כל ימות-החורף שכבו הדבורים בכוורת שקועות בשנה וחולמות ורואות כנפיים, תעופה, שושנים, גביעים מלאים עסיס.
עד שנכנס קו עליז של שמש האביב דרך האשנב הקטן שבכוורת, פקח להן עינים בעל-כרחן וקרא אליהן בשפת אורים: “חלומות לעצלים, וחיים ותקומה לזריזים.”
תנועה קלה התחוללה בכוורת.
יצאה הדבורה הראשונה לתוך אויר עולמו של הקדוש-ברוך-הוא; מעופפת היא לכאן ולכאן, מעופפת ומזמזמת.
שירה היא זאת על הכנפיים, על הרום, המרחב, הנשגב, האין-סוף.
על החופש המוחלט ועל העבודה מרצון חפשי.
בין כך דפק לה הרעב על לבהּ.
נכנסה לגן, וכבר מצאה שם שושנים מקדימות, יפות, עליזות ומשתובבות על גבעוליהן:
“בחור, בחור, שא עיניך. במי אתה בוחר?”
מיד שכחה הדבורה את רעבונה, והתחילה מזמזמת על יפי השושנים, על המתוק שביופי ועל היופי כולו
ועל העבודה המשמחת, ועל המנוחה שאחרי העבודה, ועל התעופה הקלה שאחרי המנוחה הנעימה.
מבד לבד, מגבעול לגבעול היא מעופפת. מתחבאה ומתגלה בין עלים רכים-דקים, נהנית מן העלמוּת שבאביב ומזמזמת.
שיר היא מחברת על הכנפיים ועל התעופה:
“זזז, הוי מי יתנני כּוּלי כנפיים. כנף אחת גדולה גדולה, בוקעת את האויר, עולה ורוכבת על העבים. מי יתנני מביטה בשמש מקרוב, סופרת כוכבים. שם, במרומי רום, מי יודע, אולי הייתי משיגה גם את סוד החורף.”
ובחצר – ברבור1 רחב-כנפיים מטייל לו בין פילגשיו, מפטפט אליהן בשפת הברבורים הברות שקשה להלמן ולדעת אם הגיגי-אהבה הן או שמא אינן אלא קטטות.
ומתנפח הברבור, ואלמוגיו מתמלאים ומתאדמים, ונוצותיו מסתמרות וכנפיו מתרחבות.
ראתה הדבורה והזדעזעה:
“הוי, כנפיים! לפני כנפיים אלו ודאי שפתוחים השמים, קרוב השמש, מנויים הכוכבים, ארבע רוחות השמים, כל רז לא נעלם. לא נברא העולם אלא בשביל כנפיים אלו.”
ישבה לה על גבעול שושנה, לחבר שיר לכבוד כנפי הברבור.
והברבוריות מצאו תולעת והתקוטטו עליה.
הברבור התנפח, האריך כנף ועג עליה עוגה מסביב.
“בר-בר-בור, אם תתקוטטנה, נשבע אני באלומגי, כי פה תהי קבורתכן.”
“הוי,” מזמזמת הדבורה, “בעל-כנף, נשגב, זכאי, אציל, הלא מטנף אתה את כנפך ברקק.”
“בר-בר-בור, ואלא בשביל מה נבראו הכנפיים?”
“בשביל מה נבראו? הלא לעוף.”
“לעוף? להיכן?”
“להיכן? למרום.”
“למרום? כלום יש שם תולעים וברבוריות?”
“לא. שמש יש שם וכוכבים וכל נשגב ונאצל.”
“בר-בור-בר,” ענה הברבור, ושוב שילשל כנף ועג עליו עוגה.
לא הבינה הדבורה את תשובתו של הברבור.
ישבה לה על גבעול שושנה, והטיחה דברים כלפי-מעלה:
“רבון עולמים, נתת כנפיים למי שאינו יודע אלא ללכלכן.”
-
תרנגול הודו ↩