לוגו
לשאלת ההגנה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הגליל, או יותר נכון – הישוב העברי בכל הארץ נמצא בסכנה והוא זקוק להגנה. הצורך בהגנה אינו ענין לאיזו שבועות וחדשים, כי אם להרבה, הרבה שנים. גם במקומות התרבות, באירופה, רבו – על יד המלחמים לשם המולדת, או לשם תקונה – הלוחמים לשם שוד ורצח. המלחמה העולמית עוררה את האינסטינקטים הגסים שבאדם, השניאה עליו את העבודה והרגילה אותו לחיי בטלה ולכל הכרוך בבטלה. אלא ששם נלחמת התרבות בחזיון זה, ואפשר, על-כן, לחשבו לחזיון עובר, וכאן – השוד והרצח הם הם עצם התרבות של תושב הארץ ומדבריותיה, ולא בנקל ולא במהרה יעלה בידי מי שהוא, ואפילו בידי שלטון מסודר, להעבירו מן העולם. כיום מעיקה ההרגשה, שרבים מאלה אשר עליהם הוטל להלחם בפראות – יותר ממה שהם נלחמים בה, הם תומכים בה מדעת ושלא מדעת. (הכוונה לממשלת המנדט – המהדיר). ואולם, גם כששלטון זה יעבור מעולמנו ובמקומו יבוא חדש, אשר ילחם בפראות בכל האמצעים וישתדל להכניס את נושאיה בעולה של תרבות – אף אז לא נהיה בני-חורין להפטר מהגנה פנימית עצמית. ורבים הם הטעמים המחייבים אותנו להגנה עצמית זו. הטעמים מובנים למדי.

מה שצריך להעיר הוא זה, שההגנה, כמו שהיא עתה אצלנו, ההגנה הפרופסיונלית הבאה מתוך בהלת הרגע, עלולה להמיט עלינו אסונות ולהשחית את האנשים המשתתפים בה. על תקלה זו עמדנו כבר לא פעם באספותינו וקבלנו החלטות ידועות לתקונה. ואולם, עלינו לא להסתפק בקבלת החלטות, כי אם גם להכניס אותן לחיים ולפעול על פיהן. וההחלטה היסודית היא זו, שההגנה תתבסס מתוך העבודה, ורק מתוך העבודה. יש, כמובן, מקרים יוצאים מן הכלל שבהם נעשים מעשים יוצאים מן הכלל; ואולם אם נחדל להביט על המקרים כעל יוצאים מן הכלל, ונבין שהם יכולים להיות לחזיון מתמיד בחיינו במשך הרבה שנים, אז נבין גם לתת להגנה שלנו צורה קבועה שתתאים למטרתנו – מטרת עם תרבותי הכובש את ארצו בעבודה.

במקום להוציא אלפי לירות על הגנה פרופסיונלית, מוטב שנבצר את העמדות שלנו בעבודה. ובמקום ליצור קבוצה בת עשרים איש ולשלוח, לעתות בצרה, עשרות מגינים, – ניסד את הקבוצה בכמות כזו של אנשים, בנינים וכל הדרוש, שהיא תוכל להגן על עצמה מתוך העבודה. כל אותו בזבוז הכסף, הבא בהכרח מתוך בהלת הרגע. ובזבוז הרכוש הנפשי, הבא מתוך בטלה, צריך שיפסק תיכף ובמקומו צריכה לבוא השקעת הכסף והנפש בעבודה. התקציב החקלאי שלנו צריך לכלול בתוכו, על יד כלי העבודה וצרכיה, גם את כלי ההגנה וצרכיה.

צריך שההגנה לא תהיה קנינו ומלאכתו של איזה גוף מיוחד, כי אם של כל קבוצה ושל כל מושב, שמלאכתם תעשה בידיהם הם. אמצעי החבור בין הקבוצות והמושבים צריכים להיות כאלה, שהם יתנו להם את היכולת לבוא זה לזה לעזרה בזמן מהיר. הקבוצה, על-פי עצם מהותה, אינה סובלת מרות מן החוץ בשום דבר, ואינה יכולה לקבל אותה גם בענין זה. היא צריכה, בשביל התפתחותה החפשית, להיות שליטה בבחירת החומר האנושי, ואסור להכניס לתוכה אנשים על פי פקודות מן החוץ.

ודברים ברורים צריכים פעם להאמר גם ביחס למושבות. מושבות הקיימות על עבודתם של אלה, שמפניהם אנו זקוקים להגנה, ושמפעם לפעם הן נזקקות למגינים עבריים מן החוץ שיגנו עליהן מפני פורעיהן הפנימיים – הופעה זו היא סמל הציניות, ועלינו לשים קץ לזה. עליהן לבחור להן את דרכן: או לשנות את משקיהן ולהתבסס על עבודה עצמית, או להתבסס – אם אין להן עדיין דרך אחרת – על עבודה עברית שכירה. ורק באחד משני האופנים האלה אפשר להן להיות מוגנות מגינים רק לשם הגנה, ורק במקרים של סכנה, אין צורך, וגם לא יכולת, להמציא להן.

מובן, שהדברים ביחס למושבות אינם מכוונים לרגע הסכנה, שבו הן נמצאות עתה – “בשעת סכנה אין בודקין” – ואולם רגע זה יעבור, ותיכף אחריו צריכה לבוא בהן המהפכה הגמורה. הן צריכות להיות בשבילנו אוביקט לעבודה ולא להגנה גרידא.


תר"פ