מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ביאליק על עצמו

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

נמצאו אנשים, אשר הואילו, מתוך כוונות רצויות ביותר כמובן, להזכיר את יום מלאת לי חמשים שנה במאמרים ובדברי תהלה ובמינוי ועדים וכו' – הכל כנהוג. אל נא תחשב לא ליהירות מרובה ולא לענוותנות, אם אומַר מפורש, כי מעולם לא הייתי שוטה כל כך להאמין בכל הגדולות והגוזמאות אשר ייחסו לי. אני אחד היהודים סתם, ‘יהודי של כל ימות השנה’, שקרא ושנה מעט, וכתב מעט מן המעט, ואף זה בדרך ארעי, מבלי שהתיחד לשום מקצוע, – איש כמוני וכל אלה הגדולות! לא ולא! מוטב שאהיה רשע כל ימי לפני המקום ולא אעשה שוטה כזה שעה קלה אחת בעיני עצמי. הייתי שרוי בצער גדול לוא האמנתי רגע אחד כי אכן דל עמנו כל כך, אם נתן עיניו בי.

ובכל זאת אל נא אהיה כמשקר לומר, שהדבר לא גרם לי גם מקצת קורת רוח. התעוררות זאת עדות היא על הצורך שנולד למשמש בגוף עצמנו כדי להרגיש את בשרו החי בתוך האצבעות מתוך אמירת ‘אני’. בלי ספק כי צורך כזה נולד אצל אדם הראשון בשעה שניטל ממנו לבושו הצפרני, צריך היה למשמש באצבעותיו את גופו ואת בשרו. הקלפה הצפרנית הקשה שחצצה בין אצבעותיו ובין בשרו החי – היתה בלי ספק לא נעימה ביותר, וכשסרה הקלפה – הרגיש בלי ספק רווחה גדולה. במקרה פגעה הפעם האצבע בי. העם, ברצותו לומר, אני, הוא מראה באצבע ופוגע בנקודה אחת, איזו שתהיה, בבשרו החי, ואינו מקפיד אם היא פוגעת בלב או בנקודה אחרת.

…כזה נעשיתי אני המקום היחידי של אני, מחר תפגע האצבע בנקודה שניה – ויעשה אף הוא ל“בן יחיד”. אם כל ישראל הם, כידוע, בני מלכים – מדוע לא יהיו כולם “בנים יחידים”? סוף סוף האומה הישראלית – שהיא משולה באגדותיה לשה, לאריה, לצבי, לשור, ליונה ולצפור, לתפוח, לאגוז ולרמון, לספיר, למרגלית, לצור – סוף דבר כמעט לכל סוגי החי והצומח והדומם – הרי יכולה להמשל גם לצורה גיאומטרית – לכדור למשל, ולומר: מה כדור זה כל מקום שהאצבע פוגעת בה שם הטבור, אף ישראל – ואולי כל אומה – כך.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

ביצ'טה

מאת זאב ז'בוטינסקי / חנניה רייכמן (פרוזה)

© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

בימים ה­­­­­­הם התגוררתי אצל משפּחה עניה מאוד של פקיד-דוֹאַר, מוּל מנזר-הקאַפּוּצינים. הפקיד הסיע כל הימים דוֹאַר לדרום ולצפון, ובזה מצא חן רב בעינַי. בבית נותרה אשתו באה-בימים, אשה טובת-לב ונבונה, ושתי בנות. שם הבכירה – אוֹלגה ושם הצעירה – בּיצֶ’ה.

בּיצ’ה היתה בת חמש-עשרה. פניה היו רציניים וחביבים כל-כך, עד שכל באי-חדרי לא גרעוּ ממנה עין ואחר-כך היו אומרים:

– לבעלת הבית שלך בת נחמדה.

חיי בביתם היו נוחים מאוד. דלת חדרי היתה נפתחת ישר לבית המדרגות, ובחוץ, ליד הדלת, תלוי היה מין עציץ לפרחים, מלא אדמה. ואולם פרחים לא היו בו: היה בו המפתח של דלתי. וכל ידידי ידעו, כי אפשר לבוא אלי בכל שעה, לקחת מתוך העציץ את המפתח ולהתישב בחדרי כאדם בתוך שלו.

בוקר-בוקר, בערך בשבע וחצי, דפקו על דלתי. הייתי מקיץ ושואל:

– מי שם?

– קפה.

הייתי פורש את השמיכה כסדרה ואומר:

– נא להכנס.

היתה נכנסת אוֹלגה או בּיצ’ה, מברכת אותי בבוקר טוב ומעמידה על כסא קלוּע זול מגש בּלוּי ועליו ספל קפה בחלב ופרוּסת לחם לבן. הקפה היה גרוּע, הפּינכּה מלוּכלכת במקצת והלחם חסר-טעם. אך אוֹלגה ובּיצ’ה היו כל-כך חביבות, עד שנשארתי בביתם שלשה חדשים ולא מרדתי אף פעם על שהגישו לי פת-שחרית עלוּבה מדי (והרי היא שימשה לי ארוּחת צהרים) בכלים לא רחוצים די-צרכם ויין לא-טעים. בקושי התאזרתי אכזריות אפילו כדי לדרוש את החלפת הציפיות במועדון. אוֹלגה ובּיצ’ה היו מלאות-חן להפליא, אם כי לבשוּ שמלות עניות ולא תמיד נקיות.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.