מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

טְרוּבָּדוּר

מאת: רחל המשוררת

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בלדה רוסית

טְרוּבָּדוּר הוֹלֵךְ שָׂמֵחַ

עַז הַשֶּׁמֶשׁ, צַח הַיּוֹם,

קַל צִלּוֹ שֶׁל עֵץ הַזַּיִת

וּסְלָעִים יָפִיקוּ חֹם.


בְּנָזִיר קוֹדֵר פּוֹגֵעַ

וְשׁוֹרֵר לוֹ: "אָב קָדוֹשׁ!

אִם תִּצְחַק וְאִם תִּבְכָּיָה,

סוֹף אֶחָד לְכָל אֱנוֹשׁ."


מְקַלְּסִים נִימֵי הַנֵּבֶל

אַהֲבָה וְעֲלוּמִים,

וְשַׁלְהֶבֶת-אֵשׁ יוֹקֶדֶת

בְּעוֹרְקֵי נָזִיר תָּמִים.


בַּת-אִכָּר הִנֵּה בַּדֶּרֶךְ

טְרוּבָדוּר יָשִׁיר גַּם לָהּ:

"אֵשׁ עֵינַיִךְ, יוֹנַת-חֶמֶד,

תִּשְׂרְפֵנִי עַד כָּלָה!"

בְּעָנִי פּוֹגֵעַ: "אַחָא,

אָנוּ שְׁנֵינוּ עֲשִׁירִים!

לָנוּ שֶׁמֶשׁ, לָנוּ שַׂחַק,

מֵי-מַבּוּעַ בֶּהָרִים.


לֹא נִבְנֶה חוֹמוֹת נְחֹשֶׁת,

מְצוּדוֹת רַבּוֹת הַפְּאֵר,

וְגָזַל הַמְנַצֵּחַ

רַק חַיֵּינוּ, לֹא יוֹתֵר!…"


וּמְלֵּא עֹז, בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ,

בֵּין צוּרִים צְמֵאִים לְצֵל,

טְרוּבָּדוּר הוּלֵךְ שָׂמֵחַ

וּבְפִיו שִׁיר הַלֵּל.


וּפִתְאֹם רָאָה: נוֹסֵעַ

מִישֶׁהוּ עַל רֹאשׁ הָהָר:

כִּידוֹנוֹ וְכוֹבַע-כֶּסֶף

מַבְרִיקִים בְּרֹב הָדָר;


בְּאַדֶּרֶת סָמִיט-אֹדֶם

אַחֲרָיו נוֹשְׂאֵי כֵּלִים,

גַּם לָהֶם עֲדָיֵי תִּפְאֶרֶת

אֲרָיוֹת וּמִגְדָּלִים;


לְבוּשֵׁי מַדִּים שֶׁל עֶשֶׁת

אַבִּירִים רוֹכְבִים לְאַט,

חֲרָבוֹת בְּאוֹר קַרְנַיִם

נוֹצְצוֹת כָּאֵשׁ כִּמְעַט.


פְּנֵי הַטְּרוּבָּדוּר חָוָרוּ.

"הֵי, זַמָּר-נוֹדֵד, עֲמֹד!

שַׁלִּיט קַסְטִילְיָה לְפָנֶיךָ

מֶלֶךְ רַב עֲטוּר הַהוֹד!


"שִׁירָה לָנוּ אֵיךְ בָּעֵמֶק

שָׁם הָעֲרָפֶל הַשָׂב,

דָּם נִבְזֶה שָׁטַף כְּפֶלֶג,

דַּם כְּלָבִים מוּגֵי לֵבָב!"

טְרוּבָּדוּר – עֵינָיו הִבְרִיקוּ,

וּדְבָרוּ הָיָה: "אָמְנָם,

הִנְנִי נָכוֹן לָשִׁיר לְךָ,

רַק, הַמֶּלֶךְ, אַל תִּזְעַם!

מְנַת שִׁירִים נָתַן אֱלוֹהַּ

לַפַּיְּטָן אֲשֶׁר יָדַע

לְהַלֵּל אֱמֶת וָצֶדֶק,

נֹעַר יֹפִי וְחֶמְדָּה;

שֶׁמִּשֶׁקֶר וּמִפַּחַד

יִתְרַחֵק לְעוֹלָמִים,

שֶׁיָּעִיר חִבָּה בַּיֶּלֶד,

וְשִׂנְאָה בְּלֵב מוֹשְׁלִים!

וְעַד אֲשֶׁר נוֹשֵׂא אֱלוֹהַּ

כָּל תִּשָּׂא הָאֲדָמָה!

מְהַלְּכִים בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת

עֲנָנִים כִּבְדֵי אֵימָה;


מַה לָּהֶם כּידוֹן הַכֶּסֶף,

פְּאֵר הַדֶּגֶל? הֲיוּכַל

זֶה מָגֵן שֶׁבְּיָדֶיךָ

לְהָגֵן מִפְּנֵי גּוֹרָל?


אַל נָא תִּתְהַלֵּל, הַמֶּלֶךְ!

הַשּׁוֹאָה הִנָּהּ קְרוֹבָה.

הֲתִרְאֶה מִישׁוֹר רוֹגֵעַ?

הוּא יַשְׁמִיעֲךָ תְּשׁוּבָה…


הַתְּשׁוּבָה תִּהְיֶה מַחֲרֶדֶת…

וְאוּלָם עַד אָז – קַבֵּל!"

וּכְסָיַת יָדוֹ בְּאֹמֶץ

הוּא זָרַק בִּפְנֵי מוֹשֵׁל.


“מוֹת יוּמַת!” רוֹמֵס הָרֶכֶב

אֶת הָעֶלֶם הַפַּיְּטָן,

עַל יִפְעַת פָּנָיו קוֹלֵחַ

דָּם בְּזֶרֶם אַרְגָּמָן.


“מוֹת יוּמַת!” חָזֶה פָּלוּחַ

לֹא נָשָׁם עוֹד. הוּא שָׁתַק.

הִתְגּוֹלֵל שָׁבוּר הַנֵּבֶל

עַל יָדוֹ בְּתוֹךְ אָבָק.


רַד הַיּוֹם. הַשֶׁמֶשׁ שַׁחָה.

דֹּם רָכַב לוֹ הַמּוֹשֵׁל.

בְּצַלְעֵי צוּקִים מֵעֵמֶק

אַט זָחַל הָעֲרָפֶל.


וְיֵשׁ אֲשֶׁר נִדְמֶה לַמֶּלֶךְ:

אֵי-מִשָּׁם, מֵאֲפֵלָה

קוֹל אַמִּיץ וּצְלִיל שֶׁל נֵבֶל

מַגִּיעִים שֵׁנִית אֵלָיו.


שׁוּב יַגִּיעוּ, יִשָּׁמָעוּ

הַשִּׁירִים הַחָפְשִׁיִּים,

לַמֵּתִים בָּם זֵכֶר נֶצַח

וְתוֹחֶלֶת לַחַיִּים!

רחל המשוררת
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של רחל המשוררת
יצירה בהפתעה
רקע

הוא כועס

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)


כמדומה הוא שכבר גמר את חשבונותיו עם כל “אלה” ועם היהדות שלהם; הוא כבר נעשה “אחר” לגמרי… אפילו שפינוזה מוחזק אצלו למשוחד בדעת; על הום הוא מלגלג, שהוא מאמין יותר מדי בספקותיו; קנט הוא בעל הזיה גמור. שופנהויר עובד לאליל “רצון,” שבדא לו – הכול הבל ורעות רוח! כל החכמים הללו אמרו מה שאמרו, מפני שחשבו את עצמם מחוייבים לאמור איזה דבר, איזה דבר ישן, שנראה אצלם חדש; לברוא שיטה בתוך תוהו-ובוהו. לסדר את אי-ידיעתם בסדר אלף-בית, וכשמגיעים למקום שאין לבינתם שליטה, הם עומדים ובודים שם לאותו דבר, ומנחילים “שמות” לדור, והדור מתפאר, שהוא רכש לו הרבה ידיעה… ידיעה בשמות.

על אחיו הוא מביט כעל הדיוטים לדעת, ילדים זקנים. כלום מה לו ולהם? איזה שיתוף יש בינם ובינו?

הוא כבר גמר את חשבונותיו עמם.

ובכל זאת הוא מבקר בקלויז בכל שבת וימי מועד. כשהוא חפץ לעמוד על דעתו, שלא ללכת בשבת שחרית לקלויז, אינו יכול. ביחוד קשה עליו הדבר ביום-טוב. מרגיש הוא בנפשו, שכשהוא יושב בשעות אלו בביתו, חסר לו איזה דבר, שאין לחושים אחיזה בו. בדידות! בדידות עגומה, דומה ליראה ופחד.

והיראה אינה יראת העונש. זוהי יראה של בדידות. צריך הוא להם ולמה שיש בהם…

ובכל פעם שהוא שב משם, לבו מלא כעס ומכאובים: בשל העליות הנמכרות בפומבי, כבשר במקולין; בשל ה“מזרח” ובשל ה“מערב”; בשל הצביעות הגסה.

והוא מקלל, מתקצף ובוזה את צלמו. אבל הוא הולך גם למחר.

ביחוד קשה עליו חג הסוכות. כועס הוא על החיצוניות, שאין בהן לפי דעתו שום תוך. אבל אינו יכול לכחד מעצמו את ההכרה, שהוא נהנה במששו באתרוג ובלולב הירוק. ולא עוד אלא שהוא מברך עליהם “שהחיינו” ו“על נטילת לולב”, ואף על פי שהוא מברך בחטיפה בשפה רפה – אבל הוא מברך.

והוא כועס… ומברך – ונהנה, ומכיר בהנאתו – וכועס.

והוא קורא ב“הלל”, ומסלסל ב“אודך”, ומנעים ב“זה היום”, מתוך קצת התלהבות, ומתעורר על עצמו וכועס.

והוא מסדר את ההושענות: “הושענא אדמה מארר” ונשקע בדמיונות ורואה כמו בחלום, עדרים גולשים מן הגלעד, עמקים עוטפים בר, גרנות, זיתים, תרומה מעשר, קלט, פאה, בכורים, שבעים פרים, שמחת בית השואבה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.