לזלמן
זָכוֹר אֶזְכֹּר: מֵעֲבָרִים
נִצְּבוּ הָרִים כְּנֵד;
מֵרֹאשׁ פִּסְגָּה בְּשִׁיר אַרְעִים,
אֶקְרָא: הֵידָד, הַנְּעוּרִים!
וַיַּעַן הֵד.
עָבְרוּ שָׁנִים. הוּעַם הַפָּז,
פְּסָגוֹת הָפְכוּ מִישׁוֹר.
אַךְ הֵד-הָרִים צָלוּל וָעָז
אַךְ הֵד-הָרִים עַתָּה כְּאָז
זָכוֹר אֶזְכֹּר.
אַשְׁרֵי הַלֵּב אֲשֶׁר הִצִּיל
לְיוֹם עֶבְרָה וָאֵיד –
וְלוּ רַק דְּמוּת, וְלוּ רַק צְלִיל,
וְלוּ רַק צֵל-אוֹרָה קַלִּיל,
וְלוּ רַק הֵד.
עין-חרוד, י"ג אייר