מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
גורדון, י"ל. (אין תאריך). משלי יהודה: האדם והצפע. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-07-20. http://bybe.benyehuda.org/read/702
MLA:
גורדון, יהודה ליב. "משלי יהודה: האדם והצפע". פרויקט בן-יהודה. אין תאריך. 2018-07-20. <http://bybe.benyehuda.org/read/702>
ASA:
גורדון, יהודה ליב. אין תאריך. "משלי יהודה: האדם והצפע". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-07-20. (http://bybe.benyehuda.org/read/702)

משלי יהודה: האדם והצפע

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

משלי יהודה: הָאָדָם וְהַצֶּפַע / יהודה ליב גורדון

אִישׁ אֶחָד רָאָה צֶפַע

וַיֹּאמַר: "עַתָּה אֶגְמוֹל גְּמוּלָה

לַתֵּבֵל, טוֹבָה מִכָל סְגֻלָּה.

מִכָּל עשֶׁר וְשֶׁפַע".

לִדְבָרָיו אֵלֶה, הַחַיָּה הָרָעָה

(הוּא הַנָּחָשׁ, לֹא הַגֶּבֶר!)

נִתְפָּשָׂה וּבִכְלִי שָׂק הוּבָאָה.

אַף הוֹאִיל הָאָדָם הוֹרִידוֹ קָבֶר

מִבְּלִי דָרשׁ אִם יֵשׁ בּוֹ חֵטְא אִם אָיִן;

אֶפֶס לִבְלִי יַעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רוֹצֵחַ,

לִשְׁפּוֹךְ דָּם מִבְּלִי מִשְׁפָּט, עִם תּוֹכַחַת

דִּבֶּר עִמּוֹ קָשׁוֹת לֵאמֹר: רַע עָיִן,

סֵמֶל הַמַּשְׂטֵמָה, כָּל תַּגְמוּל שׁוֹכֵחַ!

בַּעֲוֹן רָעַת לִבְּךָ אוֹרִידְךָ שָׁחַת,

וּבִעַרְתִּי מִן הָאָרֶץ מָוֶת וָעֶכֶס

לִבְלִי עוֹד יָרִימוּ לַתָּפְתֶּה מֶכֶס.

וַיַעַן הַנָּחָשׁ בִּלְשׁוֹן אֶפְעֶה וַיֹּאמֶר:

אִם כֹּה תִשְׁפֹּט וּתְנַכֵּא מִן הָאָרֶץ

כָּל שֹׁלְמֵי רָע, כָּל פֹּרְצֵי פָרֶץ,

מִי יַעֲמֹד אֵפוֹא מִכָּל יַלְדֵי חֹמֶר?

נַס נָא לִבֶּךָ וּבְחָן דַּרְכְּךָ אָתָּה

אִם לֹא מִשְׁפָּט זֶה גַּם עָלֶיךָ יֵחָרֶץ!

וַאֲנִי הִנְנִי הוֹלֵךְ לָמוּת עַתָּה, —

כִּי בְיָדְךָ הִנֵּנִי

אִם תַּחְפֹּץ תְּמִיתֵנִי. —

אַךְ לִפְנֵי מוֹתִי, אַל יִחַר אַפֶּךָ,

אִם אַגִּיד כָּל לִבִּי, לֹא אֶשָּׂא פָנֶיךָ.

דַּע כִּי צוּר מַחֲצַב כָּל הַוּוֹת וָכָחַשׁ,

כִּי סֵמֶל הַקִּנְאָה אֶל בֹּגְדֵי בֶגֶד,

כִּי מַעְיַן כָּל עָמָל וּמְקוֹר כָּל שֶׁבֶר

לֹא הַנָּחָשׁ כִּי אִם — הַגֶּבֶר!

כִּשְׁמֹעַ הָאִישׁ אֶת דִּבְרֵי הַנָּחָשׁ

וַיִּתַּר אֲחֹרַנִּית וַיַּעֲמֹד מִנֶּגֶד:

"עַז מֵצַח! — קָרָא — מָה עַזּוּ אִמְרֵי פִיךָ;

הִנְּךָ בְיָדִי, לוּ חָפַצְתִּי הֲמִתִּיךָ!

אֲבָל עוֹד רֶגַע אֶחָד אוֹתְךָ אָחֹן

עַד מִשְׁפָּטֵנוּ לִפְלִילִים נקְרִיבָה".

טוֹב! — עָנָה אוֹתוֹ הַהוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן.

עַל יָדָם בָּאָחוּ פָּרָה רָעָתָה,

וַתֵּשֵׁב הִיא לִשְׁפֹּט וּשְׁנֵיהֶם קָמוּ

וּלְפָנֶיהָ דִּבְרֵי רִיבֹתָם שָׂמוּ,

וָהִיא, עַצֻּמוֹתֵיהֶם אַחֲרַי כִי הִקְשִׁיבָה:

מִי הוּא זֶה לֹא יֵדַע — אוֹתָם עָנָתָה —

כִּי כֵנִים הֵמָּה דִּבְרֵי הַצִּפְעֹנִי?

וּמִי זֶה עֹוד יוּכַל יָעִיד כָּמוֹנִי

כִּי לֵב הָאָדָם רַע כָּל חֶסֶד שׁוֹכֵחַ?

הֵן זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אוֹתוֹ כִּלְכַּלְתִּי,

מֵעֲטִינַי הֵינַקְתִּיו חָלָב וָלֵחַ,

מִיּוֹם עַד לַיְלָה בַעֲבוּרוֹ עָמַלְתִּי,

אֲנִי גַּם עוֹלָלַי אֲשֶׁר יָלַדְתִּי;

אַחֲרֵי כֵן כִּי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי

בִּמְקֻצְעֹת רֶפֶת גַּלְמוּדָה הָעֳמַדְתִּי,

מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב צָמַאתִי רָעַבְתִּי

עַל אֵבוּס רֵק אֵין מִסְפּוֹא אֵין תֶּבֶן,

אַף אֻסַּרְתִּי לִבְלִי אֵצֵא מִמְּעוֹנִי

פֶּן דָּבָר אֶמְצָאָה לִשְׁבֹּר רַעֲבוֹנִי.

וְאַךְ לָאָדָם לֵב כָּזֶה לֵב אָבֶן!

כִּי לוּ לִשְׁפִיפֹן הִקְדַּשְׁתִּי עֲבֹדָתִי

לֹא הָיָה זֶה חֶלְקִי בִּימֵי שֵׂבָתִי.

הָאִישׁ הִשְׁתּוֹמֵם עַל עַזּוֹת הַפָּרָה:

"אַךְ מֻכַּת שִׁגָּעוֹן הִיא, אוֹ אִוֶּלֶת;

יִשְׁפֹּט נָא הַשּׁוֹר בֵּינֵינוּ" — קָרָא.

“יִשְׁפֹּט!” עָנְתָה הַחַיָּה הַזֹּחֶלֶת.

נֶחֱרָצָה, נֶעֱשָׂתָה. הַשּׁוֹר הִקְרִיב אֵלֵימוֹ

וּבְשׂוֹם שֵׂכֶל שָׁמַע אֶת כָּל מִלֵּימוֹ

וַיַּעֲנֵם לֵאמֹר: הוֹאִילוּ וּשְׁמָעוּ

תּוֹלְדוֹת חַיַּי, וּמִשְׁפַּטְכֶם תֵּדָעוּ;

הֵן מִיּוֹם הִוָּלְדִי לָאָדָם אֲנִי עָבֶד!

אֲנִי אַנְהִיג רֵחַיִם, גִּתּוֹת אֶדְרֹכָה,

וּלְהֵיטִיב נִיר שָׂדֵהוּ הַדֹּמֶן אוֹצִיאָה.

אֲִי אֶשָּׂא עֹל, מַחֲרשֶׁת אֶמְשֹׁכָה

אֶשָּׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, הָעֳמָרִים אָבִיאָה —

וּבִשְׂכַר עֲמָלִי מַה-יִּזְבְּדֵנִי זָבֶד?

דָּרְבָן וּמַהֲלֻמּוֹת, מַקֵּל וָשֵׁבֶט!

כָּל עוֹד בִּי כֹחַ כֵּן אֻכֶּה, אֻחָבֶט,

עַד אֶזְקַן, עַד יָנוּס מֶנִּי כֹּחַ וָלֵחַ,

אָז יוֹסִיף עוֹד עַל אַכְזְרִיוּתוֹ פֶּשַׁע,

וּלְכַפֵּר חַטֹּאתָיו כִּי הִרְבָּה רֶשַׁע

יִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמִי עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

"גֶּשׁ-הָלְאָה, עַד שָׁוְא וּכְזָבִים יָפֵחַ!

— גָּעַר בּוֹ הַנִּשְׁפָּט בְּחֵמָה בֹּעֶרֶת —

גַּם בִּדְבָרֶיךָ הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת!

לֹא אֶחְפֹּץ עוֹד בָּךְ שׁוֹפֵט כַּתֹּהוּ;

זֶה הָעֵץ יִשְׁפֹּט הָעוֹמֵד נִכְחֵנוּ!"

וּמֶה עָנָה הָעֵץ? הָהּ כְּמוֹהֶם כָמוֹהוּ

הִצְדִּיק אֶת הַנָּחָשׁ, הֶאְשִׁים אַחֵינוּ

עַל רֹעַ לִבָּם, עַל מִשְׁלוֹחַ יָדָם,

בֶּאֱמֹר כִּי גַם הוּא הִגְבִּיר חַסְדּוֹ עַל הָאָדָם

וַיְהִי צֵל לוֹ מֵחֹרֶב, מַחֲסֶה מִזֶּרֶם,

וַיַּנְוֶה כָּל גַּן וַיְיַפֶּה כָּל כֶּרֶם,

וַיִּתֵּן נִצָּה בָּאָבִיב, בָּאָסִיף פֶּרִי,

צֶאֱלִים בַּקַּיִץ, בַסְּתָו אוּר כִּירָיִם —

וּבַמֶּה יִגְמֹל לוֹ זֶה בֶּן הַמֶּרִי?

כִּי יָנִיף הָאִכָּר בַּרְזֶל עָלֵיהוּ

וּבְכַשִּׁיל יַכְשִׁיל כֹּחוֹ וִיקַצְּצֵהוּ

וּבְעוֹד הָיָה מַפְרִיחַ מֵרֵיחַ מָיִם.

כִּשְׁמֹעַ הָאִישׁ כִּי שֹׁפְטָיו כֻּלָּהַם

הִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, קָרָא בַּחֲמַת זָעַם:

"יִסָּכֵר פִּיכֶם, דֹּבְרֵי כָזָב וָשֶׁקֶר!

אַתֶּם מֵאַיִן, מִשְׁפַּטְכֶם מֵאָפֵע" —

וַיְנַפֵּץ אֶל הַצּוּר אֶת רֹאשׁ הַצֶּפַע.

בֶּן-אָדָם, הֶרְאֵיתָ אֶת כֹּחֶךָ,

אֶת הַצֶּפַע הָרַגְתָּ לֹא חָמַלְתָּ;

אֲבָל הַאִם בִּטַּלְתָּ

בָּזֶה אֶת דִּבְרֵי מוֹכִיחֶיךָ?

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

סבתא יחנא

מאת יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

צלצול בפתח, כמו בשעת דליקה; והדלת נפרצת, כאילו דחף אותה אדם שיש לו שלושה דבּוקים בגופו.

מה אירע? סבתא יחנא מן “הערים והעיירות” באה והגיעה!

– ברוכה הבאה, סבתא! שבי נא!

אני מרמז לה על כסא, אך היא מחפשׂת בעיניה ספּה…

– אין לי, סבתא!

היא מחייכת, מתיישבת בכורסה, הכורסה מצפצפת מתחתיה, בוַדאי מרוב נחת…

רגע אנו יושבים כך בשתיקה, זה כנגד זו, ומסתכלים זה בזו.

סבתא יחנא לא נשתנתה: יהודיה, בלי עין-הרע, גבוהה, אבל כפופה. במקצת, שלא לדחוק את רגלי השכינה, ובמקצת סתם-ככה – וכי כיצד זה אדם מחזיק עצמו גבוה כפי שהוא באמת? ומלבד זה: דאגת-פרנסה, צער גידול-בנים – נכדים ונינים: רבים באו לעולם, רבים יצאו מן העולם, רבים נתפזרו על-פני העולם ורבים עדיין תלויים כריחים על צוָאר… אף גם צעירה איננה עוד!

מה היא רואה בי – דבר זה אינני יודע! אך אני אינני יכול לשׂבוע די ממראה ומחוּדד, העינים עודן אפורות, אך מימיות ביותר. צא וחשב, כמה דמעות שפכו, כמה לילות מנעו שינה מעצמן… הן מביטות ברצינות אך לא בתקיפות, ואפילו בחומרה לא, ובאותן העינים העיפות והיגעות, כמו להכעיס לרוב השנים, מתעוררים לרגעים ניצוצות מופלאים; בין הקימוּטים שעל הפנים מתחיל מרצד זוהר שקט; מתפשט חיוך דק, עדין… הרבה אהבה, מעט-מזעיר לגלוּג – אך אותה שעה סבתא יחנא מרכינה את ראשה ומנגבת את הניצוצות ואת החיוך מעל פניה ביד גרמית ויבשה.

לבושה של סבתא יחנא הריהו כפי שהיה לפנים, בשנים שעברו: שביס משוּבּץ אבנים טובות, מטפחת-חזה ורקומים עליה נשר של זהב וכל מיני ציצים ושושנתות מסביב, על צוָארה מחרוזת של אלמוגים; ומעל המחרוזת משתלשלת ויורדת טלטוֹלת, שעם כל תנועה מתנועות גופה של סבתא יחנא, היא מיטלטלת וסונטת בחטמו של הנשר הרקום שעל-גבי מטפחת-החזה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.