מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

קול צפור

מאת: מאיר הלוי לטריס

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הומה באישון לילה


לָמָּה תִבְכֶּה צִפּוֹר נָעִים!

בְּרֹאשׁ הַבְּכָאִים?

כָּל הַחַיִּים נָמוּ שְׁנָתָם

בִּמְעוֹנָתָם

מֵעֲמַל יוֹם בְּצֵל תְּנוּמָה

שָׁכְנוּ דוּמָה

מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ

עֵר הִנֶּךָ?

לָמָּה תִּשּׂא אַתְּ בֶּן-רִנָּה!

נְהִי וְקִינָה? –

אַךְ בֶּן-עוֹנִי נִשְׁבַּר רוּחַ

לֹא יָנוּחַ

כְּאֵבוֹ נֶעְכָּר, נַפְשׁוֹ מָרָה

בְּעֵת צָרָה

גַּם אִישׁ חוֹטֵא כִּי חַטָּאתוֹ

תִּגְזַל שְׁנָתוֹ;

אוּלָם מִמְּךָ מִי יִמְנַע תְּנוּמָה

לִשְׁכּוֹן דּוּמָה?

הֲלֹא כְּתָאֲרָךְ חֶמְדַּת יוֹפִי

אֵין בּוֹ דוֹפִי

כָּכּה נַפְשָׁךְ גַּם פְּנִימָה

אַךְ נְעִימָה? –

הצפור

אַךְ בֶּן-עוֹנִי נִשְׁבַּר רוּחַ

לֹא יָנוּחַ

כְּאֵבִי נֶעְכָּר, נַפְשִׁי מָרָה

בְּעֵת צָרָה

אֶשּׁם אֶשְׁאַף צִפּוֹר בּוֹדֵד

כְּעוֹף נֹדֵד

כִּי תַמָּתִי בְּצֵל תְּנוּמָה

תִּשְׁכּוֹן דּוּמָה

שְׁנַת הַמָּוְתָה הִיא נִרְדָמָה,

הִיא נֶאֱלָמָה –

לָכֵן אֲיַלִיל אַרְבֶּה בֶּכִי

אוּלַי תֶּחִי!

מאיר הלוי לטריס
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מאיר הלוי לטריס
יצירה בהפתעה
רקע

מֵעֵבֶר לַנָּהָר

מאת דוד פרישמן (פרוזה)

זאת הפעם הלא מצַחק אני, בסַפּרי לכם את הדברים האלה, ובכל-זאת דרך עֹצב בהם…

איש זקן בא בשנים עזב פתאום את דרכו, אשר הלך עליה כל הימים אשר הוא חי, ויבחר לו דרך אחרת תחתיה; ואולם לא על-פי דעות חדשות ומחשבות חדשות עשה האיש כדבר הזה, כי זר היה המעשה לרוחו ולדעתו גם עתה, ועל-כן אנכי אומר: דרך עֹצב בזה…

אתמול לפנות הערב התהלכנו אני ורעי חמדת נפשי הדוקטור מַקסימיליַן פִינְקֶלְשְׁטֵין, ונצא את פני חלקת-אלכסנדר וַנֵּט אל בין שדרות-האלונים לבוא עד גן-הצמח, איש ידו אחוזה בזרוע רעהו, ושפתינו מלאו דברים ולא חדלנו אף רגע מדַּבֵּר; כי זה שנים רבות לא ראינו איש את פני אחיו, ונפשותינו היו קשורות אשה באחותה מאז ועד היום הזה, איש איש עודו בנעוריו בבית אביו. – הֶעָלִים הרעננים והירוקים אשר על פני העצים נדו נעו אנה ואנה וַיַּשיבו רוח צח, ואני עמדתי לרגעים וָאַבֵּט בפני מחמל נפשי ולא שבעתי לראות פניו, כי נהדר היה האיש למראה ויגדל וייף מאד, תחת אשר בזוי וחדל-מראה היה בעודו נער. אך פתאום והנה הדוקטור דובר אלי ושואל:

– העוד תזכור את אבי?

– עוד זכֹר אזכרנו היטב, וגם…

– וגם את דבר הגיאוגרפיה תזכור?…

– גם את הגיאוגרפיה אזכור אשר היתה לאביך לאבן-נגף ואשר היתה לפתח-תקוה לך, וגם את כל הדברים אזכור אשר קרו ואשר נעשו בימים ההם ואשר מהם תשועתך באה…

– אכן גם מקרה כזה לא ישַׂמח לבב אנוש…

הדוקטור על ימיני החריש פתאום ויהי חושב מחשבות, והסיגַרה אשר בפיו בוערת באש. אמנם כן! הגיאוגרפיה היתה לאבן-נגף לאביו באחרית ימיו, ועל-פיה היתה שומה כי לא היה עוד שלום לנפשו עד יום מותו; ולבנו היחיד היתה למעין-חיים, להציב לו יד ושם בחיים ולתת לו נחלה אשר שפרה עליו – ואני את אשר ידעתי אספֵּרה:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.