אַיֵּה אֵיפֹה גַם אַתְּ, דְּבוֹרַת הַזָּהָב הַקְּטַנָּה? בֹּאִי, בֹּאִי וּפִקְדִינִי, הֲמִי בְּאָזְנִי הֶמְיָתֵךְ הַדַּקָּה וְהַמְּתוּקָה עַל רְחוֹקוֹת וְנִשְׁכָּחוֹת. הִנֵּה פִּתְּחָה אָזְנִי רֶגַע לִשְׁמֹעַ שִׂיחַת עָלִים וּדְשָׁאִים וְהֶמְיַת דְּבוֹרִים. הַאֲרִיכִי מֵיתָרֵךְ, מְתָחִיהוּ הָדֵק הֵיטֵב וְהַרְעִידִיהוּ דוּמָם. נִמְתַּח הַדַּק בְּמֵיתְרֵי נַפְשִׁי וְהִנֵּהוּ הוֹמֶה וְרוֹעֵד וּמְיַחֵל דּוּמָם. אַל-נָא יַעֲבֹר חִנָּם רֶגַע הָרַחֲמִים… יִשָּׁנֶה נָא עוֹד פַּעַם אַחַת חֲלוֹם הַזָּהָב, יִשָּׁנֶה נָא זֹהַר הָרָקִיעַ וְיֶרֶק הָעֵשֶׂב, אֵלֶּה אֲשֶׁר פְּקָדוּנִי בִּימֵי קֶדֶם… יִשָּׁנֶה נָא הַחֲלוֹם אַךְ הַפָּעַם.

וּמַרְאוֹת וַעֲלִילוֹת יַגִּיעוּ אֵלַי עִם פִּרְכּוּסֵיהֶם וְהֵדֵיהֶם הָאַחֲרוֹנִים, עִם כְּלוֹת כֹּחָם. מֵעֵבֶר לִגְבוּל הַקּוֹלוֹת וְהַמַּרְאוֹת, מִחוּץ לִתְחוּם… הָאֶבֶן הַזֹּאת יְלָדָתְנִי…

הִנֵּה עוֹבֶרֶת עָב קְטַנָּה עָבֹר וּמָחֹה. שָׁפַר רָקִיעַ. כָּל הָעוֹבְרוֹת נִמְחוּ עַתָּה מִנַּפְשִׁי – וְהִנְנִי שׁוּב נָקִי.

צִחְצַח זֹהַר הָרָקִיעַ אֶת-עֵיְנַי וַיְטַהֲרֵנִי. גִּבְעֹל יִתְרַפֵּק עַל לֶחְיִי, מְפַיֵּס וּמְרַצֶּה…

רַק עַד רֶגַע קָטָן נִפְתַּח שַׁעַר הָרַחֲמִים. מַהֲרִי בֹּאִי, דְּבוֹרַת הַזָּהָב, פֶּן יַעֲבֹר הָרֶגַע וְהַשַּׁעַר יִסָּגֵר לָנֶצַח…

שיר בפרוזה. כתב יד. נדפס ב“כנסת” ד‘, תרצ"ט, עמ’ 4