מעט רגע עד יעבור זעם, עד שיבוא מקס נורדוי בכבודו ובעצמו ויבקש סליחה וכפּרה – לא מ“אחד העם”, כי אם מאת כל הציונים המזרחים ובודאי גם מאת רבים מן המערבים היודעים קרוא עברית במהירות יותר גדולה מבעל התשובה לאחד העם. אָמנם אפשר היה לחכות, שהילקוט הקטן של אחד העם בחוברת “השלח” האחרונה לשנת 1902 תעורר מחלוקת עצומה במחנה הציונים. הריב התגלע. ליריה הראשונה קם מקס נורדוי. ומקס נורדוי אינו רובה קשת, גם אינו יורה מקנה רובים פּשוט של חיל הרגלים, כי אם מכלי תותח כבדים של צבא הארטיליריה. אָמנם גם צבא הארטיליריה נחלק לרגלים ופרשים, ומקס נורדוי הוא “פּרש בלי מורא ופחד”, הרוכב על סוסו ומביט מגבוה על איש מלחמתו.

והמחזה הזה מחזה מעציב משני צדדיו. יכולים אָנו להצטער שלא נפגשו הפּעם “תורה וגדולה” במקום אחד, כי אז היינו זוכים ל“אלטניילנד” משוכלל ומלא, תחת אשר כעת מונחת לפנינו רק תכנית המדינה החיצונית ולא יותר, אבל מה כל החרדה אשר חרדו הקולטוריים שבנו? והרי חושבים הם באמת שעתיד הרומן הזה להשפּיע על מהלך התפּתחותנו הרוחנית לעתיד לבוא? הכי חושבים הם באמת, כי ה“אלטניילנד” יהיה להציונים לשלחן ערוך חדש? כמדומה לי, שהחושבים כך משפּילים מבלי משים את ערכם של יושבי מדינת היהודים העתידה. די לנו אם יקים לנו הדור ההוא מקס נורדוי חדש אחד, שיבטל בבת אחת מאה רומנים כאלה. ויכולים אָנו להיות בטוחים עוד בדבר אחד, כי כשם שמקס נורדוי שלנו קורא עברית בקושי גדול, ובכל זאת קוראים לפניו את מאמריו של אחד העם והוא מותח עליהם את גזר דינו הקשה, כן לא יהיה נחוץ למקס נורדוי העתיד לדעת את השפה שבה נכתב ספרו של הירצל. גם הוא יזמין לו את אחד מ“המבינים” ויצא אחר-כך לבקר אותו בלשון מדברת גדולות. לא ולא. לא על-פּי רומנים, ולו יהיו היותר מעולים והיותר משובחים, תסומן ההתפּתחות העתידה של עמנו. “אלטניילנד” של הירצל הוא אַך רומן ונועד אך ורק לאלה עומדים תחת השפּעתם של ספרים מסוג הזה. מנהיג הציונים לא רצה כלל לזכות את אנשי הרוח שבנו בתורה חדשה, לא חפץ לעקור אף שורש אחד משרשי אומתנו ולנטוע במקומו זמורת זר, ונעלה הוא מעל כל ספק, כי לו בא אחד העם או מבקר אחר והיה מראה שהרומן “אלטניילנד” אינו מקיף עוד את כל צדדי תחית עמנו, כי אינו מעביר לפנינו את כל טובה של התחיה במלואה – נעלה הוא מעל כל ספק, כי בקרת כזו, שיש בה גם מפּצעי אוהב, לא היתה מביאה לא את מחברו של הרומן ולא את מעריציו היותר קרובים אליו לידי כעס והתמרמרות. אבל אחד העם מאמין באמונה שלמה שהשקפותיו הובררו כבר די צרכן לקהל הקוראים ואינו מוצא לנחוץ להטעים שהוא אינו נלחם בהאידיאל של הציוניות המדינית, שסוף-סוף מסור הוא להאידיאל הזה יותר מהרבה ציונים אופיציאליים הממונים לאפּיטרופּסים על הציוניות, כי אם בליקויו של האידיאל הזה בחיים ובספרות. אחד העם נראה תמיד נגד עינינו כבר פּלוגתיה של הד"ר הירצל, ועם כל הכבוד שאנו רוחשים לאחד העם צריכים אָנו להודות, שלא השתדל מצדו להכנס להאורגניזציה הציונית החדשה, ותחת לבקר אותה מבפנים הוא מבקר אותה תמיד כאדם העומד מחוץ. מבטאים כמו “ואז על הציונים לבאר לנו” וכדומה שהם בבחינת “לכם ולא לו” שכיחים למדי במאמריו של אחד העם, עד כי רבים טועים ומחליפים את מבקרו של מנהיג הציונים במבקרה של הציוניות עצמה. רבים טועים עד כה ואומרים “שאחד העם דואג רק לתחית הרוח של עמנו, והירצל דואג רק לתחית גוף העם”, בעוד שמעולם לא התקרב אחד העם לההשקפה הידועה – שעד כה נשארה אךְ בתור השקפת יחיד, – התולה מדינה שלמה על בלימה, ומתפּארת למצוא את הסוד להטות לכל עבר מדינה שלמה הפּורחת באויר: בעוד שמעבר השני מעולם לא עלתה על דעתו של מנהיג הציונים להעמיד את תחית ישראל רק על הקרקע. זהו הצד האחד שבמחזה המעציב הזה, המראה לנו בעליל את הקושי שבקבוץ גליות. שנים רבות יעברו עד שנכיר איש את רעהו, וזה יהיה הצעד הראשון לפדות נפשנו. הצד השני שבמחזה המעציב הזה הוא, שהמחלוקת הזאת פּרצה בתוכנו טרם שיש לנו עוד מדינת היהודים, ועלינו לפזר את כחותינו הדלים לוכוחים ולדברי ריבות, שבכל אופן אינם מקרבים אותנו להאידיאל המשותף שלנו, שבכל אופן אינם מקרבים אותנו אפילו לבירור המושגים. המחלוקת הזאת יצאה כבר מגדר “מחלוקת לשם שמים”, ומי יודע עד כמה תתפּשט בין צעירי הצעירים. הן רבים לא יבינו, כי הריב הזה גם לא ריב פּרטי הוא, כי אם ריב אלה שהשתחררו למחצה, והנם בבחינת “חצים עבד וחצים בן חורין” באלה שנחשבים עוד לעבדים גמורים בעיני “דודיהם” העשירים בכסף או בחכמה. תשובתו של נורדוי מוכיחה עד כמה גדול כחה של התמרמרות, המעבירה את האדם על דעתו הצלולה ושמה בפיו דברים שאינם נותנים כבוד למי שאמרם.

בקש מקס נורדוי להגן על מדת הסבלנות והראה לכל עד כמה מגיעה סבלנות עצמו. בקש מקס נורדוי להשיב כהלכה ויצא לחרף ולגדף. בקש להזהיר את הציונים, ומכאן אזהרה לגדולים שיזהירו על הקטנים, לבלי המשך אחרי דעותיו הנפסדות של אחד העם ושכח, שהציונים המזרחים יודעים את ספריו הרבים – ולא אַך על-פּי תרגומיהם – של מקס נורדוי ויודעים גם כן את כתביו המעטים של אחד העם – גם כן לא על-פּי תרגומיהם – ויודעים הם בעצמם מה לקרב ומה לרחק. בקש נורדוי להתכבד בקלון חברו ובזה את כבודו עצמו. בקש נורדוי בתשובתו לחזק את הציוניות ונתן לה מכת-לחי…

אחת בקש מקס נורדוי והוכיח: במקום שבעלי תשובה – במובן משיבים שלא כהלכה – עומדים, אין לפעמים צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ויש-אומרים – אפילו אנשים בינונים.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!