מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הערכת עצמנו

מאת: אהרן דוד גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הערכת עצמנו - פרק 5 / א"ד גורדון


ה

רבים מבקשים לברר את עצמותנו הלאומית על ידי בירור מהותה של היהדות, מהותו של מה שיצרה רוחנו הלאומית בעבר.

אולם העושים כן אינם שמים אל לב, כי באופן כזה הם באים לבאר על ידי דבר שבהכרה מה שאין להכרה תפיסה בו. מה שנוצר על ידי הרוח הלאומית, אם כי באה בו לידי גילוי העצמות הלאומית, אבל מכיון שנוצר, מכיון שנכנס לתוך צורותיה הקבועות ועומדות של ההכרה, שוב אינו מוסר רק את העצמות באיתגליא, אבל אינו מוסר את העצמות באיתכסיא, שאינה נתפסת אלא מתוכה. על העצמות הפנימית, על החיים שבעצמות הוא – מה שנוצר – רק מרמז לנפש או גם מוסרו מתוכו לנפש, לנפש המרגשת עצמות זו מתוכה, אבל להכניסו לתוך צורותיה הקבועות ועומדות של ההכרה, לעשותו דבר שבהכרה, הנמסר לכל מי שיש לו מוח בקדקדו, אין בכוחו. בהכרה אין עצמות, ואין לה תפיסה בעצמות. היא תופסת רק את הכללי, את המשותף לכל מוח ושב. על כן אין ביכולת לקבוע גדרים לעצמוּת, ולא מה שנמסר לרשותה יכול לכלול בתוכו מה שמציין את העצמות.

בעלי מהות היהדות טועים מעין אותה הטעות, שטועים בעלי ההכרה העליונה: גם הם חושבים, כי יש לנו פה עסק בדבר שבהכרה, שאפשר להגדירו הגדרה הגיונית ולהעריכו הערכה חיצונית בדרך הגיון. באים הם אמנם ברובם לעורר את הרגש הלאומי בלב הפרט, אבל הם רואים את העצמות הלאומית כאילו היא דבר נבדל מהעצמות הפרטית, כאילו יש מרחק ידוע או גם ניגוד ידוע בין שתי אה. ניגוד ומרחק אשר התנאים הקיצוניים הקשים דרכם להגדילם, ועבודת מבררי היהדות באה להמעיטם ולקרב את המרוחקות עד היותן דברות ואחוזות בו בזו. אולם אם לראות בעצמות הלאומית אחד מיסודותיו של ה’אני' הפרטי, הרי שלקה עצם הכוח המשוך הפנימי, ולא תועיל לו כל הקרָבה חיצונית. אם הרכַבתָ תפוח זהב בלימון, הרי שלא יגדל עוד לימון ולא יינק עוד או שלא יעכל עוד את המזון הדרוש ללימון, אפילו כשתעמידהו בכל התנאים הרצויים ותמציא לו את כל החמרים הרצויים לגידולו של לימון. ואם הרכבת מין בשאינו מינו, לא תגדל אמנם ההרכבה, אבל גם הגזע לא יגדל בדרכו הטבעית, אם כי הוא נשאר אילן כשהיה ולכאורה אותו האילן הפרטי כשהיה. ליקוי העצמות הלאומית בנפשו של האדם הפרטי, הרי זה אומר ליקוי ה’אני' הפרטי, ליקוי האדם שבו, ליקוי נשמה ולא ליקוי הכרה: בהכרה, כאמור, אין עצמות.

כוח היהדות עלינו, כל זמן שהוא משלה בחיינו הפנמיים ממשלה בלי מצָרים, היה בעיקר לא במה שהיא שמרה בנו את הכרתנו הלאומית, כי אם במה ששמרה בנו הרגשת עצמנו הלאומית, את ה’אתה בחרתנו' שלנו, את ה’אני' המיוחד שלנו, היהודי והאנושי כאחד. במקום שיש הרגשה עצמית חיה, איתנה, שם תהיה גם הכרה עצמית נכונה וגם עליונה באמת (כמו שהלימון הטבעי יתן פריו, לימונים טבעיים, בעתו), – כמובן, כשיהיה הקרקע הלאומי מוכשר לכך, לכשתהיה בחיים הלאומיים אפשרות של תנועה, של שאיפה להתחדשות (על כן אין להאשים את הדורות הקודמים על שלא עסקו בהערכה עצמית מקיפה, כי לא היה לזה קרקע מוכשר, ולא היה בזה צורך, – הערכה עצמית לשם ביטול עצמי הרי היא מפעולותיו של גוף מתפרד לאטומיו ולא פעולה אורגנית חיה של גוף חי ושואף לחיים). אבל הלא השאלה היא: מה לעשות במקום שההרגשה העצמית הולכת ויורדת, הולכת ונובלת בכוח עצמות זרה, שהורכבה בגזע שלא מדעת, הולכת ומתה? את זו, את הרגשתנו העצמית, אנחנו מבקשים דרכים להציל, – והנה באים בעלי מהות היהדות עם חקירותיהם העיוניות! וכך הם שבים לאותו מעגל הקסם, שאנחנו מבקשים מוצא ממנו. אמנם כן, היהדות, בתור יצירת רוחנו, עשויה לפרנס את עצמותנו הלאומית מתוכה, באופן בלתי אמצעי ובלתי מורגש; ידיעת היהדות עשויה לבאר לנו באור פנימי, באור שלפני ההכרה, את העצמות הלאומית שבנפשנו. כלומר היהדות מושגה בשלימותה ומביאה ברכה, במקום שיש הרגשה עצמית לאומית בריאה. במקום שאין לה צורך בבירורים מפולפלים; ידיעת היהדות נחוצה מאד בתור אמצעי חינוכי, אבל איך תברר את מהות היהדות לאלה שהכרתם העליונה עומדת למעלה מהרגשה עצמית לאומית בלתי אמצעית? איך תוכיח להם את זכות קיומה?

הנה זה ימים ושנים חוקרים ודורשים בהלכות יהדות ומהות היהדות, – ומה למדנו מזה? במה חכמנו עתה יותר? במה אנחנו מכירים עתה יותר את עצמותנו? בא אחד ומוכיח, כי ביהדות ישנם ערכין אלה ואלה, שהם ערכין אנושיים גדולים, – ובא רעהו וחקָרו: אם הערכין הם כל כך גדולים, עד שהם בגדר אנושיים כליים, הרי שאין בהם משום יחוּד לאוּמי. או בא אחד ומוכיח, כי עם ישראל היה בעל תכונה רוחנית יתירה, – ובא השני ומוכיח ממש ההפך, כי ישראל היה בעל תכונה חמרית יתירה. וכן הלאה והלאה. ובאמת היתה תכונה זו והיתה תכונה זו, והיו תכונות שונות ומשונות וגם מתנגדות זו לזו וסותרות זו את זו, – שהרי עם אינו עדר. וכן אמת, שהיהדות כוללת בתוכה ערכין אנושיים גדולים. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא הנקוּדה היסודית שבתכונותה אלה וכאלה ובצירופיהן וצירופי צירופיהן; העיקר הוא הצביון המיוחד, הפנימי], הנעלם שבערכין הגדולים, – העיקר הוא, אם נכון לאמור כן, הטֶמבר של רוח ישראל. חי בעולם, למשל, מזמן גאון, שהיה מפליא את שומעיו בקולו הערב והעמוק, והניח אחריו תוי נגינה, שכתב בהם כל מה ששר בימי חייו, – מה נוכל לדעת על דבר הטמבר שלו על פי התוים האלה? ובנידון דידן ובשבילנו הלא העיקר הוא הטמבר.

את הטמבר שלנו נוכל לדעת רק מתוכנו ומתוך שירה. כלומר במידה שנהיה יוצרים יצירה לאומית אמיתית, עצמית, מקורית; במידה שנהיה בוראים לנו חיים חדשים לפי רוחנו, בה במידה יבוא לידי גילוי כשרון היצירה שלנו בצביוננו העצמי, בה במידה תבוא לידי גילוי עצמותנו הלאומית.

אהרן דוד גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אהרן דוד גורדון
רקע
אהרן דוד גורדון

יצירותיו הנקראות ביותר של אהרן דוד גורדון

  1. מכתבים (מכתבים)
  2. האדם והטבע (מאמרים ומסות)
  3. האדם והטבע (מאמרים ומסות)
  4. החלום ופתרונו (מאמרים ומסות)
  5. כנסת ישראל (מאמרים ומסות)

לכל יצירות אהרן דוד גורדון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות אהרן דוד גורדון

יצירה בהפתעה
רקע

אֱלִיעֶזֶר בֶּן-יְהוּדָה

מאת נחום סוקולוב (מאמרים ומסות)

הגישה אל האבעיה: “בן-יהודה”, טעונה הסתכלות משתי נקודות-השקפה – הפשט והסוד, ה“אתגליה” וה“אתכסיה”. אי אפשר לעמוד על מהותה של נפש מצוינת ואופיינית זו, לכל מלוא תכונותיה, אלא אם כן נקדים להעמיק חקר ביסוד השניות שלה, הנרמזת כבר בהתחלתה, והבוקעת ועולה ומתבהקת ביתר זוהר והתבלטות ממשית בסופה.

מצד אחד, היה בן-יהודה התגשמות הפשט-שבפשט, הפכחון והצלילות הגדולה, כמעט הייתי אומר: הנוראה. הופעתו הטירונית בספרותנו, לפני יותר מחמשים שנה – במאמריו ב“השחר” – היתה התגלות-לב תמימה-נועזה של עברי-לאומי-ממלכתי, בלי צעצועים, בלי הקדמות ותנאים. הס התפלסף בבינה יתרה לא רק מבני דורו, אך גם מבני הדורות שבאו אחריו, אבל התפלסף; דוד גורדון רמז על תקומה מדינאית, אבל עיקרי רעיונותיו היו מלוכדים ומרוכזים בהשקפותיו ע"ד “התכונות המיוחדות לעם ישראל”; אף סמולנסקין הלך סחור-סחור: עם עולם, עת לטעת, תורה כנגד התבוללות, שפת עבר כנגד תרגומים. בא יהודי ליטאי צעיר זה, מימי התגוררו והתחלת סטודנטיותו בפאריס, – בעוז מחאה, בשאגת התקוממות והתרסה, בעים החלטה, בגזרת העבר הלועג לכל תנאי ההוה, והעובר עליהם בג’סטה של גבורת-רוח: מלכות-ישראל – וחסל. מה זאת אומרת? כיצד? אימתי? אין דבר! פשוטו כמשמעו: מלכות –ישראל. האפסות שואפת אל ההפך הגמור שלה: הישות הכי חזקה, השלטת, הממלכתית.

רושם המאמרים ההם הוא חדש בזכרוני. היתה בהם ראשוניוּת ואיתנוּת, אי-מוּתניות ואי-אמצעיות, ואותה הוודאיות הברוכה המיוחדת למי שלא למד כלום, או למי שכבר הוא מעבר ללימוּד. אי אפשר היה להבחין בין שתי האפשרויות האלה. איזה עברי קדמון – נין ונכד לאיש מדור המדבר, או מתקופת השופטים – בקש את רשות הדבור ועלה על הבמה של “השחר”, ודבר אשר עם לבו. ככה דברו הרועים. ככה היה אדם הראשון כותב – אילו כתב מאמרים ל“השחר”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.