מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

משלי יהודה:הָאָדָם וְהַצֶּפַע

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אִישׁ אֶחָד רָאָה צֶפַע

וַיֹּאמַר: "עַתָּה אֶגְמוֹל גְּמוּלָה

לַתֵּבֵל, טוֹבָה מִכָל סְגֻלָּה.

מִכָּל עשֶׁר וְשֶׁפַע".

לִדְבָרָיו אֵלֶה, הַחַיָּה הָרָעָה

(הוּא הַנָּחָשׁ, לֹא הַגֶּבֶר!)

נִתְפָּשָׂה וּבִכְלִי שָׂק הוּבָאָה.

אַף הוֹאִיל הָאָדָם הוֹרִידוֹ קָבֶר

מִבְּלִי דָרשׁ אִם יֵשׁ בּוֹ חֵטְא אִם אָיִן;

אֶפֶס לִבְלִי יַעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רוֹצֵחַ,

לִשְׁפּוֹךְ דָּם מִבְּלִי מִשְׁפָּט, עִם תּוֹכַחַת

דִּבֶּר עִמּוֹ קָשׁוֹת לֵאמֹר: רַע עָיִן,

סֵמֶל הַמַּשְׂטֵמָה, כָּל תַּגְמוּל שׁוֹכֵחַ!

בַּעֲוֹן רָעַת לִבְּךָ אוֹרִידְךָ שָׁחַת,

וּבִעַרְתִּי מִן הָאָרֶץ מָוֶת וָעֶכֶס

לִבְלִי עוֹד יָרִימוּ לַתָּפְתֶּה מֶכֶס.

וַיַעַן הַנָּחָשׁ בִּלְשׁוֹן אֶפְעֶה וַיֹּאמֶר:

אִם כֹּה תִשְׁפֹּט וּתְנַכֵּא מִן הָאָרֶץ

כָּל שֹׁלְמֵי רָע, כָּל פֹּרְצֵי פָרֶץ,

מִי יַעֲמֹד אֵפוֹא מִכָּל יַלְדֵי חֹמֶר?

נַס נָא לִבֶּךָ וּבְחָן דַּרְכְּךָ אָתָּה

אִם לֹא מִשְׁפָּט זֶה גַּם עָלֶיךָ יֵחָרֶץ!

וַאֲנִי הִנְנִי הוֹלֵךְ לָמוּת עַתָּה, —

כִּי בְיָדְךָ הִנֵּנִי

אִם תַּחְפֹּץ תְּמִיתֵנִי. —

אַךְ לִפְנֵי מוֹתִי, אַל יִחַר אַפֶּךָ,

אִם אַגִּיד כָּל לִבִּי, לֹא אֶשָּׂא פָנֶיךָ.

דַּע כִּי צוּר מַחֲצַב כָּל הַוּוֹת וָכָחַשׁ,

כִּי סֵמֶל הַקִּנְאָה אֶל בֹּגְדֵי בֶגֶד,

כִּי מַעְיַן כָּל עָמָל וּמְקוֹר כָּל שֶׁבֶר

לֹא הַנָּחָשׁ כִּי אִם — הַגֶּבֶר!

כִּשְׁמֹעַ הָאִישׁ אֶת דִּבְרֵי הַנָּחָשׁ

וַיִּתַּר אֲחֹרַנִּית וַיַּעֲמֹד מִנֶּגֶד:

"עַז מֵצַח! — קָרָא — מָה עַזּוּ אִמְרֵי פִיךָ;

הִנְּךָ בְיָדִי, לוּ חָפַצְתִּי הֲמִתִּיךָ!

אֲבָל עוֹד רֶגַע אֶחָד אוֹתְךָ אָחֹן

עַד מִשְׁפָּטֵנוּ לִפְלִילִים נקְרִיבָה".

טוֹב! — עָנָה אוֹתוֹ הַהוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן.

עַל יָדָם בָּאָחוּ פָּרָה רָעָתָה,

וַתֵּשֵׁב הִיא לִשְׁפֹּט וּשְׁנֵיהֶם קָמוּ

וּלְפָנֶיהָ דִּבְרֵי רִיבֹתָם שָׂמוּ,

וָהִיא, עַצֻּמוֹתֵיהֶם אַחֲרַי כִי הִקְשִׁיבָה:

מִי הוּא זֶה לֹא יֵדַע — אוֹתָם עָנָתָה —

כִּי כֵנִים הֵמָּה דִּבְרֵי הַצִּפְעֹנִי?

וּמִי זֶה עֹוד יוּכַל יָעִיד כָּמוֹנִי

כִּי לֵב הָאָדָם רַע כָּל חֶסֶד שׁוֹכֵחַ?

הֵן זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אוֹתוֹ כִּלְכַּלְתִּי,

מֵעֲטִינַי הֵינַקְתִּיו חָלָב וָלֵחַ,

מִיּוֹם עַד לַיְלָה בַעֲבוּרוֹ עָמַלְתִּי,

אֲנִי גַּם עוֹלָלַי אֲשֶׁר יָלַדְתִּי;

אַחֲרֵי כֵן כִּי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי

בִּמְקֻצְעֹת רֶפֶת גַּלְמוּדָה הָעֳמַדְתִּי,

מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב צָמַאתִי רָעַבְתִּי

עַל אֵבוּס רֵק אֵין מִסְפּוֹא אֵין תֶּבֶן,

אַף אֻסַּרְתִּי לִבְלִי אֵצֵא מִמְּעוֹנִי

פֶּן דָּבָר אֶמְצָאָה לִשְׁבֹּר רַעֲבוֹנִי.

וְאַךְ לָאָדָם לֵב כָּזֶה לֵב אָבֶן!

כִּי לוּ לִשְׁפִיפֹן הִקְדַּשְׁתִּי עֲבֹדָתִי

לֹא הָיָה זֶה חֶלְקִי בִּימֵי שֵׂבָתִי.

הָאִישׁ הִשְׁתּוֹמֵם עַל עַזּוֹת הַפָּרָה:

"אַךְ מֻכַּת שִׁגָּעוֹן הִיא, אוֹ אִוֶּלֶת;

יִשְׁפֹּט נָא הַשּׁוֹר בֵּינֵינוּ" — קָרָא.

“יִשְׁפֹּט!” עָנְתָה הַחַיָּה הַזֹּחֶלֶת.

נֶחֱרָצָה, נֶעֱשָׂתָה. הַשּׁוֹר הִקְרִיב אֵלֵימוֹ

וּבְשׂוֹם שֵׂכֶל שָׁמַע אֶת כָּל מִלֵּימוֹ

וַיַּעֲנֵם לֵאמֹר: הוֹאִילוּ וּשְׁמָעוּ

תּוֹלְדוֹת חַיַּי, וּמִשְׁפַּטְכֶם תֵּדָעוּ;

הֵן מִיּוֹם הִוָּלְדִי לָאָדָם אֲנִי עָבֶד!

אֲנִי אַנְהִיג רֵחַיִם, גִּתּוֹת אֶדְרֹכָה,

וּלְהֵיטִיב נִיר שָׂדֵהוּ הַדֹּמֶן אוֹצִיאָה.

אֲִי אֶשָּׂא עֹל, מַחֲרשֶׁת אֶמְשֹׁכָה

אֶשָּׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, הָעֳמָרִים אָבִיאָה —

וּבִשְׂכַר עֲמָלִי מַה-יִּזְבְּדֵנִי זָבֶד?

דָּרְבָן וּמַהֲלֻמּוֹת, מַקֵּל וָשֵׁבֶט!

כָּל עוֹד בִּי כֹחַ כֵּן אֻכֶּה, אֻחָבֶט,

עַד אֶזְקַן, עַד יָנוּס מֶנִּי כֹּחַ וָלֵחַ,

אָז יוֹסִיף עוֹד עַל אַכְזְרִיוּתוֹ פֶּשַׁע,

וּלְכַפֵּר חַטֹּאתָיו כִּי הִרְבָּה רֶשַׁע

יִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמִי עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

"גֶּשׁ-הָלְאָה, עַד שָׁוְא וּכְזָבִים יָפֵחַ!

— גָּעַר בּוֹ הַנִּשְׁפָּט בְּחֵמָה בֹּעֶרֶת —

גַּם בִּדְבָרֶיךָ הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת!

לֹא אֶחְפֹּץ עוֹד בָּךְ שׁוֹפֵט כַּתֹּהוּ;

זֶה הָעֵץ יִשְׁפֹּט הָעוֹמֵד נִכְחֵנוּ!"

וּמֶה עָנָה הָעֵץ? הָהּ כְּמוֹהֶם כָמוֹהוּ

הִצְדִּיק אֶת הַנָּחָשׁ, הֶאְשִׁים אַחֵינוּ

עַל רֹעַ לִבָּם, עַל מִשְׁלוֹחַ יָדָם,

בֶּאֱמֹר כִּי גַם הוּא הִגְבִּיר חַסְדּוֹ עַל הָאָדָם

וַיְהִי צֵל לוֹ מֵחֹרֶב, מַחֲסֶה מִזֶּרֶם,

וַיַּנְוֶה כָּל גַּן וַיְיַפֶּה כָּל כֶּרֶם,

וַיִּתֵּן נִצָּה בָּאָבִיב, בָּאָסִיף פֶּרִי,

צֶאֱלִים בַּקַּיִץ, בַסְּתָו אוּר כִּירָיִם —

וּבַמֶּה יִגְמֹל לוֹ זֶה בֶּן הַמֶּרִי?

כִּי יָנִיף הָאִכָּר בַּרְזֶל עָלֵיהוּ

וּבְכַשִּׁיל יַכְשִׁיל כֹּחוֹ וִיקַצְּצֵהוּ

וּבְעוֹד הָיָה מַפְרִיחַ מֵרֵיחַ מָיִם.

כִּשְׁמֹעַ הָאִישׁ כִּי שֹׁפְטָיו כֻּלָּהַם

הִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, קָרָא בַּחֲמַת זָעַם:

"יִסָּכֵר פִּיכֶם, דֹּבְרֵי כָזָב וָשֶׁקֶר!

אַתֶּם מֵאַיִן, מִשְׁפַּטְכֶם מֵאָפֵע" —

וַיְנַפֵּץ אֶל הַצּוּר אֶת רֹאשׁ הַצֶּפַע.


בֶּן-אָדָם, הֶרְאֵיתָ אֶת כֹּחֶךָ,

אֶת הַצֶּפַע הָרַגְתָּ לֹא חָמַלְתָּ;

אֲבָל הַאִם בִּטַּלְתָּ

בָּזֶה אֶת דִּבְרֵי מוֹכִיחֶיךָ?

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

מחשבות ומעשים 5

מאת אלחנן ליב לוינסקי (מאמרים ומסות)

V.

לפנים, בימים הטובים, בימי ילדותה ובחרותה של “האנושיות”, היה לבה מנוחה, מוחה צלול וכח זכרונה חזק מאד, קשה היה בימים מקדם לטעת בלבות בני-אדם דעות חדשות, לקנות את לבם לרעיונות חדשים, למושגים חדשים. אבל מכיון שנקלט הדבר בלבותיהם, שוב לא שכחו אותו לאורך ימים. בכל להיות בני-אדם בימים ההם קשים לשמוע וקשים לאבד, לא כן עתה, משהזקינו בני-אדם, נחלש כח זכרונם וקהו הרגשותיהם, והגם אמנם מהירים לשמוע, אבל עוד יותר מהירים לאבד, ויצא שכרם בהפסדם. והרעיונות, שעוד אתמול קבלו אותם באהבה רבה ושמחו עליהם והחזיקו בהם בכל כחם, כבר נשכחו היום, וכמעט שיתביישו להזכיר את שמם.

ואם ככה הנם היום בני-אדם בכלל, קל-וחומר אנחנו בני ישראל, עמא פזיזא. כי נער ישראל, ודמו חם, ולבו סוער בקרבו, והרגשותיו חזקות, קשה היה, מאוד קשה, להפוך את לבו לטוב, לטעת בקרבו דעות ורעיונות חדשים ואמונה חדשה. רבה היתה עבודה מלמדיו ומוריו הנביאים להדריכהו בדרך הישרה, ותמיד שב אל חטאת נעוריו ומעשה אבותיו. אבל אחרי שקבל את הדעות החדשות ונקלטו במוחו ונבלעו בדמו, שוב לא שכחן לעולם. לא כן עתה, כשהזקין עמנו, תש כח זכרונו, וישכח במהרה מה שלמד אתמול, ישכח ענינים הרבה, שטוב ויפה ונחוץ היה לזכור. הדעות האחרונות משכירות את הראשונות, נשכח מהר מה שלמדנו היום, וביום השלישי לא נדע מה שנלמוד מחר. כי חיים אנחנו חיי-שעה וחושבים מחשבות לפי שעה; העבר נדחה מפני ההוה, וההוה מפני העתיד… והעתיד? גם הוא ידחה במהרה, ואין זכרון לראשונים.

האם נצרכו לכם דוגמאות? – הנה “מדינת היהודים” של הד"ר הירצל.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.