לוגו
עלה נעלה!
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עלה נעלה! / יוסף הלוי זליגר


 

א    🔗

ימים ושנים עברו בעבֹדה תמה ונמרצה של חובבי ציון ברוסיה ורומניה ותאות טובי עמנו לגאֹל את ארצנו מידי זרים ולהושיב עליה את בניה, באה רק מעט. מושבה אחר מושבה נוסדה במסירות נפש ובלהבת קֹדש, אפס בשהיות ארֻכות והפסקות ממֻשכות. אמנם מעת אשר קרב “הנדיב הידוע” החור רטשילּד מפריז אל עבודת הגאולה לעשות אותה, קמו במשך שנים מעטות המון מושבות גדולות וקטנות; אבל בכל זה הרגישו המצפים לישועת ישראל קֹצר רוח בצעדי שבלול של כבישת הארץ. מאוהבי התנועה ואויביה נשמעה תמיד הטענה, כי צריכים לאלפי שנים של עבודה הציונית כזאת, עד אשר תעבֹר כל הארץ בידינו. ובתוך כך מי יודע…?

וכאשר חִדש הרצל את פני הציונות ויתן לה צביון תנועה גדולה וגלויה לכל העמים, היתה זאת ראשית דברו ודבר כל המתלהבים אחריו ללעג ולבוז בּכל פה לשטת יסוד מושבות ויקרא לה “חנוניות קטנה”. ברוחו הכבירה שאף לעשות ממלכת יהודים פעם אחת ולהביא את כל עמנו שמה על כנפי נשרים להסתדר לאגֻדה אחת ובה כמה שדרות לפי צֹרך החיים החדשים והמתחדשים. בכנסיה השלישית בבזל הוריד מעט את דרישתו להסתפק בשלטון עצמי תחת מלוכה. הוא קוה והאמין בכל לבו כי ישיג על זה בקרוב רשיון מהשֻלטן התוגרמי וממלכי ארופה ואף מאבי הכנסיה הקטולית. אין כַוָנתי לבקר הפעם את השטה הזאת; את זה עשו נבוני עמנו אז וכיום כבר בקרה אותה התולדה.

תוצאות הדברים ידועות לכל, כי עברו שנים, אשר זנחו אוהבי ציון בעצמם את העבודה בארץ ישראל וכל הציונות נעשתה בחוץ לארץ, כאשר תֵעָשה חתֻנה בלא הכלה. גם “הארציות” הנהָ פרי השטה הזאת, כי כאשר עברו שנים אחדות ומלכי ארץ לא השיבו לנו עוד ארצנו למנחה, כשל כח הסבל של הרצל והעסקנים הקרובים לו וישאו עיניהם אל אוגנדה אוסטרליה, בבל וארצות אחרות בארבע רוחות השמים. גם על זה לא באנו עתה לדון, כי כבר פשטה הארציות את הרגל ובועידה הוילנאית, אשר היתה לפני חֹדש, הפליאו באי כח יט“א, כי ימשכו את ידם מעבודתם, וגם את התפקיד האחד, אשר קבלה עליה להדריך את גולי אחינו לגלוסטן אשר באמריקה ולפזר אותם במדינות המערביות של ארצות הברית, תחת אשר יבאו לניו-יורק להתכנס כֻלם יחדו, לא תוכל יט”א להמשיך מעתה מאין אונים. זה הוא סוף הארציות.

אחרי אשר נלאו הציונים לשאֹף ולקוות ולהריח אל חצרות המלכים ולשכות הרוזנים בלי כל שכר לפעֻלתם, שבו זה שנים אחדות אל חבת ציון הישנה “לחנוניות הקטּנה”, ּשהנהָ כמובן קטנה הרבה מעבודת יסוד מושבות של רוטשילד, בשביל שאין הקֻפות של יחידים ובתי כנסיות והקערות של ערב יום כפורים יכולות להִדמות לאוצרות רוטשילד, אף אם מטעימים תמיד, כי יחידים אין יכולים לגאֹל את העם כי אם העם את עצמו. ואמנם אף אם הראו התוצאות השליליות כי הפתרון, אשר חפץ הרצל וחבריו לתת לשאלת היהודים, לא יעלה ולא יבוא, לא נדחתה עוד בזה הבקֹרת הישנה של הרצל ושל הקודמים לו, כי “החנוניות הקטנה” לא תושיב את עם ישראל על אדמתו והשאלה במקומה עומדת.

באמת אין גאֻלתנו תלויה כלל בטוב השטה, אשר נשתמש בה. עקר השאלה היא, אם נעלה לארצנו, השאלה איך נעלה, הנהָ פעוטה מאד. היא תפָתר מעצמה בדרך עלותני, הציונות הישנה החדשה עם כל שטותיה הטובות והרעות איננה כי אם צלצול פעמונים בעת תבערה, מבלי לקחת קנקן מים לכבות את השרפה וכהכאת “על חטא” על החזה, מבלי לעזֹב את החטאים. בשבועתנו החמורה אשר נשבע עם המשורר הישן ועם רצל “אם אשכחך ירושלם, תשכח ימיני” איננו כי אם טובלים ושרץ בידנו. כל עוד שהננו מחבבים את ארצנו בתפלה וברכת המזון או בקבוץ שקלים וקרן קימת ועם זה הננו דבקים בארצות הגולה והולכים מארץ לארץ ומגלות אל גלות, ואך לא אל ארץ מחמדנו, הננו כֻלנו צבועים ונוכלים. כל אלה המתלהבים אחרי הרעיון הציוני, מבלי לנסות פעם אולי יצלח בידם להשתקע בארץ ישראל, אינם ציונים כי אם מצטינים והרעיון הציוני הנהו להם לשעשועים, שאיננו תופש מקום בתכנית חייהם “ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו –– ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו”.

ציוני אמתי עושה כדברי ר' יעקב מעמדן ז"ל בסדורו, שכל איש מישראל חיב לבקש דרכים ותחבולות בכל ימי חייו לעלות ארצה ישראל ולהשתקע שם ובלבד שיוכל להנות מיגיע כפיו ולא יטיל את עצמו על הצבור, חרפה ובושה היא לדבר על “עבודה ציונית בארץ ישראל”, מה שהננו קוראים ושומעים עתה לרֹב. כי טוב לנו יהודי אחד העולה לציון ונאחז בה, יהיה אף שונא ציון, מרבוא ציונים השוקלים את שקליהם וממלאים את כל החובות, אשר המפלגה מטלת עליהם –– ועלֹה לא יעלו.

יש רבים בין הציונים החמים העונים על השאלה הזאת "הן אמנם ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש; אפס כי לעלות אליה ולהאחז בה לא יתכן לאחד ממנו, כי… "בהגיעם אל המלה הזאת, הם מחִלים לגמגם ולבקש תרוצים איש איש לפי דרכו ולפי פרנסתו ולפי הארץ, אשר הוא יושב בה: לאחד ארץ ישראל חסרת השכלה, ולשני היא חסרת חרֹשת ולשלישי היא חסרת קיטור וחשמל וכל התקונים החדשים שבארופה ולרביעי אין החיים שם בטוחים, בשביל שסדרי הממשלה אינם טובים כמו בארופה, אף על פי שהכל שקר והארצות המזרחיות, אשר בהן רֹב בני עמנו נחתים, וביחוד גליציה, נופלות בכל הדברים מהישוב היהודי בארץ ישראל אף היום, בעת שעודנו קטן מאד. גלגולי המרגלים הם אומרים: “טובה הארץ מאד מאד; אפס כי…” הלא טוב לנו לאמר עם כָלֵב הציוני האמתי “עלה נעלה וירשנו אותה!”


 

ב    🔗

יחס עם ישראל לארץ ישראל איננו משתנה מימי גלות נבוכדנצר ועוד לפני כן עד היום הזה. יחידי סגֻלה בבית יעקב אוהבים את ארץ החמדה ונמשכים אליה מקצה הארץ ובאים לחונן את עפרה ולהושיב נשַמות –– וההמונים הגדולים חונפים גם הם לארצנו ומכַנים אותה בכל כנוי של שבח ותהלה ועלה לא יעלו אליה. ואם הם יושבים מכבר בתוכה, אז הם עוזבים אותה מתוך שגעון מָשרש מימים קדמונים בלבות העקשים, כי ארץ ישראל הוא רק שער השמים, והרוצה להנות בעולם הזה, צריך לקבל את השפע מזרים על אדמת נכר. הכל מודים אמנם כי ארצנו היא ארץ זבת חלב ודבש, אבל, אבל… והתרוצים בדֹחק והתואנות הקטנוניות מה רבו! כי איזה גבול יש לשקרים ודחיות בקש. כי כידוע האמת רק נקֻדה אחת מרכזית והשקרים סובבים הולכים ומתרחבים בעגולים רבים עד אין קץ.

נבוכדנצר וטיטוס לא הגלו את עם ישראל מעל אדמתו, רק חלק קטן שבו; וכל העם עזב ברצון את אדמת אבותיו להתגולל על פתחי אחרים וללקט פרורים תחת שֻלחנותיהם. בסוף ירמיה נמסר לנו חשבון מדֻיק של כל השבויים בימי נבוכדנצר במשך שש עשרה שנה והשורה האחרונה היא “כל נפש ארבעת אלפים ותשע מאות”. וכל העם הגדול, אשר עלה לאלפלפים רבים, לא היה עוד בארץ ישראל ותהי “אבלה מבלי בניה ושוממה מאין יושב” כמהפכת סדום ועמורה, זרועה גפרית ומלח. לא באבחת חרב הגלינו כי אם מפני חטאינו גלינו מארצנו. ירמיה הנביא, אשר עיניו ראו את החרבן הנעשה בקשי עֹרף, קונן על ישוב ישראל: “עריו נצתו מבלי יושב” ואל בני עמו האוחזים בשולי אחרים ונסחבים אחריהם קרא: "מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר? "אבל כל בכיותיו ותוכחותיו לא הועילו. כל שארית הפליטה אחרי חרבן ירושלם גלתה ברצון מצרימה וגם את הנביא בעצמו לקחו אתם בחזקה.

גם בני הדור ההוא שתו בחלקות ומחמאות לארצם הטובה ועירם עיר הקדש כמונו היום; ואך לשבת שם לא חפצו. מתי נחדל מהחנֻפה הריקה לקרֹא לארצנו ארץ העבר והעתיד? לא נדבר לא על מה שהיה ולא על מה שיהיה; תהיה נא לנו ארצנו ארץ ההוה! למה לנו המליצה נפוחה של ארץ אבות ובנים? בבתי מדרשות נחקֹר על קדמוניותינו וקדמוניותיה ובספרות יפה נערֹך דמות לעתידותינו ועתידותיה; ואך בחיים נעלה נא אל הארץ הטובה לאכֹל מפריה ולשבֹע מטוּבה, בדרך פשט, בלי שום דרושים ורמזים וסודות. תחדל נא מהיות ארץ האבות והבנים ושבה להיות ארצנו אנו. ולא למחר ומחרתים כי אם היום, כי גם אבותינו היו קשי עֹרף כמונו וגם בנינו אחרינו יסתפקו כמונו בקופות של ר"מ בעל הנס וקרן קימת לצאת ידי חובת חבת הארץ וגם בניהם לא ינחלו את הארץ, כי אבותיהם לא ינחילוה, אם לא נחכם אנחנו להרפות מעקשותנו.

הציונים אשר שׁבו לאינו מהחוץ, מונים לציונות מימי הכנסיה הראשונה בבזל; הבקיאים בתולדות התנועה מקדימים אותה מימי יסוד המושבות בארץ ישראל והמעמיקים יותר עד ימי ר' צבי קלישר ז"ל. ואך נבוני דבר יודעים, שאין יודעים כלל תחלה לציונות כי הנהָ מעולם כעם עולם. אבל תחת אשר נחנף לנו ולאבוֹתינו כי מאז ומעולם הננו נושאים בלבנו אהבה פלטונית לארץ ישראל ומבקשים עלילות מעלילות שונות, לבלי לנגֹע בה. הלנצח נמשיך את האירוסין ולא נקח לנו אֹמץ לב לגשת סוף כל סוף אל הצעד המכריע לנשואין?

בראשית התנועה הציונית לעגו עושי התעמולה לדורות הקודמים ולמנהליהם ורבניהם, אשר יצאו ידי חובת חבה לארץ ישראל באמירת תפלות ובקשות על ציון ועל משיח ובנתינת פרוטות לקופת רמבעה“נ. בנוגע לממון, צדקה בקרתם עד מאד, אבל מה אנחנו רואים היום? גם הציונות החדשה לא שנתה במאֻמה מהישנה. גם עתה “קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול”. תחת אזכרה לציון בתפלה וברכת המזון, עושים לה אזכרה בועידות וכנסיות, תחת “אני מאמין בביאת משיח”, “עומדים על יסוד התכנית הבַזלית” והקופות של רמבעה”נ הולידו פרי פרות של כל מיני קופות. להבת קֹדש נזרקה בתוך מחנה ציון, כאשר חִדש הרצל את השבועה “אם אשכחך ירושלם, תשכח ימיני”. זה הוא בוַדי דבר טוב, אבל לא פחות ולא יותר מאמירת הפסוק הזה לפני ברכת המזון הנהוג אצל שלומי אמוני ישראל. איננו רוצים לבטל את ערך כל הדברים האלה, אבל אינם כי אם ניצוץ המסתתר בתוך הרמץ, אשר אם יבֹא אחרי כן איזה פקח ויביא עצים ויפיח בפיו את הניצוץ הזה, יוכל לעשותו למדורה גדולה מחממת ומאירה; אבל כל עוד שאיננו עושים זאת, כֻלנו פעוטים וקטנונים שומרים את הניצוץ בתוך הרמץ מימים ימימה כאבותינו ואבות אבותינו עצלים ועקשים ואין לנו במה להתגאות ולהתפאר.

יש אשר יאמר אחד ציונים החדשים: הרבנים הישָנים לא ידעו כי אם להתפלל על הגאֻלה או ליסד בארץ ישראל ישוב של קבצנים ושאלנים, אשר עיניהם צפויות לעזרת אחרים. אבל החוקר בתולדות ישראל מוצא, כי מעולם לא כונו לזה כל המנסים לחדש את הישוב בארץ ישראל. בעבור האמונה הטפלה הנפוצה בכל המון העם מאז, כי ארץ ישראל הנה לנשמה ולא לגוף “וארץ זבת חלב ודבש” בכֹח ולא בפעֹל, עולים שמה רק הטובים שבעמנו, אנשי רוח וחכמי לב.


 

ג    🔗

מימי משה ועד הנה יהושע וכָלב אומרים: עלה נעלהֿֿורעיהם הרבים מהם אומרים: אפס… בעת אשר גרשו פרדיננד מלך ספרד ואשתו איזבל המרשעת את כל היהודים מארצותם בשנת ה' רנ“ב, היה מובן מעצמו, כי יגלו מזרחה לארצות, אשר הביאה מלכות תוגרמה תחתיה; כי כארבעים שנה לפני כן (בשנת ה' רי"ג) העביר מחמד השני השֻלטן בתוגרמה קול בכל העולם, כי כל איש מבני ישראל, אשר ירצה להאחז באחת מערי תוגרמה, ישימו הפקידים התוגרמים עליו את עיניהם לטובה ומשפט אחד יהיה למחמדים וליהודים היושבים במלכות תוגרמה. על נקלה יכֹל כל אשר עינים לו לרֹאות, כי מאת ד' היתה זאת אשר הקדים רפואה למכה, להמציא מקלט לבניו הרצוצים והנדחים פליטי ספרד ארץ הדמים. והמקלט הזה היה הפעם במזרח בקרבת ארץ אבותינו ומעט שנים אחרי גרוש ספרד באה גם ארץ ישראל בעצמה תחת יד סלים הראשין מלך תוגרמה בשנת ה' רע”ח. אביו ביזוד לעג לפרדיננד מלך ספרד על גרשו את חרוצי אזרחיו מארצו, למען הפֹך אותה לשממה ולהעשיר את תוגרמה ברבבות תושבים ישרים ומֻכשרים ובאוצרות כסף וזהב אשר הביאו אתם. לו חכמו אז אחינו גולי ספרד, היו עולים כֻלם כחומה אל הארץ הטובה המבַכּה על בניה, אשר עזבוה ואשר היתה אז פתוחה לפניהם לרוחה, כי מלכי תוגרמה התחננו לפניהם לשוב ולשבת בארץ אבותיהם.

איננו רוצים להלל בזה את התוגרמים כמנהג הנהוג אצלנו זה זמן מה במגמה ידועה. כל המבדיל בין עם לרעהו ואף כי בין ממלכה לחברתה בנוגע לאהבת ישראל ושנאתו, מעיד על עצמו, שלא למד תולדות ישראל במדה מספקת. ואם למד, לא ברר לעצמו גופי הלכות עמָלקות היוצאות מהן. המהלל את האנגלים שכח את הטבח, אשר עשו בו ביום הכתירם את ריטשרד “לב אריה” בשנת ה' תתקמ“ט ואת הגרוש של עדוארד בשנת ה' נ‘. המשבח את הצרפתים שכח את הגרוש של שנת ה’ ס”ו. הרבה שומעים בזמננו כי פרעות בנוסח רוסיה לא תקֹמנה באשכנז בשום אופן; אלה מעלימים את עיניהם ממסעות הצלב אינם ומהמָות השחוֹר. גם כל האומרים, כי הרוטנים והתוגרמים לא הרעו לנו מעולם, אינם זוכרים את ההרגות של שנת ת"ח ואחריה אשר נעשו אמנם בנהֻלת אציל פֹלני חמילניצקי, אבל בידי הרוטנים והתוגרמים אשר קראו להם טטרים (גם עד היום זה כך שמם ברוסיה). הכלל “בידוע שעשו שונא ליעקב” הנהו חֹק עולם אשר יִשְבַת רק אז, בעת שיהָפך עשו ליעקב “ונמר עם גדי ירבץ”. כל עוד שיהיו גוים בעולם, יהיו גם צוררי ישראל בעובדי אלילים, נוצרים ומחמדים, בבני יפת ובבני שם, בעמים חשכים ונאורים. אם איזו ממלכה מראה חבה ליהודים, איננה עושה זאת אלא לצֹרך עצמה, להנאתה ולטובתה. אם הכניסו מלכי פולן אותנו אל ארצם, לא עשו זאת אלא בכונה להפֹך מדבר שממה של אצילים בטלנים רוכבים על עבדי עולם –– לארץ נושבת, אשר אזרחים חפשים סוחרים אותה ועושים בה כל מלאכה.

ואם האיר מחמד השני פנים ליהודים וימשכם לארצותיו היה נימוקו עמו. העֹתמנים היו זרים ומעטים בארצות, אשר כבשו בגבורתם; כי רק כמאות אלף מהם גלו מטורקסטן בתוך אזיה לארץ אנטול ואחרי כן לארצות הבלקן. וכאשר כבש מחמד השֻלטן את קֻשטה, היתה כרך גדול של יונים. ולו הביא את כל בני בשטו לקֻשטה, לא יכלו לבטל את היונים ולתת למצער לבירת הממלכה אֹפי תוגרמי. והוא היה צריך לתוגרמים גם ביתר הארצות הכבושות. מה עשה? החליף את המשמרות ומשך סרבים, בולגרים, ורומנים לקֻשטה וליתר ערי יון והעביר סרבים לבולגר ובולגרים לֶסרב.

בשטה הזאת לסכסך עם בעם החזיקו מלכי תוגרמה כמלכי אשור הקדמונים. ומזה יצאה הערבוביה הנוראה של כל ערי תוגרמה כאשר היה בכל זה איזה קרּב דעות ברֹב העמים הכבושים תחת ידי מושלים העתמנים שהיתה הדת הנוצרית ואתה התרבות היונית משֻתפת בהם, הכניסו השֻלטנים באהבה וברצון את היהודים לתוגרמה, למען הכריע את הכף כנגד הנוצרים. אך לחזק את כסאו שלח מחמד השני ימים אחרים אחרי לכדו את קֻשטה את אגרתו לקהלות היהודיות אשר בספרד ועוד, כי ייטיב להם, אם ישבו לארצות ממשלתו. עד היום הזה רב מספר הנוצרים ממספר המחמדים בקֻּשטה ורק היהודים מכריעים את הכף לצד התוגרמים. השֻלטן מחמד הרים את קרן ישראל גם בזה, כי העמיד חכם גדול מתוכם את ר' משה קפסלי' לרב ראשי על כל היהודים אשר בתוגרמה ויגדל את כבודו וינשׁאהו אף מעל החשמן היוני. כעין שריד מהגֻדלה הזאת יש גם עד היום לרבנים הראשים בקֻשטה. אחרי מאה שנים רומם סלים השני רִבֵעַ מחמד השני אחד היהודים עוד יותר, כי מנה את יוסף הנשיא לנסיך מושל על אי נַקסם. כותבי הדורות מדַמים כי באמת היתה תוגרמה לדורות ההם גן עדן ליהודים אשר שכנו בתוכה; זאת היא טעות; כי גלות טובה לא היתה ולא תהיה. בא“ח סי' קי”ד כתוב ב“י בשם מהרי”ן חביב “נ”ל, כי בתי כנסיות שאנו מתפללים בהם תוך החצרות במלכות תוגרמה, הם דומים לזה, מהטעם שאמרו חכמים ברחובה של עיר, שאין בה משום קדֻשה. דאקראי בעלמא הוא וכל דירתנו בבתיהם ובחצריהם ובטירותם הכל דרך עראי… ובזמננו זה במלכות הנ“ל אין לנו רשות להזמין בית קבוע לד' ב”ה, כ“ש שאין לנו רשות לבנותו ואנו צריכים להטמין עצמנו בבתי תחתיים וקולנו לא ישמע”.


 

ד    🔗

עדות הגאון מהרי“ן חביב, כי מלכות תוגרמה לא התירה לבני ישראל בּזמנו לקנות בּתים ולהזמין בּית קבוע לתפלה, מסיּרה את ההוד והקסם המסוך על מושלי תוגרמה, כי היו תמיד מלאים חן וחסד ומעולם לא הרעו לנו. השמועה הזאת יצאה מאחינו גולי ספרד, אשר לעֻמת הלחץ הנורא בּספרד ראו בתוגרמה מלכות של חסד ובדורנו זה משתמשים הציונים באמונה זאת לכונה רצויה. עוד זה עלינו להבליט, כי מהרי”ן חביב חי בסוף המאה השלישית בעצם הימים, אשר משך השֻלטן ביזיד את היהודים לארצותיו ויחנף להם עד אין קץ כפי דבריו “למען יעשירו את תוגרמה.” מושלי תוגרמה היו אפוא ככל המושלים “נראים כאוהבים בשעת הנאתם ואין עומדים לו לאדם בשעת דוחקו”. בלחץ וחנֻפה כאחד מתהלכים שליטי תוגרמה אתנו עד היום הזה, הכל כמנהג פולן. כדי היה לקרֹא את מכתב התודה, אשר שלחה הרוזנת למסים בקושטה אל הרב הראשי חיים נחום על הסכום של חמשים פרנקים, אשר שלחו היהודים לממשלה בתור תמיכה לפצועים במלחמה. על נדבה של חמשת אלפלפים לא היו צריכים להודות יותר. בתוך המכתב שכח הרוזן את עצמו ויזכֹר, כי עיני הממשלה צפויות ליהודים בשאלה של רומליה המזרחית.

מהמחקר הזה יוצאת התורה, כי אין עלינו להתמרמר ולהואש מתקותנו בארץ ישראל בעבור משבר מלכות תוגרמה שהיא עתידה לעבֹר מהארץ בעתיד קרוב, לא אהבת צדק כי אם אהבת נפש גרמה, כי נטו אדירי תוגרמה אלינו חסד. ובכל זה עלינו לתופף על לבנו: על חטא שחטאנו אנחנו ואבותינו בכל התקופה האחרונה בת ארבע מאות שנה, שהיתה ארץ ישראל בידי מושלים כאלה, אשר ראו בעין טובה על עליתנו ארצה ישראל, למען הכריע את הכף כנגד הנוצרים המרֻבים בארץ ישראל ואשר להם אחים בממלכות התקופות בארֹפה ואף כנגד הערבים, שאין מקבלים אדנות מהתוגרמים ברצון, בשביל שהם מתגאים בתור ילידי הארץ. הננו עומדים עתה בסוף התקופה הזאת, שארץ ישראל היתה פתוחה לפנינו והמושלים בה התחננו אלינו לעלות בהמון אל ארץ אבותינו –– ואנחנו הקשינו את ערפנו והקשחנו את לבבנו ונאטם את אזננו, לבלי שמֹע בת קול היוצאת מציון ומכרזת: שובו בנים שובבים אל ארצכם הטובה, אשר תתן לכם מטל השמים ומשמני הארץ. עד מתי תקפצו מגוי לגוי וממלכה לממלכה לשוב אל הארצות, אשר כבר גרשו אתכם משם שבע פעמים להיות למשל ולשנינה, לבוז ולחרפה לעיני כל העמים האומרים עליכם כי אם יוציאו את היהודי דרך הפתח, ישוב דרך החלון. למה הנכם מנסים בכל ארץ מאה פעמים, אולי ייטב לכם, ורק לא בארצכם הטובה היושבת כעגונה ומצפה עליכם זה אלפי שנים?

כאשר קם כורש מלך פרס ויכבֹש את כל אזיה המערבית והיה לו ענין בזה להשיב את היהודים אל ארצם, למען יהיו לו נאמנים וישמרו את ממלכתו בקצה הגבול, מהרו למצער ארבעים ושנים אלף לעלות ארצה ישראל ויחדשו את בית המקדש וישיבו את כל סדרי האֻמה על מכונם ובדורות הבאים נעשה המרכז הרוחני, אשר היה בנוי על יסוֹד בריא של אכרים יושבים בעריהם לפליטה גדוֹלה להחיות עם רב. וכאשר חזרו ענינים דומים לאלה בימי מלכי תוגרמה. מהרו גם אז טובי אחינו הספרדים לעלות ארצה ישראל; אבל ההמונים הגדולים לא הלכו אחריהם כי אם נאחזו ביתר ארצות תוגרמה ויבנו את סלֹניקי ואת איזמיר ויביאו עשר רב לכל ארצות תוגרמה, ואך לא לארצנו הפוריה והטובה מכֻלן שהיתה והנהָ ריקה ושוממה מיושבים וממעיטים להתקל בה עם אחרים, מאשר בכל הארצות.

כל המדמה, כי חכמי הדור ההוא ר' אפרים קארו ומהרי“ן חביב ומהר”י בי רב ור“ע מברטינורה וחבריהם כונו לעשׂות ישׁוב של יוֹשבים לפני ד' וחיים מחלֻקה בחסד אחיהם בחוץ לארץ, אינו אלא טועה. אם אנשי הרוח עולים לארצנו ואנשי המעשה מתפזרים בכל הארצות, אין זה ישוב בריא, כי בכל עדה צריכים להיות עינים ולב וראש, אבל גם ידים וּרגלים. ישוב, שכֻלו חכמים וחסידים, נהפך מעצמו לישוב של שאלנים נבזים אחרי דור ושנים. בראשית המאה הרביעית בימי ר' יוסף קארו היו בצפת שמונים גאוני ישראל. הם היו צריכים להיות הסנהדרין לכל עם ישראל, כאשר אמר מהר”י בי רב לעשות כן באמת; אבל העם נשאר בחוץ בעת הרדיפות והגרושים הנוראים בכל ארצות ארפה. לו השכילו אז אחינו הספרדים לבנות תחת סלֹניקי ואיזמיר את יפו ואת חיפה לעשותן למפרצים טובים להסב שמה את מסחר המזרח להיות למרכֹלת עמים, לא היה עתה גורל בניהם אחריהם כיום הזה בסלֹניקי, אשר עם היות בה רֹב ישראל תוגרמים, יונים ובולגרים רבים עליה וליהודים אסור להשמיע גם את דעתם לטובתם. לכל היותר כותבים הרבנים הראשיים בסלֹניקי וסֹפיה מאמרים בעתונים לטובת המושלים בהם, הרוצחים הבלקנים, על פי צו ממעל. ובתוך כך לוקחים הספרדים מחדש מקל נודדים בידם לגלות לכל הארצות ואף לשוב לספרד ארץ הדמים. ואין איש זוכר להם, כי הם בנו את סלֹניקי בכספם ובכשרונם, כי אין משפט במלחמה. אחרת היתה, לו היה שם העיר יפו ולא סלֹניקי. מתי נחכם להכיר את האמת. כי רק בארצנו נושע תשועת עולמים. נעזבה נא את ארצות הגולה המקיאות אותנו ועלִינו כֻלנו כחומה אל ארצנו הטובה המנהמת אחרינו כיונה!


נדפס בשבועון בת-קול גל', כ“א, כ”ג, כ“ה כ”ו, לבוב תרע"ג.