מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שלמה המלך והאדרת המעופפת

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶך וְהָאַדֶּרֶת הַמְעוֹפֶפֶת / ח"נ ביאליק

א. תּוֹכַחַת הָרוּחַ

וּשְׁלֹמֹה מוֹשֵׁל בְּכֹל-הָאָרֶץ, בַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם וְגַם בְּכַנְפֵי הָרוּחַ. וְאלֹהִים נָתַן לִשְׁלֹמֹה אַדֶּרֶת פְּלָאִים, אֲשֶׁר יִנָּשֵׂא בָהּ עַל כַּנְפֵי רוּחַ, וְשׁוֹטֵט עִמָּהּ כַּצִפּוֹר אֶל כָּל-מָקוֹם אֲשֶׁר יְהִי עִם לִבּוֹ לָלֶכֶת. וְהָאַדֶּרֶת גְּדוֹלָה מְאֹד, אַרְבָּעִים מִיל אָרְכָּה וְאַרְבָּעִים מִיל רָחְבָּהּ, כֻּלָּהּ מֶשִׁי יָרֹק, מַעֲשֵׂה אֶרֶג-זָהָב וְעָלֶיהָ רִקְמַת תַּבְנִית כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: צֶמַח הַשָּׂדֶה וְחַיַת הָאָרֶץ, עוֹף הַשָּמַיִם וּדְגֵי הַיָּם. וְאַרְבָּעָה שָׂרִים מֻפְקָדִים עַל הָאַדֶּרֶת לְאַרְבַּע כַּנְפוֹתֶיהָ: אָסָף בֶּן-בֶּרֶכְיָה שַׂר לִבְנֵי הָאָדָם, וּרְמִירַט שַׂר לִבְנֵי הַשֵׁדִים, וְאַרְיֵה שַׂר לְחַיַת הַשָּׂדֶה, וְנֶשֶׁר שַׂר לְעוֹף כָּנָף. וְעָלָה שְׁלֹמֹה וְיָשָׁב עַל כִּסְאוֹ, וְכֹל-שָׂרָיו ועֲבָדָיו וְגִבּוֹרֵי חֵילוֹ יַעֲלוּ עִמּוֹ, עַם רַב מְאֹד וְהִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כְּמִשְׁפָּטָם. אָז יְצַוֶּה שְׁלֹמֹה עַל הָרוּחַ לֵאמֹר:

בֹּאִי רוּחַ וּשְׂאִי!

וְהִתְנַשְּׂאָה הָאַדֶּרֶת בָּרוּחַ, הִיא וְכָל-הַכְּבֻדָּה אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ, וְשָׁטָה בָרָקִיעַ אֶל כָּל-אֲשֶׁר יֹּאמַר הַמֶּלֶךְ, וְעָפָה מִמַּעַל לַאֲרָצוֹת וְיַמִּים וְעָבְרָה עַל פְּנֵי יְעָרוֹת וּמִדְבָּרוֹת וּלְכֹל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ יַטֶּנָּה. וְאָכַל אֶת- לֶחֶם הַבֹּקֶר בְּדַמֶּשֶׂק, בִּקְצֵה הָאָרֶץ מִזֶּה, וְאֶת-לֶחֶם הָעֶרֶב בְּמָדַי, בִּקְצֵה הָאָרֶץ מִזֶּה.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּשָׁט הַמֶּלֶךְ בָּאַדֶּרֶת וְכֹל-שָׂרָיו ועֲבָדָיו עִמּוֹ, וַיִּתְנַשֵׂא כַּנֶּשֶׁר לִמְרוֹמֵי רָקִיעַ וְהַשּׁמֶש זָרְחָה עָלָיו בְּכָל-זָהֳרָה וּכְבוֹדָהּ. וַיַּשְׁפֵּל לִרְאוֹת וְהִנֵּה הָאֲדָמָה אֲשֶׁר מִתַּחַת הוֹלֶכֶת וּקְטַנָּה, עַד הֶיוֹתָהּ כִּדְלַעַת בְּעֵינָיו. וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ מְאֹד וַיֹּאמַר:

“הַיֵשׁ כָּמוֹנִי מֶלֶך חָכָם וְנָבוֹן בְּכֹל-הָאָרֶץ!”

הַדָּבָר יָצָא מִפִּיו, וְהָרוּחַ הִתְנַדְנֵדָה, וַיִּנָּעֲרוּ מֵעַל הָאַדֶּרֶת עֲבָדִים רַבִּים, וַּיִחַר לַמֶּלֶךְ מְאֹד וַיִּצְעַק בַחֲמָתוֹ:

שׁוּבִי הָרוּחַ!

וַתַּעַן הָרוּחַ:

“לֹא, כִּי אַתָּה שׁוֹב תָּשׁוּב עַד אֱלֹהֶיךָ וְלֹא יָרוּם לְבָבֶךָ.”

וַיִּכָּלֵם שְׁלֹמֹה מִדִּבְרֵי הָרוּחַ, וַיָּכָף רֹאשׁוֹ וַיִּדֹּם.

ב. מַחְשְׁמָה מַלְכַּת הַצְפַרְדְּעִים

וַתָּשָׁט הָאַדֶּרֶת עוֹד יוֹם תָּמִים וַתַּעֲבֹר עַל נַחַל וּצְפַרְדְּעִים מְקַפְּצוֹת עַל שְׂפַת הַנָּחַל. וַיִּשְׁמַע שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה צְפַרְדֵעַ אַחַת קוֹרֵאת לְרֵעוֹתֶיהָ בַחֲרָדָה:

“מַהֵרְנָה אַחְיוֹתַי, וְהַסְתַּתֵּרְנָה בַנַּחַל בְּתוֹךְ קָנֶה וָסוּף, פֶּן יֵרְדוּ עֲלֵיכֶן צִבְאוֹת שְׁלֹמֹה וְהִשְׁחִיתוּ בָּכֶן רָב.”

וַיִּחַר אַף הַמֶּלֶךְ וַיִּצְעַק לָרוּחַ:

רְדִי הָרוּחַ!

וַתּוֹרֶד הָרוּחַ אֶת הָאַדֶּרֶת אַרְצָה. וַיְצַו שְׁלֹמֹה וַתַּעֲלֶינָה אֵלָיו הַצְפַרְדְּעִים וַתַּעֲמֹודְנָה לְפָנָיו.

וַיֹּאמֶר לָהֶן הַמֶּלֶךְ בְּזָעַף:

“מִי הִיא זֹה וְאֵי-זֹה הִיא אֲשֶׁר מְלָאָהּ לִבָּהּ לְדַבֵּר בְּצִבְאוֹתַי כָּזֹה וְכָזֹאת?!”

וַתֵּצֵא צְפַרְדֵעַ אַחַת וַתַּעַן: אָנִי!

וַיִּחַר לַמֶּלֶךְ מְאֹד עַל עַזוּתָהּ וַיֹּאמֶר לְיַסְּרָהּ. וְאוּלָם כָּלָא אֶת-רוּחוֹ בְּרָב-כֹּחַ וַיִּשְׁאַל:

וְלָמָּה דִבַּרְתְּ כָּזֹאת עַל גִּבּוֹרֵי חֵילִי?

וַתַּעַן הַצְּפַרְדֵעַ: כִּי יָרֵאתִי, פֶּן יָבֹאוּ מַחֲנֶיךָ וְהִשְׁבִּיתוּ אוֹתָנוּ מִשִּׁירָתֵנוּ לֵאלֹהִים וְהֵעִירוּ עָלֵינוּ אֶת-חֲמָתוֹ.

וַיִּלְעַג הַמֶּלֶך וַיֹּאמַר: הֲגַם הַצְפַרְדְּעִים בַּמְשׁוֹרְרִים לֵאלֹהִים?

וַתִּשָׂא הַצְּפַרְדֵעַ רֹאשָׁהּ וַתַּעַן: רַב חֶלְקֵנוּ מֵחֶלְקְךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ! שִׁירָתְךָ כַּמָּה הוּא? חֲמִשּׁה וָאָלֶף! וַאֲנַחְנוּ כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה לֹא תָמוּשׁ שִׁירָה מִפִּינוּ!

וַיַּשְׁפֵּל הַמֶּלֶךְ את-קוֹלוֹ וַיִּשְׁאַל בְּנָחַת: וְלָמָּה דִבַּרְתְּ אַתְּ כָּזֹאת מִכָּל אַחְיוֹתָיִךְ?

וַתַּעַן הַצְּפַרְדֵּעַ: כִּי מַלְכַּת הַצְפַרְדְּעִים אָנֹכִי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ!

“וּמַה-שְׁמֵךְ?”

“שְׁמִי מַחְשְׁמָה!”

וַיּוֹסֶף הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: עוֹד אַחַת אֶשְׁאָלֵך, מַחְשְׁמָה, הֲלֹא תְשִׁיבִינִי…

וַתֹּאמֶר הַצְּפַרְדֵעַ: לֹא נָכוֹן הַדָּבָר, כִּי יֵשֵׁב הַשּׁוֹאֵל על הַכִּסֵּא וְהַנִּשְׁאָל עַל הָאָרֶץ. שָׂאֵנִי וְהוֹשִׁיבֵנִי עַל כַּף יָדֶךָ, אַחֲרֵי כֵן אֶעֱנֶה עַל כָּל-שְׁאֵלוֹתֶיךָ.

וַיִּשְׂחַק הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ חֶפְצָהּ, וַיְרִימֶנָּה וַיּוֹשִׁיבֶנָּה עַל כַּף יָדוֹ וַיִּתְּנֶנָּה לְעֻמַּת פָּנָיו, וְאַחַר שָׁאַל וַיֹּאמַר:

“הָגִידִי-נָא לִי, מַחְשְׁמָה מַלְכַּת הַצְפַרְדְּעִים, הֲיֵּשׁ גָּדוֹל מִמֶּנִּי בְּכֹל-הָאָרֶץ?”

וַתֹּאמֶר הַצְּפַרְדֵעַ: יֵשׁ וָיֵשׁ!

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: וּמִי הוּא?

וַתַּעַן הַצְּפַרְדֵעַ: אָנִי!

וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ: וּבַמֶּה גָּדַלְתְּ מִמֶּנִּי?

וַתַּעַן: לוּלֵא גָדַלְתִּי מִמְּךָ, כִּי עַתָּה לֹא שְׁלָחֲךָ אֱלֹהִים הֵנָּה לָשֵׂאת אוֹתִי עַל כַּפֶּיךָ.

וַיִּחַר אַף הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּשְׁלִיכֶנָּה אַרְצָה וַיֹּאמַר:

“אִי בַּת רֶפֶש וִילִידַת בִּצָּה! הֲטֶרֶם תֵּדְעִי מי אָנֹכִי? הֲלֹא אֲנִי שְׁלֹמֹה בֶּן-דָּוִד מֶלֶך בִּירוּשָׁלַיִם!”

וַתַּעַן הַצְּפַרְדֵעַ: לֹא, כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב, וּמַה–יִתְגָּאֶה אֱנוֹשׁ רִמָּה?

וַיֵּבוֹשׁ שְׁלֹמֹה מִדִּבְרֵי הַצְּפַרְדֵּע וַיִּפֹּל על פָּנָיו אַרְצָה.

ג. בְּאַרְמוֹן הַפְּלָאִים

וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וַתָּרָם הָאַדֶּרֶת מֵעַל הָאָרֶץ, וַתִּשָׂא אֶת-שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְמָעְלָה, והַצְּפַרְדֵּע עוֹדֶנָּה קוֹרֵאת אַחֲרָיו מִתָּחַת:

“לֵךְ לְשָׁלֹום, אַךְ זְכוֹר אֶת-בּוֹרַאֲךָ וְאַל תִּתְגָּאֶה!”

וַתָּשָׂט הָאַדֶּרֶת הָלְאָה, וַתַּעֲבוֹר עַל אֲרָצוֹת וְיַמִּים, וַתְּהִי בֵין הַשָּמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ עֲשָׂרָה יָמִים וְעֲשָׂרָה לֵילוֹת. וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּבֵּט הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָרְצָה וַיַּרְא וְהִנֵּה אַרְמוֹן גָּבֹהַ מִתְנַשּׂא מִן הָאָרֶץ. וְהָאַרְמוֹן מְפֹאָר מְאֹד, כֻּלּוֹ בָּנוּי זָהָב, עַמּוּדָיו וּכְתָלָיו וְגַגּוֹ כֻּלָּם זָהָב טָהוֹר.

וַיִּשְׁתָּאֶה שְׁלֹמֹה לַהֲדַר הָאַרְמוֹן וַיִּתְאַו לִרְאוֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לָרוּחַ:

רְדִי הָרוּחַ!

וַתֵּרֵד הָאַדֶּרֶת אַרְצָה. וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִרְאוֹת אֶת-הָאַרְמוֹן וְהַשַׂר אָסָף בֶּן-בֶּרֶכְיָה הוֹלֵךְ עִמּוֹ. וַיִּרְאוּ אֶת-הַמָּקוֹם מִסָּבִיב וְהִנֵּה הוּא שָׁמֵם, עָלָה כֻלוֹ עִשְּׂבוֹת שָׂדֶה וּדְשָׁאִים גְּבוֹהִים, וְאֵין מִשְׁעוֹל וְאֵין נָתִיב. וַיַּעַל רֵיחַ הָעֵשֶׂב בְּאַפָּם וַיְהִי כְּרֵיחַ גַּן-הָעֵדֶן הַנִּיחֹחַ, וַיֶּעֱרַב לָהֶם מְאֹד. וִיּוֹסִיפוּ לָתוּר אֶת-הָאַרְמוֹן מִסָּבִיב וַיְבַקְשׁוּ פֶּתַח וּמָבוֹא בְכָל-הָאַרְמוֹן וְלֹא מָצָאוּ, וַיִּשְׁתָּאוּ לוֹ מְאֹד, וַיְהִי בְעֵינֵיהֶם כְּחִידָה סְתוּמָה. עוֹד הֵם מִתְבּוֹנְנִים בָּאַרְמוֹן וְשַׂר הַשּׁדִים עָלָה עַל הַגַּג וַיִּמְצָא שָׁם נֶשֶׁר גָּדוֹל וְזָקֵן מְאֹד, וְהוּא רוֹבֵץ עַל אֶפְרוֹחָיו, וַיָּשָׁב וַיָּגֵּד אֶת-הַדָּבָר לַמֶּלֶךְ, וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׂר-הָעוֹף, וַיָּבֵא אֶת הַנֶּשֶׁר הַזָּקֵן וַיַּצִיגֵהוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיִּפְתַּח הַנֶּשֶׁר פִּיו וַיְזַמֵּר שִׁיר תְּהִלָּה לֵאלֹהִים וְאַחַר הִשְׁתַּחֲוָה לַמֶּלֶךְ וַיְבָרְכֵהוּ לְשָׁלוֹם.

וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁנוֹתָיו.

וַיַּעַן הַנֶּשֶׁר: שְׁמִי אַלְעֲנָד וּשְׁנוֹתַי שְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה.

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶך:

“אוּלַי יָדַעְתָּ אוֹ שָׁמַעְתָּ, אִם יֵשׁ מָבוֹא לָאַרְמוֹן הַזֶּה – הַגִּידָה לִי אַיֵהוּ?”

וַיַּעַן הַנֶּשֶׁר:

“חֵי נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם יָדָעְתִּי; וְאוּלָם אָח יֵשׁ לִי, וְהוּא זָקֵן מִמֶּנִּי מָאתַיִם שָׁנָה וּשְׁמוֹ אַלְעוֹף, שְׁאַל אוֹתוֹ, אוּלַי יֵדָע. הִנֵּה הוּא יוֹשֵׁב עַל הַגַּג בַּמַּעֲלָה הַשּׁנִיָּה.”

וַיָּשָׁב הַנֶּשֶׁר לִמְקוֹמוֹ וְאָחִיו הַזָּקֵן מִמֶּנּוּ הוּבָא תַּחְתָּיו. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ:

“אוּלַי יָדַעְתָּ אוֹ שָׁמַעְתָּ, אַיֵּה מְבוֹא הָאַרְמוֹן?”

וַיַּעַן גַּם הַנֶּשֶׁר הַשֵּנִי כְּדִבְרֵי הָרִאשׁוֹן וַיֹּאמַר:

“חֵי נַפְשִׁי וְנַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם יָדָעְתִּי; וְאוּלָם אָח גָּדוֹל יֵשׁ לִי וְהוּא זָקֵן מִמֶּנִּי אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים, וּשְׁמוֹ אַלְתַּעֲמָר, שְׁאָלֵהוּ וְיַגֵּדְךָ, כִּי חָכָם הוּא וְיוֹדֵעַ כָּל. הִנֵּה הוּא יוֹשֵׁב עַל הַגַּג בַּמַּעֲלָה הַשּׁלִישִׁית.”

וַיָּשָׁב גַּם הַנֶּשֶׁר הַזֶּה לִמְקוֹמוֹ וְשַׂר הָעוֹף הָלַך לָקַחַת אֶת-הַנֶּשֶׁר הַשְּׁלִישִׁי, וְהוּא הַיָּשִׁישׁ מִכֻּלָּם, וְכָבֵד מְאֹד וְלֹא יָכֹל לָעוּף מִשּׂיבוֹ, וַיִּשּׂאֵהוּ שַׂר הָעוֹף עַל כְּנָפָיו וַיְבִיאֵהוּ לִפְנֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ:

“הֲיָדַעְתָּ אִם שָׁמַעְתּ, אַיֵּה הַמָּבוֹא לָאַרְמוֹן הַזֶּה?”

וַיַּעַן הַנֶּשֶׁר הַיָּשִׁישׁ בְּקוֹל רָצוּץ וַיֹּאמַר:

“חֵי נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם יָדָעְתִּי וְאִם רָאִיתִי מֵעוֹדִי. וְאוּלָם אָבִי הַזָּקֵן הִגִּיד לִי, כִּי אָכֵן הָיֹה הָיָה מָבוֹא לָאַרְמוֹן, וּמְקוֹמוֹ בַּמְּעָרָה מִתַּחַת לָאָרֶץ מַעֲרָבָה, וְאוּלָם הֶעָפָר כִּסָּהוּ מֵרֹב יָמִים וַיִּסְתְּמֵהוּ, וְעַתָּה יַחְפֹּר נָא הַמֶּלֶךְ שָׁם, אוּלַי יִמְצָא.”

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ עַל הָרוּחוֹת וְעַל הַשֵׁדִים וַיַּחְפְּרוּ סְבִיבוֹת הָאַרְמוֹן, בַּמָּקוֹם אֲשֶר אָמַר הַנֶּשֶׁר הַיָּשִׁישׁ, וַתִּמָּצֵא בָּאֲדָמָה דֶלֶת בַּרְזֶל, אֲשֶר אֲכָלַתָּה הַחֲלֻדָּה מֵרֹב יָמִים, וּמַנְעוּל כָּבֵד עַל הַדֶּלֶת וּכְתֹבֶת עַל הַמַּנְעוּל לֵאמֹר:

“דְּעוּ בְנֵי אָדָם, כִּי בָאַרְמוֹן הַזֶּה יָשַׁבְנוּ שָׁנִים רַבּוֹת, וַנֵּרֶא בְטוֹבָה וַנִּשְׂבַּע תַּעֲנוּגִים. וּבְבֹא עָלֵינוּ הָרָעָב וַנִּטְחַן אֶת-הַפְּנִינִים כְּחִטִּים – וּלְלֹא הוֹעִיל! אָז עָזַבְנוּ אֶת-חֵילֵנּוּ לַנְּשָׁרִים וַנְּצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר: כִּי יִשְׁאַלְכֶם אִישׁ עַל הָאַרְמוֹן וַאֲמַרְתֶּם: בָּנוּי מְצָאנוּהוּ – וַנִּשְׁכַּב עַל הָאָרֶץ וַנָמָת.”

וַיִּשְׂאוּ שְׁלֹמֹה וַאֲנָשָׁיו אֶת-עֵינֵיהֶם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וַיִּּמְצְאוּ כָתוּב לֵאמֹר:

אַל יָבֹא הֵנָּה בִלְתִּי אִם נָבִיא אוֹ מֶלֶך.

וַיִּמְצָא שְׁלֹמֹה בָּחוֹר אֲשֶר בַּקִּיר לִימִין הַדֶּלֶת אַרְגַּז זְכוּכִית וּצְרוֹר מַפְתְּחוֹת בּוֹ, אַרְבָּעָה בְּמִסְפָּר: מַפְתֵּחַ בַּרְזֶל, מַפְתֵּחַ נְחֹשֶׁת, מַפְתֵּחַ כֶּסֶף וּמַפְתֵּחַ זָהָב. וַיִּפְתַּח שְׁלֹמֹה אֶת-שַׁעַר הַבַּרְזֶל, וַיִּמְצָא שַׁעַר נְחֹשֶׁת, וַיִּפְתָּחֵהוּ גַם הוּא וַיִּמְצָא עוֹד שַׁעַר כֶּסֶף וְאַחֲרָיו שַׁעַר זָהָב. וַיְהִי בְּפִתְחוֹ אֶת-שַׁעַרהַזָּהָב, וַיָּבֹא אֶל אוּלָם גָּדוֹל וּמְרֻוָּח, וְהָאוּלָם קִירוֹתָיו בְּדֹלַח, וְעַמּוּדָיו זָהָב, רִצְפָתוֹ – בַּהַט וָשֵׁש, מַעֲשֵׂה תַשְׁבֵּץ, וְכִפָּתוֹ – לִבְנַת הַסַּפִּיר, כְּעֶצֶם הַשָּמַיִם לָטֹהַר, וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, כַּדְכֹּד וָשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, קְבוּעוֹת בָּהּ וּמְאִירוֹת כַּכּוֹכָבִים.

וַיַּרְא שָׁם אֶשְׁכּוֹל אַבְנֵי-חֵן תָּלוּי עַל הַקִּיר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת, כֻּלָּן גְּדוֹלוֹת כַּבֵּיצִים, אֵין בְּכָל-כִּתְרֵי הַמְּלָכִים מָשְׁלָן. וַיַּרְא עוֹד וְהִנֵּה בְתוֹך הָאוּלָם קֻבָּה קְטַנָּה עוֹמֶדֶת, וְהִיא מְעֻלֶפֶת פְּנִינִים כֻּלָּה וּרְצוּפָה מַרְגָּלִיוֹת יְקָרוֹת לְמִינֵיהֶן, וַיְהִי מַרְאֶהָ רַךְ וְעָנֹג מְאֹד, כְּמַרְאֵה שְׂפוֹת הֶעָבִים הַקְּטַנוֹת בְּחָוְרָן לִפְנוֹת הָעַרְבָּיִם.

וַיָּבֹא אֶל חֶדֶר אַחֵר אֲשֶר אֵין כָּל-חַלּוֹן וְצֹהַר לוֹ, ואֵין נֵר וּמָאוֹר בְּתוֹכוֹ, אַך אַבְנֵי אֵשׁ תַּגַּהְנָה חָשְׁכּוֹ וּמִלְאוּהוּ נְגֹהוֹת רַבּוֹת עֵרֶב רָב: נֹגַהּ אֲדַמְדַּם וִירַקְרַק ְולָבָן וּתְכֵלֶת וְחַשְׁמַל יַחְדָּו, וַתִּהְיֶינָה הָאֲבָנִים הַיְקָרוֹת מוּטָלוֹת בְּזָוִיּוֹתָיו כְּצִבּוּרֵי גֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת וְגֶחָלִים בּוֹעֲרוֹת בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ. וַיָּבֹא עוֹד אֶל חֶדֶר – וְהִנֵּה בְרֵכָה לָהּ בַּתָּוֶךְ, רְצוּפָה כֻלָּהּ אַבְנֵי בְּדֹלַח טָהוֹר וְעֵינָן כְּעֵין רַצֵי מַיִם זַכִּים, וּכְתַבְנִית דְּגֵי זָהָב מְשׁוֹטְטִים בְּתוֹכָם הֵנָּה וָהֵנָּה, וּשְׂפַת הַבְּרֵכָה מְשֻׁבֶּצֶת כֻּלָּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת. וַיָּבֹא אֶל חַדְרֵי כֶסֶף וְאֶל חַדְרֵי זָהָב וְאֶל חַדְרֵי כֶתֶם פָּז, וַיִּתְהַלֵּך מֵחֶדֶר אֶל חֶדֶר וְלֹא שָׂבְעוּ עֵינָיו מֵרְאוֹת.

וַיְהִי בְּבוֹאוֹ אֶל חֶדֶר אֶחָד, וַיַּרְא עַקְרַב כֶּסֶף רוֹבֵץ עַל הָרִצְפָּה – וַיִּבְעַט בּוֹ לְהֲסִירוֹ, וַתִּתְמוֹטֵט הָרִצְפָּה, וְרַגְלֵי שְׁלֹמֹה עָמְדוּ בַּבַּיִת אֲשֶׁר מִתַּחַת לָאַרְמוֹן, וַיִּמְצָא בוֹ חַדְרֵי חֲדָרִים שׁוֹנֵי בִנְיָה וְשׁוֹנֵי גִזְרָה, כְּלִילֵי תִפְאֶרֶת וְנֶהְדְּרֵי מַרְאֶה. וַיָּבֹא בָאַחֲרוֹנָה אֶל חֶדֶר גָּדוֹל אֶחָד אֲשֶׁר לִפְנֵי וְלִפְנִים, וְהוּא הַנֶּהְדָּר וְהַמְפֹאָר בְּכָל-הַחֲדָרִים, וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה בַּפֶּתַח וַיְהִי כְּחוֹלֵם, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה צֶלֶם אָדָם לְפָנָיו, יוֹשֵׁב עַל כִסֵּא שֵׁן, וּמַרְאֵהוּ כְּחַי, וְלוּחַ כֶּסֶף תָּלוּי בְּשַׁרְשֶרֶת זָהָב עַל צַוָּארוֹ, וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה לָגֶשָׁת אֵלָיו, וַיִּרְעַש הַצֶּלֶם פִּתְאֹם וְאֵשׁ וְעָשָׁן יָצְאוּ מִנְחִירָיו. וַיִּקְרָא שְׁלֹמֹה בַּשֵּם הַמְפֹרָשׁ, וַיִּפֹּל הַצֶּלֶם אַרְצָה פֶּגֶר מֵת.

וַיִּגַּשׁ שְׁלֹמֹה וַיָּסַר אֶת הַלּוּחַ מֵעל הַצֶּלֶם וַיִּמְצָא עָלֶיהָ כְתֹבֶת בְּשָׂפָה נַעֲלָמָה אֲשֶׁר לֹא יָדַע קְרֹא. וַיִּצֶר לוֹ מְאֹד, בִּרְאוֹתוֹ כִּי בְכָל-חָכְמָתוֹ הָרַבָּה, יֵש אֲשֶׁר יִּפָּלֵא גַם מִמֶּנּוּ דָּבָר, וַּיחַר לוֹ עַד מָוֶת.

עוֹדֶנּוּ מִתְעַצֵּב וְדוֹאֵג עַל הַדָּבָר וְהִנֵּה דֶלֶת נַעֲלָמָה נִפְתָּחָה פִתְאֹם בַּקִּיר וְעֶלֶם יְפֵה-תֹאַר הוֹפִיע, וַיִּגַּשׁ בַּלָּאט, וְקוֹל צְעָדָיו לֹֹא נִשְׁמַע, וַיִּקַּח בִּדְמָמָה אֶת הַלּוּחַ בְּיָדוֹ וַיִּקְרָא בְּקוֹל עָצֵב עַד מְאֹד אֶת-הַדְּבָרִים הַאֵלֶּה:

אֲנִי שֻׁדַד בֶּן עֲדַד עֶלְיוֹן הָיִיתִי לְמַלְכֵי אָרֶץ.

אֲרָיוֹת וְדֻבִּים פָּחֲדוּ מִמֶּנִּי וְהוֹדִי וּכְבוֹדִי מָלֵא עוֹלָם.

עַל אֶלֶף אַלְפֵי מְלָכִים מָלָכְתִּי, עַל אֶלֶף אַלְפֵי סוּסִים רָכַבְתִּי.

אֶלֶף אַלְפֵי גִּבּוֹרִים הָרַגְתִּי – וְאֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא יָכֹלְתִּי.

וּכְכַלּוֹת הָעֶלֶם לִקְרֹא וַיֵּאָנַח חֶרֶש וּרְסִיסֵי דִּמְעָה נוֹצְצוּ בְּעֵינָיו, וַיַּהֲפֹךְ פָּנָיו וַיָּשָׁב בִּדְמָמָה אֶל הַפֶּתַח אֲשֶׁר בָּא בוֹ וַיֵעָלַם. וַיְהִי כָּל-הֶחָזוֹן לִשְׁלֹמֹה כְּמַרְאֵה הַחֲלוֹם בְּהָקִיץ, וַיַּעֲמֹד מִשְׁתּוֹמֵם וּמַחֲרִיש עַד בּוֹשׁ, כִּי הָמָה לְבָבוֹ מְאֹד וּמִפִּיו נֶעְתְּקוּ מִלִים.

וַיָּשָׁב שְׁלֹמֹה אֶל בֵּיתוֹ, וְרֹאשׁ לוֹ כָפוּף, וּלְבָבוֹ נִכְנַע וְנִשְׁבָּר. וַתָּנַח עָלָיו מִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה רוּחַ עֶצֶב וְשִׁמָּמוֹן וַיְהִי קוֹרֵא בְמַר נַפְשׁוֹ:

הֲבַל הֲבָלִים, הַכֹּל הָבֶל!

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

בְּמֶרְחֲבֵי עִיר

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (זכרונות ויומנים)

יַעֲקֹב טִירַדִּין

תמוּנת ה“נגיד” הזה נקלטה בזכרוני ואני חושב בו לפרקים.

הוא היה איש מכובד, שוקל את דבריו ונוהג בעצמו דין תלמיד-חכם, אם גם עם-הארץ היה ביותר. אוהב היה להתפלל בקול ולהטעים כל מלה; ואם לא הבין מה הוא שׂח עם אלהים, בעלי-התפילה בודאי ידעוּ זה, והם גם הם תיקנו את הזמירות והאמירות לתפילת שחרית, מנחה וערבית וכן לכל מועדי השנה. כשרחץ את ידיו לסעודה וניגבן אחר זה היטב באלונטית והיה יושב על כסאו בראש השולחן ובצע את הפּת וטבל את החתיכה במלח, היה לו הרגש של כוהן העומד על יד המזבח. אין מקדש ומשכן בגולה, אבל הנגידים המה לוִיֵי העם. לא אחת היא אם אתה לובש כתונת-בד לבנה אך בערב-שבת לבד, או שעושה אתה כזאת פּעמַים או שלוש פעמים בשבוע. הבדל רב הוא אם במנעלים עקומים תצעד על הקרקע או מנעלים שחורים ומבריקים לרגליך. נפש האדם תרחב מבגדי-כבוד ומהדרת-כבוד.

יעקב טירדין עסק חליפוֹת במסחר יין-שׂרף ובמסחר הנוֹפת. מוּצלח לא היה במעשיו לרוב, ולפעמים גם היה מפסיד. אבל הוא גמר אומר להימנות בין הנגידים. ומי שעומד מעלה מי יוֹרידוֹ? הוא לא שׂחה בים-החיים, כי אם היה כפַסל החותך באבנים קשות ומתיגע ומתעמל. לא נקל לבנות בית יפה, לשכללוֹ בכלים נאים, להלביש את האשה חמודות ולקנות לה תכשיטין בכל פעם; לא נקל לתת צדקה ביד נדיבה, לעמוד בכל ענין של ציבור בשורה הראשונה ולהתחרות ב“קנית העליות” גם עם גבירים גדולים – ולהיות עם זה שומר אוצר כמעט ריק. את דבר הכתיבה לא ידע יעקב והיה מחשב ההכנסות וההוצאות הכל על-פּה; על כוח-זכרונו התפּלאו כל יודעיו. לרוב בני-אדם אין בעניני המסחר צד של איסור והיתר ואין גם זה נכנס לחוג של יראת-שמים; אבל יעקב נתן לבו לזה, שההן שלו יהיה הן והלאו שלו יהיה לאו. הוא היה שומע וּמאזין, לא אהב להתוַכּח, אבל כשהשיב על איזה דבר השיב בטעם. ביום לא היה פנוי; ועל משכבו בלילות היה צופה ומביט לעסקיו המסובכים והיה עמל לישר הדוּרים. הוא היה יוצר מן התוהוּ וּבלא “חומר קדוּם”; וכשהסתכל היטב ראה לעתים תהום לרגליו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.