(לכבוד בת יעקב אשר עִנָּה בן חמור)
מַה-תִּתְיַפִּחִי, אֲחוֹתִי רֻחָמָה,
מַה-נָּפַל לִבֵּךְ, מָה רוּחֵךְ נִפְעָמָה,
וּלְחָיַיִך שׁוֹשָׁנִים מַה-נָבֵלוּ?
כִּי בָּאוּ שׁוֹדְדִים וּכְבוֹדֵךְ חִלֵּלוּ?
אִם גָּבַר הָאֶגְרוֹף, יַד זֵדִים רָמָה,
הֲבָך הָעָוֹן, אֲחוֹתִי רֻחָמָה?!
“אָן אוֹלִיך חֶרְפָּתִי?” – אַיֵּה חֶרְפָּתֵךְ?
לִבֵּך לֹא חָרַף, לֹא הֵסַרְתְּ תֻּמָּתֵךְ;
קוּמִי אֵפוֹא וּשְׂאִי מִמּוּם פָּנַיִךְ,
לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה כִּי אִם לִמְעַנָּיִךְ,
מִטֻּמְאָתָם תֻּמָּתֵך לֹא נִכְתָּמָה;
זַכָּה כַּבֹּר אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה
דַּם הֶבֶל הוּא הָאוֹת עַל מֵצַח קַיִן!
וּבְדָמַיִךְ גַּם אַתְּ תַּחַז כָּל עַיִן
אוֹת קַיִן אוֹת קָלוֹן וּכְלִמַּת נֶצַח
עַל מֵצַח הַנְּבָלִים אַנְשֵׁי הָרֶצַח;
יִרְאוּ יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל קֵדְמָה גַּם יָמָּה,
יֵדְעוּ מַה עֻנֵּית, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.
טוֹב לִי כִּי עֻנֵּית: הֵן נַפְשִׁי נָשָׂאָה
כָּל צָרָה וּמְצוּקָה אֹתָהּ מָצָאָה;
כָּל חָמָס וָשֹׁד נָשָאתִי סָבַלְתִּי,
אַרְצִי לֹא זָנַחְתִּי, לַטּוֹב יִחָלְתִּי,
אַךְ בָּשְׁתֵּךְ לָשֵׂאת רוּחַ בִּי לֹא קָמָה,
קוּמִי נֵלֵכָה, אֲחוֹתִי רֻחָמָה
קוּמִי נֵלֵכָה – הָהּ בֵּית אֵם אוֹהָבֶת
לֹא אוּכַל אֲבִיאֵךְ בֶּטַח לָשָׁבֶת:
אֵם אֵין לָנוּ וּבְבֵיתָהּ לֹא נָגוּרָה –
לִמְלוֹן אוֹרְחִים אַחַר לָלוּן נָסוּרָה,
עַד יַחְמֹל עָלֵינוּ אָבִינוּ – שָׁמָה
נֵשֵׁב וּנְחַכֶּה, אֲחוֹתִי רֻחָמָה
קוּמִי נֵלֵכָה! בִּמְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ
יִזְרַח עַל כָּל בָּשָׂר יָאִיר כָּל נֶפֶשׁ,
בִּמְקוֹם חָבִיב כָּל הַנִּבְרָא בַּצֶּלֶם,
עַל עַמּוֹ וֵאלֹהָיו אִיש לֹא יִכָּלֶם –
שָׁם לֹא יַעַשְׁקוּךְ זֵדִים; שָׁם נִכְלָמָה
לֹא תִּהְיִי גַּם אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה
(תרמ"ב)