מַרְאוֹת נְגָעִים / יהודה ליב גורדון

כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו

(נגעים פ“ב מ”ב)

„יָבֹא כָּל-בָּשָׂר כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ,

יָבֹא לִמְאוֹר פָּנַי יוֹרֶה לִי צֶדֶק,

אִם יֵשׁ מוּם בּוֹ, אִם יֵשׁ מָשְׁחַת וָפֶרֶץ,

אָז אֶתְקֹן הַמְּעֻוָּת וַאֲחַזֵּק בֶּדֶק ” –

כֹּה פָּקַד הָאֵל עַל כָּל יַלְדֵי חֹמֶר,

וַיַּסֵּב אֶל הַקֹּף פָּנָיו וַיֹּאמֶר:

„דַּבֵּר אַתָּה רִאשׁוֹנָה וּבְטוּב דָּעַת,

הֵן בַּהֲמוֹת שָׂדַי פֹּה נוֹעֲדוּ כֻּלָּהַם,

עָרְכֵם לִקְרָאתְךָ וּבְחָן-נָא הַפָּעַם

אִם יֵשׁ חֶסְרוֹן בָּךְ, אִם תִּמְצָא מִגְרָעַת ”

בִּי חֶסְרוֹן? – עָנָה – בַּמָּה? וּמַדּוּעַ?

הֲנֹפֵל אֲנִי מִשְּׁאָר בַּעֲלֵי-חַיִּים?

וּכְמוֹהֶם אִם אֵין לִי אַרְבַּע רַגְלַיִם?

תָּמִים אָנִי, אַךְ אָחִי הַדֹּב שָׂרוּעַ

קָלוּט גַּם חָרוּם עָשָׂהוּ יוֹצְרֵהוּ

וַיִּבֶז צַלְמוֹ וַיַּשְׁחֵת תָּאֳרֵהוּ. –

לִדְבָרָיו אֵלֶּה הַדֹּב שָׁם הִגִּיעַ

וּבְלִי הִתְלוֹנֵן וּבְחֶלְקוֹ שָׂמֵחַ

נָשָׂא פָּנָיו מִמּוּם, נַפְשׁוֹ שִׁבֵּחַ;

אוּלָם אַחֲרֵי הַשֶּׁנְהָב רֹאשׁ הֵנִיעַ:

„אַפּוֹ כַּמִּגְדָּל, לֹא הָדָר לֹא תֹּאַר,

וּזְנָבוֹ מַה-קָּצַר, הוֹד חַיְתוֹ יָעַר,

וּכְגַב חֹמֶר גַּבּוֹ, מֵעָיו כָּעֶשֶׁת;

נִבְזֶה הוּא מִכָּל הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת! ”

אַחֲרֵי הַדֹּב הִקְרִיב הַשֶּׁנְהָב לָגֶשֶׁת;

אָמְנָם גַּם הוּא עַל רֹעַ

תָּאֳרוֹ לֹא נָשָׂא נֹהַּ,

כִּי אִם הִתְאוֹנֵן כִּי לֹא יוּכַל יָגִיחַ

עֵת יִרְעַב אֶל פִּיהוּ נָחָשׁ בָּרִחַ

כִּי גָדוֹל לִמְאֹד עָשָׂהוּ אֱלוֹהַּ.

הַגְּמָלִים גַּם הֵמָּה חָמָס קָרָאוּ

עַל הָעָשׁ כִּי קָט הוּא נַפְשָׁם לַשְׂבִּיַע.

כָּכָה אִישׁ אִישׁ פִּיהוּ הִלְּלָהוּ

וַיְכַחֵשׁ מוּמָיו כִּי עָצְמוּ כִּי רָבוּ

וּקְלוֹן אָחִיו נֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ הוֹקִיעַ.

גַּם בְּנֵי הָאָדָם כֵּן לִשְׁפּוֹט יֶאֱהָבוּ,

כִּי כֵן בַּבֶּטֶן עֹשֵׂנוּ עָשָׂנוּ:

לִרְאוֹת מוּמֵינוּ עֲטַלֵּפִים אָנוּ

וּלְמוּמֵי רֵעֵינוּ עֵין נֶשֶׁר לָנוּ.