לוגו
מידה נכונה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

דברי-נעילה בכינוס אינם יכולים להיות דומים לדברי-פתיחה או לדברים שבתוך הויכוח. מסורת היא בידינו, שצריך לסיים בטוב. בסוף מגילת-איכה נכפל הפסוק “השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם”, לשם גמר טוב. ואני עושה זאת לא כדי לכסות על הרע, אלא כדי לשמור על מידה נכונה.

גם אלה שאינם שומרי דת משתמשים בביטוי: הנס של הקמת המדינה. המאורע הזה הוא כל-כך גדול בתולדותינו ובחיינו וכל-כך חד פעמי, שהביטוי מפגר אחרי שיעור גדולתו. בלית-ברירה, אנו אומרים נס גדול היה פה. ואנו מכירים בנס זה שנתרחש לעמנו בשעה שתהום היתה פעורה לרגלינו והעם בכה למשפחותיו על אבדן שליש ממנו. עם קום המדינה ניתן לנו הוֹוה ממלכתי מתוקן ונפתחו לפני האומה סיכויי עתיד נורמאלי. אין ערוך להישג הזה.

אולם מחובתנו לראות גם את העקמומיות שבחיינו, את השחיתות ושאר החזיונות המסוכנים. וכשם שאסור לנו להיכשל בהלקאה עצמית יתרה, כך אסור לנו להיכשל בהמתקה עצמית. ההלקאה העצמית המופרזת מביאה לידי יאוש ולידי נטישת הארץ, ואילו ההמתקה העצמית מרדימה אותנו ואת מצפוננו. בעוד שאנו זקוקים לאי-מנוחה קדושה. וכך נקיי-הדעת עושים: מביטים אל היצירה הגדולה והפוריה, מטפחים אותה ומברכים עליה, ובה-בשעה אין מסירים עין מן הקלקלות והעיוותים, פשעי היחיד וחטאי-הציבור, – ומגנים אותם בכל לב. ראייה נכונה זו עשויה להביאנו לידי השקפה ומעשה מאונים ולידי עירנות גדולה.

השגנו גדולות בבטחון ובכלכלה, בחקלאות ובתעשיה, בים ובאויר, בחברה ובחינוך, אולם חיינו נתמלאו פגימות וליקויים. אי-אפשר שלא לראות את תרבות-הבידור המשתלטת עלינו. יש בידור בתיאטרון ובידור בספרות, בידור ביום ובידור בלילה. הוא מרגיל לקלות-ראש ומחשיד כל מה שהוא רציני וגרעיני. ואל נא יטעו בדברי. אוהב אני משחת-חיים, הומור ולצון, ובדיחה נאה במקומה, וצחוק מרבה בריאות. אך הכל תלוי בשיעור, במקום ובזמן. והאמת היא, כי בבידור יש רק לעתים רחוקות מכל אלה. לרוב הבידור הוא הא' והת'. אולם עולמנו חסד ייבנה ולא בידור. הבידור המוגזם והחולני משטיח את הנוער והוא אויב היצירה האמיתית.

גם הספרות העברית חוטאת. עובדה היא, שהספרות העברית היתה חלוץ-התחייה והמדינה העברית. היא לא רק השתוקקה אליה, אלא אף חוללה את נושא ההגשמה ואת העליה החלוצית. היא עשתה זאת באופן טבעי, מתוך כורח נפשי, כי לא יכלה אחרת. ביאליק כתב את השיר הלאומי “תחזקנה” וגם את “הבריכה”. האחד מוגבל בערכו. והשני הוא לדורי דורות. ואני בטוח, שביאליק לא עשה חציצה בנפשו היוצרת ולא עלה על דעתו לומר, שיר זה בא למלא תפקיד זה, ושיר אחר – תפקיד אחר. היתה בו ובסופרים אחרים אחדות פנימית אורגאנית. הכל מרוֹעה אחד ניתנו. ויש לשאול: מדוע אין הספרות בימינו ממלאת תעודה דומה בעם ובמדינה.

כשלעצמי, אינני מאמין בתביעות המוצגות לסופר: עשה כך או עשה כך. היצירה היא סוד. היא נוצרת מתוך התייחדות. שום ארגון לא יועיל לה. ואין הסופר יכול להעניק לנו אלא מה שטמון באוצרו ובמעמקי נפשו. היוצר יוצר לפי חוקי יצירה פנימיים. כל דחיקה בו עלולה לסלף את פרי סגולותיו. אבל כל סופר הוא בן לאומה, יציר תנאי חייה וצרכיה. אין הוא יכול לברור לו אומה, כשם שאינו יכול לברור גורל. יש היום הרבה כשרון ויכולת כתיבה, אך בחלק מן הספרות ניכרת תלישות, זרוּת, לפעמים זרות מדעת ומרצון. יש איזו חרשות לבת-קולה של האומה. ולכן אל נתפלא לעובדה, שמספר הקונים ספרות עברית אינו גדול מן המספר שהיה לפני קום המדינה. אי אפשר שלא לתלות את הסיבה בחוסר הקשר שבין רחשי הקורא ותוכן הספרות. כשאין הקהל מרגיש שום בשורה חדשה, אינו נוטה אוזן לנכתב ולנשמע. אפשר שגם באותו חלק של יצירה ספרותית יש הישגים, אך אין בהם קשב למעמקי העם ועל כן איננו מעורר בו קשב. אל נתמה איפוא אם מתגלגל לידינו שיר, שאותיותיו עבריות ותוכנו לועזי, ואפילו מתוקן השיר – לועזי הוא.

וראוי שנשים לב לתופעה לא-טובה זו.

חזיון רע אחר הוא השאיפה להישגיות בחברתנו. כל אדם רוצה להגיע למצב חמרי טוב ולבטחון בחייו. אולם ההישגיות אינה באה לספק צרכים ראשוניים, ואף לא שניים במעלה, אלא מעמד, סטאטוס. והלהיטות הזאת להישגיות כלכלית שורפת כל אידיאל אחר וכל ערך רוחני. כורח הוא להתריע על כך, לחנך, להשכיל את העם ולעשות את הכל כדי להחזיר את הערכים היסודיים לחיינו. כבר נרמז כאן על עבודה ערבית המשתלטת בחיינו ועושה אותנו לבעלי-אחוזה; היכולים אנו לתאר לעצמנו לאן החזיון הזה מוליך אותנו. הלא זה מסיג אותנו לאחור מבחינה לאומית ומוסרית ומסכן את עצם קיומנו. צורך חיוני הוא לצחצח את ערך העבודה העברית והעבודה העצמית ולהשרישה שוב בחיינו. זהו ערך ישן שהוא תמיד חדש.

רפה כוחנו גם כלפי הגולה. קול נשמע עכשיו ברמה: למדינת ישראל נשקפת סכנה לקיומה, ורק הגולה יכולה להגן עליה ועל בטחונה. ומנהיגי יהדות הגולה, ביחוד בארצות-הברית לא רק חדלים לראות את עצמם נחותים בהישארותם בגולה, אלא, להיפך, הם נעשו חשובים בעיני עצמם. אסור לנו להניח להכרה זו שתשתרש. חומרת היאבקותה של מדינת ישראל אינה מוסיפה משקל לנשארים בגולה אלא מפחיתה ממנו. האמת היא שקיומה של מדינת ישראל נותן טעם, בטחון ועוז ליהדות הגולה. וכל התיאוריה הזאת, המתחדשת עכשיו, שהגולה עתידה להתקיים, וצריכה להתקיים, בצד מדינת ישראל, היא כולה תעתועים. המושג “גולה יהודית” נשתנה בימינו תכלית שינוי. לשעבר, היו קיבוצים יהודים בגולה חטיבות אורגאניות. ואפילו היו מנהיגים ציונים שחשבו, שאפשר להעבירם כמו שהם לא"י. ואמנם חיי היהודים האלה היו מגובשים בדפוסים וביחודם. אנו מרדנו בהוויה יהודית גלותית זו, כי רצינו בריבונות. מה שאין כן יהדות אמריקה או אנגליה בימינו. הקהילות אינן אלא ארגונים, ואין בהן חיים יהודיים שלמים, אלא פגומים. ההתבוללות טורפת אותן מבפנים ומבחוץ. נישואי-התערובת מדלדלים את אבריהן. קהילות כאלו לא יתקיימו ברשות עצמן. רק מדינת-ישראל יכולה לתת להן טעם-חיים וזכות-קיום. מבחינת ההווה הקצר והצורך העראי תלויה מדינתנו בעזרת הגולה, אבל סופה להתחזק ולהיות בשורה לחלקי האומה בתפוצות. יש להפריך את הבטחון בעצמאותה של הגולה. כבני אדם יכולים היום היהודים לחיות טוב יותר במקומותיהם בגולה, וליהנות מתרבות נוחה ומטכניקה מפותחת, אבל כיהודים צפויה להם – וממילא גם לנו – חזות קשה מאד. התוכן הרוחני שלהם הולך ומתכווץ, ובלי התבלין הסודי של מדינת ישראל, יהיו חייהם טמועים או תפלים. מרכזיותה של מדינת-ישראל היא כורח היסטורי ומעשי כאחד.

עלינו לחתור לשלום עכשיו, מתוך ידיעה, שאין להשיג כל מה שרצוי ואף לא כל מה שמגיע לנו, את כל שבגדר האפשר. כי השלום ימלא לנו חסרונות רבים. אנו מחוייבים להיות ערים ודרוכים, לבקר את עצמנו ולא לנוח על זרי דפנה, אך גם לא לשקוע בהרשעת עצמנו או בביטול עצמנו. חזון המדינה נתגשם. השגנו הישגים ממלכתיים וחברתיים עצומים במשך שלושים שנים אלו. אך בדרך ההגשמה היו מעידות קשות ונליזוֹת חמורות. הן מאיימות עלינו בעיוות חזון-הדורות ובשיבוש מפעל-חיינו. חלילה להשלים עם כך. נעמוד על המשמר יומם ולילה. נעקור את העשבים השוטים בשדות חיינו. נשמור על רוח האומה ונבצרנה. נקרא לכל תושבי המדינה להמשך היצירה המגוונת של חיינו. וכסופרים, נהיה נאמנים לעצמנו ולתעודתנו.


  1. דברי נעילה בכינוס הסופרים העברים במלאת שלושים שנה למדינת ישראל.נתפרסמו ב“דף” גליון מ“ד, י”ז ניסן תשל"ח (24.7.7)  ↩