רקע
משה בילינסון
כוחה של נאמנות בפוליטיקה

כּוחה של נאמנוּת בּפּוֹליטיקה / משה בילינסון


מאמרו של וילאמס בּ“פוֹרטנַייטלי רֱביוּ” – "ארץ-ישׂראל דוֹרשת פּוֹליטיקה חדשה – מהווה תעוּדה פּוֹליטית, שמוּתר כּנראה לראוֹתה כּאַפיינית בּשביל הרוּחוֹת הנוֹשבוֹת עתה בּכמה חוּגים אנגליים. על זאת מעידים כּמה רמזים בּמאמרים וּבנאוּמים, כּמה קטעי-שׂיחוֹת המגיעים בּדרך מקרה לאזני בּני הארץ. תמצית המאמר היא: המדיניות הארצישׂראלית לא הצליחה, משוּם שלא פּתרה את השאלה הפּוֹליטית של ארץ-ישׂראל, היא השאלה הערבית. הבּיטוּי לחוֹסר הפּתרוֹן הזה – הריהן המהוּמוֹת החוֹזרוֹת. בּדבר היהוּדים נאמר בּמאמר, שהם הצטיינוּ בּכפיית-טוֹבה לממשלת המנדט. מההנחוֹת האלה נוֹבעוֹת המסקנוֹת: על בּריטניה הגדוֹלה לבוֹא לחבר-הלאוּמים בּהצעה אַלטרנטיבית – אוֹ שיקחוּ ממנה את המנדט אוֹ שיתנוּ לה לשלוט בּארץ לפי ראוּת עיניה, ללא הוֹראוֹת המנדט והגבּלוֹתיו.

בּריטניה הגדוֹלה לא תבוֹא אל חבר-הלאוּמים בּהצעה אַלטרנטיבית זוֹ של ויליאמס. ראשית כּל, משוּם שהדבר יהיה דוֹמה למהפּכה קטנה, וכידוּע, אין לב מדינאים אנגלים הוֹלך אחרי מהפּכוֹת והם בּוֹחרים להנהיג את כּל השינוּיים הרצוּיים להם בּתוך המסגרוֹת הישנוֹת. הנטיה הזאת מאַפשרת לעשוֹת שינוּיים מאד רדיקליים, מאד בלתי מסרתיים, אוּלם בּלי שהדבר יעוֹרר רעש ורוֹגז מיוּתר, כּי הן תמיד אפשר להגיד: “מה הצעקה? הלא שמרנוּ על הכּל”. הפּעם יש לאנגליה סיבּה מיוּחדת לשמוֹר על הצוּרה, משוּם שאי-אפשר להעמיד מחדש לדיוּן בּין-לאוּמי את השאלה הארצישׂראלית, מבּלי להציע פּתרוֹן “לשאלה הפּוֹליטית של ארץ-ישראל, היא השאלה הערבית” – וּמוּתר להניח, כּי בּתיק משׂרד המוֹשבוֹת אין כּלל הצעה כּזאת. והסיבּה השניה, מדוּע בּריטניה הגדוֹלה לא תעמיד לפני חבר-הלאוּמים את האלטֱרנטיבה של ויליאמס, הרי היא משוּם חשש – ולוּ יהא זה גם חשש קלוּש וּבלתי מבוּסס – פּן ימָצא מישהוּ, אשר יקבל אוֹתה בּרצינוּת (אוֹ רק יעמיד פּנים שהוּא מקבּל אוֹתה בּרצינוּת) ויציע ל“מוֹסד העליוֹן של האנוֹשוּת” לדוּן בּחלק הראשוֹן של האלטנרנטיבה. אוּלי בּאמת כּדאי למסוֹר את המנדט הארץ-ישׂראלי לידי מישהוּ אחר?

הרי ידוע: המנדט נמסר לבּריטניה כּלל לא על מנת שתפתוֹר את השאלה “הפּוֹליטית” של הארץ אלא כּדי שתסייע להקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ-ישׂראל. פעם הראה בּא-כּוֹח של ממשלת בּריטניה לפני ועדת המנדטים – אוֹרמסבּיגוֹר היה בּא-כּוֹח זה – גילוי-לב בּמידה כּזאת, שהכריז בּמפוֹרש: “סוֹף-סוֹף הצהרת-בּלפוֹר, היא היסוֹד והסיבּה, שהממשלה הבּריטית מנהלת עתה את ארץ-ישׂראל”. (את הפסקה הזאת אפשר למצוֹא בּדין-וחשבּון המוֹשב השביעי של ועדת המנדטים, עמוּד 111). ואם אין בּכוֹחה של הממשלה הבּריטית להצדיק את יסוֹד-שלטוֹנה בארץ-ישׂראל, כּלום לא היה זה מוּצדק לדוּן על בּעל-מנדט אחר? כּמובן. הדבר יגַמר בּלא כלום. אנגליה לא תעזוֹב את ארץ-ישׂראל בּשוּם פנים ואוֹפן. המפקפּק בּדבר ילך נא לחיפה ויוֲכח לדעת כּמה מבוּסס שויוֹן-הנפש של ויליאמס ל“עמדה האסטרטגית” של ארץ-ישׂראל. אלא שגם הצגת השאלה יכוֹלה להיוֹת בּלתי נעימה, משוּם שהיא יכוֹלה לגוֹלל את כּל פרשת השלטוֹן האנגלי בּארץ-ישׂראל, לא מבּחינת הבּית הלאוּמי דוקא, אלא מבּחינת בּיצוּרה של האימפּריה הבּריטית, מבּחינת הרכוּש העצוּם שישנוֹ שישנוֹ לאימפּריה בּנקוּדה הזאת, וּמבּחינת “שיווּי המשקל” שהוּפרע בּיחסי-הכּוֹחוֹת הבּין-לאוּמיים (הן העוֹלם התכּוון לפתוֹר את השאלה היהוּדית וצמח לוֹ בּינתים דבר אחר לגמרי). מישהוּ יכוֹל גם להזכּיר, שעדיין קיימת ועוֹמדת הפּרובּלימה היהוּדית. גם מי שהטיל ספק בּדבר בּשנת 1917 לא יוֹסיף עוֹד לפקפּק בּכך בּשנת 1934. ומה נעשׂה עתה אם גם ארץ-ישׂראל תוּצא מפּתרוֹנוֹתיה? אין גם צוֹרך שהדבר יֵעֳשׂה דוקא על-ידי “ידיד נאמן” לישׂראל. העוֹלם חדוּר עתה תאוֲת הכּיבּוּשים – והשוֹאל יכוֹל להיוֹת גם הדיקטֲטוֹר של איטליה אוֹ אפילוּ גם דיקטטוֹר של גרמניה. מה אינם עוֹשׂים לשם הגבּרת כּוֹחה ושלטוֹנה של המוֹלדת?

לא. אנגליה לא תבוֹא אל חבר-הלאוּמים עם האלטרנטיבה הזאת של ויליאמס. ואם מאמרים ממין זה נכתבים בּאנגליה, הרי מטרה פּוֹליטית אחת יכוֹלה להיוֹת להם – להטיל אימה על הציוֹנים ועל ידידיהם: “אין אתם מרוּצים מן האדמיניסטרציה הארצישׂראלית, וּממדיניוּת בּריטניה בּארץ-ישׂראל? אדרבּא – אנוּ מוּכנים להסתלק”. והטלת-האימה הזאת נחוּצה כּדי לאפשר לבּריטניה מדיניוּת “חפשית” בּארץ, ללא הוֹראוֹת המנדט והגבּלוֹתיו, גם כּשאינם מסתלקים מהמנדט גוּפא ואינם חוֹשבים כּלל להסתלק ממנו.

מדוּע נכשלה, לפי דעת ויליאמס, המדיניוּת האנגלית בּארץ-ישׂראל? – משוּם שלא היתה פרוֹ-ערבּית מדי, אוֹ במלים אחרוֹת, משוּם שהיתה פּרו-יהוּדית מדי. וּבמה חטאוּ היהוּדים? אין הם מחזיקים טוֹבה לממשלת המנדט מצד מדיני–עיוֹני התשוּבה הזאת איננה אלא מגוּחכת ראשית: מי ומי מחוּיב בּהרגשת תוֹדה? נעשׂה-נא חשבוֹן-מה. העם העברי עשׂה לאימפּריה הבּריטית שירוּת גדוֹל, שירוּת עצוּם – הוֹא איפשר לה, בּתקוּפה שלכל כּיבוֹש היה נחוּץ תירוּץ הוּמַניטרי, מתקדם,לרכּוֹש לה אחת הנקוּדוֹת האִסטרַטגיוֹת העיקריוֹת בּעוֹלם, שהיא חיוּנית בּמידה מרוּבה לאימפּריה הבּריטית. העם העברי, העני והמפוּזר, עזר לבּריטניה הכּבּירה להתבּצר בּנקוּדה הזאת בּיצור אדמיניסטרטיבי ואִסטרטגי מוּצק, מבּלי שהבּיצוּר הזה עלה לה בּהוֹצאוֹת כּספּיוֹת וּמבּלי שעוֹרר תשוּמת-לב יתירה בּעוֹלם, כּי הן לשם מילוּי-המנדט הבּין-לאוּמי, מנהלת אנגליה את ארץ-ישׂראל. ואנגליה מצדה איפשרה ליהוּדים – מה היא איפשרה? אם נסיח את דעתנוּ משינוּי סדרי הנהלת הארץ לעוּמת הסדרים התוּרכּיים, – דבר שהיהוּדים נהנוּ ממנוּ הנאה מרוּבּה, ואוּלם אין עמוֹ שירוּת ספֱּציפי וּמכוּון למפעל היהוּדים, ואין זה גם מקוּבל בּחברה הגוּנה לתבּוֹע תוֹדה מיוּחדת בּעד מידוֹת הגוּנוֹת אלמנטריוֹת, – הדי יצא לנוּ, שאנגליה איפשרה ליהוּדים לבוֹא לארץ בּמספּר מסוּים, והוּא מצוּמצם מאד, וּלהתישב בּה ללא כּל עזרת השלטוֹן, אלא להיפך בּתנאי-בּטחוֹן בּלתי-מספּיקים, בּתנאי התישבוּת וּרכישת-קרקע המַקשים על הפּעוּלה הקולּוּניזציוּנית, מתוּך ניצוּל תמידי של אמצעי העם העברי והישוב העברי לצרכי האדמיניסטרציה הארצישׂראלית, לצרכי האימפּריה הבּריטית, לצרכי הערבים הארצישׂראלים, מתוֹך סגירה מוּחלטת של חלק-הארץ בּפני ההתישבוּת היהוּדית, וּלעתים מתוֹך עלבּוֹנוֹת קשים וּמתוֹך הטלת-דוֹפי בּמפעל הציוֹני. זה לעוּמת זה – מי לי חייב להכּיר תודה? זאת – ראשית. ושנית: מאימתי בּוֹנים מדינאים ריאליים (והן המדיניוּת האנגלית ריאלית היא לכּל הדעוֹת) על הכּרת-הטוֹבה ועל רגש התוֹדה? הרי יסוֹדה של המדיניות הריאלית הוּא – ענינים. אם עניניך מזדהים עם עניני פּלוֹני – והלכת אתוֹ יחד כּל אוֹתה כּברת-הדרך אשר לארכּה נשאֲרת ההזדהוּת בּעינה. וּכתוֹם כּברת-הדרך הזאת – ונפרדת ממנוֹ כּדי ללכת יחידי אוֹ להתקשר עם אחר, אשר עניניך מזדהים עם עניניו בּכברת-דרכּך הקרוֹבה. זאת היא תוֹרת המדיניוּת הריאלית בּשטח הבּריתוֹת, וזאת היא התנהגוּתם של כּל העמים וכּל הארצוֹת, ללא יוֹצא מן הכּלל, וזאת התנהגוּתה של אנגליה בּיחוּד וּבעיקר. וסבוּרני, שהסוֹפרים המדיניים של אנגליה מעיזים לבוֹא בּדברים תמימים וּפּרוֹבינציאליים אלה (החזקת טוֹבה וכוֹ') רק ליהוּדים אוֹ לעמים חלשים כּמוֹתם, וּביסוֹדה מבוּססת הגישה הזאת על רגש של זלזוּל בּחלש, אשר ממנו אפשר לתבּוֹע – נוֹסף על הזדהות הענינים, בּתור תוֹספת-חינם – גם “רגשוֹת אצילים ונעלים”.

אלא שמהצד העוּבדתי אין אמת בּתשוּבת ויליאמס. בּהיסטוֹריה המוֹדרנית לא היתה מדינה ולא היתה אוּמה כּה אהוּבה ונערצה על ישׂראל כּאימפּריה הבּריטית וכעם האנגלי. הדבר נמשך זה עשׂרוֹת בּשנים, וּמאז השני בּנוֹבמבּר שנת 1917 – על אחת כּמה וכמה. אמנם, בּמשך זמן זה התפּרצה מפּעם לפעם מרירות רבּה בּתוֹך הישוּב הארצישׂראלי והתנועה הציוֹנית, ואוּלם בּשוּם אוֹפן אי-אפשר להגיד, שהמרירוּת הזאת הגיעה אצל מישהוּ (מלבד הקוֹמוּניסטים) לאיבה מוּחלטת וּמַסקנית. אדרבּא: בּכל פּעם שנדמה היה ליהוּדים, כּי השלטוֹן מגלה נכוֹנוּת כּל שהיא לעזרה כּל שהיא אוֹ לכל הפחוֹת ל“יחס נייטרלי” – סוֹף ימי הנציבוּת של סמוּאל, ימי הנציבוּת של פּלוּמר, השנתים הראשוֹנוֹת של נציבוּת ווֹקוֹפּ –נשכּחה המרירוּת כּליל וּבן לילה. בּאמת, אין דבר קל יותר לאנגליה מאשר לרכּוֹש את הרגשת-התוֹדה של היהוּדים ואין היא צריכה לעשׂוֹת לשם כך כּל מאמץ מיוּחד.

מה משוּנה הדבר: אוֹתוֹ ויליאמס המוֹקיע את היהוּדים כּשכֵחי-תוֹדה והממליץ משוּם כּך על פּוֹליטיקה פּרו-ערבית, איננוּ מעמיד כּלל את אוֹתן התביעוֹת לגבּי הערבים. לכאוֹרה: מה נתנו ערביי ארץ-ישׂראל לאנגליה? – לא כּלוּם. לא בּזכוּתם בּאה אנגליה הנה, וּכשבּאה גרמוּ לה צרוֹת בּמילוּי חוֹבתה הבּין-לאוּמית, והן בּזכוּת החוֹבה הזאת מנהלת אנגליה את ארץ-ישׂראל ועל כּן מוּתר להגיד שהערבים הארצישׂראלים מערערים כּל הזמן את שלטוֹנה של אנגליה בּארץ-ישׂראל. את זאת הם ”נתנוּ". וּמה קיבּלוּ? קיבּוּץ קטן הפך להיוֹת גוֹרם בּין-לאוּמי והסוֹפרים המדיניים האנגלים מעמידים את שאלתם “כּשאלה הפּוֹליטית” של הארץ ואף מיחסים לה חשיבות-יֶתר מאשר לשאלת היהוּדים. עסקנים קרתנים נעשו – לא בּזכוּת כּוֹחם וכשרוֹנם, אלא בּזכות משׂחק הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים – לדמוּיוֹת בּין-לאוּמיוֹת. הקיבּוּץ כּוּלוֹ נהנה הנאה מרובּה מזרם הזהב שמביאים היהוּדים לארץ וּהשלטוֹן יוֹדע לכַונוֹ למסלוּל הערבי. את זאת קיבּלוּ הערבים. לכאוֹרה: מהם היוּ צריכים הסוֹפרים האנגלים לתבּוֹע הכּרת-תוֹדה וּבעווֹן חוֹסר הכּרה זוֹ להעניש אוֹתם בּמדיניוּת פּרו-יהוּדית. למעשׂה, הסיק ויליאמס מסקנוֹת אחרוֹת. משמע, שאין העיקר בּהרגשוֹת אלא בּדבר אחר לגמרי.

רמז לדבר האחר ההוּא אפשר למצוֹא אצל אוֹתוֹ ויליאמס. “המדינאים שלנוּ אינם יכוֹלים לסבּוֹל סידרה של מהוּמוֹת בּלי סוֹף”. הניסוּח איננו זהיר. מנוּסח זה אפשר היה להסיק, שבּריטניה הגדוֹלה נכנעת בּפני מסַדרי המהוּמוֹת. והדבר איננוּ כּן, מכּל מקוֹם אין הדבר נהוֹג בּפשטוּת כּזאת. אנגליה איננה נכנעת – אין לה צוֹרך בּכך. ואוּלם אנגליה מתחשבת – לכך יש צוֹרך גם לה, למרוֹת כּל כּוֹחה הרב. והיא מתחשבת עם החזק ולא עם החלש – כּזהוּ צו המדיניוּת הריאלית. ולא זוֹ בּלבד. עתה אגיד דבר שיכוֹל להיראוֹת כּפּרדוֹקסלי ואוּלם כּוֹחוֹ רב לא רק בּשׂדה הסוֹציאלי אלא אף בּחיי הפּרט: אנגליה מתחשבת, על אף כּל מאמרוֹ של ויליאמס, עם הגורם הארצישׂראלי שהוא כּפוי-תוֹדה והיא מזלזלת בּגוֹרם המוּכן להחזיק לה טוֹבה. מדוע? משוּם שאת הגוֹרם הראשוֹן, המוֹרד, עליה לרכּוֹש, ואת הגוֹרם השני אין צוֹרך לרכּוֹש – הוּא בּין כּה וכה בּידיה לשבט אוֹ לחסד. הגוֹרם הראשוֹן יכוֹל להיוֹת פּרוֹ-אנגלי אנטי-אנגלי. הבּרירה בּידוֹ. ואנגליה מעוּנינת בּכך שיהיה פּרוֹ-אנגלי. ואילוּ הגוֹרם השני אין הבּרירה בּידוֹ, על כּל פּנים בּקרוב.

מישהוּ מקרבּנוּ עלוּל להתרשם מהתביעה הזאת של ויליאמס וּמרמזים דוֹמים לה המגיעים אלינוּ מנאוּמים וּממאמרים וּמקטעי שׂיחוֹת. מישהוּ מקרבּנוּ עלוּל להסיק מסקנה: נשתדל, איפוֹא, לגלוֹת את נאמנוּתנוּ לאנגליה, נשתדל לנטוֹע בּלב האנגלים את ההכּרה, כּי היא יכוֹלה לסמוֹך עלינוּ – ותתחדש הבּרית, כּאשר נראתה לנו בּראשיתה, בּימים שלאחר השני בּנוֹבמבּר. קוֹלוֹת כּאילה נשמעוּ בּמחננוּ לפני כן. ואין קוֹלוֹת אלוּ בּאים כּי אם מתוֹך הרצוֹן להקל בּדרך הפּשוּטה בּיוֹתר על פּתרוֹן שאלתנו הפּוֹליטית אשר למעשׂה אין חמוּרה כּמוֹתה.

אני מסיח לגמרי את דעתי מכּל הקשיים, הנפשיים והפּוֹליטיים, אשר בּ“פתרוֹן הנאמנוּת”. נעקוֹר כּל אשר יש לעקוֹר מן הלב, נשעבּד את הנפש, נשכּח שיש עוֹלם ערבי אשר בּקרבּוֹ אנוּ חיים ונחיה. הכּל לשם הגבּרת כּוֹחנוּ. על מזבּח זה נקריב הכּל. נניח. האם אומנן מזבּח אלוֹהים חיים הוּא שעליו יֵרֳצה קרבּן העוֹלה שלנוּ?

והן הקרבּן הזה לא נרצה כּאשר הבאנוּ אוֹתוֹ לא מתוֹך חשבּוֹן אלא בּלב תמים. לא נרצה הקרבּן בּתקוּפת סמוּאל וּבתקוּפת פּלוּמר וּבשנים הראשוֹנוֹת של תקוּפת ווֹקוֹפּ. בּכל פּעם בּאו ואמרוּ לנוּ: די, עד כּאן ולא יוֹתר. בּכל פּעם הוֹציאוּ אוֹתנוּ, בּזרוֹע ממש, מתוֹך התרדמה המתוּקה והמַשלֳה והעמידוּ אוֹתנוּ בּפני מציאוּת מרה. בּעצם, לא בּיקשנוּ כּי אם להמשיך את החיים השקטים והבּטוּחים של “ידידוּת נאמנה” משני הצדדים גם יחד – והדבר לא ניתן לנו. עמדה אחרי עמדה השמיטוּ מתחת לרגלינוּ. מדחי אל דחי דחפוּ אוֹתנוּ. לא קיבּלוּ את קרבּננוּ.

מדוּע? דוקא משוּם שהיינוּ נאמנים, משוּם שהיינוּ מוּכנים להיוֹת נאמנים, משוּם שהיינוּ נאלצים להיוֹת נאמנים ללא תנאים. זאת אוֹמרת: היינו מחוּסרי זיוּן, משוֹללי כּל “נוֹשׂא לחליפין” בּעסק הפּוֹליטי. מאז איפשרנוּ לבּריטניה לבוֹא הנה וּלהתבּצר כּאן, לא היה לנוּ עוֹד שוּם דבר להציע לה. בּמלים אחרוֹת: יצאנוּ מגדר המוּעמדים לבּני-בּרית, בּאשר נעשׂינוּ לִמְשוללי רכוּש פוֹליטי. כּך קרה בּאין בּרירה, מתוֹך הכרח. ולי תהא דעה אחרת על כּך. והיא: בּשעת ההכרעה היינו צריכים לתבּוֹע תנאים, תכנית קוֹנקרטית, ולא הבּאת אהדה, חתימה על חוֹזה ולא רק הכּרה מוּפשטת בּ“קשרנו ההיסטוֹרי” עם ארץ-ישׂראל. על השגיאה הזאת, פּרי תמימוּתנוּ הפּוֹליטית, חזרנו גם בּזמן סכסוּך “הספר הלבן” לפּספילד, כּשהתספּקנוּ בּנוּסחאוֹת הכּלליוֹת והגמישוֹת מדי של איגרת מקדוֹנלד. אלא שלכל הפּחוֹת לגבּי העתיד, עלינוּ להבין זאת: בּמידה שנחזוֹר ונכריז על נאמנוּתנוּ המוּחלטת, בּכל התנאים, בּמידה שבּכיווּן זה נכוון את חינוּכנוּ וּמדיניוּתנוּ, בּמידה שנשתדל לגלוֹת את נאמנוּתנוּ, בּה בּמידה נחליש את עמדתנוּ, נבזבּז את שארית רכוּשנוּ הפּוֹליטי.

החיים המדיניים אינם אידיליה. הכּל רוֹצה לחיוֹת, לגדוֹל, להתפּתח, להגבּיר כּוֹח. בּשביל כּל אחד רצוֹן זה מהווה תוֹכן חייו והצדקת קיוּמוֹ. וּלכל אחד נדמה שהצדק אתוֹ, והאמת אתוֹ, ולא רק צדקוֹ הוּא אלא צדק-העוֹלם, לא רק אמיתוֹ הוּא אלא אמת-הנצח. וכל אחד לוֹחם על מקוֹמוֹ. בּמלחמה הזאת אין אדיבוּת-לב ואין מתנוֹת. כּל המוֹסר את עצמוֹ לחסד זוּלתוֹ, מאֲבּד את עוֹלמוֹ. אנחנו הסוֹציאליסטים, היינוּ צריכים לדעת את האמת הזאת של היחסים המדיניים מתוֹך הכּרתנוּ את היחסים הסוֹציאליים, מכּל מקוֹם – התפיסה האידיאלית אינה הוֹלמת אוֹתנוּ כּל עיקר. מי מאתנוּ היה תוֹלה את תקווֹתיו לשחרוּר העוֹבד בּנאמנוּתנוּ למעביד? כּיצד היינוּ מקבּלים את פּני המטיף מוּסר-תוֹדה זה לפּועל? כּלום לא היינו אוֹמרים שהנאמנוּת הזאת, המוּכרזת, המוּדגשת, המחנכת בּכיווּן מסוּים, פּירוּשה שעבּוּד ללא תקוה, שעבּוּד הנפש ושעבּוּד הגוּף, פּירוּשה השלמה עם הרע? ויחסי העמים, בּתקוּפתנוּ אנוּ, מכּל מקוֹם, חמוּרים יוֹתר מיחסי המעמדוֹת.

איה המוֹצא? בּאי-נאמנוּת, כּלוֹמר בּמלחמה? חלילה! אין לעלוֹת את הדבר הזה על הדעת. מידוֹת-הכּוֹחוֹת תשׂמנה אוֹתנוּ ללעג וּלקלס. ועל כּן?

אני חוזר שוּב למשל הסוֹציאלי. גם בּיחסי המעמדוֹת, בּישוּב העברי וּבּתקוּפה זאת, אין אנוּ מתכּוֹננים למלחמה, מלחמה ממש, אשר שמה מהפּכה סוֹציאלית. אנו, בּרוּבּנוּ הגדוֹל, משאירים אוֹתה, מכּמה וכמה טעמים, לעתיד הרחוֹק. אנחנוּ יוֹדעים: ההוֹן היהוּדי נחוּץ לנוּ, אנוּ רוֹצים בּבוֹאוֹ. אנוּ מציבים גבוּלוֹת, גבולוֹת של שוּתפוּת-האינטרסים. אנוּ מחפּשים הסכּמים וּמציעים צוּרוֹת חיים סוֹציאליים שקטים וּמסוּדרים. ואוּלם איש מאיתנוּ איננוּ מטיף לנאמנוּת, איש איננוּ מפרק את זיוּן-המעמד, איש אינוֹ מוֹסר את העוֹבד לשבטוֹ אוֹ לחסדוֹ של המעביד. כּי אנוּ יוֹדעים: בּוֹ בּרגע שכּך נתנהג, וכלתה כּל תקוה להסכּמים וּלצוּרוֹת חיים סוֹציאליים שקטים וּמסוּדרים, ולא תהא כּל אפשרוּת לדבּר על שוּתפוּת-האינטרסים. אלא מה יהא אָז נכוֹן לפּוֹעל? שעבּוּד נפשוֹ, שעבּוּד גוּפוֹ, חוּרבּן חלוֹמוֹ, הלאוּמי והסוֹציאלי. כּי יחסי כּבוֹד, יחסי שוּתפוּת, יחסי בּרית יכוֹלים להיוָצר רק בּין כּוֹחוֹת ורק על יסוֹד היאָבקוּת בּלתי פּוֹסקת של הכּוֹחוֹת האלה. אם יֵרָדם לרגע העוֹמד על המשמר – והמשמר יעבוֹר לידי זוּלתוֹ. כּל המוַתר על היוֹתו כּוֹח בּלתי תלוּי, כּל המוַתר על גילוּי כּוֹח זה, ועל ההיאָבקוּת, כּל המחפּשׂ את המוֹצא בּ“נאמנוּת” – סוֹפוֹ לאַבּד את עוֹלמוֹ.

אם בּיחסי-המעמדוֹת כּך, בּיחסי-העמים על אחת כּמה וכמה.


ה" שבט תרצ"ד (21.1.1934)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!