מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לְאַחַד הָעָם

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בְּמַזָּל לֹא-נֵדַע מַה-שְּׁמוֹ וּבֵין תִּלֵּי חֳרָבוֹת

בְּנֵי-זְקוּנִים לְעַמֵּנוּ הַשָּׂב עִם-חֲשֵׁכָה נוֹלָדְנוּ;

מְגֻדָּלִים מִנֹּעַר בַּצֵּל וַעֲלֵי קִבְרוֹת הָאָבוֹת –

לִקְרַאת אוֹר הַחַיִּים בִּרְמַ"ח אֲבָרֵינוּ חָרָדְנוּ.

וְכָל-אֶחָד וְאֶחָד עִם נֵר הָאֱלֹהִים שֶׁבִּלְבָבוֹ

יָצָא בִּזְמַן בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת לְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ.

וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים

שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים.

וַאֲנַחְנוּ, יְלִידֵי בֵינַיִם, בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא-יוֹדְעִים,

לִפְנֵי שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת גַּם-יַחַד מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים;

וּתְלוּיִם בְּאֶמְצַע בֵּין שְׁנֵי הַמַּגְנִיטִים הַלָּלוּ

כָּל-רִגְשׁוֹת לִבֵּנוּ הַסְּתוּמִים אָז נָ בִ י א שָׁאָלוּ;

נְבִיא אֱמֶת, שֶׁיִּגַּע בְּצִנּוֹר לִבֵּנוּ וְיָבֹא

וְיַדְלִיק מִלְמַעְלָה, מֵעַל לְרֹאשֵׁנוּ, כּוֹכָבוֹ,

וְרוּחוֹ יְהִי הַמַּבּוּעַ לְכָל-הַהִרְהוּרִים

הַכְּבוּשִׁים בְּהַרְבֵּה לְבָבוֹת כַּחֲלֹמוֹת לֹא בְרוּרִים.

וּבְעוֹד מֶבָּטֵנוּ בְּתוֹךְ הָעֲרָפֶל תָּקוּעַ,

וּבְעוֹד אָנוּ תוֹעִים נוֹאָשִׁים וּקְטַנֵּי אֲמָנָה,

מִתְמַהְמְהִים עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וְשׁוֹאֲלִים: אָנָה? –

וַיְנַצְנֵץ כּוֹכָבְךָ, מוֹרֵנוּ, וּבְרֶמֶז צָנוּעַ

קְרָאָנוּ מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל וַיִּמְשֹׁךְ אוֹתָנוּ –

וְאֶל-תַּחַת כּוֹכָבְךָ הַיְחִידִי נִזְעַקְנוּ כֻלָּנוּ.


וּלְמִיּוֹם שֵׁבֶט אוֹרְךָ, הַמּוֹרֶה, עָלֵינוּ יָנוּחַ –

רְאִינוּךָ כַּאֲרִיאֵל הָאֱמֶת וּכְאֵיתַן הָרוּחַ,

נְקִי-דַעַת, צָנוּעַ וְטָהוֹר בַּסֵּתֶר כְּבַגָּלוּי,

בָּטוּחַ בַּאֲמִתּוֹ וּבְדַעַת אֲחֵרִים לֹא-תָלוּי,

דּוֹרֵךְ בִּשְׁבִילוֹ הַמְיֻחָד, בְּהִיר-עַיִן וְתַקִּיף,

נוֹשֵׂא גַחַלְתּוֹ בִּלְבָבוֹ לִפְנַי וְלִפְנִים

וְשׁוֹמֵר הַנִּיצוֹץ הָאַחֲרוֹן שֶׁל-הָאֱלֹהִים –

רְאִינוּךָ כְּכוֹכָב מֶרְכָּזִי הַנּוֹצֵץ וּמַקִּיף

גַּלְגִּלּוֹ – וּמוֹשֵׁךְ אֶת-כּוֹכְבֵי לִוְיָתוֹ מִסְּבִיבוֹ,

מְשַׁעְבְּדָם מֵרָחוֹק בְּכֹחַ נֶעְלָם לִנְתִיבוֹ;

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִבְדְּקוּ נַפְשָׁם לְאוֹרְךָ, וְרָאוּ

וְהִנֵּה גַם-הַרְבֵּה מֵאוֹרָם מִמְּךָ וּבְשֶׁלְּךָ הוּא.


שָׂא בְרָכָה, הַמּוֹרֶה, מִפִּינוּ, שָׂא בְרָכָה נֶאֱמָנָה

עַל כֹּל שֶׁלָּמַדְנוּ מִמְּךָ וְעַל כֹּל שֶׁנִּלְמֹדָה.

הַבְּרָכָה – זֶה יָמִים עַל-שָׁנִים בְּלִבֵּנוּ נִצְפָּנָה,

וּצְרוּפָה, מִשָּׁם עַתָּה יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת לְךָ: “תּוֹדָה!”

שָׂא בְּרָכָה מְרֻבָּה עַל כָּל-גַּרְעִין רַעְיוֹן נַעֲלֶה,

שֶׁנִּזְרַע עַל-יָדְךָ לְהַפְרוֹת לִבֵּנוּ הַשָּׁמֵם.

הַרְבֵּה לָמַדְנוּ מִפִּיךָ וְהַרְבֵּה מִמַּה-שֶּׁבִּקַּשְׁנוּ

מָצָאתָ לְמַעֲנֵנוּ וַאֲנַחְנוּ מִיָּדְךָ יָרָשְׁנוּ –

וְאִם-יֵשׁ אֲשֶׁר גַּם-בְּדוֹרֵנוּ תְּנַצְנֵץ לִפְעָמִים

עוֹד רוּחַ קָדְשֵׁנוּ וּבְנֶפֶשׁ יְהוּדִי תִּתְגַּלֶּה –

כִּי-עַתָּה לֹא-זָרְחָה בְּאֶחָד מִכָּל-בְּנֵי הַגּוֹלָה

כַּאֲשֶׁר הִבְהִיקָה וַתַּזְהֵר בְּנַפְשְׁךָ הַגְּדוֹלָה.


לֹא-רַב צְבָאֲךָ, הַמּוֹרֶה, אַךְ לָנוּ יֵשׁ רָב –

פָּנֶיךָ הַמְּאִירִים עוֹד יֵלְכוּ עִמָּנוּ בַּקְּרָב.

וּבְשֶׁבַע דְּרָכִים אִם-נָפוּץ – יַאַסְפֵנוּ כּוֹכָבְךָ,

וּבַאֲשֶׁר הִנֵּנוּ נְכַוֵּן לִבֵּנוּ לִלְבָבְךָ

כְּאֶל פִּנַּת הַקֹּדֶשׁ. וַאֲנַחְנוּ אֱמוּנָה וּתְפִלָּה

כִּי מִי אֲשֶׁר “לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ” הִשְׁמִיעַ בַּתְּחִלָּה,

עוֹד יִתֵּן אֲבֻקּוֹת שֶׁל-אֵשׁ בְּיָדֵינוּ הַנְּטוּיוֹת,

וּלְקוֹלוֹ הָאַמִּיץ נִתְיַצֵּב כֻּלָּנוּ קוֹמְמִיּוּת,

וּלְמַעְלָה לְמַעְלָה אֶת-אֵשׁ הַלַּפִּידִים נָרִימָה,

וְנַרְאֶה בְיָד רָמָה לְעֵינֵי כָל-תְּפוּצוֹת הַגּוֹלָה

הַדֶּרֶךְ הָעוֹלָה

קָדִימָה!


טבת, תרס"ג.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

בִּצָּה

מאת אנטון פבלוביץ' צ'כוב / אורי ניסן גנסין (פרוזה)

אל הכרמלית הגדולה ורחבת הידיים, המקיפה את בית משרפות היי"ש של “יורשי המנוח מ.רוטשטין”, בא ברכיבה מהודרה, שיש בה משום התפנקות קלילה, אדם אחד צעיר, שהיה לבוש אפור של אוֹפיצרים צחור כשלג. היה בוקר וחיוכה השליו של חמה היה ניבט בכוכביו הנוצצים של אותו סרדיוט והזהיר בקליפותיהם הצחורות של אילנות הלִבְנֶה ובכְּרָיות המרובים של שברי הזכוכית, שהיו פזורים במלוא אותה כרמלית פה ושם. אותו זוהר יפה ובהיר של יום של חמה בתחילתו היה שורה בּכּל הדשאים הרעננים והצעירים היו חופשים וחרדים בחדווה גלויה לקריצותיהם של שמי התכלת הבהירים. ואפילו מראיהם של אותם האמברים – החומות הגדולים, המזופפים מחמת פיח רב, ביחד את זו הצחנה הרצוצה והמחניקה, שהפיצו אותם השמנים, המבושלים שם מימים ימימה, לא היה בהם כדי הבאת איזה פגם ברוחה של אותה שכינה טובה וחוגגת שמסביב. אותו סרדיוט רודם ירד מאוכפו מתוך חדווה בקפיצה אחת קלילה, מסר את סוסו למשרת שהגיח ומיהר לקראתו מאחת הפינות, ואגב טיפול זהיר בשפמו הדק והשחור שׂם את פניו אל דלת הכבוד. הוא התרומם במדרגות שבפרוזדור מט במקצת, אבל מלא אור, וכשכבר היה בשליבה העליונה פגשה בו שפחת הבית, אשה שפניה אינם צעירים והם כל שהוא גאיונים. זה מסר לה דומם את כרטיסו.

כשהיתה אותה שפחה מהלכת אל החדרים התיכונים והכרטיס בידה, היתה לה אפשרות לקרוא מתוכו: “אלכסנדר גריגורוביץ' סוקולסקי”. בקרוב יצאה והגידה לו, כי הגברת אינה יכולה היום לקבל את פניו. משום שאין היא מרגישה את עצמה כשורה. סוקולסקי נשא את עיניו כלפי התקרה ושפתו התחתונה נתמשכה.

– יסורים! – קרא.

– אבל שמעי נא… חביבה – התחיל מיד מדבר במהירות: – תלכי נא ותגידי לגברת שושנה מואיסיובנה, שדבר לי אליה מאוד נחוץ. מאוד! אני לא אטרידנה אלא לשעה קלה אחת ותסלח נא לי.

השפחה משכה בכתפה האחת וחזרה בעצלתיים.

– ניחא! – נאנחה, לאחר שיצאה משם. – בבקשה!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.