תּוֹעִים בָּאַוִּיר וְשָׁטִים חוּטֵי שִׁלְהֵי-קַיִץ

לְבָנִים וְדַקִּים,

קִרְעֵי נְשָׁמָה אַחֲרוֹנִים שֶׁל-קַיִץ תַּם לִגְווֹעַ –

וְגַם הֵם נְמַקִּים.

תּוֹעֶה אֲנִי וְהוֹלֵךְ. אֵיזֶה שֶׁמֶשׁ שׁוֹמֵם

בַּמָּרוֹם לוֹהֵט.

מִן הַכְּפָר בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה מִתַמֵּר קִיטוֹר לָבָן,

וְנִדָּף וְרוֹהֵט.

הוֹי אֵלִי אֵלִי! וְלִי הֵן הָיָה קַיִץ

וְהָיתָה נְשָׁמָה –

וּקְרָעִים, אֶחָד אֶחָד, אֶל-הָאַוִּיר הוֹצֵאתִיהָ,

מְעַט פֹּה, מְעַט שָׁמָּה.

וְעַתָּה הֵמָּה תּוֹעִים, וְאַיֵּה לֹא יָדַעְתִּי,

חוּטִים חוּטִים דַּקִּים –

וְיַד מִי תְּקַבְּצֵם לִי? וּמִי מְקוֹרָם יַכִּיר?…

וְגַם הֵם נְמַקִּים.