צרור המכתבים שבכאן יש בו תמונה ברורה ושלימה של חבלי לידתו וגידולו של “דביר”. כל הקשיים שנערמו על דרך התפתחותו באים במכתבים אלה. בין עשיה לעשיה למען קרן-היסוד זוכר לוין את “דביר” ופועל למענו. אף הוא הולך בשליחות ההוצאה לפולין ולאמריקה. שותפו למסעו הוא מרדכי ברנשטיין מנהלו העסקי של “דביר”.

אל ח. נ. ביאליק וי. פאינסון, ברלין

כ“ז חשון תרפ”ב, 28.11.1921

לידידי הנכבדים, שלום וברכה.

כפי שכתבתי למר פאינסון במכתבי הקודם, חכיתי לבואו של ידידנו מר ניידיטש, כדי לעיין בדבר ולהחליט בדבר העברת הכספים של “התחיה” על שם ה“דביר”. אמנם אחרי עיון מצאנו, שיש לנו רשות להעביר רק חלק ידוע מהונה של התחיה, אחרי שקיבלנו על זה את הסכמתם של אחדים ממנויי “התחיה”, אבל לא את כל הסכום הנמצא בקופתה. הנה כן, למשל, נתקבלה בינתיים דרישה ממר טולקובסקי להשיב לו את חלקו שהכניס ל“התחיה”, סך מאה לי“ש, אחרי שחותנו מר יצחק גולדברג מסר לו ש”התחיה" לא תתקיים, והרי אין אנו בטוחים שלא יבואו בדרישות כאלה גם מנויים אחרים.

מפני זה החלטנו לבלי לבטל כעת לגמרי את קיומה של “התחיה” כי אם להזדרז ולאשר את “הדביר” בירושלים בתור חברה קיימת, ואז נקבל בלי שום ספק את הסכמתם של מנויי “התחיה” למזג את “התחיה” עם “הדביר”. ומזה תצא לנו תועלת משנה: ראשית לא נפסיד מהסכומים שכבר נכנסו לקופתה של “התחיה”, ושנית נוכל בוודאי לאסוף עוד סכומים הגונים מאלה שנתנו את ידם בשעתם ל“התחיה”.

לעת עתה הנני שולח לכם מסכומי “התחיה” בתור הלוואה ל“הדביר” סך שמונה מאות לי“ש. הסך הזה ירשם בהבנק שלנו בלונדון על שם מר פאינסון, וזה יתן לכם את האפשרות לגשת תו”מ אל העבודה וג"כ לאישורו של “הדביר” בתור מוסד ארץ ישראלי.

הייתי מציע לרשום את השמות הללו בתור מייסדיו של “הדביר” בירושלים: ח.נ. ביאליק, דרוינוב, י. פאינסון, יצחק גולדברג, יצחק ניידיטש ושמריה לוין. מקווה אני, שגם אחד-העם יתרצה להיות בין המייסדים, ונא לכתוב לו בענין הזה גם מצדכם.

מכיוון שאנייתי מפליגה בעוד ימים אחדים, מבקש אני אתכם לבוא בכתובים בענייני “הדביר” מכאן ולהבא עד שובי מנסיעתי עם ידידנו מר ניידיטש.

שמריהו לוין

נ.ב. מהסכום של שמונה מאות ל“י הנני מנכה סך 35 לי”ש שנתתי לד"ר גליקסון ונא לזקוף את הסך הזה על חשבוננו.

אל ח.נ. ביאליק, האמבורג

לידידי היקר, שלום וברכה!

מצטער אני עד למאוד, שלא עלתה בידי להתראות עמך אחרי שובי מדרום אפריקא. אמנם חשבתי, שתספיק לי השעה לבקרך בהאמבורג ולבלות בחברתך יום או יומיים, אבל בינתיים נחליתי בלונדון ונפלתי למשכב ובקושי גדול חזרתי לברלין. כעת הנני נמצא בווילדונגן על פי פקודת הרופא ואשהה פה כחודש ימים, אם רק תדחה ישיבת הוה“פ, שנועדה לכ”ה חדש דנא.

ומפני הטעמים הללו יש לי בקשה אליך, יקירי. אם יש את נפשך לבקר אותי, תאסור תודתי בעבותיים. הנסיעה מפרנקפורט לווילדונגן תאכל כשש שעות, אבל נחוץ להחליף את הרכבת ב“וואבערן” ואם קשה ממך הדבר לעשותו, נא נזדמן בפונדק אחד במארבורג באחד מהימים הראשונים לשבוע זה ונוכל לבלות שעות אחדות בשיחה של תלמידי חכמים למחצה ולמחצה של סוחרים, הרוצים להעמיד את ה“דביר” על בסיס נכון וקיים. וגם מלבד עניני ה“דביר” הייתי רוצה לקחת עמך דברים בנוגע לשאלות יותר חמורות העומדות כעת על הפרק, ושאנו מחויבים לטפל בבקשת פתרוניהם.

אם כן, יקירי, הנני מחכה לתשובתך החיובית ונא להודיעני בטלגרמא תו"מ באיזה מקום ובאיזו שעה ניפגש ואשתדל לכוון את השעה גם מצדי אני. אם הנך מוכן ומזומן לבוא לווילדונגן – מה טוב. אזי הודיעני בעוד מועד שעת בוא הרכבת לוואבערן ואני אצא שמה לקראתך. ואם ניפגש במארבורג, הודיעני גם כן שעת בואך ואשתדל להקדימך, אבל בכל אופן נחכה איש לרעהו על התחנה.

אמור בשמי שלום להגברת שלך.

והנני שלך באהבה רבה

שמריה לוין

אל ליאו הרמן, לונדון

באד ווילדונגן, 14.7.22

הרמן חביבי!

אמנם כבר כתבתי אל ברטולד [פייבל] וביקשתיו להודיע לי על המתרחש, אולם מסיבות ביטוח כפול הנני פונה גם אליך באותה בקשה. תבין בוודאי, כמה קשה ובלתי נעים לי דוקא כעת לבלות את זמני במקום נידח כזה בלי ידידים ובלי מכר. תרחם עלי ותשלח לי ידיעות. איך מתקדם עניננו? האם באמת הוסרו כל המכשולים? מה הן תקוותיו של חיים [וייצמן]?

שלח לי את סדר היום של ישיבת הוועד הפועל הבאה. מיוהנסבורג קיבלתי הודעה, כי בחרו בי בתורת צירם לוועדה השנתית – יותר נכון: מינו אותי. תשיב להם ותגיד להם, כי אקבל עלי את התפקיד החדש בשמחה.

דרישות שלום לבביות לכהן,

שלך

שמריה לוי

תשתדל לכתוב בכתב ברור.

אל חיים וייצמן, לונדון

(*תורגם מאנגלית)

9 באוקטובר 1922

חיים חביבי!

מכתבך מיום 5 לחודש הגיעני וגרם לי הפתעה רבה, שהרי למדתי מתוכו, כי הידיעות שבידיך בלתי נכונות הן.

1. בקארלסבאד הוחלט ברורות, לאחר התייעצות יסודית עם האדונים שווייצר, ליפסקי, גולדברג וניידיטש, כי אין עלי להגיע לניו-יורק לפני תחילת נובמבר. זאת היתה ההחלטה, ואני לא שיניתי אותה כמלוא נימה.

2. את זמן-הביניים לא ניצלתי כלל ועיקר למטרות בריאות, אלא השתדלתי כמידת כוחותי לחזק את ההסתדרות [הציונית] בבוהמיא, בגרמניא ובחלקה בבלגיא – דבר שערכו היה רב, לדעתי ולדעת ידידי. רוב הזמן עבר עלי בקרון הרכבת, ואפילו למשפחתי יכולתי למצוא רק זמן מועט עד למאד. אפילו לצורך פעולתי באמריקא ולצורך ההצלחה שיש להשיגה דרוש בהחלט, כי יווצר זרם ציוני חזק במרכז-אירופא, ועל-כן גם רואה אני את פעילותי בנידון זה לא כעבודת-דחק אלא כעבודה דוחקת.

3. על כי קולונל ודג’ווד כבר יצא לדרכו מצטער אני צער רב, אבל לא בי האשם. ואם יש החוששים חששות כל שהם בדבר פעילותו באמריקא, הרי אני ודאי שאיני האיש העשוי להשפיע עליו, דווקא משום שהרי גם לאזניו מגיעה היתה הידיעה, כי נמנה אני עם מתנגדיהם המובהקים ביותר של כמה מידידיו האמריקניים. אך רצוני לקוות, כי ידידינו האמריקניים, ביחוד מבין אלה שבחוגי “פועלי ציון” יוכלו להבהיר לו את הענין כולו.

4. אצא את ברלין ביום שני בשעות הערב, ועל-כן יעמוד לרשותי בלונדון מעט פנאי שדרוש הוא לשם הערכת תוקפו של דרכוני ולכמה שיחות חשובות עם ידידינו.

לסיום, רצוני עוד להוסיף: אל-נא תרגז, חיים חביבי, כי עלינו להתחיל בעבודתנו באמונה שלמה. אך אמונה הרי טעונה היא, בראש ובראשונה, שלווה נפשית.

להתראות בקרוב!

שלך כליל

שמריה

[המכתב כתוב אנגלית; ההערה הבאה בעברית:]

חביבי! מכתבך גרם לי צער ועגמת נפש, אבל הנני מבין את מצב רוחך וסולח לכל עוונותיך. כשנתראה בקרוב אסביר לך את הענין בהרחב ביאור. ותראה בעצמך, כי אני לא נטיתי הצדה מההחלטות שקיבלנו בקרלסבד אפילו כמלוא נימה.

והנני מחבך אותך באהבה רבה

שלך

שמריה

אל הנהלת קרן היסוד, לונדון

(*תורגם מאנגלית)

ניו-יורק, 1 בפברואר 1923

ידידים יקרים,

לא כתבתי בזמן שהותי כאן, מפני שרצוני היה לעמוד היטב על המצב לפני מסרי דין-וחשבון עליו, מאחר שלא רציתי לחוות כל דעה שתהיה מבוססת על נסיוני בעבר. סבורני, שיש עתה ביכולתי, סוף סוף, להודיע על תצפיותי לאחר שהשלמתי זה עתה סיור ברחבי הארץ וביקרתי ברבים מן המרכזים היהודיים החשובים, כגון בוסטון, קליבלנד, צ’יקאגו, מילווקי, סט. לואי וקנזס.

מבין המקומות שהזכרתי, הקדשתי תשומת לב מיוחדת לבוסטון ולצ’יקאגו. עשיתי שבועיים במקום הראשון, וכחודש – במקום האחרון, בשני ביקורים. גם בניו-יורק שקדתי על כך שלא להסתפק בחוות-דעתם של ידידים בלבד, אלא נועדתי בעצמי עם אנשים רבים, מלבד היותי מבקר באספות-עם בחלקיה השונים של העיר ונואם לפניהן. ניסיתי ליצור לי רשמים ברורים מתוך כך שבעצמי נהגתי פיקוח על התרשמויותי.

בכל מקום גיליתי, כי ההבנה לציונות והזיקה לקרן היסוד נעשו רווחות ביותר ברבים וחדרו לחוגים רחבים ושונים יותר. כל עובדי ק[רן] ה[יסוד] מאשרים עתה, כי עכשיו קל לעבוד בהרבה משהיה לפני שנתיים או אפילו לפני שנה. אלא שאם האמנתם כי המגבית תיפתח בהגיעי הנה, הרי נראה, כי לא נמסרו לכם ידיעות מדויקות. הנחה מוטעית זאת, שאינה מתאימה לעובדות, עשויה לשמש הסבר לכמה מתביעותיכם. עצם-המגבית אמורה להתחיל רק בתחילת מרץ.

כל הנעשה עתה הנו בגדר עבודת-הכנה. המקום היחידי היוצא מכלל זה הנו בוסטון, מקום שם נזדמן לי לקחת חלק במגבית עצמה. הוא הדין גם לגבי קהילות קטנות יותר שחשיבותן אינה רבה.

מעט הכסף שנשלח אליכם נגבה במאמצים של יחידים. אין הוא תוצאה של המגבית, שהרי עדיין לא החלה.

במידה שאפשר לשפוט על פי ההכנות לקראת המגבית הממשמשת ובאה, אפשר לחזות מראש תוצאות חיוביות. אביא דוגמאות מעטות אלה:

בוסטון מעולם לא הרימה יותר מ-40,000 או 50,000 דולאר. לפי אומדן זהיר של כל ידידינו תתן העיר הפעם סכום שהוא בין 150,000 ל-200,000 דולאר.

סט. לואי הרימה בשנה שעברה סכום מבוטל. עתה, בזמן שהותי כאן, נאספו בסעודות חגיגיות 10,000 דולאר במזומנים וכאותו סכום בהתחייבויות. סט. לואי צפויה להרים 60,000 דולאר. כן מתקדמת קליבלנד התקדמות ניכרת לקראת תוצאות גדולות יותר.

צ’יקאגו, שהיא כשלעצמה מרכז אשר ממנו מתנהלות כל הפעולות שבמערב התיכון, עושה מאמץ להרים השנה 250,000 דולאר במזומנים.

דטרויט גם בה משתפרים פני המצב, והכנות טובות, באופן יחסי, נעשות לקראת מגבית מוצלחת בפילאדלפיה.

עבדתי עבודה מאומצת במיוחד בבוסטון ובצ’יקאגו. בשתיהן נשאתי נאומים בפני כעשרים אספות-עם גדולות; מלבד ועידות מרובות ששונות היו בגודלן. השתתפתי בוועידה הציונית שבמערב התיכון ברכזי את מאמצי בהשפעה על הציונים עצמם למען יגבירו את מאמציהם.

אין רצוני ליצור רושם כאילו מפליג אני באשליות. כולנו נמנעים מאופטימיות חסרת-יסוד. אומדנינו זהירים הם, על כן, באמרנו, כי אפשר לצפות השנה לשלושה מיליון דולאר (3,000,000) מאמריקא – אם נגדיל בכל מקום את מספר עובדינו.

שאלת-העובדים – העובדים בשכר ואלה העובדים שלא על מנת לקבל פרס – היא המביאתני אל הנקודה החשובה ביותר. אמת נכון הדבר, שידידינו האמריקניים רצונם להיעזר באנשי-תעמולה אירופאיים במידת האפשר. אלא שמתוך ניתוח המצב מתברר, כי דבר זה נכון הוא להלכה בלבד. למעשה, כשמגיעים הדברים לכלל הצעות של ממש, שוררת הססנות ניכרת, שסיבתה העיקרית נעוצה בחשש מפני הוצאות. אין להאשימם על כך. הוצאותיה של ק[רן] ה[יסוד] הנן, באמת, עצומות. בעוד שאמת היא, כי שעור-ההוצאות יוקטן על ידי הגדלת-ההכנסות, הרי הגדלת-ההכנסות תלויה היא בהוצאת-מיפרעות – דבר שכרוך הוא תמיד בסיכון-מה. ידידינו כאן מהססים הם עד למאד לסכן הוצאת-מיפרעות זאת. דבר זה נכון הוא במיוחד מאז פטירתו של מר שווייצר, שהיה בעל-העזה יותר ומסוגל לסכן יותר. אין בידי לייעץ לכם כיצד לפרוץ מעגל-קסמים זה, אלא שמן ההכרח לפרצו מפני שאמונתי היא, עכשיו יותר מאי-פעם, כי הצלחת פעולתנו תלויה לחלוטין בתעמולה טובה ובה בלבד – בתעמולה שתהא חדשה הן בתוכנה והן בצורתה. לו היתה בידינו האפשרות, ולו הקלושה ביותר, ליצור קרן-תעמולה שתהא בעלת-יכולת, פחות או יותר, ולו היה בכוחנו לשלוח על ידי כך אנשי-תעמולה לאמריקא מבלי להטיל את כל ההוצאות על מגביות ק[רן] ה[יסוד] כאן, ייתכן שק[רן] ה[יסוד] היתה נשכרת הרבה.

דבר אחר שעלי לציינו הוא זה: יש כוחות נאים המתפתחים כאן באמריקא. אין זה אלא טבעי שבאופן לא-מודע תהיה השאיפה כאן מכוונת להקמת הציונות בכוחות עצמיים. לפיכך מסתבר, שאם שולחים אנו שליחים מאירופא, מן ההכרח שיהיו אלה אישים מן הראשונים במעלה.

המשלחת. כשהגיע המברק הראשון מאת ד“ר וייצמאן בדבר ההזמנה לאחד-העם, שהיתי בסט. לואי. בשובי נודע לי, כי התשובה שנתנה ניו-יורק היתה שלילית, אם כי לא הוטל ספק באישיותו של אחד-העם, שהכל שמחים היו לראותו כאן. לא האמינו, כי אחד-העם עשוי הוא לחולל התעוררות בקרב ההמונים – דבר שהנו הנחוץ ביותר בשעה זו. בשובי מניו-יורק מצאתי את מברקו השני של ד”ר וייצמאן ובו בקשה לשקול בדבר מחדש, והוחלט לשלוח הזמנה לבבית לאחד-העם. אלא שעם זאת נתבקש ד"ר וייצמאן לצרף למשלחת עוד איש אחד, לפחות, שבכוח שעור-קומתו יוכל להשפיע על האמידים יותר שבין היהודים- אם לא על אנשי-הרוח שבהם. מובן שלמותר להוסיף, לדעתי, מה רב העונג שייגרם לי עצמי אם אחד-העם יגיע הנה. עד היום לא פסקתי מלהצטער צער עמוק על כי ביאליק לא בא.

ד"ר רופין שוהה עתה בטכסאס או בקאליפורניה, ושובו צפוי במחציתו הראשונה של חודש פברואר. בביקורו כאן לא הוכשרה הקרקע לקראתו כלל, ולפיכך לא יכול היה להיות מוכתר במידת-ההצלחה שהיה ראוי לה. אף על פי כן אני כשלעצמי, איני מאוכזב, ראשית – מפני שלא ציפיתי לתוצאות גדולות מביקורו הראשון, ושנית – סבורני כי על מנת שהביקור השני יהיה בגדר הצלחה, יש לראות את הראשון כביקור-הכנה לפי טבעו. סבורני, שאם עכשיו יבוא אדם אחר כל-שהוא, ולא ד“ר רופין, למען היזמה הפרטית, הרי יוכל להשתמש במידה רבה בדרך שנסללה במקצת על-ידי ד”ר רופין. כאן רצוני להעיר, כי אפילו עכשיו קל יותר להשיג תרומות מאשר השקעות, אפילו במקרים בהם קרובות התרומות בגודלן לסכום שיש להשקיעו. עדיין נותרה עבודה רבה לעשותה לפני שהיהודים כאן יבינו לדעת, כי ארץ ישראל הנה ארץ שמתאימה היא להשקעות.

אין רצוני לומר הרבה על ה- P.D.C.. האנשים הנבונים יותר שביניהם מבינים – כמדומני – כי הנם מתים-למחצה. השפעתם חסרת-משקל היא, ופעולתם – אפילו פחותה מכך. יחסם לציונות אין בו אותות של משבר או מאבק, אלא רק של העלמם ההדרגתי שלהם עצמם לתחום הנירוואנה.

אשר ליהודי הרפורמה, אין להבחין בהתקדמות לעבר הציונות, לפחות במידה שהדברים אמורים ברבניהם. זוהי הסיבה לכך שקיימת אי-שביעות-רצון ניכרת המוצאת את ביטויה בדרכים שדומות הן לאלה בהן אפשר היה להבחין בקרב הנוער היהודי בגרמניא לפני עשרים שנה. דעתי היא, כי רק בעזרת תעמולה מרוכזת, בלווית ביקורת לוחמת ומשמידה, יהיה ביכלתנו להשיג תוצאות חיוביות בתחום זה.

אם אמצא פנאי, אבקר בקנדה שנית. מקבל אני הזמנות דחופות לבוא שמה, אך רצוני שתכתבו להם גם אתם מלונדון ותדגישו בהתמדה, מה ומה הם הדברים הנדרשים מהם, כי יש להודות שמר [יעקב ארצ’בלד] פרימן מטה אוזן לעצתי ולהחלטות-המנהלים רק מפני שציוני טוב ובעל משמעת הוא. לפי הכרתו נוטה הוא, עד היום הזה, לעבר הכיוון של השקעות. אגב כך סבורני, כי רצוי יהיה, לטובת ק[רן] ה[יסוד], שתפורסם חוברת המבוססת על המספרים המראים, כיצד יכולה עבודתנו להיות נשענת רק על מוסד כגון ק[רן] ה[יסוד]. אשאר בניו-יורק וסביבתה למשך חודש נוסף. לפיכך יהיה לי פנאי להגיש דין-וחשבון שלם יותר על העבודה שנעשתה. אקווה, כי תעלימו עין מכך, שלא עלה בידי לקיים מגע הדוק יותר עמכם בעבר. מכיוון שאין מי שמסייע בידי, עובד אני עתה עבודה מאומצת יותר מאשר אי-פעם.

בין השאר משתדל אני למען כך, שעבודתנו כאן תתנהל בפחות פרסומת ופרסום, מכיוון שאלה עלולים רק לגרום נזק לעבודתנו, אם אין הם הולמים את התוצאות.

בברכות,

בכבוד רב,

שמריה לוין

אל חיים וייצמן, לונדון

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 12.10.23

חיים יקירי,

שמחתי מאד לגלוייתך מ-בוצן (Bozen). הייתי כל הזמן שרוי בדאגה. מסרו, שהנך חש את עצמך לא טוב ביותר. אסור לך להרשות לעצמך מותרות כאלה ברגע גורלי זה. מחכה לך תפקיד מסובך עוד יותר מזה דאשתקד. לשם מילויו דרושים עירנות ומצב-רוח טוב.

עד כה הקדשתי את פעולתי העיקרית לענייני “דביר”, עבדתי יחד עם ביאליק. ערכנו את כל מלאכת-ההכנה להעברת פעולתנו לארץ ישראל. אני מקווה, שלאחר חודש, ולכל היותר חודשיים, הכול יהיה מוכן ומזומן, ואני וביאליק נסע יחד. ותפקיד זה, שאני נוטלו עתה על עצמי, אינו מן הקלים. רוצה אני לקוות, כי יסייעו בידי. אני שואף ליצור לייפציג משלנו בתל-אביב.

בהפסקות הביניים אני עורך מסעות למרכזים הגדולים. ביקרתי בלייפציג, האמבורג, האלברשטאדט, ומחרתיים אני נוסע לפראנקפורט, פראג-ברין. אצטרך לבקר גם בקלן ועוד ב-2–3 מקומות. בכל מקום עורך אני, מלבד ההרצאות הפומביות גם התייעצויות פרטיות עם חוגים של קרן-היסוד. הרושם שלי בכל מקום הוא: בפעולה מאורגנת כדבעי אפשר היה גם כאן לעשות בהצלחה למען ארץ ישראל. אולם לשם כך היה צריך לשנות את כל אופייה של תעמולתנו. אני מוסיף לעמוד על דעתי ורואה כענין גורלי העדר בית-ספר טוב להכשרת תועמלנים מוכשרים.

בדבר “העולם” יוודע לך מפי סולובייצ’יק וברתולד [פייבל]. לפי שעה הוא נשאר בברלין. אולי מוטב כך, לפי שעה, אולם אני מייעצך לעמוד על העברתו לארץ ישראל. יש הכרח בדבר מכל הבחינות.

עלי להתראות הן אתך והן עם יצחק בן אדולף [ניידיטש]. בדעתי לנסוע בסוף אוקטובר דרך פאריז ללונדון (מצ’כיה) ולשוחח עמך על הכול. העלה שורות אחדות אלי לפראנקפורט לפי כתובת Frankfurter Hof.

מסור לווירה את תודתי בעד חליפת המכתבים. אני מנשקכם ומחכה בקוצר-רוח להתראות עמכם.

שלך שמריה

אל חיים נחמן ביאליק

לונדון, 19 בפברואר 1924

יקירי ר' חיים נחמן!

חתמתי את החוזה שבין “דביר” ו“מקרא” והנני משיבו לך בזה. ואני תפילה, שנזכה להוציא מתחת ידינו דבר מתוקן לתפארת להמוסד המטפל בו ולתועלת הדור הצעיר המתרחק בפסיעות גסות מהעבר הגדול שלנו.

בדבר מכתבך מן ט“ז דנא אין אני מבין מפני מה אתה כאילו מתרעם עלי. אני המצאתי סכומים למר רוזנשטיין טרם נסיעתי מברלין, כפי שביקש ממני, ולא אני חרצתי למי מהנושים לתת את משפט הבכורה. גם מפה שלחתי ל”עבר" דולרים על סך מאה לי“ש במזומנים שאל נכון כבר נתקבלו ב”עבר". ובכן, יקירי, קח דברים עם מר רוזנשטיין, ובטח יעשה כל מה שביכלתו בענין זה.

התראיתי עם מר ניידיטש. בי“ד למרץ מפליגה אנייתו לארץ ישראל, והנני מבקש אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שתזדרז להועיד את כרטיסי הנסיעה ליום כ”א מרץ מטריעסט ושלא תגרום חו“ש ל”נדחה" עוד הפעם. בכל פינה שאני פונה הנני מרגיש, עד כמה נחוץ לנו למהר ולייסד את ה“חברה” בארץ כדי להרחיק ממנו לזות שפתיים. אני אשוב לברלין רק אחרי ישיבת הוועד הפועל, כלומר לא קודם העשירי למרץ ואשהה בברלין רק ימים ספורים, ורוצה אני לקוות, כי כשובי לברלין אמצא את הכל מוכן לנסיעה.

עלי יהיה פה להרבות בנסיעות. הנני עושה מה שמוטל עלי אבל חסרה לי חדוות היצירה, כי רואה אני את השטן המרקד בתוכנו, את המריבות הנמבזות ואת המחלוקות שלא לשם שמים האוכלות את האנרגיה שלנו והטורפות את הנפש. אחת היא נחמתי, כי נצליח באמריקא מצד אחד, ומצד השני יעלה בידינו להניח את היסוד בארץ בשביל מוסד תרבותי מרכזי שיטהר ויצרף מעט את האויר המחניק.

מסור נא שלום בשמי לידידינו המשותפים והיה שלום גם אתה יקירי.

שלך

שמריה לוין

אל מרדכי ברנשטיין, ורשה

לונדון 15.4.24

לידידי היקר, שלום וברכה!

קיבלתי את כל מכתביך וגם את מכתבך האחרון לפני נסיעתך, מן 4.4.24 והנני מביע לך בזה את תודתי העמוקה, כי עמדת על המשמר והכנסת אותי ע“י ידיעותיך המפורטות לפני ולפנים של מהלך הענינים. לצערי הייתי מוכרח ללכת ללונדון ולהשתתף בישיבות האקסקוטיבה, אע”פ שאיני נמנה על חבריה, ולא היתה לי האפשרות לחכות לבואך. ובכן הנני מוכרח למסור לך דברים אחדים בנוגע להענין בכתב.

נכנסתי פעמיים ל“עבר” לתהות על קנקנו. ואם כי לא הספיקה לי השעה וחסר גם הרצון מצדי לחדור לתוך פרטי העסק, אבל תיכף הכרתי, כי אין לצפות לגדולות, אם נשאיר את ה“דביר” בידי בעל ה“עבר”, שהוא חבור עסקים, נקודים, עקודים וברודים, ושאין לו כל מעוף ואף לא הכוח המניע בשביל גלגלים כבדי משקל. ה“עבר”, כפי שתפסתי אותו, נוצר לקטנות, והפצת ספרי “הדביר” אינה פשוט לפי כוחותיו. ניסיתי לדבר ולהתיעץ עם ידידי פרוזנסקי, דודה של איגה [שפירא], בעל ה“מומנט”. הוא איש הגון וישר ומומחה, ואין שום ספק, כך הבטיח, ויש לי אמון בו, כי יעמוד לימיננו. איני יודע, אם נעשה הצעד על פי השתדלותו הוא או לא, אבל ימים אחדים אחרי שלקחתי עמו דברים בעניננו ביקרני מר שימין, אחד ממנהלי “צנטרל” ובא לפני בהצעות שיש בהן ממש. השיבותי לו כי מחכה אני לבואך (רק אחרי המו"מ הזה שלחתי לך את הטלגרמא הראשונה בדבר בואך לוורשה) וכי אתה תהיה בא-כוחו הרשמי של ה“דביר”. ובכן, יקירי, השתדל נא ראשית כל לבוא בדברים עם מר פרוזנסקי והישמע לו כי דורש טובתנו הוא. אני מצדי נוטה עד למאד למסור את ענייני ה“דביר” לצנטרל, ושמר פרוזנסקי יהיה המנצח על הענין מצדנו. הד"ר קלומל, מלבד שהוא חולה ואין עתותיו בידו להיות מסור לענינים צדדיים, אינו מוכשר גם מטעמים אחרים לתפקיד כזה. תתראה גם עם אחי אליעזר, שהוא ימסור לך את מכתבי זה, ותקח דברים גם אתו, אם כי מתבייש אני מעט להלל אותו, אבל בכל זאת צריך אתה לדעת, כי איש מצוין הוא, ישר וענו ובעל שכל בהיר ומכובד עד למאוד על כל החוגים. אולי תמצא גם בו תועלת.

מה שנוגע לתשובתי לוורשה עדיין לא הובררה השאלה. באתי הנה על מנת לשוב לוורשה מיד אחרי ישיבת הוועד הפועל הגדול בראשית מאי, אבל האקסקוטיבה קיבלה החלטה, שאסע תיכף אחרי הישיבה לאמריקא. ביחוד עמדו על הדרישה הזו וויצמן וליפסקי. ליפסקי נימק את דרישתו באמרו, כי בשנה הזו לא שמעה אמריקא שום מלה חדשה הגונה ונתרוקנה מכל השפעה רוחנית. מצד אחד הצטערתי, אבל לא אכסה ממך, יקירי, כי מצד שני טעמתי אבק נקמה, ודי לחכימא ברמיזא. מצדי דרשתי, שגם דיזנגוף ילך עמי לאמריקא מטעמים שונים וראשית כל, מפני שרוצה אני להיות לו לעזר בהגשמת הבנק התעשייתי שלו. אמנם אם גם הדרישה בדבר נסיעתי לאמריקא נתקבלה בדעה אחת, מסופק אני בכל זאת אם תצא לפעולה מפני קוצר הזמן שנשאר בשביל עבודה פוריה. מחכים אנו לתשובה מאמריקא, ותיכף כשתתקבל אודיע לך את התוצאה. באופן כזה צריך אתה להכניס לחשבון את האפשרות, שלא אשוב כעת לפולניא ותהיה מוכרח לסדר בעצמך את כל הענינים עם ה“צנטרל”. שמח אני כי תמצא שמה שני אנשים מהוגנים ובני סמכא, ה"ה אחי אליעזר ומר פרוזנסקי.

קיבלתי מכתב ארוך, כתוב ברוחו של ביאליק וגם חמימות מיוחדת מרחפת עליו, וכמובן המה מבקשים כסף… אשתדל עד כמה שאפשר ואהיה מאושר אם יעלה בידי להשיג איזה סכום בצוק העתים האלה ובמצב של משבר פנימי בתוך ההסתדרות הציונית, אבל חלילה לי לבוא בהתחיבויות ואף לא בהבטחות מוסריות. נפגשתי עם מר נסטיסין יחד עם ידידי ניידיטש. נסטיסין טוען: להד"מ, כלומר הוא טוען, שאפילו לא הבטיח להכניס את הסכום, וביאליק כותב בדבר התחייבות. אלה הם עשיריך ישראל, ואלה המה התוצאות כשמצרפים לבנין מקדש ספרותי הדיוטים ובוּרים שאין להם שום יחס נפשי אל כל הענין. אמנם רוח ורצון יעמוד לנו ממקום אחר. כשיקרה הנס לא אאחר מהודיעך.

אחרי החג – כעת הכל סגור עד יום ד' הבא – אכנס למקמיליאן ואשמע מה בפיו. מצאתי כבר את המליצים הנחוצים שיעזרו לי בדבר הזה ושיש להם השפעה על מקמיליאן.

ע"ד עבודתי בפולניא יספר לך אליעזר שלי. איני מחכה לתוצאות גדולות, אבל, כמדומני, עשיתי מה שהוטל עלי והעברתי מעט את הזוהמה שמלאה ראשית כל את ההסתדרות הציונית עצמה. איני יודע עוד בכמה להעריך את השפעתי על הקהל הגדול, אבל אין לי שום ספק שהשפעתי על חברי המשלחת. [דוד] בר-רב-האי מצא חן בעיני, הוא איש נחמד וישר המחשבות, ואיני מתחרט כלל וכלל שהקדשתי מעט זמן גם לפולניא שירדה מנכסיה במובן הכפול.

מחכה אני למכתבך והנני שלך בידידות נאמנה

שמריה לוין

כתוב על שם ההסתדרות הציונית.

אל הנהלת "דביר"

לונדון, 21 באפריל 1924

מאת הבורסקאי להבשמים היוצרים, מאת נושא משך הזרע להעובדים הקוצרים מאת העמוס בהתאמצות חובות לסלק, לי"ח רבניצקי וחיים נחמן ביאליק.

ידידי היקרים וחביבי!

קודר התהלכתי, אני חלכה, והנה הכנסתם אורה לתוך החשכה על ידי מכתבכם המשובץ לשם שבו ואחלמה משיב נפש ומחיה את הנשמה. חבל רק כי לא המעטתם בעמודים ולא היה יוצא עקודים נקודים וברודים. התחלתם בנצחונות וגבורות אולם אחרי העמוד הראשון ירדתם מן הסולם, ופרשתם עוד פעם את השמלה, בלי רחמנות ובלי חמלה. והעמסתם עלי סאה אחרי סאה ומידה אחרי מידה עד כי הדאגות נצטרפו לפירמידה, ואני העני יעקוף דרכים לחפש אנוס עוד פעם לטפס ולטפס.

שילמתי מידה כנגד מידה, וכעת אל הענין.

בפולניא אפשר לעשות אולי גם גדולות, אבל נחוץ למסור את המכירה ל“צנטרל”. כך יעצו לי כל אלה שיש לי אמונה בהם ובעצתם. כתבתי לברנשטיין שלנו באריכות וגם יעצתי לו עם מי להתראות. מר פרוזנסקי, בעל ה“מומנט”, שהוא איש מהימן לכל הדעות ומסור לי, הבטיח לסדר את הענין על צד היותר טוב וגם לקבל על עצמו את ההשגחה, שהמכירה תתפתח באופן רצוי. גם אחי אליעזר היושב בקביעות בוורשה והבקי בשבילי המסחר בוורשה אמר לי בפירוש שאין לבקש בר סמכא יותר הגון ומוכשר מאדון פרוזנסקי, הרוצה להשתתף במפעלנו שלא עמל"פ. הד"ר קלומל מלבד שאיש טרוד הוא אינו מסוגל כלל לעמוד על המשמר. גם אחי בעצמו, שמכובד הוא בכל החוגים, יהיה לנו לעזר.

הנני מחכה כעת לתשובתו של ברנשטיין.

בישיבת האקסקוטיבה קיבלו החלטה שלא אשוב לפולניא כי אם אסע תומ“י לאמריקא מפני כמה וכמה טעמים, אבל ידעתי מראש שאמריקא לא תסכים להזמין אותי בחדשי הקיץ, שאינם מסוגלים לתעמולה אינטנסיבית. וקרוב הדבר לוודאי, שאחרי ישיבת הועה”פ אשוב לוורשה. אנשי “צנטרל” ביקרו אותי ואע"פ שאמרו לי בפירוש, שהאינציאטיבה היתה שלהם אבל חושב אני, שמר פרוזנסקי השפיע עליהם. נזהרתי שהסוכן שלנו לא ירגיש שום דבר מצדי. בטוח אני, שברנשטיין יחקור את המצב ויבין את אשר לפניו.

את מר נסטיסין ביקרתי יחד עם ידידנו ניידיטש. נדהמתי פשוט כשטען: להד“מ, כלומר הוא טוען שלא הבטיח לה”דביר" שום דבר. הראיתי לניידיטש את מכתבך, למען יראה, שגם אתה קיבלת את דבריו בתור הבטחה מסוימת ולא אהיה לכה"פ בעיני ניידיטש כמתעתע. אבל לנסטיסין לא אנסה לדבר עוד פעם, יש לי מעין רגש של בושה וכלימה פנימית שמצרפים אנו למנין של בנין היכל ספרותי היכל של תחיה אנשים בורים וגסים. עם ויצמן דיברתי. אדון וינטר לא שילם גם לקרן היסוד. השעה דחוקה לו אבל מבטיח הוא שישלם מה שהתחייב, ואני בטוח, כי גם לנו ישלם. אבל אי אפשר לדחוק את השעה. מצדי אנסה לעשות כל מה שבאפשרותי, אבל מסופק אני אם אבוא לידי תוצאות חיוביות. המשבר בארץ מזיק לענייננו עד למאוד. כל חברינו עמוסים בדאגות, שכל אחת מהן חמוּרה כקורת בית הבד ואין להם זמן לשאוף רוח. בכל זאת אשתדל. על סכומים עצומים של אלפי לירות אין מה לדבר. חלפה השעה של הכאה באלפים וברבבות. אולי תשוב אחרי עבור המשבר, זהו הכלל: הלירה עולה בשעת ירידה.

עם מקמיליאן אתראה בעוד ימים אחדים, כלומר אחרי החג. ויצמן יעזור לי בזה. כמובן לא אעשה שום צעד טרם שאלי את פיכם.

ומכיוון ש“נשבר הקרח” אבקש אתכם, יקירי, לכתוב לי עוד ועוד, כי באמת בשעה שהדאגות הכלליות מעיקות עד מחנק ואני נלאה למצוא את הפתח, זוכר אני כי יש לנו עוד ה“דביר”, מקלט לנשמתנו העלובה. ומצדי הנני מבטיחכם כי לא אסיח את דעתי מענייני ה“דביר” ומביסוסו כל עוד נשמתי בי.

והנני שלכם באהדה ובידידות נאמנה

שמריה לוין

לאניטשקא שלי כתבתי היום ותודה עמוקה לכם בעד דרישת השלום שמסרתם לי.

אל ישראל כהן

תל-אביב, כ“ט אייר תרפ”ד

א.נ.,

בתשובה למכתבו מהחמישי למאי בענין המילון העברי של מילר מתכבדים אנו להודיע לכבודו שחברת “דביר” אינה מוכנה כעת לטפל בהוצאת מילון גדול כזה. כבודו יסלח לנו על שאחרנו בתשובתנו, אבל צריכים היינו לעשות חקירה ודרישה ולאסוף חומר לפני שנוכל לתת לו תשובתנו.

חושבים אנו שהדרך היחידה היא שהוועדה שלה נמסרה ההוצאה של הספר הזה תוציא את הספר על חשבונה היא.

במעטפה מיוחדת הננו שולחים לכבודו באחריות את הדפים לדוגמא שכבודו שלח לנו.

בכבוד גמור

שמריה לוין

אל בת שבע גרבלסקי, ניו-יורק

תל-אביב, כ“ח סיון תרפ”ד (30.6.1924)

לידידתי היקרה, שלום וברכה!

חטאי נגדי תמיד, והנני מודה על אשמתי. לקבל מכתב מידידה כמוך ולהחמיץ את תשובתי חדשים וחדשים – זהו חטא, שאין לו כפרה. ובכל זאת בטוח אני, שלוא אך ידעת את הסיבות, שמנעו אותי מתשובה, היית סולחת לי. אין אני יכול לפורטן אחת אחת ולמנות אותן כרוכל. ראשית מפני ריבוין ושנית מפני שקשה להבינן מרחוק. מקווה אני, כי עוד תהיה הזדמנות של פגישה לנו ואבאר לך אותן בע“פ. והלא יודעת את כי גדול כוחי בע”פ יותר משבכתב.

חלום חלמתי כל ימי חיי. והנה הגעתי לפתרונו. ולפעמים אני ממשש את עצמי, כי רוצה אני להווכח, אם הממשיות הסובבת אותי אינה אלא ההמשך של חלומי שחלמתי. אחרי עיכובים ומעצורים, חיצוניים ופנימיים, מהם שתלויים בי ומהם שתלויים באחרים, זכיתי להשתקע בארץ שאיפתנו. לעבוד במחיצה אחת עם ידידי הקרובים לי ולנשמתי בתוך סביבה, שאני קשור אליה בכל נימי נפשי. ויש שמחשבה משונה תוקפת אותי לוחשת לי רז נפלא: יפלו נא הימים הראשונים, שנות נדודדים וטלטולים, הולד שנית והתחל הכל מחדש, ומה איכפת לך, אם נולדת כמעט זקן וכי מידת החיים היא לפי אורך החוט המקיף אותם? ועוד דבר אלי יגונב, ועוד משא ועוד חזון. אבל, ידידתי, קשה להתרוקן מסבל הירושה, והעבר שאנו נושאים אותו בקרבנו חזק ממנו. וכשאני בא להכרה זו מצטער אני, שלא זכיתי להיות מהעולים הראשונים והצטרפתי לחשבונה של המהדורה השניה.

הרבה צער גרמה לי ההתרעמות של אחדים מידידי באמריקא על אשר לא עלתה בידנו להמציא להם עד היום את מניות ה“דביר”, הלא בפירוש אמרתי לכל אחד ואחד מהמנויים, שהחברה אינה יכולה להתאשר שלא בפנינו וכי עליהם להזדיין בסבלנות עד שתגיע השעה וביאליק שלנו ואני עבדך נבוא לארץ. והכי אשמתי היא, שגזרו עלי לעסוק בתעמולה ציונית גם בהחורף העבר וכי אך עתה הגיעה שעת הכושר להגשים את שאיפתנו? זאת ועוד שנית. לוא ידעתם שמה בכמה יגיעה ועבודה עלו לנו כל ההכנות הנחוצות בשביל העתקת המרכז מגרמניא לא"י. לוא ידעתם גם עתה, עד כמה נחוצה לנו הזהירות ומדידת כל פסיעה ופסיעה בבואנו לברוא פה כמעט יש מאין, תנאים שיאפשרו את התפתחותו של מרכז הספר העברי פה בארץ. לוא ידעתם כל אלה – אין ספק, לא הייתם מתלוננים כי אם לקרוא לנו מרחוק: חזק ואמץ, כמנהג גוברין אמריקאים אפילו במשחק הכדור.

את התרגום שלך מסרתי במועד לביאליק. דיברתי עמו לא פעם ולא שתיים על זה, והוא הבטיח לי לכתוב לך בעצמו. אמנם טרוד הוא כעת יותר מדי, אבל לכשיפנה ימלא בוודאי את הבטחתו, ואתך הסליחה.

קראתי בעונג את הז’ורנל שלך ושל [דניאל] פרסקי. מאחל אני לי, כי יאריך ימים ויעשה פרי, ומובטחני שיהיה באמת לתפארת למיסדיו.

החברה שלנו תתאשר בקרוב, ולא נאחר תיכף אחרי האישור לשלוח את המניות הרשומות כבר בהספר הרשמי של החברה. ומביע אני את תקוותי, כי כשם שעזרתם לנו בהשתתפותכם בהנחת היסוד של החברה, כך תעזרו גם להתפתחותה של החברה ולהרחבתה. הכר רחב, הצורך בלתי מוגבל, חסר רק הרצון והתיאבון. יהי רצון שהתיאבון שלכם לספרות עברית בריאה ושמנה יגדל מיום ליום.

ברכתי שלום, עמוקה וחמה למר גרבלסקי ולהעורך, וכן לכל ידידינו המשותפים, בתור ידיד נאמן שלך- קבלי נא את עצתי: אמריקא היא מדינה יפה ונחמדה, לית מאן דפליג. אבל אין ארץ כארצנו, ומי מהעברים שרוצה לטעום טעם חיים אמיתיים ימכור כל מה שיש לו ויבוא אלינו. זרועותינו פתוחות, ידינו מחבקות, ויש לנו ספר “שיר השירים” ומתוכו למדנו גם את הנשיקות.

בידידות נאמנה, שלך

שמריה הלוי לוין

אל ישראל כהן, לונדון

תל-אביב, כ“ח בסיון תרפ”ד

לידידי הנכבד מר ישראל כהן, שלום וברכה!

היום נשלח לכב' מכתב רשמי בדבר שאלת הדפסת המילון. אמנם האמינה לי שאני עשיתי כל שיכולתי, כדי שנשתתף בהדפסת המילון, אבל לצערנו אין החומר מעובד כל צרכו וזקוק הוא להרבה תיקונים ושינויים, ואנחנו לא מצאנו כאן מומחה כזה שיקבל עליו את העריכה. כמובן, יכולה הוועדה להדפיס את המילון כמו שהוא, אבל הייתי מייעץ לך, שגם הוועדה תבקש לה מומחה מדעי, שיעבור על כל החומר טרם שתחליט הוועדה להדפיס את הספר. חבל אם יצא דבר שאינו מתוקן ואינו מנופה כל צרכו.

תסלח לי בטובך, שהתרשלתי בתשובתי. הענין דרש עיון רב, זה ראשית. ושנית באמת טרוד הייתי יותר מדי בזמן הראשון לשבתי פה בענייני העברת ה“דביר” וביסוסו.

בכבוד גמור ובברכת ציון

שלך

שמריה לוין

אל ברתולד פייבל

(*תרגם מגרמנית)

תל-אביב, 24 ביולי 1924

ברתולד חביבי!

ליאו הרמאן היה אצלי ומסר לי ידיעות מפורטות על כל המתרחש בק[רן] ה[יסוד]. מיד לאחר-מכן הגיעתני השאלה הטלגראפית בדבר קנדה. מובן מאליו שהבעתי את הסכמתי להצעה, וברוח זאת טלגרפתי ללונדון. אך תובע אני ממך, ברתולד חביבי, שתכתוב לי יותר בפרוטרוט על התכנית כולה. אל-לך לשכוח, כי עומד אני עתה בראש “דביר” – מוסד שיש לייחס לו חשיבות רבה, ושאין לזלזל בערכו גם מבחינת נקודת-הראות הכללית של בנין הארץ. במאמץ-מה יוכל “דביר” להתפתח לכדי גורם רב-השפעה עד למאוד, במובן הרוחני והמוסרי. מכאן מסתבר כי מן ההכרח שתהיה בידי גם האפשרות לדאוג להמשך התקנתו של “דביר”. כאן כבר הובא הכל על סידורו. בעוד כמה שבועות כבר יחולקו כל המניות. גם מצבו של “דביר” בברלין נראה שטוב הנו בהרבה מכפי שציפית. ביאליק עדיין שוהה בברלין, אלא שעומד הוא לשוב בקרוב לא[רץ] י[שראל], ואני אוכל לנוע ביתר חופש. ששרוי אני במסיבות קשות עד למאוד, בעיקר מחמת מצבה של הלנה – דבר זה בוודאי ידוע לך. מה טיבו של ההסדר שאמצא למשפחתי לחורף – אין זה ברור לי. אֶניה כותבת מכתבים נואשים. גם הדינים-והחשבונות של ד"ר פליישמאן אינם מעודדים ביותר.

באמצע אוגוסט אומר אני ללכת תחילה ללונדון, ומשם – לברלין. חבל, חבל עד למאוד, שאין ביכולתי להמתין כאן לבואו של חיים [וייצמן].

תודתי לך ולחיים [וייצמן] על החסד שעשיתם עם “דביר”. אבטיחך, שלא תתחרטו על כך. “דביר” מעמדו איתן, ויהיה איתן עוד יותר במשך הזמן.

ובכן מצפה אני למכתב מפורט ממך.

שלך

שמריה

אל ח. נ. ביאליק, ברלין

כ“ח תמוז תרפ”ד (30.7.24)

ביאליק יקירי,

היום קיבלנו את מכתבך מכ"ב חודש דנא. שהוא לא שימחנו ביותר, תדין בעצמך, אבל קשה לנו לבוא בעצות מרחוק, מיראה מדבר לסבך את העניינים עוד יותר, ובכל זאת החלטנו כי מוטב יהיה לנו לגמור עד כמה שאפשר את כל החשבונות עם ברלין וגם וורשא, וינא וקובנא, כדי שתהיה לנו לכל הפחות האפשרות לרכז את המרץ שלנו במקום אחד, כלומר להינצל מפיזור גלויות להבא. מפני טעם זה טלגרפנו אליך היום: “לחדול משלוח עוד ספרים לוורשא, לשלוח את הכל לארץ ישראל”. והננו מקווים כי עצתנו זו תהיה לכם לקו ולמשקולת ותשתדלו לקיימה במלואה.

את הספרים שנשלחו הנה עד כה עדיין לא קיבלנו. אבל מה השתוממנו מאוד לראות, כי בחרו בברלין דוקא את אלה הספרים שאין להם מהלכים או שכבר ישנם במספר הגון במחסנינו. לא שלחו אף ספר חדש אחד ולא ספרי לימוד כגון: שרגרודסקא, שפת ילדים, דברי אגדה ב–ד וכדומה. קשה להעלות על הדעת שיש כאן איזה כוונה.

במכתבך הקודם כתבת שחובותינו יעלו אולי עד שלושת אלפים לירה וזה היה לפני שלחי את ה-1,000 לירה החדשים, ועכשיו מעריך אתה את חובותינו יותר מפי שנים?

לפי בילנס הספרים שקיבלנו היו לנו ספרים במחסנים רק בברלין ובארץ יותר מעל 50 אלף ובמכתבך אתה מכניס לאותו הסכום גם את הניר, האמהות וגם את שני המחסנים בוורשא ובוינא. באופן כזה אין אנו יכולים כאן לקבל מושג כל שהוא מן המציאות.

נחכה עד שיגיע לידנו המאזן שהבטח לנו עוד בחודש העבר ורק לאחר כך אולי יהיה לנו בסיס בשביל לקבל החלטות מסוימות.

קיבלנו מכתבים גם ממר רוזנשטיין. אחכה בתשובתי גם עליהם עד שיתקבל המאזן.

תסלח לי אם דברי יצאו בלולים. הדבר פשוט. מקבלים אנו את הפוסטא מברלין ביום ד' ובו ביום נחוץ להשיב, ואין ריוח בין הדבקים בשביל ישוב הדעת ובפרט שעם כל מכתב חדש הבא מברלין הולך האקטיב ופוחת והפסיב הולך ועולה. מצאו חן בעיני רק השורות האחרונות של מכתבך, שורות של נחמה ותקווה. גם אני מלא תקוות לעתיד אבל אי אפשר לשכוח, שהמעבר מהעבר לעתיד הוא ההווה, וכדי להינצל מריסוק אברים נחוץ להתחשב דוקא עם ההווה.

כולי שלך

שמריה לוין

נ.ב. מבקשים אנו לשלוח רשימה מפורטת של כל הספרים הנמצאים במחסנינו בוורשא ובוינא.

אל הנהלת "דביר", תל-אביב

ברלין, כ“ה אלול תרפ”ד

לידידי היקרים, שלום וברכה!

ראשית כל, קבלו נא את תודתי בעד השתתפותכם בצערי (*מות אשתו), ויהי רצון, שדברי התנחומים שלכם יתקיימו ושאמצא מרגוע לנפשי בעבודת התחיה שלנו המשותפת.

תבינו מעצמכם, שעדיין לא מצאתי שעת הכושר להיכנס לענייני ה“דביר” שלנו בכובד ראש הראוי. התראיתי רק עם המנהלים וקיבלתי מושג שטחי מהמצב הכללי. המצב לא השתנה לטובה ועלינו יהיה עוד לנצח הרבה מכשולים ולפסוח על הרבה מעצורים עד שנוכל לברך ברכת “שפטרני מענשו של זה” ולצאת למרחב.

עד כמה שהיה קשה עלי להיפרד בשעה זו מבתי ובני, ואם גם רק לימים ספורים, הבלגתי על הקושי ונסעתי להתראות עם הד“ר וייצמן ודיברתי עמו גם על ענייני ה”דביר" שלנו. ביקשתיו, שיתייחס לכל מה שתמסרו לו בתשומת לב מיוחדת ושיבין כי עתידות המוסד כשהוא לעצמו אינן נוגעות רק למייסדיו כי אם לכל התפתחותנו התרבותית בארץ. בטוח אני, שתוכלו לבאר לו את כל חשיבותו של “דביר” וכי תמצאו את המוצא הנכון, כדי שהמוסד יוכל להתקיים בזמן המעבר שלו עד שיעלה בידי לדאוג בעד ביסוסו להבא.

חשבתי מקודם שעוד יספיק לי הזמן לשוב לארץ עם בתי ובני קודם לנסיעתי לקנדה, אבל, כפי הנראה, לא תהיה לי האפשרות הזו. ומפני זה הנני מבקש אתכם שתשלחו לי תומכי מספר הגון של מניות חתומות ביד שניכם ובגושפנקא של המוסד, כדי שלא תהיה לי מניעה בקנדה מצד זה. את חשבון המניות עוד לא עשינו, אבל בכל אופן מגיע לי (כלומר יחד עם המניות ששלחנו לאמריקא ולאפריקא) בערך שלושת אלפים מניות. שלחו לי עד כמה שאפשר גם מניות בודדות על פי הכתובת של קרן היסוד בלונדון ואני אקבל אותן בדרכי לקנדה.

הסכמתי להעמיס עוד על חמשים ארגזים בערך “נאכנאהמן” של עשר לירא לכל ארגז. את הכסף הזה אשתדל להשיג בלונדון, ואשתדל עוד להמציא גם לכם איזו סכומים. מצדי אעשה כל מה שאפשר כדי להקל על המצב.

בדבר וורשא לא מצאתי דרך אחרת כי אם להשאיר את הכל כמו שהיה, כלומר על תנאי “קומיסיון”. לפתוח סניף בוורשא על חשבוננו אנו, אין שום אפשרות לע"ע.

מר לנדא עשה עלי רושם טוב במלוא מובן המלה.

בשבוע הבא אכתוב לכם על הכל בפרוטרוט, אם רק יעלה בידי בינתיים למצוא את הפתח ב“הלבירינט” שלנו דמתקריא “עבר-דביר”.

וקבלו נא את ברכתי לקראת השנה החדשה הבע"ל.

שלכם

שמריה לוין

אל הנהלת "דביר", תל-אביב

מונטריאל, כ"ה בנובמבר 1924

לידידי היקרים, שלום וברכה!

לפני ימים אחדים שבתי מביקורי בערי השדה למונטריאל ומצאתי כאן חבילה שלמה של מכתביכם וגם את הטלגרמא האחרונה, שבה אתם מביעים את השתוממותכם על שתיקתי הארוכה. זאת ראשית, ושנית אתם דורשים ממני להמציא לכם תיכף אלף לי“ש. עניתי לכם אתמול בטלגרמא והזכרתי לכם נשכחות: טרם נסיעתי חזרתי על דברי והדגשתי לפניכם בהחלט גמור, שאין אני רואה שום אפשרות בשבילי להפנות לענייני “דביר” בארצות הברית ובקנדה טרם שאגמור את עבודתי לטובת קה”ס. מחוייב אני לשים רווח בין הדבקים כדי שלא אשאר קרח מכאן וקרח מכאן. תנאי העבודה לא השתנו בינתיים ולא ישתנו ע“י רעש של טלגרמות. אמרתי לכם בהטלגרמא שלי, כי אשתדל בכל מאמצי כוחי להמציא לכם את האלף לי”ש – תשלום להבנק בסוף ינואר, ואת הבטחתי אקיימה.

מה שנוגע להחשבון בברלין אין אני מבין את שאלותיכם. אני נתתי להם 550 לי“ש (250 לי"ש נשלחו מהבנק אחר נסיעתי מלונדון). קיבלתי על עצמי את התשלומים לד”ר ברנפלד ולש. דובנוב. תשלומים חדשיים נשלחים להם מבנק. ושלישית קיבלתי על עצמי את החוב שלנו לה“יודישער פערלאנג”. מלבד זה שלחתי גם לכם 250 לי“ש ע”י הבנק.

ובכן, רבותי: “מה לעשות לי עוד לכרמי ולא עשיתי”?

בדבר תביעותיו של לנדא אין לי להגיד מאומה. לא אני מיניתי אותו לפקיד ולא עלי מוטלת החובה לחתוך את גורלו. כשפנה אלי בשאלתו בדבר עתידו, הוא ורוזנצווייג, אמרתי להם, כי הכל תלוי בהתפתחותו של הדביר. לע"ע אין לי שום רשות מוסרית לבוא בהבטחות שאינן מבוססות. מקווה אני שהליקווידציה בברלין כבר נגמרה וכי כל הספרים נשלחו לניו-יורק ולוורשא.

בראשית יאנואר הנני גומר את עבודתי בקנדא, ואלך לביקורי בארצות הברית והלוואי שאמצא את האפשרות להמציא לכם כספים בחודש מרץ. זהו המצב שאין אני יכול לשנותו בשום אופן.

מתפלא אני שעד כה לא קיבלתי את המניות. ע“י איחורים כאלה לא תוקל עבודתי. ביקשתי, כי תשלחו לי גם את הבילנץ האחרונה שעובדה עוד בפני ע”י מר ברוידא. המציאו אותה לי תיכף. מהיום והלאה שלחו לי את כל מכתביכם (בטלגרמות אין שום נחיצות כלל, הן אינן מעלות בענייני כספים ומורידות רק את מצב הרוח) לניו-יורק ע"ד הכתובת של ההסתדרות הציונית.

בעוד ימים אחדים הנני נוסע לניו-יורק כדי להשתתף שמה בוועידה קה"ס (*קרן היסוד). אבל עלי יהיה לשוב תיכף לקנדא.

ושלום לכם ולעבודתכם,

שלכם

שמריה לוין

אל חיים וייצמן, לונדון

(*תורגם מאנגלית)

ניו-יורק, 17 ביוני 1925

חיים חביבי,

אמר לי [יעקב] פישמאן, ששב זה עתה, כי התלוננת באזניו על כי לא כתבתי אליך. קיבלת ידיעות ממני, כמובן מאליו, ואם לא כתבתי לעתים קרובות, הרי קרה הדבר, בראש ובראשונה, משום שהייתי טרוד עד למאד; נוסף על כך לא עמד לרשותי מזכיר, ועד עתה קשה היה לי לכתוב אליך בהרחבה. אלא שאין זאת הסיבה העיקרית. סבורני כי מבין אתה, שפעלתי בכל העניינים כאילו נמצאת כאן. השהיתי, כביכול, את כתיבתי אליך מפני שהמתנתי עד כי המצב הכללי יתברר, ויהיה אז ביכולתי לנסח את דעותי שלי. זאת הסיבה שבגללה לא כתבתי גם ליצחק [ניידיטש]. אולם עתה מוכן אני לחוות את דעתי בכמה וכמה עניינים.

1. איגרות-הערבות לארץ ישראל: סבורני כי חששותיך, וכן חששותיו של ניידיטש בעניין זה, מוגזמים היו במידה ניכרת. אמת נכון, ש[ברנהרד] רוזנבלאט ו[עמנואל] ניומאן בוודאי גרמו שלא לצורך לחששות שהתעוררו כתוצאה מן הפרסומת הנרחבת שלהם. מאידך גיסא, סבורני כי נכון עשו בהמשיכם בהפעלתה של תכנית איגרות-הערבות, ונוסף על כך נודע לי, כי הן ד"ר רופין והן קול[ונל] קיש המריצו אותם להמשיך במימון של בניית בתים. מר ויינשטיין טוען, כי הגיש לך תזכיר על נושא זה.

יש להצטער על כי מפעל איגרות-הערבות לארץ ישראל לא הצטמצם בתחומי סיסמתו המקורית, “1,000 בתים למען ארץ ישראל” – דבר שנאה היה לעשותו. כפי שאמרתי – הפרסומת שלהם מוגזמת היתה. אלא שפעולתם אינה מנוגדת כלל וכלל לאינטרסים של קרן היסוד, ברוחם של קווי-המדיניות הציוניים הכלליים. בעוד שהצליחו רוזנבלאט וניומאן לגייס כמה וכמה מראשי מרימי-התרומות לקרן היסוד שישתתפו במפעל איגרות-הערבות, הרי אינני סבור, כי דבר זה היתה עמו משום השפעה או הפרעה כל שהיא למידת-התעניינותם או למידת-תרומותיהם של אנשים אלה. מרימי-התרומות שלנו לקרן היסוד הנם ציונים מחונכים, ומאמין אני, כי בידיהם ידיעות די-הצורך וכי מבינים הם שהגיעה השעה לגשת לפעולות אחרות למען ארץ ישראל, נוסף לקרן היסוד.

לפיכך אין מר [לואי] מרשאל וחוגו צודקים, לפי דעתי, בתלונתם ובביקורתם על מפעל איגרות-הערבות. מר מרשאל מן ההכרח שיכיר בערכה של העובדה, כי עניין לנו כאן בתנועת המונים. העיכוב של שנתיים בהקמתה של החברה הכלכלית הארץ-ישראלית עושה את תוכניתם לצחוק. הכל שמו לבם לעובדה, כי עד עתה לא הראו כל אות ממשי של צעדים בכיוון להשגת הון חדש או לפעולת-השקעות בארץ-ישראל. יתרה מזאת, מר פלכסנר הודיע ברבים, כי החברה הכלכלית הארץ ישראלית לא תעסוק בכל מכירה שהיא של איגרות-משכנתאות.

מרשאל דורש יותר מדי. גישתם מרמזת ברורות על כוונתם למנוע את פעולותינו על ידי כך שיבטיחו הבטחות לעתיד. גם ביליקופף טען ברורות, כי מרשאל ואף האחרים הקשורים עמו אין להם הפנאי או המרץ לגייס כוחות חדשים, ובבירור רב הודיע, כי למען חברת ההשקעות יעדיפו לחפש הון בקרב מרימי-התרומות לקרן היסוד, ואפילו הציע, כי יש להשתמש במנגנון של קרן היסוד לשם הרמת-תרומות בקרב “בני עמנו” למען החברה הכלכלית. הרי תודה, שיהיה זה מצב מגוחך.

בדרך כלל עניין איגרות-הערבות אינו אלא “תירוץ”, כמדומני. אין הוא העניין העיקרי. אפילו שני במעלת-החשיבות איננו. העניין העיקרי הנו עתה הקמתו-מחדש של ה“ג’וינט” על ידי וארבורג, מרשאל ובראון. בגלל סיבות רבות מעדיף הייתי לדחות את הדיון בעניין זה עד כי אפגשך באירופא. קשה להביע את דעותי בכתב בעניין חשוב זה. אעשה זאת כשאפגשך בלונדון ב-11 ביולי או בברלין בישיבת הוועד הפועל. העניין חשיבותו רבה יותר מכפי שנוטים אנו לחשוב. מאמין אני, כי התכנית לא באה כמכת-רעם ביום בהיר. ה“תכנית” זכתה לטיפול ולהכנה בדרכי-מחתרת בשנתיים האחרונות. לפני מעט יותר משנתיים היינו, בראון ואני, הנואמים בוועידה חשובה עד למאד של “בני ברית” בצ’יקאגו. בראון דיבר אז על הושטת עזרה לרוסיא (לא ליהודי-רוסיא בלבד) על ידי אספקת כלי-חקלאות לארץ הזאת. מזכיר אני זאת עתה, מפני שמבין אני את השתלשלות-ההתפתחויות שחלה בעקבות זאת בקשר לעניין זה כולו.

יתרה מזאת – אל לנו להעלים עין מן העובדה, כי ארצות הברית אמנם לא הכירה עדיין בסובייטים, אך נציג ה“ג’וינט”, ד“ר רוזן, מקיים מזה זמן רב קשרים הדוקים עם ה"ייבסקציה". אין ספק בכך, שבשנתיים האחרונות היתה ה”יבסקציה" מודאגת הרבה מחמת התפשטותם של הלכי-הרוח האוהדים לציונות בקרב היהדות ובמיוחד בקרב היהדות האמריקנית, ושריכזו את מאמציהם ונקטו בכל הדרכים כדי ליצור משקל-שכנגד לאהדות אלה ולהרחיק חוגים יהודיים אלה מרעיוננו.

הגורם האחרון והחשוב ביותר, לדעתי, הנו זה שלהלן: העולם היהודי, ככל העולם כולו, שרוי היה במצב של מבוכה אחרי שביתת הנשק. לאחר מכן חלה התקדמותה המהירה של הציונות – הצלחה פוליטית אחת באה בעקבות אחותה. אישים יהודיים רבים בעלי שיעור קומה נמשכו באיזה אופן שהוא בכוחו של גל זה, שלא מרצונם, לתמוך בתנועה הציונית. אולם תקופת המבוכה חלפה והם הרגישו בתוכם את הדחיפה לפעילות, וברור הדבר, כי הבינו שאי-אפשר בהחלט להתחרות עם תנועה כגון זו שלנו בעשותם את העבודה הפילאנטרופית הרגילה, ולו בקנה מידה גדול. לפיכך נבע, כמסקנה הגיונית, כי מן הצורך היה לתכן תכנית גדולה.

אין רצוני לומר, כי מרשאל או וורבורג, או אפילו בראון, טיכסו את תכניתם במכוון כאמצעי להחלשתה של תנועת ארץ ישראל, אולם מנהיגים הם ונאלצים הם לפעול ולהמשיך בתכניות בקנה מידה גדול למען קיים את מנהיגותם בעיני הציבור היהודי. אהדתם לציונות לא היתה דיה לתת להם הצדקה מוסרית לדרוש לעצמם מנהיגות בתנועה הציונית. מאידך, לעולם לא היו מסכימים להיות בבחינת גלגל חמישי בעגלה. כפי שאומרים באמריקא – הקבוצה הזאת רגילה לעשות Running the" show" . כשניפגש פנים אל פנים תימצא לי שעת-כושר להגיש עובדות רבות ופרטים מלאים. מובטחני כי תכיר בכך, שהעניין חשוב הוא עד למאוד.

הן ליפסקי והן אני עושים ככל שבידינו לעצור בעד דעת הקהל המתעוררת, שנעשית היא ביקורתית עד למאוד לגבי צעדי הג’וינט, ומשתדלים אנו למנוע התפרצות ומחאה גלויה מצד ההמונים היהודיים, ובמיוחד מצד ההמונים הציוניים. לעצור בעד התפשטותה של הרגשה זאת – הרי זה תפקיד ההולך ונעשה קשה ביותר. באשת-העניין עלתה באפו של העם היהודי, ובחושו חוזה הוא בתכנית זאת מראש את המעשה בעגל הזהב שבבית-אל ובדן. עושים אנו כמיטב יכולתנו לדאוג לכך שלא ייגרם נזק למשא-ומתן למען הסוכנות היהודית, אך בכמה ישיבות וועידות ציוניות אזוריות כבר הועלה העניין והובעה תרעומת רבה, והוועד הציוני האדמיניסטרטיבי נקרא לנקוט פעולה נמרצת בוועידה.

הייתי טרוד עד למאוד עד עתה. אצא לדרך עם ליפסקי בארבעה ביולי על סיפון ה“לוייתן”. אקווה לראותך בלונדון ולהמשיך אתך בדרך לברלין.

מיטב הברכות ליצחק [ניידיטש] ולברתולד [פייבל]. אהבתי המיוחדת – לווירה.

כאז וכתמיד באהבה

[עד כאן באנגלית; מכאן בעברית:]

באהבה רבה, שלך

שמריה

אל חיים וייצמן

ט"ו בנובמבר 1925

לחביבי חיים, שלום וברכה!

קשה לי להביע לך עד כמה הצטערתי כשנתקבלה הטלגרמא הראשונה שלך, המזמינה אותי ללכת עוד הפעם לאמריקא, ובלי דיחוי כל שהוא. הן המצב ברור לי למדי. עוד בשהותי באמריקא בשנה שעברה הרגשתי שאיזו עננה כבדה ממשמשת ובאה, שתכביד עלינו את העבודה, והנה בא גם הקונגרס והוקיע לעיני העולם הגדול שלנו את ההתפוררות הפנימית, האוכלת את הסתדרותנו כמסוס נוסס מנפש ועד בשר. ומובן מאליו, שלמרות החלטתי לחדול מנדודים, להקדיש את עצמי לעבודה ספרותית קבועה, שניתקתי ממנה כל כך הרבה שנים שלא באשמתי ונגד נטיות נפשי – הייתי מוכן להשתעבד גם הפעם לפקודתך אבל, לצערי הגדול – מן השמים עכבוני. תיכף אחרי חופת בתי האהובה תקפתני מחלת לב איומה, ובמשך עשרים ואחד יום, וכמעט בלי הפסקה. הייתי מרחף בין שני עולמות, ואם כי מובטחני, שהריני בן עולם הבא ושגם שמה מוכן בשבילי מקום הגון, נלחמתי בכל מאמצי כוחי נגד המחלה, ורק בעמל רב וביסורים שאין לתאר אותם, ניצחתי אותה סוף סוף והרי אני שב כעת לאט לאט ובפסיעות מדודות לבריאותי. הרופאים, שלושה היו שטיפלו במחלתי, אומרים שעלי יהיה לנוח לכה“פ במשך חצי שנה, עד שיעברו סימני המחלה, אבל יש לי אמונה חזקה בכוחות נפשי ומקווה אני, שבעוד חודש ימים בערך אהיה מוכשר לעבודה. חושב אני, שתאמין לי, שלוא היתה לי האפשרות הפיסית לנסוע לא הייתי משגיח אפילו כעת באזהרות הרופאים, אבל לע”ע חסרה היא לי. יותר מחמשה-עשר רגעים אין אני יכול אפילו לטייל. הפחד מפני התקפה חדשה אורב לי ושולל ממני את שלוות הנפש.

עם ביאליק שלנו דיברתי פעמים אחדות ואחד-העם עוזר לי להשפיע עליו שיקבל את ההזמנה. לכתחילה מאן וסרב כדרכו תמיד ונתן לסרובו ק“ן טעמים, שכמעט כולם אינם עומדים בפני ההגיון ובפני היושר. בין ק”ן טעמים הללו יש גם טעמים כספיים. ראשית, אין הוא יכול לעזוב את אשתו כאן ולנסוע בלבדו ואולי הצדק אתו, מפני שגם הוא זקוק מצד בריאותו לשמירה מעולה, ושנית, יש לו ענינים של תשלומי שטרות לרגל בנין ביתו ואינו יכול לזוז ממקומו טרם שהבטיח את התשלומים בערך של אלף וחמש מאות לירא. כלומר, אין הוא מבקש את הכסף, אלא רק הלואה זמנית, שתשחרר אותו למשך חצי שנה, כדי שיוכל להתמסר לעבודתו באמריקא. חושב אני, שאת הענין הזה אפשר לסדר בלי קושי, ואין לי אפילו צל של חשש, שההסתדרות שלנו לא תפסיד מזה אפילו פרוטה אחת. ביאליק שלנו מהימן הוא ולא ירצה להנות במובן החמרי מעבודתו לטובת הסתדרותנו מלבד מה שנחוץ יהיה כדי לכסות את ההוצאות. ועוד שלישית. לפי דעתו של ר' אשר [=אחד-העם] שלנו יכול ביאליק לנסוע רק בחברתי, מפני שיש נחיצות גדולה להיות לו לעינים בהעולם החדש האמריקאי, כדי שעבודתו תהיה פוריה ומתאימה למטרתנו

וכעת הייתי רוצה לפנות אליך בשאלות אחדות המסתעפות מתוך המצב, שנברא באמריקא עצמה. הן בראש העבודה עומד כעת סטיפן ווייז. הנעשה הדבר הזה בהסכמתך? האם מאמין אתה, שהוא ייכנע להחלטותינו בדבר הסוכנות ובדבר אופן התעמולה? מתיירא אני שבהועידה בפילדלפיא לא עמדו על הגובה הדרוש וקלקלו הרבה בהיחס שנברא בינינו ובין חוגים ידועים של היהדות האמריקאית לרגל עבודתנו במשך השנים האחרונות.

עוד הפעם הנני מבטיחך, שמאושר אהיה לעמוד לימינך ואעשה כל מה שבכוחי כדי להיות לעזר למפעלנו והיה אם תמצא, שיש עוד מקום לעבודה ולפעולה באמריקא בשבילי ובשביל ביאליק מראשית שנת 1926 בערך, אנא בל תחמיץ את תשובתך. ומוטב שתודיעני מזה בטלגרמא מיד אחר קבלת מכתבי זה, מפני שגם ההכנות לנסיעה דורשות זמן של שבועיים.

ר' אשר יושב כעת בחדרי ודורש בשלומך באהבה רבה ומוסיף הוא, כי לוא היתה בריאותו מרשה לו לנסוע היה נלווה אלינו בחשק גדול וברצון כביר להשתתף גם הוא בעבודתנו באמריקא.

באהבה רבה, שלך

שמריה

נ.ב: היתה כאן ידיעה בהעתונים, שמתעתד אתה לבקר את הארץ בדצמבר, הנכונה השמועה?

אל: אייגה שפירא

(*תורגם מרוסית)

ניו-יורק, 29 באפריל 1926

אייגה’לה החביבה!

במקרה נמצאו ברשותי כמה שעות פנויות. אני נוסע יחידי לניו הייוון (New Haven) להרצאה רק לערב אחד, וביאליק נשאר כאן. בזה מוסבר הפלא שקרה: שעות פנויות. אני משתמש בהן, כדי לשלוח לך דרישת שלום. בשבוע האחרון הרגשתי את עצמי במובן הנפשי רע מאוד. היה עצוב, ולעצב נוספו געגועים מעיקים. כל כך הייתי רוצה להימצא בתל-אביב בין קרובים ופרחים. אולם הספיקו לי כוחות, כדי להשלים עם ההכרח, ואני נרגעתי קצת. אייגה, ההכרח להאריך את שהותנו כאן קשור לדאגתנו ל“דביר”. אני מקווה, נספיק גם במה שנוגע לזה. לדאבוני, נפל בחלקי חלק הארי של דאגה זו. אולם, אין דבר, צריך להיות אמיץ לב. יחס האמריקאים אלי גם הפעם הוא טוב מאין כמוהו. ציוּתם הוא בעיקר שנותן לי סיפוק – זה הוא ההון שלי.

אשתדל לכתוב לך לעתים קרובות יותר, יקרה. הן גם לי קל יותר, כשאני כותב.

אני לוחץ חזק את ידך

שלך

שמריה

אל אחד העם, תל-אביב

ניו-יורק, 9 במאי 1926

לאחי הנעלה וידיד נפשי שלום ממרחקים!

לא אפתח בהצטדקות ולא אתן ביאורים לשתיקתנו, שלי ושל רבי חיים נחמן [ביאליק], ומובטחני, שתדין אותנו לכף זכות ולא תאשימנו חלילה בשכחה או בהתרשלות. האמינה, כי לא עבר עלינו כמעט יום בארץ המערב הרחוקה, שלא דיברנו בך ושלא זכרנוך עוד מדי דברנו בך ובכל זאת לא באנו לידי כתיבה. מה שנוגע לי סבלתי הפעם יסורי הפרידה במידה יותר מרובה מכל הפעמים הקודמות. ריחוק המקום הטיל עלי ממש אימה, וריחוק הזמן, הנאכל בין כתיבה לקבלת התשובה, לא נתן לי מנוחה. ויש שהשתדלתי לנצח בי את הרגשת האימה וישבתי לכתוב. אבל מיד תש כוחי, ועצלות נפשית תקפה אותי, וכה דחיתי את הכתיבה מיום ליום ומשבוע לשבוע, עד כי חדשים עברו ללא גבורה להשתחרר מכבלי השתיקה. כעת קיבלתי מכתב מבני שיחיה, והוא מוסר לי בשמך, כי מצטער אתה על שתיקתנו עד למאוד. שנינו (אני וידידי ח"נ [ביאליק]) הרגשנו מוסר כליות והחלטנו לא לדחות עוד את הכתיבה ויהי מה.

ראשית הנני מודיעך, יקירי, כי אפילו ר' ח“נ שלנו אינו מתחרט כלל וכלל ששמע לעצתנו וכיתת את רגליו לאמריקא. כמדומני, שלפעמים הנהו מרגיש את עצמו מאושר בתוך הסביבה החדשה המקשיבה באמת לכל מה שיוצא מפיו. הקהל הגדול התחיל מרגיש גם הוא בחוש הבריא שלו, כי כאן עומד לפניו כוח מוסרי ענקי שיש לו הרשות להוכיח ולדבר רתת, ומקבל עליו את התוכחות ואת הדקירות, ולפעמים גם את הנזיפות, באהבה. תבין מעצמך, עד כמה שבע רצון אני מביקורו. יש לי הכרה, כי השפעת הביקור הזה לא תהיה רק לשעתה ועוברת, כי אם תהיה קיימת ומתמדת לזמן רב. יש תנועת חיים בקרב היהדות האמריקאית, ניכרת הזדעזעות הנפש ויש גם סימנים בולטים של תחיה תרבותית. הנבונים, ואם גם יחידי סגולה ובודדים הם לע”ע באו לידי הכרה, שהיהדות האמריקאית אנוסה היא בשעה זו על פי הגורל לקבל על עצמה את האחריות בעד קיום האומה במלוא היקפו וכי מחוייבת היא להתאמץ ולשמור על הכלים במובן הלאומי. כמובן, משתדלים אנו עד כמה שאפשר לחזק את ההכרה הזו ולבאר את צדקתה. לכתוב על הכל בפרוטרוט אי אפשר, מקווה אני, כי בעוד זמן מה נזכה לשבת עוד בחברתך ונספר לך בע"פ על פרטי עבודתנו, והנני בטוח, כי הרבי ישמח בתלמידיו.

התעמולה שלנו לא היתה מכוּונת רק כלפי קרן היסוד. אף פעם לא היה צורך לרדת מעל הדוכן ולדבר בלשון “ביזנעס”. וטועים כל אלה, החושבים כי השתמשו בביאליק כדי להעשיר את הקרנות. הלוואי והיתה לנו האפשרות לנהל תעמולה תרבותית כזו שניהלנו באמריקא גם ביתר הארצות. זו היתה תעמולה לכבוד היהדות ותורתה במלוא מובן המלה. והקהל הגדול נותן לה בכל מקום אוזן קשבת ומתיחס אליה בהערצה וחיבה. בעוד שבוע תהיה כאן ועידה בשם ההסתדרות הציונית לענייני תרבות, ואנחנו שנינו נשתתף בה בהרצאות.

גם במובן הכספי היתה השנה כאן שנת ברכה לקרן היסוד אע“פ שה”צד שכנגד" השתדל בכל מאמצי כוחו להרים על נס את התכנית הקרימאית. כשאנו מסתכלים בהמחזה של התחרות זו, עוברת לפנינו ממש עוד פעם מלחמת ירושלים ובית אל ודן. מי ליהודה ומי לשכם. לפי דעתי אין שום ספק, כי יהודה תכריע.

התעמולה שלנו נגמרת, ולולא דאגתנו לביסוסו של ה“דביר” שלנו, לא היינו שוהים כאן עוד יותר, אבל לטובת ה“דביר” התחלנו עובדים רק בשבוע האחרון ועלינו יהיה להתמהמה כאן עוד כשני חדשים, עד אחרי הוועידה השנתית של ההסתדרות הציונית שנקראה לסוף יוני. יש תקוה כי יעלה בידנו לקבל סכום הגון, שיבטיח את קיומו של ה“דביר” וגם למצוא דרכים להפצת ספרינו. כשיושג על ידינו דבר של ממש, לא אאחר מהודיעך.

על מצב בריאותי אין לי להתאונן, ונותן אני שבח והודיה לקוני שנתן ליעף כוח להשתתף בעבודת בנין ארצנו.

הקרח נשבר, ההתחלה נעשתה, ואחרי שגברתי על העצלות שוב לא אשתעבד לה.

שלך בחיבה יתירה

שמריה הלוי

אל ד"ר וייצמן, לונדון

(*תורגם מרוסית)

ניו-יורק, 18.5.1926

חיים יקירי,

מליפסקי תקבל ידיעות מפורטות על פעולתנו כאן, שאך עתה מסתיימת והולכת. ביקורו של ביאליק הביא תועלת כבירה, ואני מרוצה מאוד, שאני כפרט לא אוכזבתי בתקוות שתליתי בביקור זה. אנו נשארים כאן שנינו עד לאחר הוועידה, אני רואה זאת כהכרחי. ביאליק הוא לחלוטין לצדנו. הוא מתמרמר על פעולת ז’אבו[טינסקי], שלא תשאיר כאן, חוץ לבאשה, כל עקבות. ז’אבוטינסקי הוא בשבילי עתה דף לא רק מעציב, כי אם גם מעורר צחוק בתנועה הציונית.

הייתי בעד זה, שליפסקי יסע ללונדון וישא ויתן עמך בדבר כל הסעיפים החשובים העומדים על הפרק. לא אמנה אותם. את השקפתי הסברתי לך במיברק ששלחתי לך לירושלים. בחודשים האחרונים של פעולתי כאן נתחזקתי יותר ויותר בנכונות השקפתי. חשוב, הכרחי, כי בינך לבין אמריקא לא יהיו כל אי-הבנות וכל אי-הידברות בכל הבעיות החשובות. כן הכרחי הוא כי תבוא הנה בראשית הסתיו וכי תדריכם בתכסיסים, הואיל וקשה לקבוע עתה, מה תהא הטאקטיקה, שנצטרך להזדקק לה בשנה הבאה. אני נהגתי בזהירות רבה בכל הופעותי, אולם מפקפק אני אם תהא אפשרות לשמור גם על העמדה שתפסנו כלפי הצד שכנגד. חושבני כי בשנה הבאה יהיה עלינו להכפיל את מרצנו. יש לטפל מיד בבעיית המשלחת הבאה, הרבה יהיה תלוי בהרכבה.

ליפסקי יגע בבעיית הקונגרס הקרוב. אני כולי בעד אמריקא. אולם תכנית זו ניתן להגשים אך לאחר שיושג שלום פנימי בשורותינו. את ז’אבוטינסקי אני מוציא מן הכלל.

אל תעצור את ליפסקי למעלה מן הדרוש. אין דעתי נוחה כלל וכלל מן המחשבה, כי ייעדר מכאן במשך שלושה שבועות כמעט, אולם נכנע אני להכרח שבדבר.

נשק נא לורה ולמיכל’ה.

כולי שלך

שמריה

אל: אייגה שפירא

(*תורגם מרוסית)

ניו-יורק, 20.6.1926

אייגה’לה היקרה.

שוב הפסקה של כמעט חודש וחצי. ואם תשאלי אותי מדוע לא כתבתי, קשה יהיה לי למצוא הסבר מספיק. אמנם נסעתי הרבה בזמן האחרון והייתי עסוק מאוד. ברם אין זה הסבר. אפשר תמיד להפריש שעה-שעתיים בשביל מכתבים, ביחוד כשיש רצון פנימי לכתוב את המכתב. ורצון לכתוב לקרובים ישנו אצלי תמיד. יתכן, שחיכיתי למכתבי-תשובה, ועד שקיבלתי אותם הן עבר למעלה מחודש. את יודעת אייגה’לה. אני יודע היטב, ששום חדש בחיי הקרובים שלי לא קרה במשך הזמן הזה, ובכל זאת אני מחכה לידיעות, כדי להיווכח שכך הדבר, ורק אז אני יכול לכתוב.

יום ה-7 ביולי מתקרב, היום שנקבע לנסיעה. נוסעים מניו-יורק רבים, כדי להשתתף בישיבת הוועד הפועל. הוזמנו כרטיסים בשביל הביאליקים ובשבילי, ברם, לדאבוני, נסיעתי ב-7 לחודש לא הוכרעה עדיין לגמרי ואפשר מאוד, שעלי יהיה לבלות באמריקא עוד חודש נוסף שלם. העניין הוא בזה, שיש צורך לפעול למען “דביר”, ועד עכשיו לא עלה בידינו למלא את תכניתנו בשביל ה“דביר”. ראשית לא היה די פנאי, צריך היה להקדיש את כל הזמן למען קרן-היסוד, ושנית, רק עכשיו נמצאו אנשים טובים אחדים, שהודיעו את נכונותם לעזור ל“דביר” באופן רציני. מרכז-הכובד של עזרה זו הוא בארגון המכירה של פרסומי “דביר”. יש ביקוש רב להם באמריקא, אולם לעת-עתה אין הדבר מאורגן היטב. רק ד' העד, אני אחליט את ההחלטה הזאת בקושי רב, אם בכלל אחליט, אני כבר רוצה כל כך להיות עם ילדי, שאני אוהב אותם מרחוק עוד יותר חזק, יותר חם. ברם, מצד שני אני עושה חשבון כזה. הן בין כך ובין כך הייתי מפסיד את החודש יולי בשביל לונדון, כלומר לישיבות שונות בלונדון, האם לא מוטב לעבוד למען “דביר”, כדי שאוכל לבלות את החורף בשקט ושלא יהיו לי אותם אי-הנעימויות והעינויים, שהיו לי בחורף שעבר די והותר. לא את הכל סיפרתי לך, לא רציתי להעציבך, אבל השנה היתה קשה מאוד. הקרובים, בתוכם הרמאן [כהנהיים], מייעצים לי להקריב הפעם את לונדון למען “דביר”. בימים אלה צריכה ליפול הכרעה בשאלה זו, וכשרק תוכרע, אכתוב לך מיד, אייגה’לה.

אני מרגיש את עצמי טוב. אני משתדל לא להתעייף ביותר, ואין לי, תודה לאל, יסוד להתאונן, לא על הבריאות, לא על המצב הרוחני. הספקתי הרבה הפעם ואוכל לספר הרבה.

תודה לך, היקרה, על מכתביך החביבים. אני שמח מאוד על שאת מרגישה את עצמך טוב. השתדלי לשלוט גם להבא ברוחך ולהיות אמיצה בגופך וברוחך. כתבי לי יותר על אניוסיה. בימים אלה קיבלתי מכתב ארוך מריצ’ארד, אבל מאניוסיה שוב אף מלה. לוא רק ידעה, שמחשבותי תמיד איתה, לא היתה מקנאה ביחסי לבוריס. מבוריס אני מקבל לעתים קרובות מברקים לאקוניים: Fifty, Love, Boris. אולם מלבד מברקים אלה הוא כותב לפעמים ואפילו בפקחות רבה. אייגוצ’קה, מסרי נא להם את תוכן המכתב הזה, כי הייתי צריך לחזור על דברי ואינני אוהב חזרות. אפילו ביאליק מתפלא, איך אני מתחכם למצוא אפילו בשביל רעיונות ישנים ניסוח חדש.

החלטתי שוב לכתוב לעתים קרובות. לא אחכה למכתבי תשובה. אולם אני בטוח. הם יגיעו.

כל טוב לך אייגה’לה היקרה, מסרי נא דרישת שלום לבבית ממני לאחיך החביבים, ולחנה שלך, ולשאר הידידים לפי ראות עיניך.

שלך

שמריה

אל חיים וייצמן, ניו-יורק

29 בדצמבר 1926

יקירי חיים!

בתשעה-עשר לנובמבר שלחתי לך מכתב באחריות ע“פ הכתובת של ההסתדרות הציונית בניו-יורק ואחר כך שלחתי לך שתי טלגרמות, אבל לא קיבלתי ממך שום תשובה עד היום הזה, ואיני יודע את פשר החידה. והנני חוזר בקצרה על כל העניין. קשה לי אמנם לבוא בשעה כזו, שאולי בה נחתך גורלנו וגורל ארצנו, בפרובלמות של מוסד בודד, עד כמה שלא יהיה ערכו חשוב, ושל צרות הפרט. אבל דע יקירי, כי באו מים עד נפש במלוא מובן המלה, ואם לא יחושו ידידי היותר קרובים לעזרתי, איני יודע מה ילד יום. וזה הדבר. אדון ווינטר לא מילא את התחייבותו לשלוח לי חמישה עשר אלף דולר לראשון לאוקטובר, כפי שנדברנו, ואף האחרים לא קיימו את הבטחותיהם. בינתיים הכנסתי את עצמי בעול של התחייבויות, כי הייתי בטוח, שהכסף יתקבל במועדו והשקעתי כל מה שהיה לי ומה שיכולתי להשיג מאחרים כדי להציל את ה”דביר". וכעת הנני יושב ומחכה ואין אני יכול לזוז ממקומי. וביקשתי אותך ראשית כל להתראות עם אייזנמן ועם ווינטר ולהשפיע עליהם שיעשו כל מה שיש ביכולתם כדי להוציאני מן המיצר ומן המבוכה. ושנית שגם אתה בעצמך תשתדל לבוא לעזרת המוסד שהוא הולך ומשתכלל משעה לשעה ושבעוד זמן קצר לא יהיה זקוק עוד לשום עזרה מן החוץ.

ובכן הנני חוזר על בקשתי, בל תדחה את תשובתך ובל תחמיצנה ומיד כשתקבל את מכתבי זה תודיעני תיכף ע"י טלגרמא את תשובתך ואדע מה לעשות.

לפולניא איני נוסע לע"ע, כי איני יכול ואיני רשאי להרוס כל מה שבניתי ולעזוב לאנחות את המוסד שכל כך הרבה השקעתי בו הן מרץ והן רכוש. מרגיש אני את עצמי שבור ורצוץ וגם נעזב מידידי.

הנני קורא בעיון רב את העתונות האמריקאית, ומדגיש עוד פעם מה שכתבתי לך במכתבי הראשון. נחוץ בשם כל הקדוש לנו להוציא לפועל ממש את הסוכנות המורחבת, כי רק ע“י זה יעלה בידנו להציל את הסתדרותנו מהמשבר הפנימי שהיא נתונה בו. נחוץ לבוא להקונגרס הבא בענין שנגמר לבלי תת להאופוזיציה לסכסך ולבלבל עוד פעם את המוחות. נהירין לי שבילי הציונות באמריקא והרכבתה של ההסתדרות, ואע”פ שבמובן היחסי עולה היא על חברותיה במדינות אחרות, בכל זאת אסור לנו להטיל רק עליה את כל הסבל והאחריות בעד בנין הארץ, וחטאנו לא יכופר, אם לא נשתדל עד כמה שידנו מגעת לרכוש חוגים יותר רחבים ל“הסוכנות”, ולהכניס זרם חדש לתוך העבודה. אי אפשר למצוא ציונים, ציונים אפשר רק להכין, ואין לך הכנה יותר פעילה משיתוף בעבודה.

אחכה פה, עד שאקבל ממך תשובה טלגרפית, ולפי התשובה אסדר תכנית עבודתי,

שלך באהבה

שמריה

אל אהרן פריימן

19 בינואר 1927

לידידי היקרים, שלום וברכה!

לצערי הגדול הנני נוסע מכאן לחו"ל בו ביום שאתם באים בפעם הראשונה לארץ. כך נגזר עלי, ואני מחוייב לבטל את רצוני מפני רצון ההסתדרות. אין אני צריך לאמר לכם, עד כמה אני מצטער, שלא יעלה בידי לראותכם כאן הפעם ולבלות עמכם זמן מה, והנני נותן לכם את ברכתי, כי ביקורכם יעלה יפה וכי תמצאו בו קורת רוח חלף כל עבודתכם המצוינת והפוריה לטובת בנין ארצנו.

בשעה קשה אתם באים הנה, בשעת משבר כלכלי וגם במובן ידוע משבר מוסרי, הכרוך תמיד במצב כלכלי רעוע. בשעה כזו מתרבים מרי נפש ושואפים לנקמה, ורבים עוברים למחנה המרגלים, המשתמשים בכל הזדמנות להרעיל את האטמוספירה ולתאר את המצב בצבעים היותר שחורים. אבל בטוח אני, כי הטובים שבנו, המבינים כי יש מעלות ומורדות בכל תנועה כתנועתנו, ישחררו את עצמם מהשפעת השעה ויכינו את לבם ואת מחשבתם להרעיון העיקרי והנצחי המונח ביסודו של תנועת תחייתנו. עוד רב לפנינו הדרך, עוד הרבה מעצורים ועיכובים לפנינו, אבל ברור לי כשמש, שאין לפנינו דרך אחרת, וכי נצח ישראל לא ישקר, וכי נמצא בנו די כוח יצירה לנצח את כל המעצורים ולהסירם מדרכנו.

הפעם אני הולך לפולניא, לחקור את מצב הרוחות שמה וגם לשם השפעה מצדי, עד כמה שכוחותי הדלים מגיעים. תפקיד קשה קיבלתי על עצמי, והוא נובע מחובת השעה.

היו ברוכים בבואכם, ידידי היקרים, ובטוח אני, כי הביקור הזה בארץ תקוותנו יוסיף לכם און ועצמה, וכי תזכו לראות עוד בימיכם לא רק את התחלת בנייננו הגדול כי אם גם תחזינה עיניכם את ארצנו הבנויה והמשוכללת.

בברכת התחיה

שלכם

שמריה הלוי לוין

אל הנהלת קרן היסוד, ירושלים

(*תורגם מגרמנית)

וורשא, 7 בפברואר 1927

אני שוהה בוורשא זה 11 יום ומתעניין בכל מה שמתרחש פה, הן בקרב ההסתדרות הציונית, הן במשרד קרן היסוד. סבורני, כי יש לי כבר הזכות המוסרית לחרוץ משפט. לצערי איני יכול למסור על כל דבר טוב ועל כל תוצאות חיוביות לטובת עבודתנו כאן. הכל מוזנח כל כך, שאי אפשר לחשוב ש“משלחת” תוכל להקים את אשר נהרס כאן במשך שנים רבות. מן הרגע הראשון אחרי הגיענו הנה לא חדלו חברינו מלהסביר לנו את הסיבות הרבות שגרמו למצב זה, ואשר הביאו להרס פנימי של ההסתדרות הציונית. מובן מאליו שכל אחד מסתכל על נקודת הכובד של סיבות אלו מתוך משקפת שלו, וכל אחד מאשים את חברו. מיותר להביא לפניכם את רשימת ההאשמות ההדדיות, שידועות גם לכם. מיותר לנתחם, כדי להבהיר את מידת אמיתם. לפנינו עובדה אובייקטיבית מעציבה מאוד: אין כאן כל מרץ, אין כאן כל רצון פנימי לעבודה. גרוע מזה: הכוחות המעטים הנותרים, שארית ההסתדרות, מפוזרים וכולם מלאי יאוש. אפשר היה להניח, כי מצב זה נגרם ע"י משבר העליה הרביעית, כשיאוש תקף את העובדים, דבר שיצא ממהלך הרוחות ששרר בארץ. הד רחוק ממצב רוח זה מורגש כאן. אולם דעה זו מבוססת על הסתכלות שטחית ואין לה כל יסוד. שתי האסיפות הראשונות שבהן השתתפתי הוכיחו במידה מספקת, מה קל לפזר את העניינים האלה ולהתגבר על התגובה של העליה הרביעית. הקהל, ובמיוחד הנוער של “המזרחי”, עשה רושם טוב עלי. ניתן להכיר, כי הנוער משתדל לצאת את המבוכה הפנימית, אשר משתלטת על נשמתו, להשתחרר מן הכובד הנפשי, אשר חדר לנשמתו בגלל ההזנחה מצד מנהיגי התנועה. אולם היכן נוכל לקחת את האנשים החדשים, שיעמדו בראש? מנין נוכל לקחת את האנשים החדשים, אשר טרם הורעלו על ידי מתיחות פנימית בלתי פוסקת, על ידי ריב ומריבות, אשר סיבותיהן אינן בניגודיהם בהכרותיהם הציוניות אלא בהתנגשויותיהם במדיניות המקומית? זו היא השאלה העיקרית. כל זמן שלא נמצא פתרון לבעיה זו, תשאר מצומצמת האפשרות לעבודה ציונית, במקרה הטוב תצא בצורה מטואלת.

העתונות היהודית קיבלה את פני “המשלחת” בקרירות מיוחדת. היא בזבזה את חמימותה המעטה בשעת ביקורו של דיידס (Deeds) ושומרת אבק שריפה לשעת ביקורו של ז’אבוטינסקי, ועל כן אין לה מזון עבור “המשלחת”. העתונות דכאן מחפשת, כידוע לכם, רק סנסציות. ובמשלחת קרן היסוד אין בעיניה עילה להתלהבות כרגע. אינני מאמין כי תשנה את עמדתה כלפי “המשלחת”. לכך יש סיבות שונות הן גלויות, הן נסתרות.

הנני מסיק את המסקנה: טרם הגעתי לידי ההכרה, כי המשלחת היתה נחוצה ברגע הנוכחי. מאחר שהיא באה, נשתדל לגרום לשינוי. אני מדבר על שינוי ואינני אומר שיפור, כי כל שינוי יכול רק להיות לטובה. החלטנו כי חבר טשרנוביץ ישאר בוורשה עד פסח. אתחיל לבקר בערים, אשר נרשמו ברשימה שהוכנה עבורי, לעת עתה עלי לבקר במספר מוגבל של ערים: לודז‘, וילנה, למברג, קראקא, טשנסטוכוב וביליץ. במקרה שזמני ירשה לי, אבקר בעוד ערים אחדות. נקודת הכובד של עבודתנו הן וורשה ולודז’.

אקווה, כי עד מכתבי הבא יחול שינוי גם במצב רוחי. אחדור יותר אל תוך האוירה הזרה לי. אולי אמצא גם פה נקודות אור אחדות.

ד"ר שמריה לוין

אל ה. פרבשטיין, ווארשה

לונדון, 21 באפריל 1927

לידידי וחברי היקר, שלום וברכה!

עוד טרם שקיבלתי את מכתבך מן י' ניסן דיברתי עם הד“ר הנטקה אודות הענין והשתדלתי להסביר לו את חשיבותו וגם את התוצאות הכרוכות בו, אם לא ייפתר באופן רצוי. אבל לדאבוני היה הרושם שלי, שקיבלתי אזניים קשובות וכיס סגור וחתום. בינתיים הגיע לידי מכתב ידידנו טשרנוביץ, שבו הוא מודיעני שקיבל נזיפה מהמרכז בירושלים על התערבו בדבר שאין לו רשות להיכנס לתחומיו, יען שלא לשם זה שלחו אותו לפולניא. ואני, בתור מבין דבר מתוך דבר ומומחה לרמיזות למדתי, כי הנזיפה מכוּונת גם אלי עבדך והתרגזתי על אי-הבנתם של חברינו במרכז. הד”ר ויצמן איננו כעת בלונדון וישוב הנה בעוד ימים אחדים. אנסה לדבר גם אליו, אבל מסופק אני אם יהיה פנוי לדברים כאלה בשעה שדאגות כבירות מעיקות עליו כקורת בית הבד. הלא בטח תשתתף בישיבת הוועה“פ הגדול, ואולי יצא איזה דבר ע”י התאמצותנו המשותפת. בכלל נוכחתי עוד פעם לדעת, כי המרחק הגיאוגרפי מטשטש את הכרתנו, ואין אנו מסוגלים עוד לחדור לתוך הפרובלמות הפנימיות המונחות בהיקפה של הסתדרותנו. במקצת אני מלמד זכות על חברינו במרכז, מפני שמוצא אני, שקשה באמת להפנות אפילו לרגע מכל אותן השאלות החמורות המקיפות אותם מכל צד ותובעות את פתרונן במפגיע, ללא שעה של הפסקה וללא רגע של קורת רוח. המשבר בארץ עומד בעינו והאורב יושב בחדר, וחותרים חתירות מבפנים יש לנו יותר מדי.

אם כי, ידידי, כפי הנראה אין לפניך ברירה אחרת, כי אם לחכות לישיבתנו הסמוכה ולדרוש מד"ר הנטקה, שימלא את שאלתך, שהיא אינה כלל שאלה פרטית ואני אסייע לך בכל מה שאפשר.

האקסקוטיבה קיבלה החלטה, שאסע כעת לאמריקא, אבל ידעתי מראש, שבאמריקא יבטלו אותה, מפני קוצר הזמן, כי באמת אין השעה מסוגלת כעת בשביל תעמולה. מפני טעם זה אני מתקשה גם בדבר שובי לפולניא. חדשי הקיץ אינם שעת כושר לעבודה פוריה, והעזובה בפולניא הלא גדולה היא ולא בחפזון אפשר לתקן כל מה שפגמו במשך שנים ושנים.

איך נצא מן המצוקה? איך ובמה ננצח את המשבר? איך ובמה נשיב להסתדרותנו את כוחה? אלה הן השאלות הראשיות שלע“ע קשה למצוא את תשובתן. רק זה ברור שכל התפוררות ומשיכה לצדדים שונים מזיקה לנו עד למאוד ושרק ע”י התאמצות כללית אמיתית, המבוססת על ויתורים מכל צד יש אולי עוד האפשרות לצאת בקושי גדול למרחב-יה. השעה גוזרת עלינו, שנכין את הקונגרס הבא, שלא יהיה חו"ש מהדורתו השניה של הקודם לו. הקונגרס הבא צריך להראות כלפי חוץ, כי עוד יש לנו הסתדרות מוצקת, וכלפי פנים, שהננו כולנו חדורי ההכרה האחראית המוטלת עלינו.

סלח לי, ידידי, אם נטיתי הצידה והתחלתי מדבר על עניינים כלליים, אבל כך הוא המצב, שאינו נותן לנו להסיח דעת ממנו. ואם רק יוטב מעט המצב הכללי, ייפתרו כל הפרטים המסתעפים ממנו.

בברכת התחיה, בידידות ובכבוד

שמריה הלוי לוין

אל ח. נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי, תל-אביב

לונדון, 16 ביוני 1927

לידידי היקרים, שלום וברכה!

עד שיגיע מכתבי לידכם תדעו כבר שמן האקסקוטיבה עכבוני להוציא את תכניתי אל הפועל ולשוב כעת לארצנו. גזרו עלי שאצא בחפזון ושאסע בחפזון, ממש על רגל אחת, לתקן כל מה שקלקלו ופגמו בתוך ההסתדרות באמריקא. נכנעתי, אע"פ שההגיון שלי עודנו עומד במרדו ומתנגד לנסיעתי זו.

בינתיים עלתה בידי להשיג היום מאת אחד מידידי הנאמנים כאן, מר סימון מרכס – גיסו של מר [הרי] סקר – מאתיים לי“ש, שנשלחו היום על שם “דביר” תל-אביב. גדולות, אמנם, אי אפשר לעשות בסכומים זעומים כאלה, אבל בכל זאת שמחתי לראות שעוד אפשר למצוא אנשים הנכונים לסייע לתקנת ספרותנו. כתבתי שנית גם למר נסטיסין, ביקשתיו כי ישלח לע”ע מאתיים לי“ש ל”דביר" והסברתי לו עוד פעם את הענין. אם יביא מכתבי פרי, אשמח עד למאוד. באמריקא אשתדל להתראות עם אחדים מידידי ולדבר עמם אודות “דביר”, אם גם חדשי הקיץ, ובפרט יולי, אוגוסט, אינם מסוגלים לתעמולה כלל וכלל. כמובן, אודיעכם מכל מה שיעלה בידי להשיג. כתבתי היום דברים אחדים גם לברנשטין.

האדריסא שלי באמריקא הלא ידועה היא לכם, ובטח תודיעוני מכל מה שנעשה ב“דביר”.

את מצב רוחי תבינו מעצמכם, אבל הרגשתי, כי לא היתה לי בשאלת נסיעתי זכות מוסרית לעמוד על דעתי.

והיו שלום, ידידי היקרים, וזכרו מרחוק את השלישי שבחבורה.

ידידכם אוהבכם

שמריה הלוי

אל מרדכי ברנשטיין, כעת ווארשה

לונדון, 16 ביוני 1927

לידידי היקר, שלום וברכה!

אתמול באתי הנה ומחרתיים מפליגה ספינתי. אחרי החלטה בחפזון נסיעה בחפזון. העניינים מסובכים וגם הרעיונות נאחזים בסבך. ניסיתי להוכיח לחברי, עד כמה נסיעה זו, הנובעת אמנם מצורך השעה, אינה מתאימה לדוחק השעה, וכי אי אפשר לתקן בשעה דחוקה מה שפגמו במשך שבועות וירחים. אבל לא היו לי כל הוכחות.

ובכן אשתדל להוציא מנסיעתי זו את התועלת האפשרית, אף כי מסופק אני אם יעלה בידי להתראות בחדשי הקיץ עם אלה האנשים שיש צורך להתראות עמם. בינתיים הצלחתי להשיג מידידי סימון מרכס 200 לי“ש והיום נשלחו ל”דביר" תל-אביב, הצלה פורתא. אבל בכל זאת שמחתי. אדון מרכס שאלני, אם תבוא בקרוב ללונדון והשיבותי לו שלע“ע דחית את נסיעתך הנה מטעמים שונים. אדון מרכס הבטיח להשתדל גם אצל אחדים מידידיו בשביל “הדביר” ואני נותן אמנם חשיבות גדולה להבטחתו, כי ידידים נאמנים אנו. בכל זאת אי אפשר להישען על דברים כאלה ולבנות תכנית של עבודה על בסיס כזה. אם דברים כאלה באים בהיסח הדעת – מה טוב. הבסיס צריך להיות פנימי, כלומר הספר בעצמו, ופירושו – המכירה. כתבתי גם למר נסטיסין, וביקשתיו שימציא ל”דביר" לע“ע את המאתים לי”ש הראשונות. איני מובטח, שמכתבי יועיל, על כל פנים לא יזיק. התעתדתי לבקר את ידידי דובנוב, אבל נתקבלה הטלגרמא בדבר נסיעתי ולא הספיקה לי עוד השעה לעשות ביקורים. האמת אגיד לך, הן נמנה אני על ידידיו היותר קרובים של מר דובנוב, אבל דחיתי את ביקורי אצלו מיום ליום, מפני שלא היתה בשורה בפי בדבר הוצאת ספריו.

ובכן יקירי, היה שלום וצלח בעבודתך. אם אצליח באמריקא לעשות דבר מה גם לטובת “דביר”, אהיה מאושר.

מסור ברכתי לאחי האהוב ואמור לו, כי מניו-יורק אכתוב לו על הכל.

שלך בידידות נאמנה

שמריה הלוי

אל מ. אוסישקין, כעת במיטש-לייק, קנדה

ניו-יורק, 19 ביולי 1927

לידידי היקר מאוד, שלום וברכה!

שמחתי לקראת מכתבך מן 16 דנא ושמחתי כפליים לדעת, כי נסיעתך עשתה פרי, וכי השגת יותר ממה שביקשת. נס כזה אינו מתרחש בכל יום ובפרט בזמן האחרון, שנתרבו ר"ל המרגלים בכל תפוצות ישראל, מוציאי דיבת הארץ ודיבת הישוב ורואים להם לחובה לצאת באזהרות ולהניח מכשולים ואבני נגף בכל פינה שאתה פונה.

אני ידעתי מראש, שלא תתחרט על נסיעתך. יש לנו שתי מדינות קטנות, כלומר לפי מספר היהודים שבהן, שהן עומדות במדרגה הראשונה, והלא הן: קנדה ודרום-אפריקא. והלוואי היה הקב"ה עושה עמנו חסד עוד יותר גדול, ואם כבר נגזרה עלינו גזרת גלות, היה מפזר אותנו עוד יותר והיה מרבה לנו מדינות כאלה שזכרתי.

הועידה באטלנטיק-סיטי היתה באמת מכוערת. כמעט חותם תכניתו של הקונגרס הוטבע עליה. אף פעם לא התרוממה ונשארה מראשיתה ועד סופה קצוצת כנפיים ורוח של “דפטיזם” מרחף עליה. לפי ראות עיני הכניסה “הדסה” את הרוח הזה, וראשית כל הגברת [הנרייטה] סולד בכבודה ובעצמה. תסלח לי, יקירי, אמנם אשה צנועה היא, יהודיה כשרה ומסורה לרעיון התחיה בכל נפשה אבל אין לה שום מעוף ורואה היא את כל המאורעות שבחיינו מתוך שפופרת צרה. אגב עוד היתה בולטת מצד הדסה שאיפה לשלטון. לאחוז את רסן הממשלה לידה, וגם הצליחה אם גם במידה קטנה. לאחדים מאנ“ש אמרתי, כי צריכים הם לדעת, שהפסוק “נשים משלו בנו” מקומו במגילת איכה וד”ל.

ובכל זאת גם אני איני מתחרט שבאתי הנה. גדולות, כמובן, אי אפשר לעשות כעת, אבל משתדל אני עד כמה שאפשר להכין את הקרקע בשביל החורף הבא.

באמצע השבוע הבא אסע לאוטבה ואשהה שם ימים אחדים. אשמח עד למאוד, אם תמצא את האפשרות שאתראה עמך. אולי תבוא גם אתה לאוטבה ליום או יומיים. משם אשוב לניו-יורק ואפליג מכאן בעשירי לאוגוסט בערך. רציתי לנסוע לקנדא עוד בשבוע הזה, אבל ידידנו מר פריימן בקשני לדחות את נסיעתי לשבוע הבא.

החום גדול פה ובן האדם נחנק פשוט מחוסר אויר לנשימה, אבל אין איש מתאונן, כי הלא אמריקא היא.

והנני שלך בידידות נאמנה

שמריה הלוי לוין

אל ד"ר חיים וייצמן, לונדון

ניו-יורק, 21 ביולי 1927

חיים יקירי!

כתבתי לך רק פעם בקצרה אחרי הוועידה. לאט לאט מתחוורים העניינים, אחרי שבאי-כוחם של הזרמים השונים בתוך ההסתדרות כאן ניגשים אל העבודה ומשתדלים להטביע את חותמם על מהלך העניינים. הכוחות החדשים שנתווספו על הישנים – כולם אחוזי “ברנדיזיזם”, וגבורתם תהיה רק ב“שב ואל תעשה”. כך היא השקפת כולנו. אינם ידועים בחוגי העם ואין להם שום השפעה ברחוב היהודים, לא למטה ולא למעלה. ויצא הדבר כי רדפו אחרי “כוכבא דשביט” (קוֹמאֶט בלע"ז) ותפסו רק את זנבו. ליפסקי אמנם יצא בנצחון אישי, אבל בתוך ההנהלה אין לו על מי לסמוך ועל מי להישען. והנה באתי לידי מסקנה, שדוקא בשנה הבאה נחוץ יהיה לנו לגייס את כל כוחותינו ולהכניסם לאמריקא ולא להתחשב עם הדוקטרינא של מונרואֶ. ועוד גם זאת: אסור לנו להסיח דעת מהעובדה, שתשעים אחוזים של התורמים המה מהיהדות המזרחית ושאסור לנו מפני זה להעביר את מרכז הכובד של עבודתנו לאיזו נקודה חדשה מחוצה לה של היהדות הזו.

עמנואל ניומן יצא מתוך הנהלת קה“י. אני איני מצדיק את התנהגותו בזמן האחרון, ואם גם היו סיבות חשובות, שהביאו אותו לידי התמרמרות, לא היתה לו שום רשות מוסרית לסדר אופוזיציה מבפנים. ובכל זאת מצטער אני על פרידתו עד למאוד. הנני זוכר לו חסד נעוריו, כשיסדנו כאן את הלשכה הראשונה של קה”י, את עבודתו המסורה והפוריה במשך קיומה של קה“י, וחבל שלא נמצא כאן אף אחד לעמוד בפרץ וליישר את ההדורים בעוד מועד. התראיתי כמעט עם כל אנ”ש גם להם נחוץ היה לברר הרבה דברים ונחוץ היה להילחם נגד השקפות מוטעות שמצאו להם מהלכים בתוך הקהל הגדול. את “לינדהים רוזנסון וברנסון”, אלה שלושת הכוכבים החדשים כמעט שלא ראיתי. רוזנסון הציע פעם לפני את התכנית שלו כביכול, וראיתי בה תכנית של “רעסיוומר”, זוהי התכנית הישנה של [יוליוס] סימון ונחמיה [דה לימה]. לינדהיים משועבד לזוגתו, ורק דרך עגלתו אפשר למצוא חידתו, כלומר הוא עומד כולו על צד “הדסה” ו“הדסה” שואפת – והדבר נראה גם לעין בלתי מזויינת – לתפוס את רסן הממשלה בידה. פעמים אחדות הבטיח מר לינדהיים להיכנס אלי, אבל כפי הנראה מעכבים בעדו.

ואחרי כל אלה איני מתייאש כלל וכלל. הכל תלוי בכוחותינו אנו ובסידור עבודתנו.

אני נוסע לימים אחדים לקנדה ואחרי שובי משם אפליג מכאן בעשירי לאוגוסט. טוב יהיה אם אוכל להתראות אתך לפני הקונגרס, כי יש דברים הרבה שאפשר לאמרם רק בעל-פה.

ושלום לך יקירי, לוירוטשקא ולבניך הנחמדים.

שלך בחיבה

שמריה

נ.ב. מוצא אני לנחוץ שתשלח תיכף טלגרמא להביע את תודתך לעמנואל ניומן בעד עבודתו בעבר ולעודד את רוחו גם להבא. בבקשה בל תחמיץ את הטלגרמא.

אל ישראל מייץ, ברוקלין

ניו-יורק, 5 באוגוסט 1927

לידידי היקר, שלום וברכה!

את מכתבו מן ג' דנא בצירוף הטשק על 759 דולר קיבלתי והנני מביע לכבודו את תודתי בשמי אני ובשם “דביר” על השתתפותו בשכלול המוסד הספרותי שיצרנו. רצוף בזה ימצא כבודו תעודה על ששים מניות, בת חמש ל"י כל אחת, של חברת “דביר”, המכסה את הפרעון האחרון ושל הקודם לו בשנה שעברה.

כפי הנראה אפליג מכאן ביום ג' הבא בלילה ונא למסור בשמי ברכה חמה ועמוקה לגבירתו העדינה ולמשפחתו היקרה. מקווה אני להיפגש במהרה עם כבודו, או כאן או בארצנו, ובטוח אני, כי למרות כל המכשולים והעיכובים שאנו מוצאים על דרך הגשמתה של תחייתנו הלאומית, נצא בנצחון גמור.

בידידות נאמנה ובברכת התחיה

שלו

שמריה לוין

נ.ב. מספר התעודה 1150

אל ח. נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי, תל-אביב

בירכתי הספינה, 12 באוגוסט 1927

לידידי היקרים, שלום וברכה!

חסל סדור אמריקא, לפי שעה, והנני משתדל להתרוקן מעט קט מכל הדאגות, שרבצו עלי ממש כאבן מעמסה כל ימי שהותי בניו-יורק, הן דאגות הכלל והן דאגות הפרט. את ענייני הציוניות, שבשבילם קיבלתי עלי את המלאכות שאינה נעימה, מצאתי מסובכים ממש כסבך שאילו של יצחק נאחז בו בקרניו, ואני איני רודף שלום מטבעי ואיני אוהב ליישר הדורים, ובפרט כשאני בעצמי עובר לצד ידוע. נדחקו לתוך ההנהלה הציונית באמריקא אנשים שבאו מ“עבר הנהר” ורוצים להטביע עליה את חותמם. רדפו אחרי איזה כוכבא דשביט ותפשו רק את זנבו. הוועידה באטלנטיק-סיטי היתה מכוערת במלוא מובן המלה ודמתה בזעיר אנפין להקונגרס הוינאי. וכמדומני שזו היתה ההקדמה להקונגרס בבזל. מי יתן, ונבואתי לא תתקיים. על כל מדרך כף רגל נתקלתי בפוליטיקא זעירה, הנובעת מתוך פניות אישיות והמקלקלת את טהרה של עצם התנועה. ובכל זאת לא נפל עלי רוחי וניסיתי אפילו לדבר רתת, אבל באתי לידי הכרה, שהפרובלימה שלנו היא יותר קשה ויותר חמורה מכפי שחשבנו. אנו זקוקים לכיבוש העם ולכיבוש הארץ, ואין גב אחד סובל נטל כזה.

וכעת דברים אחדים הנוגעים לנו ולעצמנו, כלומר לה“דביר”. מעצמכם תבינו, כי השעה לא היתה מוכשרת בשביל עבודה פוריה. ממש – אין איש בבית כנהוג בחדשי הקיץ, וביחוד באמריקא העשירים מבלים את חדשי הקיץ במקומות רחוקים, והמתעשרים מתביישים להישאר בכרכיהם ועושים את עצמם כאילו אינם בבתיהם. והנה אם נכניס את העובדה הזו לחשבון, אין לי שום רשות להתאונן, התראיתי עם אנ“ש, עם וינטר, אייזנמן ועוד אנשים אחדים וסידרתי את העניינים. את הפרטים אמסור לכם בע”פ, כשנתראה אי“ה בקרוב. אבל בטוח אני, כי כעת יקיימו מה שהבטיחו, ויש לי אסמכתא הגונה. התראיתי ג”כ – אחרי עמל רב – עם הגברת רוזנבלום, ונוכחתי, כי באמת השתדלו אחדים מ“מוקירי התרבות” שלנו לקלקל את העניין. סוף דבר: הקטנתי את התכנית והיא חתמה על “קונטרקט” חדש, ונפרדנו איש מרעהו מתוך יחס של ידידות נאמנה. ויש לי בטחון גדול, כי סוף סוף תסכים גם להתכנית הגדולה שעיבדנו בשנה העברה.

כל שעותי הפנויות – לצערי היו מועטות – ביליתי בביתו של ברקוביץ. שואף הוא לשבת בא"י כשנה תמימה ולסדר שמה את כל כתבי שלום עליכם. אחדים מידידי הבטיחו לי לתת לי הלוואה קטנה, בתנאי שהכסף יושב לבעליו אחרי מכירת הספרים מחלק "שכר סופרים". אני אשמח עד למאוד אם הדבר יצא לפועל. ראוי והגון הוא שלום עליכם שיעלו את עצמותיו מארצות הגולה ומשפת הגולה. אחרי שובי לארץ נדבר על זה באריכות, ומובטחני שנמצא את הדרך להוציא את הרעיון הזה ממחשבה למעשה.

והנני שלכם בידידות נאמנה

שמריה לוין

אל י. ד. ברקוביץ, ניו-יורק

8 בנובמבר 1927

יקירי!

מרגיש אני, שהנך מתרעם עלי ואמנם יש לך הזכות להתרעם. הבטחתי לסדר את דבר בואך הנה תיכף אחרי שובי לארץ. והנה כבר עבר יותר מחודש ימים לשובי ועדיין יושב אתה, מסכן, ומחכה לתשובה. אבל, יקירי, הכנס לחשבון לא רק את המרחק שבין ניו-יורק ובין תל-אביב כי אם גם את התהום שבין הרצון, בעל הכנפיים, ובין המציאות המרה. אי אפשר לי לבאר לך את הכל בכתב ובטוח אני כי בהתראותנו בקרוב, אספר לך הכל באשר לכל ותווכח בעצמך לדעת כי חף אני מפשע. לא הסחתי דעתי ממך אפילו לרגע, אבל דברים רבים עמדו לי לחיץ על דרכי.

ראשית עניא שלי לא יכלה להתאפק ובאה לבזיל ובשורה בפיה, כי בני ברוך השתדך. בקיצור, קרה לי מה שקרה לכם, חביבי, ולפני ימים אחדים חגגנו את חתונתו עם צעירה מלנינגרד, שבאה הנה לפני שנתיים בתור חלוצה. צעירה באמת נחמדה “עם כל המעלות”, אבל קיבלתי על עצמי, אם גם באהבה וברצון, סבל נוסף על כל מה שאני נוטל ונושא על שכמי. המשק של בני עדיין איננו משוכלל, ןהסכומים שהשקעתי בו אינם לפי כוחותי הדלים ועוד אני צריך להשקיע ולהשקיע.

שנית עניני ה“דביר”. ה“דביר” באמת פורח ומשתכלל, ולוא הייתי בעל הון, הייתי נותן את כל רכושי למוסד כזה שעלול הוא לפרנס את הדור ואולי גם את התקופה. אבל לע“ע המציאות מה היא אומרת? מונחים במחסן ספרים מוכנים על מאה וחמישים אלף דולר, והמכירה – היא מסודרת רק בארץ-ישראל הקטנה ובמקצת גם בפולניא הדלה, ובאמריקא העשירה כמעט שאין זכר להפצת הספר של “דביר”. ובראותי את המצב כמו שהוא החלטתי: אני מקדיש את כל כוחותי לשכלולו של ה”דביר" ולא אעסוק בשום עבודה אחרת במשך שנתיים הקרובות. למטרה זו הנני מתעתד לנסוע יחד עם ברנשטיין, שהוא מנהל את העסק, לאמריקא בעוד שני חדשים ונשתדל לסדר שמה את הפצת ספרינו. ובכן יוצא, כי נפגוש בפעם הזו איש את רעהו באמצע הדרך, בין הים האטלנטי ובין ים התיכון.

שלישית, האנשים שהבטיחו לי לאפשר את בואך הנה קיימו את הבטחתם רק למחצה. עמלתי למצוא את המחצה השניה ממקור אחר. עד כה לא עלתה בידי. ובכן, יקירי, אחרי שה“דביר” אינו יכול בשום אופן לקבל על עצמו התחייבות חדשה הנני מקבל אותה על עצמי אבל באופן כזה אלף דולר אשאיר כאן בשבילך במזומנים ובעד האלף השני הנני יכול לע"ע לקבל עלי רק את האחריות המוסרית, אע“פ שבטוח אני שאוכל להפכה לאחריות ממש, אבל מוטב להיות נזהר בדברים כאלה ובפרט אחרי הנסיונות שהיו לי בשנים האחרונות. תבין, יקירי, מעצמך, עד כמה בלתי נעים היה לי לכתוב לך בדבר זה, אבל לע”ע אין לי ברירה אחרת. הסכום של אלף דולר יספיק לך להתפרנס כאן בכבוד במשך ששה חדשים ואני תקווה כי אמצא מקור, כדי לפרנס גם את חצי השנה השני, אבל זוהי רק תקווה, אם גם חזקה.

יקירי! קבל אתה החלטה והודיעני תיכף מה החלטת. אם תחליט בחיוב אשמח עד מאוד אם גם שמחתי תהי מהולה במעט צער, מפני שלא אוכל להנות מחברתכם בששה החדשים הראשונים.

המצב כאן בכללו לא הוטב עדיין. הכל תלוי ביחס האמריקאי לעצם הפרובלימה של בנין הארץ. הידיעות הצנועות שבאות בהעתונות האמריקאית אינן מעודדות כלל את הרוח. האנשים החדשים שנכנסו לתוך ההנהלה הציונית בניו-יורק אינם אלא זנבות האודים העשנים בחרי-אף, שנשאר אחרי הוועידה המהפכנית בקליבלנד לפני שש שנים, ולכשאני לעצמי אינני מאמין בהשפעתם על איזה חלק שהוא של היהדות האמריקאית. ליפסקי ובעל-בריתו נראים בעיני חלשים יותר מדי ואם תתלקח גם הפעם מריבה בתוך ההסתדרות עצמה מי יודע עד כמה תזיק לבנין הארץ. כך הוא, העניינים סבוכים, תנועה של שחרור לאומי אמיתי כמעט שאין לנו, חסר לנו קנה המידה של חיי עולם, ואפילו המעוּלים שבנו מביטים על הכל מתוך שפופרת של חיי שעה.

מצד אחד אני שבע רצון שארגיש את עצמי יותר חפשי, שלא אהיה מוכרח לשים מחסום לפי, ואולי יעלה בידי בתור אדם חפשי, שאין התעמולה אומנותו עוד, לפזר מעט את הערפל ולברר את המצב כמו שהוא, שלאמיתו של דבר איננו רע כלל ושהוא פותח לנו שער לעתיד מזהיר באמת, אם אך נדע כיצד להתנהג וכיצד לעבוד.

לטיסה, לתירה החביבה ולבעלה וכן גם למשפחת קויפמן מסור נא את ברכתי הלבבית ולכשאתפנה מעט אכתוב להם.

בוודאי יכתבו לך גם ביאליק ורבניצקי.

בידידות נאמנה, שלך

שמריה הלוי

אל י. ד. ברקוביץ, ניו-יורק

16 בינואר 1928

שלום וברכה, יקירי.

לפני ימים אחדים הייתי בירושלים, נכנסתי אל הממשלה, כלומר אל המשרד הראשי של הממשלה וחקרתי בדבר תנאי נסיעתך. וזה מה שאמרו לי: אתה וטיסה צריכים לבוא הנה בתור תיירים פשוטים וגם ברדתכם מן הספינה מחוייבים אתם לאמר כי באתם רק בתור תיירים, ורק אחר כך יתנו לך את הרשיון להישאר זמן בארץ אפילו שנה או שנתיים. איני יודע את התנאים הנחוצים בשביל קבלת הויזא, אבל הד“ר [שמעון] ברנשטיין יבאר לך הכל כאשר לכל, מפני שהוא עוסק בזה. פה מוכנים ומזומנים כל אנ”ש לקבל את פניך ואת פני טיסה בזרועות פתוחות. אליהו רבניצקי, כמובן, יפגוש אתכם בחיפה.

אני ו[מרדכי] ברנשטיין מתעתדים לנסיעתנו בסוף החודש הזה. אמנם אולי יהיה עלי לשהות שבוע או שבועיים בלונדון, ולא ברור עדיין, אם אספיק לראותך בניו-יורק. בכלל אני מצטער, כי עוד פעם התחייבתי חובת גלות ושלא בחטאי עצמי אבל אין לפנינו דרך אחרת. “עשות ספרים הרבה אין קץ” – העיקר הוא מכירתם ולזה כמעט שלא דאגנו, סמכנו יותר מדי על טיב ה“סחורה” ועל “חובבי הספרות”. המחסן שלנו מלא מזן אל זן, וה“דביר” נחנק מרוב טובה. בארץ גופה הננו עושים חיל, והפצת ספרינו הסתדרה באופן רצוי, אבל דא עקא, כי שקולה היא א"י בענין הפצת ספרינו כנגד כל העולם כולו. פרופורציה מכאיבה.

לפני ששה שבועות בערך נמעדתי מהמדרגות בביתי, וזה גרם לי קינטוזיה נוראה. שכבתי במיטה כשבועיים וסבלתי מכאובים בלתי נעימים יותר מחודש ימים. כעת כבר עבר הכאב ושכחתי כמעט את כל הענין. כך המה חיינו כאן, יש ירידות ויש נפילות, ובכל זאת, האמינה לי, יקירי, כי חס אני בכל לב על כל שעה ושעה שאני מבלה בחוץ לארץ. כאן ורק כאן מרגיש אני, שאיזה דבר גדול מתרקם, שיחתוך את גורל עתידנו, ושבו יהיה תלוי קיומנו בכל העולם.

כל משפחתי דורשת בשלומך ובשלום טיסה ומחכה לבואכם ושמחה לקראתו.

שלך

שמריה הלוי

אל אחיו

אניה “אנדרי ליבין”, 3 בפברואר 1928

חביבי אליעזר!

ממכתביו של ברנשטיין יודע אתה את כל הפרטים של התפתחות העניינים בה“דביר”, ואין לי צורך לחזור עליהם. מלא תקוה אני, כי יעלה הפעם בידי, אחרי שאקדיש את עבודתי בראשית רק לה“דביר”, להקים אותו על בסיס נכון וקיים, וממילא יוטב ע“י זה גם מצבי אני. רבות סבלתי בזמן האחרון, יקירי, אבל ת”ל עברתי על המצב הקשה והנני עוד הפעם מלא מרץ לעבודה ותקוות טובות לעתיד. אומנם קשה היתה עלי הפרידה ממשפחתי הרבה יותר מאשר עד כה. אל דנ’לע הנחמד נקשרתי כל כך בעבותות אהבה אמיתית שאינה יודעת מידה וגבול עד שהרעיון לבדו על פרידה זמנית גרם לי יסורי נפש וגם את אניא וברוך ושולמית הנחמדה מאין כמוה לא רציתי לעזוב ועל כל אלה קשור אני באופן חזק עד למאוד להארץ גופא, והאמינה לי, כי לא אחליף ולא אמיר את החיים בארץ אפילו בשעת משבר קשה בכל חמודות תבל. אבל הבלגתי על רגשותי והנני נוסע עוד הפעם. אגב מרגישים אנו כולנו, כי המשבר בארץ עובר, וכי עוד מעט והחיים ישובו למצבם הנורמלי, והרבה למדנו מהמשבר ואין שום ספק, כי נוציא ממנו תועלת חשובה בעד כל התפתחות חיינו בעתיד.

במובן אחד קלה לי הנסיעה הפעם מפני שברנשטיין עמי ויש לי על מי לסמוך בהרבה עניינים.

שלך באהבה וחיבה

שמריה

אל בתו

(*תורגם מרוסית)

טורונטו, 29 באפריל 1928

אניוסיינקה האהובה שלי!

אני מבטיח לכתוב לך בפרוטרוט מטורונטו. אחרי שבוע של עבודה רבה, נחתי כאן שלושה ימים. עבדתי קצת בשביל “דביר”, לא בלי הצלחה, אם כי ציפיתי ליותר. הן רק לעתים רחוקות מתגשמות השאיפות בשלמותן. לפי דרישת הקאנאדים אצטרך לבלות אתם שני שבועות יותר מאשר סברו. לא יכולתי להתנגד – הם מתייחסים אלי טוב מאוד. באופן כזה אחזור לניו-יורק רק במחצית החודש יוני. שם אראה מה בדבר המשך התכנית. בהסתדרות הציונית באמריקא מתכוננת לפרוץ מהפכה שלמה. אינני סובר, שהאופוזיציה עם יענק’לה דה-האז תספיק, אבל היא בוחשת דיה. חיים [וייצמן] מתרגז מאוד. קראי את מאמרו מיום ה-20 באפריל. אני מאושר, שאינני עומד בשום קשר רשמי עם ההסתדרות באמריקא. את רואה, בתי היקרה, הכל לטובה. אני מקווה לסדר את חיי כך, שאהיה בלתי תלוי לגמרי וארגיש את עצמי כך. להיות בלתי תלוי – הברכה הטובה ביותר בחיים.

מחר בערב אני נוסע הלאה לוויניפג, נסיעה של שתי יממות מטורונטו מערבה, ומשך הלאה עד הפאסיפיק. האמריקאים מפצירים בי, שאעזור להם בדרכי חזרה בקאליפורניה, אבל ספק, אם אסכים לכך.

ביום השלישי נאמתי ב- Canadian Club בפעם השניה. חבל שלא התחלתי להתאמן לפני כן. הגויים – הקהל מכיר-התודה ביותר, אם כי אין לי בשום אופן מה להתאונן גם על הקהל היהודי.

מברנשטיין אני מקבל ידיעות לעתים קרובות. אינני יודע, איך יתקדם יחידי בניו-יורק. כתב, שהוא מתגעגע עלי. זה לגמרי לא מתאים ל- Businessman.

לעת-עתה אני צריך לרשום, כפנקסן פרטי, את כל ההישגים החיוביים של “דביר” על חשבוני. לרעיונות יש באמריקא ערך אפסי, התלוי בזה, מי הוא המוכר אותם, ביטוי אמריקאי טהור.

אני מחבק חזק ומנשק אותך

אבא

שמריה

אל מ. אפשטיין, האמילטון

טורונטו, 30 באפריל 1928

לידידי הנכבד, שלום וברכה!

שלחתי דרישה להמנהל של ה“דביר” בניו-יורק לשלוח על שמך חמש ספרויות ( 5 Sets ), ונא לקבל אותן ברצון ולהשתדל למכור אותם במשך חודש ימים. האמינה לי, כי לא רק לשם עסק הנני מתכוון, כי אם בעיקר לשם הכנסת הספר העברי לבתי היהודים. כי זה חשוב עד מאוד בשביל תנועת התחיה שלנו. יודע אני, כי אמנם אולי קשה יהיה לך למצוא קונים נוספים, אבל בטוח אני, כי אם תשתדל כראוי תמצא אותם סוף סוף. ידידנו מר [משה] גלבר בטורונטו לקח 25 ספריות והבטיח לעשות עוד הלאה לטובת ה“דביר”.

והנני נותן לך את תודתי בעד אותות הידידות שהראית לי ולמפעל.

ותודה למפרע בעד השתתפותך במוסד ה“דביר”

בכבוד ובידידות

שמריה לוין

הכתובת שלי: Hotel Royal Alexandra, Winnipeg

אל מרדכי ברנשטיין, ניו-יורק

טורונטו, 30 באפריל 1928

לידידי היקר, שלום וברכה!

קיבלתי את שני מכתביך. האחד בצירוף המכתבים של “דביר” וקראתי את כל האמור בהם.

א. בדבר וסי איני יכול להשיג את החידה, ונחוץ שתעשה כל מה שאפשר לעשות במקרה כזה כדי לבאר את העניין.

ב. הדפסות חדשות על יסוד חוזים ישנים המונחים בכיסו של ביאליק מביאים אותי לידי התרגזות. מי יודע, כמה חוזים כאלה מונחים עוד בארגזו? מתירא אני, שאחרי שקיבלו סכום הגון בפעם אחת – חושב אני שזו היתה אי-זהירות מצדנו – יתחילו עוד פעם להרבות בהדפסה ועל ה“דביר” תהיה למעמסה חדשה.

ג. כשתשלח את החשבון למונטריאול הזהר והזהר. אסור לשלוח חשבון נפחת, מחויב אתה לשלוח את החשבון במלואו. היינו 90 דולאר בעד כל ספריה. מותר לך רק לנכות את המשלוח, אבל לבאר זה בפירוש, מפני שכמדומני, גם זה אסור.

ד. שלח תומ"י חמש ספריות על הכתובת: M. Epstein, Homewood Av., Hamilton, Canada.

ה. שלח תומ"י 25 ספריה על הכתובת: Toronto Hebrew Free School, Toronto, Ont. Canada 9, Brunswick Av.

משלמים לי בשטרות מן המובחר לארבעה חדשים, בניכוי של עשרה אחוזים, ואין לי שום אחריות עוד בעד ההפצה. היום בערב הנני נוסע בלוויתו של הרב זלוטניק לוויניפג. מכאן ואילך עד הודעה חדשה מצדי שלח את מכתביך על שמי Royal Alexandra Hotel' Winnipeg; Canada.

בעבודתי כאן הנני שבע רצון עד למאד, וביחוד שרחוק אני ממקום המבוכות והמריבות שאינן מוסיפות, לא כבוד ולא תועלת, לתנועתנו. מקבלים אותי בכל מקום בואי בכבוד מלכים. נאמתי כמעט מדי יום ביומו. הרציתי ביום ד' העבר גם באנגלית לפני קהל אנגלי בהקלוב הקנדי, עד כמה המה מכירים טובה הגויים הללו. פשוט נהניתי בחברתם. אתמול בערב נאמתי פה באספת עם. אלפים בתוך האולם ואלפים מחוצה לו דפקו על הדלתות. הנני נותן להם חומר כבד ומחייב אותם לעכל אותו.

וכעת, ידידי, בדבר עבודתך. הצטערתי עד למאוד על רוח העצבות והיאוש המבצבץ מתוך מכתביך. אי אפשר להצליח מתוך רגשות כאלה. אתה סוף סוף תמצא את הדרך או את הדרכים ותפלס נתיב בעד ספרי ה“דביר”. ונא בל תדחק את השעה, כי בהצלחת עבודתך היא.

התחלתי לכתוב והנני שולח מכתבים ליקירי ומחמדי בביתי כמעט בכל יום. כתבתי גם מאמר עברי בשביל ה“טאג”, מתנתי לשבוע העברי. כן הנך רואה שאיני יושב בטל.

בל תשכח כי כל מכתב מניו-יורק לוויניפג נמצא בדרך כמעט ארבעה ימים. אם יגיעו לשם מכתביך אחרי שאעזוב את העיר – ישולחו אלי לתחנות יותר רחוקות במערב בדרך נסיעתי.

וקבל נא את ברכתי, כי תשתחרר מעצבות ותצליח בעבודתך.

שלך, בידידות נאמנה

שמריה הלוי

את העשרים וחמש הספריות לטורונטו שלח על הכתובת: Zionist institute, 206 Beverley St., Toronto, Ont. Canada.

אל מרדכי ברנשטיין, ניו-יורק

עדמינטון, 11 במאי 1928

לידידי היקר, שלום וברכה!

רק אתמול קיבלתי את תשובתך על שאלתי בדבר ביקורי בערי קליפורניה. מתוך התשובה הזו למדתי שענייני ה“דביר” מתפתחים בכבדות בניו-יורק, וכי אתה ואייזנמן מתחילים מעבירים את מרכז התקווה לערי השדה. מצדי הנני מדגיש עוד הפעם, כי ניו-יורק היא העיקר, וכי לא מערי השדה ייבנה ה“דביר”. ועוד גם זאת. אני יכול אמנם להשיג אי אלו תוצאות חיוביות במקומות ביקורי ע“י השפעתי האישית, המגיעה לפעמים עד כדי כפיית הר כגיגית. אבל אין הקומץ משביע את הארי, וה”דביר" יכול להתבסס, לכה“פ לפי שעה, רק אם התוצאות תהיינה גדולות. ותוצאות חשובות שיש בהן כדי לפרנס מוסד ענקי כ”דביר", אפשריות רק במרכזה של היהדות האמריקאית, היינו בניו-יורק.

בוויניפג מכרתי, או יותר נכון, לקחו ממני כ“ה ספריות, ובזה נגמר בערך הסיוע מצד קנדה. אולי יתווספו עוד ספריות אחדות, אבל לגדולות אי אפשר לחכות. באופן כזה יעלה בידי לסלק את ששת האלפים הראשונים ע”י המכירה בקנדה. ונשאר אם כן: לסלק, ראשית, את עשרים האלף. ושנית לשלוח עוד הפעם סכום הגון, לא פחות מאלפיים לי"ש לתל-אביב, ושלישית לכסות את כל ההוצאות. זוהי המטרה המצומצמת. והלוואי שנשיגנה. ונחוץ לגייס את כל הכוחות למטרה זו.

וכעת שאלות אחדות: (א) האם נתקבלה איזו תשובה מוסי? הלא דבר הוא. (ב) אינני שבע-רצון כלל, שלא שלחת עד היום את כל הספריות במלואן למונטריאל. אינך יודע את הפסיכולוגיה של יהודינו. ע“י התרשלות כזו מצדנו נוצרים יחוסים של בלתי אימון. יחס של “אנשי מעשה” ל”בטלנים“. אינני שבע-רצון גם כן שלא שמעת בעצתי, ולא שלחת פקטורה מדויקת, כלומר את המחיר המלא בלי שום נכיון. העובדה שמר פיטש לא מצא שום סכנה בדבר, אינה אומרת כלום. “דביר” הוא האחראי, כלומר אני עבדך ולא מר פיטש, והזהירות חלה עלינו. אם יכול אתה עוד לתקן את המעוות, נא תקן אותו מבלי בקש חשבונות רבים. (ג) הזדרז לשלוח בהקדם האפשרי את כ”ה הספריות לטורונטו. כשאשוב לוויניפג ביום ג' הבא אודיע לך את הכתובת על שם מי לשלוח כ“ה ספריות לוויניפג. אם כן צריך אתה להכין תומ”י עוד כ"ה ספריות בשביל וויניפג וחמש בשביל המילטון. לא עלה על דעתי ששאלה טכנית כשאלת הכריכה תגרום לנו כל כך הרבה צער. ולהבא זרז נא את המשרד בתל-אביב, שלא יחסר חלילה המזג.

כמובן,אחרי שקיבלתי את תשובתך גם בשם אייזנמן ואת תשובתו ואת תשובתו של ליפסקי עניתי בחיוב ואסע חזרה דרך קליפורניה. באופן כזה אשוב לניו-יורק רק בסוף יוני. אשוב לזמן הוועידה השנתית בפיטסבורג. רחוק אני ממקום הסכסוכים ואיני יודע מה נעשה בעולם הציוני באמריקא. מרגיש אני רק כי כוחות של הריסה קמו במחנה ומסווה הציונות על פניהם. טוב תעשה אם תקדיש במכתביך אלי אי אלו שורות להארת המצב, כפי שאתה רואה אותו.

העבודה כאן נותנת לי הרבה סיפוק רוח. בוויניפג רבצתי ממש תחת סבל האהבה והחיבה שכתרוני מכל צד. מחרתיים הנני נוסע מכאן לססקטון וביום ג‘, ט"ו בחודש, אהיה עוד פעם בוויניפג ואשהה שם עד יום א’, כ' לחודש ואשתתף בוועידה של הציונים המערביים ברגינא. היתה אי זהירות מצדי להרצות באנגלית בקלוב הקנדי. כעת קופצים עלי ודורשים ממני בתור תוספת עוד הרצאות באנגלית להראות על ידי לגויים את יפיה של תנועתנו. זה גרם לי, שאני מחוייב כעת לשוב עוד הפעם לוויניפג – נסיעה של כ"ח שעה חזרה ממערב למזרח. בכלל נסיעות אשבע למדי. שנים-עשר יום אבלה ברכבת עד שאגיע לניו-יורק.

תודתי לך כי הזדרזת לשלוח לי את המכתב מביתי, מכתב נחמד מברוך שלי. אם גם אתה מקבל ידיעות מבני ביתי או על בני ביתי, אנא המציאן לי ואסיר תודה אהיה לך. אוי, הגעגועים בקצה מערב, כמה אוכלים המה רוחי ובשרי!

המשך לשלוח את מכתביך לוויניפג עד שתקבל ממני הוראה אחרת.

והנני אומר לך שלום ומברך אותך בעבודה פוריה.

שלך, בידידות נאמנה

שמריה הלוי

אל ד"ר חיים וייצמן, ניו-יורק

עדמונטון, 11 במאי 1928

לחיים חביבי, שלום וברכה!

התפלאתי, חביבי, שלא ענית על שתי הטלגרמות ששלחתי לך. באמת התקשיתי אם לקבל את ההזמנה של קרן היסוד או לא. אתמול קיבלתי את תשובתו של ליפסקי והנני חושב, כי התיעץ גם עמך. ובכן הסכמתי לשוב חזרה דרך קליפורניה ולבקר את הערים הגדולות בדרכי. באופן כזה אשוב לניו-יורק סמוך להוועידה בפיטסבורג. רחוק אני כעת ממרכז הסכסוכים, אבל רואה אני, כי כוחות ההרס שקמו על תנועתנו מבפנים יכולים לעשות שמות בהסתדרות ולהרוס מה שנבנה באמריקא בכל כך הרבה עמל ויגיעה. ל“הדסה” באמריקא היו תמיד, אפילו בשעה שהגברת סולד עמדה בראשה, כוונות זרות ופניות של שלטון לשם שלטון. עכשיו כשרבו אוכלוסיה היא רוצה לתפוס את השלטון בכוח המספרים. וקשה לי לשפוט מרחוק על המצב המכוער שנהיה בגלל המלחמה הזו שאינה בשום אופן לשם שמים. קראתי בעתונות, כי קורא אתה לאסיפה רבתי שלא מן המנין. בטוח אני, כי יעלה בידך לגלות את המסכה כדי שהקהל יראה את הפנים האמיתיים של החותרים-הלוחמים.

איני יודע אם אשתתף בהוועידה הציונית אם גם אקבל הזמנה רשמית. בשבילי דיה היתה הוועידה באטלנטיק-סיטי. ראיתי עוד לפני שנה היכן מועדות פני האורחים החדשים שנכנסו לתוך ההנהלה. אפילו רגע לא האמנתי בהם ולא בכוונתם הרצויה. רוצה אני לשמוע עצתך, כיצד להתנהג במקרה אם אשתתף בוועידתם.

הנני שב לוויניפג ואשהה שמה כל השבוע הבא, היינו כ' לחודש. כתובתי היא: Hotel Royal Alexandra, Winnipeg, Man. Canada.

בטורונטו נאמתי לפני הגויים בהקלוב הקנדי ועתה קיבלתי הזמנה גם מהסניף בוויניפג. הנני נואם לפניהם על הקשר הפנימי שבין חבר הלאומים והמנדט הארצי-ישראל. משתדל אני להסביר להם את היחס שבין שתי הפרובלמות הללו ולקרב את הלבבות לעבודתנו בארץ בתור גורם ראשי.

העבודה כאן משביעה אותי רצון. מקווה אני, שקנדה תלך מחיל אל חיל. הנני משתדל ג“כ שיתחילו לשלוח כסף לקה”י בהקדם האפשרי.

למכתבך הנני מחכה והנני שולח לך את ברכתי לעבודתך הפוריה.

שלך באהבה רבה

שמריה

אל מרדכי ברנשטיין, ניו-יורק

וויניפג, 20 במאי 1928

לידידי היקר, שלום וברכה!

תבין מעצמך, איזה רושם עשה עלי מכתבך מן ט“ז לחודש, שאך זה קיבלתיו. הרשימה הארוכה של “ג’נטלמנים”, שאינם עומדים בהבטחותיהם לא הפתיעה אותי. מעולם לא קוויתי, כי מהמה ייבנה ה”דביר“, ולא עליהם השלכתי את יהבי, אבל חיכיתי, כי בין אכזבה ואכזבה תחדור אל המצב ותגלה דרכים אחרות, יותר בטוחות, המובילות אל המטרה שהצבנו לנו. לא אאריך בדברים. יש לפנינו כעת, כפי שאני רואה את המצב ושופט עליו, רק דרך יחידה, והיא – להתחיל בלי שום עיכוב במכירה לתשלומין. לכל הפחות יהיו בידינו שטרות או מעין שטרות, כדי לכסות את החובות שהעמסתי עלי. הפרספקטיבה, שעלי יהיה לשהות באמריקא עוד זמן רב, – אפילו בשני חדשים נוספים קשה יהיה להשיג דבר ממשי, – אינה משמחת אותי כלל וכלל. המרחק בזמן, וביחוד כשהוא משותף למרחק במקום, משפיע על מצב רוחי, ולא רק על הרוח בלבד, באופן מדכא, אבל החלטתי להזדיין בסבלנות. עד כמה שכוחי מגיע, ולבסס את ה”דביר" עד כמה שיש בסיס במציאות החיים של היהדות האמריקאית בשביל ביסוס כזה. לחינם אתה חושב, כי רק אחרי שובי מנסיעתי אתחיל בעבודתי לטובת ה“דביר”. האמת היא, כי גם במשך נסיעותי איני מסיח דעת מה“דביר” אפילו רגע, מסביר ומסביר ומכין את הקרקע בשביל העבודה בעתיד. וגם כעת הלא נחוץ להכיר את האמת: צדקה עשה עמדי הקב“ה ששלחני לקנדה, עד היום – הנקודה המזהירה היחידה בעבודתי ה”דביר“ית. מכרתי: בוויניפג כ”ה ספריות, בעד מונטון ה' ספריות ובססקטון ג'. יחד שלושים ושלוש ספריה. פה שלמו במזומנים, ושלחתי אתמול למוניסי פליבנק בברוקלין סך אלפיים שמונה מאות ושמונים דולר, שיהיו מונחים שמה בתור התחלה לפרעון השטרות. הנני מקווה למכור עוד כשלושים ספריה ביתר ערי המערב. בערי קליפורניה מסופקני אם אוכל לעשות איזה דבר, הגבילו לי בכל עיר ועיר רק זמן קצר של יום או יומיים. זה ראשית. ושנית – את קליפורניה הנני מבקר בפעם הראשונה ואין אני יודע את החומר האנושי שאפגוש שמה.

את כ"ה הספריה לוויניפג תשלח על הכתובת:

Zionist council, 501 McIntyre Block, Winnipeg, Man. Canada.

את ה' הספריות לעדמונטון:

Edmonton Hebrew Free School, 103 Street, Edmonton, Alta, Canada.

את השלוש ספריות לססקטון:

Mr. Sam Sector, c/o Buckwold Sector Ltd. Saskatoon, Sask. Canada.

נא להזדרז ולשלוח את הספריות בהקדם האפשרי, מפני שעל-ידי איחור נכשלים לפעמים בטעות ויוצאה אי נעימות כמו עם המניות האחדות, שבאמת יש ברשימותי טעויות קטנות, מפני שלא היה לי שום מזכיר או עוזר בעבודתי וכל המכשלה היתה תחת ידי. כשאשוב אי“ה נתקן על נקלה את כל הטעויות שנגלה אותן. ע”ד מ. ורנון איני מבין את תרעומותיהם, הלא יש להם לכל אחד קבלה מוקדמת, שבאמת דינה כדין מניה.

בדבר וסי – לחינם חיכית עד כה. הדבר מוזר ודורש פתרונים.

והנני חוזר עוד פעם על השקפתי. אי אפשר ללכת לערי השדה טרם שסודר הענין בניו-יורק. איני מאמין שתהיה אפשרות לנחול נצחונות בהיקף לפני כיבוש המרכז. אם כן, יקירי, חזק ואמץ ובל תרפינה ידיך. הצטערתי עד למאוד שקיבלת מכת רגל. היתה לי תמיד מעין הרגשה שאינך יודע להיזהר בניו-יורק. הנני מאחל לך רפואה שלמה. היום בערב הנני נוסע להוועידה הציונית של המערב ל“רגינא” ומשם אודיעך טלגרפית להיכן לשלוח את מכתביך.

נא לסור לאנסוניה הוטל ולקחת משם את המכתבים שבוודאי נתקבלו בשבילי. כפי הנראה שכחת לסור שמה כפי שנדברנו טרם שנסעתי מניו-יורק. וכן לדייק במשלוח המכתבים שמתקבלים בשבילי בהסתדרות הציונית.

עבודתי כאן משביעה אותי רצון. מפקחים על בריאותי ומראים לי כל כך הרבה אותות חיבה, עד כי לפעמים קשה לי לסבלן, וזוכר אני בשעה כזו את שירו של ביאליק בזמן ש“יבלוהו”. גם אני טוען, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, כי אם פשוט איש פשוט היודע לפעמים לגלות עמוקות ולדלות דבר מה ממקור נשמתנו הלאומית. הנני שולח לך בזה מאמר אודותי. קראתי אותו והתביישתי. בעל המאמר, מר סוקולוב, הוא איש אינטלקטואלי מהמדרגה הראשונה, וכששאלתיו, איך כותבים מאמרים כאלה, נתן לי תשובה אמריקאית: אל רייט, ולא יותר. היחס אלי מביא אותי לפעמים לידי דמעות. בשעות כאלה אני מרגיש עוד יותר את צער המרחק שביני ובין אהובי נפשי.

בידידות נאמנה, שלך

שמריה הלוי

הנני כותב היום בקצרה גם למר אייזנמן. יכול אתה להראות לו גם את מכתבי אליך.