מַדּוּעַ זֶה תַּחַת יָרֵחַ
אֵין אִישׁ בִּמְנת חֶלְקוֹ שָׂמֵחַ?
בַּאֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ תִּבְחַל נַפְשֵׁהוּ
בַּעֲבוּר הִתְאַוֹּת אֵת אֲשֶׁר לְרֵעֵהוּ!
כֵּן קִנֵּא שׁוּעָל בַּזְּאֵב פַּעַם אַחַת.
בִּתְשֻׂמֶת-יָדוֹ לֹא מָצָא עוֹד נַחַת
וּבַלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל נַפְשׁוֹ קָצָה;
בִּבְשַׂר צִפּוֹר וּבְשַׂר אֶפְרֹחַ
לֹא מָצְאָה עוֹד רֵיחַ נִיחֹחַ
וּבְשַׂר צֹאן וּכְבָשִׂים לֶאֱכֹל חָפֵצָה.
עַל כֵּן אָמַר לַזְּאֵב: אָחִי וְרֵעַ!
הֵן כִּי דַּל חֶלְקִי גַּם אַתָּה יוֹדֵעַ,
אֲנִי אָבוֹא כַּגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת
לַחְתּוֹף בְּעָמָל רַב לִי עוֹף כַּזֶּרֶת,
אַתָּה כַּגִּבּוֹר נֶאְדָּר בַּכֹּחַ
תִּקַּח לָךְ מִבְחַר הַצֹּאן לָקֹחַ,
הוֹרֵנִי אֵפוֹא חַיַּת יָדֶךָ
וּבְיֹשֶר לֵבָב תָּמִיד אוֹדֶךָ".
טוֹב! עָנָה הַזְּאֵב – הֵן בָּזֶה הַלַּיִל
מֵת אֶחָד מֵאַחַי (זִכְרוֹ לִבְרָכָה!)
בּוֹא אֵפוֹא עִמָּדִי וֶהְיֵה לְבֶן חַיִל,
אַלְבִּישְׁךָ עוֹרוֹ וַאֲלַמֵּד אוֹתָכָה
אֵיכָכָה
תַּחְתֹּף מֵהָעֵדֶר שֶׂה עֵז וָאַיִל.
וַיִּלְבַּשׁ הַשּׁוּעָל עָלָיו עוֹרֵהוּ,
וַיִּצֹּר בִּלְבָבוֹ תּוֹרַת מוֹרֵהוּ;
כִּמְעַט כִּלָּה לִלְמוֹד תּוֹרָתוֹ
וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵדֶר לִקְרָאתוֹ.
וַיָּרָץ הַמִּתְחַפֵּשׂ בַּחֲמַת רוּחַ
וַיְזָרֶה אֵימָה וּרְתֵת אֶל כָּל רוּחַ.
הָעֵדֶר נָפֹץ כִּי אֲחָזוֹ פַּחַד,
הָרֹעִים, הַכְּלָבִים בָּרְחוּ גַּם יַחַד,
וּלְשָׁלָל לַשּׁוֹדֵד כִּבְשָׂה נִשְׁאָרָה,
לָנוּס עַל נַפְשָׁהּ כֹּחַ לֹא עָצָרָה
וּבְכַף הַשּׁוּעָל בָּאָה וַתִּתָּפֶשׂ,
אַךְ פִּתְאֹם שָׁמַע קוֹל שֶׂכְוִי מִנֶּגֶד
וַיְמַהֵר וַיִּתֵּן לַכִּשְׂבָּה חֹפֶשׁ,
הִתְפַּשֵּׁט עוֹר הָזְּאֵב, הִשְׁלִיךְ הַבָּגֶד,
וַיָּרָץ לַשֶּׂכְוֵי וּרְצָחוֹ נָפֶשׁ.
עַל יַד הַלִּמּוּד שֶׁבַעחֲזָקָה יַד הַטֶּבַע.