מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שׁוּלַמִּית חֲדָשָׁה

מאת: ראובן ברינין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

(דפים מקוטעים מספר זכרונותי).


ברלין, 22 אוגוסט 1914.

אתמול הציבו לפני עלמה עבריה צעירה לימים. היא נולדה באחת המושבות בארץ-ישראל. ימי ילדותה עברו עליה בשדה ובכרמים. משנת השתים עשרה חונכה וגודלה בפריז ובברלין. מדברת היא עברית במבטא ספרדית. צליל קולה מזרחי בכל יפיו, זמרתו ובהירות הברתו.

מסקירה הראשונה ראיתי בעלמה זו יופי חדש, הרכבת-מין-אדם נפלאה שהיא מבשרת ביאתו של יצור חדש בעולמנו.

עיניה – ראי נשמה זכה ועמוקה. הסתכלתי רגעים אחדים בראי חי זה והנה הצבעים והבטוים, הרמיזות הגלויות ועוד יותר הנסתרות שנשתקפו בו, שונו בכל רגע ורגע והביעו איזו חידה כמוסה, חידה דורשת פּתרון, פּתרון אשר לעולם לא ימצא, חידה שאולי אין לה פתרון כלל…

העיפותי עיני על קומתה והנה אני רואה בה שטף של קוים חדשים ועדינים, ספוגיים ורכים שאין דומה לרוך כזה.

כמה התפּתלות ענוגה לקומה זו!

אני רואה לפני: אשה-נחש ומבטה של מלאך, של כרוב בציורי רפאל.

ועל כל נטיה וכפיפה, על כל עקול וקידה של גופה הרענן מתוח חוט של חן מיוחד, חן שיש לו קסם הצודד את הנפש. הנשמה מרובה בעלמה זו על גויתה: צמצום הבשר, קמוץ השלד ושפעת הרוח.

ראיתי לפני יופי רוחני חדש ונפלא במינו שהתלבש בשר ועצמות, מיתרים וגידים דקים ואמיצים, מבלי שהספיק להתעטף כל צרכו בגויה נחמדה זו והעודף של הרוח מרחף ומפזז מסביב לה ושולח קרנים מאירות וחמות החודרות לעין המסתכל בה.

ועין המסתכל בעלמה ארצי-ישראלית זו נהנה מזיוה, מהודה והדרה הנאה, שיש בה עלית נשמה והתרוממות הרוח.

עברתי ארצות רבות ומעולם לא ראיתי גוף יפה בעל קוים מלאים חיים ותנועה, קוים זורמים, מסתמנים ומתבלטים כל כך היטב בכל בת צחוק ובכל השתחויה קלה, כאלה שראיתי בעלמה זו.

ואין אני יודע אם עיני – חוש ראיתי – התפּתחה ברבות השנים כל כך עד שהחילותי להכיר בקוי הגוף, בשירתם ובלשונם המיוחדה מה שלא יכולתי להכיר עד עתה (מפּני קצר המשיג ועמק היופי של המושג). או אולי היופי שראיתי היום בעלמה זו, חדש הוא באמת ובפעם הראשונה פגשתיו.

יוכל היות כי דור דור ויפיו ובאמת יולד לנו יופי חדש. יוכל היות כי היופי של האשה הולך ומתפּתח, הולך וגדול. יוכל היות, כי תנאי החיים החדשים, אשר בהם נולדה, גודלה וחונכה עלמה זו, הולידו וטפחו יופי חדש, גלוי ונסתר, צנוע ובכל זאת גם חצוף מעט…

אמרתי בחפזי כי הוא, היופי הלז, חצוף מעט. אולם מבטא זה בלתי מדויק כל צרכו. הכנוי חצוף אינו הולמו כלל וכלל. יותר נכון: יופי זה, שהופיע הפּעם לעיני הוא כאור הלבנה. עתים הוא מבהיק בכל טהרו ועתים הוא מתכסה ברשת שקופה של עננים קלים, מציץ ורומז, רועד וזורח הוא יופי זה מבעד הצללים הענוגים המשחקים עליו חליפות, ועוד הפּעם צעיף ערפל פּרוש עליו.

היופי של עלמה זו הוא תכלית בפני עצמו, כי לא ליהנות ממנו הנאה גסה נברא. ההסתכלות בו מרחוק דיה להצית את נשמת הרואה ולהעיר בו מחשבות נוגות, געגועים רוחניים כמוסים לאיזה דבר שהוא גבוה מעל גבוה…

מי הוא הגבר אשר יש לו שליטה על יופי זה!

לפנים ירדו בני אלהים על הארץ ועתה: – בנות אלהים בצלם אדם תתהלכנה.

גם הצירים והפּסלים היותר נעלים של דורות עברו לא ראו בעיניהם, – או אולי ראו ולא הרגישו, – רוך ועדן של קוי גוף כאלה של עלמה עבריה זו.

קומתה דמתה לתמר? חלילה – התמר הוא גס ומוקשה יותר מדי…

קומתה דמתה – למה הוא דומה? לא אבקש דמיון לה, כי שפתי עניה וחסרה מלים.

ראיתי היום שולמית חדשה בת זמננו. ולו יכולתי, כי אָז שרתי לה שיר-השירים חדש. ואילו שרתיו בודאי שהיה קודש קדשים.

מבלי אומר ודברים דברתי אתה הרבה. דברתי מה שאין הפּה יכול להגיד ומה שאין אזן בשר עלולה לקלוט.

יצא קו מעיניה וכל עושר השפה האנושית וכל אוצרותיה התבטאו בו. ועוד הרבה יותר הגיד לי ממה שיש בכחם של אלה להגיד.

כלי המבטא ואוצרות הלשון – תשמישים קדמונים אלה גסים הם יתר מדי לנשמת-האדם החדשה המתפּרצת להגלות ממחבואיה. טיסת הברק אינה נמסרת בחכיכת הגפרור על גבי הכותל.

עין לעין תביע אומר שאינו מתרגם לשום שפה.

עסוק הייתי בהבלי העולם של ברלין והנה נזדמן לי במקרה להפּגש עם שולמית חדשה בת ארץ-אבות ובנים, ונפשי התעוררה לחיים חדשים. הפּעם הקשבתי ואשמע בשורה מעולם ישן-חדש שכולו טוב ויפה. החלפתי כח, אזרתי חושי: עיני חמדה לראות פּניה, אָזני צמאו לשמוע אחת מהברותיה של העבריה החדשה, צלצול קול מלא נועם, חוזק ותום, ואצבעותי כמו נמשכו מאליהן למשש שערות המשי שלה (וברב כח עצרתין מעשות זאת) ואפי ספג אל קרבו לתיאבון את ריחות בשמיה הדקים והצנועים.

עתה ידעתי כי יש לי חושים רעננים, כי עוד לא בלו מזקן ומטמטום הלב.

עתה ידעתי כי יש נשמה בקרבי, והנשמה טהורה ושלמה, לא נפגמה ולא הטמאה.

העלמה החזיקה פרח בידה: שושנה לבנה שהפיצה ריח דק מאד. ובטוח הייתי, שכל פּרח הבא לידה, הבא בקרבתה, ריחו יותר נעים, יותר ענוג. ובטוח אני שנשמות שתיהן, של העלמה ושל השושנה – ואין אני מסופק כלל כי יש נשמה גם לפרח – ממקור אחד לוקחו. בטוח אני, שנשמותיהן אחיות הנה וחשות ומרגישות הן זו את זו וחולמות זו על זו.

בזאת אני בטוח.

ושום תכשיטים ועדיים לא היו על שולמית זו (אין מבשמים את הבשם). רק מרגלית אחת היתה משובצה ברביד המשי שעל צוארה. והמרגלית ינקה אור עמום, חום מלטף וכח מושך מבשרה ודמה…

יש אבני שוהם ומרגליות העולות בערכן כשהן מקשטות נשים יפות ומלאות חן. קרבות ידועה שוררת בין אלה ובין אלה. העולם הוא מלא יחוסים נסתרים. ונימים בלתי נראים נמשכים בין נשים בחירות-יה ובין סגולות הארץ וקרקע הים. נשמה אחת, נשמת העולם תחין.

וכמו שיש הבדל בין חרס ובין פנינת הפּנינים, כך יש הבדל – ואולי עוד יותר עמוק ויותר דק – בין הנשים המצויות ושכיחות ובין מלכת הנשים, פּנינת המין היפה.

ופנינה זו נפגשה על דרכי בחיים, ואקרא לה: “שולמית של המאה העשרים”.

ראובן ברינין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ראובן ברינין
רקע
ראובן ברינין

יצירותיו הנקראות ביותר של ראובן ברינין

  1. מן היומן (זכרונות ויומנים)
  2. אברהם מאפו: חייו וספריו (מאמרים ומסות)
  3. הגאוניות והכשרון (מאמרים ומסות)
  4. הרבים והמועטים (מאמרים ומסות)
  5. התפתחות רגש היופי (עיון)

לכל יצירות ראובן ברינין בסוגה זכרונות ויומנים

לכל יצירות ראובן ברינין

יצירה בהפתעה
רקע

כיצד מתגלין

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

א: גנינדיל, למך ובילקה החיילת

זקני העיר זוכרים עוד, איך שבא פעם אחת לעירנו, לגור בה, זוג בא בימים; איש ואשתו. שם האיש למך ושם זוגתו – גנינדיל. כך קראו בשמותם במלון – בבית-האורחים שלנו.

מאין באו? אין יודע. ובאו בגפּם. אם היו להם בנים ונישׂאו, או, חס-ושלום, מתו עליהם, או שהיו חשׂוכי-בנים כל עיקר – השם יודע.

בערב באו. לנו הלילה בבית-הכנסת-אורחים, כנ"ל, ולאור הבוקר קמו ויצאו אל רחוב החמר – שכונת העניים, לבקש להם דירה.

ואִנה השם לידם מטבח עם חדר סמוך בלי חלון, אַלקי“ר בלע”ז, שזה עתה עזבו הבעלים, ללכת ולנוע בתפוצות ישׂראל לשם הכנסת כלה.

ושׂכרו תיכף ומיד את הדירה, ועוד באותו היום פתחו את ארגז העץ ואת שני השׂקים, שהביאו אתם, פתחו והוציאו את כליהם, קנו קש ומילאו את השׂקים הריקים למצעות ויצאו לעבודתם, לתור להם טרף…

הלך למך אל חברת-תהילים והתקבל מיד לחבר. מצא האיש חן בעיני הגבאים בקומתו הקטנה, בתנועותיו הצנועות, בעיניו הרכות, המעוררות רחמים, והעיקר – בקולו הדק כקול אשה ומתגנב אל הלב.

וגנינדיל – ההפך ממנו: אשה גדולה, בעלת בשׂר, ידים ורגלים גסות וקולה גס כקול הגבר – גנינדיל זו יצאה וקנתה לה שביתה בשוק בתוך התגרניות, ואיך שיהיה, פרנסתה מצויה: משוטטת היא ברחובות, נכנסת ויוצאת בכל הבתים, ידה בכול, וקולה מנסר מסוף העיירה ועד סופה.

וכשאין חולים בעיר לומר תהילים בחברה, נחבא למך אל הכלים בהאלקי"ר שלו, וקורא פסוקי-דזמרא ביחידות בפני עצמו, ובחשאי, לאור הנר, ואם אין נר – לאור הכפיס, ואין רואה אותו, ואין שומע.

ובאותו הבית, בפנת דירה סמוכה למטבח הזוג, גרה בילקה, שקראו לה החיילת, לפי שוולוויל שלה, הוא בעלה, יצא לצבא ולא שב, ובכל משך הזמן לא קבּלה ממנו אף תמונת אות. ואותה בילקה העגונה אשה צעירה ועליזה, אוהבת צחוק ולעג הרבה, ולשונה בכול, ותקרא בילקה החיילת ללמך – למך’ל, לפי שקטן הוא ושתקן, ולאשתו הגדולה – גנינדוֹיל, בחול"ם, והתקבלו השמות בפי כול.

והבתים בשכונת העניים ישנים, והכתלים מלאים חורין וסדקין. ואזנים ועינים לכל כותל. ותאבים השכנים והשכנות, ובראשם בילקה החיילת, לדעת כיצד חי הזוג, ומשקיפים בין הערבּיִם בעד החרכּים, ומקשיבים, וראה זה פלא:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.