רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בדיה ומשל: סיפורי בדים

א: אַרְבָּעָה מַלְאָכִים טוֹבִים

(העקרב, הכלב, העורב והדג)

בארץ המזרח גר איש עשיר פלאי, ושמו הא הא, יהיה האיש רב־חסד ונותן צדקה הרבה; ואולם את הכל עשה על־ידי משרתו הנאמן, ואיש זר לא ראהו. מעולם לא התפלל בציבור, כי אם ביחידות; גם במסחר לא שלח ידו ואמרו עליו, כי לו אוצרות בלי חשׂך, כי היה מפזר ומוציא מבלי להכניס. והוא המסתתר תמיד בחדרו האחד, אהב לבנות לו חדרי־משכיות רבים, ובאולמיו לאין־מספר כמעט אין יושב, כי אשתו מתה עליו זה שנים רבות, ולו רק בן אחד, יחיד לו, ויקרא את שמו יוחנן.

ויהי כי זקן האיש, ויקרא לבנו יחידו זה ויצווהו על ביתו ועל נחלתו, ויאמר לו: הנני מת וקברתני בקבר אבותי; והיה ביום אשר יתמו ימי האבל, ויצאת אל השוק בעלות הבוקר והדבר אשר יקרה לך בדרכך הראשונה, אותו תקנה בכל מחיר אשר יושת עליו, והיה לך למשמרת. ויכל לדבּר, ויאסוף את רגליו אל המיטה וימת. ויובל לקברות ויספדו לו ויבך אותו בנו חודש ימים.

ויהי ביום השלושים, ויזכור הבן את פקודת אביו, וישכם למחרתו ויקח צרור כסף בידו וילך לשוק־העיר ויעמוד בקצהו, ויחכה לראות מה יקרה לו. וירא איש עובר ונושא גביע־כסף בידו, ויגש אליו ויאמר לו: מכור־נא לי את הגביע הזה אשר בידך. ויענהו האיש ויאמר לאמור: אם תשקול אלף שקל על ידי, אעשה את הדבר הזה, למכרו לך. ויחר לאיש דבר יוקר המחיר ויאמר לבעל־הגביע: בעד כלי זה, אשר שויוֹ מאה זוזים, תדרוש אלף, האם תבונה רחוקה ממך? ויאמר האיש: איני כופה אותך כלל לקנות, עשה כטוב בעיניך. ויפן לו עורך וילך. אז זכר הבן, כי מצוָת אביו חזקה עליו, וירץ אחריו ויאמר: קח מידי חמש מאות זוזים, קח שמונה מאות. ויען האיש ויאמר: יען אשר לא נתת לי את אשר דרשתי מידך מיד, עליך לתת לי עתה כפלים מבראשונה, וימאן הבן ולא אבה לתת לו סכום רב כזה. וילך בעל־הגביע עם כליוֹ הלאה ולאפנה אליו עוד. ויהי כראות הקונה, כי אין תרופה לו, ויאמר לנפשו: הן אבי ציוָני על הדבר הזה וגם השאיר עושר רב בידי, ואיך לא אעשה את אשר דיבּר אלי בעת צאת נשמתו? וימהר אחרי ההולך, ויקרא באזניו: טוב הדבר, קח מידי אַלפים זוזים ותן לי את הגביע. ויאמר האיש אליו: בעבור מעשיך עמדי אקנסך ונתון תתן לי שלושת אלפים זוזים, ויצר לו, לנער, על המחיר הרב הזה; ואולם כבר ירא לנפשו לעזוב רגע אצת המוכר, כי ראה שרעה נגד פניו, ויתן לו את אשר אמר בכסף זקוק, ויקח מידו את הגביע, אשר עלה לו עתה במחיר יקר מאד, וישב לביתו.

הדבר היה לפני ערבי פסחים, ויהי כי כלו ימי ההכנה והגיע ליל הסדר, אשר בו יחוגו כל היהודים את יום צאת אבותיהם מעבדות לחירות, ויקח הקונה את הגביע ויעמידו על השולחן הערוך לכבוד החג. ויהי הוא מבקש למלא אותו יין, וירא כי עוד גביע שני בתוכו, ויסר את הגביע הקטן מן הגדול, וימצא בתוך הקטן עוד קטן ממנו; וכאשר לקח את זה בידו, קפץ מקרקעיתו עקרב קטן, ויבּהל מאד. ואולם כרגע אמר: יש דברים בגו וכי לא לחינם ציוָהו אביו על זה.

ויתן לאורח הקטן, לעקרב, לאכול ולשתות בקערה. וכאשר שׂבע וייטב לבו, וישב על רבצו אשר בתוך הגביע ויישן.

ככה פיטם אותו אדוניו כל ימי החג, ויתארח אותו ולא שאל היורש: מה נשתנה האורח הזה מכל האורחים? ובעבור ימי החג, החל לפרנס את העקרב ולהמציא לו את כל צרכיו.מדי בוקר בבוקר הגיש לו חלב לשתות ושמן נתן לו לרחוץ בו. ויגדל העקרב, ויצר לו המקום בתוך הגביע, ויפנו לו מקום בתוך דוד גדול, ושם בית מנוחתו. ויהי ברבות הימים ויקטן הדוד מהכילו, גם כי שמן וירב, ויבן לו אדוניו מעון בתוך חבית גדולה; והוא כבר שותה חמש מידות חלב ביום, ואוכל כמו שור, ועלו מזונותיו בכל יום לסכום הגון, ואולם מאכילו לא התאונן ולא קימץ וישא במשא החי הזה, אשר בא בגבולו.

ויגדל העקרב, עד כי חדר גדול היה דרוש להכילו, ויחרד כל איש למראהו. ובעל־הבית נושא את סבלו, נותן לו בכל יום את סאת מזונותיו; והוא שמן עד מאד ומראהו כגבעה קטנה.

בימים ההם וידל אדוניו, כי הפסיד הרבה בסחרו, וגם הרבה כילה את ממונו בכלכלת העקרב המשונה. אז אנוס היה לעבוד, הוא ואשתו, עבודת־כפים, וכל השכר הזה בא אל פי האוכל הגדול, אשר לא שׂבע תמיד. מה זה עשה להם אלהים?

עתה כבר החלו לחשוב מחשבות, כי כבד עליהם הדבר לעשותו. ויהי כי דלו עוד יותר וייקצר כּוחם לשאת במשא הזה, ויפול בן העשירים המתרושש על פניו ויבק ויתפלל לפני אלהים לאמור: אנא, אלהים, שמע לתפילת עבדך, הן גלוי וידוע לפניך, כי הוצאתי את כל אשר היה לי, לבעבור עשות את פקודת אבי, ככתוב בתורתך; ועתה לא נשאר לי ולביתי מאומה. אני ואשתי, אשר נתת לי, סובלים מחסור, וזאת החיה הזרה אוכלת בשרנו מעל עצמותינו, ואין אנחנו יודעים, מדוע זה תנסנו במסה כזאת? ולמה ציוית לחַי הזה לשכון באהלנו?

ויפתח אלהים את פי העקרב ויאמר לבעליו: שמע אלהים את תפילתך, ולא אוסיף, בן־אדם לענותך עוד, כי אלכה לי לנאות־שדה ולמרחב־יה. אל תשאל לשמי ולסודי, כי נשגב הדבר ממך ומכל ילוד־אשה, אבל בקשיני־נא, בטרם אפרד מעליך, בקשה אחת, הנוגעת לבנך, ואמלא אותה, חלף היגיעה הרבה אשר יגעת עמי ימים רבים, ואל יאמר איש תחת השמש כי עבדני חינם. ויען בן־האדם אל החי: אין מתנה טובה לי משמעי יצור כמוך מדבּר בלשון ואני שומע את דבריו; ואם טוב אני בעיניך, למדני עוד להבין לשון שאר החיות והבהמות, אשר ברא אלהים בעולמו. וישב אותו העקרב לאמור: יען כי חכמה שאלת לך, ומצאת גם עושר. לך אתי לשדה ואמלא את משאלות לבך.

ויעש כן, ויעזבו שניהם את העיר וילכו ויבואו ליער גדול מאד, ובו עצים רעננים רבים ושונים. וישרוק העקרב, ויבואו נחשים גדולים הולכים על ארבע, ובפיהם הם נושאים אבנים טובות ומרגליות ומוליכים אותם שי לאדם, הכל כאשר היה לפני החטא בגן־עדן. ויבואו אחריהם אריות ונמרים, ואחריהם מחנה שנהבים ופילים. מחנות מחנות שנהבים פילים זאבים ושועלים וכל חיתו יער באו, כולם טעונים בגדי ארגמן ותולעת־משי, ובהם אבני פטדה וברקת נוצצות למרחוק. וילמד העקרב את בעליו את לשון הבאים למיניהם, להבין ולהשכיל. וירא כי חכמים אלה גם להיטיב ולהשכיל ולדעת סוד־שדי, ולא ידעו רק טרף, וגם בהמות שדה באו ועמדו בשורה, נתכנסו שוַרים ופרות הבשן, כבשים שחורים ועזים לבנות כשלג; וניצב זאב עם כבש, שור בעל קרנים מתלחש עם ארי, ומלא היקום רוח שלום ואחוה, וכולם עומדים ואומרים שלום למלך העולם.

וישב האיש אחרי הדברים האלה לביתו, וישכור עגלות וקרונות לטעון את כל הכבודה אשר לו ביער, ויעשר מאד, ויבן לו בתים וארמונות ויצא שמו בכל הארץ, כי אין כמוהו לחכמה ולעושר. והוא מדבּר בלשון עם ועם ומבין גם שיחות חיות ועופות, ואין כל נסתר ממנו…

בימים ההם חי בארץ רחוקה מלך גדול ואדיר, והוא מולך על מאה ועשרים מדינה, וחילו רב ביבשה ובים. ולו אניות מלחמה ומסחר לאין מספר. והיה המלך ההוא צדיק בדרכיו, שופט מישרים ולא יכביד אכפו על עבדיו במסים ובארנונות, ויכבדוהו כולם בלבם ויבקשו אך את אשרוֹ.

ואולם דבר אחד לא ישר בעיניהם: המלך האהוב הזה לא לקח אשה מימיו ולא הוליד בנים. וייראו יקירי ארצו, כי במותו אין לו יורש־עצר ונסַבה המלוכה לאיש זר, אשר איננו ראוי לה, ותבואנה ריבות ומשטמה בחלקי המדינה ונהרסה כל הממלכה הגדולה הזאת; ויאיצו במלך יום יום, כי יבקש לו נערה תמה ויפה באיי מלכות או חוץ ממנה ויקים זרע לארצו. והוא לא שמע אליהם ולא נתן אוזן קשבת לדבריהם. ויראו כי נפתלה עצתם בעיניו, ויתקשו עליו עם כל בני־היכלו ויבואו ויאמרו לו, כי אם לא ימַלא את חובתו לבני־ממלכתו, אז יסירו את הכתר מעל ראשו ויתנו אותו לבן משפחה רמה אחרת, וזה יציב את גבולות הארץ. וירא המלך כי לא יכול להם, וימלך ויאמר: אעשה כדבריכם, אך חכו לי שבעת ימים, למען אבין ואדע עם מי אכרות ברית־עולם להושיב לימיני. ויצהלו כולם, כי באמת טוב לבם עליהם, ואך על אפם דיברו אתו קשה, ויקראו יחי המלך; כו יהיה כאשר דיברת!

ולמלך הזה היה גן נפלא, אשר אין כמוהו בכל העולם, ואיש זר לא יבואו בו. ויצו להכין לו מלבושים לבנים, וישכם בבוקר וירחץ ויטהר גופו וילבשם, ויאמר: אלך לאִטי, אולי יקרני חזון, אשר ממנו אדע ואבין את מי אבחר לי לאשה.

ואפס חזון ממנו כל היום ולא ראה ולא שמע דבר אשר ביקש, ואשר יהיה לו לרמז ולאורה. וישב לבוא אל הגן ביום המחרת, הלך בכל שביליו ואורחותיו, עמד והטה אזנו לכל מעין ועץ־מיצל, ואין מגיד עתידות, ואין עונה לו על משאלות לבבו. וגם ביום השלישי, אם כי הוסיף לטהר את עצמו וללכת בגן לארכו ולרחבו, לא מצא מאומה ולא ראה שינוי באיזה דבר, אשר יכול לצרף לו ממנו פשר־מה לחידתו, ויכבד עליו לבו. ויטייל בגן גם ביום הרביעי גם ביום החמישי והשישי, הלוך וחפש לשוא, וכבר אמר נואש. ויהי ביום השביעי בעלות הבוקר, והוא הולך בגן, תפוש ברוב שרעפיו, ויעף ממעל לראשו נשר בשמים, ויַפל מפיו לרגליו צרור שערות יפות מאד, והן כזהב מופז, וירם אותן המלך וירא וידע, כי מי אשר אלה לה היא היפה בכל בנות חלד, ואמר לעצמו: את זאת אקח לי למלכה ובה בחרה נפשי לעולם.

וימהר וישב לארמונו, ויקרא לכל שריו ועבדיו וישם לפניהם את השערות הנוצצות ויאמר להם: הבו לי את הנערה הזאת, אשר מראשה נגנבו השערות ההן, ואקח אותה לאשה ותשב עמי על כסא המלכות; ואם לא תעשו את הדבר הזה, למַלא את רצוני ומאוַויי־לבי, כי אז לא רק שלא אקח לי אשה אחרת ואשאר ערירי, כי עוד אסיר ראשיכם מעליכם, יען כי התלתם בי. נהפך המלך הצדיק בן־רגע לעריץ על־ידי חזון אש רחוקה ממנו.

ויבּהלו עבדיו ויפלו על פניהם ויאמרו: אדוננו המלך, הקשית מאד לבקש, ואיך נדע אייה הנפש הזאת, אשר חפצת? התחת אלהים אנו? אבל המלך מיאן לשמוע את תחינתם ואחת גזר עליהם, כי יבואו לו את הנערה הזאת בעלת שערות הזהב, ויפרד מעליהם סר וזעף.

ויוַעצו השרים והעבדים יחדיו, ויען אחד מהם ויאמר: קצרה ידנו לעשות את דבר המלך, אבל הנה ידעתי איש־עברי, חכם ועשיר, אשר היה מגדל ימים רבים עקרב זר ומוזר בביתו ויעשר ויחכם מאד, והוא יושיענו בזה וימצא את הדרך, כי כוח־סתרים לו… ויאמרו כולם: טובה העצה אשר אמרת, וימהרו אחרי האיש־העברי העשיר ויגידו לו את הדברים, אשר הם מבקשים ממנו. ויפג לבו בקרבו לשמוע כל אלה. ואולם התחזק האיש ויאמר: תנו לי איזה זמן ואראה, אם אלהים יעמוד לי למלא משאלות לבכם. ויאמרו: טוב, אנחנו נותנים לך זמן שלושה ירחים, ואם לא תביא אתך את בת־המלך, אשר יאבה בה המלך, אחת דתך למות וגם בעמך נעשה הרג ושפטים.

ודברים אלה קרו רבות בדברי עם היהודים, הלו הם כתובים על ספרי ימי הגזרות והזכרונות השונים למיניהם.

וישב יוחנן מאתם לביתו, ויסַפר לאשתו ולבניו את אשר קרה בבית־המלך ומה ידָרש ממנו.וישאל מהם רשות להיפרד מאתם, ושלושת חלות־לחם ונאד מים ועשרה זהובים כסף נשא עמו צידה לדרך, כי אמר: רוב עושר לא יועיל לי; אם האלהים עושה נסים, ועשה אותם גם בלעדי זה.

ויעזוב בעלות הבוקר את העיר וילך כל היום ההוא, ויבוא לפנות ערב אל יער גדול ושונה מאשר ראה אז, והנה כלב גדול לפניו, אשר לא ראה כמוהו לגודל, והוא רעב עד מאד ומבקש אוכל. ויפתח את שקו ויתן לו חלת־לחם אחת ויבלענה כמעט רגע. ויצא את לשונו ויתן לו עוד אחת, וישׂבע ויברכהו וילך לדרכו. ואחריו בא עורב, וכמעט לא היה לו כוח לעוף מרעב; ותן לו את החלה השלישית, ויאכל וישבע. ויט לו בראשו כרוב חסדו ויעף.

ויישן ההלך בבוא הלילה, ויהי בבוקר השני וישא את רגליו ויעבור דרך היער ויבוא לחוף נהר גדול, ושם עומד דייג הצודה דגם במכמרתו, ויפן אל הבא ויאמר לו: אם טוב הדבר בעיניך ומכרתי לך את כל אשר יעלה במצודתי בעשרת הזהובים אשר בצלחתך. ויתמה האיש מאד ויאמר לעצמו: אי מזה יודע זה את מספר שקלי? אין זאת כי אם מאלהים בא לא כל זה, אעשה־נא כדבריו. ויאמר: כן דברת, ויתן לו את עשרת הזהובים אשר בידו. וירא הדייג את המכמורת, והנה דג גדול ויפה בה. ויחר לו על אשר מכר דג מצוין כזה, אשר שויו הוא יותר מאשר קיבל ממנו, וישליכהו לפניו. ויאמר הדג לקונהו: בי, אדוני, הרי גדול אני ובשרי מהיות למאכל לאיש אחד, ובגלל נתח אחד, אשר תאכל ממני, ונגדעתי מים־החיים, לכן אם עליך הדבר טוב, שלחני־נא לנפשי למקום רעי וחברי; וחי אלהי, אם אשכח לך את חסדך זה אשר תעשה עמדי. וישמע יוחנן את קול המתחנן לנפשו וישיבהו אל המים וימר לו: שוב למקומך וחיית. ויקשקש הניצל בסנפיריו ויצהל ויעל גל גדול אחריו.

וילך האיש אט לחוף הנהר כמהלך מיל שקוע במחשבותיו ולא ידע אנה הוא הולך, ויבוא למעבר קטן ויעבור בו ויבוא לעבר השני, ולפניו הר גבוה, כמעט מחשיך את השמש; ויטפס עליו בידיו וברגליו, ושם הכל דשא ירקרק כשדה־עדן ומנוחת־עולם פרושה על פני כל. וילך בו עד חצי היום, וירא והנה גן מרחוק ולו חומה בצורה ושעריו ברזל. וישב לפניו ואין יוצא ואין בא, והוא רעב ועיף מן הדרך.

וינסה יוחנן לפתוח את את השער ולא יכול, קרא בקול גדול ואין שומע, סוס לא יצהל, בו־אדן לא ישיח וכלב לא יחרוץ לשונו. נדמה לו, כמו הכל ישן במלון־קסם זה.

ובא השמש וכיסה במלוא זהבו את פני הככר ההיא. הוא הציב לוח על שן סלע לבן וחטוב ויחשוב מחשבות נוגות…

ובסתר האדמה ינוע דבר־מה, הרוח מלא איזה חרדה, ומבין מפלשי־הגן השמע פתאום קול זמרת נערה, אשר כמוהו לא שמע עוד בן־אדם לנועם ולרוך, ויפול על פניו מרוב מתיקות הנגינה וכלות־הנפש. ויישן ויחלום חלום, כי היה בימי מלכת שבא וירא פארה והדרה. וייקץ בבוקר, והנה הגן אילם כמו אתמול: אין תנועה, אין חיים בו, והשחר מפלס לו נתיב, תקרא לו והוא רוכב!

והרעב התחיל לענות את התועה, וירא מרחוק עצים עושי־פרי, ויאכל וייטב לבו. והוא גם מצא מעין בעמק מסביב וישת ויברך את אלהים, וישב לחומת־הגן הסגורה ויתיצב על יד השער לראות, אולי יצא איש משם ואולי יכּנס איש בו. ככה עמד כל היום ויחכה לשוא.

ובבוא הערב והנה נשמעה העוד פעם הזמרה הנפלאה אשר לנערה, וביום הזה באה הנגינה ביתר שאת וביתר חביון־נפש. נדמה לו כי את קול שולמית בשיר השירים הוא שומע, וניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיעה!

ויכרע החסיד ויתפלל לאלהים ויאמר: אנא, אלהים, אתה הביאתני מרחק רב עד הלום, בלכתי לבקש בעד המלך את משאת נפשו, וגורלי וגורל עמי בית־ישראל תלויים במלאכות זאת. ועתה הביאני־נא גם למחוז חפצי פנימה ולא אבוש משׂברי. ולא ענה לו יושב בערבות, וגם בחלום הלילה לא בא אליו. ובעלות הבּוקר קם וירא והנה השער סגור כיום אתמול, ויאמר לעצמו: לא אמצא פה מבוא – וישב על עקביו אל חוף הנהר, ולבו סר.

ויהי בבואו אל הנהר, וירא כלב גדול רובץ לפניו ויכר בו, והנה הוא מכירו מתמול שלשום, ויגש אליו הכלב וישאל לו לשלום בלשונו ויאמר לו: למה פניך סרים וזועפים, אדוני? ויספר לו את כל אשר מצאהו ודבר מצוַת המלך ודבר הגן הסגור אשר מצא ואין פותח. ויענהו הכלב לאמור: אמנם יושבת בגן הזה הנפש אשר אתה מבקש, והיא שבויה זה ימים רבים. והיא יפה מעין כמוה בכל הארץ ושערותיה כזהב אודם השמש; וסגר עליה בן־השטן, כי נפשו חשקה בה לאהבה והיא מאן תמאן לשמוע לו.

ויאמר החסיד אל הכלב: אודך על פתרון החידה, אשר מצאתי על ידך. אבל איך אבוא לגן פנימה וזה נשגב ממני. ויאמר הכלב אליו: אל תירא ואל תיחת, אנכי אובילך דרך מערה נעלמה, אשר שם מבוא מפולש אל הגן, וקמת ועלית בו וראית ארמון־שיש עומד בתוכו וישבת לפני מעלותיו, ותבוא צפור אדומה והקיפה אותך שבע פעמים ואמרת בפעם השביעית: “שדי־קרע־שטן!” – ואז תחלוף ואיננה, ואחריה תבוא בת־יענה שחורה ועשתה גם היא באחותה, וקראת שלוש פעמים: “ואת אלה תשקצו!” ואז תקרקר ותיעלם, ואחריהן יבוא הינשוף, ואחרי הינשוף – התנשמת, ואחרי התנשמת יבואו החסידה והדוכיפת והעטלף למיניהם, וכולם ועפרו בעפר לעומתך, וקראת: " שקץ, שקץ הוא לכם!" ויברחו מפניך. ונפתחה אז אמת־המים ממולך לבלעך חי, וקראת ואמרת: “הרפי! הרפי!” ובאה לשון אש אוכלת לשרוף את עיניך, ואמרת: “שובי! שובי!” וכבתה כרגע ונגאלת… ואחרי הדברים האלה תקום והלכת מאה פסיעות לפניך, אז יפָּתח מבוא־הארמון ובאת בו חדר לפנים מחדר, שבעה חדרים במספר, ובחדר השביעי תמצא נערה בת־מלכים יושבת על כסא שן והיא ישנה, ומסביב לה מעגל משבעת יתרים לחים, ולקחת את האבן הזאת, אשר מצאת בנהר, ונגעת בה אל היתרים וניתקו כולם. ואז תקרא: " הקיצי, הקיצי, הקיצי!" עד שלוש פעמים, ופקחה הנערה את עיניה, את כל זה ידעתי כי יקרך, אם תשמע בקולי; ואולם אם תאבה הנערה ללכת אחריך אם לא, זאת לא אדע.

ויאמר האיש אל הדובר את הדברים: אודך, כי הורתני כל זה, והיה אם אמצא את דרכי, וברית תהיה ביני ובינך כל הימים ואצווה עליך ועל בניך גם לניני ולנכדי. ויובילהו הכלב אל המערה אשר אמר ויראהו חור ויאמר לו: כוף את קומתך ורד בו. ויפרד מעליו לשלום.

ויעש יוחנן כן ויבוא בחור האפל וימשש בידיו וברגליו במפלשי החושך, ובעוד שעה, רבת עמל וטורח, בא אור. ויעל במעלות, והנה הוא עומד בגן פלאי. עצי עדן נותנים בו ריח וארמון שיש ניצב שם כמו מצבת עולם. והנה באה הצפור, באה בת־היענה וכל העופות הטמאים למיניהם, הכל כאשר הוגד לו, להממו ולהכחידו, ויתחזק למולם ולא נפל בו לבו. והם לא יכלו לעמוד נגד קריאותיו והשבעותיו, אשר למדהו יועצו וכלב־חסדו. אז נפתח מעין עמוק כתהום מתחת וכפות רגליו, ויקרא יוחנן: “הרף! הרף! הרף!” ויתכסה המעין קרקע ירוק והיה כלא היה. וגם האש האוכלת באה בזעמה ושאונה, ותשרוף את כל עלה וכל עשב אשר נגעה בהם; וגם היא אפסה וסר כוחה. “אל תגעו במשיחי!” אמר אל עליון, והוא ישמור את רגלי חסידיו.

ויתאזר האיש חיל ויעל במעלות הארמון. ותּפתח דלת הזהב לפניו, ויבוא להיכל גדול נשען על עמודים, והוא ריק מיוֹשב, ויעבור ממנו להיכל השני, והוא עוד יפה מן הראשון, וגם בו אין אדם. ממנו בא להיכל שלישי ותקרתו זכוכית והשמש בו זורח,וממנו עבר לרביעי, והוא היכל ארוך מאד, ומן הארוך עבר להיכל קצר ממנו ומן הקצר בא להיכל עגול. ובבואו להיכל לפנים ממנו ויבּהל למראה אשר ראו עיניו: הנה בת־מלך יפה כלבנה יושבת על כסא רם, ושערות ראשה נוצצות כזהב טהור ויורדות על שכמה והיא ישנה. ומשני עברי הכסא שני אריות כסף רובצים ומביטים איש אל אחיו ומשלחין את לשונם; ומסביב עוד מעגל מושזר משבעה יתרים חזקים לחים ועבים ככף יד ילד בן שנה.

ויגש האיש אל המעגל, ולבו מפכה בקרבו מרוב תמהון על החזון, ויגע במיתרים וינָתקו כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש. והנה התנערה בת־המלך משנתה ותפקח את עיניה תכלת ותבט בו במנוחה. וגם האריות קמו ויחיו וירימו את זנבם ולא־כיהו בו.

ותפתח בת־פלאים את פיה ותשאל את העומד לפניה בקול רך: מי אתה, איש רחוק? ומי הביאך עד הנה, לגאלני ממאסרי? ולא יכול יוחנן ענותה מרוב קסם יופיה ויחשוב: חוה ילדה שני בנים לאדם, את קין ואת הבל, ובנותיה, אשר ילדה לו, שלא נזכרו בספרי התורה מפורש, אך בדברי החכמים, היה מראיהן אז כמראה היושבת פה; ובידו אין מנחה להגיש לה, כי אם את אבן הנחל.

ותשאלהו הפלאית שנית: מה שמך, גואלי, כי אדע, ומאין מוצאך? קרב הלום ואל תירא! ויגש אליה ויאמר: יוחנן שמי, בן הא הא, ומעם העברים אנכי.

ותאמר אליו המלכה הצעירה: יהי שמך ברוך! זה שלוש שנים אשר אסורה אנכי במקום הזה, כי היתה בי יד השטן ומאוויו; ורק מדי ערב בערב בין השמשות אקיץ ושעה, ועתה החייתני. יהי זכרך ברוך.

ובעוד היא מדברת, נפתחו שתי דלתות גדולות מזה ומזה, ותופענה ככוכבים שבע נערות מזה ושבע מזה, אשר תשרתנה את בת־המלך תמיד, ותפולנה על צוארה ותשקנה אשה את אחותה, ותהי שמחה גדולה.

וגם יתר משרתותיה ואמהותיה הקיצו כולן משנתם הארוכה, ויתעורר כל הארמון לחיים ולתנועה. ותצו המלכה לערוך שולחן לפני האורח החשוב בחצר גינת ביתה ותקרא לו, כי ייטיב לבו ביין ובכל מיני מגדים.

וממחרת היום ציותה בת־מלכה להביא לפניה את הזר הפלאי, ותרבה לדבר עמו דברי חכמה וחידה; וימצא אותה יודעת כל הלשונות ואין דבר נשגב ממלכת־יופי זאת. אם אלהים יחונן נפש מתנתו רבה.

ויבוא יוחנן ביום השלישי אל בת־המלכה, להציע לפניה את בקשתו, ויפול לרגליה וישתחוה ויאמר: הן גדול חסדך עמי ההלך, כי אספתיני אל ביתך ותתני לי מלון וצידה זה שלושה ימים, ואני מה, כי זכיתי לראות תּואר פניך, אשר חננך אלהים יתר שאת על כל בנות האדם תחת השמש. הן לא במלאכתי אני באתי הנה, כי אם במלכות מלך גדול יושב בארץ רחוקה ונפשו דבקה בך מרחוק. חניני־נא ולכי עמי אל ארצו ומולדתו וייטב עמך ותשבי לימינו; ואם לא תעשי את הדבר הזה, דמי בראשי וגם דמי עמי ישָפכו ארצה כמים המוגרים וחטאנו לו לדור דורים.

ותען אותו בת־המלך, לאמור: ידעתי משאלות לבך, עוד בטרם תגלה אזני, כי הן הצפור נשאה את שערותי מעבר לים, ומאז גם בלבי אין מנוחה… חכם אדני וידעת, כי לא נקל לי לעזוב את מלוני זה וללכת לארץ נוכריה; ומי יודע טיב המלך הזה וערך רוחו, ואם אמצא את לבבו כשר לפנָי ומעשיו רצויים. אולם הן נשאת חן בעיני ורחם ארחמך, תהי נפשי תחת נפשך ותחת נפש עמך. אבל אחת אבקש ממך, הן לאָבי המלך אבדה, זה דור שלם, אבן טובה בירכתי הנהר, אשר עברת בו, וחיפשוה מלחים ושטים ימים רבים ולא מצאוה, וירד אליה שאולה, כי היתה לו האבן יקרה מכל. והיה אם תמצאנה אתה והבאת לי את האבן הזאת, והלכתי עמך כאשר בקשתני; ואם לא תעשה הדבר הזה, נקיה אני ממלא שאלתך והלכת ריקם מזה כאשר באת.

ויען אלחנן ויאמר אליה: כל אשר בידי אעשה למענך, ואלהים יהיה בעזרי. ויפרד מעליה בשלום. וילך אל חוף הנהר וישב שם, וירא והנה דג אחד צף וקרב אליו, וירם את ראשו מתוך שפעת המים ויאמר לו: רואה אנכי פניך נופלים, מה שאלתך ואעשה. ויאמר יוחנן: לפני ימים רבים נפלה לאבי בת־מלך, היושבת לא רחוק מזה בארמונה, אבן טובה במצולות ולא יכלו למצוא אותה; ועתה עלי לחפש אחריה ואינני יודע איך אעשה את הדבר. ויאמר הדג אליו: אמנם כבד הדבר לעשותו, כי הנהר הזה הולך ונמשך עד ים־האוקינוס; ואולי נשא אותה אחד מרעי אל הים הגדול או בלע אותה לתוך מעיו, ואנחנו לאלפים ורבבות, יותר מכל החיים אשר על פני האדמה, אין מספר לנו. אבל אל־נא יפול לבך, זכרתי את חסדך אשר עשית עמדי, בן־האדם, ועליכם נאמר: ורדו בדגת הים, אלך ואתנפל לפני לויתן, מלכנו הגדול, ואבקש ממנו עצה ותחבולה, והוא רב להושיע. לך מזה ובאת אחרי שלושת ימים, ואז אבוא ואודיעך מוצא דבר. הוא כילה לדבר ויעָלם בתוך המים.

ולא אספר באזני הקורא, איך מילא הדג אחרי־כן מַלאכוּתו באמונה ואיך ידע למצוא חן בעיני המלך, מלכם, ואיך יצא דבר־מלכות מפניו לכל שבטי הדגים ומשפחותיהם, כי יחפשו אחרי האבן עד כי ימצאו אותה, וכי שטו בחפזה ומרוצה עד אשר מצאו אותה סמוכה לבארה של מרים, מלכותא דמיא כעין מלכותא דארעא!

ויבוא האדם ביום השלישי אל המועד אשר הגביל לו הדג, ויקרא בלב פחד: בוא דג – ולא נראה, ויקרא שנית – ולא בא, ובשלישית – והנה ראש גל עולה מן המים, וירק את האבן הטובה אל היבשה ויצלול במהרה ולא נראה עוד, לבלתי קבל תודה. חסד של אמת עשה!

וימהר המוצא ויבוא לפני בת־המלך, אשר ישבה וחיכתה לו, וישם לפניה את האבן הנוצצת, ותשמח שמחה רבה וגדולה ותאמר אליו: גדול כּוחך, איש־עברי, אבל עוד שאלה אחת לי אליך: הלא ידעת, כי גני גן־העדן התחתון הוא ולא יחסר בו כל; והנה חפצי ומאויי להשיג דבר מה גם מגן־העדן העליון. אם לבך טוב אלי, לך והבא לי משם צלוחית מים חיים ואברכך. ויפלא מבן האדם לעשות כדבר הזה. כי ידע כי לא יבוא אדם חי לגן־עדן, מלבד חנוך ואליהו, המתהלכים בארצות החיים. אבל התחזק ויאמר: אתפלל ליושב מרום, אולי יעמוד גם הפעם לימיני ויתן לי ממי־עולם.

ויצא מההיכל וישא עיניו השמימה, וירא והנה עורב פורח וחונה ממולו, ויאמר לו העורב: שמע אלהים את קולך וישלחני למלא משלחתך. קח לך שתי כוסות וקשרת אותן בחוט על צוארי וחַכּה שבוע ימים, כי הדרך רבה, מהלך חמש מאות שנה, וביום השביעי אביא לך את המים, אשר המלכה מבקשת.

ויעש יוחנן כן, ויקשור שתי כוסות של זכוכית טהורה בצואריו, וירם העורב כנפיו וידא במרומים. ויִיָחל שולחו שבעת ימים ולבו מרחף בין ופחד, כי ידע את העורב מימי נח, אשר אין אֵמון בו. אבל זה דיבּר, אָמר וקיים, וביום השביעי בבוקר בא עייף מרוב הדרך ויביא אתו את שתי הכוסות מים חמים ממי גן־העדן, ומראיהם כבדולח והם משיבים נפש מרחוק. ויודה האיש לעוף כנף ויברכהו על מעשהו.

ויבוא בלב שמח לפני בת־המלכים ויושט לה את כוס־המים. אשר בקשה, ויצהלו פניה ותאמר: הפעם אדע, כי גדול כּוחך יתר מאשר ניתן לשאר בני־אדם, אלכה עמך אל ארץ אשר תאמר להביאני שמה.

ותצו לעבדיה להביא לה שלושה גמלים ותקח עמה שבעה שומרים לראשה, ומשבע נערותיה לקחה שתים ומשפחותיה שלוש, ותרכבנה לארץ הרחוקה, והאיש העברי הולך עמהן, להנחותן את הדרך. ותעבורנה ימים ומדינות עם כל הכבודה אשר לרגליהן, ותבואנה לארץ המלך מקץ זמן שלושה חודשים אשר אמר. וישמע בית המלך, ויצא לקראתם בסוסים ובמרכבות ובדגלי ארצו, ועם רב מלווה אותו, עבדים, פרשים עם כל פאר והדר. ותרא המלכה את המלך מרחוק ותקח את הצעיף ותתכס בו. אבל גם מבעד לצעיף האירו פניה כשחר, וכל העם קורא: הידד! ובאמת לא נראתה אשה יפה כמוה בכל הארץ. ברכבה על גמלה עטופה בצעיפה הארוך היתה כבת־אלים הבאה לשכון בגבולות האדם.

ויביאוה עבדי־המלך להיכל הגן ויתנו לה זמן שנים־עשר חודש, כי כן ימלאו ימי תמרוקי הבתולות, להיות שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים, ואחר־זה חגגו חגיגת החתונה. ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו, כיד עושר כבוד־המלכות ותפארת גדולתו.

ויוחנן בן הא הא, האיש־העברי החכם, אשר מילא מלאכתו באמונה, יושב בשער המלך, והמלך מתהלך עמו כרע ואח וישם את כסאו מעל השרים אשר אתו.

ויקנאו בו שאר עבדי המלך ושריו, כבימי המן, וימצאו תואנה לשלוח בו יד, ויקומו עליו בלילה ויהרגוהו נפש, וישלמו לו רעה תחת טובה, אשר היטיב עם מלכם וארצם.

ויחרד המלך אל השמועה ויצא לבו אל מיטיבו, כי מצאה אותו הרעה, ותבוא המלכה ותאמר: הינחם ואל תאמר אפסה תרופה. צו ויביאו את ההרוג אל היכלנו ואראה מה לעשות.

ויעשו כן. וימהרו ויביאו את גוף המת וישכיבוהו על המיטה.ותקח המלכה ממי גן־עדן אשר אתה, ותרחץ מקום הפצע וירפא. ותקח אחר זה את האבן הטובה אשר מצא לה הציר הנאמן מן המים. ותשחק אותה הדק, ותערבב אותה עם יתר המים, ותגיח אל פיו ותשב נפשו אליו, ויחי ויקם על רגליו, ויהי לנס.

אז ראו עין בעין גם את צדקת המלכה וכוחה, מלבד יפיה בלי ערוך. ויוסף המלך לאהבה אותה פי שבע. גם לבן הא הא הוסיף כבוד וגודל; ציווה לתלות את צורריו וצוררי נפשו על עצים לדראון עולם. ולו ולבני־ביתו ולבני־עמו נתן את עשרם ורכושם. וישלח ספרים אל כל מדינותיו הרבות, לעם ועם כלשונם, כי יכבדו את עם היהודים, עם יוחנן, וכל הנוגע בהם לרעה, את נפשו יחייב.

ויחי יוחנן ימים רבים בגדולה ובעושר ובכבוד, וכל אשר יעשה המלך על פיו יצליח, וירא בני שילשים ובני ריבּעים. וכולם דורשים טוב לעמם ומבקשים לי חסות.

ויהי במותו וימצאו כתוב בספר צוָאתו רק את המקרא הישן־נושן, לאמור: שלח לחמך על־פני המים, כי ברוב ימים תמצאנו!

ב: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים

איש אחד היה בארץ, והוא נבון ויודע־תורה, אבל עני היה, ולא יכול לכלכל את ביתו; ויהי כי צר לו לשבת בעירו וגם ראה כי אין תרופה להיטיב מצבו, ויקח רשות באשתו להרחיק נדוד לשתים־עשרה שנה. לבקש לו מזון ומחיה. ויבוא למדינה אחת, ששם אין תורה ואין חכמה, ויחל ללמד לנערים ראשית דעת, וימצא את שכרו. ויהי כי עברו שנים אחדות קבץ כסף הרבה; ובהגיע התור לשוב לביתו כבר היו שלוש מאות שקלי־זהב בצלחתו, וישם שקו על שכמו וילך לביתו שמח וטוב לב.

ויהי בבואו למלון אחד על פרשת דרכים, והנה חכם אחד גדול מחכמי היהודים לָן שם, והוא איש זקן, נשוא־פנים וחן בשפתיו, ויפן אליו החכם ויאמר לו: תן לי מאה שקל משלוש המאות אשר אתך, ואלמדך דבר־חכמה. ויתפלא האיש ואמר לנפשו: מאין ידע זה את אשר אתי במסתרים? אין זאת כי אם אלהים עמו; ויפתח את צרורו וישקול לו מאה שקל זהב. פתח הלז את פיו ואמר: כלל זה היה בידך, בעברך בדרך ותתעה ולא תדע אנה תלך, פנה לך לצד ימין. ויתמה האיש ויאמר: בשכר עצה כזאת נתתי שכר שנה שלמה של עבודה. ויאמר החכם אליו שנית: תן לי את המאה השנית ואלמדך דבר גדול עוד מן הראשון; ולא אבה האיש לעשות זאת וישת עצות בנפשו, אם לשמוע אליו או לחדול, ויחשוב ויאמר: גם את אלה תקח בשכרך; אולם דע, כי נואלתי בראשונה, למדני עתה דבר־חכמה באמת. ויפתח את הצרור וישקול לזקן עוד מאה. ויען החכם ויאמר: אשה צעירה לימים כי תנשא לאיש שׂבע־ימים, תביא אותו עד שערי מות. ויך לב הנותן לשמע החידה הזאת, ששקל זהב מחירה, ויאמר בלבבו: איך נוקשתי לאבד שכרי משתי שנות עבודתי, ועוד מעט ואשוב לביתי ולבני־משפחתי המיחלים לי ובידי אך מעט. אמר הזקן אליו: ראיתי, כי אוהב חכמה ודעת אתה מאין כמוך, אמנם עוד שליש ממונך בידך, תן לי המותר ואורך שוב דבר חכמה, אשר יהיה שור בלבך, התעקש האיש ואמר: לעולם לא אתן שארית כספי, יגיעי ועמלי; אבל כמו יד נעלמה דחפה אותו וישם כפו בצלחתו, ויקח את המאה הנשארה לו וישימה לפני החכם. ויען זה ויאמר: רואה אני כי מצאתי חן בעיניך, על־כן אמסור לך דבר שלישי: אל תאמין בשום דבר ולא תשפוט ותדין למראה־עיניך, בטרם בחנת את הדבר היטב; גם כי תעבור עליך אש קנאתך, עצור ברוחך והוה מתון־מתון בכל אשר תעשה, וחיית. ועוד בטרם הספיק הנותן, שהוצג ככלי ריק, להגיד לזקן דבר, ויאמר לו הזקן: לך לשלום, ויפן ממנו וילך. צערו של זה, הנשאר לבדו ובידו אין כּל תבינו.

ויעזוב האיש את בית־המלון בפחי נפש וילך הלוך ובכה. ויהי לפנות ערב, והנה אנשים דולקים אחרי גנבים וישאלו אותו לאמור: האם לא ראיתי אנשים עוברים ושקים מלאים כל טוב על שכמם, באיזה דרך עברו: האם הלכו לימין או לשמאל? ויזכור החכם את דברי החכם, ויען ויאמר: פנו לימין, וילכו לימין וישיגו את הגנבים ויתפשום. ויהי כי שבו הרודפים ויאמרו לו: עצה הגונה יעצת לנו, הא לך מאה שקל זהב למתנה. ויקח וילך מאתם ויבוא לבית מלון; וידפוק על הדלת, ולא אבו לפתוח לו, וישב על הספסל אשר לפני הבית וילן שם. ויהי בחצות הלילה, וישמע קול צוָחה: הושיעו! ויקרע את הדלת בחזקה וירא והנה אשת בעל־הבית, והיא צעירה לימים, מבקשת להרוג את בעלה הזקן. ויתנפל עליה ויאסרה בחבלים ויוציא את המאכלת מידה. ויתן לו האיש הזקן בשכרו. שתי מאות שקלי־זהב ולא יחסר לו עוד.

ויהי בבואו אל עיר מגוריו, ויאמר לנפשו: אלך ואשנה את עצמי וארגל בביתי, למען אראה, אם שמרה לי אשתי את אמונתה.ויהי בגשתו שפי אל חלון ביתו בלילה, וירא והנה אשתו יושבת על ספסל, ובחור אחד יפה־מראה יושב למולה, והיא מחבקת ומנשקת אותו. ותעל חמתו עד להשחית; ויבקש לקרוע את החלון ולקפוץ ותהרוג את שניהם, והנה זכר את הפתגם השלישי של החכם, להיות מתון־מתון. ובעמדו נבוך וחושב על המראה, וישמע האשה מדברת אל הבחור ואומרת: בני, בני, עד מתי נחכה עוד לבוא אביך, הן כבר כלו כל שתים־עשרה השנים, לוּ עוד חיה יחיה. וימהר וידפוק על הדלת ויבוא ויפול על צוארם. באו שאר בניו ובנותיו. ותהי השמחה רבה.

ג: הַמֶלֶךְ וְהָאִשָׁה

בארץ תוגר היה מלך אחד והוא רב־מזימות ויאהב בכל פעם לחוק חוקים חדשים לאנשי מדינתו ולהכביד עליהם.

ויהי היום ויצו להעביר קול במחנה. לאמור: איש איש מעבדי, ואף מי אשר צורך לו לקנות לחם או מזון, אל־נא יעיז לצאת מפתח ביתו החוצה משתי שעות אחרי בוא הלילה ומעלה. וגם את המוכרים והחנוָנים הזהיר, לאמור, כי לא יזידו למכור לשום אדם דבר־מה בלילה משעה זו והלאה, אם קטן ואם גדול; ואם עבור יעבור איש על דבריו, אחת דתו למות.

ויאָנחו אנשי מדינתו תחת יד הגזרה ההקשה ההיא, אשר לא נשמעה כמותה. בכל לילה ולילה משתי שעות ומעלה נסגרו הבתים ובתי־הממכר בכל עיר ועיר. אין יוצא ואין בא, אין עובר ואין שב. ואיש, אשר התאחר לשבת אצל חברו, היה אנוס ללון אצלו הלילה, כי כלה השמן מן הנר, היו אנשי־הבית יושבים בחושך; כי חלה איש, לא יכול לדרוש ברופא. פלגי מים – לב מלכים מי יבין דרכם.

פעם אמר המלך לנסות את עבדיו, אם שומרים הם דבריו לעשותם או עוברים הם על מצוָתו. ויהי בנשף, באישון הלילה, ויתחפש וישם על בשרו בגדי עוברי־אורח, וילך, הוא ושני אנשים שומרים לראשו, ויבואו עד לפני שער בית אשה עבריה, שהיה בו בית מלון לעוברים ושבים, והיא היתה גם מוכרת יינות, שמנים וסלתות, לא יחסר שם כל דבר להשיב נפש ההלך. וידפוק המלך המתחפש על השער ויקרא: פתחי לי, אשת חיל, והשקיני־נא מעט יין, כי צמאתי, ומכרי לי היום את לחמך. ותען האשה מאחרי השער ותאמר: בי, אדוני, לא אוכל לעשות כדבר הזה, שלא כחוק, ואיך אעבור על מצוַת המלך? ויוסף המלך להתחנן ולדבּר: ראי כי עתה באתי מן השדה ואני רעב וצמא; כל בתי העיר סגורים על מַסגר ואין פותח, ואיך תוכלי לראות ברעה אשר תמצאני? אם ריחמתיני, חניני־נא במעט לחם ושמן ואתן את שכרך ביד רחבה. ותען האשה ותאמר: אם גם ינתן לי כל כסף וזהב שבעולם לא אָפר גזרת מלכי, סור־נא מעלי ולך לדרכך, ולמה תתנקש בנפשי להמיתני, ורעה לא עשיתי לך. ויהי בראותה, כי מאיץ בה האיש ומוסיף לבקש, ותקרא: הרימותי ידי ואישבע, אם אשמע בקולך. וירא המלך, כי לא יכול לה וירף ממנה, וילך לדרכו ויצו לשומריו לרשום את ביתה, ואת הדבר שמר בלבו.

ויהי ממחרת וישב המלך לשפוט את העם, ויזכור את האשה ואת אשר עשתה, וישלח שני רצים ויצו להביאה לפניו. וילכו ויקראו לה. ותבוא ותעמוד לפני המלך ותשתחוה לפניו אפים ארצה.

ויאמר המלך אליה: שמעי־נא דברי, האשה הניצבת לפני. ותאמר: דבּר, אדוני המלך, כי שומעת שפחתך, ויאמר: מאיזה עם את? ותאמר: מעם העברים, החוסים בצל חסדך, אנכי. ויאמר המלך: שמעתי לאמור כי עמך מתפאר, כי עם חונן ומרחם הוא, ומדוע עצרת רחמיך ולא חמלת על ההלך, אשר קרא לך אתמול בלילה, לאמור: מכרי לי פת־לחם ואסעד, ותני־נא לי מעט משקה לשתות; לא שמעת בקולו, והוא היה עייף ויגע מעמל הדרך, ראי כי רעתך רבה, כי ראית רעֵב ולא האכלת אותו.

ותען העבריה את המלך לאמור: חלילה משפחתך מעשות זאת, להקשות את לבה למבקש, וגם אם דל יהיה ואין ידו משגת לשלם, כי אז נתון אתן לו מטוּבי, כי יאכל וישׂבע, ולא אשלח רעב וצמא ריקם; אבל המלך ציוה ואסר עלינו, לבלתי מכור בלילה מאותה שעה ואילך, ואיך יכולתי לעבור על דברי מלכי, וחייבתי ראשי בעיני עצמי, כי אתה מעוז לנו ומגין עלינו מפני כל מעוול וחומס ועושה משפט וצדק; ואם נתתי מקום לעוברי חוק, ואפס מורא המלך, ואיש הישר בעיניו יעשה. באמונתי למלכי עשיתי זאת, אם גם קשה עלי להשיב את פני הלך. האל יודע את לבי.

וירד המלך מעל כסאו ויאמר: הירגעי, אשת־חיל אַתּ, ברוך טעמך וברוכה אַתּ, אשר תמנעיני היום מהמשיך גזרה קשה כזאת על עבדי, כי לא נכון היה זה מאתי, ואני לא האמנתי בהם ואמרתי: חורשים הם עלי רעה בלילה, והנה אמון רב כזה מצאתי.

ויצו המלך ויצא מלפניו דבר־מלכות, לאמור מהרו וכתבו בכתב הדת לכל עיר ועיר ממדינתי ולכל מושב ומושב, כי מהיום הזה והלאה יכול כל איש לעזוב את ביתו בלילה כמו ביום, ואיש לא יחרידם. ועל האשה ציוה את עבדיו לתת לה מאוצרותיו שקל זהב אחד מיד יום ביומו, לה ולזרעה ולזרע־זרעה עד סוף כל הדורות, ועוד מתנות רבות נתנו לה כיד המלך.

ד: מֶלֶךְ לְשָׁנָה

ויהי באחת הארצות איש עשיר גדול, אשר לו אוצרות־מלכים וכל קניני־תבל. ועבד נאמן לאיש ההוא, אשר אהבו ואשר כיבדו בלבו. ויאמר האיש לעשות חסד עם עבדו, ויוציאהו לחפשי ויענק לו מטובו, וישכר לו אניה וימַלא אותה מתנות רבות וכל טוב, ויאמר לו: קום וירדת באניה בים ולמדת לדעת את החיים.

ויפרד העבד מעל אדוניו בשלום ויעל על אניתו בבוקר שמח וטוב־לב וישם פניו לארץ המזרח. הוא עוד טרם הרחיק ללכת, והנה רוח סערה גדולה באה ויתנגשו מי־הים, ויבואו הגלים ויהפכו את האניה על צדה, ותפול כל הכבודה במיםי. וגם הוא כמעט טבע במצולות. לולא אחז בקרש, אשר ניתק מן האניה. וישא אותו נקרש על גבו יום ולילה ויביאהו ביום המחרת אל חוף אחד האיים, וישב על שפתו ולא ידע מאין יבוא עזרו.

והוא רעב ללחם, ויאמר ללכת על פני האי, אולי ימצא אוכל. וילך כשעה אחת ויבוא לשביל אחד ועליו פרוש חול דק, ויכר בו עקבות בני־אדם. וישמח ויאמר: הנני לא רחוק ממקום מושב וישא רגליו וילך בשביל ההוא.

ויהי בלכתו הלאה מהלך שתי שעות, וישא עיניו וירא מרחוק עיר גדולה לאלהים ויפה יושבת על ההר, ובה חומות גבוהות ומגדלים רבים נוצצים. ויאמר בלבו: לקרית מלך הביאוני רגלי.

הוא קרב אל שער העיר, והנה צירים ומלאכים לבושי־מחלצות ניצבים משני עבריו, ובראותם את ההלך מרחוק ייקראו בקול גדול להמון העומד מאחריהם: ראו הנה מלך בא! וירוצו לקראתו ויקראו: זה הוא מלכנו! ויחזיקו בו וישימו עליו תכריך ארגמן, וישאוהו על כתפם העירה.

ובפנים המגרש, סמוך לשער, עומדת בימה של עץ, ויושיבו אותו עליה ויעטרו אותו בפרחים, וייריע העם ויקרא: יחי המלך! יחי המלך!

ויובילו אותו משם בהמון חוגג דרך רחובות העיר ודגליה המתנוססים. פעמוני המגדלים משמיעים קולם. ותיבקע הארץ לקול הקורא: הידד! יחי מלכנו! מלכנו יחי!

ותנח המחנה לפני ארמון נפלא עשוי שיש, ויביאו שמה את הזר ויושיבהו אותו על כסא־שן, עטרת־מלכות וכל אבן יקרה שׂמו על ראשו ושרביט – זהב נתנו בידו. ויבואו הכוהנים לבושי־שרד וימשחו אותו בשמן המור ויברכו אותו. ויבואו ראשי העם וישתחוו לו וישבעו לו שבועת אמונים. והעיר צהלה ושמחה לכבוד מלכה.

וישתומם האיש למחזה, ולא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו. ויאמר בלבו, רק תרדמה נפלה עלי ואני רואה את כל אשר לפני בחלום ולא בהקיץ.

אבל כאשר עבר יום, ויקם ממחרת בבוקר בחדר־מלכים ויבוא סריס לרחוץ את בשרו במים ובשמן ובכל מיני תפנוקים וילבישהו בגדי חמודות; ויוליכהו אחרי־כן לאולם יפה מאד, ושולחן ערוך לפניו ועליו מוכנים כל מאכלים טובים, ועבדים עומדים מסביב לו ומחכים לאמרי־פיו, לעשות ככל אשר יפקוד עליהם, ויחל להאמין, כי אמנם קרה לו כדבר הנפלא הזה, והוא עלה ביום אחד על שלבי המלוכה.

והשרים, היושבים ראשונה במלכות, נכנסו אליו, להתיעץ עמו על צפונות המדינה. וראשי־החיל ופקידי־החיל ופקידי־הצבא התיצבו לפניו להודיעהו את מספר אנשי – החיל המוכנים ליום מלחמה, להגן על הארץ ביום מצור; וראשי השופטים באו ויבקשו מעמו, כי יחוקק חוקים ומשפטים חדשים בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ובין אב לבנים; וחכמים ויודעי־העיתים באו לדבּר עמו על דבר טבע הארץ, סחרה ורכושה; והממונים על האוצרות מסרו לו את מפתחותיהם. ויתפלא האיש מאד על כל הגדולה והתפארת אשר עלו בחלקו, ולא הבין את החידה ואיך היה כדבר הזה, כי יבחרו אנשי ארץ באיש אשר לא נודע להם מתמול שלשום וישימו אותו למלך עליהם; וגם לא ידע, במה זכה לעליה רבה כזאת, אשר לא פילל מימיו, ומדוע לא ניתנה לאחר אשר שאר־רוח לו עליו בחכמות ובלשונות ובכל מתנת – אדם.

ובכל הרוָחה אשר היתה לו בפלטרים וארמונות, בסוסים ובמרכבות ובכל חמדת בני־אדם, לא מצא בלבו מנוח, ויצק לו הדבר הסתום הזה, מבלי דעת פשרו. וחשוב ויתעצם לבוא לחקר הדבר ולא מצאו. ויהי כי כלתה נפשו להבין ולהשיג את פתרון השאלה, ויקרא לאחד ממשרתיו הנאמנים, הקרובים אליו, והוא איש סודו ושומר־ברית. ויאמר לו: הגידה־נא לי, עבדי, את משפט המעשה הזה עמי, כי לא היה כמוהו, להרים איש פתאום ממדרגה תחתונה למדרגה עליונה על לא דבר, וכי אנשי מדינה גדולה ימשחו איש נכרי עליהם למלך וימסרו את חייהם ואת כל רכושם בידו ויניחו כל הון ארצם לרגליו.

ויאמר העבד אליו: אדוני המלך, ידעת כי לא אמנע דבר ממך, ואולם אסור אסרו עלינו מגלות את הסוד ולשאת את הדבר על שפתינו; ואם אמור אומר לך, וחטאתי לעמי. ויאץ בו המלך ויאמר: בי נשבעתי, כי אם אינך מגלה לי את האמת, לא אוכל ולא אשתה, ואמות לעיניך. ולא יכול העבד להסתיר עוד מאדוניו את הדבר ויאמר: שמעני, מלכי, הארץ אשר שם שוכנת עתה רגליך היא ארץ חדשה בין שמים ובין הארץ ויושביה הם ממוצעים בין מלאכים ובין בני־אדם; וזה דרכם כל הימים לבלתי המליך עליהם איש מאחיהם, רק אחד מבני מושב האדם, וזה חוק לנו מאז ומקדם לחכות ביום מוגבל בשנה על־יד שער העיר, והיה האיש אשר יבוא בראשונה, אותו נשים למלך עלינו וימלוך עלינו שנים־עשר חודש. ובבוא היום האחרון לחודש האחרון, אז נסיר מעליו בגדי המלכות ונלבישהו את הבגדים אשר לבש בבואו אלינו, ושמורים הם אתנו, ונוליך אותו בדרך אשר בא בו, עד הביאנו אותו לחוף ונוביל אותו באניה קטנה אל אי רחוק ושומם, ושם נושיבהו ונשאירהו לנפשו. –

ויחרד המלך לשמע הדברים האלה ויאמר לעבדו: וכי לא ידעו כל המלכים אשר לפנַי, מה יקרה אותם בבוא יומם? ויאמר העבד" כן, אדוני מלכי, המה מלאו כל ימי מלכותם בשמחה ובתענוגות ולא חשבו לאחריתם." ויאמר המלך אליו: רואה אני, כי איש חכם אתה וכי לבבך נאמן לי, עוּצה עצה מה אעשה ואציל את נפשי ולא אראה ברעה אשר מצאה את חברי.

ויאמר העבד: מה אני כי איעץ למלכי, אבל אם על המלך טוב לשמוע את אמרי פי, ישלח עבדים חרש אל האי השומם ההוא ויצווה עליהם לעבוד את אדמתו ולזרוע בו עשב ודשא ולנטוע בו פרי עץ, ויביאו שמה מכל בהמת־הבית שנים שנים, זכר ונקבה, כי יפרו וירבו, האדמה תתן את יבולה ויאספו בר. והיתה לך הארץ הזאת, כי יושיבוך שמה, לנחלה ותדע כי במלאות ימי מלכותך והיה שולחנך ערוך לפניך.

וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן. ויבקש מבחורי עבדיו ונאמניו וישלחם בסתר אל האי הזר; והם עשו שם את מלאכתם כחפץ מלכם. בנו בו את הדרכים ויבנו שם בתים ונטעו כרמים ויהפכו את האי השומם לעדן לבני־אדם.

ויהי כי עברה שנת מלכותו ובאה פקודתו, פקודת כל מלכי בני־אדם בארץ ההיא, ויתנכרו אליו עבדיו ויבואו ויפשיטו מעליו את בגדיו היקרים באין רחם, לקחו ממנו כל המפתחות אשר מסרו לו, וילבישו אותו בגדיו הישנים, השמורים לו, ויוליכו אותו במשעולים צרים מחוץ לשער העיר ושם הובילו אותו בשביל אשר בא בו, הציגוהו ריק מכל, ויושיבו אותו באנית מַלח והיא נשאה אותו אל האי.

והוא לא אמר נואש ויבוא שמה בלב שוקט, כי מצא שם מקום שׁלוָה ונחת, אשר הכין לו בעוד מלכותו נכונה ידו. וינח ששם מעמלו ומיגיעת רבים. – –

ואתה בן־אדם, קרא המעשה הזה, שים תורתו על לבך והיֵה דואג ליום המחר!

סִפּוֹרִים יְהוּדִיִים    🔗

א: הַנַּעַל

בעיר אחת בגולה חי איש עשיר מופלג ויודע־צדקה והיו לו הרבה אוצרות וקנינים; והוא גם קבע איזו שעות ביום לתורה ולתעודה. עבד את אלהים בתום ועזר לדלים ולרשים ביד נדיבה; כל רעב אשר בא לביתו יצא שבע, כל ערום – מלובש וכל איש צר ומצוק מצא אצלו רוָחה.

ויהי כאשר הגיעה עתו למות וללכת בדרך כל הארץ, קרא לבנו יחידו, הצעיר לימים, ויאמר לו: ראה, הנה אספתי הרבה עושר בעדך, ואתה לך בדרכי, אל תקמץ בהוצאות לשם צדקה וחסד, וזכור כי כל בני־האדם זכאים לאכול משולחנו של מקום, הקדש כל יום שתי שעות לתורה ולתפילה; ואל תלך לישון, אם לא עזרת לאדם ביום ההוא. בכל ערב־שבת תשבות ממלאכתך הצהרים ולא תצא מעירך ביום ההוא, ואם גם בדרך תלך, עלייך לנוח שם כבר בשעה ההיא. גם בזה היה זהיר: הן אנכי מת. ועושר רב יפול בחלקך, ובאו אנשים מכל עבר והציע לך נכבדות, אל תשעה להם מיד; הא לך הנעל הקטנה הזאת, נעל אשה, ותהיה שמורה עמך. והיתה הנערה אשר תשים אותה על רגלה ותתאים לה, היא האשה אשר בחר לך ה'. ויכל לדבר ויעצום עיניו וימת.

ויעש בנו צעירו כאשר ציוָה אותו אביו, חילק הרבה צדקה לעניים וציוה להכריז, שבית אביו יתנהל כמו עד עתה, כל כושל ונדכא יבואו בו, ויקבע גם הוא עת לתורה ולתפילה; קיבל את השבת כבר בערב־שבת בחצי היום, ויתאמץ ללכת בדרכי אביו. אך בדבר הנעל קשה היה עליו דבר הצוָאה ולא ידע איך יוציא הדבר הזה לפועל.

ולו רע ועמית ושמו יונדב, והוא חכם־לב וייעץ לו לייסד לו בית־מסחר מטוטל מבגדי נשים ומנעלי נשים ולצאת עם כל הכבודה לדרך, ובכל עיר ועיר בואו ימכור את אלה בסוכה נטוייה לתכלית זאת; וכל נערה ונערה, אשר תבוא לקנות מנעלים, ישימו את הנעל על רגלה; והיה כי תמצא נערה, אשר תתאים לה, ישלח אנשים אל הוריה לדבר בה. וייטב הדבר בעיניו, ויכן אוצר גדול של כל מיני בגדי־אשה וכל מיני מנעלים ויטען אותם על ארבע עגלות, ויקח אתו את עבדיו הנאמנים וישם לדרך פעמיו. כה נסעו מעיר לעיר, משוק לשוק וממקום למקום שלוש שנים רצופות, מכרו בגדים ומנעלי למאות, ומשאת נפשו לא מצא. ויהי בשנה הרביעית והמה כבר נלאו ממעשיהם, ויתעו פעם אחת מיני דרך, תעו כל ימות השבוע ובאו בערב־שבת בשעה שתים־עשרה ליער גדול, ויצו היורש לנוח שם. התחילו העבדים מתלוננים עליו ויאמרו לו: בנפשנו הדבר ללון בסחורות יקרות במקום סכנה. אבל הוא לא שעה אליהם ויאמר: ממצוָת אבי לא אשנה! ויפתחו את מוסרות הסוסים, נטו אהלם ויעמדו. ויהי בלכת האיש אל היער פנימה, וירא והנה בית קטן הרוס ונטוי, ויבוא בו, ושם איש־עברי עני ואשתו יושבים ומכינים את הבית ליוןם השבת, אם גם עוני נורא שורר בו. ויגש אליהם ויאמר: תעיתי, אני ועבדי, מני דרך אולי נוכל לשבות אצלכם. ויענו ויאמרו לו: הלא עיניך הרואות, כי בידינו אין כל, ותרעבו ביום קדוש; עוד היום גדול, מהלך שעה מכאן עיר גדולה לאלהים, ואתה מהר ובוא שמה ומצאת בעיר ההיא את כל אשר תחפוץ. ויאמר היורש להם: מנהגי זה כבר לקבל את השבת בחצות היום; ואל האיש פנה ויאמר: אם עליך טוב, הראה לעבדי את הדרך העירה, והנה יקנו שם את כל צרכי־השבת וישובו הנה. וישמח האיש ויאמר: טוב הדבר, ויסע עם עבדי הסוחר העירה והסוחר נתן בידם הרבה כסף, ויצוָם לקנות חלות סולת, דגים ובשר, יין ופירות וכל מיני ממתקים; וישובו בעוד שתי שעות מהעיר טעונים כל טוב. והאשה מיהרה להכין את כל התבשילים, ויצלח הכל בידה בטוב. ויקחו העבדים מכסה לבן חדש מהסחורה יכסו את השולחן. הדליקו הנרות. הציגו את כל המטעמים על השולחן ונשמעה הקריאה: “שלום עליכם, מלאכי השלום!” בשלוה ובנועם. לבעל־הבית ואשתו היתה שבת זו מעין גן־עדן תחתון.

ויהי בשבתם אל השולחן, הם רק קדשו על היין והחלו לאכול, ראה האורח, כי האשה מתלחשת את אישה, וישאל אותם לפשר־הדבר, ולא רצו לאמור לו. ויהי בהפצירו בהם מאד, ויענו ויאמרו: למה נכסה הדבר מאדוננו? שלוש בנות לנו, ולשלושתם רק שמלה אחת, ולא נדע לאיזה מהן נקרא החדרה, כי תאכל אתנו. וירמוז הסוחר לעבדו הנאמן, וילך ויקח שלש חליפות שמלות ויתן לָאשה בעד בנותיה, ותתפלא מאד לחזון הזה ותאמר: מן השמים נפתחו לנו אוצרות. עוד יותר השתומם האורח, כי נפתחה הדלת אחרי חצי שעה, והופיעו שלוש נערות יפות, שכמותן לא ראה ליופי ולחן. שם האחת היה שרה, והשנית־רחל והשלישית, היא הצעירה, רבקה. ותדרושנה בשלומו ותשבנה אל השולחן לאכול, ולא שבעו עיניו מראות בהן.כוכבי השבת עלו באוהל העוני. מה רבו מעשי־יה!

כל יום השבת היו הבאים והיושבים ברוָח ובנחת ובשלות־אושר. האורח שׂח את הנערות ומצא אותן משכילות ומבינות בכל דבר, ולא יכול להאמין, כי יעלו נטעים כלה במדבר שמם. ויהי במוצאי־שבת, אחרי אשר הבדילו כדת, ויאמר האורח,כי יש בנפשו לתת מתנות לנערות עד חליפות נעלים יפות. ויקח את הנעל השמורה ויתנה לבכורה – ותצר לרגלה; לקחתה השניה – וגם לה צרה; רק לרבקה הצעירה התאימה. – וירקוד האורח מרוב שמחה, ויאמר: אודך, ה',

כי הובלתני הלום. ויפן לאבי־הנערה ויאמר לו: נפשי חשקה בבתך, תנה אותה לי לאשה ואעשרך עושר רב. ויחשוב בעל־הבית, כי מהתל האיש בו, ויאמר: למה זה אדוני מצחק בנו? ויאמר האורח: לא כן, כנים דברי.

ויהי כראות האב, כי אמנם נאמנים הדברים וכי מבקש הלז את בתו, ענה לו: איך אתן לך את הצעירה לפני הבכירות? ויאמר האורח העשיר: גם כל מחסור בנותיך הבכירות עלי. ויצו לרתום את העגלות ויושב את כל משפחת הבית בעגלה אחת, והוא ועבדיו ישבו בעגלה השנית, ויבואו לָעיר הסמוכה ויסורו כולם למלון היותר יפה. וישבו שם איזה זמן וישיא את שתי הבנות הבכירות לאנשים מהוגנים, כי הִרבה להן מוהר ומתן. והוא בעצמו נשא את הצעירה, בעלת הנעל, לו לאשה, וישם על עצמו לכלכל את הוריה ברוָחה עד יום מותם.

כה שב הנודד לאמסטרדם, עיר מולדתו עם בת־זוגו. ותיהום כל העיר ליופיה ולחנה. שם עשה משתה גדול; חילק רבע מהונו לעניים, וגם בּשאר עשה צדקה וחסד כל ימיו. ויהיו לו בנים ובנות, וכולם חוננו ביופי ובמידות. ותהי כל המשפחה ההיא לתפארת לאמסטרדם, ויבואו וישתדכו עמה גם גאוני הארץ וגדוליה.

ב: מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר

בשנת כך וכך לבריאת העולם חי בעיר שלוניקי, אשר במדינת התוגר, רב אחד, גאון מפורסם וגם שר גדול, ושמו רבי שמחה. בנים לא היו לו, אך בת אחת יחדה ושמה אסתר. והיא היתה יפת־תואר ויפת־מראה, מושלמת במדע ויודעת הרבה בתורה ותלמידה מובהקת לאביה. ויהי בעת צאת אביה לסובב בגלילו, לפקח על עסקי הקהילות, שׂמה היא צעיף על פניה לכסות על יופיה והקריאה לתלמידיו את השיעור מדי יום ביומו, קולה היה נעים ומתוק; ובימים האלה התלקחה אהבת־התורה בלב התלמידים ביתר שאת והיו לומדים אז בהתמדה מופלגת. אומרים, שפעם אחת בא בחור אחד לבית אביה וראה את זיו־איקונין שלה והשתגע מרוב געגועים. כבת־מלך עמדה קוממיות, ככוכב עולה, ויהי בהגיע לה התור להינשא, החלו לדבר בה נכבדות מכל עֵבר. רבנים גאונים אמרו לקחת אותה לכלה לבניהם; עשירים מופלגים ביקשו להעשיר את אביה עושר רב. אם יאבה לתתה לבניהם. והיה מנהגה, שכל חתן אשר הציעו לפניה לבוא בברירת עמו, היתה היא מותבת והוא מפרק לה והיא משיבה עוד פעם; והיה אם ניצחתו בדברים, שוב אינו ראוי לה. כך ניצחה בשאלותיה אחד אחד; וגם הבחורים המצוינים לא יכלו להתחרות אתה בחריפות ובמדע. עברו עליה עשרים שנה, והנה היא כבר כבת כ“א, כבת כ”ב, ועוד לא נישאה לאיש לשוא בכתה אמה לפניה, ואביה גילה למוסר אזנה. היא לא שמעה בקולם ותוסף ללמוד ולהשכיל. ומאז לא אבה עוד שום חתן לצעוד על ספּה.

ויהי היום ויבוא יתום אחד בשערי שלוניקי, ולו אין אב ואם, וירחם עליו הרב ויקחהו אליו למשרת, ויעבוד באמונה וימלא בתום את כל אשר הוטל עליו. והוא היה נאמן־רוח מאד. ושמו בישראל – מרדכי. ויאמר הרב ללמד את מרדכי גם עניני התפילה ולימוד מעט. כי לא ידע מאום באלה, אבל מוחו לא השיג שום דבר וקשה היתה עליו גם הקריאה. ויצטער הרב מאד על הדבר הזה, כי נער עברי היושב אצלו לא ידע גם קרוא עברית ויהיה בוּר גמור. ותאמר אסתר בתו: אנכי אלמדהו ספר. וישחקו עליה ויאמרו לה: נקל לחרות באבן מללמד את זה צירופי־אותיות; והיא אמרה: גם אם ברזל הוא נימוח. ובואו וראו! את אשר לא יכול הרב עשׂה יכלה – בתו. אחרי ימים מועטים ידע הנער קרוא; אחרי ירח ימים כבר התפלל מן הסידור; ואחרי רבע שנה כבר החל להבין פירוש המילות. והוא לומד מפיה את החומש, את ההפטרות; גם גמרא החלה ללמד אותו, אחרי שנה תמימה ללימודיו, והוא מתמיד, יושב כל הלילה וחוזר על משנתו, ויהי הדבר לנס. ויהי כי כבר החל להבין היטב בתלמוד וגם במפרשיו, ותקרא הבת לאביה לבוא אתה חדר לפנים מחדר, ותאמר אליו: אבי מחמד נפשי, לעלם הזה חפצה אני להיות לאשה, ואל־נא תתנגד לרצוני. ויתחלחל הרב בשמעו זאת, ויקש הדבר בעיניו מאד, לתת את בתו, מלכת הבנות, לנער בן בלי שם, שאך בקושי פתחו לו פתח לתורה. גם הרבנית נתרגשה מאד לשמע הדבר והוכיחה את בתה, ולא אבו שניהם להסכים לזה. אולם הנערה הצטערה מאד ועינתה את נפשה. ויהי בראות הרב, כי בתו לא תשמע בקולו והוא ידע כי אם תבקש דבר, תעמוד עליו, ויקרא את מרדכי בלָט ויצווהו להכין את עצמו בסתר לדרך ויתן לו צרור כסף וישלחהו בספינה לארץ הקדושה, לשבת שם, וגם מכתב־מליצה נתן בידו, אך ציוה אותו, כככי לא יכתוב לו לעולם ולא יודיעהו משלומו, ואם יעבור את זה, בנפשו הוא. ויעש העלם כן, ויעזוב בקשי־לב את בית הרב ובא באניה. צער אסתר, בהיוָדע כי אהוב נפשה ברח ואיננו, תוכלו לשער, יומם ולילה בכתה תמרורים, אינתה את נפשה ומיאנה הינחם.

נשאיר את אסתר הבודדה בבית אביה ונשים פנינו אל מרדכי וגורלו. שׁלֵו ושלן היה בימי שבתו בבית אוֹמנו ועתה יסער בו סער, ואמנם סערה גדולה קמה גם בים, בצאת הספינה עמו לדרך, וישאו הגלים אותה הלאה הלאה. ויהי כאשר נח הים מזעפו, ויבואו שודדי־הים ויקחו את הספינה ואת כל אשר בה. את הזקנים אשר נמצאו בה, שלא יצלחו עוד למלאכה, השליכו המימה, ואת הנערים אמיצי־הכוח, וביניהם גם את מרדכי שלנו, כבשו להם לעבדים.

השודדים הללו מלכו על אי גדול ורחב בים. ודרכם היה, כי הנשים והטף היו נשארים לשמור על המקנה, כי צאן ובקר רב להם, והמה צמו תמיד בים לשלול שלל ולבוז בז, ועובדי־אלילים היו, עובדים לשמש. בימי תקופת החמה שחטו פר ובקר, ויזו מדמם אל פני השמים, ואת הבשר שרפו כליל, וירקדו ערומים סביב לבּעֵרה, והמה סורטים את בשרם וקוראים בקול חוגג: בער! בער! בער! אין זקנים להם ואין שופטים וראשים עליהם. את השלל יחלקו חלק כחלק; ואם ימעל אחד מעל ויקח יתר על חלקו, באש ישׂרף. זה היה העונש היחידי שלהם. וכי ימות איש, לא יקברוהו, כי אם ישליכו אותו המימה. לכל אחד מהם היו ארבע נשים, ובמות האב, יירש בנו הבכור גם את נשיו. ויהי בעבוד אצלם מרדכי שנים־עשר חודש החלו ללמד את ידו לקרב ויקחו גם אותו למלאכתם במים. באה ספינה טעונה לנגדם, ובה אנשים גבורים ובני־חיל; וכאשר קמו השודדים לשדוד אותם, גברו אלה עליהם וינצחו אותם אחד אחד. לאמיצי הכוח בין השודדים ניקרו את עיניהם וישלחום להיות תועים על פני הים והשאר הרגו ופצעו, ואת מרדכי, ואתו עוד שני עבדים נכבשים, לקחו אתם. אחרי שלושה ימים באה הספינה ההיא ארצה כוש ויתנו את השבויים לקַדי אשר שם, כי כן משפט הארץ. וילמד מרדכי את לשון הארץ, ונעשה שומר נאמן לקדי, ועתים גם התיעץ עמו על צפונותיו, כי חכם מרדכי, מאז לימדתו אסתר, ומבין דבר לאשורו. ויאהב הקדי את הנער, וירא את תומו וישרו וישאלהו פעם: מאיזה עם אתה? ויאמר אליו: גוּנוֹב גוּנבתי מארץ העברים. ויאמר הקדי: ידעתי את עמך וכי גדול אלהיכם על כל אלהים; אבל סגור את הדבר בלבך, כי הן אסור לכל איש־יהודי לדרוך בכף רגלו על אדמתנו, וכל העובר על זה יתָּלה על העץ ואת בשרו יתנו למאכל לעוף השמים.

הקדי הזה היה אהוב־העם, כי כל דרכיו משפט, לא יקח שוחד ולא יעוות דין; אולם חוק היה שם לשלח את השופטים ואת הראשים בהגיעם לימי זקנה, למערה חצובה ולסגרם בה שארית ימיהם ולהושיב אחרים על כסאם. ויהי במלאת לו שבעים שנה, ובאו כל השרים והפרתמים להסיר ממנו טליתו האדומה, שהיא אצלם סימן שררה למושלים, וכבר חצבו לו גם את המערה. ויפן אליהם ויאמר להם: עבדָי הנאמנים ידעתם כי עבדתי אתכם האמונה כל הימים, לא שור ולא חמור לקחתי מכם בחינם, ועתה אני הולך למקום אשר נועד לכל שופטי ארצנו, אחד לא נעדר, לפי החוק. בלב שלו ובלי כעס עצור אני הולך שמה, אבל הנה אבקש מכם, לעשות לי את שאלתי האחת, בטרם אֶפרד מאתכם. ויקרא כל העם: בקש! ויאמר להם: ילווה אותי בדרכי הנער הזה, אשר ניתן לי לשומר. ויעוותו פניהם ויאמרו: איך תהיה ידינו באיש, שאין חל עליו החוק הזה, והוא לא אשם במאומה? ויפצר בהם ויאמר: ילך־נא הנער אתי ואל תשיבו פני ריקם, כי עבדתיכם. ויאותו לדבריו ויאמרו: ילך גם הוא עמך, כה הובילו את הקדי עם הנער מרדכי אל המערה, ויתנו להם צידה וישימו אבן גדולה על פי המערה.

שלושה ימים ישבו במערה ויאכלו וישתו מאשר עמם, אחרי־כן החלו לחשוב על אחריתם. ויאמר הקדי לנער: קרא אתה לאלהיך, אולי יעשה לך נס ויציל את נפשך, וחיתה נפשי בגללך. ויעמוד מרדכי בקרן־זוית ויתפלל לאלהים ויאמר: אנא, ה‘, אתה האל הגדול, הגיבור והנורא, אשר בידך נפש כל חי, ואתה שומר הארץ והדרים עליה; ידעת את עניי, כי הוגלה הוגליתי מארצי וממולדתי, ואם גם חסדיך הרבים אתי, כי החייתני עד כה, אינני יכול לעבדך כראוי ולשמור את מצוותיך. הוציאיני־נא מן הבור הזה, כאשר הוצאת את יונה ממעי־הדגה ואת דניאל מגוב־האריות. הוא אך כילה את תפילתו, ויגל ה’ את עיניו, והנה תולעת־שמיר זוחלת על הקיר. היא הבריאה הנפלאה, ששימשה בשעתה לבנין בית־המקדש וכל כליו, ובטלה אחר־זה, ויקח אותה ויניח ואתה על האבן, ותתבקע האבן ויצאו לחופש. – ויבואו אחרי יום שלם אל החוף, ויכּנסו באניה ההולכת לארץ הקדושה. ויהלל הקדי את העברי על מעשיו ויאמר: עתה ידעתי, כי אין עם חכם כמוכם. וידור נדר ויאמר: אם יביאני ה' בשלום אל ארצי, ואבוא לכסות בכנפי עם־ישראל ואעבוד את אלהיו.

נניח את הקדי ואת מרדכי מושיעו שטים בספינה, ונשוב אל אסתר. שלוש שנים רצופות עברו מעת נעלם בחירה. ואם כי בכתה עליו ומיאנה להינחם, לא הועם יופיה; להיפך, העצב עוד הוסיף לה לוית־חן מיוחדת; וכל איש אשר ראה את פניה בחוץ או בבית־אביה, שכח את כל הגיגי־לבו וימים רבים אך הגה בה.

בימים ההם בא פחה חדש לשלוניקי, ויבואו כל ראשי העיר ושוֹעיה לברכו ביום יושבו על כסאו. גם הרב וראשי עדת בני־ישראל באו אליו והושיטו לו לחם ומים ויברכו אותו. לא ידע העם עוד את טיב הפחה הזה אם צדיק הוא או רשע, אם חונן ומרחם הוא או עריץ, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ויהי היום ויסתובב הפחה וראשי שומריו בעיר, לראות רחובותיה ובתיה, בתי־ספר אשר לה ובתי־הדין, ויסר גם אל בית הרב; ויכבדהו הרב מאד, ויושיבהו בכסאו ויבקש ממנו להקל מעל בני עדתו, כי כבדו עליהם המסים והארנונות המיוחדים, עוד הם מדברים ותבוא גם אשת הרב ובתו לברך את האורח החשוב; ויתפלא הפחה לראות יופי כזה עלי אדמות. ומה גדול תמהונו והתפעלותו בדברו עמה וימצא ואותה חכמה ומשכלת בכל מדע ובכל חכמה. ויהלל אותה בפניה, ויואל לשבת בבית הרב שעות אחדות. ומה קשתה עליו הפרידה מהבית הזה! וגם בהגיעו לארמונו, לא יכול לשכוח את יופיה של הנערה העבריה, שאין על עפר מָשׁלה. ויצא לבו באהבתו אליה, פניו דלו ובשרו כחש. ויראו שומריו הנאמנים, כי שׁינה רוחו וכמעט לא ישים לבו למשמרת פקודתו, ויגשו אליו ויאמרו לו: יחי אדוננו, יגיד־נא לנו את אשר עם לבו, אולי נוכל להודיע לרום מעלתך. ויען ויאמר להם: בת הרב לקהילת העברים אשר בזה ראיתי ואהבתיה אהבה עזה כמות. ואין ללבי מרגוע. ויענו ויאמרו לו: וכי משר כמוך יבּצר דבר לעשותו? דבּר אל לב אביה, ולא ימנע אותה ממך, ויאמר הפחה להם: הלא תדעו, כי דתם שונה מכל עם, ואסור להם לתת בנותיהם לבני עמים אחרים. ויאמרו לו: אם כן הדבר, שלח אותנו ונקח אותה בחזקה. ויאמר: גם את הדבר הזה לא אוכל עשה, ואנכי שומר משפט. ויחל הפחה מאד ותצא נפשו אל אסתר בת־היהודים. והיא נשגבה ממנו. בין כה הוגד לרב, לאמור, כי הפחה אוהב את בתו והוא צודה לנפשה. ויירא מאד, ויקרא לאסתר בלָט ויאמר: שמעתי, כי הפחה שלנו מתגעגע אחריך ולא יוכל להסיח את פניך מלבו מיום ראך; מתירא אנכי, אולי לרגלי הדבר הזה עוד ינקם בעדתנו, במונעי אותך ממנו; שמעי לעצתי, בתי, לכי אל ארץ אבותינו, לירושלים עיר הקדושה, ואני ואמך נבוא אחריך.

ותקם הנערה ותצר את שמלותיה וספריה ותשם לדרך פעמיה, ותצא בלט אל העיר ירושלים;

וה' היה עמה ותבוא שמה בשלום ותנשק את האבנים הקדושות. ותיהום ירושלים לבוא בת־רב גדול ליהודים, וגם היא יודעת בתורה ובחכמתה רבה; ויקבלו אותה בכבוד ויתנו לה מקום לשבת בבית איש חשוב ונכבד. שם ישבה והגתה בתורה. ויתאספו אליה גם תלמידים אחדים לקחת לקח מפיה; היא יושבת בחדר אחד והתלמידים בחדר השני וחור במחיצה המבדלת בין חדר לחדר. וכה ישבה ודרשה והשמיעה להם את שעוריה המצוינים. ויצא שמה בכל העיר, ויאמר כל העם: לא היתה חכמה גדולה כזו בבנות־חוה מיום לכת ישראל בגולה.

בינתים באו גם מרדכי והקדי בשערי ירושלים ויתישבו שמה. הקדי קיים את נדרו אשר נדר ויתגייר ויקבל עליו את דת ישראל, ומרדכי התאמץ בדת ה' ללמוד ולהגות בה. ובשמעו את שמע המלומדת הגדולה, ויבוא גם הוא להסתופף בצלה ולשמוע את שיעוריה. ויהי פעם משא־ומתן גדול בהלכה בינה ובין תלמידיה, ותכּר הנערה את קול מרדכי בין קולות יתר התלמידים. ותשלח ותקראנו בכלות השעורים למקום משכנה. ובפתחו את הדלת ותרץ למולו ותפול על צוארו ותבך.

לא אאריך לספר, גם אביה ואמה התישבו אחרי־זה בירושלים ויהי הרב לראש־הישיבה והאם לעוסקת בתמיכת דלים. ותגד אסתר לאביה, כי שוב מצאה את מרדכי אחרי הרפתקאות שונות וכי כבר נתארסו בהסתר. ולא התנגד עוד לזה ויאמר: מה' יצא הדבר!

ותינשא אסתר למרדכי, וירביצו שניהם תורה וחסד על אדמת הקודש, ויולידו בנים ובנות ויראו בני שילשים ובני ריבּעים. במותם הקימו להם בני־ירושלים מצבת אבן גדולה, ועליה כתוב: " מרדכי ואסתר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". הלא היא עומדת שם עד היום הזה.

עוֹד סִפורִים יְהודִיִים    🔗

א: הַבוֹחֵר

בעיר אחת גדולה חי עשיר אחד גדול מצליח בכל מעשיו. ולו אוצרות רבים וקנינים אין־מספר; אבל קשה־לב היה היה האיש הזה ואוהב־ממון עד לבלי שיעור. לא ריחם על דל, לא הלוה לאדם בשעת דחקו; וכל מגמתו והגיגו כל הימים היו להרבות עוד הון, אם גם חסוך בנים היה ואין לו כל מודע וקרוב, להנחילו אוצרותיו אחרי מותו. ויקטרגו מלאכי־השרת במרומים ויאמרו לאלהים: למה תשלח לאיש הזה את הברכה בכל מעשיו, וכספו וזהבו מונחים אצלו ללא הועיל; ולאנשים אחרים, אשר לבם אתם, תמעיט וידעו מחסור. השופט כל העולם ינהג כך את עולמו? ויאמר אלהים אל משרתיו: אתם תראו, מה יכול לעשות אחד מעבדי בארץ.

ויהי ביום הדין הגדול, והחי יתן אל לבו, התנמנם העשיר ויבוא אליו אליהו בחלום ויאמר אליו: ידעתי כי אם גם טרוד אתה בממונך, נפשך תכלה אחרי בן ובת, כי לא תרד ערירי לקבר, מסור לי את כל נכסיך וצא ריקם מהם ויוָלד לך בן. ויקש על העשיר לעשות כּדבר הזה ויאמר אליו: תן לי זמן. ויען אליהו ויאמר: לשנה הבאה, לעת מועד, אבוא אליך ותענני דבר. ויקץ ויאמר: אך דבר חלום הוא זה.לא אתן את ממוני אשר עמלתי בו זה דור שלם ולא אהרוס את הבנינים אשר בניתי לי.

אבל דבר החלום לא מש ממנו יום יום, ובכל טרדת עסקיו הרבים חשב תמיד בלבו, אם לשמוע לאמרת החוזה או לחדול. ושתי דעות מתנגשות בו: האחת עומדת על צד הממון ואהבת־הנכסים, והאחרת אומרת: תן הכל בעד זרע של קיימא, המלחמה רבה בקרבו. ויהי ככלות השנה, ויבוא אליהו כאשר אמר וידבר אליו שוב בחלום את הדברים אשר דיבר. ויתאזר העשיר על יצרו ויאמר: יקח אלהים הכל ממני, רק בן יתן לי ואשאיר נשמתי בו. ויעל אליהו בסערה. הוא אך הקיץ משנתו ואֵש אחזה בארבע פינות ביתו ותהי שרפה גדולה ויעלו כל אוצרותיו בלהב. ביום אחד ירד מעשרו; וגם המעט אשר נשאר לו בחוץ אבד מעט מעט ולא נותר לו מאומה, עד כי אנוס היה להשכיר עצמו לשמש בבית־מדרש קטן ויפרנס את עצמו בדוחק. והוא לא קָבל על גורלו ולא נתן תּפלה באלהים.

ויהי לתקופת השנה ותהר אשתו ותלד לו בן. ויגדל הנער וילמד ויחכם ויעל מעלה מעלה, עד שנעשה לאחד מגדולי הארץ. ויהי לו בנו זה לאוצר רב…

ב: הָרַב וְהַתַּלְמִיד

בקהילה רבתי אחת כּיהן פּאר רב אחד גדול, ויחזק ישיבה רמה. הרב היה בעל מידות תרומיות, אוהב צדקה וחסד ומוסר נפשו על תורת השם. וישיבתו כילכלה אך תלמידים מובהקים, שהיו ראויים להינות מאור רבם, והוא הדריכם עוד בתורה ובמעשים טובים ויעלו מעלה מעלה. ואם גם חיבב את כולם וכיבדם בשוה, נפשו דבקה בתלמיד אחד חרוץ ובעל לב טוב, ואמר להנחיל לו כסאו אחריו. בלילה, בשעת ששאר בני־הישיבה כבר ישנים ונחים מעמלם בעיון, ישבו הם שניהם והגו יחד בחכמת הנסתר ויתקדשו.

פעם אחת התאמץ הרב בתורה והתעלף וימת פתאום. ויהי אֵבל כבד מאד בעיר ויספידו אותו כל תלמידיו; וזה התלמיד החביב הצטער כל כך על מות רבו עד כי חלה כמעט ויתישב בנפשו לשוב לעיר מולדתו ולשבת שם איזה זמן, עדי ירגע לבו. ויעש כן. ויקם וילך לבית הוריו. מהלך שלוש פרסאות מעיר רבו, וישמחו מאד לקראתו, וישב שום ירח ימים. ויבואו אנשי עירו ויבקשו ממנו, כי ישתקע אצלם וכל מחסוריו עליהם; אבל הוא מיאן ויאמר: רבי מת ותלמידיו נשארו כצאן בלי רועה, הוא הניח בידי את מפתחו ועלי להורותם. וישם צרורו על שכמו ויקח ברכת שלום מהוריו, וישב לעיר רבו. ויהי בלכתו בדרך, והנה טרקלין גדול, אשר בו חלונות רבים, עומד לא הרחק ממנו. ויתפּלא מאד, כי ידע שלא היה במקום הזה טרקלין כמוהו, ובירח ימים בודאי לא יבּנה בנין גדול כמו זה.

עודנו מסתכל ומשתומם בטרקלין למראהו, והנה יצא איש שוֹע אחד, עמד על הפתח וקרא לו, כי יבוא לשם. וישמע בקולו ויט אל הטרקלין ויכּנס בו בפחד לב, ויוביל אותו הקורא לאולם גדול רחב־ידים, ושם אין איש, וישׁאר אותו לבדו.אחרי חצי־שעה נפתחה הדלת ויבוא שופט אחד, וישב על כסאו ויחל לשאול אותו למעשהו ולדרכו, ויאמר: תלמיד רבי פלוני החסיד אני, אשר מת לפני ירח ימים, ועתה אני שב לעיר. ויאמר השופט אליו: וכי באמת חסיד היה רבך? ויאמר התלמיד: חי אלהים, אם ידעתי אדם צדיק ממנו. ויקם השופט מעל כסאו ויפתח דלת אחרת לעומתו. ויבוא רבו לבוש־לבנים ועטו לבנים ועל מצחו כתם שחור. ויבּהל התלמיד מאד ויאמר לרוץ לקראתו, אבל השופט לא הניח אותו לעשות זאת וירא לו בקול: שב על מקומך. לפתע עבר כל המראה, והוא עומד על הדרך כבתחילה והטרקלין איננו – ולא ידע נפשו: א דעתו סרה לראות חזון־בדים או דבר יש בגו. כה הלך וחשב בזה עדי בואו בערב לעיר רבו.

ויהי כי עלה על מיטתו בלילה ההוא, ותדד שנתו ויחשוב בדבר אשר ראה היום, ותקש נפשו לראות כתם שחור על מצח רבו. ומי כמוהו ידע, כי נקי היה גם מצל עוון ואין רמיה בו, ויצם למחרת היום ויענה את נפשו, וכל רואיו לא הכירוהו, כי פניו לא היו לו עוד.

ויסובב במגינת לבו את כל העיר, ויהי בבואו לרחוב צר אחד, ראה אשה אחת יושבת על סף ביתה ובוכיה, ויגש אליה וישאל אותה לסיבת בכיה, ותשב לו: זה ימים רבים אשר אני מקמצת כסף ממעשי־ידי ואצרור פרוטה לפרוטה, כדי להשיא את בתי שנתבגרה. את המעות הנחתי לפקדון בידי רבנו; והוא מת פתאום, ואיש לא ידע איפה שׂם את הכסף. וישאל אותה לסכום הפקדון, ומסרה לו כל הסימנים. ויפרד מאתה וילך תיכף לבית רבו ויחפש בכל חוריו וימצא את פקדון האשה שמור במלואו בצרור, ועליו כתוב שם האשה אשר לה הוא, וימהר וימסור אותו לָאשה ויצהלו פניה ומחתה במעותיה.

בלילה ההוא בא אליו רבו בחלום וסר הכתם השחור מעל מצחו ופניו מאירים כבתחילה, ויאמר לו: תנוח דעתך, שהנחת את דעתי.

סִפּוּרִים וּמְשָׁלִים    🔗

א: קְנֵה לְךָ חָבֵר

בימים מקדם חיו שני רעים נאמנים, שם האחד אליפלט בן מנשה, והוא הבכור, ושם השני גדעון בן דויד. ויגדלו יחד בשכונה אחת, וילמדו תורה יחדו יחלקו ביניהם את כל אשר להם, והיתה רעותם ואהבתם כאהבת דויד ויהונתן.

ויהי היום, והמה כבר יצאו מבית הוריהם והחלו לסחור את הארץ ולעשות חיל במעשיהם, ויתפרדו ללכת לעברים שונים ויאחזו במדינות שונות ויתרחקו איש מרעהו, וכמעט לא ידע עוד האחד דבר מהשני, כי לא כבימינו אלה הקשר בין רחוקים בימים ההם. והנה קרה הדבר, שגדעון נתגלגל בדרכו ובא לארץ, אשר בה יושב רעהו אליפלט. ויהי בהיכנסו לעיר־המלך לעת ערב, וישימו לו עלילות דברים. כי מרגל הוא לראות את ערוַת הארץ בא, ויועידיהו למשפט ולא ידעו בית־דינו לראות ללבב. – נתאמתה בעיניהם העלילה, ויצא דינו להיתּלות על עץ המגרש העיר, למען ישמעו וייראו!

ויצר לגדעון לראות את עצמו נספה על חינם, וביותר עוד דאג לביתו ואל נחלתו, כי ישארו בלי סדר ומשטר, אם ימות פתאום, ותקצר יד אשתו ובניו באין עוזר ותומך. הוא מובל לפני המלך, כי כן דרך הארץ הזאת לאַשר כל משפט־מות בידי מלכה לפני הנדון, והמלך יושב בגורן על כסאו, ושרים ועבדים, המון רב, סובבים אותו. ויפול גדעון לרגליו ויאחז בידו ברגלי הכסא ויתחנן ויאמר: אדוני ומלכי, הנני מקבּל את דיני, כאשר שפטו אותי, אבל אחת אשאל ממך, צוה־נא וינתן לי חופש לשלושת ימים, למען אלך לביתי ואצווה על נכסי ואשר לי; וחי אני, כי אשוב אחר זה למועד המוגבל, ותעשו בי אשר החלטתם לעשות. ויאמר המלך: מי יערוב לי כי לא מלט תמלט את נפשך אחרי אשר תצא מזה, ואיך אוכל להאמין לדבריך, וכל אשר בכוחו יעשה אדם בעד נפשו? – ויקם אחד מן העֵדה, והוא אליפלט, היושב בעיר ההיא. ויאמר: מלכי ואדוני, אנכי אערוב בחיי בעד הנדון הזה. קחו־נא אותי ושמו אותי במאסר ותנו את האיש הזה ללכת למעונו; והיה אם לא יכּוֹנו דבריו, והיתה נפשי תחת נפשו. וישתומם המלך על האיש הזה המחרף נפשו על חברו ויאמר: כן יהי כדברך, עבדי, מות וחיים ביד לשונך. ויצו לעבדיו להסיר את כבלי הנשפט ולשימם ברגלי האיש אשר ערב בעדו, וישימו אותו במשמר, ואת הנדון שלחו לדרכו לשלושת ימים!

ותיהום העיר לרגלי המעשה הזה, שלא היה כמוהו, איש לא האמין כי ישוב הזר, וינודו לערבונו וישחקו עליו ועל פתיות לבו, כי גדולה. וגדעון נשא את רגליו וילך חיש לארצו, לסדר שם את מעשיו, ויבוא למשפחתו ולא הגיד להם את אשר קרהו, ויצו לביתו ויסדר את כל עניניו, ולא ידעו מה לו. – ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון ויהי יום שני וביום השלישי העמידו את עץ־התליה בעיר, והתלינים כבר התכוננו למלאכתם ויקחו את כלי המשחית עמהם; והעם נאסף לראות את אליפלט מת, כי לא חשב גם אחד שבוא יבוא הנשלח, אחרי החופשה שניתנה לו, והנה גם פעמיו אֵיחרו לבוא, כבר נטו צלילי ערב ופנה היום. והעָרֵב כבר הוצא מכלאו, והוא עומד חרש לפני עמוד־התליה, וכותנתו עליו. וההמון הולך הלוך וגדול, וגם המלך בא עתה וראשי שריו לראות בהיתּלות האומלל שפיו הכשילו. ויהי כי שׂמו את החבל בצוארו והתליינים נגשו למשוך את הערב אל העץ, נשמע קול קורא בעוז: הניחו לרעי! הנני תחתיו! וישאו את עיניהם, והנה הנדון הזר מפנה לו דרך בין ההמון, והוא בא למות בעתו, ולפטור את הערב, ושוב קרא הערב: לא ארצה להיפטר ממות, קחו נפשי תחת נפשו! ויתפלא המלך על אמונת לב בני־האדם האלה ואהבתם כי עזה, ויאמר: חלף מעשיכם זה, כי הגדלתם עשות, הנני סולח לעוון האיש הזה וחייתם. ויצו להניח את זה ולהתיר גם את רעהו מיד, ויפלו איש על צוארי רעו ויבכו, ויאמר המלך: הנכם רֵעים נאמנים כל־כך יותר משאר כל האדם על פני האדמה, אהיה גם אני רע שלישי ביניכם ואזכור לכם חסדכם. ויהיו השנים חברים חביבים למלך מהיום ההוא; ויתאחז גם גדעון בארץ זו, ויגדלם וינשאם המלך ויעש טובות גם עם שאר אחיהם.

ב: בִּרְכַּת הָאָב

בשתי עיירות קרובות זו לזו חיו שני אחים, בני אב אחד והיה האחד עני וחי חיי צער והשני עשיר וביתו מלא כל טוב. ויהיו לעני הרבה בנים ובנות בנו בכורו נער יפה, טוב־רואי ומצטין בלמודיו, ולעשיר רק בת אחת ענוגה ויפה, שנולדה לזקוניו ויאהבה מכל. ואם כי קרובים היו זה לזה, הנה מרחק רב היה ביניהם. לעני היתה קנאת־לב על אחיו העשיר ולא התרפס מימיו לפניו, לבקש ממנו עזר. ואחיו, אם גם לא היה צר־עין, לא אהב את אחיו העני ולא התעצל גם הוא לאכוף עליו חסדו או לתת מתנות לביתו. כה עברו עליהם ימים רבים.

ויבוא ערב־חג גדול ליהודים, יום שכל איש ישראל מתעמל להכין צרכיו ליום־טוב לכבד את ה' ככתוב, ובביתו של העני אין כל. והוא יודע מחסור. ותצק לו אשתו, לבקש הפעם עזר ומלוה מאחיו, ותשביעהו בשם ה' ובשם התורה והמצוות. כי עשה יעשה את הדבר ולא יהיה מתעקש ביום צרה. ויתחזק על מידותיו ויקם ויבוא לפני אחיו העשיר וישתחו לו ויאמר: אדוני אחי, עשה עמי טובה היום והלוני כור חיטים ועשרת שקלים לצרכי ביתי בימים הטובים עד מועד מוגבל,כי אשיבם לך. וישם לו העשיר פנים וישיבהו לאמור: אם רק מלוה תבקש, מי לידי יתקע, כי אמנם שלם תשלם; הבא ערבון ואַַלוך. ויאמר העני: מה אתן לך ובידי אין כל. ענה העשיר ויאמר לו: את בנך בכורך, את יצחק אשר ראיתי ואוהבהו, הבא אלי, וישב עמדי עדי תפרע לי את החוב. הלך העני במגינת־לב אל ביתו ויבא את יצחק בנו אל אחיו העשיר. ויצו עליו למכור לו כור חיטים וגם עשרת שקלי כסף נתן לו, ויפרדו לשלום.

וישב יצחק בבית דודו העשיר ימים רבים, כי לא היה בידי אביו לשלם את חובו, והיטיבו עמו ויהי להם כבן. וישלחהו דודו אל רב העיר, ללמוד בכל יום, ובכל לילה הוא שב לבית מלונו, והנערה היתה מחכה עד בואו להגיש לו ארוחת־ערב. כן משפטה יום יום.

וישא יצחק את עיניו אל בת אדוניו, כי שרתה אותו, וירא את רוחה הטוב ויחשק בה לאהבה אותו; והוא גם הוא מצא חן בעיניה, ותאהב אותו בסתר לבה. ותמנה את השעות לבואו מלמודיו. והיה כי שב, פתחה לו את הדלת, וישבו סביב למדורה והוא רחץ ידיו וישב לאכול וישיח עמה באחוה וברעוּת.

ויהי בלילה אחד וגעגועיו גדלו ורבו ורוחו כבד עליו מאד וימאן ואכול וישב עצוב. ותדבר אליו הנערה רכות: קרובי האהוב, מה זה היה לך? הגד־נא לי, אולי אוכל להקל ממך. ותפצר בו הנערה, כי השפיל עיניו לארץ והתבייש לגלות לה מה שבלבו, ותקחהו בידיו ותאמר: הגד ואל תסתיר ממני. ויתעורר ויאמר: אהבתיך, בת־דודי, נפשי קשורה בנפשך, וחטאתי לך. ותנחמהו הנערה ותאמר: גם לבי כלבבך והן אחי ובשרי אתה. ויפול על צוארה ויבך.

מן הלילה ההוא, מדי בואו יצאה לקראתו ותשק לו. וישבו אחר־כך על מיטה אחת יחד, ויהיו כשני גופים ברוח אחד, כי גדלה אהבתם מאד.

ויהי בשבתם פעם אחת ומשוחחים יחד עד אחריי חצות, נפלה תרדמה עליהם ויפלו על המיטה וישכבו וילינו הלילה ההוא יחד. ויקם העשיר בעלות השחר לעשות מעשהו, והוא כבר ידע מקרבתם של אלה, ויבוא אל חדרם וירא אותם ישׁנים שניהם על המיטה. נטל טליתו מעליו ופרש עליהם ויקרא: יהי רצון מלפני אלהי ישראל, שתהיה מיטתכם שלמה ולא יצא מכם פסול. –

ג: הַסּוּמָא וְהַחֵרֵשׁ

מעשה בשני בני־אדם, שהיטיב להם ה' בביתם ומצאו את הרוַחה בכל מעשי ידיהם, גם היו להם נשים והולידו בנים ובנות, שגדלו אותם ברוָחה. אולם דבר אחד היה חסר להם בעולמם: לָאחד היה חסר אור עיניו, כי היה עיור ותבלול בעיניו, ולשני חסר חוש־השמיעה, והיה חרש גמור. ויקוננו שניהם תמיד על מר גורלם בזה. הסומא אמר: אל אלהי אבי, אלפי בריות בראת בעולמך, ולכולם נתת עינים, לראות בצאת השמש, וראות בשדות ובכרמים ובאילני דמלבלבי, ולי עינים ואינני רואה בהם מאומה. והלז החרש, היה אומר: בוראי ויוצרי, אומרים עליך, כי לא בראת מאומה לבטלה, ושלכל אבר ואבר ששׂמת באדם ובבהמה יש תכלית למטרה, אזנים הללו, שנתת לי, למה? רק לחינם הן קבועות בראשי ולא אשמע.

לימים בא רופא אחד לעירם, ויהללו האנשים את כוחו, כי רב הוא, לפקוח עינים עיורות ולפתוח אזני חרשים. באו שניהם וישתחוו לפניו ויאמרו לו: רפאנו־נא, אדננו, ותקח מכל אחד מאתנו תרקב של דינרים בשכרך. מיד נתן להם מיני משיחה. הסומא משח את הסם על עיניו וישפשף אותם במים טהורים, והנה נפקחו ותראינה ותבטנה נכוחה. וירא את תפארת היום וכיפת־הרקיע הגדולה והרחבה הנטויה ממעל; וירא אנשים כמותו הולכים ורצים למעשיהם, וירא בהמה, חיה ועוף כולם נזונים מהאור הזרוע. וגם רעהו שיפשף את אזניו במי־מרפא, ולפתע הנהו שומע הכל, הנהו נפגש את רעיו, והמה מדברים עמו, והוא שומע את קולם ומבדיל בין קול רך ובין קול עב, בין קול בלתי־נעים ובין קול נעים… וישמחו מאד על השינוי הרב בחייהם וירוצן אל ביתם להגיד לרעיותיהם את הבשורה.

הסומא רק פתח את הדלת, והנה אשה מכוערה כמפלצת לקראתו ותאמר לו: איה היית, אישי? והוא התחלחל לראות את כיעורה ויאמר: עם אשה כזאת אחלק את חיי? ויפול לבו ויצר לו מאד. גם החרש, כי שב לביתו, קיללתו אשתו הרעה וסרת־הטעם קללה נמרצת, על כי אֵיחר לבוא ולא דברה עמו לשלום. ויאמר הנרפא: זה הוא חלק ביתי? וידום, כי עגמה נפשו עליו.

ותמרר האשה הרעה את חיי מי שהיה חרש ותריב אתו עוד יותר מבתחילה. והסומא שנתפקח ישב עם אשתו רעת־המראה אל שולחן אחד, ולא יכול נשוא עיניו אליה, כי מאוסה היתה עליו. ויקוצו שניהם בחייהם ויאמרו: מה זה עשה אלהים לרפאותנו, ולפנים טוב היה לנו מעתה.

על המוסר היוצא מהסיפור הזה יכול כל אדם לעמוד בעצמו.

מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אֳמָנִים    🔗

(בשני אפנים)

א

מלך אחד אדיר בנה ארמון יקר לשבתו, ויעש בו אולם גדול ורחב־ידים, עומד על עמודי שיש ונועד לקבלת עם רב, בעת מתאספים אליו כל שרי המדינות והפרתמים להתיעץ בעניני מדינה ודת. והיו בארצו שני אומנים גדולים בחכמת הציור, ויזמן אותם המלך ויפקד עליהם לצייר את האולם מבפנים בציורים ממערכות הדומם והצומח, החי והמדבּר. ויחלק את האולם לשני חלקים ויחץ את העבודה ביניהם: את האגף הימיני נתן לאחד האמנים, ואת האגף השמאלי – לשני. ויעש חוג ויבדל בין שני האגפים בפרוכת רחבה, ויגבל להם זמן לעבודתם – שנה תמימה.

ויחל האומן מהאגף של שמאל לעשות מיד במלאכתו כי היה אוהב את העבודה ויקרה לו גם מצוַת המלך, וישב במחיצתו מבוקר עד ערב והשכיל לעשות בכל ציור מארבע המערכות האלה, ויעש אותם בחכמה, וישם בכל גוף נשמת חושב, והיה הכל כלול בהדרו. והשני, גם הוא היה יודע היטב במלאכתו, אבל עצל היה מאד וידחה את עבודתו מיום ליום; הימים ללא מעשה הצטרפו אצלו לשבועות והשבועות לחודשים. ככה עברו ימים רבים והוא עוד לא צייר מאומה. ויפלא הדבר בעיני חברו, העובד תמיד לבדו, ונחשב זה בעיניו לאיש מתחייב בנפשו.

ויהי כי קרב היו המיועד לפתיחת ההיכל, והאומן העסקן כבר כילה את מעשהו מהחל ועד כלה, ראה השני, כי קצר הזמן לצייר דבר־מה, וימהר ויטיח את הקירות והתקרות, אשר בחלקו בששר מבהיק כמראות; ונראה בגבולו בבת־אחת גם חלק עמיתו וכל ציוריו, אשר עשה להפליא, והתעמל ויגע בהם ימים רבים.

והנה נפתח האולם, המלך ושריו וכל החכמים והנבונים, ועמהם אצילים רבים מגדולי הארצות והמדינות התאספו יחד, כולם לבושים בגדי־שרד, ראות במעשי האומנים; ויהי בבואם אל האגף השמאלי, כי שם היה שער הכניסה, התפלאו כולם על גודל יפי הציורים מכל עבר ומלאכת מחשבת, יאמרו: אין כמוהו בכל הארץ! ויהללו את הצייר על מלאכתו אשר עשה. עוד הם חושבים, מה עשה חברו באגף השני, והנה הורם המסך. מה השתוממו! הן גם שם מסכת התמונות וכל הציורים כאחיהם שמעבר השני, בדמותם ובצלמם. ואמנם היופי שבשני האגפים התאחד לרושם יותר שלם ומבהיק, אבל – היה כזב.

וירא המלך ויבן את אשר עשה האמן השני, וינח צרור של זהב ואבנים טובות ומרגליות באגף השמאלי לשכר עושהו; ונשקף מהשכר מידה במידה גם באגף הימיני, וקרא לעושהו גם הוא ואמר לו: הא לך גם שכרך! כמעשי ידיך כן שכרך!

ב

מלך אחד בנה פלטין גדולה, יפה ורחבה, ועמודים עשה לה שיש וציפה גגה נחושת־קלל נוצצת ושיכלל אותה בכל מיני שכלול מבחוץ. ובפנים עשה תאים ואולמים, ואולם אחד גדול עשה באמצע, ולו כיפה גדולה ורחבה. וקרא לשני אמנים מפורסמים, יודעים במלאכת ציור ובמלאכת־מחשבת, ויצו עליהם לצייר את האולם הזה, שהיה מוכן לכסאו, בכל מיני ציורים יפים, ויתן להם ארכה למעשיהם שנה תמימה, וחיץ עשה באולם, ויבדל את שני התאים בפרוכת, ויתן לאחד את החלק באחד ולשני את החלק השני, ויאמר: אל יפרוע איש את רעהו במלאכתו ויעשה כל אחד בשלו. והנה מן האמנים האלה היה אחד עצל ואחד חרוץ ויתחיל החרוץ לפַנות את לבו לעבודתו מיד, ישב והגה בציוריו יום ולילה. ויתעל לצייר על כתלי־האולם אשר בגבולו, ציורי חיות ועופות, מלאכים בעלי־כנפים ובני־אדם, וכל הציורים כמו חיים במלואם על הקירות ונשמה בם. ובשעה שישב זה על האָבנַים לעשות את מלאכתו ויעבוד בחריצות וידע למה הוא עמל, ישב השני במסיבת רעים כל הימים; שתה לשכרה ולא זכר את דברי הפקודה, אשר פקד עליו המלך. וכאשר הזכירו אותו את חובתו ענה ואמר: עוד יש פנאי לדבר, לכשאתפָנה אעסוק במלאכתי, לי נקלה העבודה ואוכל לעשות בזמן קצר מה שאחרים יעשו במשך ימים רבים. כה עבר וחלף יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, ירח אחר ירח; והנה כלתה השנה ולא נשאר אף שבוע ימים לעשות במלאכה, יתחלחל הצייר כל עוד כתליו ריקים כביום טוחם בסיד, וכתלי חברו כבר מכוסים בציורים נפלאים, כל ציור שונה מחברו, כל אחד תבניתו שונה מחברו, ואף־על־פי־כן הם מתאחדים יחד לחטיבה אחת ולמעשה אמנותי אחד. שלושה ימים ושלושה לילות ישב וחשב, מה לעשות ובמה למלא את כתליו בזמן קצר; ולפתע הבריק רעיון במוחו ויקפוץ וידלג מרוב שמחה. הוא לקח ששר נפלא וימשח בו את חלקת כתליו, והיו פניהם כפני ראי ועלה בפעם אחת כל חלקו היפה של חברו גם בחלקו הוא…

ויהי ביום הכֶּסֶא ויתאספו המלך והשרים, החורים והסגנים ורבים מן קציני העם לחגוג חג חנוכת הפלטין. ותהי ההזמנה רבה; והמלך עצמו מפקח על ההכנות הגדולות, והוא וראשי פקידיו הולכים מחדר לחדר ומאולם לאולם, ויהי בבואם אל האולם הגדול, עמדו בראשונה בחלקו של האמן המתמיד ויתפלאו לראות את הציורים הנפלאים. לא היו כמותם ליופיו לתבנית, וחיים הם מכל צד ומכל עבר. ויצו המלך להרים את הוילון, לראות מה עשה האמן השני, והנה כציורים הללו ממש גם על הכתלים ההם: רגל מול רגל, כנפים מול כנפים, ראש מול ראש, הכל כמו תאומים יחד. וידע המלך את אשר עשה האמן הזה, ולא דיבּר נגדו, וגם הלל את מעשיו, שהשכיל לעשות כמעשה חברו בלי שנוי. ויהי כאשר נתנו השכר לשני האמנים, ציוה המלך להביא הרבה ארנקים מלאים דינרי־זהב ויריקם בחלקו של האמן הראשון ויברקו, ונראה ברקם גם מהעבר השני ואמר לו: לך, קח שכרך בגבולך!

הָצַּיָד וְהַצִּפּוֹר    🔗

ויהי בארץ כוש ציד אחד, והוא היה חכם בעיניו ולא נשמר מכל רע, כי בטח בעצמו ובמזימות לבו, והוא ידע גם לתפוש גם לבות בני־אדם אחרים ויאמינו בו, ויחשבוהו לאיש נבון ומשכיל. ויבואו אנשים לשאול בעצתו בכל מעשה וענין, והוא הורה לכּל ככל אשר נפל בפיו. ואם בא הדבר כאשר אמר, אז הלל בעצמו את עצתו הטובה; ואם נכשל זה, אשר שמע בקולו, עוד הזיד הצייד להוכיחו על פניו, כי לא הבין בדריו לאשורם, ועל כן באה הרעה עליו.

ויהי היום ויצא השדה, כטוב לבו עליו, ובידו עלה לצוד צפור יפה אחת, והצפור היתה יודעת בלשון בני־אדם, ותפתח פיה ותאמר לציד: ראה, הנני בידך, אבל מה אני ומשקל גופי – אם תמכרני, יתנו לך עבורי רק כסף מעט; ואם תאכלני, בשרי לא ינעם לך; והיה אם תאמר להחיותני ולשימני בסוגר ולהראותני לבני־אדם במחיר, חי נפשי, אם לא ארגל בך ואספר את כל מחשבותיך לאחרים ואגלה לשודדי־ליל את אשר טמון בחדרך; תחת זה, אם שלח תשלח אותי לנפשי ואשוב אל עמי ואל מולדתי בשמי מרום, אלמדך בשכר זה שלוש חכמות, אשר תהיינה נר לרגליך תמיד, והשומע גם על אחת מהן יראה ברכה, אשר שוה היא כמאה צפורים כמוני היום. ויתפלא הצייד על חכמת הצפור ויאמר לו: נכון אני לעשות כדבריך ולתת לך חופשה, אם תלמדיני בטרם אשלחך את אשר אמרת עתה. ותען הצפור ותאמר: ומה אעשה, אם רמה תרמה אותי והחזק תחזיק בי, אחרי אשר אגלה לך את מועצותי? הישבע לי, כי עשה תעשה כהבטחתך ולא תהיה בי ידך אחרי אשר אלמדך מושכלותי. וישבע לה הצייד, כי לא יבגוד בה, במלמדו להועיל.

ותאמר הצפור אליו: שב על שורש אילן כרות ושמע אל מוסרי, אשר אורך, והיה לך למשמרת. וישב הצייד על שורש־האילן ויקח את הצפור על ברכיו. ותפתח היא את פיה ותורה את האדם המקשיב לקולה ותאמר: ראשית כל, שים על לבך, כי אם תעשה מעשה בחייך ואין להשיב עוד, אל תינחם אחרי־כן, וזה ללא הועיל; וזאת שנית, אם יאָמר ויסופר לך דבר, שרחוק הוא מן המציאות, אל תהיה קל בדעתך לתת אמון בו; ושלישית אני מיעצתך, הוסיפה לאמור: למקום שלא תוכל לעלות מעצמך, כי נשגב ממך, אל תטפס ואל תעש דבר יותר מכוחך, כי כשול תּיכשל. וישמע הצייד לכל הלקחים הטובים האלה, ויאמר לעצמו, חכמה מאד היא הצפור, וישאלה לאמור: ויותר אין בפיך להורותני? הוציאי־נא עוד מחכמתך אלי ואודך, ותאמר הצפור: ידעתי עוד דבר אחד, אבל שלחני לנפשי, כאשר נשבעת לי ממקודם באמרי פיך, ואז אגלה אותו לך. ויעש הצייד כן ויתיר אותה מיד ממאסרה וישלחה מאתו. ותּעף הצפור אל ראש אילן גדול ותשב עליו ותקרא משם בקול גדול אל הצייד: אוי, אדם פתי, איך שילחתני מאתך, ואתה לא ידעת, כי בלב מין תפור כמוני גדלה מרגלית אחת טובה, שאין כמוה בכל העולם וגם בכתרי מלכים לא תמצאנה, וינחם הצייד על אשר שלח מטמון זה מידו, ויחל לטפס על האילן ולעלות מענף לענף, להשיג שוב את הצפור, ויפול לארץ וישבור את רגליו. ותצחק עליו הצפור ותאמר: ראה עתה, כי כּנים כל הדברים, אשר לימדתיך בפי. אמרתי לך, כי לא תינחם אחרי כל מעשה אשר תעשה, ואתה פתחת אותי ממאסרי והתחרטת תיכף על זה. שנית, הן הזהרתיך, לאמור, שאל תאמין, אם יספרו לך דבר רחוק מן המציאות, ובסכלותך האמנת לי ולשיחתי, כי גדלה באמת מרגלית כמו זו בלבי, ואין כזאת בשמים ובארץ. ושלישית הוספתי ליעצך, שלא תעשה דבר יותר מיכולתך, ואתה, בן־אדם הולך על שתים, הנך מטפס על עצים ותאמר לצוד בידך צפור־שמים. ותרחף הצפור במרחבי עולם ותעזוב את הצייד לנפשו…

מִמִּשְׁלֵי בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָּן    🔗

א: הַזְּאֵב וְהַשֶׂה

זאב אחד הלך בימי קיץ לשבור צמאונו במימי נהר רחב, וישא את עיניו וירא והנה שה אחד רך עומד על שפת הנהר ממולו ומלקק בלשונו את המים, ויגער בו ויקרא: מה לך, כי באת הנה ועכור מימי, לי הנהר אני עשיתיו וכל נפש באדמה לא תזיד לבוא ברשותי. ויען השה בתום־לבבו: מלכי ואדוני, חלילה לי לעכור המים ורק לצמאי אשתה; ואם רע הדבר בעיניך, אשוב על עקבי; וחי אלהים, אם אוסיף לבוא הנה ולקחת משׁלך. ויחר אף הזאב ויאמר: מי אתה ומה אתה, כי תדבר באזני ולא תירא ולא תפחד מהדר גאוני. הטרם תדע, כי אין כל בריה יכולה לעמוד נגדי: ענה השה דברי השקט ויאמר: ידעתי כוחך כי רב וכי תוכל לאכלני חיים, ומה אני כי יחרד עלי מלכי, וימלאו נחירי הזאב קצף ויקרא: מי שמע כזאת, כי זאב וטלה ירעו יחד? גם אתה גם אביך ואבי־אביך מרדו בי ולא נתתם לי כבוד ראוי; לא זאב יקראוני, אם תוסיף לראותי עד עולם. ויך את השה האילם ויפשוט את עורו ויאכל את בשרו וישת אחר־כך מן המים לבדו. לא די לעריץ כי יאכל את בשר רעהו, כי עוד ידון עמו בדבר שפתים.

ב: פִּי שְׁנַיִם

היה כלב נאמן אחד, שמצא טובו אצל אדונו, ולא ידע עוולה. והנה החל להתרועע עם כלבים אחרים מושחתי־המידות וילמד ממעשיהם. ויהי היום וירא בבית בעליו חתיכת גבינה, ויחמוד אותה ויקחה בפיו ויתגנב וילך לתור לו מקום ועבר אל הנחל, ששם יאכלה בלי מחריד. ויהי בעוברו על הגשר, ראה את צל הגבינה אשר בפיו במים ויחמוד גם אותו ויאמר: טובים השנַים מן האחד! וישת עצות בנפש ויכוף את ראשו לבלוע גם את הגבינה אשר במים; ובפערו את פיו ובהוציאו לשונו נפלה הגבינה אשר לו, ויקפוץ אחריה להרימה, ויבוא במצולה ויטבע.

אחרי שלושה ימים הגיעה נבלתו אל החוף ויוָדע לאדונו ויתאבל עליו ימים רבים, ולא ידע כי מת בעוונו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!