מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
פודגיצקי, א'. (). אנה: אישה במנוסה. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-07-20. http://bybe.benyehuda.org/read/7067
MLA:
פודגיצקי, אנה. "אנה: אישה במנוסה". פרויקט בן-יהודה. . 2018-07-20. <http://bybe.benyehuda.org/read/7067>
ASA:
פודגיצקי, אנה. . "אנה: אישה במנוסה". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-07-20. (http://bybe.benyehuda.org/read/7067)

אנה: אישה במנוסה

מאת: אנה פודגיצקי

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אנה: אישה במנוסה / אנה פודגיצקי

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

תוכן העניינים

פתח דבר

בטרם סערה

הגרמנים באים

רעב

הם עברו, ונעלמו

הדלתות נסגרו

אל העולם המנוכר

בזהות בדויה בז’יטומיר

במלכודת

שוב בדרכים: בכלא הרומני

חיזור גורלי

הסבל לא תם

הגרמנים נסוגים

בחזרה לקוריץ

אחות רחמנייה בחזית

ניצני אהבה

תלושה

האושר שאי אפשר לחוש בו

אחי

במדינת ישראל

בחזרה לקוריץ

אחרית דבר

לזכרם של הורי, וולף, ואידית רובינשטיין

אחי אפי, אחיותי נינה, רעיה, ליובה ובתיה,

וקרובי משפחתי,

שנרצחו בידי הגרמנים ב–1942.

הספר הוא מצבה לכבודם.

פתח דבר

אני כאן, לאחר שעברתי את השואה ולגמרי במקרה נשארתי בחיים. עד היום אני חייבת להתמודד עם התוצאות הנוראות של החורבן הטוטאלי שהביאו עלינו הגרמנים. מדובר במכה ועוד מכה אחת, ללא סוף,

מגיל צעיר הצטיינתי בזיכרון פנומנלי. בבית-הספר ילדים רבים קינאו בי, שהכול בא לי בקלות בעזרת זיכרוני יוצא הדופן; אבל הכיבוש הגרמני הפך את הכישרון הזה לקללה, כי אינני מסוגלת להשתחרר מן הזיכרונות הנוראים; הזיכרון מתנקם בי ומתעלל בי בעצמה רבה. לסבל אין רחמנות. תמיד מופיעות לנגד עיני תמונות מזעזעות שלא נותנות לי מנוח ביום ובלילה.

לא נעים להודות שלפעמים אני מצטערת שנשארתי בחיים. אני שואלת את עצמי, האם כדאי היה להיאבק כל-כך קשה למען חיים עלובים מלאי סבל ודמעות? אבל באותם ימים שחורים, כאשר המוות היה חלק בלתי נפרד מאִתנו, חשבתי אחרת. משום מה היה לי חשוב להוכיח לגרמנים ולעוזריהם שאי-אפשר להרוג את כל היהודים ושאין פשע מושלם, כי יש עדים!

הרבה שנים עברו מאז, ועדיין לא הצלחתי להירגע. אי-אפשר לברוח מחורבן גדול כזה. הרי לא מדובר בחיילים שנפלו בשדה הקרב, עם נשק ביד, בזמן מילוי תפקיד או בעקבות תאונה קטלנית שנגרמה בשל טעות אנוש. את אחיותי ואת אחִי הרגו כשהיו תינוקות וילדים קטנים, שלא הבינו במה מאשימים אותם. כל חטאם היה שנולדו יהודים.

בטרם סערה

אני אנה, בת וולף ואידית רובינשטיין שגרו בעיירה קוריץ באזור ווהלין. אני אסירת תודה לאל שהייתי בת מזל, ונולדתי לאנשים צעירים, יפים וטובי-לב. הייתי ילדה אהובה ומאושרת, וכל העולם שלי היה נפלא. היה לי כל-כך טוב, שאפילו לא ידעתי שיכול להיות אחרת.

כאשר הגעתי לגיל שבו ילד מתחיל לזכור מאורעות ראשונים, קרה לי משהו מוזר. היה זה סדר ראשון של פסח, ובדירה שלנו שררה אווירה חגיגית; כולם היו שמחים. כנראה שהתעייפתי ונרדמתי בזרועותיו החזקות של אבא, ואז ראיתי את החלום הראשון שלי שהבהיל אותי עד מוות. היה מדובר בדוֹדי, האח הצעיר של אִמי, שהייתי מאוד קשורה אליו. בחלום ראיתי דברים מפחידים שלא היה להם שום קשר למציאות. התעוררתי בבכי וצעקתי בקול היסטרי, שאני לא רוצה להישאר יותר בבית שלנו, ולא היתה כל דרך להרגיע אותי. להורים שלי לא היתה בררה, ובאמצע הלילה הביאו אותי לסבים מצד אמא. נפל עלי פחד נורא שחלום זה עלול לחזור על עצמו, והדבר גרם לי מצב-רוח קשה. סבתי טענה שאין לחלום כל משמעות, ובכלל אסור להאמין בדברים שאיננו יכולים לרדת לחקרם.

הקרובים שלי באמת לא האמינו בחלומות. אף פעם לא הזדמן להם לשמוע שחלום הפך לתופעה בעייתית. כילדה לא יכולתי לדעת שאני אחת מאלה שרואים את הנסתר. עכשיו, לעת זקנה, אני יכולה להגיד בכל האחריות, שאותה תופעה מלווה אותי כל החיים, ואינני יכולה להשתחרר ממנה.

גרתי אצל הסבים שלי בערך שלוש שנים, והם התייחסו אלי כאילו הייתי ילדתם היחידה. אי-אפשר היה להכריח אותי לבקר אצל ההורים שלי. באותה תקופה היו אצל הסבים נכדים שהיו גדולים ממני, וכמובן שהסבים אהבו את כל הנכדים, אך יחסם אלי היה מיוחד במינו – בשבילי היתה זו תקופה מיוחדת ובלתי נשכחת. הייתי רוצה לספר על הסבים שלי כי היתה להם השפעה גדולה על ההתפתחות שלי.

סבא וסבתא היו דומים זה לזו. שערותיהם היו בגוון בלונד-אפור ועיניהם היו כחולות. במשפחתם הגדולה כולם היו גבוהי-קומה, זקופים, ממש יפי-תואר ונשמה. במשך כל חייהם הם היו טיפוסים עירוניים, אבל מאוד אהבו בעלי-חיים; על כן החזיקו משק-חי, שגודלו השתנה בהתאם לתנאים. אני זוכרת שכאשר גרתי אצלם היו להם זוג סוסים, שתי פרות הולנדיות וחתולה, ועוד הרבה חתלתולים עם סרטים צבעוניים על הצוואר. בחצר היתה פינה מיוחדת לאווזים ותרנגולות. היו שם גם כמה עצים מלאים פרי שהבשיל מוקדם. לחלב מן המשק של סבא וסבתא היה ביקוש רב, אנשים היו מוכנים לשלם כל מחיר, ובשל כך הם עצמם ויתרו לחלוטין על צריכת דברי חלב.

סבתא שלי היתה אישה שקטה שמעולם לא נכנסה לדיונים בנושאים שברומו של עולם. אף פעם לא היה לה זמן פנוי. כאשר הלכתי אִתה לשדה כדי להוציא את הפרות למרעה, חיפשה סבתא צמחים שאפשר להשתמש בהם לייצור תרופות. תמיד היו לה צנצנות עם מיני תרופות מתוצרת עצמית. כל דבר שהיא עשתה היה בו טוב-טעם; היה לה חשוב המראה החיצוני. את הבגדים היפים שלה היא קיבלה מאחותה שהתגוררה בבוסטון.

לעולם לא אשכח את ביתם. ממבט ראשון נדמה היה שגרים בו אנשים אמידים. הרהיטים בבית היו מעשה ידיהם. היתה ביניהם אהבה גדולה.

סבא עבד באותם הימים בתור וטרינר. הוא מאוד אהב סוסים; הוא היה גבה-קומה, זקוף וגאה, בעל שפם מטופח ועיניים כחולות שהבחינו בכול. מבטו היה חודר ונוקב. גם לו היה חשוב המראה החיצוני. נדמה היה לי שסבא אוהב היה את הטיפה המרה, אבל אף פעם לא ראיתי אותו שיכור. כנראה שבנעוריו היה הרפתקן גדול. מן הסיפורים השונים נודע לי שסבא טייל הרבה, וכך הכיר מקומות רבים ברוסיה. הוא טייל בפולין, בגרמניה ומי יודע היכן עוד. ידוע לי שזמן מסוים הוא התגורר בארצות-הברית, בבוסטון. בשלב מסוים הוא רצה להביא את המשפחה שלו אליו ושלח מסמכים לאשתו ולילדיו הקטנים שגרו ברוסיה הצארית. סבא התכוון ליצור עבורם תנאים מתאימים, והיה מאוד עסוק בכך; אבל דווקא אז התחילו אצלו בעיות רפואיות. הרופאים שטיפלו בו יעצו לו לקטוע את הרגל כל עוד לא מאוחר. סבא נבהל. הוא חשש שהוא עלול למות, ושבני משפחתו, העומדים להגיע מרוסיה, לא יסתדרו כמהגרים חדשים בארץ זרה. ברוב יאושו החליט סבא לחזור למשפחתו ושם לעבור את הניתוח.

בסופו של דבר, כאשר שב סבא הביתה, נרפאה רגלו לגמרי, אבל ברוסיה התחילה מהפכה.[1] מיד עצרו את סבא בטענה שהוא נשלח על-ידי קפיטליסטים למטרות ריגול, והשופטים גזרו עליו גזר-דין מוות.

משפחתו הגדולה הפכה עולמות כדי להצילו. סבתא יצרה קשר עם פולני שהשתייך לקבוצה שעסקה בהברחת גבולות וסחורות שפעלה על גבול רוסיה-פולין, עבור סכום כסף מסוים הסכים הפולני לארגן קבוצת חברים שלו שיעזרו לסבא לברוח מן הכלא ולעבור את הגבול לפולין. מבצע הבריחה הצליח. מחוסר ברירה, נשארה המשפחה הגדולה בעיירה קוריץ, שנמצאה אז על גבול פולין-רוסיה. בני המשפחה סבלו מרעב ומקור, ושניים מילדיהם מתו. והנה, למרות הכול, הם הצליחו, בכוחות עצמם, לבנות בית ולארגן משק ששימש להם מקור פרנסה. במשק הזה הם גידלו בעצמם סוסים, פָרות וגן עצי-פרי, שמפירותיו מכרו לשכנים. סבא וסבתא היו מרוצים ממראה תוצאות עמלם הקשה, והחלו לתכנן את הגדלת המשק. והנה לילה אחד הכול נשרף, ממש נמחק – ושוב נשארו הסבים שלי בחוסר כל, אבל היו מרוצים שהצליחו להינצל מן האש הקטלנית. כל זה נודע לי מן הסיפורים שסיפר אחד האחים של אמא.

בני המשפחה השתדלו להיות אזרחים ישרים. כל שרצו היה לבנות את הכול מחדש, בעבודה קשה וביושר. בתקופה שבה גרתי אצלם, היו להם – כפי שסיפרתי קודם – בית חדש ומשק חי קטן. זכורים לי היטב הטיולים עם סבא. מאוד אהבתי את הטיולים הללו. הוא נהג להושיב אותי לפניו על הסוס שלו. סבא דאג לתת לי הרגשה של ביטחון, כך שגם אני החזקתי במושכות של הסוס וליטפתי ראשו וצווארו. הסוסים הרתומים היו מקושטים, ועל צווארם היו תלויים פעמונים קטנים. ישבתי בעגלת השלג, והרגשתי כמו נסיכה. סבא כיסה אותי בפרוות כבש וכך נסענו למרחקים. רציתי שהמסעות האלה לא ייגמרו לעולם.

לסבא היו הרבה מכרים בכפרים שבסביבה. בחגים הנוצריים הזמינו אותו כמו אורח חשוב ורצוי. הסבים שלי אהבו בני-אדם, וביקרו אצלם אנשים רבים. על יד השולחן תמיד ישב אורח חשוב. יחד עם זאת, הם הרגישו בודדים. משום מה היתה להם הרגשה שהם זרים בפולין. תמיד היו להם געגועים לרוסיה. בהיותי ילדה קטנה, לא הייתי מסוגלת להבין את המשמעות של כל זה.

הזמן חלף מהר, והנה רשמו אותי לבית-ספר פולני. הייתי זקוקה לתשומת-לב מיוחדת: הייתי זקוקה לפינה משלי כדי להכין שיעורים; התחילו לבקר אותי הרבה חברים חדשים שרצו לשחק עם חיות הבית. כנראה שהפכתי למטרד גדול, אבל הסבים שלי המשיכו לפנק אותי. רציתי להישאר שם תמיד – אבל לפתע קרה משהו בלתי צפוי שהשפיע על המעמד שלי בבית: אשתו של אחד מן האחים של אמא נפטרה בזמן הלידה, והשאירה שתי יתומות. את הילדות האלה הביאו מיד לסבים שלי, והבית המטופח נעשה אפוא בבת-אחת צפוף ולא נעים. אימוץ שתי היתומות קרובות המשפחה, לא היה מקרה יחיד של מסירות אנושית בלתי-רגילה מצד הסבים שלי.

את הזיכרונות הטובים מהילדות לא אשכח לעולם. בכל פעם אני נזכרת במאורע חדש… למשל הטיפול האוהב שהעניקה סבתא לפרות ההולנדיות שלה. היא תמיד השתדלה שאתלווה אליה בעת שטיפלה בהן. כמובן שבמשך הזמן למדתי לעזור לה במידת האפשר. כנראה שזו היתה הכוונה של סבתא, גם אם גרמתי יותר נזק מאשר תועלת, שכן תמיד נתכסיתי בבוץ ובלכלוך. רצתי בשדה הירוק ברגליים יחפות, הרגשתי את רטיבות הדשא מטל הבוקר, והייתי כגדי פרא מאושר. הסבים מאוד נהנו מצחוקי הילדותי שהתגלגל למרחקים. איזו ילדה עירונית יודעת את האושר שבתחושת החופש כפי שהרגשתי אני?!

זכור לי היום שבו סבא וסבתא לחצו עלי ואמרו שהגיע הזמן לחזור לבית הורי. כתוצאה מכך חליתי מאוד. סבתי האומללה טיפלה בי במסירות יומם ולילה. וכך, אט-אט, החל מצב בריאותי להשתפר. סבא וסבתא מאוד הצטערו שלחצו עלי לעזוב; הם היו בטוחים שזו הסיבה העיקרית למחלה שלי, והאשימו את עצמם בסבל שעבר עלי. הם אמרו שלעולם לא יכריחו אותי עוד לחזור להורי. למרבה הפלא, החלמתי מהמחלה חסרת השם, שהיתה גם, לכאורה, חסרת מרפא.

והנה, באחד הימים נעצרה על יד הבית עגלה יפה רתומה לסוסים מקושטים, ולבית נכנס דוֹדי, האח הצעיר של אִמי, וחבריו. הם נראו עליזים, ושאלו אותי אם אני רוצה להצטרף אליהם לטיול. קפצתי משמחה, ויצאנו מן הבית. הסתובבנו באזור העיירה שלנו, ולבסוף נעצרה העגלה באיזו שכונה זרה. הבחורים שאלו אותי, אם אני רוצה להיכנס אתם למכרים שלהם. הסכמתי. הבית לא היה מוכר לי ולא פגשנו איש. נכנסנו למרפסת קטנה, סגורה בקירות זכוכית, ומשם פנינו לחדר גדול ויפה; היה בו ריח של צבע טרי, והוא היה ריק מרהיטים. היתה שם דלת שהובילה לחדר נוסף. באותו רגע שמתי לב, שלא רחוק ממני עומדת עגלת ילדים מפוארת בעלת גלגלים גבוהים. בעגלה שכב ילד יפהפה עם עיניים כחולות ומצח גבוה מאין כמוהו. שׂערו היה ישר וסמיך וצבעו בלונד-אפור. לא יכולתי להסיט את מבטי ממנו. התקרבתי אליו, והוא תפס בשערות הארוכות שלי. התאהבתי בו מבלי לדעת מי הוא. הילד הסיח את דעתי, והמשכתי לשחק אִתו. היה לנו טוב ביחד, וצחקנו.

לפתע הבחנתי שבחדר הגדול הזה נמצאים רק הילד ואני. הייתי מבולבלת, רצתי לחדר הסמוך לחפש את דודי ואת חבריו שהכרתי. והנה, להפתעתי הגדולה, מצאתי שם את הורי ואת אחותי, שהיתה צעירה ממני. הם עקבו אחרי בדאגה. רק אז הבנתי, כי ההורים שלי החליפו את דירתם במטרה להחזיר אותי הביתה.

לא עזרו להם סיפורים ותירוצים – לא רציתי לשמוע שום הצדקה למעשה. הרגשתי שסידרו אותי, ושהַזמַנתי לטיול היתה מעשה רמאות. הדבר גרם לי להרגיש מיותרת ולא רצויה אצל הסבים שלי, ובכיתי מרה; כאבתי את המעבר החד והפתאומי. חלף זמן רב עד שהתרגלתי למקום החדש. כל מחשבותי היו קשורות עדיין לתקופה המאושרת מן הימים שגרתי אצל הסבים שלי. רבות ביליתי בהתבודדות ובהרהורים על עבר קסום זה.

בתקופה הארוכה ההיא הספקתי להתרחק מן המשפחה שלי; עד שהגעתי לבית הורי לא ידעתי אפילו שיש לי אח. ההורים שלי היו כמובן מאושרים, שאחרי שתי בנות נולד להם הבן אפרים. כאשר הייתי ילדה קטנה היו לי רגעים עצובים שבהם בכיתי, אבל אז באותם הימים מלאי האושר לא תיארתי לעצמי איזו ילדות אומללה מחכה לאחים הקטנים שלי. אני חייבת לציין שהיצורים המסכנים האלה היו יותר חזקים מגיבורים מבוגרים. קשה להאמין, אבל בזמן הכיבוש ילדים סבלו בשקט.

אהבתי את קוריץ ואת כל מה שהיה בה; חשבתי שאין מקום יפה ממנה בעולם. המשפחה שלי היתה לידי והורי יצרו למעני תנאים טובים. חיי היו חסרי דאגות, כך שבמבט לאחור, גם מקום מגורים נתפס כמו גן עדן.

עד שנת 1939, העיירה קוריץ היתה על גבול פולין-רוסיה. המשפחה שלי גרה בשטח שהיה שייך לפולין. העיירה היתה מאוד נקייה וירוקה. בסביבה הקרובה היו שדות מעובדים ויערות רחבי ידיים. ליד העיירה זרם נהר בשם קורצ’יק שהיה רחב ועמוק ומימיו הרבים הקיפו את כל היישוב, וכל התושבים נהנו מהמים שהיו צלולים כמו קריסטל.

היו בקוריץ מנזרם וכנסיות. גם ליהודים היו בתי-כנסת יפים ומסודרים. אחד מהם היה בית-כנסת גדול, שהצטיין באדריכלות יפה במיוחד. בתוך הבניין היו קישוטים יקרים והרבה דברי-ערך. המקום המקודש הזה היה גאוה לכל יהודי מקומי. עם הכיבוש, שרפו הגרמנים את בית-הכנסת הגדול והמפואר הזה והרסו אותו עד היסוד. בהדרגה חיללו הגרמנים והרסו את כל בתי-הכנסת שהיו בעיירה.

בסביבה שלנו גרו פולנים, אוקראינים, גרמנים, צ’כים ויהודים. ליהודים היו משפחות גדולות שהיו מלוכדות ומסורות. היה בתכונות אלה משהו שהעניק ביטחון ונטע תקווה לעתיד. המאבק לקיום יום-יומי התנהל בדרך ישרה ומכובדת, כי כל אחד ידע שמכירים אותו אישית. זו הסיבה שהעיירה שלנו היתה נקייה מפשע. לדעתי, המצב והתנאים יצרו תלות הדדית בין התושבים, יהודים ולא-יהודים ולרוב התושבים המקומיים היו ידידים יהודים. כך זה היה במשך דורות. כמובן שהיו גם תושבים אנטישמיים מובהקים. אלה טענו שהיהודים צריכים לנסוע לפלשתינה כדי לחיות במדינה משלהם. היו פולנים אנטישמיים שתלו מודעות הסתה בחלון הראוה של בית העסק שלהם. הכול היה גלוי, אבל בלי אלימות פיזית. לפעמים היהודי הרגיש כמו נטע זר, למרות שהיה אזרח נאמן; אבל ככה זה, בכל מקום המיעוט מקופח וסובל.

גם לבני הלאומים האחרים היו בעיות. האוקראינים התקוטטו ביניהם לעתים קרובות. הדבר הוביל לפעולות נקם. היו מקרים שדווקא היהודים באו להשכין ביניהם שלום, בעקבות פנייתו של אחד הצדדים.

אבי נולד בקוריץ, והיו לו הרבה קרובי משפחה שגרו במשך דורות באזור ווהלין. אחדים מהם היו בעלי נכסים שונים ואדמות שעברו בירושה מדור לדור. אִמו ואחיו הבכור גרו בארצות-הברית, שתי אחיותיו שהיו מבוגרות ממנו גרו עם משפחותיהן בארגנטינה. עד שנת 1939 היתה לאבא שלי אפשרות להצטרף לקרובים הללו, ולהגר לארצות-הברית או לארגנטינה, שכן בתור מכונאי מצטיין היה מסתדר בכל מקום; אבל כיהודי הוא חלם על מדינה משלו, ורק לארץ-ישראל היה מוכן להגר. אבא היה פעיל בהסתדרות הפועלים היהודים, וקינא בכל אדם שקיבל רישיון לנסוע לפלשתינה. באותן השנים הוא היה עדיין צעיר, בריא, מלא חיים ומרץ, והיתה לו תקווה גדולה שביום מן הימים תהיה גם לו אפשרות להגיע לארץ-ישראל, מה גם שמקצועו היה מקצוע נדרש בארץ.

כל חייו עסק אבא במכניקה, כי אהב את המקצוע הזה. גם אביו היה מכונאי מצטיין. אבא שלי המציא הרבה פטנטים, ואת האישורים הרשמיים שהעידו על כך תלה על הקירות בבית-המלאכה שלו. בית-המלאכה והחנות הצמודה לו שכנו במרכז רחוב סטלינה, ממש על יד הכנסייה הגדולה, ניקוליבסקה. היתה שם שורה שלמה של חנויות בבעלות של יהודים שהיו בנויות מלבנים אדומות. עם הכיבוש הגרמני נהרסו כל החנויות ונעלמו כלא היו, שכן הן הסתירו את הכנסייה ששכנה מאחוריהן…

אבא שלי דאג למראה החיצוני שלו. אני עדין זוכרת את החליפות היפהפיות שלבש, כולן בצבעים אופנתיים. היה במה להתגנדר. צלמים מקומיים באו אל אבי וביקשו לצלמו בשביל חלון הראווה שלהם, כי אבא באמת היה גבר נאה.

בעקבות העבודות היפות שביצע נפתחו בפניו הרבה דלתות למקומות שלא היתה בהם דריסת רגל ליהודים אחרים. היו אצלנו, כאמור, אנטישמים מובהקים, שמפעם לפעם היו זקוקים לעבודה מיוחדת, שרק אבא ידע לעשות. מאחר שלא מצאו לו תחליף ולא היתה להם בררה (כך אמרו בגילוי לב, כי ידעו שאבא הוא יהודי גאה שלא יסכים לעבוד עבורם אם לא יבואו בעצמם לבקש זאת ממנו), הם באו והסבירו שאין בכוונתם לגרום עוול ליהודי כמו אבא. לא היתה עבודה שאבא התקשה לבצע.

לאבא לא היתה מנוחה בעולם הזה, היו מקרים שהוא היה חייב לעזור גם לקרובי-המשפחה שלנו, והוא סחב את העגלה הכבדה בלי תלונות. יחד עם זאת, תמיד שאף לחסוך בעזרת עבודה עצמית. ואכן, כמעט הכול אצלנו בבית היה מתוצרת עצמית. היינו גאים על כך. את הלחם היינו אופים בעצמנו; איטריות ייצרנו במו ידינו; ריבות שונות הכנו מראש לכל השנה; לעונת החורף הכנו תמיד כמות גדולה של ירקות כבושים (היה להם טעם גן עדן), ואפילו תפוחי-עץ היינו כובשים. כדי לנהל בית עשיר יש צורך ללמוד באוניברסיטה ולעבור הכשרה. אבל לניהול בית עני חייבים לדעת את האמנות איך להיסתדר עם דלות ולא להגיעה להשפלות. למזלי הטוב ההורים שלי היו מורים טובים בשני המקרים, ככה שמעולם לא היו לי בעיות בשטח הזה.

אנשים שהכירו את אמי אומרים שהיא היתה יפהפייה. היו לה עיניים בגוון כחול-ירוק ושערות ארוכות מאוד בצבע בלונד-אפור. בימינו היו אומרים עליה שהיתה בנויה כמו דוגמנית צמרת… למעשה, כל בני משפחתה הצטיינו ביופיים. על המשפחה הזו אמרו: “כמו השורש – כך הענפים”.

אמי נולדה להוריה לאחר חמישה בנים. על כן היא עמדה במרכז תשומת-הלב, אמא סיפרה הרבה על הילדות. היא למדה בבית-ספר רוסי, ובין השאר למדה גם בלט. אבל לפתע פתאום, בהיותה נערה צעירה, התרחש מאורע – המהפכה הקומוניסטית – ששם קץ לכל חלומותיה. בבת-אחת הפכה לפליטה והגיעה עם משפחתה לפולין בחוסר כל. במשך תקופה ארוכה היא היתה רעבה ללחם וסבלה מאוד. ייתכן שמשבר ראשון זה בחייה השפיע על אופיָה והתנהגותה בהמשך חייה.

הורי נישאו בגיל צעיר מאוד, ואף-על-פי כן נישואיהם הצליחו מאוד. הם החליטו לגדל הרבה ילדים, שכן האמינו שמשפחה גדולה זו ערבות לעזרה הדדית בעת צורך. שמונה ילדים הביאו לעולם, בזה אחר זה; חמש בנות ושלושה בנים. אני הייתי הילדה הבכורה; אחרַי – אחותי נינה; אחריה– אחי אפי; אחריו – ליאון; אחותי רעיה, אחותי ליובה. ילדה נוספת נולדה על סף הכיבוש הגרמני. היא היתה יפהפיה בלונדינית בשם בתיה. מי חשב שתינוקת זו לא תזכה ליום בהיר אחד בחייה. היה עוד בן אחד שנפטר בינקותו. כל הילדים היו רצויים ואהובים. היו אלה ילדים בריאים, יפים ומוצלחים מאין כמוהם. ליאון ורעיה היו כהים, כמו אבינו, וכל יתר הילדים היו דומים לאמא – בלונדינים עם עיניים כחולות, גבות עיניהם וריסיהם שחורים. כן, הם באמת היו מיוחדים מכל הבחינות.

הורי היו קפדנים מאוד בהשגחתם של שלום ילדיהם, ודרשו שגם הילד ישתדל לעזור בבית לפי יכולתו, ואכן, לא היה אח ורע למסירות שגילו הילדים כלפי משפחתם. ההורים שלי ניהלו חיים יפים תוך כבוד הדדי. היתה ביניהם מסירות בלתי רגילה. אפילו בזמנים קשים ומלאי סכנות, היתה בהם נכונות להקרבה עצמית.

נשים רבות קינאו באמי ושאלו אותה מה צריך לעשות כדי לגדל ילדים טובים ומחונכים כאלה. לאמא היה “מרשם של סבתא”, שטענה שצריך להשקיע הרבה בילד הראשון, וכל יתר הילדים ילכו בדרכו.

הייתי גאה בהורי. רציתי להיות דומה להם בכל. הם ידעו איך לאחד את המשפחה, כדי ליצור אהבה הדדית שאין דוגמתה. האמת והיושר היו בשבילם לחוק חיים. באותם הימים לא יכולתי לדעת שזאת התקופה המאושרת ביותר בחיי. אני מאוד מתגעגעת לזמנים ההם, נשארו רק זיכרונות שגורמים לי כאב.

היינו משפחה גדולה, ואף-על-פי-כן תמיד אירחנו שני בחורי ישיבה שבאו מליטא, כדי ללמוד בישיבה שבעיירה שלנו. כאשר סיימו הבחורים האלה את הלימודים ועזבו את הבית שלנו – מיד נכנסו שני בחורי ישיבה אחרים במקומם. מעולם לא הבנתי איך ההורים שלי מסוגלים לקחת אחריות גדולה כזאת. הם טענו שמדובר ביתומים, ושזאת מצווה גדולה, ובזכות המעשה הזה הילדים שלהם לא יהיו יתומים. לפעמים בא אורח מחוץ לעיר לבית-הכנסת שבו התפלל אבא, ואז היו מַפנים אותו אלינו. אבא לא ידע איך אפשר לסרב להאכיל אדם רעב, והסכים להלין אותו בביתנו.

במשך כל השנים היו הילדים אצלנו שווי זכויות, והנה, בשלב מסוים, אני, בהיותי הבכורה, התחלתי לקבל יותר בגדים ונעליים מאלה שקיבלו שאר האחים והאחיות. השינוי התבטא לא רק בכמות, אלא גם באיכות הבגדים, שהיו עשויים בטוב טעם. פתאום אמא התחילה לדאוג שמא לא אסתדר בחיים, כיוון שנהגתי לוותר על הכול לטובת אחרים. אמי מצאה זמן לומר לי שכל אדם צריך לחשוב גם על עצמו ושיש גבול לנתינה ולהקרבה. אמא פחדה שאשאר מקופחת כל החיים. פעמים רבות שמעתי מאמי שהילדים הם ילדיה ולא ילדי, ושהאחריות העיקרית עליהם מוטלת עליה בלבד. מאופן דיבורה חשתי בנימת התנצלות. באותן השנים לא יכולתי לדעת שיש לי אמא מיוחדת. אמא אמרה כי לו הייתי חכמה יותר, הייתי דואגת לעצמי, כי אסור להפסיד הכול למען אחרים. ייתכן מאוד שכל הטפות המוסר של אמא איחרו את המועד, או שתכונת ההקרבה פשוט טבועה בי. מי יודע? עובדה שלא השתניתי.

בשנת 1937 הגיעו ההורים שלנו למסקנה שהם חייבים לעשות מאמץ מיוחד כדי להגיע סוף-סוף לבית משלהם. במרכז העיירה שלנו, בפינת מנַסְטירְסְקה-סטלינה, היה שטח ענק מגודר בגדר גבוהה. במקום זה עמדו שלושה בתים חרבים, אשר לא התאימו עוד למגורים, כי היו מוזנחים מבפנים ומבחוץ. תושבים רבים היו מעוניינים בשטח זה, אך איש לא ידע לאן לפנות. אבי בדק למי שייך הרכוש וטיפל בנושא זה באינטנסיביות. בהזדמנות הראשונה נסע לוורשה כדי לדבר עם בעל השטח וביצע את העסקה.

ההורים שלי היו מאושרים בצעד ראשון זה, והתחילו בהריסת הבתים הרעועים שקנו. היו שם הרבה חפצי נחושת ששימשו לקישוט הבתים. הכול היה עשוי בסגנון עתיק ואמנותי – למשל, ידיות החלונות והדלתות. היו בעלי מלאכה שבאו במיוחד כדי לראות את חפצי הנחושת ולשכנע את אבא שלי למכור אותם. משלא הצליחו, הם הודו שזאת עבודת יד נהדרת שאין דומה לה. הנברשות הגדולות על התקרות וגם על הקירות היו יפות מאוד. נודע לנו כי בבתים האלה גרו פעם אצילים פולנים.

נבנו בבית שתי יחידות דיור תחת קורת-גג אחת, כדי שאחת מהן תשמש בבוא העת למגורי הילדים. בדירה אחת היו חמישה חדרים ענקיים, מטבח ופרוזדור ארוך שהפריד בין שתי הדירות; עדיין לא הבהרתי עד כמה גבוה היה המחיר ששילמנו אנו, הילדים, עבור מבצע זה של בניית בית פרטי. המחשבה על כך מייסרת אותי עד היום. במהלך הבנייה המפרכת של הבית לא היה לנו כסף למחיה, פשוטו כמשמעו. לא היו לנו אמצעים, ולכן הבנייה נמשכה שנים. המצב הכלכלי היה נורא עד כדי כך, שהיו מקרים שהילדים שלנו התעלפו, כי היו רעבים והתמוטטו מרוב עבודה. אבא היה אדם בעל כבוד עצמי, ולא רצה שהקרובים שלנו ידעו מה מתרחש אצלנו, מה גם שהיינו חייבים להם כסף.

יחד עם זאת, ולמרות הכול,מדי יום הסתכלנו בנחת-רוח על הבית הפרטי שלנו, והיינו מרוצים. מי יכול היה לדעת שלא ירחק היום, והבית האהוב הזה יהפוך למלכודת מסוכנת, שתביא את המשפחה שלנו אלי קבר.

בקיץ של שנת 1939, לפנות בוקר, שמענו רעש של מטוסים. במקום המגורים שלנו לא היו רגילים לתופעות כאלה. התלבשתי בבהלה ומיהרתי להצטרף לאבא שכבר הספיק לצאת החוצה. ראיתי שבשמים טסו מטוסים מעל לאזור שלנו, ולא מיהרו להסתלק. עדיין היתה אפלה. השכנים עמדו על יד קירות בתיהם ורעדו מפחד שמא כל רגע תתחיל הפצצה. כולם ידעו שאבא שירת פעם בצבא, ושאלו אותו, “מה מתרחש פה? לאיזו מטרה באו המטוסים?”

פתאום שמענו רעש מוזר של כלי-רכב שלא היה מוכר לנו. אבא אמר שזה דומה למנוע של טנק, והרעש התגבר עם התקרבם של כלי-רכב. אבא רץ לכביש הראשי, שהיה קרוב מאוד לביתנו. רצתי אחריו למרות שהוא התנגד. לידו תמיד הרגשתי ביטחון רב, ולא היו שום יריות. עמדנו על המדרכה סמוך לכביש. והנה הבחנתי ברכב צבאי שב מכיוון הגבול הרוסי. תושבים מקומיים רבים באו בריצה כדי לראות במו עיניהם במה מדובר.

החיילים הסובייטים היו מאוד ידידותיים. הם ברכו אותנו לשלום, ושאלו אם ורשה, הבירה הפולנית, קרובה לעיירה שלנו. אפשר היה לחשוב שברית-המועצות רוצה להשתלט על כל פולין. בהדרגה, בלי למהר, עברו על פנינו הרבה יחידות צבאיות. הן המשיכו בדרכן מבלי לעצור. הן חלפו בדומה למצעד צבאי חגיגי, שמח ורב רושם; הכול היה מבריק ומאורגן בסדר מופתי.[2]

האווירה היתה ידידותית ונעימה והשפיעה מיד על האוכלוסייה המקומית שהיתה במצב-רוח מרומם. לראשונה החלו התושבים לספר על קרובי-משפחתם שגרים ברוסיה. במשך יום אחד התמלאה העיירה שלנו באנשים רבים שבאו ממרחק. בכל פינה בעיר עמד איש צבא, וסיפר על “גן עדן קומוניסטי”. כולם היו מאושרים מכך שהמעבר משלטון אחד לאחֵר התרחש בלי שפיכות דמים וללא ייסורים. היתה הרגשה כאילו נפתחו שעריו של בית-סוהר. ממקום מרוחק ושכוח-אל הפכנו למרכז חשוב. השלטון המקומי החדש פעל במהירות וארגן מוסדות חשובים בתחום הבריאות, החינוך, התרבות וכדומה; נפתחה ספרייה עירונית בחינם; לראשונה היה לנו בית-תרבות גדול ומפואר; בחדרים המרווחים אורגנו ריקודים מלווים בנגינת תזמורת צבאית, ותמיד היו שם אנשי צבא רבים. העיירה שלנו הפכה רועשת ותוססת ביום ובלילה.

השלטון הסובייטי פתח בתי-ספר חדשים. בעבר לא היו אצלנו יותר משבע כיתות, אבל עתה הוחלט להוסיף כיתות לתלמידים שסיימו שבע שנות לימוד. לפי כל הסימנים נדמה היה שיש אפשרות להתקדם בהשכלה כללית, והשמחה על כך היתה גדולה. אמא שלי, שלמדה פעם בלט, אף החליטה שהגיע הזמן ללמד אותי לרקוד. בזמן השלטון הפולני, הספקתי לסיים בית ספר עממי פולני, שרוב המורים בו היו מפולין המרכזית. אחרי המהפך קיבלנו מורים חדשים. משנת 1939 ועד 1941 למדתי בבית-ספר ערב. הלימוד התנהל בשפה הרוסית, וגם את השפה הגרמנית למדו בצורה אינטנסיבית. לא האמנתי שיש לי סיכוי להצליח, כי אף פעם לא היה לי הזמן הדרוש להכנת שיעורים. למזלי הטוב היה לי זיכרון יוצא מן הכלל, אשר עזר לי לתמרן איכשהו ולהמשיך בלימודים. אז, באותם הימים, הכול בא לי בקלות. הצטיינתי בלימוד שפות וגיליתי כישרון מיוחד במבטא נכון. לקח לי זמן להבין שיש לי משיכה לשפות זרות; הגילוי גרם לשינוי בחיי. הצלחות היו גם לשאר בני משפחתי.

תמורה משמעותית נוספת באו אלינו נציגים מטעם השלטון המקומי וערכו רשימה של כל הילדים בבית. הפקידים הסבירו, שעל-פי החוק הסובייטי, זכאי כל בעל משפחה ברוכת ילדים לתמיכה כספית. ואכן, כמו משפחות רבות אחרות, התחלנו לקבל קצבה חודשית. בנוסף לכך הצליחו הורי, בעזרת ידידים ותיקים, לסדר עבורי הכשרה מקצועית בדואר המרכזי, בתחום הטלפון והטלגרף.

ההוצאות שלנו התנהלו על-פי ההכנסות. בתקופה ההיא היו הילדים קטנים עדיין, ולימודיהם מומנו על-ידי השלטונות. במצב עניינים זה נדמה היה כי הורי נכנסו לבהלת קניות. הם מיהרו להניח אריחי חרסינה, לקנות רהיטים חדשים ויפים ולא ויתרו גם על קניית שעון-קיר גדול ונאה. בכל החלונות, שהיו די גדולים, תלו הורי וילונות יפהפיים שגלשו עד לרצפה וחשוב מכל בעיניהם היה לקנות כלי-נגינה תוצרת חוץ. סוף-סוף התגשם החלום של הורי, שכל אחד מילדיהם יבחר לעצמו כלי נגינה המתאים לו ואהוב עליו.

אמא דאגה למראה החיצוני שלי – אך עדיין אסור היה לנער כלשהו, שהכרתי מספסל הלימודים, ללוות אותי ברחוב. אבא תמיד ראה הכול, ולא חשוב באיזה מרחק ממני צעד הנער. במקרים כאלה ניגש אליו אבא ואמר לו: “למה אתה מבזבז זמנך לריק? היא לא בשבילך…”. התרגלתי לציית להורי, ולא כעסתי. אפילו לא העזתי לבקש ללכת לבית-התרבות בזמן שנערכו שם ריקודים. נכון שהייתי צעירה מכדי להשתתף בבילויים מסוג זה, אך מאוד רציתי להאזין לנגינת התזמורת. לא קיבלתי רשות מאבא להסתובב מחוץ לבית בערבים. על-פי המושגים של הורי, העצמאות והביטחון של הילד תלויים בכמות העבודה ובסוג העבודה שהילד מסוגל למלא, ולא בבילויים בגיל מוקדם. מעולם אפוא לא זכיתי להתיידד עם איזשהו ילד, אבל היו לי מקרים רבים שאמהות של בנים יצאו מכליהן כדי למצוא חן בעיני ולקרב אותי לילדים שלהן.

חבל מאוד שלא ידעתי איך לנצל את תקופת הילדות והנעורים המוקדמים. כמה עצוב שלא ידעתי איך ליהנות מכל רגע. לפעמים אני נזכרת ברגעים המאושרים שבהם שיחקתי בחול הרטוב תחת גשם. ממש כואב לי שלא הערכתי מספיק את האושר הגדול שהיה לי בתוך המשפחה הגדולה שלנו. לכל אחד יש זיכרונות שנעים להיאחז בהם. גם אני משתדלת להיות כמו כולם, כדי להוכיח שהייתי פעם צעירה. למטרה זו אני מחפשת בחיים שלי מאורעות שאפשר לחשוב עליהם בלי לחוש כאב.

אני נזכרת, למשל, בבית-הספר שבו למדתי. היה שם ילד מרגיז שאתו ישבתי על ספסל אחד במשך שנים – ילד בלונדיני עם עיניים כחולות בגוון אפור, ממש יפהפה. הילד המפונק והשובב הזה היה גדול מכפי גילו. היו לו כל התנאים כדי להיות מאושר, הוא היה מלא ביטחון עצמי, אמיץ ונועז. שמו היה סיומַה דרָייזֶר, והכול בא לו בקלות. הוא רצה להשתעשע ולבדר את הילדים שנמצאו בסביבה. למטרה זו הוא בחר בי. הילד הזה יצא מכליו כדי להמציא תחבולות חדשות, ואני, כשותפתו לספסל הלימודים, הייתי הקרבן למעשי העורמה שלו. בכל הזדמנות הוא קשר את צמותי לספסל הלימודים או לחפץ אחר שהיה בשכנות. כאשר הייתי צריכה לקום לפי דרישתו של מורה, אז משהו שבו הייתי קשורה סחב אותי לאחור והשׂער הארוך שלי נראה כמו חבל עבה ועליו תלויים כל מיני דברים. התלמידים התפוצצו מצחוק, וגם המורה חייך בסתר מרוב הפתעה. במקרים כאלה הייתי מתבלבלת, ולא ידעתי איך להגיב מרוב עלבון ובושה. סבלתי מאוד, ולא היה לי חשק לבקר בבית-הספר.

למעשה לא הייתי היחידה ששמו אותה מטרה לצחוק. למנהל בית-הספר שלנו היתה בת יחידה, שגם לה היו צמות ארוכות, ושתינו קיבלנו אותו “טיפול”; אבל זה לא הקל עלי את המצב. בהפסקות, כאשר כל הילדים נמצאו בחצר ענקית שהיתה סגורה מכל הצדדים, דרייזר נהג להתגנב מאחורי גבי, לתפוס בזריזות את הצמות שלי ולצעוק בקול מחריש אוזניים: “דיו, דיו, הסוסה שלי”. לצערי, תמיד חזרתי על אותן הטעויות, כי במקרים כאלה רציתי לברוח ממנו כמו מאש, ועזבתי בריצה את המקום מבלי להביט לאחור; מהר מאוד התברר שהילד השובב רץ אחרי כשהוא מחזיק את הצמות שלי בשתי ידיו… מעשה כזה תמיד זעזע אותי. מרוב התרגשות, לא הבנתי שאני נוהגת בדיוק לפי כוונותיו וציפיותיו של הילד הזה. דרייזר היה מאושר, ששוב הצליח לסדר אותי, וכל הילדים צחקו בהיסטריה.

סבלתי, ובסתר בכיתי מרה. שנאתי את הילד הזה עד מוות. אבל המורים שלנו לא התחשבו באיבה הזו, ותמיד, בכל מקום, השתדלו להושיב אותנו ביחד – לא עזרה לי שום התנגדות, ובזאת לא הסתיימה מסכת ההשפלה שגרם לי ילד זה. לקראת צילום תמונת מחזור בבית-הספר, היתה למורים שלנו מלאכה רבה. הם פעלו כמו אדריכלים. אחרי שכל הילדים תפסו את המקום המיועד להם לפי התכנית והיו מוכנים להצטלם, הביאו המורים שולחן שהכינו למטרה זו, והעמידו אותו במרכז. על שולחן זה הושיבו אותי יחד עם לא אחר מאשר הילד דרייזר השנוא, שכה פחדתי ממנו. המורים התמוגגו מנחת מן המראה שלנו, והכריחו אותנו להתקרב זה לזה ככל האפשר. לאחר מכן הצמידו את ראשינו יחד. התביישתי כל-כך בפני התלמידים, ובכיתי, וכך צילמו ואתנו.

אחרי כמה שנים, כאשר קצת גדלנו, התחילה גברת דרייזר לתכנן פגישות “בלתי צפויות” אתי. אמו של סיומה היתה גבוהה, אלגנטית ועדיין צעירה ויפה. כאשר יצאתי מבית-הספר, עמדה גברת דרייזר בדרך שבה הייתי אמורה לעבור, והתחילה לפטפט אתי. היא מאוד השתדלה להכניס אותי לבית שלה בכל מיני תירוצים. בעלה ובתה הבכורה קיבלו אותי כאורחת חשובה ורצויה. בתם היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, והיא התייחסה אלי כאילו הייתי חברתה הטובה. כל פעם שביקרתי שם פחדתי לפגוש את הבן המאוס שלהם, כי עדיין הרגשתי איבה אליו. למזלי, הוא לא היה בבית בזמן הביקורים שלי. משום מה המשפחה הזאת השתדלה מאוד להפוך אותי לבת בית אצלם.

סיפרתי לאמי על הביקורים האלה, שהתנהלו בניגוד לרצוני. ביקשתי עצה איך עלי לנהוג. אמא הביטה הרחק מעל ראשי, ובשקט, כאילו מדברת אל עצמה היא אמרה: “מוקדם, מוקדם”. אחרי הפסקה ממושכת היא התחילה ללטף את ראשי, ואמרה: “מה יש פה להתייעץ, הרי האנשים האלה היו פעם שכנים שלנו”.

הנה אפוא, גם בני משפחת דרייזר דאגו לעתיד הרחוק יותר ולא להווה; אף הם לא חשדו שיכולה לפרוץ מלחמה שתביא לחורבן של כולנו. מכל משפחת דרייזר לא נשאר זכר. הם היו בין הקרבנות התמימים שהוצאו להורג בעירנו בחודש יוני 1942.

אחרי שגרמניה ורוסיה החליטו לחלק ביניהן את פולין,[3] התחילו להגיע לעיירה שלנו פליטים רבים ממרכז פולין שחששו מהכיבוש הנאצי הצפוי. זרם הפליטים גבר מיום ליום, והם סיפרו על דברים מחרידים שראו עיניהם. אף-על-פי-כן עדיין היתה משפחתי בטוחה ש“לנו זה לא יקרה”, כי אנחנו נמצאים תחת חסותה של מדינה גדולה וחזקה, שלא תוותר בקלות על השטחים שנמצאים ברשותה.

בינתיים החלו הפליטים להתיישב בכל הסביבה שלנו. לא ראיתי ביניהם משפחות עם ילדים, והתחלתי להתעניין מהי הסיבה לכך. ואז התברר לי, שמשפחות שיש להן ילדים – אין להן שום סיכוי לברוח מן הטריטוריה שכבשו הגרמנים. כל הפליטים התלוננו על הסבל שהיה מנת חלקם, עד שהצליחו לחצות את הגבול ולעבור לצד הרוסי. היו שמועות שכל הפליטים הם יהודים, כי רק להם צפויה סכנה תחת השלטון הגרמני.

גם אצלנו בבית גרו ארבעה גברים יהודים צעירים שנולדו בוורשה. משפחותיהם נשארו שם, כדי לשמור, לדבריהם, על רכושן הרב. המצב הכלכלי שלהם באמת היה טוב, כי הם היו פּרוֹפֶסוֹרים לרפואה. הדיירים שלנו היו גבוהים, יפים ומלאי מרץ וביטחון עצמי. הם עדיין קיוו שהכול יסתדר, וגם להם תהיה אפשרות לחזור הביתה. הם הרבו לצאת לרחוב כדי לשמוע חדשות אחרונות. לא היתה להם מנוחה, לא ביום ולא בלילה. המתח אכל אותם מבפנים ללא הרף. הם היו בין הראשונים שהחליטו לנסוע לרוסיה עוד לפני שפרצה המלחמה.

בעיירה שלנו התנהלו החיים כאילו דבר לא קרה; רבים העריכו שלמקום שלנו לא יגיע שום כובש זר. יחד עם זאת התנפלו התושבים על החנויות וקנו הרבה מוצאים מהמכולת, שכן כולם ידעו שיש לאגור מלאי מזון למקרה שתפרוץ מלחמה. כך נהגו כל השכנים שלנו. ובאמת, לא פלא שהורי הוציאו את כל כספם על קניית מזון, כי איך לוותר על מזון בסיסי כאשר יש משפחה גדולה?!

הגרמנים באים

ב–22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בין ברית-המועצות וגרמניה הנאצית. הנוער שלנו הסתובב ברחוב, כדי להיוודע בין אנשים יודעי דבר מה נשמע בעולם. רק לאנשים מעטים היה מקלט רדיו. אי-הוודאות יצרה תחושה קשה ומתח עצום. בכביש הראשי היתה תנועה רבה יומם ולילה. חיילים צעירים נסעו מערבה לחזית. כמו בזמן כניסתם לעירנו שנתיים קודם לכן, הם היו נקיים ומצוחצחים, כאילו התכוננו למצעד חגיגי. לא פעם נוצרו פקקי-תנועה בשל עומס כלי-רכב מכל הסוגים. החיילים השתדלו לנצל מקרים כאלה, וחיפשו בקרב הקהל בנות מתאימות כדי להתיידד אתן, וכך הבטיחו לעצמם שיהיה להם עם מי להחליף מכתבים. דבר כזה היה מקובל בגלל המצב המיוחד שנוצר. כולם התייחסו לחיילים בחמלה. רבים בכו מרה כי היה ידוע שגם אצלנו צפוי גיוס כללי של צעירים. באותה תקופה, בחזית, התנהלו קרבות אכזריים, ואפשר היה לשער מה מחכה לחיילים האלה. למעשה, גם אנשי צבא בכירים עדיין לא ידעו מה התרחש במציאות. איש לא האמין שלרוסיה צפויה בקרוב מפלה קשה.

יותר מכולם דאגו היהודים, כי הם היו תמיד הראשונים שסבלו מכל זעזוע פוליטי. אנחנו, הילדים, חשנו את עצמנו מוגנים על-ידי ההורים שלנו. לא תיארנו לעצמנו שצפוי לנו עתיד מר. ובכל זאת, סבלנו קשות מהאווירה הכללית ופחדנו מן הצפוי. המצב המתוח והבלתי שגרתי גרם לתחושה קשה ביותר. הסתכלנו בהתרגשות רבה איך התחילו הפליטים לעזוב את העיירה שלנו והמשיכו הלאה, ברגל, לכיוון רוסיה. יש להבהיר שלאנשים אלה לא היתה כל תחבורה. הם הלכו ברגל ודחפו לפניהם, בכוחותיהם הדלים, עגלות קטנות ומאוד פרימיטיביות.

המראה הטרגי השפיע עלי מאוד. היה בזה משהו יותר חזק מעצב ומפחד. לפיכך גם אני רציתי לברוח מהר יותר לכיוון רוסיה. מרוב בהלה, התקוממתי נגד הורי, ודרשתי מהם לפנות את המשפחה שלנו, ומיד, כל עוד ישנה אפשרות כזאת. יחד עם זאת, בתוך לבי קינן הספק; לא הייתי בטוחה שאכן אני צודקת; שאלתי את עצמי בלי סוף האם אני מבינה טוב יותר מאשר ההורים המנוסים שלי. חשתי ייאוש רב, ונאבקתי עם עצמי יומם ולילה, פשוט לא ידעתי מה לעשות.

בצר לי, מצאתי אוזן קשבת אצל אחד ממכרי, נער אשר הכרתי בזמן לימודי בבית-הספר. שמו היה אלי דוּנַיֶבסקִי. הכרתי אותו כילד שקט וביישן. בכל הזדמנות הוא עשה מאמץ רב כדי להתיידד אתי. אחרי הלימודים המשיך לעמוד בחצר עד אשר יצאתי מן הכיתה, והשתדל ללכת לצדי. הילד הזה פחד מאבי, ולא היה לו העוז להתקרב לביתי. כבר תיארתי לעיל את הסתייגותו של אבי מחברי; אינני יודעת מדוע לא רצה אבא שיהיה לי חבר קבוע. ייתכן מאוד שהורי לא ידעו כלל על צורת חינוך אחרת. כאשר החלה המלחמה, השתדל דוּנַיֶבסקִי לפגוש אותי ברחוב, למרות שגרנו באזורים שונים ורחוקים זה מזה. אני לא הייתי מעזה להזמין הביתה ילד כלשהו, כי הורי פחדו שאני אתרגל לנער לא מתאים, וזה יהרוס את החיים שלי בעתיד.

שמחתי מאוד כאשר אלי דוּנַיֶבסקִי דיבר אתי על לבטיו בקשר למצב. הנער הזה התעניין במיוחד מה חושבים ההורים שלי בקשר לפינוי מוחלט מן העיירה שלנו. סיפרתי לו, שבעקבות המלחמה קיבלתי אומץ, והתחלתי לייעץ לאבא שלי מה עליו לעשות, למרות שאני בעצם תלויה בו. דוּנַיֶבסקִי הכיר את ההורים שלי היטב, הוא ידע שמדובר באנשים שלא קל להשפיע עליהם. בכל זאת הנער אמר שצריך להשתמש בתחבולות, כדי להשיג תוצאות רצויות. דוּנַיֶבסקִי יעץ לי לעשות רושם שאני עוזבת את המשפחה שלי, במטרה להצטרף לזרם הפליטים. הוא היה בטוח שבמקרה כזה הורי ירוצו אחרי. משום מה, גם אני חשבתי כך. היה נדמה לי שמצאתי פתרון לבעיה שלי. בביטחון רב אפוא ניסיתי את השיטה, אבל לצער, לא הצלחתי להציל את המשפחה שלי.

אצל אלי דוּנַיֶבסקִי הכול היה אחרת. ההורים שלו הצליחו לפנות את המשפחה שלהם מבעוד מועד. בזמן שהם גרו ברוסיה, התנדב אלי דוּנַיֶבסקִי לצבא האדום. אחרי המלחמה סיפרו לי שהנער היה טייס, ונהרג בזמן פעולה צבאית.

בעיירה שלנו כולם ידעו שאבא שלי חייל ותיק. עוד לפני שהתחילה המלחמה קיבל אבא פקודה ממשרד המלחמה המקומי. ציוו עליו לאמן בני-נוער וגם מבוגרים יותר. כמובן שהכול היה על-פי רשימה שהוא קיבל. האימונים הצבאיים נערכו בשטח ענק של ארמון ישן. היו הרבה אגדות מפחידות על ארמון זה. מעניין שהפקודה שאבא קיבל לא הפתיעה אף אחד. רק אני הייתי מודאגת. אמרתי לאמא שלי: “מה זה יכול להיות? האם אין כבר אנשים בצבא שעוסקים דרך קבע במקצוע הזה? מה פתאום בחרו באבא?”. חששתי שעלולים לגייס אותו לצבא.

ביום שבו התחיל אבא לעבוד בהכשרת חיילים, קרה משהו במשפחה שלי. היתה הרגשה כאילו סופה מתקרבת. הזמן דחק והקרקע התחילה לבעור מתחת לרגלינו. אי-אפשר היה להאט את מהירותו של גלגל הגורל לצורך קבלת החלטות נינוחה.

ואכן, יום אחד שמענו הכרזה רשמית על מלחמה המתנהלת בין רוסיה וגרמניה. נכון שהמצב היה מתוח כבר הרבה זמן, ובכל זאת, החדשות האחרונות על מלחמה נפלו על היישוב היהודי כמו רעם נורא ביום בהיר. מיד אחרי ההכרזה על המלחמה החל גיוס כללי. הכול התנהל במהירות. בהרבה בתים היה סבל ודמעות. כולם דאגו וחששו לחייהם של קרובי משפחה שנשלחו לחזית. באותו רגע, לא יכלו הגברים המגויסים לדעת שגורל ילדיהם הקטנים שנשארו בבית יהיה גרוע מזה של החייל הנמצא בחזית.

הפלישה הגרמנית עמדה בפתח ושררה בהלה גדולה. יהודים רבים חיפשו אפשרויות להציל את עצמם, להגיע למקום בטוח שאפשר למצוא בו מחסה עד יעבור זעם. בהלת הקניות התגברה, הלחץ על החנויות היה חזק והן התרוקנו במהירות. הפליטים הרבים שבאו אלינו ממרחק המשיכו בנדודיהם, להם מילא לא היה מה להפסיד. כל אחד ראה איך אנשים בורחים בבהלה מפני המפלצת הגרמנית. גם הדיירים שלנו יצאו לדרך מזמן. כולם הלכו לכיוון רוסיה.

כמו רוב הילדים, גם אני עמדתי בכביש הראשי, שהיה סואן והומה תושבים מקומיים. עמדתי על יד אוקראינים שצחקו בקול רם. הם השתעשעו ודיברו ביניהם כאילו היו לבד במקום הזה. הזדמן לי לשמוע הרבה פעמים, שהצבא החזק של גרמניה מסוגל להשיג את כל אלה שבורחים מהם. הסתכלתי על המתרחש מסביב, הרבה מחשבות התרוצצו במוחי. היה לי קשה ועצוב. חשבתי כך לראשונה, למרות שעדיין לא היו סיבות אישיות להרגשה כזאת. היה ברור שמצב-רוחי הסוער קשור בכל המתרחש בסביבה.

החיילים היו מאוד צעירים. לא קשה היה לנחש מה צפוי להם. לא יכולתי להשלים עם העובדה שצעירים נשלחים אל מותם. לא יכולתי לדעת אז על השואה הצפויה לעם היהודי, ולא שיערתי כמובן אילו מעשים בכלל מסוגלים הגרמנים לבצע. לא תיארתי לעצמי שהתושבים המקומיים לא ירחמו אפילו על תינוקות, שלאיש לא יהיה אכפת מה עובר על יהודי. הרי באותם הימים הייתי ילדה תמימה שלא יודעת ייסורים מהם. בגלל זה היתה לי הרגשה שכל העולם, על הסבל שבו, נפל עלי.

רצתי מהר הביתה כדי לבקש עזרה מההורים. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שאמרתי לאבא דברים קשים. פתאום קיבלתי אומץ, הייתי מאוד תקיפה. עמדתי מול אבא ודרשתי ממנו שנברח גם אנחנו. בכיתי. היתה לי הרגשה לא טובה. פשוט היה לי דחף פנימי שדרש ממני לפעול ללא דיחוי, כל עוד לא מאוחר. העיירה שבה נולדתי לא נראתה לי בטוחה עוד. בכאב הסתכלתי על הילדים הקטנים שלנו, שהיו חסרי ישע, עצם קיומם תלוי באחרים. כאשר ראיתי שאבא מתייחס אלי כאל ילדה גחמנית לא ידעתי מה לעשות. רציתי לשכנע את ההורים שלי שהם טועים. השתמשתי בכל מיני הוכחות נחרצות שיבהירו שאני צודקת. כל הזמן חשבתי לעצמי שאולי אני באמת לא מבינה. אבל בכל זאת, היו לי נימוקים חשובים מדוע יהודי צריך לברוח מפני הפלישה הגרמנית, ונדמה היה לי שהדרישות שלי מוצדקות. נאבקתי עם עצמי, כי אסור היה לזלזל, כאשר על הפרק עומדת הצלת החיים של המשפחה שלי.

בבית השכנים שלנו ממול היה רדיו משוכלל. כך היתה לי אפשרות לשמוע חדשות ממקור ראשון, הישר מגרמניה. הנאומים של השליטים הגרמנים היו תקיפים כל-כך; היו בהם אימה ומורא. אחרי כל נאום כזה הרגשתי צמרמורת בכל גופי. סיפרתי על כך להורי. להפתעתי, בשבילם זה לא היה חדש. ההורים שלי התעניינו כל הזמן במצב, הם ידעו מה מתרחש בגרמניה. הם אמנם היו מודאגים מן האנטישמיות שפגעה קשות ביהודים, אבל משום מה אבא אמר, שבשנים האחרונות היהודים כבר התרגלו שגם פוליטיקאים משתמשים באנטישמיות, כי יש להם צורך לחפות על הליקוי האמיתי במפלגה שלהם; הוא טען שלתעמולה כזאת אין משמעות. קל לתקוף את היהודים ולהאשים אותם בכל הצרות שבעולם אבל אי-אפשר להרוג את העם היהודי ככה סתם. איך אפשר להרוג ילדים רק בגלל שהם נולדו אצל יהודים?! אבא אמר בביטחון שכל זה שטות, רק מילים בזדון לצורך תועלת אישית. יש לציין שלפני שאבי התחתן עם אמי הוא התגורר בגרמניה במשך זמן רב. הוא גר אצל משפחה גרמנית, והיו ביניהם יחסים ידידותיים. התקופה השאירה בו זיכרונות טובים. הוא היה בטוח שאפשר להתקדם במדינה זו, למרות שהוא זר בה. פתאום קרה משהו שאילץ אותו לחזור לעיר קוריץ שבה נולד. אבי סיפר שהגרמנים הם אנשים טובים, המשתדלים לעזור לאחרים. הוא היה משוכנע שהוא מכיר אותם היטב, ועל כך שילם ביוקר. אבא חשב שבעולם הנאור, אנטישמים לא מסוגלים לעשות מה שמתחשק להם. ובכלל, לפי דעתו של אבא, היהודים היו זקוקים לאנטישמים, כדי להוכיח שהגיע הזמן לחזור לארץ-ישראל. אבא אמר: “ליהודים אסור לסמוך על עמים אחרים, ולכן אנו זקוקים למדינה, כי רק בה נוכל לדאוג לביטחוננו האישי”.

בימים הקשים, כאשר היה צורך דחוף לקבל החלטה גורלית בקשר לפינוי המשפחה, דיבר אבא פתאום על דברים שהטרידו אותו במשך כל חייו. אבא השתדל להשתמש בכל כישרון הביטוי שלו כדי לשכנע אותי שאינני מכירה אותו. חשבתי שאולי הוא צודק. כי הכול היה מסובך מדי בשבילי. המשפחה שלנו היתה גדולה, כל האחריות עליה היתה מוטלת על אבא. תמיד דרשנו רק ממנו כל מה שהיה נחוץ לנו. אבא עבד בפרך כדי להבטיח למשפחה שלנו קיום מכובד, והנה, בקושי רב הצליח להגיע למשהו. לראשונה בחיינו כמעט לא היו לנו דאגות כלכליות. לא היה קל אפוא לקום ולעזוב בבת-אחת את העושר שצברנו בציפורניים במשך שנים. אפילו לא הספקנו ליהנות ממנו. ברוב טיפשותנו שמרנו הכול לעתיד.

בהלת הקניות שהתרחשה בעיר שלנו השפיעה גם על הורי. למרות חוסר הוודאות לגבי המצב – ואולי דווקא בשל כך – הם בזבזו את כספם כדי לאגור מלאי מכל טוב. הורי ידעו היטב, על-פי ניסיון העבר, שבזמן של אי-יציבות פוליטית – או מלחמה מאבד הכסף את ערכו, ולפעמים נשארים עם כסף ביד ואין כל אפשרות לקנות אוכל לילדים. בשל שיקולים אלה, הכסף שהיה ברשות הורי הוצא על דברים יקרים, ושררה תחושת ביטחון שאנו נוהגים בחוכמה. כולם חששו שבזמן מלחמה יהיה מחסור במצרכי יסוד ולכן השתדלו לאגור עוד ועוד, בהתאם לאמצעים שברשותם. כעבור זמן לא רב נוכחנו כי מלאי האכל הפך למלכודת מוות עבור כל משפחתי. ואכן, בין לילה השתנה המצב. נוכחנו לדעת שלא היתה תועלת בקניות המוצלחות. יותר מזה, אפשר אפילו להגיד שהרכוש שלנו הפך להיות למטרד מרגיז, מאחר שאי-אפשר היה לקחת אותו אתנו, ומצד שני – חבל היה להיפרד ממנו.

הנה כי כן, באותם ימים גורליים של מלחמה, צצו בפני אבא המסכן מכשולים בכל מקום, ואי-אפשר היה להתגבר עליהם. פתאום הגענו למצב שהיה צורך לעזוב כל-כך הרבה מזון ורכוש יקר ולצאת לדרך רחוקה ובלתי ידועה. בבת-אחת היינו אמורים להישאר חסרי כל וללא קורת-גג. דבר אחד היה ברור: מחכה לנו רעב. זאת ועוד. איך אפשר היה לקחת אתנו את כל מה שנחוץ לנו כאשר אין לנו רכב? המרחק עד לרכבת היה 35 קילומטרים. הילדים שלנו היו עדיין קטנים ולא היו מסוגלים ללכת בכוחות עצמם. גם הסבתא שלי לא יכלה לעשות מרחק כזה ברגל. ואם לא די בכל אלה, לאמי היתה אחות צעירה שהיה לה תינוק, ובעלה היה מגויס בחזית – איך אפשר היה לנטוש אותה ברגעים קשים אלה? במצב כזה, לא פלא שלהורי היה קשה לקבל החלטה גורלית כזאת. רבצה עליהם אחריות למשפחה גדולה, שבעה ילדים קטנים, התלויים בהם בכל. השאלה היתה איך יאכילו את כולם בדרך? כל זה הפחיד את הורי יותר מאשר הכיבוש הגרמני.

התרגלתי למחשבה שאבא שלי חכם, אמיץ, כל-יכול, והאמנתי שרק הוא מסוגל למצוא מוצא מכל המקרים הקשים והמסובכים. חשבתי שאין לי בררה. כך חשבתי אז, זו היתה הטעות הגורלית שלי, ועבורה שילמתי ביוקר. השגיאה הזאת לא נותנת לי מנוח במשך כל השנים מאז – אבל באותו זמן חשבתי שהדרך הטובה ביותר היא לרוץ אחרי אבא, וללחוץ עליו, כדי שהוא יתעורר ויתחיל לראות את כל המתרחש סביבנו כפי שאני רואה. כל מה שרציתי מאבא היה שגם אנחנו נברח כמו שאר הפליטים. ייתכן שאפשר היה להשפיע עליו, אבל אמא שלי עמדה מן הצד ושמעה את הוויכוח שלי עם אבא; בהתחלה היא היתה סבלנית, אחר-כך היא גערה בי: “איך את מעזה לדבר אל אבא בצורה תקיפה כזאת? איך את מעזה להעמיד לו דרישות? בינתיים את תלויה בו”.

שתקתי מרוב בושה, כי באמת הייתי תלויה בהורים שלי, עדיין הייתי תחת הכנפיים שלהם. אף פעם לא הזדמן לי להיות לבד במקום כלשהו. יתרה מזו, אפילו החלטות הקשורות רק בי לא הייתי מסוגלת לקבל לבד, והנה בבת-אחת אני בעצמי קיבלתי החלטה הקשורה לפינוי כל המשפחה. חשבתי לעצמי שאמא שלי צודקת. איזו זכות יש לי להכריח את ההורים שלי לוותר על כל רכושם כדי לברוח אתי. הזמן היקר אזל במהירות, ואני שתקתי.

לא הבחנתי איפוא בשום שינוי במשפחה שלי. אמא טיפלה בילדים, אבא עבד לפרנסתו, היה נדמה לי שרק אני סובלת בסתר. אז לא ידעתי שגם אבא מאבד את מנוחתו. הייתי צריכה לרוץ אחריו, לא לעזוב אותו, ללחוץ עליו; לא ידעתי איך לנצל הזדמנויות שהיו לי. אבא שלי אהב אותנו ללא גבול, הוא היה אדם מאוד טוב מיסודו, בכך לא היה כל ספק. אני לא ניצלתי כל זאת, ובמקום לפעול באינטנסיביות – שתקתי, לא פניתי אליו כלל. אינני יודעת מדוע ויתרתי על דרישותי. הרי באותו זמן היו הוכחות שאני צודקת. זאת היתה טרגדיה אנושית גדולה, אנשים חסרי כל המשיכו בצעידה ללא סוף. רובם המשיכו בכוחותיהם האחרונים. המשותף ביניהם היה שכולם שאפו להגיע למקום בטוח. התנועה המסיבית התנהלה במשך ימים ולילות. אנשים כמו נמלים הזדחלו בדרך. כנראה שכל זה מאוד השפיע על אבא שלי, הבחנתי איך הוא רץ הביתה מפעם לפעם כדי לדבר עם אמא, אִתה היה לו תמיד קל ונעים. אצלה הוא תמיד היה צודק. אמא שלי תמיד היתה מוכנה ללכת אחרי אבא אפילו לגיהינום, היא מעולם לא אמרה לו מה עליו לעשות. דווקא בזמן שאבא חיפש מישהו שידחוף אותו, שיכריח אותו לעזוב את כל הרכוש ולצאת לדרך, אמא התנהגה עמו תמיד בלי שום דרישות, בלי לחץ, העיקר לא ללכת נגד הרצון וההחלטות של אבא.

יכולתי להבין את ההורים שלי, ובעת ובעונה אחת לא הייתי מסוגלת להסכים אתם בכל הקשור לקבלת החלטות גורליות לשם הצלת חיים.

לאבא שלי לא היתה פרוטה במזומן, ובכל זאת הוא תכנן לקנות עגלה עם סוסים, עבורם רצה לשלם ברכוש שנמצא בחנות או בבית. הפעולה הזאת דרשה זמן. לצערי הרב, אבא התחיל לפעול מאוחר מדי. חוץ מזה, כאמור, כל הדרכים המובילות לרוסיה היו עמוסות בני-אדם, גם הרכבות לא הצליחו לעמוד בלחץ שהופעל עליהן.

באחד הימים, באו אלי נערים מהשכונה שלנו. הם הודיעו לי שעזבו את ביתם ואת משפחתם ומטרתם היא לברוח במהירות. הם שאלו אותי, איזו החלטה קיבלה המשפחה שלי. די היה במקרה זה כדי לדרבן אותי שוב לפעולה. לאחר תקופה קצרה שבה החלטתי לסבול את לבטי ולשומרם בסתר, הנה שוב בכיתי, צעקתי ודרשתי מהורי לצאת לדרך עכשיו ומיד, לפני שיהיה מאוחר. ואז קרה דבר שלא ציפיתי לו. הייתי במרפסת, ולא רציתי להיכנס הביתה. ההורים שלי יצאו אלי עם אופניים וחבילה ארוזה של בגדים ואוכל. הם אמרו לי שהגיע הזמן להיות עצמאית ושעלי ללכת יחד עם הנוער שעוזב את עירנו. הורי אמרו שאני מוכשרת ויודעת לעבוד, ולכן אוכל להסתדר בחיים. אדם שאינו מפחד מעבודה מסוגל לפרנס את עצמו בכבוד. אני הייתי המומה! מי יכול היה להאמין שאצל הורים כמו שלי אפשר לקבל חופש מוחלט. רתחתי מכעס, חשבתי לעצמי: “אני אראה להם, עוד תרוצו אחרי באמצע הלילה יחפים…”

עליתי על אופני ונסעתי לאט, בכוונה, בתקווה שאבא בוודאי ישתדל להשיג אותי. דיברתי עם עצמי, עדיין לא הייתי בטוחה האם אני באמת מבינה טוב יותר מאנשים מבוגרים שיש להם ניסיון חיים. אחרי הכול, מה עשיתי? כל היקר לי נשאר שם, בבית; לראשונה אני בודדה, לגמרי לבד. הייתי שקועה עמוק במחשבות, וכך הרחקתי עד הגבול הישן שהיה בתוקף עד שנת 1939. עצרתי, הסתכלתי לכל הכיוונים ולכל הצדדים, וחשבתי: לוּ רק אבא רצה לרוץ אחרי. הרי יש לו אופניים משלו… מזמן יכול היה להשיג אותי.

הייתי עצובה ובלי תקווה. פתאום הבחנתי בהרבה פליטים שישבו משני צִדי הדרך. בכביש שלפני עמדו גברים אוקראינים וסגרו את היציאה מהעיר בעזרת חבל. הגברתנים טענו שהם פועלים לפי פקודה גרמנית. הם הצדיקו את מעשיהם בכך שאמרו, כי בין כך ובין כך הגרמנים ירדפו אחרי קומוניסטים ואחרי יהודים. האוקראינים השמיעו לא מעט איומים. היתה בידי הבררה, יכולתי לחכות כמו שאר הפליטים עד שיגיע רכב עם אנשי צבא רוסים; במקרים כאלה נעלמו האוקראינים הפחדנים, כי הם היו חזקים רק כנגד ילדים ואנשים חסרי כל. אבל לאחר ששמעתי בעצמי שיחות שניהלו האוקראינים בינם לבין עצמם, נבהלתי – כי הבנתי שמצבנו גרוע בהרבה ממה שחשבתי. כעסתי על עצמי שבזבזתי זמן יקר; הבנתי שצריך בכל מחיר לברוח מהעיר הזאת. היתה לי תקווה שאולי בכל זאת אצליח להוציא את הילדים הגדולים יותר, נסעתי הביתה במהירות, כל עוד רוחי בי. הגעתי הביתה, והנה אבא בא מכיוון אחר. נודע לי שמאז שעזבתי את הבית, המשיך אבא את המרוץ להשגת עגלה וסוסים במטרה לברוח מן העיר. בכל מקום אבא קיבל רק הבטחות-שווא. טענו בפניו שהסוסים נמצאים בשדה ושצריך סבלנות כדי לארגן נסיעה.

כולנו עמדנו ליד המרפסת ודיברנו. טרם הספקנו להיכנס הביתה, והנה החלה הפצצה. היתה הרגשה של התקפת מטוסים שמתנהלת רק מעל ביתנו, שנמצא כזכור במרכז העיר. בשכנות אלינו נמצאו בניין בית המשפט, בית-מלון ומסעדה. הפּצצה הראשונה נפלה הישר על בית-המלון. היו הרוגים ופצועים. הגג שלנו היה מנוקב כמו רשת מרוב יריות מהאוויר. כל זה היה בלתי-צפוי. הבלבול היה נורא. ההורים וגם אני בתור הבת הבכורה, תפסנו את הילדים הקטנים, ורצנו עם זרם האנשים בבהלה גדולה. כמובן שרצנו לכיוון הגנים והשדות שנמצאו ליד הנהר. החשש להיפצע היה אף חמור יותר מאשר הפחד מהמוות.

אבי כאילו התעורר משינה. רק עכשיו הוא הבין שאנחנו נמצאים במלכודת ושאין עוד דרך מילוט אל החופש. כל ילד היה מסוגל להבין שהחזית מתקרבת אל עירנו במהירות רבה. היתה סכנה להישאר בשטח פתוח. גם הביתה לא יכולנו לחזור, כי היה מסוכן. ביתנו עמד במקום בולט מאוד כאילו מזמין אורחים בלתי רצויים, הוא עמד חשוף מכל הכיוונים. הקרב התנהל באכזריות על אחד מבתי-הקברות הנמצא בכניסה לעירנו. ידענו שהקרב אבוד. תפסנו מחסה בגן של מכרים פולנים, משפחה בשם ליז’בסקי. היתה להם מכולת במרכז העיר. הילדים שלנו לא אכלו במשך כל אותו היום. הם היו יחפים וכמעט עירומים, הם היו עייפים ונרדמו על האדמה תחת עץ באחת הפינות המרוחקות של הגן. הנחנו להם לישון כך, כדי לא להטריד את הבעלים של המקום. לא קשה לתאר על מה חשבו ההורים המודאגים שהתיישבו על יד ילדיהם.

כל זה זכור לי כאילו קרה אתמול. התרחקתי מכל בני משפחתי, התיישבתי לבד תחת עץ גדול שהיה בגן. בגלל עובי הענפים וחשכת הלילה, לא ראיתי איש. היה זה לילה שכולו אש ומוות, והכול התרחש כה קרוב למקום שבו הייתי. בכל זאת רציתי שזה יימשך ושהלילה לא ייגמר, כי פחדתי מאוד מהבוקר שלמחרת. התעייפתי במשך כל היום, ולא יכולתי למצוא לי מנוח. הרגשתי שהתבגרתי במשך היום האחרון.

ידעתי שיש לקבל ברצינות את האיומים שהשמיעו בזמן האחרון התושבים המקומיים, שהיו אוקראינים לאומניים, איומים בסגנון שלא ידענו לפני כן. חיפשתי הוכחות לחששות שלי מפניהם. נזכרתי בכל מיני סיפורים מזעזעים שהתרחשו בכפרים הסמוכים.

ישבתי בחושך וחיפשתי כל מיני זיכרונות הקשורים לעבר. ניסיתי להעסיק את עצמי בכך, כדי לא לחשוב על העתיד המפחיד בעודנו שרויים באפלה. אמא ניגשה אלי והתיישבה לידי. דברנו על הילדים ועל מה שעבר עליהם במשך אותו היום. לאמא שלי היו די צרות משלה, אבל הדאגה הגדולה שלה היתה כיצד למנוע ולוּ מעט סבל מאבא. אמא סיפרה לי איזה ייסורים עבר אבא מרוב חרטה על שלא שמע בקולי. הוא הצטער מאוד שלא היטה אוזן לדרישותי הצודקות. אבא אמר לאמא שהמצפון שלו הורס אותו מבפנים, הוא לא מסוגל להסתכל לי בעיניים. אבא דיבר הרבה על דברים שהציקו לו ושלא היתה להם תקנה. הוא הרגיש שחטא כנגד ילדיו התמימים וחסרי הישע, על שלא מילא את חובתו כדי להציל אותם בזמן. אבא לא ידע מנוח כל אותו הלילה. כמה פעמים הוא יצא ממקום מחבואנו, כדי לרגל בכביש הראשי ובשכונה שלנו. אמא אמרה לי בעצב: “הרי את מכירה את אבא שלך, מהיום עליך להימנע מכל פגישה אתו”. היא חששה שאבא מסוגל להתאבד. שוב ושוב היא ביקשה ממני שלעולם לא אזכיר את הסכסוך שהיה בינינו.

אמא הסתלקה במהירות, כאילו שנוכחותי בקִרבתה גורמת לה כאב. דווקא עכשיו, ברגעים הקשים, ההורים שאהבתי מתרחקים ממני. הייתי בודדה.

בגן שבו התחבאנו באותו לילה שמעתי תנועה; התפוצצויות כבר כמעט פסקו, נשמעו יריות, ניגשתי אל הגדר והתאמצתי לראות מה מתרחש שם מעבר לנהר; מים רבים זרמו בו לנגד עיני. הבחנתי בדמוית מטושטשות שהתבהרו יותר ויותר ככל שחלף הזמן, עד שיכולתי לראות לגמרי בבירור טרגדיה אנושית שנפרשה לפני: חיילים סובייטים הלכו לכל אורך הנהר בצִדו האחר, ממש מולי. לא היה להם נשק, לאף אחד מהם לא היה כובע, בגדיהם היו קרועים ולא לכולם היו מגפיים. לפצועים היו תחבושות שאולתרו מקרעי לבוש. היו פצועים שנעזרו בחבריהם. המשותף לכולם היה שהם בקושי סחבו את רגליהם. חיפשתי ולא ראיתי אף תושב. לאן הם נעלמו כולם? איך ייתכן שכל זה התרחש באזור מגורים צפוף? התושבים היו אמידים, בעלי שדות וגנים ברוכי פרי. אף תושב לא הרגיש צורך להביא לחיילים מעט מהפרי שנשר מהעצים במשך הלילה; בכל בית אפשר היה למצוא בגד ישן, לוּ רק רצו, או איזשהו סמרטוט לצורך תחבושת.

כאבתי את מצוקתם של בני-אדם זרים, כי לא תיארתי לעצמי איזה עתיד מחכה למשפחתי. הילדים שישנו על מצע של טל התעוררו; הם רעדו מקור והיו רעבים. אבא אמר שברחוב הראשי ובשכונה שלנו עדיין לא רואים איש. ההורים התווכחו ביניהם – כל אחד מהם רצה ללכת הביתה כדי להביא מה שנחוץ. לבסוף הסכימה אמא שאני אלך אִתה.

הלכתי עם אמא ברחוב שבו לא היה כל סימן חיים. בזהירות רבה התגנבנו ונכנסנו הביתה. פחדנו, והאור בבית הפריע לנו; נבהלנו מכמות החלונות ומגודלם. מיד כיסינו אותם בכל מיני שמיכות ישנות; סגרנו את כל הדלתות ואטמנו את הבית מבפנים; בחיפזון הסתרנו חפצים שונים, עד כמה שהיה הדבר אפשרי; ארזנו סלים עם אוכל ובגדים, ורצינו לברוח. פתאום שמענו צעקות נוראות של בני-אדם. רצנו לעליית-הגג, אולם לא ראינו כל תנועה מזווית זו. הבחנתי בשני ילדים שהתחבאו מאחורי הבית, בפינת הרחובות סטַלִיֶנה-מנַסטִירקֶה. זה היה כמעט מולנו. מהבית הזה יצאו גרמנים צעירים ועליזים. שמעתי אותם מחרפים ומגדפים. הם הצטרפו לקבוצה גדולה של גרמנים אחרים, כנראה שאלה היו חיילים גרמנים ראשונים, שהתחילו את מסע הדמים. הם לבשו בגדי עור. הכל היה מאורגן מאוד. היתה זאת הפגנת כוח מאיים ומפחיד. כולם המשיכו ברחוב הראשי המוביל לגבול הרוסי הישן. אפשר היה להתרשם שזוהי תחרות של בני נוער על אופנועיים משוכללים, שלא ראינו עד אז. רק אחרי שעברו הרבה רוכבי אופנועיים בצורה לא מאורגנת, הגיעו כלי-רכב משוריינים מסוגים שונים.

מעלית-הגג עקבנו אחרי הילדים, שברגעים של סכנה התחבאו על יד קיר מחוץ לבית. ברגע שהם החלו להתגנב לכיוון הבית שלנו, עמדנו אמא ואני בפנים מאחורי הדלת הסגורה, חיכינו עד שהזדמנה שעת כושר והכנסנו אותם במהירות הביתה. התברר שהיו אלה הילדים של הד"ר שלוגילֵיט. הם סיפרו לנו שאביהם לא חשב שכדאי להסיר את השלט מעל ביתו – שלט – שהיה קבוע בקיר הפונה לרחוב הראשי – וכך מצאו החיילים הגרמנים את הכתובת המתאימה, כדי להתעשר בבת-אחת. הילדים סיפרו שהגרמנים נכנסו לבית המשפחה, ובאיומי סכין דרשו כסף, זהב ותכשיטים. הם קיבלו את כל הרכוש ודרשו עוד, ובאותו זמן הרגו את האב, האם והסבתא. באותו זמן הילדים הצליחו להתחמק בנס ממוות. הם לא היו במצב שאפשר היה לדבר אִתם. הלכנו כולנו יחד, ליווינו את הילדים האומללים, והגענו עד הבית של משפחת וֶרנִיק, גם הם שכנים שלנו. הילדים התקבלו בבית זה.

מיהרנו לחזור לגן של הפולני ליז’רסקי, הרי שם נשאר אבא עם כל הילדים. שמעתי איך אבא מספר לאמא שהוא עקב אחרי חיילים רוסים, כי היתה לו תקווה שיש להם מקום מפגש ביניהם. אבא שלי לא ראה ולא ידע שהגרמנים כבר נמצאים בעירנו, והוא קיווה שיש לו סיכוי להצטרף לחיילים הסובייטים, שצעדו לכיוון הגבול הישן; אבל כאשר הוא הגיע במעקבו אחריהם עד בית-החרושת לסוכר, שהיה יותר קרוב מהגבול, הוא הבחין מרחוק איך חיילים גרמנים אוספים במקום שבויים.

החלטתי לרוץ בין הסמטאות כדי להגיע למקום ההוא. רחוק מהכביש הראשי, ישבו על האדמה שבויים סובייטים וביניהם פצועים רבים. התחילו להגיע תושבים מכפרים סמוכים שלבשו בגדי חג. הם עמדו משני הצדדים של הכביש הראשי, פיצחו גרעינים, ניהלו שיחות עליזות וסיפרו בדיחות. כולם נהנו מיום יפה של חופשה; אפשר היה להתרשם כאילו שהמון זה מחכה למצעד חגיגי. גם אני עמדתי ביניהם, מסיבותי שלי. היה לי צורך נפשי להיכנס לנשמה של המבוגרים הללו, שיודעים מה מתרחש. רציתי לדעת על מה חושבים התושבים שבהם אני תלויה. לא היה לי עוד לאן ללכת. השתדלתי לשמוע על מה הם מדברים ביניהם. בין ההמון הזה שהסתכל במחזה המחריד, לא ראיתי יהודים, כי כבר אז טעמנו את הטעם המר שבכיבוש הגרמני – כולם ידעו שזה מסוכן ליהודים לצאת אל הכביש. אף יהודי לא היה מעז לחצות את הכביש הראשי.

ואף-על-פי-כן, היו גם אמיצים שהיו מוכנים להקריב את עצמם למען הכלל. הנה ראיתי את הד“ר וולך רץ בכביש עם תיק מיוחד של רופאים בידו. על זרועו היתה קשורה תחבושת לבנה ועליה צלב גדול בצבע אדום. לידו צעדה אישה מבוגרת שלא הכרתי. היא סחבה מזוודה וגם לה היתה תחבושת עם צלב אדום על המצח. כולם הכירו את היהודי הזה, שהיה רופא עממי ושירת בנאמנות רבה את התושבים שבסביבת העיירה קוֹריץ. אולי בגלל זה ההתעניינות בו היתה רבה. כולם ידעו, כאמור, מה צפוי ליהודי שמעז לבוא למקום הזה, ולכן הם היו סקרנים לראות מה יקרה ברגעים אלה. חיילים גרמנים מיהרו לצאת לקראת הרופא החצוף, המעז לצעוד כך באמצע הכביש, כדי שיבחינו בו. הגרמנים לא ידעו שלפניהם יהודי, ובכל זאת הם רתחו מכעס וצעקו קללות איומות תוך כדי הנפת נשקם. הם דחפו וגירשו את הרופא בגסות. הרופא נעלם במהירות. ידוע לי, שאחרי זמן-מה כלאו הגרמנים שבויים מעטים בבית של יהודים ברחוב הראשי. היה זה מעין מחנה שבויים. מפעם לפעם הזדמן לי לעבור במקום ההוא, שמעתי סיפורים לפיהם שילם הד”ר וולך סכום נאה לגרמנים שגרו בבית שלו, כדי לקבל רישיון לטפל בשבויים; הוא באמת היה היחיד שטיפל בהם.

עבר עוד זמן-מה עד שהגרמנים הצליחו לגלות את היהודים והקומוניסטים שנמצאו בין השבויים, ובו במקום הרגו אותם. בקהל לא חסרו צופים, שהיה להם משעמם מדי, והם אמרו: “הרי ידענו שיום הדין יבוא ויחסל את הפושעים הקומוניסטים והיהודים…”; שמעתי קללות וכל מיני מילות גנאי כלפי השלטון הסובייטי שבו ראו את שורש הרע.

הגרמנם ציוו על השבויים לקום על רגליהם ולהסתדר שורות שורות. ואז החלה הטרגדיה האמיתית שאותה לא צפינו. החיילים הגרמנים התחילו להכות את השבויים, שלא היו מסוגלים לקום ולעמוד על רגליהם. קצב ההריגה, ושורות השבויים הלכו והידלדלו והגרמנים היכו בכת הרובה את השבויים שתמכו בחבריהם. הגרמנים הקיפו את השבויים, ובדקו בדייקנות גרמנית טיפוסית אם לא מסתתרים ביניהם פצועים או חלשים המתקשים ללכת. אם מצאו כאלה הרגו אותם במקום. כל השטח ההוא היה דומה לשדה קרב. לאורך הכביש נשארו גוויות רבות, שבינתיים איש לא דאג לאסוף אותן. עד אז לא הזדמן לי לראות מוות. אפילו לא הבנתי שההורים ניסו לגדל אותי בחממה, כדי להגן עלי מכל רע. והנה, לראשונה בחיי ראיתי בעצמי למה מסוגל בן-אנוש.

היתה לי הרגשה שהשמים נופלים עלי. מפעם לפעם תפסתי את ראשי בשתי ידי מבלי שהיתה לי שליטה על כך. נשכתי את שפתי, השתדלתי לשכנע את עצמי להתאפק, רק לא לצעוק. ניסיתי לצבוט את עצמי כדי לא להתפרץ בבכי. לא הבנתי איך אנשים בקהל מסוגלים להישאר אדישים. במקום הדמים הזה ניהלו גברים שיחות. להפתעתי שמעתי שלתושבים המקומיים יש הסבר המצדיק בעיניהם את מעשי הגרמנים; הם ראו במעשיהם הגנה עצמית מפני המון מאיים של שבויים סובייטים. התחלתי להכיר בני-אדם. באותו יום נורא לא יכולתי לדעת שהגורל היהודי יהיה גרוע יותר מזה של השבויים הרוסים.

הצו הראשון שניתן ליהודים היה ענידת טלאי צהוב בשני מקומות בולטים – על החזה ועל הגב. זה היה סימן היכר שעל-פיו ידעו הרוצחים להבחין בין יהודים ללא-יהודים. כמו כן פקדו על יהודים לא להתהלך על המדרכה ובצִדי הכביש, כי אם באמצע הרחוב, כדי להקל על מלאכת המרצחים הגרמנים והאוקראינים אשר רצו להבחין ביהודים מרחוק. לצאת לכביש היתה סכנת חיים. אוי ליהודי שנתקל בדרכו בליסטים אוקראינים או בשליטים גרמנים.

בשנת 1939, אחרי שברית-המועצות נכנה לעיר שלנו, באו אזרחים סובייטים רבים כדי לעבוד ולהתגורר בה. אמא שלי התיידדה עם אחת הנשים הרוסיות הללו, אישה צעירה ובודדה שהתחילה לעבוד בקוריץ. כדאי להזכיר שאמא באה בעבר מרוסיה כפליטה, לאחר שלמדה שם בבית ספר. אמא התחילה לעזור לה, כדי שתוכל להתחיל בחיים חדשים בעיר שלנו. כעבור זמן-מה הכירה האישה גבר בן המקום, והם התחילו לבקר אצלנו יחדיו. במיוחד באו כאשר היו זקוקים לעזרתם של הורי. לזוג הצעיר לא היתה כל כוונה להתחתן, אבל זה לא הפריע להורים שלי לבקר אצלם. והנה עם הכיבוש השתנו הזמנים. היו אזרחים סובייטים שבכוונה העדיפו להישאר תחת הכיבוש הגרמני, למרות שקרוביהם גרו ברוסיה. המצפון לא הטריד אותם. הם הפכו לבוגדים.

עברו כמה ימים מאז הכיבוש הגרמני, והנה, לשמחתנו הרבה, באו לביתנו הידידה הרוסייה והגבר שלה. עד מהרה התברר שהוא לא היה אמיץ כמוה – הוא נשאר בחוץ. אני עמדתי באותה עת מחוץ לבית, והייתי הראשונה שהבחינה בו. כמובן שרצתי אליו בשמחה. אבל משום מה, בכל תנועה שעשה היה משהו מוזר שלא יכולתי להבין. הוא היה נבוך, לא זז ממקומו ונעץ את עיניו בקרקע שלרגליו. לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לגלות את הסיבה להתנהגות זו. על המרפסת שלנו הופיעה הרוסייה שצעקה אליו ודרשה ממנו להיכנס הביתה מיד. הוא לא פצה את פיו. הגבר הזה היה תושב מקומי, והכיר את הורי זמן רב, ובכל זאת עשה הכול על-פי פקודת המאהבת שלו. אמא שלי עדיין לא הבינה במה המדובר, ולא חשדה במטרת הביקור; היא רצה לקראת האורחים הרצויים, אף-על-פי שהיה משהו מזויף בהתנהגות שלהם. הידידה הרוסייה של אמא אפילו לא זרקה מבט לעברנו. היא פעלה במהירות, והתנהגה כאילו היתה בעלת-הבית הזה. היא ניגשה היישר לחלונות, אך לא הצליחה להגיע לגובה הנחוץ. על כן דרשה מהגבר שלה לעלות על השולחן, ולהסיר את הווילונות, שהיו מפוארות מהתקרה עד הריצפה. היו לנו הרבה חלונות גדולים, אבל הידידים השודדים הסתדרו יפה. הם הסירו את כל הווילונות שהיו בבית; אחר-כך הורידו מהקיר את השעון הגדול והחדש. הם פעלו במהירות, כי הרי היו בני-בית ועל כן לא היו צריכים לטרח ולחפש כדי למצוא דברי ערך. במהירות רבה הם ארזו חבילות מכל השלל הרב.

היה לנו בית גדול מפואר, כל דבר בפנים היה עשוי בטוב טעם ווילונות ענקיים מהתיקרה עד ריצפה.

הורי הוכו בתדהמה; הם היו נבוכים מאוד מההפתעה הזאת שהתרחשה כהרף עין. בעודם עומדים מוכי הלם, אמרה אמא: “איך זה ייתכן? אחרי כל מה שעשינו בשבילך את באה לשדוד אותנו?! אנחנו הטפשים היינו בטוחים שבאת כדי לעזור במילה טובה. הרי הצלחתם לשכנע אותנו בידידות האמיתית שהיתה קיימת בינינו, האמנתי לכם. מה קרה? איפה שגיתי? איך יכולנו לטעות עד כדי כך?” ואז, הרוסייה, שפעם שיחקה תפקיד של ידידה שלנו, ניגשה לאמא קרוב קרוב, ואמרה: “אידית, על מה את בוכה? הגיע הזמן להתעורר מכל התמימות שלך. על מה את מתלוננת? הרי יהרגו אותך וגם את הילדים שלך. לא יישאר זכר מכל המשפחה שלך. את צריכה להיות שמחה שאת כל זה לוקחת הידידה שלך, ולא סתם שודדים שמגיעים מרחוק, ולי תהיה מזכרת מן הידידים שלי”. מיד לאחר מכן עזבו הידידים-שודדים את הבית שלנו בריצה. משפחתי טרם הספיקה להתאושש מכל מה שקרה בבית, והנה התחילו לשדוד את החנות שלנו. היהודים עדיין השתדלו לא להופיע בשום מקום, כדי לא להרגיז את השליטים החדשים. אבא שלי פחד להיכנס לחנות שלו, והנה באו השכנים שלנו בריצה. הם הודיעו להורי על השוד שמתרחש אצלנו בחנות. שמה באמת היה הרבה רכוש יקר למכירה כמו גרמופונים, פטפונים, מכונות תפירה, מאזנים מכל גודל וסוג, הרבה מאד אופניים שונים, כמות רב של תקליטים שונים ויקרים. חוץ מזה היתה לנו בית מלאכה משוכללת ומסגריה עם כל סוגים מכונות וכלי עבודה חדיש. הם רצו כדי להציל מעט סחורה שהיתה לנו שם, הרי צריך לחיות ממשהו. כמובן שגם אני רצתי אחריהם כדי למנוע אסון גדול יותר. אני תמיד הייתי הילדה הטובה שהתרגלה לציית ולפעול על-פי דרישת ההורים – כעת הכול השתנה בבת-אחת. רציתי לשכנע אותם שאין כל תועלת במרוץ הזה. באותם הימם לא ידעתי שניחנתי ביכולת מהירה לנתח את המצב, פעלתי בפשטות ולפי חוש טבעי. נכון שאף פעם לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לתת תשובה מהירה, אבל מי מתייחס ברצינות לכל מה שאומרת ילדה תמימה, שלא מכירה את החיים ונמצאת תחת חסותם של הוריה… אמרתי להורי: “עכשיו מצאתם זמן מתאים כדי להילחם להצלת הרכוש?! התרחקו מן השודדים, כי הם מסוגלים להרוג כל מי שיעז לקום ולעמוד בדרכם!”

אבל מי רצה לשמוע אותי… הורי המשיכו לרוץ, למרות שמרחוק שמענו את הצעקות והמריבות שהתרחשו בין המון האנשים המתפרע שהתנפל על החנות שלנו ברחוב הראשי. בשכנות לחנות שלנו היתה שורת חנויות שלמה בבעלות של יהודים. לכל חנות היו מדרגות גבוהות שהובילו אליה והחנות שלנו היתה הראשונה מן הפינה. והנה, הגענו לחנות. על המדרגות היו כל-כך הרבה אנשים שראינו רק ראשים של בני-אדם. היו כאלה שעמדו על רגל אחת, והשאר היו תלויים באוויר. המשותף לכולם היה שהם השתדלו בכל כוחם להיכנס אל תוך החנות שהיתה כבר מלאה בגברתנים. אני עמדתי בצד המדרגות, וגם שם לא היו חסרים אנשים. בכאב רב עקבתי אחר הורי המסכנים, שעדיין לא היו מסוגלים להבין שכל זה לא שייך להם עוד. אפילו אני ראיתי בזה משהו טרגי-קומי. הרי הכול היה אבוד. אולם הורי המשיכו לדבר אל מצפונם של האנשים, שפעם היו ידידים שלהם. כמובן שכולם צחקו להם. היו נשים רבות שעמדו בחוץ וחיכו לבעלים שלהן, שכבר הצליחו להיכנס פנימה. הן אמרו להורי: “נו, אז מה אם היינו פעם ידידים שלכם, בגלל זה אנחנו צריכים לסבול ביחד אתכם? הנה עוברים פה גרמנים רבים, אתם יכולים להתלונן. בשביל מה אתם צריכים את הרכוש שלכם, הגרמנים אומרים שהשעות שלכם ספורות…”; היו גם אוקראינים עם סגנון דיבור אחר: “מה, אתם חושבים אותנו לטיפשים, שאנחנו נרחם עליכם?! אצלנו בכנסיות אנשים משכילים, והם מלמדים אותנו שכל היהודים הם קומוניסטים, אסור שיישאר זכר מהם, כי שוב אתם תביאו את הרוסים לפה…”; היו כאלה שאמרו: “הרכוש שלכם שייך לנו, ולא לגרמנים הזרים. עלינו לנצל את הזכויות שלנו, הרי גרתם אתנו ולא בגרמניה…” רק עתה הבינו הורי שצריך להסתלק במהירות.

חוץ מן הייסורים הבלתי נסבלים, שהיו חלק מן הטרגדיה היהודית, לא היה מי שיבוא לעזרתנו. השלטון הגרמני, וכמובן שגם המשטרה האוקראינית, שיבחו את מעשי השוד. בסופו של דבר גם השלטון המקומי היה עסוק במעשים כאלה, אף יותר מורכבים, ואנשיו חיפשו התעשרות בדרכים מתוחכמות יותר. כך קרה שהשודדים עמדו על יד המסעדה הגדולה, והסתכלו סביב כדי לבחון מה עוד נשאר שעדיין לא נגעו בו.

הבית שלנו ניצב ראשון על יד המסעדה, היתה לנו חצר גדולה בשכנות לה. השודדים פרצו בבת-אחת לבית שלנו, וגם למרתף. לא הפריע להם שכולנו היינו בבית והכול היה נעול. כמו בכל המקרים בעבר, גם פה, בבית שלנו, היתה ביניהם תחרות. כל אחד מן השודדים רצה לתפוס הרבה יותר ממה שהוא היה מסוגל להחזיק. לא עזרו הבכי, בקשות הרחמים שלנו ותחינותינו שישאירו משהו גם בשבילנו. הרי גם התושבים המקומיים פעלו על-פי החוק החדש. הם “שִחררו” אותנו מכל מלאי המזון שהיה אצלנו בבית ובמרתף. הם מצאו בביתנו שישה שקי קמח, מלאי גדול של מזון מכולת, וכן דבש, ריבות וירקות בכמויות גדולות.

באותה שעה התרחש שוד אכזרי בכל הסביבה. השודדים פרצו לכל בתי היהודים. אלה שעסקו בשוד הפכו לחיות פרא, לא התחשבו בחולים ובתינוקות. הם פעלו כבתוך שלהם ולקחו כל מה שרצו. אנו, כשאר המשפחות היהודיות, נשארנו רעבים; השודדים לא השאירו לנו אפילו פירור של מזון.

מי שלא ראה במו עיניו פרעות שהתרחשו בבתים של יהודים בזמן הכיבוש, לעולם לא יבין על מה אני מדברת. זהו פחד איום שקשה לתארו. גם החיילים הגרמנים פרצו בלילות לבתי יהודים בחיפוש אחר בנות. בכל השכונות שלנו התבצעו מעשי אונס אכזריים. צעקותיהן של הקרבנות היו מחרידות. הצעקות היו לשווא, שכן אף אחד לא היה מעז לצאת מביתו, כי פירוש הדבר היה מוות בטוח. אחותי נינה היתה ילדה יפהפייה. היא היתה בת 10, אבל המראה החיצוני שלה היה מבוגר מכפי שהיה באמת מצב שגרם להורי לא מעט “כאב ראש”. כולנו דאגנו להחביא אותה, כדי שלא יראו אותה מחוץ לבית. למרות שהייתי בוגרת מאחותי, לא הבנתי כלל במה המדובר. בלילות ישנו, אחותי ואני, במרתף או בעליית-הגג. תמיד הצטרפו אלינו שכנות צעירות. בילינו את הלילות בפחד ובחוסר שינה.

הגדר שהיתה מסביב לביתנו היתה טובה מדי עבור יהודים. האוקראינים מהסביבה באו לבדוק איך להעביר אותה בשלמות. הם התייעצו ביניהם, על יד ביתנו, כאילו שהגדר שייכת להם, ולנו אין כל חלק בה. בוקר אחד עצרה ליד ביתנו עגלה רתומה לסוסים, ושלושה אוקראינים החלו לפרק את גדר-העץ הענקית, וכן את רשת הברזל ששימשה כגדר בחזית הבית. אבא הביט דרך החלונות, ולא יצא החוצה.

אחרי השוד התבררה לנו חשיבותה הרבה של הגדר, והיעדרה הסב לנו סבל רב. כל העוברים והשבים בכביש התנהגו כאילו היה להם נוח יותר להתקרב לקירות הבית. מי מסוגל להבין באיזה פחד בילינו את לילותינו. לא די שהיינו רעבים, מרוב פחד גם לא יכולנו לישון. ידענו שכל העוברים בלילות ליד החלונות הם גרמנים ואנשי משטרה אוקראינים. הם נתנו לנו את התחושה שהם עומדים לפרוץ פנימה. עד היום לא הצלחתי עדיין להשתחרר ולשכוח את הצליל המפחיד של המגפיים הממוסמרות שדרכו על הכביש העשוי אבן. בכל פעם חיכה לנו דבר חדש. הגרמנים הסתובבו כל הזמן בשכונות היהודיות, ומפעם לפעם הם נכנסו לבתים שלנו לבדוק מה יש בפנים. והנה, בוקר אחד זכינו גם אנו לביקור של גרמנים. הם ציוו על אבא להסיר כל קישוט שהיה עשוי מנחושת ולמסור להם אותו מיד.

באחד מן הימים קיבלנו פקודה מהשליטים האוקראינים המקומיים, לאסוף ולהביא להם את הנחושת הנמצאת בבתי-היהודים. היהודים מיהרו למסור כמות גדולה של נחושת שקיבלו בירושה ושהספיקו לצבור במשך דורות. האוקראינים התלוצצו ואמרו ליהודים בלעג: “אין לכם מה לדאוג, נחזיר לכם את הנחושת בצורה אחרת…” מבלי שהיהודים ביקשו, הם קיבלו הסבר לאיזו מטרה מיועד הרכוש שלהם: אנשי משטרה אוקראינים שהיו בני המקום, סיפרו שקיבלו הוראה לשלוח את כל הנחושת שברשות היהודים לגרמניה, שם ייצרו ממנה כדורים כדי להרוג יהודונים.

גם אני הלכתי למסור כלים מנחושת שעדיין נותרו אצלנו בבית. הגעתי למחסן אליו צוּוֵנו להביא את כל השלל. היו שם רק אנשי משטרה, והם ציוו עלי למיין הכול על-פי סוג. נאלצתי להישאר במקום במשך שעות נגד רצוני.

כבר בימים הראשונים לאחר הכיבוש, החלו להופיע בעיר שלנו קצינים גרמנים בכירים שלא היה להם כל קשר ישיר למקום. לכל אחד מהם היתה שיטה משלו כדי לשדוד משהו מהיהודים. זה קרה כאשר הם עברו כאן בדרכם לרוסיה והבחינו ביישוב יהודי מסודר הממוקם לאורך הכביש הראשי. הרכוש היהודי, שהפך להיות הפקר, משך אליו את הרוצחים הגרמנים, למרות שפניהם היו לכיוון החזית, ולא לנשף…

בכל עיר היו גרמנים שבאו לנהל את האינטרסים של הממשל שלהם. גם גרמנים כאלה, שלא היו בהכרח חיילים, פעלו בלחץ, כדי להספיק ו“לבקר” בכמה שיותר קהילות יהודיות בסביבה. הלחץ שהופעל עלינו היה בלתי נסבל. היהודים האומללים היו מוכנים למסור את כל רכושם בעבור חייהם. אף פעם לא ידענו מה צפוי לנו. כל אחד מן השודדים חשב שהוא היורש המתאים לרכושנו. בקרב השליטים שלנו שררה שמחה גדולה, הכול בא להם בקלות ובחינם, עדיין היו עבדים יהודים. לא פלא שגם אצל ראש העיר הגרמני נערכו שמחות, הגיעו אליו מכרים וקרובים כדי לחגוג ולבלות. רק אנחנו ידענו כמה עולה ערב אחד של בילוי כזה. ראש העיר הגרמני, שהיה יליד בווריה, דרש מן היהודים מתנות יקרות עבור כל אורחיו, הרי זאת היתה מטרת ביקורם אצלו.

כך נראו חיינו, לא ידענו מנוח, לא ביום ולא בלילה; היהודים המבולבלים והמבוהלים עדיין לא הספיקו לאסוף את רכושם בהתאם לדרישות גרמנים מסוימים שעמדו עם נשק מולנו, וכבר היה צורך להוסיף עוד שלל על הכמות שכבר נאספה. היה זה עבור גרמנים אחרים שזה מקרוב באו, ולא היה לכך סוף, כל עוד היו יהודים במקום. אם כך נראו המשכילים והאינטליגנטים – אז מה יכולנו לצפות מחייל גרמני שהיה פועל פשוט או איכר… לא פעם הזדמן לי לראות את נבחרי העם הגרמני, שהיו רברבנים ונפוחים מרוב יוהרה, אבל הדבר לא הפריע להם לעסוק בשוד בצורה מכוערת.

יום אחד פשטה שמועה, שלעיר שלנו הגיעו אנשי-צבא בכירים וחשובים. הם אמרו שמטרת הביקור היא לברר מה גודל הקהילה היהודית. אחר-כך הם ציוו על הרבנים שהיו בעירנו להתייצב אצלם באחד הבתים שבהם התמקמו. הגרמנים לא חסכו במאמצים כדי להשפיל את הרבנים, שהיו ברובם מבוגרים. הקצינים הבכירים גזזו במו-ידיהם את הזקנים של הרבנים, והעמידו אותם על ארבע ליד הדלת, תוך כדי צחוק פרוע של שיכורים. כי הם לא הפסיקו לשתות לשכרה; הם הכריחו את הרבנים להשמיע קולות נביחה והשתעשעו להנאתם, ותוך כדי לעג ובוז החלו להאיץ ברבנים המבוהלים לזחול על ארבע.

הגרמנים השתמשו בכוח הנשק כדי לבזות את היהודים, לדכאם ולאיים עליהם. הם מיהרו להגיש את תביעותיהם. כך קרה עם הרבנים. הגרמנים הציעו עסקת חליפין להצלת חייהם של יהודים תמורת הון יהודי. הם דרשו כמות מסוימת וסוגים מסוימים של יהלומים ופרוות ועוד דברי-ערך כגון אלה. כדי למנוע כל טעות, הם מסרו לרבנים רשימה מפורטת, בדייקנות גרמנית, וציוו עליהם לספק כל הזמנה תוך 24 שעות

בקרב הקהילה היהודית שררה מתיחות נוראה מרוב דאגה. בלית בררה, הכריזה קבוצה של גברים יהודים על עצמם כשליחים נבחרים של הקהילה היהודית. תוך סיכון נפשות הם יצאו לקהילות אחרות שהיו סמוכות אלינו, כדי לגייס הון על-פי תביעות הגרמנים.

אחרי הפלישה הגרמנית, היתה ליהודים סיבה טובה להיות מדוכאים. כולם דיברו על הכוח הצבאי הגרמני שעשה רושם כביר ומאיים. אבי ידע שכל זה אינו מבשר תקווה ליהודים. הוא סבל מאוד, ובכל זאת לא דיבר על הפחד שהטריד גם אותו. הוא השתדל להאזין בסבלנות לכל דברי המרירות של היהודים, ואמר: “אל תמהרו לקבור את ברית-המועצות. האם שכחתם שיש לה את הגנרל בוץ וגנרל חורף וכן יערות בלתי עבירים… מה שאתם רואים עכשיו, על הכביש הראשי, זה בסך-הכול מצעד צבאי גרמני מפואר”.

כמה ימים לאחר הפלישה של הצבא הגרמני לעיר שלנו, התחילו להגיע אליה גם אוקראינים ופולנים, עם משפחותיהם, למרות שמעולם לא גרו באזור הזה. במשך כל חייהם התגוררו אנשים אלה מחוץ לגבולות פולין. אחדים מאתם פשיסטים שבאו מגרמניה התאחדו עם האוקראינים המקומיים, וביחד ניהלו את העירייה המקומית, כי היה להם עניין משותף לבנות גשר ידידות בין הגרמנים והאוקראינים. צריך לציין שבכל המפגשים המשותפים האלה הם מיהרו לתת תוקף חוקי לגזרות החדשות כנגד היהודים. אנחנו עקבנו אחריהם בדאגה רבה, כי היינו תלויים בגרמנים וגם באוקראינים וכל אחד מהם השתמש בנו על-פי רצונו.

מיד לאחר הפלישה הגרמנית הופיעו אפוא בשכונות היהודיות שוטרים אוקראיניים במדים חדשים ומיוחדים. הם עצמם סיפרו שאת כל זה הכינו עוד לפני הכיבוש הגרמני, כבר אז הם היו מאורגנים. השוטרים, שהיו בני המקום, הכירו את כולם. הם נכנסו לכל בית יהודי ואספו ילדים לעבודה.

תחת משמר של שוטרים אוקראינים היו מביאים לשדות הטבק ילדים יהודים רעבים, שאני הייתי בתוכם. הורו לנו מה לעשות במשך זמן מסוים. הצרה היתה שהם הגדירו את הזמן הדרוש לכל עבודה. מאוד פחדנו מהם, ועבדנו כמו עבדים קטנים רק כדי שלא ירביצו לנו. הצמחים המשכרים הגיעו לגובה של עמוד חשמל, והיינו חייבים לחזק אותם לעמודים עד למעלה. כאשר טיפסנו על עמודים שהיו רקובים, פחדנו ובכינו, ואז השוטרים האוקראינים ליוו ואתנו בקללות וצחקו בהיסטריה. הילדים היותר מבוגרים שבינינו היו היחידים שהבינו את המצב, וריחמו על הילדים הקטנים יותר. קיבלנו החלטה שעליה הסכמנו כולנו, שאת כל העבודות הקשות, שיש בהן סכנות, חייבים המבוגרים מבינינו לבצע. כך טיפסתי על עמודים גבוהים ורקובים למרות הפחד והדמעות. בנוסף לכך, הוטל עלינו לנקות את העיר. ילדים קטנים אספו את האבנים, שנשארו אחרי ההפצצה הגרמנית שקדמה לפלישה, כדי לשפר את המראה הכללי של העיר ולהסתיר את החורבות. היה עלינו לבנות קירות לפי הפקודות שקיבלנו.

לגברים היהודים היה אזור אחר לביצוע עבודות קשות. חילקו אותם לקבוצות ושלחו אותם לכל מיני מקומות על-פי דרישות הגרמנים או האוקראינים. גברים יהודים עסקו בתיקון הכביש הראשי; קבוצה גדולה של גברים עבדה בבית-החרושת לסוכר; חלק גדול עסק בעבודות סבלות אצל הגרמנים, היה עליהם לפרק או להעמיס מטענים על משאיות; לא פעם הכריחו הגרמנים את היהודים לרתום גברים אחדים לעגלות – במקום סוסים – כדי להעביר מטען למקום אחר. הם עשו זאת כדי להתעלל ביהודים.

זה היה גיהינום מיוחד אותו יצרו רק עבור היהודים. קשה לתאר את הרגשות והסבל הנורא, את הרעב והפחד. כיצד עושים זאת, כיצד מתרגמים את הכאב הפנימי למילים פשוטות ויבשות? האם ישנה דרך להעביר את הרגשות שחשנו במשך כל שעות היום והלילה? איך אפשר להתמודד עם עולם עוין הפועל כולו נגדנו?

רעב

ברחוב שלנו שכן ביתה המפואר של משפחת צִקמָן. בעבר, בזמן הכיבוש התגוררו בבית זה גרמנים, וגב’ צקמן היתה מאושרת שהם אפשרו לה לשרת אותם. בתקופה מסוימת התגוררו בבית שני קצינים, גברים צעירים ילידי העיר וינה שתפקידם היה לאסוף עבור הצבא הגרמני תפוחי־אדמה מכל האזור. למטרה זו הם השתמשו במרתפים הרבים והענקיים שהיו ברחוב הראשי. הייתי בין בני הנוער היהודים שהובאו למרתפים אלה לצורך עבודת־כפייה. היה עלינו למיין את תפוחי־האדמה לפי סוגים. היו ביניהם הרבה רקובים וקפואים, שיצרו במרתף ריח חריף ובלתי נסבל. היה צורך להוציא את הרקובים אל מחוץ למרתף. כולנו עבדנו מאוד קשה, מעבר לכוחותינו, כדי להעביר את השקים המלאים תפוחי־אדמה ממרתף אחד למרתף אחר. כל הסחורה הזאת נשלחה במהירות לגרמניה. יחד אתי עבדה רוזה ברוֹדֶר, שהיתה מבוגרת ממני בכמה שנים. הגורל המשותף איחד אותנו עד מאוד, והיא היתה לי לחברת נפש, תמיד השתדלנו להיות יחד. רוזה נשארה בודדה, והיתה זקוקה למישהו חזק ממנה. תמיכה כזאת היא מצאה במשפחה הגדולה שלי. בכל המקרים נהגה להתייעץ עם אבי.

רוזה ואני ידענו שיש לנו הזדמנות לגנוב תפוחי־אדמה קפואים שננטשו מחוץ למרתפים, למרות שלא היו ראויים למאכל אדם, וכך עשינו. הגרמנים הזהירו אותנו שלא לגעת בתפוחי־האדמה הרקובים הללו – גם זה היה חלק מן השיטות האכזריות שהפעילו עלינו במטרה להחליש ולהרוס אותנו. הם רצו להרעיב את היהודים, גם כדי שלא יהיו מסוגלים להתקומם. אולם הרעב שממנו סבלנו היה חזק מכל החששות מפני העונש הצפוי. הילדים הקטנים והרעבים צהלו שאכלו תפוח־אדמה רקוב ומסריח, אשר קליפתו מכוסה בבוץ, כי לא יכלו לחכות עוד מעט… למען האמת, לאף אחד מאתנו לא היתה סבלנות לחכות עד שתפוחי־האדמה יהיו בשלים, עבורנו הם היו כמו מטעמים משובחים. הסתכלתי על כל אחד מבני משפחתי וחשבתי: שום עונש לא יכול להפחיד אותי או לעצור בעדי. המשכתי לגנוב את תפוחי־האדמה הקפואים.

יום אחד קראו לי הקצינים הגרמנים אל משרדם, זה היה בלתי צפוי. במוחי עברו כל מיני מחשבות מפחידות, הייתי בטוחה שהם גילו את הסוד הנורא – שלקחתי תפוחי־אדמה. ידעתי מה צפוי לי במקרה כזה. בלית בררה השלמתי עם הגורל ונכנסתי למשרד. שני הקצינים הגרמנים הסתכלו זה על זה ולא מיהרו לדבר אתי. הייתי מאוד מתוחה, וראיתי בזה סימן שהם יודעים הכול, הם מאשימים אותי בגניבה בלי מילים. הדימיון שלי פעל במהירות, וכבר ראיתי את עצמי עומדת בחושך באחד מן המרתפים, והגרמנים יורים בי. היה נדמה לי שהם מתכוננים למסור אותי למשטרה האוקראינית, עד שלפתע פתחו שני הקצינים את פיהם בבת־אחת, והתחילו לדבר אתי על מוות. הם שאלו אותי אם אני פוחדת ממוות. הם אמרו: “בקרוב לא יישאר פה אף לא יהודי אחד, מכיוון שמתכוונים להרוג את כולם…”. הם סיפרו לי שכבר קיבלו מינוי למקום חדש שאין בו כבר יהודים. הם הציעו לי לנסוע אִתם כדי להמשיך לעבוד אצלם במקום החדש. חשתי כאב עז בגרוני, כאילו דחפו לי גחלים בוערות לתוכו, ומיד התחלף בקור. לא יכולתי להוציא מילה. יכול להיות שהגרמנים הבחינו במשהו, בשינויים שחלו בפני, כי הם אמרו שאין לי מה לדאוג – גם רוזה ברודר תהיה אתי והם יודעים שיש לי השפעה חזקה על רוזה, אין להם כל כוונה להפריד בינינו. הייתי כמו אבן. למשרד נכנסה רוזה. הגרמנים החלו לשכנע אותה כי זוהי ההזדמנות היחידה שלנו להישאר בחיים. בהתחלה התנהגה רוזה יפה, קשה היה לדעת מה היא חושבת, היתה זו עבורה שיחה רגילה. אבל, במשך השיחה חל בה שינוי. היא נשברה, החלה לבכות ואמרה דברים שלא ציפיתי. היא אמרה שהיא מוכנה ללכת לכל מקום, בתנאי שגם אני אלך אתה. כאילו שהכול היה תלוי רק בי.

ואני, אני לא רציתי וגם לא יכולתי להרשות לעצמי שחיים של מישהו אחר יהיו תלויים בי. הייתי מלאה וגדושה במרירות, ובכל זאת היה לי מה לומר. היו לי שאלות רבות. הייתי ילדה ביישנית – שידעה לעבוד קשה בכל מיני עבודות, יכולתי להחזיק מעמד תחת סבל ולחץ, אך לא הייתי חכמה גדולה, עדיין הייתי תחת חסותם של הורי. אף פעם לא נזדמן לי להיות במקום כלשהו לבדי. חוץ מזה, ידעתי שזה לא בשבילי, כי תמיד הייתי מוכנה להקריב את עצמי למען משפחתי. כיצד יכולתי לעזוב את כולם בזמן שקיימת סכנה לחייהם. מתכוננים לרצוח את הילדים שגידלתי. כמובן שרציתי למות ראשונה. בוודאי שלא יכולתי לתאר לעצמי איזה מן חיים יהיו לי אם אני אשאר לבדי. קשה לדעת מה היתה כוונתם האמיתית של שני הגרמנים. אינני חושבת שאכן היתה להם אפשרות להציל שתי בנות יהודיות, בהיותם אנשי צבא שעוברים לעתים תכופות ממקום למקום. זאת ועוד. הגרמנים לא הוציאו לנו שום תעודות, איך אפוא יוכלו להסתיר אותנו? לא פגשתי גרמנים שריחמו על יהודים, ובמצב שכזה היה לי חשוב לשמור על כבוד עצמי. לא רציתי שהם יראו בי מסכנה הזקוקה לרחמים, זה לא יכול היה לעזור לי או למשפחתי. בכל מקרה הייתי מספיק זהירה כדי לא להעליב או להרגיז אותם, רציתי להשאיר עליהם רושם טוב. מבלי להודות להם על הצעתם הנדיבה להציל את חיי, אמרתי לגרמנים שעלי להתייעץ עם אבי.

מאז הפלישה הגרמנית, התרחקתי מאבי כדי להימנע מכל קשר אתו, וזאת על־פי דרישתה של אמי. היא האמינה שבכך תמנע ממנו מעט מן הייסורים, שלא היתה בהם תועלת. אבא היה אדם רגיש מאוד, והאשים את עצמו בכל הטרגדיה המשפחתית, כי לפני הפלישה הגרמנית הוא לא שעה לדרישותי להתעורר ולברוח כל עוד אפשר. בכל זאת אמרתי מה שאמרתי.

הגרמנים הסכימו, והציעו שכולנו נלך אלי הביתה. הם היו משוכנעים שרק הם מסוגלים להשפיע על אבי. ואני, שהכרתי את אבי טוב יותר, לא יכולתי למנוע את הפגישה הזאת בין הגרמנים לבינו. קיבלתי מתנה – כיכר לחם שלמה. רוזה ואני הלכנו ראשונים, ואחרינו צעדו שני הקצינים הגרמנים הצעירים. נכנסנו הביתה, והם ניגשו ישר לעניין: “בקרוב לא יישאר כאן אף יהודי אחד, השלטונות מתכוננים להרוג את כל היהודים. יש לך הזדמנות להציל ילד אחד, אנחנו מציעים להציל את הבת שלך. אתה צריך להיות מאושר ולהסכים לזאת”.

עבור הורי היה זה ביקור בלתי צפוי, הם היו לגמרי המומים מהחדשות שקיבלו. אמא אף פעם לא התערבה בשיחות שניהל אבא, בשבילה הוא היה הפוסק, אפילו במקרים שבהם חשבה אחרת. אבא שלי אמר: “אתם רואים כמה ילדים יש לי? כולם יפים. הסתכלו בעצמכם כמה סבלו הילדים שלי ולאיזה מצב הביאו אותם. עכשיו באתם לומר לי שהגרמנים רוצים להרוג אותנו, מדוע? ואם באמת אתם רוצים להציל ילד יהודי, מדוע בחרתם דווקא בבתי הגדולה?” הגרמנים עזבו את ביתנו ויותר לא ראינו אותם.

אבי לא האמין אפוא להם ולהבטחותיהם. כך ויתרתי על הזדמנות הצלה חד־פעמית, שהיתה לי. גם רוזה ברודר לא הלכה עם המצילים הגרמנים, כי דעתו של אבי היתה חשובה לה. היא לא רצתה ללכת לבדה למקום בלתי ידוע. מפעם לפעם ביקרתי את אמהּ החולה של רוזה. אישה זו היתה אסירת תודה להורי על שהתייחסו לרוזה כאל קרובת משפחה. באותה תקופה היה לרוזה אח בכור, נשוי, שהיה אדם צעיר ומשכיל. הוא עבד אז בקהילה היהודית. משום מה, התרחקה ממנו רוזה, ולעומת זאת התיידדה מאוד עם הורי, אצלם היא חיפשה ומצאה תמיכה נפשית.

בחצר שלנו התיישבו חיילים גרמנים שהתעסקו במטבח נייד. מפעם לפעם הם נהגו לצאת עם המטבח, ולאחר זמן־מה חזרו. הורי היו מזהירים אותנו פעמים רבות להישמר שלא להתקרב למקום הזה, וזאת כדי שהגרמנים לא ימצאו סיבה להאשים אותנו במשהו. החיילים הגרמנים הביאו לנו הרבה כבסים כדי לכבסם – בחינם כמובן. היינו צריכים להביא מים מהנהר הרחוק. הנהר נמצא בעמק, מעבר להר התלול שעליו ישבה העיר. בלית בררה לקחתי שקים גדולים מלאים בכבסים והלכתי. סחבתי אותם אל הנהר במדרון התלול, כדי לכבס אותם שם, ואחר־כך היה עלי לטפס בחזרה אל ראש ההר, תוך שאני נאחזת בזיזים כדי לא להחליק. הייתי תמיד עובדת טובה וזריזה, ובכל זאת היה עלי לעבוד עד הערב, עד צאת הלבנה, כדי לסיים את כל העבודה. נרטבתי כולי מרוב מאמץ, לא הבחנתי באיש בכל הסביבה. היה זה לא רחוק מהגשר שעל הכביש הראשי. הנהר היה רחב ועמוק והמים היו צלולים כמראה.

בעמק שבו נמצאתי התגוררו פעם יהודים, ועל חוף הנהר היו תמיד גינות גדולות ומטופחות שבהן צמחו ירקות ועצי פרי. לפני הכיבוש הגרמני היה המקום שייך לדודי, בן־ציון רובינשטיין. אחד משני הבתים שלו שכן על חוף הנהר. במקום הזה נולד וגדל אבי, שהיה הצעיר בבני משפחתו. והנה ראיתי בגינה, שהיתה שייכת פעם לדודי, הרבה כרוב לבן. מישהו כנראה טיפל בגינה היפה. לקחתי בפחד כמה עלי־כרוב ורצתי למים כדי לאכול אותם בסתר. הייתי מאוד רעבה והדבר שִחרר אותי מעט מן הפחד. יצאתי מן המים, הסתכלתי לכל הכיוונים, הפעם הייתי אמיצה יותר. גנבתי ראש כרוב שלם ואכלתי אותו, אך עדיין נשארתי רעבה. כל אותו הזמן חשבתי על אחי ואחיותי אשר סבלו מרעב. היה לי רצון עז להאכיל גם אותם בכרוב הטעים והטרי. הדבר הוסיף לי אומץ רב. במשך היום השתדלתי לתלות את הלבנים על הגדר, עשיתי זאת מיד לאחר שסיימתי לכבסם. אחר־כך קיפלתי את הכביסה בצורה מסודרת, כך שכמות הלבנים בחבילה נתמעטה. בשק הגדול נשאר אפוא מרחב, כדי להכניס את הכרוב שבו חפצתי ושהיה נחוץ לי עד מאוד. לרגע לא חשבתי על עצמי או על מה שצפוי לי אם מישהו יבחין בי. זאת היתה משימה בלתי אפשרית מכל הבחינות. כיצד אעלה עם מטען כזה על ההר התלול, שנראה כמו קיר אבנים? אחרי חיפושים בסביבה מצאתי רשת ברזל, ששימשה בעבר כגדר, ועליה הנחתי את השק עם כל המטען. השתדלתי למשוך בזהירות רבה כדי לא להשמיע קולות. המאמץ הפיזי היה עצום, כמו גם המתח והעצבים. לאחר שהצלחתי בקושי רב לעלות על ההר, החלה הסכנה האמיתית. שם, על פסגת ההר, היו בתים שבהם התגוררו אוקראינים שהחזיקו כלבים. אחרי שעברתי את המקום בשלום, עדיין נשאר לפני רחוב ארוך. העייפות החלה להתפשט בכל גופי. הייתי זקוקה למנוחה, כל מה שרציתי היה לשכב. משפחתי המתינה לשובי בקוצר רוח, השעה היתה אחרי תשע בערב. אף יהודי לא היה מעז לצאת מחוץ לביתו בשעה כזו.

הגעתי הביתה. הסתכלתי כיצד הילדים מתנפלים על הכרוב. ידעתי כי מחר תופץ השמועה על גניבת הכרוב, ואז כל אחד ישמור על חלקת האדמה בה הוא מטפל. הבנתי כי לא תהיה לי עוד הזדמנות, ואמרתי לעצמי – אחרי הכול, מה יש לי להפסיד? לקחתי אפוא את השק הפנוי והריק. אמא הבינה מיד את כוונתי. היא חיבקה אותי והתחננה לפני שלא אלך. היא בכתה ואמרה כי אני מחפשת את המוות. כל הזמן אמרה שהיא יודעת שאני אהיה הקרבן הראשון במשפחה שלי. אינני יודעת להסביר כיצד, אך הצלחתי להשיג את מבוקשי, והבאתי הביתה שק מלא כרוב. עד כמה שידוע לי כל מה שקרה לנו התרחש גם אצל אחרים. מהשלטונות לא קיבלנו שום פירור של מזון. אף אחד לא חשב שצריך לדאוג לנו לאוכל.

בזמן שסבלנו מחסור חמור במזון, עדיין היו לנו הרבה דברי ערך. ההורים הצליחו להסתיר זאת במקום מחבוא שהגישה אליו היתה קשה. בכל זאת ניסינו כמה פעמים להגיע לכפרים רחוקים כדי להחליף חפצים תמורת מזון. עלי לציין שלכפריים שהתגוררו בכפרים הסמוכים היה מכל טוב, והם לא היו מעוניינים בחפצים תמורת תשלום, ולכן היה עלינו ללכת למרחקים. למזלנו הרע, אף פעם לא הצלחנו בסחר כזה. כל ילד קטן היה מסוגל להלשין עלינו. די היה לתפוס יהודי ברחוב של נוצרים, ומיד ניסו לשדוד אותו מבלי שאיש יבוא לעזרתו. אבא אמר שטוב יותר למות מרעב ולהניח לרכוש שלנו להירקב. באותה תקופה כל מה שעשינו נגמר בכישלון, רק דמעות וכאב – זה היה מעגל הקסמים שעליו לא הצלחנו להתגבר.

המשטרה האוקראינית ארגנה יום־יום, כל מיני עבודות, עבור האוכלוסייה היהודית. הם ידעו כמה אנשים בדיוק יש בכל בית יהודי ומה כושר עבודתם. לא היה קל להתחמק מהעבודות שארגנו השוטרים, ובכל זאת ניצלתי הזדמנויות שונות. בכל יום פנוי הלכתי לכפרים סמוכים כדי לחפש עבודה. היה זה הכרחי, כדי להרוויח מזון כלשהו. במקרים כאלה לא ענדתי את הטלאי הצהוב, למרות שהייתי חייבת לעשות כן. אחרי הכול, לא היה לי מה להפסיד, כי בכל מקרה הייתי צפויה לעונש חמור. אם היו תופסים אותי ולו רק פעם אחת מחוץ לשכונה שלי, שום תירוץ לא היה מצדיק זאת. בכפרים שבהם עבדתי השתדלתי להפגין ביטחון עצמי והצגתי את עצמי כפועלת המסוגלת לבצע כל עבודה. הם ידעו שאני יהודייה וידעו מיהו אבי. אדם שחי בעיירה כמו קוריץ במשך שנים רבות, קשה לו לעבור ברחוב מבלי שיזהו אותו.

במשך השנים התרגלתי למחשבה שהורי הִנם אנשים חרוצים, חזקים וחכמים. הייתי גאה בהם, רציתי לחקות אותם כדי להיות דומה להם. הקשבתי לחכמת החיים שלהם. הורי אף פעם לא דיברו על ניצול או – על קיפוח, ותמיד דרשו מאתנו את האמת ורק האמת. הם שוחחו אתנו על יושר, סיפרו על כך שכל אדם הוא יצור טוב ומלא רחמים. בינתיים השתנו הזמנים. אני גדלתי והתחלתי להבין שבחיים הכול אחרת. חשבתי לעצמי, מאיזה כוכב לכת הגיעו הורי? איזה מין חינוך קיבלנו? איזה ילדים רצו הורי לגדל? כעסתי עליהם על כך שתמיד האמינו באנשים אחרים וסמכו עליהם ללא בסיס מציאותי. ההורים שלנו הביאו אותנו לתהום שאין ממנה יציאה. הורי נחַנו באהבת האדם, ועבור זאת הם שילמו ביוקר.

עבור עבודתי בכפרים ביקשתי תמיד כמה כוסות של תבואה. נזדמן לי לעבוד בכפרים בכל מיני תקופות ומחזורים. אני זוכרת תקופה שכל הנהר היה קפוא ומכוסה בקרח. היה עלי לחפור בור בעזרת גרזן כדי להגיע למים שהיו מתחת לקרח. הבעלים שאצלם עבדתי שלחו אותי לנהר כדי לכבס במי קרח את סיבי הפשתן, חומר גלם לבדים. לפעמים הטילו עלי לבצע גם כביסות רגילות. לא הבנתי מדוע הם מטפלים בפשתן בחורף. סקרנותי גברה, וכששאלתי אותם, התשובה שניתנה לי, בין השאר, היתה: “אין יותר עניים בינינו, המבקשים עבודה אצל מישהו מבחוץ. עברו הזמנים שאנשים היו מוכנים לעבוד עבודה קשה אצל זרים. בימינו קשה אפוא להשיג עזרה בחקלאות, במיוחד בעונה הבוערת”. לא היה בדבריהם חדש. הרי ראינו זאת בעצמנו, הרגשנו זאת על בשרנו. הפינוק וכל העושר של האוקראינים היה על חשבוננו. אני עצמי הלכתי יחפה על השלג והקרח, וכך, יחפה, כיבסתי בבור של מי קרח, כי לא היה לי מה לנעול. בהתחלה הרגשתי שאני דורכת על סיכות, אבל לאחר זמן־מה התחושה חלפה. לא חליתי באותו זמן. כלל לא חשבתי על מחלות. בכל הטרגדיות אפשר היה למצוא משהו מצחיק. האיכרים האוקראינים שעברו על ידי וראו אותי הולכת יחפה על השלג, התעכבו לידי והצטלבו. בזמן שעבדתי בכפרים התייחסו אלי משפחות אוקראיניות כמו אל מת, כאילו שאינני קיימת, לגביהם כלל לא היה חשוב מה אני רואה או שומעת, הייתי אפילו פחות מסוס עבודה זמני. כך קרה בזמן שעבדנו באינטנסיביות בשדה או כאשר טיפלנו בטבק. בכל מקום המשיכו הסובבים אותי לנהל שיחות ביניהם כאילו הם שרויים לבדם. כך התברר לי שהם שונאים את הגרמנים בדיוק כפי שמאסו בפולנים בזמנם ובזו להם. כל מה שהם רצו באמת זו מולדת עצמאית משלהם. הם היו בטוחים שהפעם באמת הצליחו להיפטר מהרוסים לתמיד. למעשה הגרמנים התייחסו בזלזול לשותפיהם שלהם. לא פעם שמענו התבטאויות של גרמנים שאמרו: “החזירים האוקראינים”.

‘האופטימיות היהודית’ היתה חזקה, אפילו בתנאים כמו שלנו, גם אחרי שאמרו לנו שעומדים להרוג את כל היהודים; לא יכולנו לעכל איך ייתכן הדבר; לא חשבנו שאפשר להרוג את כל היהודים, כי איך אפשר לקבור עם שלם בבת־אחת? היו יהודים שקיבלו עבודות קבע, בגלל הצורך של הגרמנים בכוח אדם לעבודות פיזיות קשות. יהודים שהועסקו על־ידי הגרמנים קיבלו תעודות במקום העבודה, כדי למנוע מהשוטרים האוקראינים לתפוס אותם בדרך ולחטוף אותם לעבודות מזדמנות. התעודה הזאת היתה נחוצה לצורך תנועה ברחוב, כדי להגיע לעבודה. למרות כל זאת לא היה כל ביטחון לפועל היהודי. חייו היו הפקר. אף פעם לא ידענו מי מהפועלים יחזור בשלום הביתה לאחר העבודה. מתח רב הורגש ברחוב היהודי מתחת לפני השטח, מרוב דאגה לאלה שיצאו לעבודה. בחשאיות מוחלטת התנהל ריגול, כדי לברר שמא לא הצליח מישהו מן הפועלים היהודים לצאת בשלום מעבודה זו או אחרת. הילדים עסקו בריגול, ביררו מה קורה והעבירו את החדשות מבית לבית. בצורה כזאת ידענו תמיד על גורלם של היהודים. לפעמים נעלמו קבוצות שלמות ולא חזרו הביתה אחרי העבודה. למרות הכול, היתה תקווה שהגברים היהודים עדיין בחיים ושמנצלים אותם לצורך תיקון כביש כלשהו, כי זה היה גם ההסבר שהתקבל מהשוטרים האוקראינים… אחרי הכול, מי מאתנו מסוגל לוותר על תקווה, ולו רק ליום אחד נוסף של חיים, אפילו עלובים הם אותם חיים…

זכור לי – יום קיץ יפה, יום חג חשוב לאוקראינים – חג פרוצ’יסטה[4] של שנת 1941. השכם בבוקר נכנסו הביתה שני גרמנים בליווי שוטרים אוקראינים וציוו על אבי ללכת אתם. אחרי הכול, לא היה זה דבר חדש, השלטון ששלט בנו ובגורלנו, הרשה לעצמו להיכנס לבית יהודי ולתפוס יהודים לעבודה, לכך כבר התרגלנו. הם נעלמו במהירות במשאית שהיתה מכוסה בברזנט. לא הצלחנו להבחין מי עוד היה בתוך המשאית. מרגע זה הסתובבתי ברחוב כדי לאסוף פרטים ולברר לאן נעלמה המשאית, ומי עוד נתפס באותו בוקר. החלטתי לחזור הביתה. על־אף הפחד ודפיקות הלב שהיו כרוכים במעקב זה, פגשתי בדרכי ילדים נוספים שעקבו אחר יקיריהם ושניסו, כמו תמיד, מה מתרחש במקומות[5] העבודה שבהם עבדו הגברים היהודים. במעקבים שערכנו נהגנו ללכת תמיד בין הסמטאות, ליד קירות של בתים. תמיד התגנבנו כך שלא ירגישו בנו, שלא יידעו שאנחנו קיימים. אבל באותם הרגעים, קרה משהו בלתי רגיל ברחוב היהודי. כאילו בבת־אחת השתנו כל הכללים. זאת היתה התפרצות; פתאום החל מרוץ מטורף לכל הכיוונים, כמו אש בשדה קוצים, כך התפשטה השמועה הנוראה. מישהו צעק לעברי: “יש מחסומים של שוטרים וגרמנים!” מישהו אחר צעק: “האוקראינים תופסים גברים יהודים!”. שמעתי בכי. מישהו אמר: “זה הסוף שלנו, היזהרו, הנה באים הגרמנים”.

היתה בי הרגשה כאילו דמי רותח בתוכי וראשי דופק כאילו היכו בו אלף פטישים, הכול החל להסתובב לפני. הדמיון הפרוע השתלט עלי באותם רגעים. חשבתי על אבא, שאולי נפל קרבן ראשון לידיהם של הרוצחים. דיברתי אל עצמי: “הכול אבוד, הכול אבוד”. עצרתי לרגע וחשבתי: מה עלי לעשות? לאן ללכת? לאיזה כיוון? נזכרתי: הו, כן, מה עם הדוד שלי, אחיה של אמי, שעובד בבית־החרושת לסוכר? הדוד הזה אהב אותי מאוד ותמיד שמח לכל סנטימטר נוסף שגדלתי… ידעתי שהוא קיבל תעודה מהגרמנים כאחד שנחוץ להם לעבודה. לא שלטתי בעצמי, ורצתי לרחוב הראשי לכיוון בית־החרושת לסוכר. בין רגע, כאילו מתחת לאדמה, הופיעו שוטרים אוקראינים רבים בכל הרחובות, וכבר הספיקו לתפוס קרבנות. לשוטרים ולעוזריהם היו חבלים רבים כדי לקשור את ידי הגברים היהודים. אבל כאן ראיתי תופעה חדשה, אותה לא צפינו ולה לא ציפינו – בחורים אוקראינים צעירים שלא שירתו במשטרה פעלו במרץ רב. אכזריותם עלתה על כל דמיון, ומכותיהם היו מכוונות להרוג. הגרוע מכל היה ליפול לידיהם של צעירים אלה שעזרו לגרמנים. הספקתי להגיע לפינה, בין הרחובות סטלינה וברזדובה. בפינה עמד, בית־המרקחת הגדול. כל זה התרחש על יד הכביש הראשי המוביל מרוסיה לפולין. מרחוק הבחנתי בדודי; הוא נמצא בין הפועלים היהודים, ידיהם היו קשורות זו לזו והם היו מוקפים על־ידי שוטרים רבים. שוטרים אלה וסתם אוקראינים מהרחוב פעלו במרץ ובחריצות כדי להכניס את הקרבנות שלהם לסמטה שלפניהם. לידי הופיעו ילדים נוספים שגם הם עקבו אחר יקיריהם; החלטנו כולנו ללכת מסביב, כדי לראות לאן מובילים את הגברים היהודים ומה עושים להם.

התברר לנו שמובילים אותם ברחוב הראשי, אל הבית שהיה שייך ליהודי עשיר, בעל אדמות רבות, בשם מאהלר. בביתו השתכנה יחידה של המשטרה האוקראינית (לא המשטרה המרכזית). בחצר שליד ביתו היה מחסן ענק, שנועד לאחסון תבואה. אל תוך מחסן זה הכניסו את כל הקרבנות. כמו ילדים אחרים, הסתובבתי מסביב למחסן שהיה סגור היטב. חיפשתי חורים בקירות כדי לראות מי שם בפנים, אך הבניין היה שלם. נצמדתי לקיר המחסן ושאלתי בקול רם, אם מישהו רואה את אבי בפנים. שמעתי בבירור את התשובה, אף־כי נאמרה בקולות רבים בבת־אחת: “אנחנו נחנקים מרוב צפיפות, ולא מסוגלים לראות זה את זה…”. הבית של מאהלר עמד במרחק מה מאתנו. פתאום התנפלו עלינו שוטרים שיצאו מתחנת המשטרה, לאחר שהבחינו בנו מרחוק. הם הספיקו לתפוס שני ילדים בני 12 ו־13, מבין אלה שהיו על ידי. אני הייתי הבת היחידה ביניהם. עכשיו גם הם הוכנסו לתוך המחסן. תחילה חשבתי שאני יותר זריזה מאחרים – ולכן הצלחתי לחמוק, אבל לאחר זמן התברר לי שניצלתי כי באותו יום לא היתה מטרתם לתפוס בנות. הספקתי כבר לברוח – ומצאתי מחסה במרתף שמתחת לבית־המרקחת הגדול. לא היה זה סתם מרתף, תמיד התגוררו בו יהודים. כל מה שעניין אותי היה לראות במו עיני, מה יעלה בגורלם של הגברים היהודים הלכודים במחסן.

פתאום הבחנתי שמוציאים ומובילים את הגברים היהודים מהסמטה שבה עמד בניין המשטרה, היישר אל הכביש הראשי. נוצר מצב שבו יכולתי להסתכל דרך החלון הנמוך והקטן אשר פנה אל הרחוב הראשי, ממש אל מול הקרבנות. במקום עמדו גרמנים רבים ועוזריהם האוקראינים – אשר סידרו את היהודים בשורות, כאילו הם מתכוננים למצעד. כל הגברים היו קשורים, שורות־שורות, אפילו הילדים שביניהם. ראיתי את אחיה של אמא עומד בשורה הראשונה. הוא היה גבוה, בנוי כמו אתלט, כמו פסל יפהפה. כך הוא נשאר בזיכרוני לעולם. כל אלה שעמדו בשורות הראשונות היו גברתנים גבוהים, שבאמת כדאי היה להיעזר בהם. הם היו בנויים כך שאפשר היה להבחין בהם מרחוק. חיפשתי את אבא שלי כמו מטורפת, ומרוב מאמץ זלגו דמעות מעיני. הילדים הושמו בשורות האחרונות, והם בכו בכי מר מרוב פחד. האם גם אבי נמצא ביניהם? בחיפזון רב חיפשתי את אבא, רציתי לדעת אם גם הוא נמצא בגיהינום הזה. החלטתי לרוץ אחריהם ויצאתי לאמצע הכביש. רציתי להיות על יד אבי ברגעים אלה של סכנה. הגברים האוקראינים שלא השתייכו למשטרה, גם הם היו עסוקים מאוד. כולם החזיקו בידיהם מקלות שבעזרתם פעלו במרץ רב. הם הרביצו ליהודים הלכודים, כדי למנוע התנגדות, וכל הזמן חיפשו קרבנות חדשים. במשך כל אותו הזמן עקבתי אחר המתרחש, כלומר, מהרגע הראשון שבו החלה ההתרחשות עקבתי אחריה מקרוב, כל עוד הייתי מסוגלת. ראיתי את ההתייעצות האין־סופית של השוטרים האוקראינים, שבאו סתם כדי לעזור. מוזר וקשה להאמין, אבל כל זאת ראו עיני. הרוצחים חשדו שהיהודים עדיין עלולים להתקומם. המון פרוע, צמא דם יהודי, ניסה למנוע ולדכא את מה שהיה קיים למעשה רק בדמיונם; אחרי הכול, איך יכול אדם קשור להתקומם? היהודים היו עייפים, רעבים ומדוכאים לאחר יום של עבודת פרך; הרי הפתיעו אותם ותפסו אותם בזמן שהם היו יחידים ולא בקבוצה, 550 קרבנות (על מספר זה שמעתי בגטו), תשושים וחלשים מול המון פרוע. הספקת לראות את כל אשר התרחש מסביב, אבל לא הצלחתי להתקרב עוד אל הקרבנות, לא היתה לי הזדמנות לכך, כי השמירה עליהם היתה כבדה. הם היו מוקפים בחגורה של רוצחים. הגבר הראשון שהבחין בי היה בחור אוקראיני כבן 20 שהיה מכר ותיק שלנו. במשך שנים, כמו בחורים אחרים מהעיירה שלנו, נהג גם הוא לבקר בחנות של אבא. לא פעם השתמש באופניים של אבי. עד למלחמה עבד בחור זה בדואר בתור שליח. הופתעתי לראות אותו בין הרוצחים, מחזיק בידיו מקל ענק המשמש להפרדה בין הסוסים כשהם רתומים לעגלה… הכול קרה באופן כל־כך פתאומי ובלתי צפוי – אחרי המכה הראשונה נפלתי על פני. הבחור המשיך להכותני עד שאיבדתי את הכרתי. כל הסובבים חשבו שמתתי, ולכן הניחו לי. איני יודעת כמה זמן שכבתי שם על הכביש. לאחר שהוכיתי והופלתי ארצה, לא ראיתי ולא שמעתי עוד דבר.

כל אותו הזמן התחבאו היהודים בבתיהם, ולכן לא ידעו לאן נעלמו כל הגברים. הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. כמובן שכל היישוב היהודי חיפש אחריהם. אחרי בירורים והתייעצויות מצאו היהודים גבר אוקראיני, שעבור תשלום יפה הסכים לבצע חיפושים במקומות רחוקים. הוא סיפר שכל הגברים היהודים עובדים תחת שמירה של גרמנים בתיקון הכביש הראשי המוביל לקייב. הוא עצמו דיבר אתם מרחוק, והם, היהודים, ביקשו למסור ד"ש לקרוביהם. הם התלוננו שקר להם בלילות ואמרו שאין להם בגדים. בקיצור, אותו אוקראיני בא עם עגלה ואסף חבילות עבור הגברים היהודים. כולם האמינו לגוי הזה, כי היו כבר מקרים בעבר, ששילמו לשוטרים אוקראינים כדי לקבל אינפורמציה. באותו זמן סיפרו גם השוטרים בדיוק מה שסיפר אותו אוקראיני ששלחנו לברר. יש לציין שהיהודים לא תפסו סתם גוי מהרחוב ושלחו אותו לבצע את החיפושים אחרי יקיריהם, לא כך היה הדבר. ובכל זאת, כאשר אני מהרהרת בזיכרונות אלה, קשה לי להבין את היהודים שביניהם נולדתי וגדלתי. הייתי אז ילדה קטנה, ועל כן אסור לי לשפוט אותם. למען האמת, יהודים אלה היו תמימים כמו ילדים. כולם האמינו שהגברים היהודים עדיין בחיים ועובדים בתיקון כבישים. הרי זו לא היתה הפעם הראשונה שגברים נעלמו לאחר שהוצאו ממקום עבודתם. אולם, בכל זאת היה הבדל בין שאר המקרים לבין מקרה זה. זאת היתה קבוצה גדולה, והיו ביניהם גם ילדים. המשותף לכל המקרים של היעלמות גברים היה תמיד ההסבר הדומה שסיפקו לכך השלטונות. הם תמיד הבטיחו שבקרוב יחזרו הפועלים היהודים הביתה, לאחר שיסיימו את תיקון הכביש הראשי. הם נתנו תחושה שהכול כאילו תלוי בפועלים, במהירות שבה יבצעו את עבודתם. השלטונות ניסו להרגיע אותנו אחרי מקרים כאלה, ואף נכנסו לבתים בסביבה שלנו, כדי למשש את הדופק לגבי תחושותינו בנושא.

יש לי הרגשה שאני דומה למכרה ישן ועזוב שאי־אפשר לגעת בו עוד. אם יחפרו עמוק יותר הוא יתפורר וייהרס. לעתים נדמה לי שהחומר של הזיכרונות נמצא עמוק בפנים, בתוך אברַי הפנימיים, כאילו שכל מה שעבר עלי כלוא שם. הכאב והסבל עדיין קיימים בי, ולא נותנים לי להשתמש בזיכרונותי בחופשיות, כפי שהייתי רוצה…

אחרי שקיבלתי את המכות ונפלתי על הכביש, נודע מפי אחרים את אשר קרה: הרוצחים עזבו את המקום אחרי שהובילו משם את הגברים היהודים שנפלו לידיהם. רק אני שכבתי באמצע הכביש. סבתי גרה ברחוב ברזדובה, לא הרחק מן המקום. מישהו רץ אליה כדי להודיע לה שהרגו אותי, ושיש צורך לקחת סדין ולמהר להביא אותי אליה הביתה. התעוררתי לאחר כמה שעות והתאוששתי מהכאבים הנוראים. תוך זמן קצר, להפתעת כולם, הייתי מסוגלת לקום על רגלי. בכל מקום שפגשו אותי קיבלו אותי במילים “תחיית המתים”. כמובן שאז לא יכולתי לדעת שאחרי שנה אחת בדיוק, לגמרי במקרה, בגלל שטעיתי בדרך, אגיע לקבר אחים, קברם של היהודים שאותם חיפשו כל־כך ולא מצאו; כעבור שנה, כאשר גיליתי את האמת, כבר לא היה מי שיבכה עליהם. אספר על כך בהמשך.

ובאשר לגורלו של אבי – מאוחר יותר נודע לי כי באותו בוקר מר ונמהר של החג האוקראיני, התברר שכל הקבוצה שנפלה קרבן למלכודת של הרוצחים, הועסקה בהעברת אבנים ממקום אחד למקום אחר, ללא כל תועלת. אצל אבי עלתה הרגשה קשה שמשהו עומד לקרות, לא מצא חן בעיניו מה שהתרחש במקום. הוא הבין שנפל לידי הרוצחים הגרמנים ועוזריהם האוקראינים, אבל היה כבר מאוחר; שמרו עליהם היטב, ואי־אפשר היה להחליף מילה עם מישהו מהגברים היהודים האחרים. אבא הבין כי הכול אבוד, ובלית בררה חיפש דרך להציל את עצמו. אבא, שהיה פעם חייל מצטיין ונועז, ידע איך לתמרן במקרים קריטיים, כאשר חייו נתונים בסכנה. עלה בידו להתחמק ממקום העבודה המדומָה, ואיכשהו הצליח להגיע הביתה. כאן היה לנו מחבוא אמיתי – אמנם אין זה אומר שבכך יוכל להבטיח את הצלתו לאורך זמן, אבל בכל זאת, היה זה טוב מלא כלום. באותו יום חג אוקראיני של שנת 1941, הצליח אפוא אבי להתחמק מבין אצבעותיהם של הרוצחים, ובנס ניצל ממוות בטוח. העובדה היא, שאת כל יתר היהודים שעבדו עם אבא, הרגו עוד באותו יום. נכון הוא שאבא הצליח להאריך את חייו, השאלה היא, האם היה כדאי לו לסבול עבור עוד מעט אוויר בעולם הזה?!

בזמן הכיבוש הגרמני היה חייב כל יהודי לעבוד בכל יום, ולפעמים גם בלילות. הם לא התחשבו בחולים שלא היו מסוגלים לעמוד על רגליהם. כך קרה אצלי. הייתי פצועה בעמוד השדרה וסבלתי כאבים נוראים. הם הביאו אותי יחד עם נשים אחרות לאזור שבו היתה קנטינה גרמנית, והורו לנו לטאטא את הסביבה. כל גופי כאב, דמעות כיסו את פני כמו גשם, אבל פחדתי מן המכות הצפויות, הרי לא היו לנו כל זכויות אנוש.

אחרי שסיימנו את העבודה הזאת, הוציאו כמה נשים מהקבוצה, ואני ביניהן, והכניסו אותנו לחצר הענקית של הקנטינה. שם הודיעו לנו שאנו חייבות לבוא כל יום לנקות את החצר, ובעיקר כדי לנקות את בתי־השימוש הרבים. באותו יום עבדתי עם חברתי הטובה רוזה ברודר.

על־פי פקודת הגרמנים, בנו גברים יהודים בחצר הקנטינה שורה ארוכה של בתי־שימוש חדשים. המקום נמצא בסמוך מאוד לכביש הראשי שהוביל מפולין לרוסיה. במשך יום ולילה היתה שם תנועה רבה של אנשי צבא וכל הגרמנים שהיתה להם זכות לבקר בקנטינה, השתמשו בשירותים שהיו בחצר. רוזה ברודר ואני היינו אחראיות על ניקון שירותים אלה.

את הקנטינה ניהלה פולנייה בשם סטָנִישֶבסקָה, שהיתה גרושה עליזה מלאת חיים כבת 45. במשך שנים, בזמן השלטון הפולני, התגוררה משפחתה בשכונה יהודית אצל יהודי. בקונדיטוריה, שניהלה כמעט כל הלקוחות היו יהודים. לשלושת בניה היו חברים יהודים. אחרי הכיבוש התחילה סטָנישֶבסקָה לבלות עם גרמנים שהיו בדרכם לחזית. לעתים היא בילתה עם גברים שהיו בגיל בניה. בעזרת אנשי הצבא הגרמנים היא קיבלה את ניהול הקנטינה, וילה של יהודי, וכמובן את הרכוש הרב שהיה בתוך הבית. לא קל היה לטפל בבית הזה, כי ערכו שם מסיבות ובילויים שונים ואין־סופיים. שתי בנות יהודיות עבדו אצל סטָנישֶבסקָה בתור עוזרות בית. שירתו אותה בנאמנות רבה וטרחו להשביע את רצונה, כי כולם פחדו מבניה של סטָנישֶבסקָה כמו ממוות. שלושת הבנים, שבעבר נחשבו לפחדנים, הפכו בבת־אחת לבחורים מסוכנים שפגעו קשה בחבריהם ובמכריהם, רק משום שהיו יהודים. הפולנים האלה היו מלשינים ושודדים יהודים באמרם: “מה יש לנו לפחד מכם, הרי כולם יודעים שהגרמנים עומדים להרוג את כל היהודים, אז לשם מה אתם צריכים את הרכוש שלכם?”.

לפתע נכנסה קבוצה גדולה מאוד של גרמניות בתלבושת מיוחדת, שמלות רחבות וארוכות בצבע אפור. חפתים וצווארון לבנים והסינר לבן וארוך. לראשן כובע מיוחד, לבן אף הוא. מישהו הציג אותן בתור ה“אחיות” (שוֶסטֶרס), אבל לא היה להן כל קשר לרפואה. הגרמניות האלה באו בליווי אנשי צבא מבוגרים מאוד. כולם דיברו ביחד בצעקות פרועות ובצחוק היסטרי. הו, איזו המולה היתה שם, קשה לתאר את השמחה שלהם. התלבושת לא התאימה להתנהגותן הפרועה והמוזרה. כך הן עברו על פני כל החדרים הסמוכים והתפעלו מן האולמות המפוארים. אחרי ביקור יסודי, הן עלו על הרכב המיוחד שלהן, שהמתין ליד הבניין, והסתלקו ברעש גדול. נשארו רק שתי גרמניות שהסתובבו בין צוות הפועלים שעבד שם באופן קבוע. הגרמניות השתדלו להכיר את כל העובדים בשמם הפרטי. אחרי שסיימו להתוודע אל כולם, הצביעה סטָנישֶבסקָה באצבעה על רוזה ועלי, ואמרה שאנחנו יהודיות העובדות זמנית בניקיון בתי־השימוש שבחצר. הגרמניות פנו אלינו והורו לנו לשטוף את הרצפות מדי יום ביומו, אך מעתה, כך ציוו, יהיה עלינו לבצע זאת בלילות, משעה שתיים בלילה, אחרי שהגברים השיכורים יעזבו. הגרמנים השיכורים היו שקועים בדיונים סוערים לפני צאתם לחזית. הם היו מלאי חרדה וכעס; לעתים הם נרדמו על הכיסא. לא פעם התנפלו עלינו בקללות ובכעס, על שאנחנו מפריעות להם. רוזה ואני עבדנו תמיד תחת לחץ ופחד. במשך היום היינו שפחות אישיות של הגרמניות. כמובן שעבדנו גם במטבח. בתחילה רק בניקיון ואחר־כך בקילוף תפוחי־אדמה.

עכשיו היו בבית שלוש נשים – הפולנייה סטָנִישֶבסקָה ושתי הגרמניות. כל אחת מהן שאפה לקבוע כללים משלה. כל אחת מהן היתה תחת חסותם של גברים גרמנים, והן הרגישו חזקות ומוגנות. כך החלו להתרקם ביניהן מזימות, מריבות וריגול הדדי. לצורך כך הן השתמשו בנו, היהודיות. הגרמניות סיפרו לנו כי הן באו מברסלאו. למרות שכבר לא היו צעירות, תפקידן היה לקבל את פניהם של הגרמנים המבקרים בקנטינה. הן ניהלו שיחות עם כל האורחים, כאילו היה זה אירוע פרטי בין ידידים. רוזה ואני היינו עדיין צעירות מאוד; גדלנו תחת חסות ההורים ששמרו עלינו מכל רע, אף פעם לא הזדמן לנו לראות את העולם הגדול… מי יבין מה עבר עלינו במקום ההוא. הנשים הגרמניות קיבלו גברים בחדרים שלהן, והתעלמו מאתנו, הם לא התביישו, כי נחשבנו בעיניהם כמתות.

באותם ימים אפלים של הכיבוש הנאצי ניצלו את היהודי כמו בהמת עבודה. נכון שהיה הבדל בינינו – את הבהמה האכילו ושמרו עליה, ואילו אנו – דמנו היה הפקר, איש לא ריחם עלינו. עדיין אינני מבינה איך יכולתי לבצע את העבודות הקשות כל־כך, הרבה מעבר לכוחי. בזמן שעבדתי בקנטינה הגרמנית, כמעט ולא ישנתי; אפילו לא אִפשרו לנו מנוחה או הפסקה קצרה. אומרים שבגיל צעיר קל יותר להתגבר על צרות צרורות. עבדתי עם חברתי רוזה ברודר, ותמכנו זו בזו. שתינו היינו מתיישבות בפינה מרוחקת כלשהי, עוצמות את עינינו לזמן־מה, ושוב חוזרות לעבודה.

הבית שלנו עמד מול הקנטינה, ממש מעבר לכביש, כך שמן החלונות אפשר היה לראות מה מתרחש בחצר הקנטינה. המשפחה דאגה לי מאוד, אפילו הילדים הקטנים הבינו את המצב המסובך והטרגי שאליו נקלענו. בני משפחתי עמדו על יד החלונות והסתכלו אל תוך החושך, בתקווה שאולי בכל זאת אחזור הביתה לשעות ספורות. היו להם סיבות טובות לדאגה. ילדה יהודייה שלא חלה עליה שום הגנה של חוק או מצפון; אמי טיפסה בלילות על עמודי המרפסת, כדי להציץ דרך החלון אל המטבח ולראות שעודני בין החיים. היא ידעה מה צפוי לה במקרה שמישהו יבחין במעשה זה.

משפחתי רעבה. יום יום התעלף מי מן הילדים. אחותי נינה לא הפסיקה לבכות מרוב סבל. היא סבלה מכאבים בגבה. באוקראינה קר מאוד בחורף, אולם בין השנים 1941 ו־1942 היה החורף קר במיוחד. לא היתה לנו כל הסקה והילדים הצטנפו והסתכלו במבט מתחנן על ההורים האומללים חסרי־הישע. אם היה מישהו שהסתכן והעז ללכת בחשאי לכפר כלשהו להשיג מזון, הוא היה מועד להתנפלות של שודדים, שעלולים היו להכותו מכות רצח. העניין היה מסובך ביותר.

כמה יהודים הצליחו להשיג מעט גרגרי תבואה, ופנו לאבא, אשר המציא מין מכשיר לטחינת הגרגרים. עבור כל כוס קמח רצו לשלם במידה מסוימת של גרגרי תבואה. זאת היתה הצעה נדיבה. לאבא לא היו כלים, הכול נשדד; אבל אדם רעב מגלה תושייה רבה. בעזרת מסמר ואבן, יצר אבא שתי פומפיות עגולות וגסות בגודל של צנצנת המכילה ליטר. במשך יום אחד ניתן היה לטחון בערך שלוש כוסות קמח. היתה זו עבודת פרך. עבודה זו היו צריכים לבצע ילדים קטנים ורעבים, שעבדו מעל ומעבר ליכולתם, וזאת כדי לא למות מרעב. בני המשפחה המבוגרים היו חייבים לעבוד עבור הגרמנים או המשטרה המקומית, כך שהיינו עסוקים מחושך עד חושך תחת שמירה כבדה. והנה פלאי פלאים, למרות אותם תנאים תת־אנושיים, בכל זאת הצליחה משפחתנו לעבור את החורף. אבי הסתובב בין יהודים לברר למי יש כמה כוסות גרגרי תבואה כדי לטחון, ומזה הפריש לעצמו כתשלום. במשך החורף אספו הורי שש כוסות קמח טחון בצורה פרימיטיבית. עבורנו היה זה אוצר יקר. הוחלט לשומרו במחבוא ולהחזיקו שם עד לחג השבועות. מין כוח של אמונה ואורך רוח החזיק אותנו. אבל לגורל חוקים משלו – כל תקוותינו היו לשווא. אותו קמח נשדד מאתנו ביום הרה אסון.

בינתיים פעל אבי באינטנסיביות רבה. הוא חיפש דרכים להציל אותי. למטרה זו הוא ביקר אצל מכרים ותיקים שהיו חייבים לו טובה. אולם הזמנים השתנו, ויחד אתם האנשים המכובדים. האכזבה הגדולה צרבה כמו מלח על פצע. גם אנשים שהיו ידידים התרחקו מאתנו.

אבא ביקר אצל הסנדלר שלו שהיה פולני, ושאותו הוא כיבד. בני משפחתו של הסנדלר הבטיחו לאבי חגיגית שיש להם תכנית הצלה מתאימה עבורי. הם רצו לשלוח אותי לקרובים שלהם שהתגוררו ביערות פולסיה; הייתי אמורה להופיע אצלם בתור עוזרת פולנייה. דיברתי פולנית כמו כל פולני, והיה לי מראה “ארי” אמיתי, לכן חשב הסנדלר שהתכנית שלו היא ממש רעיון מבריק ואפשר לבצעו מבלי לסבך איש. הפולני קבע תאריך שבו הייתי צריכה להופיע אצלו בבית, לקבל ממנו את כל הדרוש, ולצאת לדרך הבלתי נודעת עבורי, שם אתחיל חיים חדשים. הורי היו תמימים וכל חייהם הלכו בדרך הישר. הם האמינו לסנדלר, שהוא אכן מעוניין לעזור להם, לא נשאר מה להפסיד. יחד עם זאת, היתה לאמי בעיה קשה, כי לא קל היה לשכנע אותי שאסכים לעזוב את הילדים הקטנים מרצוני החופשי כדי להציל את עצמי; לא חשבתי כלל שאני מסוגלת לחיות ללא משפחתי. באותו זמן סבבו השיחות בביתנו סביב השינויים הצפויים לי. קיבלתי כל מיני עצות מאמא איך אני צריכה להתנהג בין זרים.

הורי ציפו בקוצר רוח לתאריך המוסכם. כאשר הגיע היום, הם ניגבו את דמעותיהם, וציוו עלי ללכת אתם אל הסנדלר, כדי לקבל את הכתובת וכן מכתב המלצה עבור קרוביהם. והנה התברר לנו שהסנדלר הספיק להתחרט. אין צורך לתאר עד כמה השפיע הדבר על הורי שהפסידו זמן יקר, ולא חיפשו בינתיים מוצא אחר עבורי.

באביב של שנת 1942 התחזקו השמועות שבקרוב עומדים לחסל אותנו. הבהלה והמהומה היו גדולות. לא היה לנו לאן ללכת. היהודים גייסו שליחים כדי לברר מה באמת מתרחש מאחורי גבנו. נודע לנו כי הגרמנים החלו לגייס, בסוד גמור, את הגברים האוקראינים שהתגוררו בכפרים הסמוכים, בקרבת הכפר קוזאק. סיפרו שעל יד כפר זה מצוי יער ושם החלו לחפור שלושה בורות ענקיים. היהודים ידעו בדיוק את גודלם ועומקם של הבורות. כל יום קיבלנו אינפורמציה על ההתקדמות שחלה בעבודה זו. עברו כמעט שבועיים עד שנודע לנו שהבורות מוכנים ושלא נראים עוד פועלים בשטח. לאחר חיפושים קדחתניים, מצאו היהודים דרך להגיע אל השליטים הגרמנים שגורלנו היה נתון בידיהם. הם שאלו ישירות: “מה צפוי לנו? האם באמת מתכוונים לחסל אותנו כפי שמראים כל הסממנים והעבודות בשטח?”

להפתעת השליחים היהודים, קיבלו את פניהם קצינים גרמנים בכירים, והתייחסו אליהם באדיבות רבה. כל זה היה חדש עבורנו. היהודים התייחסו לזה בחשדנות, והגרמנים השתדלו לשכנע את השליחים שאין כל קשר בין היהודים לבין הבורות שנחפרו ביער קוזאק. הם הסבירו כי יש צורך באדמה הזאת כדי ליישר את הכביש. הגרמנים היו מעוניינים מאוד לשמור את העניין בשקט. לצורך כך השתמשו בתחבולות שונות ומשונות, וניסו להרגיע את האוכלוסייה היהודית.

כמובן שגם הילדים היו שותפים מלאים לכל המתרחש באזור היהודי. הילדים היו תמיד הראשונים שהפיצו כל ידיעה חדשה. הם השתדלו להסתגל לדרישות הזמן הנורא. בשעת הצורך ילדים היו לעוזרים נאמנים, במיוחד בימים האפלים שהיו רבים. הילדים הבינו את המצב והתנהגו לפי מה שהכתיבו התנאים. הם השתדלו שלא להוות מטרד להוריהם שהיו טרודים בדאגות אין־סופיות. בכל הזדמנות התאספו ילדים אצל אחד השכנים; הם לא שיחקו עוד; פניהם היו רציניים ועצובים, מלאי דאגה, והם ניהלו שיחות כמו מבוגרים. מי היה מאמין שילדים קטנים מסוגלים לדבר רק על מוות… כך קרה שילדים הזהירו זה את זה, שכל לילה יש לצפות לרוצחים גרמנים המסוגלים לפרוץ לבתיהם. כל ילדי השכונה קיבלו החלטה שלא לפשוט את בגדיהם, ולשכב לישון מתחת למיטה. הפחד הנורא שבו היו הילדים נתונים הביא לתוצאות מידיות. הילדים לא היו מסוגלים להירדם מרוב אימה וסבל, הם תמיד היו עייפים ובעלי פנים צהובים וחולים. השינה שלהם היתה עצבנית. הילדים צעקו מתוך שנתם, וכאשר התעוררו היו מבוהלים ופורצים בבכי מר. הם הסתכלו אל כל הפינות באימה וחיפשו אם יש מישהו זר בביתם.

אינני יודעת איזה ביטוי הולם אחת כמוני. האם מותר לי להשתמש במילים כמו “למזלי נשארתי בחיים”, או אולי דווקא להפך. מניסיוני האישי אני יודעת כי ניצולים מסוימים דומים לפרי שרק קליפתו החיצונית נשארה שלמה. אלה שנשארו במקרה בחיים מרגישים כאילו הם זרים בעולם הזה. לא קל היה לי לחיות לבד ללא משפחה; אני אישית הייתי אומללה מאוד. הפחד מפני בני-אדם נשאר טבוע בי לכל החיים. הכול נמצא אצלי עמוק מבלי יכולת להתגבר עליו או להשתחרר ממנו. זאת הסיבה שגזרתי על עצמי בדידות קשה. אני עדיין חיה את זיכרונות העבר. זוהי ההזדמנות האחרונה שלי לאסוף כוח ולבנות, בעזרת הכתיבה, מצבת זיכרון לילדים שכה אהבתי.

הם עברו, ונעלמו

הגרמנים לא הכינו את צבאם לחורף של שנת 1942, ולכן ספגו אבדות רבות. היהודים ידעו על כך ועל כישלון הגרמנים בחזית. לפעמים היו מפריזים בסיפורים על בעיות, לעתים מדומות, שהתרחשו בקרב הגרמנים. בכל דבר חיפשו זיק של אור ואותו העבירו במהירות לכל היישוב. היהודים תמכו זה בזה, וניסו למשוך זמן ולא לאבד תקווה כדי לשרוד יום נוסף. היינו אומללים מאוד, אבל אי־אפשר היה לשדוד ולהרוג את תקוותנו הגדולה, היה צורך והכרח לשמור על האמונה ביום המחרת. חשבנו שאולי, למרות הכול, נצליח להתגבר, רצינו לקוות שאיכשהו נסתדר כנגד כל האיבה והעוינות שכוּונה כלפינו. מחשבות כאלה היו נחוצות עבורנו כאוויר לנשימה, כדי לשמור על קיומנו, אחרת אפשר היה להשתגע או להתאבד. כך המשכנו עד אשר הגענו לנקודה שבה כבר לא היה מדובר באיומים בלבד לגבי גזרות. אלה כבר הועמסו עלינו. טעמנו גם טעמו של רצח, רצח של יקירינו, חלק מבני משפחתנו. עכשיו כבר דיברו על השמדה סופית של כל היישוב היהודי, ובכלל זה על רצח של ילדים קטנים.

לפיכך החלו לבנות בכל בית יהודי “בית־גנבים” מתוך הכרח להתחבא. היו צורות שונות של בנייה, בכל פינה אפשרית של הבית. המשותף לכל בנייה כזאת היה שכל אותם המחבואים היו קטנים וללא חלון או דלת. יצרו פתח קטן כדי להיכנס לשם בזחילה, והוא נסגר יפה מבפנים. בדרך־כלל היה שטחו של כל חדרון מטר על מטר, והיו אפילו חדרונים קטנים יותר. היה צורך לבנות את החדרון בצורה כזאת שיהיה מוסתר ושיהיה בלתי־אפשרי לגלותו. היום, אחרי כמה עשרות שנים, אני יכולה להעיד, שלא היה בזה תועלת רבה כדי להציל חיים. זה עזר מעט להרגעה עצמית לזמן קצר, אבל אני חושבת שלוּ ידענו מלכתחילה מה מכין עבורנו הכיבוש ומה צפוי לנו – אפשר היה לבנות מחבוא מוקדם יותר, לשם הסתרת המזון שלנו. תמיד כולם חכמים לאחר מעשה.

ככל יתר האוכלוסייה היהודית, התחלנו גם אנו להשתמש במחבואים בתוך הבית, כדי לעבור את הלילה בפחות עצבנות. נכנסנו אל תוך כלוב – תא המפלט היחיד שנותר לנו. בזחילה הכנסנו את גופינו הרזים אל החדרון. המחסה שלנו היה סגור מכל צדדיו, חשוך, ונתן הרגשה של קבר. לא היה די מקום כדי להתיישב, לא היה די אוויר לנשימה. לאחר כל לילה כזה היינו נתונים לסחרחורות וכאבי ראש, ולאחר זמן־מה התחלנו להרגיש שבריאותנו מתרופפת.

הרחוב היהודי החל להיראות כאילו הכול רגוע. לעת עתה עדיין לא באו לקחת מאתנו את הנשמה. עדיין התגוררנו בבית שלנו, היו לנו מיטות וכל כלי המיטה הדרושים לתנאי שינה מינימליים; חלמנו על שינה שקטה במיטה עם אפשרות ליישר את רגלינו. הילדים החלו לבצע ניסויים איך זה להיות במיטה. היה די בכך כדי להביא את ההורים לידי התרגשות; הם הרגישו חסרי־ישע, והתפוצצו מרוב כאב בלתי נסבל בעוקבם אחר ילדיהם הקטנים שלא ביקשו אוכל; כל מה שרצינו היה לישון. לפיכך נכנעו הורינו לרגשותיהם, והחליטו שהלילה נישאר לישון במיטותינו.

באחד מימי חודש מאי או יוני בשנת 1942 חל חג השבועות. בדיוק בערב החג, לפנות בוקר, כאשר שרר עדיין חושך בחוץ, הרגשנו שכאילו האדמה רוחשת מתחתינו. בבת־אחת נשמעו קללות בשפות שונות – גרמנית, אוקראינית ורוסית, וגם ליטאים היו שם, שבדרך־כלל לא התגוררו באזור זה. כולם צעקו בהיסטריה: “יהודונים, החוצה, המוות מחכה לכם!”. הרוצחים ירו ללא הבחנה, ותוך רגעים שרר הרס נורא. הרגשתי שהקיפו אותנו כל הרוצחים שבעולם. עלתה בי מחשבה מהירה כברק שלא אראה עוד את אור השמש. לא היה זה זמן מתאים להתלבש. באותו לילה גורלי ישנתי עם אחותי נינה, שהיתה צעירה ממני ויפה יותר. היא היתה בת 12. בינינו שכבה אחותי ליוּבָּה שהיתה בת שלוש שנים. מבטי נעצר לרגע, הסתכלתי על אחיותי היפהפיות, שתיהן בלונדיניות עם עיני תכלת גדולות; עפעפיהן וגבות עיניהן שחורים כפחם, ממש כמו ציור של מלאכים מן האגדות. את היופי הזה באו הרוצחים להשמיד באכזריות. מרוב הלם לא זזו אחיותי ממקומן, פיותיהן היו פעורים והן לא יכלו להוציא הגה. הן פחדו מן הצפוי. הן הסתכלו עלי במבט מוזר שאי־אפשר לתארו, כאילו שהן רואות רק אותי ולא יותר. חטפתי את ליובה הקטנה בידי, היא נדבקה אלי בחוזקה. הקטנטונת הבינה במה מדובר, והיא חיפשה ביטחון והגנה. את נינה אי־אפשר היה להזיז, היא קפאה במקומה כאילו היתה אבן. דחפתי אותה קדימה אבל ללא הצלחה, ואז גררתי אותה כאילו היתה מין חפץ. אינני יודעת מאין שאבתי כוחות אלה, הרי אני עצמי הייתי רק ילדה. הכול התרחש במהירות, רצתי ליציאה האחורית של הבית שהובילה לחצר. למרות ששמעתי שהבית מוקף ברוצחים, בכל זאת היו פני מועדות לעבור את הכביש ולהיכנס אל תוך הקנטינה ממול. למען האמת, לרגע לא חשבתי שיש לי סיכוי כלשהו להישאר בחיים. לא ראיתי גם כל סיכוי של הצלה לגבי בני משפחתי, פשוט חיפשתי דרך כדי להקל עלינו במקצת. במצב שנוצר לא היה במה להיאחז, כי גם מעט התקווה שהיתה בנו נעלמה. כל שרציתי היה למות כבן־אדם, מבלי לראות את הרוצחים, למנוע מעצמי עינויים מיותרים. הייתי צריכה לעבור כמה חדרים עד שהגעתי לדלת המובילה למחסן. עדיין חשבתי שאני היא הראשונה מבני המשפחה שעומדת בפני המוות. לא היה חשוב לי מי הולך אחרי, פחות משני מטרים הפרידו ביני לבין הרוצחים שעמדו בחצר, ליד היציאה מן המחסן. במרחק הקצר הזה עמדו בינינו עדיין שתי דלתות עד ליציאה. הדלתות היו פתוחות, אולם הסתירו אותנו זמנית. בתוך הבית היה חושך. בחוץ החל לעלות השחר. במקום שבו עמדתי, לפני היציאה למחסן, ראיתי שאבא הקדים אותי, והיו עמו שני אחי – אפי בן השמונה וליאון בן החמש, וכן אחותי רעיה בת הארבע. אני הספקתי להבחין בצִלם שעה שיצאו מן המחסן. הרוצחים הבחינו באבא ובילדים ביציאתם לחצר וחגגו בשמחת ניצחון. שמעתי קללות עסיסיות ומטר של יריות. הייתי בטוחה שהרגו כבר את אבא ואת הילדים בחצר שלנו. היתה בי מעין קנאה, כי חשבתי שהם עברו כבר את הגרוע מכל במהירות. מרוב בהלה, לא הבחנתי כלל בסולם שעמד בדרכי, ונתקלתי בו. הבטתי למעלה וכאילו ראיתיו לראשונה, ואז הבנתי שאפשר להגיע לעליית־הגג בסולם הזה. יש לציין שעל יד הסולם היו שני חלונות ענקיים שפנו לחצר שבה שהו הרוצחים. ליתר דיוק, במקום שבו עמדתי היה חלק של מבנה בלתי גמור שבו תכננו הורי לבנות עבורי בית, מכיוון שהייתי הבכורה.

איך בכלל יכולתי להבחין במשהו באותם רגעים קריטיים בחיינו? התעכבתי מעט, ואז ראיתי את אמא הולכת אחרי, אוחזת בידיה את אחותי התינוקת, בתיה. אמא שלי, בלונדינית, עיניה בצבע כחול־ירוק, שערה היה תמיד ארוך ומסודר יפה, אישה יפהפייה, שנראתה עכשיו מבולבלת. ללא מילים נתתי לה פקודה, והכרחתי אותה לעלות על הסולם. פחדתי שלא אוכל להסתדר עם אחותי נינה, כי כוחותיה עזבו אותה והיא לא היתה מסוגלת לעשות דבר, היא לא הבינה מדוע אחזתי בה כל־כך חזק. סימנתי לה לטפס על הסולם למעלה, היא לא הגיבה. דחפתי אותה, ואמא משכה אותה למעלה וטיפסה בזריזות למעלה כשאחותי נינה אחריה. אחרי כולן טיפסתי אני, ואז שמענו קולות של צעדים מהירים וריצה. עצרנו את נשימתנו עד שהכול השתתק. לאחר מכן הצצתי בזהירות דרך החורים לכיוון החצר, לא ראיתי איש. רצתי לצדו האחר של הגג שפנה לחזית הבית, שם אפשר לראות הכול, כמו ממצפה. מהמקום שבו עמדנו בעליית־הגג ראיתי כל מה שהתרחש ברחובות ובסמטאות שהיו קרובים לביתנו, כל הרחבה היתה פרושה לפנינו כמו תמונה על במה ענקית. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבנו היה הרוצחים המובילים את אבא, בעוד הוא מחזיק בידיו את אחותי רעיה, ומשני צדדיו צועדים אחי אפי וליאון. הם אחזו בגופייה של אבא והובלו לכיוון בניין העירייה האוקראינית, בניין שנמצא באזור שלנו, וכמובן היה שייך ליהודים. יקירינו צעדו על הכביש ולאחר מכן נעלמו מעבר לעיקול הרחוב. אבי, שהיה פעם חייל ותיק ומצטיין, אדם אמיץ לב ונועז ובעל ניסיון, שידע תמיד להיחלץ מכל מצב ומכל סכנה, הנה גיבור זה לא היה מסוגל להגן על ילדיו האהובים, שבהם ראה את יסוד קיומו.

בכל הסביבה התרוצצו אנשים וקשה היה לתאר את האנדרלמוסיה. הבנו שזה הסוף ושעלינו למות, אבל בינתיים היינו מסוגלים עדיין לחוש את הכאב הנורא, כאשר נגזר עלינו לראות איך מחסלים באכזריות את יקירינו. בזמן ההפצצה הגרמנית על העיר, ניזוק גם ביתנו. חלק מהרעפים נהרס, ולכן היתה האדמה בעליית־הגג רטובה מהגשמים, הינחתי את אחותי ליובה, שהיתה כמעט עירומה, על האדמה הבוצית. התינוקות ישנו כאילו היו תחת השפעת חומר נרקוטי. בזהירות רבה וללא מילים, התחלנו אמי ואני למשוך כלפי מעלה את הסולם הענק והכבד שהיה עשוי במיוחד לצורך בניית הבית. באותו הזמן היו החלונות והדלתות בביתנו פתוחים עדיין. אמא אמרה לי בלחש: “לו רק היתה לך אפשרות להגיע לקנטינה, שם בטוח יותר”. היא חשבה ששם אוכל להציל את עצמי. אני חשבתי אחרת; ה“אחיות” הגרמניות אינן עובדות שם כדי להציל יהודים. בשתי ידי תפסתי נסר־עץ שהחזיק את הרעפים. היה כבר לפנות בוקר, ויכולתי לראות בבירור את כל מה שהתרחש בחוץ. כל הרחובות והסמטאות היו מלאים בהרוגים, צעקות ובכי החרישו את האוזניים. חיילים גרמנים רבים הסתובבו שם. ראיתי המוני רוצחים במדי המשטרה האוקראינית. היו שם הרבה צעירים מקומיים בלבוש אזרחי, על זרועם היה קשור סרט מיוחד. חלק מאותם בוגדים הכרתי. לאלה, שהיו מתנדבים מקומיים, לא היה נשק; הם השתדלו להיצמד לשוטרים, ולפעמים קיבלו את הנשק של הרוצחים כדי להתאמן. ראינו איך מוציאים מהבתים משפחות שלמות ומבוהלות. אפילו עכשיו, אחרי כמה עשרות שנים, אני עדיין רואה את פניהם של האומללים; אני זוכרת ילדים קטנים שנדבקו להוריהם בחפשם עזרה; כולם עומדים לנגד עיני, השנים לא טשטשו דבר מזיכרוני.

ביתנו עמד במרכז של כל ההתרחשויות באותו יום של השמדת היהודים בעירנו. מכל הסביבה הובילו את הקרבנות החדשים, הם עברו על יד ביתנו. לאחר כל מה שראיתי היה לי ברור יותר ויותר שהרוצחים התחילו את מסע השמדתם של היהודים בעירנו.

הבחנתי במשהו יוצא דופן שמתרחש בבניין הקנטינה, לא יכולתי להבין מה קורה שם, אך לא נאלצתי לחכות הרבה כדי לקבל תשובה. ראיתי בעצמי את כל אשר התרחש בקנטינה. מן המטבח יצאו תריסר יהודיות, ראיתי ביניהן ילדות. היו שם גם גברים, ואותם הובילו לכיוון אחר. אני כמובן הכרתי את כולם, כי הם עבדו אתי בקנטינה, אבל להם אסור היה להיכנס למטבח. כל הצעירות האלה עסקו בניקיון השירותים שבחצר, דאגו לניקיון החצר וסביבותיה וגם סיפקו עצים לתנורים. מה שלא הבנתי זה, איך הם הצליחו להגיע לשם, הרי לא ייתכן שבאו לפנות בוקר, אחרי אירועי הדמים של הלילה, וקודם לכן לא היה לאף יהודי סיכוי לצאת מן הבית ולהגיע למקום כלשהו כדי להתחבא בו. חשבתי והגעתי למסקנה פשוטה, הרי הכול היה מוכר לי, כי גם משפחתי העדיפה לבלות לילות רבים תחת כיפת השמים. הייתי בטוחה אפוא שאותן עובדות יהודיות וילדיהן הסתתרו במשך הלילה בין הבניינים שהיו סמוכים לקנטינה. הכיצד זה לא ידעו הקרבנות כי זה מסוכן להתחבא במקום שבו נמצאים גרמנים.

ועתה אני רואה איך בעזרת מכות וקללות מוציאים את הקרבנות מן הקנטינה. הילדים החלו לרעוד באימה ובבכי. קולם היה צרוד ורוטט. הגרמנייה פרידה, החזיקה בידה שוט שבעזרתו הצליפה בקרבנות ללא רחמים. היא רצתה למצוא חן בעיני הרוצחים הגרמנים. כל הצוות שעבד בקנטינה הקיף את היהודיות ואת הילדים והתעלל בהם ללא כל בושה, פשע נורא התרחש קבל עם ולאור יום ולא היה פוצה פה. עקבתי אחר המתרחש בחצר הקנטינה עד שעזבו כולם את המקום. הם הלכו לכיוון בניין העירייה האוקראינית, שם היה המגרש המרכזי לאיסוף היהודים ולרישומם לפני רציחתם. באירוע זה היתה לי שוב ההזדמנות להיווכח, שהטורף הגדול ביותר והמסוכן ביותר הוא האדם.

אחרי כל מה שראיתי התחלתי להבין שכנראה הפיצו בין התושבים אינפורמציה מוקדמת על זכויות וחובות. נראה כאילו תושבי עירנו ידעו בדיוק מה מותר להם ואיך עליהם להתנהג. הנה הם עמדו כל־כך קרוב למטרתם העיקרית, הרכוש היהודי המופקר משך אותם כמו מגנט, הם היו, קצרי רוח, ומבטיהם חיפשו כל העת בקדחתנות, ועקבו אחר השוטרים הזרים בתקווה להיפטר מהם, במיוחד הם פחדו מן הגרמנים.

בקצה הרחוב, מכיוון העירייה האוקראינית, החלו להופיע עגלות רבות. הן התקרבו אל ביתנו. על העגלות היו מוטלות גופות של הרוגים, זרוקות ללא סדר זו על גבי זו, כמו היו חפצים מיותרים שאין בהם כל חשיבות. אין צורך לפרט מה הרגשנו, ולמרות זאת, הייתי מסוגלת להבחין בכל המתרחש ובכל הפרטים הקשורים לטרגדיה שנפרשה לנגד עיני.

בעגלה הראשונה, מעל ערמת הגופות, ראיתי את גופתה של סבתי. הרצח היה טרי. לא היה כל קושי להכיר אותה. על־פי מראיה יכולתי להבין מה עבר עליה במשך הלילה לפני שהרגו אותה. כנראה שמרוב פחד מפני המוות הצפוי היא כלל לא התפשטה לפני לכתה לישון. לסבתא היו שמלות מיוחדות, כולן היו ארוכות ובעלות כפתורים יפים לקישוט. את כל אלה היא קיבלה תמיד בחבילות מאחותה שהתגוררה בארה"ב. אחר העגלות נגררו – גברים יהודים קשורים קרוב מאוד אל ההרוגים. גברים יהודים שסביב גופם קשורה שרשרת חלודה, מחוברים לעגלות הנושאות גופות שאולי יקיריהם נמצאים בתוכן. הם חוברו אל השרשרת כך שבקושי יכלו לזוז או לנשום. הכרתי יהודים רבים מבין אלה שהיו קשורים אל העגלות, את מבטי משך המראה הטרגי של שייקה צווייג. הובילו אותו למוות, ואני ראיתי בו סמל יהודי, מין שמשון הגיבור. לאן הובילה אותו אהבת בני־האדם והאמונה העיוורת בהם… צווייג היה גבוה, בעל כתפיים רחבות, גבר אמיץ מאין כמוהו. הוא היה גם משכיל שידע להפיק תועלת מהשכל שלו.

אצל יהודים רבים, מסירות הנפש והמצפון היו מפותחים מעל ומעבר לכל פרופורציה. יהודי לעולם לא מאמין לשמועות, הוא צריך לבדוק, להרגיש בעצמו. אפילו במקרים של אנטישמיות, שוד, רצח ופוגרום קטן – כל עוד לא פגעו במשפחתו, היהודי אינו נבהל. הוא מחפש עדיין את ההיגיון, פילוסופיה משלו האומרת שאין צורך להתרגש. כאשר הגיעו שמועות על עוינותם של שונאי ישראל, יהודים אמרו: לא כולם כאלה, ואי־אפשר להאשים את העם שממנו יצאו עבריינים, צריך קצת סבלנות והכול יסתדר, כי בדרך־כלל האדם הִנו יצור טוב… כך גם אני, התרגלתי לחשיבה יהודית זו ולא ידעתי אחרת. לפני מלחמת־העולם השנייה היו הזדמנויות רבות לשמוע ולדעת מה מתרחש בגרמניה. לאחר מכן הגיעו פליטים שסיפרו על מעשי הזוועה, וביניהם היו כאלה שכבר הספיקו לטעום את הגיהינום הגרמני. ליהודים שבעירנו היה די זמן לברוח. היהודים אמרו: איך אפשר להשמיד את כל היהודים? מי מסוגל להרוג ילדים קטנים?

למדתי בבית־הספר עם בתו של צווייג. היו לי הזדמנויות רבות לבקר בביתם. לשייקה צווייג היו במשך כל חייו עסקים משותפים עם גרמנים מקומיים שגרו בסביבה. צחוק הגורל היה שמראהו החיצוני של היהודי צווייג היה יותר גרמני מאשר של שותפיו. כך גם השפה הגרמנית שהיתה שגורה בפיו. הוא נראה כמו ארי, וגרמנים רבים חלמו על מראה כזה. אני עדיין זוכרת את חנותו של צווייג עם כל דברי החלב שסיפקו לו הגרמנים והצ’כים מכפרי הסביבה. צווייג לא פחד, הוא מעולם לא חשב שיש לו שונאים. הסתכלתי עליו וחשבתי: לוּ רק היתה לו הזדמנות להילחם… אבל כולנו ידענו שאיחרנו את המועד, וזה כאב יותר מאשר העינויים. כמו היהודים האחרים – כך גם צווייג. הוא היה קשור כך שהוא ממש נדבק אל ההרוגים. לא היה כל מרחב בינו ובין העגלה. קשרו אותו בשרשרת בצורה כזאת שראשו וכתפיו היו כפופים מעל ההרוגים שעל העגלה. כל יתר גופו הענק נגרר אחר העגלה. הוא לא היה מסוגל להרים את ראשו או לזוז סנטימטר מן העגלה. הוא היה חי עדיין, אבל איזה סבל ועינויים היה עליו לעבור עד למותו. אינני יודעת אם צווייג היה פצוע או שהיה זה דמם של ההרוגים, ראיתי אותו שטוף דם כולו. לא היה זה פשוט להשתחרר מכל אותם שדים ומפלצות ולהגיע למנוחת נצח.

חיפשתי את אבי בין הגברים שהיו קשורים לעגלה, ולא מצאתי אותו. לא היו לי סיכויים למצוא אותו בין ההרוגים הרבים שעל העגלות, מיד לאחריהן התחיל מצעד גדול. אִמהות עם תינוקות על ידיהן וילדים אחרים אוחזים בשמלותיהן. הם הובלו למוות תחת מכות וקריאות בוז. ברגעים קריטיים כאלה בחיים, ילדים קטנים רבים הלכו לבדם ללא תמיכת מבוגרים, משום שהרוצחים הפרידו בכוונה בין משפחות. בשתי ידי תפסתי נסר־עץ שהחזיק את הגג, השתמשתי בכל כוחי כדי להחזיקו חזק ולא ליפול. היתה בי צעקה פנימית, והכול כאילו הסתחרר סביבי. השתדלתי שלא לצעוק. אסור היה לי להשמיע קול ולסכן את יתר הילדים. הסתכלתי על שורות הנשים, הילדים והזקנים. נזדמן לי לראות שכנים, מכרים וגם קרובי משפחה. היכן אבי עם הילדים?

למרות הכול הייתי בהכרה מלאה, וגם יכולתי להבין שאני לא מסוגלת לעזור להם. הכול היה אבוד, ובכל זאת היה לי חשוב לראות אותם. מי מסוגל להבין ולספר מה הרגיש ומה חשב ילד בודד בים של שנאה? מה עבר על ילד בדרכו האחרונה, שהיתה כה ארוכה? גם שם היה צריך לעמוד עירום בתור, כדי להיות מושלך לבור ענק מלא הרוגים ודם. רוב בני המשפחות היהודיות לא הספיקו להתלבש בגלל הבהלה שנוצרה, כאשר במפתיע ובחיפזון הוציאו אותם ממיטותיהם. השעה היתה כבר אחר־הצהריים, כך נדמה לי. שעות ארוכות חלפו מאז הלילה בו החל מעשה חטיפת היהודים מכל הגילים, ועדיין לא באה אל פיהם טיפת מים.

שורות­־שורות עברו על יד קירות ביתנו, ממש על ידִי הם עברו, ונעלמו. אני עדיין נשארתי כדי לראות את כל המצעד, לפתע הבחנתי שבאחת מן השורות, באמצע, צועד אחי אפי, ומחזיק בידה של אחותי רעיה בת הארבע. היא התקשתה ללכת, ואפי תמך בה. כל פעם הוא חיבק אותה, הילד הזה השתדל לעשות הכול כדי להחליף את ההורים. הילדים הלכו ברגליים יחפות, לבשו פיז’מות קיץ קצרות ללא שרוולים בגוון טורקיז. הכביש היה בנוי מאבנים מיוחדות, מחוספסות, ולא קל היה לדרוך עליו, בפרט ברגליים יחפות. אפי ורעיה הסתכלו על הבית שלנו כל הזמן, הם ודאי חשבו שלא נשאר איש ממשפחתנו הגדולה בחיים. הילדים בכו מרה. אמי, שכל העת עמדה על ידי, הסתכלה על התמונה המזעזעת וראתה כיצד מובילים את ילדיה למוות. שנינו ידענו שלא נראה ילדים אלה שוב, ולא יכולנו להסב את מבטינו מהם. אמא אמרה שאפי נולד בדצמבר, ושהוא בסך־הכול ילד קטן. הוא עצמו היה זקוק לתמיכת הוריו, ולמרות זאת השתדל למלא תפקיד של מבוגר. אמא אמרה שברגעים נוראים אלה היא עצמה צריכה להיות על יד הילדים הזקוקים לה, ובמקום זה היא מסתתרת ומסתכלת מן הצד… אמא האשימה את עצמה עד אין־סוף.

היינו כאריה פצוע בכלוב. לא ראינו כל מוצא. באותו זמן היה הסבל גרוע ממוות. עדיין השתדלנו לעצור את נשימותינו כי אסור היה שמישהו ירגיש בנו. אמא לא רצתה לחיות עוד. היא אמרה שמקומה ליד הילדים. אמא חיבקה את רגלי, ביקשה ממני סליחה ומחילה על החטא הגדול שהעזה להביא לעולם הרבה ילדים, מבלי שתהיה מסוגלת להגן עליהם.

שני התינוקות, ליובה ובתיה, התעוררו בבהלה לפנות בוקר מן היריות והצעקות. הן שכבו עדיין על האפר שהיה רטוב. הן לא בכו, לא ביקשו אוכל או מים. כמה זמן אפשר כבר להחזיק תינוקות ללא אוכל, מים ובגדים?! מצבה של אחותי נינה היה גרוע, ואפשר היה לצפות בכל רגע שהיא תתפרץ בצעקות. במצב זה התאמצה אמא לשכנע אותי לקבל בהבנה את העול שהיא מטילה עלי, לשמור על הילדים ולטפל בהם. היא התחננה לפני שאשחרר אותה. השתדלתי להרגיע אותה, ואמרתי שאין בכך צורך, כי עד הלילה יהרגו גם אותנו. כן, גם אני לא רציתי לחיות. לא פחדתי עוד מהמוות. כן, היה זה קל יותר למות. החיים הפכו למטרד מיותר. קינאנו במתים. ידענו שגם זמננו מוגבל, שראינו את שיירות המובלים למוות, היה לנו ברור שלא היה לנו שום סיכוי, ללכת עם הילדים עד לסוף המר.

לא קל היה לאמא לקבל את ההחלטה להוציא מהבית את שאר הילדים ולהוביל אותם לבור. לא היתה שום אפשרות למישהי מאתנו – לאמא או לי – לצאת מהבית מבלי שיבחינו מאין יצאנו. היו הורגים את כל שאר הילדים. אינני יודעת איך היתה מסתיימת הדרמה שהתרחשה על עליית־הגג, אם יכלה אמא להחזיק מעמד עוד, אולם היא התמוטטה והתעלפה. אני, שהייתי עסוקה עם עצמי, לא היה אכפת לי, אולי אפילו שמחתי. אחותי נינה לקחה דלי עם מי גשמים, מים מלוכלכים שעמדו שם כל החורף ושפכה אותם על אמי, אך היא לא הגיבה כלל. באותם רגעים חשבתי, הלוואי שאמא לא תתעורר יותר, שהיא תמות, כי אולי טוב יותר שהיא תסיים את חייה בצורה זו, שלא תתענה כמו שאר הקרבנות. כך חשבתי על אמי היפהפייה והאהובה, שתמיד הייתי גאה בה. הכול היה מבולבל כל־כך. ביום קיץ יפה שטוף שמש הרגשתי כמו במנהרה ללא אור שאין ממנה מוצא. היה לי קר מאוד. ברגע שהבחנתי באחי, אפי ורעיה, הרגשתי שהשמים נופלים עלי והכול סביבי נעשה שחור. עקבתי אחר הילדים. הילדים תמכו זה בזה ובתנועותיהם ביטאו כל־כך הרבה הבנה ואהבה זה לזה. ראיתי באיזה מבט הסתכלו הילדים על ביתנו – היתה זו פרידה ללא מילים. הרגשתי שאני נקרעת מבפנים, הם ידעו כי אין עוד סיכוי לפגוש מישהו מבני המשפחה לפני מותם, והאשמתי ללא הרף את עצמי על שלא הלכתי אתם לסוף המר. במקום זה, הנה אני, הבכורה מבין הילדים, עומדת מן הצד ומסתכלת. נכון שהבלבול היה גדול, לא ידעתי כיצד עלי לפעול, מה לעשות. במהירות הבזק הייתי צריכה לשקול צעדים בלתי אפשריים. נאחזתי בציפורני בעץ כדי שאוכל לעמוד על רגלי שכשלו. פתאום תפסתי את פני בציפורני, שרטתי אותם מעיני ומטה ותלשתי את העור. הייתי זקוקה לכאב גופני כדי להתאפק ולא לצעוק. הדם שפרץ מפני התערבב עם דמעותי. חשתי שאני בוכה בדמעות דם, הכול השחיר והתכסה בענן שחור. כוחותי נטשו אותי, ולא יכולתי להחזיק מעמד ולעמוד על רגלי. עדיין לא ראיתי את אבי ואחי ליאון, עדיין לא ראיתי את אחותה של אמי עם התינוקת שלה. אהבתי אותם מאוד, אך עיני בגדו בי, לא היה בכוחי להביט על מצעד הדמים. בזהירות, כדי לא להקים רעש, נפלתי למטה, היכן שלא היתה רצפה אלא עפר ואדמה רטובה, וכך התאפשר לי לנעוץ את ציפורני באדמה, לא ראיתי עוד מה מתרחש בחוץ.

באותם רגעים שמעתי קולות של מגפיים בבית, ומישהו צעק בגרמנית: “לכו מפה, אני מסוגל להסתדר לבדי, השגיחו על היהודונים שלא יברחו”. מיד אחר־כך הבנתי שיש גם אוקראינים בבית, שמעתי מישהו אומר: “אל תרגיז אותו, בוא נלך”. הייתי[6] בטוחה שמישהו שמע אותנו מבחוץ, אולם השתרר שקט. נדמה היה שכל הסכנה חלפה. לא עבר זמן רב, ושוב שמעתי קולות של הרבה זוגות רגליים מסתובבים בבית. קשה לדעת כמה זמן זה נמשך, אולם עבורנו זה היה נצח. פתאום קפץ מישהו במהירות על מדרגות המרפסת, שמעתי גברים במגפיים כבדים שעברו בכל פינות הבית. קול גבר דיבר בשפה האוקראינית, וניסה לגרש המון בני-אדם שנמצאו בתוך הבית. נשמעו קולות התנגדות. ואז מישהו פנה אל השודדים בגסות, מבלי לחסוך בקללות. היו לו טענות קשות כנגד השודדים, והוא הזכיר להם שזאת הפעם הראשונה בכל ההיסטוריה של אוקראינה שהם התעשרו בבת־אחת. בין היתר אמר עוד: “כמה שאנו משתדלים לתת וזה עדיין לא מספיק…”. אפשר היה להבין כאילו המשטרה מחלקת רכוש ששייך לה. לאחר מכן היתה התייעצות בין הגברים לגבי השאלה האם הבדיקה בבית הזה היתה מספיק יעילה. הם קיבלו החלטה לסגור את הבית באופן הרמטי. אחרי שסגרו אותו ציוו על מישהו להדביק פתק על הדלת בכניסה המרכזית. עוד לא הספקנו לנשום לרווחה, ושוב שמענו שמסתובבים בבית. התאמצתי להאזין ביתר קשב. שמעתי הלצות גסות של בני נוער. הייתי בטוחה שהם באו להתגורר שם. נדהמנו איך זה הופיעו לפנינו כל־כך הרבה בני נוער פולנים. ההתנגשות הפתאומית במהירות כזאת היתה כל־כך בלתי צפויה. הדבר השפיע בחוזקה רבה על הנוכחים משני הצדדים. היה בזה משהו יותר מכל התנגשות אפשרית, כאשר פוגש רוצח את קרבנו.

היתה אפוא סיבה טובה לחפש בעליית-הגג. לא פלא שבני הנוער הפולנים מיהרו לערוך בדיקות אחרונות בעליית־הגג.

כמובן שהם לא ציפו לתמונה שנתגלתה לפניהם. אמי שכבה בתוך הבוץ מבלי לזוז. אחרי שהופיעו בני הנוער הפולנים, ניסתה אמא להתאושש בכל כוחה. כל עולמה חרב עליה, ועדיין לא היה זה סוף פסוק. הנה באו שוב להרוג את ילדיה שנותרו לפלֵטה. בידיים רועדות היא תפסה את בתיה התינוקת, שישנה עדיין על האדמה, ולחצה אותה אל חזה החשוף. היא לא דמתה עוד לאישה שאותה הכרתי, העיניים והפה, הכול השתנה, שערה הארוך היה פרוע והגיע עד לברכיה. היא היתה כולה מכוסה בוץ. ואני – באותו זמן יכולתי להפחיד אפילו שדים. אחרי שמרוב כאב והלם פצעתי את עצמי וחפרתי בור באדמה, פני איבדו את תוויהם, וכוסו במסכת בוץ כבדה. הידיים והמרפקים שלי היו גם הם מלאי בוץ מאדמה שחורה, ובגלל זה צמותי גם הן איבדו את צבען. הנערים הפולנים היו בטוחים שלא נשאר עוד אף לא יהודי אחד. לא פלא שהם נבהלו מאוד. הם נפלו על ברכיהם, הצטלבו ואמרו תפילה. אחר־כך קמו על רגליהם והתחילו לסגת אחורה לפינת הגג. אנו לא זזנו ממקומנו במרכז הגג. לא היו אלה בני נוער תמימים, אלא בנים ובנות בשנות העשרים לחייהם. אני הכרתי את כולם במשך השנים, וגם הם הכירו אותנו, למרות שמעולם לא נוצר בינינו קשר כלשהו. הבחנתי ביניהם בשלושת ילדיו של פַּפְלַבְסקי. חשבתי שהבת שלו תתעלף מרוב פחד בהסתכלה עלינו.

בשנת 1938 הצליח הפולני פפלבסקי לשכור חנות. הוא כתב מודעות אנטישמיות והדביק אותן בחלון הראווה שלו. דרש לנתק כל קשר מסחרי עם היהודים ולשלוח אותם לפלשתינה. הזמנים השתנו, ולפפלבסקי באה ההזדמנות להעביר אליו את כל המכונות וכלי העבודה שהיו בחנותו של אבי. כל מה שאבא אסף במשך חייו עבר אל פפלבסקי ביום אחד.

והנה ילדיו הגיעו אל ביתנו, לא עבר זמן רב, והפולנים הצעירים התאוששו מן ההלם, ובמהירות רבה החלה התייעצות ביניהם. חיינו היו תלויים בהם. בקושי עמדנו על רגלינו, אמא ואני החזקנו את התינוקות בידינו, ועדיין לא בא כל דבר אוכל לפיהן ולפינו, אף לא מעט מים. הילדות סבלו בשקט, וכל פעם יצאה אנחה מפיהן, כאילו היו זקנות. השתדלנו להחזיק מעמד ולא ליפול עד אשר יינתן פסק דיננו. שמעתי את הצעירים מנסים להשוות את המצב הכלכלי היחסי שהיה בתקופות שונות אל מול המצב שקיים בזמן הנוכחי, הודות לרכוש היהודי שהפך הפקר. “נכון”, הם אמרו, “כל זה כתוצאה מהשמדת היהודים, אבל אנו, הפולנים, איננו אשמים בכל האסונות שפקדו את העם היהודי”. לדבריהם, לא הם שהגו השמדה כזאת וביצעו אותה, כך שמצפונם צריך להיות נקי, ואין מה לדבר על חרטה. הצעירים הסבירו לנו, בידידות ובשקט, שעלינו להבין שעל־פי החוק הגרמני אין לנו זכות להישאר בבית הזה, כי הוא אינו שייך לנו עוד. עלינו לצאת החוצה לרחוב, שם מסתובבים כל העת אנשי חוק, ורק להם הזכות להחליט מה לעשות אתנו.

ירדנו מעליית-הגג. אפשר לומר שאפילו שמחתי על כך שבא הקץ לכל הסבל והייסורים. היינו שרויות במצב ללא מוצא וללא פתרון. כל העת חשבתי, איפה הם היו במשך היום? יכולנו כבר להיות מאחורי הגרוע מכל ולהשתחרר מן הפחד. לשם מה למשוך את העינויים, מה התועלת? כוחנו אזל והאדמה משכה כמו מגנט. חשבתי שהלוואי ויכולתי לשכב בשקט, אולם גם זה לא היה כל־כך פשוט.

אמא שכבה עם הילדות במרפסת ואני התיישבתי על המדרגות. לא רחוק מאתנו שמענו צעקות של אישה. יצאתי כדי לברר מה פשר הרעש. באותם רגעים נפתח השער בחצר שהיתה שייכת למשפחת וילנר. עוד לפנות בוקר ראיתי איך הוציאו הגרמנים את בני המשפחה הזאת מביתם. הם ליוו אותם החוצה, כמו שהובילו יהודים אחרים. זֶ’ניה ואחיה, ליובה, הורחקו במהירות מביתם בליווי שוטרים מקומיים. אחריהם רצה אישה בבגדי חג יקרים, מקושטת בסוגים שונים של שרשראות ובאוסף של צמידים ואבנים יקרות. הכול נצנץ אל מול השמש. לאישה היה מראה מרשים כמו של עץ חג המולד. היא החזיקה בידה מקל ארוך, מטאטא של חצר. היא המשיכה להכות בראשיהם של ז’ניה וליובה, שבכו מרה. האישה הזאת לא ידעה רחמים, היא המשיכה לאחוז בקרבנות, ולא נתנה להם להימלט ממכותיה, שהיו מלוּות בצעקות זעם נוראיות. ידעתי שבאחת מן הדירות של משפחת וילנר התגוררה משפחתו של פשיסט אוקראיני, שהגיע לעירנו מחו"ל אחרי הכיבוש. משפחה זו הפכה את החדרים של משפחת וילנר למחסנים מלאי רכוש יהודי גזול. הבנות של וילנר היו משרתות אצלם. התברר לי שבזמן שהוציאו הגרמנים את בני המשפחה הזאת מהבית, הצליחו ז’ניה ואחיה ליובה להיכנס אל מתחת למיטה של השכנים הפשיסטים. אשתו של הפשיסט מצאה אותם.

היינו עייפות, אדישות לכל המתרחש סביבנו. כל מה שרצינו היה מנוחה. בכל הסביבה הקרובה לרחוב שלנו לא נמצאו עוד יהודים. השוטרים התחילו להריץ אותנו, כדי למהר ולהצטרף לקבוצות קטנות אחרות, שגם אותן המשיך ללוות משמר של שוטרים חמושים. היינו דומים לעדר כבשים מפוחדים המוקף בכלבים מכל צדדיו. יצאנו אל הרחוב הראשי, ושם פגשנו אישה צעירה בשם מטיה בוף. הם הספיקו כבר להרוג את התינוקת שלה, בת השנתיים, וכן את כל המשפחה. רק אמהּ נשארה עדיין בחיים, וגם אותה צירפו לקבוצה שלנו. כולנו ידענו שזו דרכנו האחרונה, כי הרי לא היה זה סוד שמלווים אותנו אל הבורות כדי להורגנו. במשך היום הספקנו לראות הרבה מוות. אפילו למות בצורה מכובדת לא נתנו לנו. הלכנו שמונה קילומטרים ברגל עד שהגענו ליער קוזאק, שעל יד כפר הנקרא באותו שֵם. במקום ההוא ראיתי שלושה בורות ענקיים, מלאים בגופות אנשים מכל הגילים. הרצח היה טרי עדיין, כי זה עתה סיימו את מלאכת הדמים. אנשי הצבא הגרמנים עצמם הם שהרגו את היהודים. עזרו להם שם אנשי המשטרה מהעיר ז’יטומיר, שניסו להתאמן בירי על הקרבנות. היו שם שוטרים מליטא וכן שוטרים מקומיים שהשתדלו לבחור לעצמם קרבנות כראות עיניהם. בזמן שהביאו אותנו פגשנו רוצחים אחדים בדרך, ועל יד הבורות הענקיים עדיין עמדו חיילים גרמנים, מאוד שיכורים. הם אמרו לשוטרים המקומיים שהביאו אותנו, שהם הגרמנים, עבדו יותר ממה שתוכנן, ועכשיו הם צריכים להתכונן למסיבה שמכינים עבורם.[7]

אני חייבת להסביר שאנשי המשטרה, שבאו מז’יטומיר ומליטא, וכן אנשי המשטרה המקומית, מותר היה להם להתעלל ביהודים, אפילו להרוג, אולם רצח המוני ביצעו הגרמנים בכוחות עצמם. הם עשו את העבודה העיקרית.

בעוד הקבוצה שלנו עומדת וממתינה ליד הבורות, היו הרוצחים המקומיים עליזים. הם בקושי גררו את רגליהם מרוב שיכרות. היו שוטרים שהתרוצצו בין ערמות הבגדים שהורידו מגופות קרבנותיהם לפני שרצחו אותם. המבחר היה גדול, וקשה היה להם להחליט במה לבחור. אנו מצדנו נעצנו מבטים בגופות ההרוגים; ראינו בהם את עצמנו, עקבנו אחרי כל התנועות של המרצחים, ונדמה היה שהם מתכוננים לירות בנו מהמקום שבו הם עומדים. עדיין איני יודעת מאיפה מצאנו את הכוח הדרוש כדי להאזין לאותן שיחות שניהלו הרוצחים. התברר לנו שהם השתתפו בהשמדת יהודים על־פי הסכם מיוחד. למרצחים היו טענות קשות נגד מפירי ההסכם, על כך ששוב הם מרכיבים אותם קבוצות קטנות, דבר המאלץ אותם לעבוד שעות נוספות, מעבר לזמן המוסכם. לא היתה להם בררה, הם היו מוכרחים לחסל את כל אלה שהצליחו להתחבא במשך היום. ואם לא די בזה, הנה שוב מנסים לעכב אותם עם קבוצה קטנה, שבה היינו אנו האחרונים. את כל הקבוצות לפנינו הספיקו כבר לחסל. הפעם התרגזו הרוצחים מאוד, כי נאלצו להתעכב עד השעה 16:00 – נדמה ששמעתי היטב את דבריהם.

כדאי להסביר איך קרה הדבר, מדוע אנשי הקבוצה שלנו המשיכו לחיות, בזמן שאנשי קבוצות אחרות, שהיה ממש לפנינו – נהרגו. אנו היינו האחרונים. היו סיבות רבות להתעכבותנו בדרך, וגם הרוצחים התעייפו ולא מיהרו כל־כך. כל פעם הם המשיכו וצירפו עוד יהודים לקבוצה שלנו. היו בינינו ילדים. והיינו מלאי כאב על מר גורלם. כך הכריחו אותנו – להמשיך בהליכה. לא היתה לנו בררה אלא לציית, למרות שרגלינו סירבו לציית לנו. כל אשר רצינו היה למות במקום, כדי לקצר את הדרך, לצמצם את הייסורים, גם המלווים שלנו חיפשו דרך להשתחרר מאתנו כמה שיותר מהר, ואכן, זמן־מה קודם לכן הם לא בזבזו את סבלנותם ואת זמנם על היהודים עייפים, הם פשוט הרגו אותם במקום. בדיעבד התברר לנו מדוע נמנע מהם הפעם להיפטר גם מאתנו מאמצע הדרך. בשלב מסוים הם קיבלו פקודה להפסיק את ההרג הספונטני ברחובות, כי לאורך כל הדרך היו מוטלות גופות רבות, והיה צורך לאסוף אותן. בשל כך, ובגלל העיכובים בדרך, נשארנו בחיים.

הגרמנים היו מסודרים, גם כאשר היה מדובר ברצח. הם ביצעו אותו בחריצות רבה. רוצחים אחרים הגיעו אלינו מרחוק על־פי הזמנה ופקודה של הגרמנים, ועכשיו הספיקו להסתלק על־פי רשות הגרמנים. על־פי מה שהתברר לנו אחר־כך, הכינו עבור המרצחים משתה־סעודה מכל טוב. כל זה היה ביער, בזמן שאנו הגענו למקום ההוא, שם ביער קוזאק, נותרו במקום רוצחים מעטים בלבד. הם התלוננו על כך שעיכבו אותם לצורך הרג של קבוצות קטנות אחרונות שעדיין המשיכו להביא אל המקום. ייתכן כי הרוצחים האלה, שהיו בני המקום, נשארו שם מרצונם, בכוונה לחפש מציאות בין בגדי הנרצחים. היינו סמוך מאוד אליהם, וכך הזדמן לנו לשמוע שיחות שניהלו ביניהם. הם דיברו על מסיבות ובילויים שמתוכננים להם באותו ערב. הם המשיכו לחטט בין ערמות הבגדים. שמנו לב שהם החלו להרגיע את חסרי הסבלנות שביניהם לגבי הנוכחות שלנו שם. היה להם זמן ללגלג עלינו, להתלוצץ על מראנו האומלל, אולי היו זקוקים לשיפור מצב רוחם. ואני, עם פני הפצועים, סיפקתי להם את החומר שחיפשו כדי לצחוק. הם התלוצצו על הקרבנות העירומים.

עדיין לא ידענו מה מתכננים המרצחים לעשות לתינוקות שהיו עמנו. ישבנו על יד הבורות והמשכנו ללטף את האדמה הרטובה מהדם הרב שנִספג בה. המרצחים המשיכו לשוחח, זה נשמע בערך כך: “צריך לצאת מפה, מספיק ליום אחד, תעזבו אותם, לשם מה למהר לחסל את הפשפשים האלה, הם ממילא גמורים, תנו להם לחפש את קרוביהם בבורות; ליהודונים אלה אין לאן ללכת; מה כבר יכול לקרות אם הם יישארו פה עוד כמה ימים ואחר־כך נהרוג אותם…”. מישהו מן הקבוצה שלנו הבחין שהמפלצות התפזרו. לא נותר בנו כוח וגם לא רצון לזוז. לא הרחק מן הבורות נמצאו ערמות הבגדים שהסירו מן הקרבנות לפני שהרגו אותם. תושבי קוֹזאק יצאו באותו יום של דמים לקראת המובלים למוות, כדי לפגוש אותם לפני כניסתם ליער קוזאק. הם התנפלו עליהם באכזריות, בדקו בבגדיהם ובנעליהם, ובצעקות הורידו מן האומללים המבוהלים את דברי הזהב. היו שם תושבים מן הכפר, שעברו בין הקרבנות ובדקו את ידיהם כדי לגלות טבעות נישואין או אחרות.

היה לנו קר והתחלנו ללכת מבלי לדעת לאן. ביער פגשנו ניצול, שהיה עד לכל השחיטה. הוא הצליח לחמוק אל בין השיחים וראה כל מה שהתרחש. פגשנו בבעלי עגלות שבאו כדי לפנות את ערמות הבגדים. אותו הניצול, שהיה עירום לגמרי, פחד לגשת לערמות הבגדים, בתוכן היו גם בגדיו שלו. מראהו היה אומלל וקשה לתיאור. הוא מיהר לספר לנו מה ראו עיניו במשך היום. הוא סיפר שרק הוא הצליח להישאר בחיים, אחרי שנכח במקום ההשמדה של יקירינו וראה במו עיניו את כל הזוועה המדהימה בעצמתה. שמו היה ישראל מלמד.

חובה עלי להסביר כי באותו זמן היינו בטוחים שבעולם הגדול לא יודעים על השמדת העם היהודי. פחדנו שהזוועה הגדולה הזאת של הפושעים הגרמנים תישאר כסוד לעולמי עד. על־פי מה שראינו היה לנו יסוד חזק לחשדות אלה. הגרמנים עשו הכול כדי להסתיר את עקבות פשעיהם, והדבר הכאיב לנו מאוד. בעצם מה רצו הגרמנים? לא די שהרגו עם שלם ושדדו את רכושו, לאחר מכן עוד עשו הכול כדי למחוק כל סימן שבכלל היינו קיימים בעולם הזה! רק בגלל זה עשינו מאמץ על־אנושי כדי להישאר בחיים, ולוּ לזמן קצר – כדי להספיק ולספר את אשר התרחש. עשינו זאת בכוונה ברורה, שאולי בכל זאת מישהו יישאר ויספר. החשש שמא לא ייוודע דבר הפשע שעוללו לנו הוא שדחף אותנו לכך. רצינו לספר מה ראינו ושמענו בזמן ההשמדה. רצינו שהעולם יֵדע מה עשו הגרמנים לעם היהודי. רצינו שמישהו ינקום את דמנו מאותם פושעים אכזריים שאין להם אח ורע על פני כדור הארץ. בינתיים ידענו שגם אנו חיים רק באופן זמני.

בדרך הביתה התפזרנו, וכל אחד מאנשי הקבוצה פנה לכיוון אחר. פחדנו להישאר יחד. לא ראיתי איש מהם עוד. ליובה וילנר, בחור כבן 20, הצליח להגיע אל הפרטיזנים ונהרג באחת הפעולות. לאחותו, ז’ניה וילנר, שהיתה מעט יותר צעירה, היו הרבה ידידים לא־יהודים שבזמן הכיבוש ניתקו עמה את הקשר. אינני יודעת כיצד הצליחה להשיג דרכון מזויף, גם אינני יודעת איזה מין דרכון היה זה. עד כמה שידוע לי ז’ניה וילנר לא הצליחה להתרחק מעירנו; היא נתפסה ונרצחה. מטיה בוף, היתה כבת 20, נשארה עם אִמה, שהיתה עדיין אישה צעירה. גם להן היו ידידים לא־יהודים רבים שניתקו את הקשר עמן. אחת הידידות שמעה שהן עדיין בחיים והציעה להן מקלט בביתה – במזל כזה אסור היה לזלזל. השכנה שלנו, הקרובה ביותר, היתה פולנייה בשם דַיוֹנוֹבָה. היתה לנו גדר משותפת ותמיד היינו ביחסים טובים אִתה. אבל בזמן הכיבוש היא התרחקה מאתנו, כמו שאר המכרים. אותה דיונובה הציעה לשתי היהודיות מקלט. האם ובתה החליטו להוציא מן המחבוא את כל רכושן של המשפחות הקרובות אליהן ולמסור אותו לה. כך הצליחו שתי היהודיות להתגורר אצלה בבית. אבל כאשר נערך מצוד שבמהלכו הרגו את כל הניצולים של אותו היום השחור, גירשה אותן מביתה. הן עברו עינויים קשים עד אשר הרגו אותן.

אמא, אחותי נינה, שתי הילדות הקטנות, שאותן נשאנו, השתדלנו כולנו להגיע הביתה. לכאורה, לא היה לנו לאן ללכת, כי, כזכור, בני נוער פולנים גירשו אותנו משם. כמו חיות־בית החוזרות תמיד למקום המוכר להן, כך גם אנו הלכנו לכיוון ביתנו המוכר, ביתנו היה פתוח, ולא מצאנו בו איש. כל הרחוב נראה כבית־קברות אחד גדול. הכול מסביב היה שקט, וכמעט שלא פגשנו בני־אדם. לא ידענו כמה יהודים נשארו בחיים ואם בכלל נשאר מישהו חוץ מאנשי הקבוצה שלנו.

בקושי עלינו על המרפסת. עברנו את הפרוזדור ונכנסנו למטבח. פה, במקום זה, על יד הדלת, נפלה אִמי. מזמן היה אפשר להבחין שהיא עומדת ליפול, ובגלל זה הוצאתי את בתיה התינוקת מידיה. למען האמת, אפילו לא היה אכפת לי, רציתי שהיא תמות מהר, שלא תסבול ייסורים מיותרים. במשך כל אותו היום חשבתי, שהלוואי שכולנו נמות בזמן השינה.

כל גופי כאב, אך הייתי הבכורה, מין אמא קטנה. הרגשתי אחריות גדולה כלפי הילדות הקטנות שהיו תלויות בי. במשך היום הזה הן ראו זוועות וסבלו בשקט. הן פחדו להישאר לבד, וליוו אותי בעיניהן כל העת. עיניהן דיברו. לא היו דמעות, הן לא פצו פיהן, הן כאילו ביקשו רחמים, שלא אעזוב אותן לבדן. אני הייתי חסרת אונים; התביישתי והאשמתי את עצמי בלי סוף, בזה שאינני מביאה להן כל תועלת. ערכתי חיפוש בכל הבית, ידעתי שהבית ריק, אבל באופן מכני המשכתי לחפש. היינו מאוד זקוקות לבגדים, נעליים, מזון כדי להשקיט את הרעב, משהו לצורך קיום עלוב. כמובן שלא מצאתי מאומה. בתי השכנים עמדו כמו מצבות. לא הייתי מסוגלת להיכנס אליהם ולראות מקרוב את החורבן הגדול. לחדר השינה של הורי אי־אפשר היה להיכנס. כל כסתות הפּוּך היו חתוכות, שמשות הזכוכית בחלונות הגדולים היו מנופצות, והדבר גרם לפוך ולנוצות להתפזר ברוח. בפינה אחת בבית מצאתי שמלת ערב משיפון שחור, היתה זו שמלה שקיבלה אמא באחת מן החבילות מארצות־הברית, מתנותיה של סבתא שלי. החלק העליון היה קרוע, כנראה שהתנהל קרב על השמלה הזאת. השמלה היקרה הפכה לסמרטוט קרוע, השודדים לא רצו בה עוד, ועל כן היא הושלכה. החצאית היתה ארוכה וגדולה, וכך יכולתי לעשות ממנה שני סוּדרים לכיסוי הראש והצוואר בשביל אמא ובשבילי. לי לא היו נעליים ולא שמלה. בכל זאת הצלחתי לעשות מטפחת בצבע שחור, בגודל המתאים לצורך הסתרת פני. אלה התנפחו מאוד לאחר שפצעתי אותם.

יצאתי אל החצר, ושם מצאתי קליפות ישנות של תפוחי־אדמה. נראה שהגרמנים השאירו אותם לפני שהסתלקו עם המטבח שהקימו להם שם. עד כמה שזכור לי, הם עזבו את המקום יום לפני פעולת הרצח הגדול, ולא חזרו עוד. את הקליפות בישלתי, ועשיתי מהן דייסה ממש דוחה במראה ובטעם. לא היתה לי טיפת מלח כדי להוסיף לתבשיל המאוס הזה; בכל זאת נתתי את המאכל הזה לילדות. במשך שבוע ימים היתה אמי חולה מאוד וללא הכרה; היא נשארה לשכב על הרצפה, כי לא היה מי שיעזור לי להרימה ולהעבירה למקום אחר. היה לה חום גבוה. אחותי נינה ישבה על ידה, והחליפה שוב ושוב סמרטוט רטוב על ראשה. מפעם לפעם היא נשמה בכבדות, וחשבתי שהיא גוססת. היה מאוד מרגש ועצוב כאשר הילדות הקטנות דיברו אל אמא בדמעות וביקשו ממנה לא להפקירן לבדן. בבית שררה חשכה ולא הדלקנו אור. אפילו את הדלתות לא סגרנו, כי בקלות אפשר היה להיכנס דרך החלונות הענקיים, הפרוצים. הניסיון לימד אותי שאין כל טעם להתחבא. למרות העייפות לא יכולתי להירדם. חשבתי כל הזמן על הבורות הפתוחים שראיתי ביער קוזאק. הייתי מדוכאת, מבולבלת, ולא ידעתי היכן להתחיל, לאן לפנות. בפנים, בתוך תוכי, התחוללה סערה. היה בי רצון לצעוק, רצון שקרע אותי לגזרים. באותם ימים לא מצאתי לי מנוח, וחשבתי על דברים רבים הקשורים לטרגדיה שלנו.

עבר זמן מאז שחזרנו מן הבורות, ועדיין לא מצאתי מוצא על מנת לשפר את מצבנו החמור. התייעצתי עם אחותי נינה, בת ה־12, איך להשיג אוכל לילדות הרעבות. פתאום נזכרתי שבמיטה של הורי היה טמון תיק עם תכשיטים יקרים. לפעמים, בלילות, ברחנו מן הבית והלכנו לחפש מקום בשדה, כדי להרגיע את הילדים שפחדו מן המוות הצפוי. במקרים כאלה היתה אמא לוקחת עמה תיק זה על מנת להבטיח שכל התכשיטים יהיו על ידה. מדובר באוצר גדול, שהיה בו כדי לפתור דאגות פרנסה לחיים שלמים – אולם גם בתקופות שבהן חיינו במצוקה כלכלית קשה, התייחסו הורי למטמון זה כאל קמע וסירבו לגעת בו. על־פי מושגיהם, דברי ערך המתקבלים בירושה חייבים להישאר בתוך המשפחה, ואסור לסחור בהם.

והנה, נכנסתי לחדר השינה של הורי שבו היו המיטות, שעמדו זו ליד זו כמו מיטה זוגית. נוצות ופוך היו מפוזרים עליהן וכיסו אותן. במרץ רב הפכתי את ערמת הנוצות, אך לא מצאתי כל תיק. עמדתי מודאגת ליד המיטה, ולא יכולתי להבין מדוע חתכו השודדים את כסתות הפוך שהיו חדשות לגמרי, וכך גם את הכריות הגדולות, ואפילו לא לקחו את הציפות החדשות. צריך לציין שאת כל אלה אמא הכינה בעצמה עבור הבנות שלה, כנדוניה לעתיד לבוא. הגעתי למסקנה שלחדר השינה הגיע רוצח גרמני, שחיפש יהודים, ומצא את התיק עם התכשיטים. הדבר דירבן אותו לחפש עוד, ולמטרה זו הוא חתך בחרבו את הכסתות והכריות. בגלל פיזור הנוצות, לא נכנסו לחדר השינה שודדים מקומיים. חשבתי שאם חשדותי אלה נכונים, אז עדיין יש סיכוי למצוא נעליים מתחת למיטה. והנה, תוך כדי חיפוש מתחת לאחת המיטות, גיליתי את אחי ליאון בן החמש שוכב ללא הכרה. אחרי שהתאושש, היה בהלם ולא דיבר.

לא אוכל לתאר את תחושותי ברגעים ההם, שבהם מצאתי את אחי בִּמקום את אוצר התכשיטים. בהדרגה התחיל לספר מה שהתרחש לאחר שאבא, רעיה ואפי עזבו את הבית. ליאון ראה איך הרגו שכנים אחדים שלנו, ואיך ירו הגרמנים לכל עבר, כדי להפחיד את הקרבנות. הבהלה היתה גדולה. אחד מן הגרמנים ירה בראשו של אבא מאחור. ליאון ראה שאבא נופל ומתגלגל מן ההר, את הילדים שלנו המשיכו הגרמנים להאיץ קדימה לכיוון בית העירייה. התחילה סלקציה. הפרידו בין בני משפחה והרחיקו את הצעירים המפוחדים מן המקום. הבדילו בין גברים, נשים וזקנים. ברגעים הקשים ביותר נשארו הילדים לבד, ללא מבוגרים. בזמן שמלאך המוות השתולל בכל עוזו, נשארו הילדים בודדים. הילד בן החמש ראה איך פצעו את הקרבנות ביריות. אחי אפי בן השמונה, ליאון בן החמש ואחותי רעיה בת הארבע הלכו בשיירה. בזמן שהובילו אותם הבחין ליאון מרחוק כי חלונות הבית והדלתות פתוחים. הילד הצליח להתחמק מהשיירה, רץ הביתה, נכנס לחדר השינה והתחבא מתחת למיטה. אחריו רץ גרמני שהבחין בו וגם שוטרים אוקראינים נכנסו הביתה. אבל משום מה הגרמני גירש אותם. ליאון שכב מתחת למיטה והסתכל על המגפיים של הגרמני שעמד ליד המיטה. מרוב פחד איבד הילד את ההכרה, ואני מצאתי את אחי בזמן קריטי, כאשר חשבתי שהוא כלל לא בחיים. הייתי מאושרת שבמקום התכשיטים קיבלתי אח. ברגע שהילד התאושש הוא ישב על הרצפה על יד אמא, ודיבר אליה כאילו לא קרה דבר. אמא עדיין היתה ללא הכרה, ולא הגיבה.

הדלתות נסגרו

עברו כמה ימים, ואנחנו עדיין בבית שלנו מבלי שאיש יטריד אותנו. נודע לי שנשארו בעיר 200 צעירות, שהשאירו אותן בחיים במיוחד לצורך עבודת פרך. אחרי יום הרצח הגדול, כל הניצולים התייחדו עם סבלם, איש איש בפינתו. לא היתה משפחה אחת שנשארה שלמה. גם אלה שנשארו במקרה בחיים היו שבר כלי שחזר מסף המוות. היתה קינאה במתים, וכולם חלמו על מוות קל, ללא עינויים.

בינתיים כל ניצול היה חייב לדאוג לקיום עלוב. לא קל היה להשיג מזון. כמו בתחילת הכיבוש, כך גם אחרי ההשמדה הגדולה, אסור היה ליהודי להסתובב מחוץ למקום המגורים שלו. הזהירו אותנו מפני הסכנה הצפויה למי שייתפס באזור הכפר. אני עצמי הייתי מוכנה לכל עונש עבור מעט מזון, שכן הדריכה אותי רק המחשבה איך להשקיט את הרעב. המצב היה קשה מאוד. הכול נראה לי מסובך, הייתי אחראית על הילדים הקטנים שחיפשו תחליף להורים. בזמן שהילדים הסתכלו עלי כעל מושיעתם, אני עצמי הייתי זקוקה לעזרה. רוב הזמן ישבנו כולנו על הרצפה והסתכלנו על אמא הגוססת. כל רחש קטן מחוץ לבית השפיע על כולנו. הילדים שחיו במתח זמן ממושך הקשיבו ביום ובלילה לכל המתרחש בסביבה הקרובה. הפכנו להיות חיות נרדפות, ולפיכך התנהגנו כמותן. פחדתי להשאיר את הילדים לבדם, כי לא הייתי בטוחה שאראה אותם שוב. מצד שני, הייתי מוכרחה להשיג מזון כלשהו כדי להרגיע את הרעב. שתי הפעוטות הפכו אדישות, ואני חלמתי על מעט חלב עבורן; לוּ רק היה הדבר תלוי בי, הייתי מוכנה לבצע כל עבודה כדי להרוויח כוס חלב. מאז הכיבוש הגרמני לא ראו התינוקות חלב.

ימים חלפו, ועדיין לא היה בבית פירור מזון. יצאתי החוצה בלב שבור, והלכתי בסמטאות כדי להגיע לכפר. לא ראיתי את השמש, לא הרגשתי את האדמה שעליה דרכתי. היה עלי להאכיל את אלה שנשארו בחיים. לרגע לא חשבתי מה יקרה אם יבחינו בי, לא היה אכפת לי שום דבר. והנה, דווקא עכשיו, כאשר אספתי את שארית כוחותי על מנת להשיג מזון כלשהו, בכל מקום סגרו בפני את הדלתות; הסתכלו עלי בסתר, כדי שלא אבחין במבטיהם, כאילו שאני בעלת קרניים. שאלתי את עצמי ללא הרף במה אני שונה מהם, אפילו דיברתי במבטא נכון ויפה כמוהם. ידעתי היטב את השפות של העמים האחרים שביניהם גרתי, כאילו הייתי אחת מהם, אבל כל זה היה חסר ערך, כי נולדתי יהודייה. אי־אפשר היה להתגבר על האבל. מה שעבר עלינו השאיר חותם חזק גם על המראה החיצוני שלנו. ונוסף על כך, הלבוש שלי, בהשפעת הנסיבות, היה משונה – על ראשי היתה מטפחת שחורה שהסתירה את פני חוץ מאשר את עיני הנפוחות, שהיו כמעט סגורות. אנשי הכפר הסתכלו עלי כאילו באתי להאשים אותם. לא פלא שלא רצו אותי אפילו בחצר שלהם. בכפרים חיפשו עבדים בזול, אבל הפעם לא מצאו עבורי כל עבודה, אפילו לא עבודה “שחורה”. ההורים שלנו תמיד דיברו על אמת, יושר, צדק. לימדו אותנו שבני־אדם הם יצורים טובים, רחמנים. במציאות הכול היה אחרת, וכל המחשבות על כך הוסיפו מלח על הפצעים. כן, להורי היתה אמונה עיוורת בבני־אדם – רק בגלל זה הם נכנסו לגיהינום הגרמני.

כל היהודים סבלו מרעב, ובלית בררה, התגנבו רבים מהם לכפרים למרות האיסור החמור; זה היה כמו לחצות גבול מסוכן. בכפרים התרגלו לנצל לרעה את המצב הקשה של היהודים, והעבידו אותם כמעט ללא כל תמורה. אף אחד לא ביקש חלב או לחם תמורת עבודה קשה, יהודי הסתפק במה שנותנים לו. היה צורך להסתגל למצב המיוחד שנוצר ושאותו יצרו רק עבור היהודים. הבנתי שגם לי יש מה ללמוד מחכמת החיים של האחרים. היהודים התנהגו בכפרים כאילו הכול אצלם בסדר. היה הכרח להתגבר ולהסתיר את מצבנו הטרגי ואת האבל שהיינו שרויים בו, למרות שעדיין לא הספקנו לכסות את הבורות הענקיים הפתוחים. הניצולים מן החורבן לימדו אותי להזדקף, לנסות ליצור חיוך בעיני הנפוחות ועל פני הפצועים. עשינו הכול מעבר ליכולת אנושית כדי להרוויח איזשהו מזון.

עברו כבר כמה וכמה ימים מאז הרצח הגדול בעירנו. באחד הלילות שמעתי רחש קל ליד קירות ביתנו, כאילו מישהו מנסה להתגנב חרש. הייתי בטוחה שזה הסוף שלנו, שהנה שוב באו לאסוף את הניצולים ולהרוג גם אותם. הילדים, גם הם לא יכלו להירדם. הגענו למצב שאפילו מתוך שינה היינו רגישים לכל רחש, וכל רשרוש קל גרם לנו לזקוף את אוזנינו. הבחנתי שהילדים מתהפכים על משכבם בעצבנות; הם הרימו את ראשיהם בחשדנות והתיישבו. אספתי את כל כוחותי, ובמהירות רבה הלכתי לכיוון היציאה המרכזית. פתחתי את שתי הדלתות לרווחה בבת־אחת, ויצאתי אל המרפסת הפתוחה למחצה. באישון לילה עמדתי על המרפסת והבטתי אל תוך החושך של ליל קיץ יפה. לא הבחנתי באיש, בכל הסביבה לא הבחנתי בתנועה כלשהי, ליתר ביטחון התחלתי לבדוק מסביב. בינתיים היה צורך להרגיע את הילדים. הספקתי להגיד שהכול בסדר. פתאום, מתחת למרפסת – הופיע אבי, ובמהירות של רוח התייצב לפני.

כל אחד יכול לשער כיצד הרגישה ילדה בודדה באותם רגעים – הייתי מבוהלת עד מוות. חשבתי שאני חולמת. זו היתה תופעה חזקה מאוד ומרגשת, ומה הפלא שלא יכולתי להוציא הגה מפי, אף לא צעקה. האם יש מישהו שהזדמן לו אי־פעם לפגוש אב אהוב שחזר מעולם האמת… הרי עברו לא מעט ימים מאז האקציה הגדולה, כך, על־פי כל הסימנים, לא היה כל יסוד לתקווה שעוד מישהו מבני המשפחה ניצל. אפילו לרגע לא חשבתי שגם לאבא היה סיכוי להישאר בחיים. ראיתי במו עיני איך הוציאו אותו מהבית והובילו אותו יחד עם הילדים. גם האח שלי, ליאון, שהיה כל הזמן על יד אבא, סיפר שראה איך פגעו בראשו של אבא מאחור ודם פרץ ממנו. כתוצאה מכך נפל אבא והתגלגל במורד ההר שהוביל אל הנהר. אט אט שבתי להכרתי, ורק אז הבחנתי שאבי פצוע – ובקושי עומד על רגליו. הנה אבי, שאי־אפשר להכירו.

הנה מה שסיפר לי אבי: באכזריות ובמכות הובילו אותו עם הילדים לכיוון המגרש, מקום שבו אספו את כל היהודים. בדרך ירו בו מאחור. בזמן הפציעה הבלתי צפויה, עמד אבא במדרון ההר. הוא איבד את שיווי משקלו והתגלגל למטה, עד אשר הגיע לבוסתן ונתקל באחד העצים. כך הצליח להיעצר ולהישאר לשכב במקום מסתור. הוא היה בטוח שלא נשאר זכר מכל משפחתו הגדולה. הוא נאלץ לאסוף את כוחותיו האחרונים כדי להסתלק מהמקום. לא קל היה לו להתגבר על המעצורים הפיזיים והנפשיים. בחסות החשֵכה ובעזרת מקל החל להתגנב לכיוון הבית. הוא היה צריך להיזהר שהתושבים המקומיים לא יבחינו בו. הוא הרגיש צורך לברר אם נשאר עוד יהודי כלשהו בחיים. מה אפשר לספר על מפגש מפתיע שכזה, הרי היה זה כאילו אבא קם לתחייה.

לא היה זה זמן מתאים לפינוקים, וצריך היה לטפל בפצעים הרבים. למרות שנשארנו בחיים לגמרי במקרה, האבל היה כבד ביותר. אצלנו בבית התרחשה טרגדיה גדולה, חוץ מקרובינו הרבים, הרגו שניים מילדי המשפחה – את אחי אפרים בן השמונה ואת אחותי רעיה בת הארבע.

יום אחד הופיעו אצלנו גרמנים בליווי אנשי המשטרה האוקראינית. הם גירשו אותנו מן הבית והתנהגו כלפינו כאילו היינו אנו הפולשים ומפירי החוק. בגסות ציוו עלינו לצאת מהבית מיד, ואמרו שמקומנו בגטו, וששם יש די בתים ריקים. הזהירו אותנו שמי שייתפס מחוץ לגטו יומת. כך עזבנו את הבית בידיים ריקות, בדיוק כפי שעמדנו בזמן שהתפרצו לביתנו נציגי החוק. ידענו שזוהי הפעם האחרונה שאנו רואים את הבית. לא הפסקנו להביט לאחור, כל עוד יכולנו לראות אותו.

ביתה של סבתא עמד בסמוך לתחילת רחוב ברזדובה. את הבית בנו בשנים האחרונות. כל הבתים במקום זה היו בגבול הגטו. כל הכביש הרחב והארוך שברחוב ברזדובה היה בנוי מאבן זוויתית – כאשר היו הגרמנים או השוטרים האוקראינים מסתובבים במגפיהם המסומרות, נשמע קול דפיקה מיוחדת שאוזנו של יהודי הפכה רגישה לו. היה זה אות אזהרה, סימן של סכנה מתקרבת, המביא אתו את אויבינו. קשה לתאר מה עבר במוחנו ואיזו הרגשת פחד מן הצפוי פקדה אותנו כאשר שמענו קול זה ביום ובלילה. עד היום אני שומעת את הצליל של אותם המגפיים. הקשר היחידי שהיה לנו היה עם דיירי הגטו, שהתגוררו בסמטאות הפנימיות. שטחו של הגטו היה מצומצם מאוד. הגרמנים עשו כך בכוונה, כדי שיוכלו להשגיח על המתרחש בתוכו. השליטים הצליחו לבודד אותנו מכל יתר התושבים הלא־יהודים. כמו בבתים יהודים אחרים, כך גם בביתה של סבתא הספיקו לשדוד הכול. לא רק מבפנים השמידו והרסו, כי אם גם ברחוב השאירו עדות להסתערות ולפרעות.

מצאנו ברחובות חורבן גדול שפשוט קשה לתאר, אנדרלמוסיה גדולה. לא ידענו במה להתחיל, עדיין לא הספקנו לנקות מבפנים ומבחוץ, והנה כבר באו השוטרים האוקראינים לאסוף אותנו לעבודה. הם התנהגו כלפינו כאילו היינו חיות בזויות, הובילו אותנו כמו שמובילים בהמות. באותם הימים התרגלנו כבר לצורת דיבור המלאה גנאי ובוז. לא רחוק משם, מחוץ לגטו, הכניסו אותנו לבית ענק שהיה שייך פעם ליהודי. לא היו שם רהיטים או כלי בית אחרים. בכל החדרים הרבים והגדולים עמדו בצמוד לקירות ארונות עץ מיוחדים. האצטבאות הגדולות הגיעו עד לתקרה. הבית היה נקי, בכל חדר היו ערמות בגדים מונחות על הרצפה, בגדים שהסירו מן הקרבנות לפני שרצחו אותם. נשים רבות שעמדו על ידי נתפסו להיסטריה של בכי חנוק. חלק מאתנו לא היו מסוגלים לזוז או להניע איבר כלשהו מרוב תדהמה. הגוף הפך לאבן. השוטרים כעסו מאוד, והתחילו לזרז אותנו. הדבר לא עזר, ואז קיבלנו מכות. השוטרים הבטיחו לנו שבקרוב גם בגדינו יגיעו למקום זה. הם ציוו עלינו למיין את הבגדים על־פי סוג ומידה. כך הפרדנו בין שמלות, מכנסיים, אדרות, נעליים, והנחנו אותם במקומות שנקבעו. היתה מחלקה נפרדת לבגדי ילדים. השוטרים האוקראינים לא הסתירו את העובדה שגם לניצולים צפוי מוות, אך לא הפריע להם לדרוש נאמנות. הם דרשו מאתנו עבודה טובה ומדויקת, וכאשר זה לא עזר להם, ניסו השוטרים להסביר לנו שהם פועלים בהתאם לדרישת השלטון הגרמני, ושעד תאריך מסוים עליהם לשלוח את כל הבגדים לגרמניה; כך שיש להם אחריות לספק את הבגדים בזמן. פעמים רבות שמענו מהשוטרים שרכוש יהודי כולל בגדי נרצחים, נשלחים לגרמניה.

השתמשנו בכל מיני תחבולות כדי לסרוק בעינינו את כל ערמות הבגדים. עינינו פעלו במהירות מטורפת, כולנו חיפשנו משהו שהיה שייך לנו. אולם, היה זה בלתי אפשרי להפוך את כל הערמות. היו בהן גם הרבה בגדי חורף, למרות שהיתה זו עונת הקיץ; חלק מהקרבנות היו לבושים בגדי חורף, הדבר היה תלוי בזמן שהיה להם להתכונן, לפני שגורשו אל מותם. ידענו שאין בחיפוש שערכנו כל תועלת; חוץ מאשר להוסיף עוד מלח על הפצעים הטריים. כמובן שעבורנו לא היו אלה סתם ערמות בגדים. במחשבה שלנו היה הכול מבולבל – המציאות והדמיון. לפנינו עמדו דמויות של בני משפחותינו. ליטפנו את הבגדים. באותם סמרטוטים שהיו מונחים על הרצפה ראינו אלפי אנשים־יהודים שהשתמשו בהם. והנה, לגמרי במקרה, תוך סידור הבגדים, מצאתי את הבגדים של הילדים שלנו! אינני מבינה איך הגיעו בגדי אחי דווקא לערמה שבה טיפלתי אני. מצאתי את הבגדים שהסירו מן הילדים האלה. הכול היה קשור יחד בצרור מסודר, כאילו הוכן במיוחד כדי למוסרו כך לידי. איבדתי את שיווי משקלי. הנשים שהיו לידי הבחינו במתרחש, ומיד הבינו מה היה הגורם להתמוטטותי. הן באו לעזרתי. כך הצלחתי להסתיר על גופי את הבגדים של אחי הנרצחים. לא הייתי היחידה שמצאה את בגדי בני משפחתה.

היה עלי להמשיך בעבודתי, עשיתי הכול באופן מכַני, מבלי להסב תשומת־לב. מחשבותי נדדו. פתאום נדמה היה לי שאני שומעת קול־נקישה על הרצפה. הסתכלתי בלי חשק. לא הייתי צריכה לחפש הרבה, כי מיד הבחנתי שלרגלי מונח מטבע מבריק. לא ידעתי בדיוק מה זה, אך היה לי חשוב שהוא לא יגיע לידי השוטרים. מיד דרכתי על המטבע בכף רגלי; הסתכלתי סביבי, לא ראיתי איש, ובאותו רגע דחפתי את המטבע אל תוך שובל שמלתי.

לאחר שעברנו לגור בגטו, התחילו גשמים חזקים וברד, למרות שהיה זה קיץ. עמדתי על יד החלון והסתכלתי על המים הרבים שזרמו בחוץ. היה לי רע ובכיתי מרה. אמי עמדה ליד חלון אחר באותו חדר. לא היה על מה לדבר, כל אחת התייחדה בפינתה עם סבלה. ידענו שתינו מה מתרחש עתה בבורות שבהם מוטלים היקרים לנו מכל. לא היה ספק שהבורות התמלאו במים, כי הכול היה עדיין פתוח. היהודים פעלו באינטנסיביות, אך עדיין לא הצליחו להשיג רישיון כדי לצאת ולהגיע למקום הרצח. עבר זמן עד שסוף־סוף נודע לגברים היהודים למי צריך לשלם עבור הזכות לסגור את הבורות בקבר האחים היהודים. אחרי ששילמו תשלום גדול, קיבלו את הרישיון הנדרש. לאחר שנודע הדבר בגטו, היו יהודים שאמרו: “מי יודע מה מכינים לנו הגרמנים שם, אין כל ביטחון שנחזור משם בשלום”. ואכן, שום הגנה לא יכולה להיות ליהודי, נחוצה היתה זהירות, העיקר היה לשמור על השקט בכל מקום.

הרישיון ניתן לעשרה גברים, אבל קשה היה לאִמהות או לקרובי משפחה אחרים לוותר על ההליכה לבורות, היכן שנרצחו יקיריהם. כל אחד הרגיש חובה לגשת בעצמו ולעשות משהו. וכך, קבוצה גדולה של יהודים החליטה לצאת לדרך בלילה ולהתפזר ביער, כדי להגיע למקום ההוא מכיוונים שונים. גם אני הצטרפתי אליהם, ורצתי אחרי הורי.

לפנות בוקר הגענו לבורות הפתוחים שביער, ליד הכפר קוזאק. מה שראיתי נחרט בזיכרוני לכל החיים. בכל שלושת הבורות הענקיים שבהם שכבו יקירינו, וגם מסביב, התאספו חיות שיצאו מהיער. החיות היו רבות וצפופות, כך שאי־אפשר היה להבחין בין גופות ההרוגים. היינו כמאובנים. היו שם עורבים במספר כה רב. הם פשוט עמדו לצד החיות או התעופפו בגובה נמוך מעליהן. גודלה של כל ציפור היה אגדי. חשבתי שאני חולמת. היה משהו משותף לכל בעלי־החיים שם, למרות ההבדלים במינם ובגודלם. הם חיו בשלום ולא הפריעו זה לזה, כנראה משום שהיה שם די מזון לכולם. כל בעלי־החיים התנפלו על יקירינו הרצוחים. היו כמה גברים שהתגברו על רגשותיהם, וציוו על כל השאר, שהיו עדיין מבולבלים, להשיג ענפים מן העצים. גם הנשים חזרו אט אט לעשתונותיהן ועשו את הנדרש; כולם השתדלו להביא תועלת; כולם התאמצו מעל יכולתם האנושית. אולם החיות לא זזו ולא פינו את המקום. הוחלט אפוא לכסות את הבורות באדמה, על החיות הרובצות בתוכם. רק אז החלו יצורי הטרף לסגת אל היער הסמוך. לא היו לנו כלי עבודה, כל המבצע היה פרי של רגע, מיד לאחר קבלת הרישיון. לא היה זה פשוט להגיע לאמצע הבור ולכסות את הקבר כולו באדמה. בכל מקום התעוררו בעיות. בלית בררה דרכנו על המתים. בזמן שאמרו קדיש, חזרו גם הנשים על המילים. התיישבנו על יד הבורות שכבר הספקנו לכסות. איש לא הוציא הגה מפיו. כל אחד היה עסוק בעולמו הפנימי, דמעות כבר לא היו לנו. השקט היה יכול להימשך לנצח, אבל פתאום, כאילו העירו אותנו משינה עמוקה, אמר מישהו: “אחרינו כבר לא יישאר אף יהודי – כדי לכסות את הבור שלנו, מי יספר מה עבר על היהודים בני עירנו?” מישהו אחר מהקבוצה אמר שבמשך הזמן גם על הבורות שלנו יצמח יער, ואמי הוסיפה: כן, כן, ואנשים יבואו לקטוף פטריות על הקבר שלנו, ואף אחד לא יידע ולא יאמין מה מסתתר מתחת לאדמה, מה באמת התרחש במקום הזה. אז אמר אחד הגברים: “אין צורך להעניש את עצמנו במחשבות מיותרות, אנו סובלים די והותר, לא יעזור לנו כלום, צריך למהר ולחזור לגטו”.

מאז הכיבוש סבלנו חרפת רעב, חוסר שינה, כולנו היינו עייפים. בעודי מבולבלת ומלאת ייאוש היה לי חלום, כל אשר רציתי הוא להתרחץ במים חמים ובסבון, לישון בּבית ללא דאגות ופחדים מהמוות וליישר את רגלי כמו שצריך. אבל ליהודי בגטו לא היה רגע מנוחה, האדמה לא הפסיקה לבעור מתחת לרגליו. המתח הפך לחלק מחיינו. ואולם, כל מה שעבר עלינו במשך יום ולילה, כנראה שלא היה מספיק. כל יום הופיעו אורחים בלתי רצויים בגטו והפיצו שמועות שעומדים לחסל את הגטו. אבי לא רצה עוד לחפש מקומות מסתור. הוא עדיין נשאר גבר גאה, על כן התייסר והאשים את עצמו בכל הצרות שפקדו את משפחתו. היה לו קשה לדבר על כך שהגענו למצב הזה בשל הטעות שלו. אבא אמר: “אם אינני מסוגל להאכיל את ילדי ולהגן על חייהם, אז אסור לי להיות בין בני משפחתי… איזה מין גבר אני?”

נכון שלא היה לנו לאן ללכת, אבל אמי אמרה שאין מה להפסיד, לעת עתה צריך לפחות לנסות ולהרגיע את הילדים ולהוציאם מחוץ לתחום הגטו. בערב, כאשר ירדה החשֵכה, חיפשנו אפוא הזדמנות להתחמק מבלי שיבחינו בנו. אמא ואני לקחנו את הילדים הקטנים על הידיים והתגנבנו אל תוך שדה מוזנח, לבית־קברות, למזבלה. בדרך־כלל חיפשנו מקומות שבני־אדם לא נהגו להגיע אליהם. במקרה הטוב, כאשר הכול עבר בשלום, היינו מאושרים, למרות שכל הלילה רעדנו מקור. לפנות בוקר, עוד לפני שהופיעו אנשים הלכנו לנהר להתרחץ באבן גיר שהשגנו בדרך – בחומר זה השתמשנו במקום סבון. אחרי כל מה שעברנו, עדיין היה לנו חשוב לשמור על צלם אנוש. אני לא מאמינה שעם אחר היה מסוגל לספוג כל־כך הרבה מכות ולשמור על צלם אנוש.

לא תמיד היה לנו מזל, היו מקרים שתפסו אותנו רחוק מן הגטו, ואז הפרידו בינינו בגסות ובקללות. במקרים כאלה נפלתי על התינוקות, וניסיתי להגן עליהן בגופי. כל הזמן נתנו לנו את ההרגשה שעומדים להרגנו, ובכל זאת המשיכו להוביל אותנו בנפרד לכיוון בלתי ידוע. כאשר היינו בטוחים שזו דרכנו האחרונה, שחררו אותנו במפתיע – לא לפני שקיבלנו מכות כעונש וכאזהרה על מעשינו.

בגלל הסבל והפחד התמידי סבלה אחותי נינה בת ה–12 מהתמוטטות עצבים. הילדה לא היתה מסוגלת להתגבר על הזעזוע העמוק שפקד אותה ולהתמודד עם הידיעה שחיינו מוגבלים בזמן. היא לא הפסיקה לשאול מדוע היא צריכה למות. היא בכתה כל הזמן, אפילו מתוך שינה. היא נשארה תמימה עד הסוף, וביקשה מההורים עזרה והגנה.

אמי אמרה שבבית אחיה חייב להיות מקום מסתור. הלכנו לראות מי מתגורר שם. ידענו שמכל משפחתו הגדולה של דודי מנַשֶה, שהיה כבן 30, לא נשאר איש בחיים. הגענו לקצה השני של הגטו, ונכנסנו לבית גדול ושומם. בפנים היה הכול ריק. כל מחשבותינו התרכזו במציאת מקום מסתור, עבורנו היה זה חשוב אף יותר מהמזון שתמיד חסר לנו. בעבר ראינו כי להתחבא בבית יהודי זו אשליה. השוטרים היו תושבי המקום, הם הכירו כל יהודי וידעו עליו כל פרט. הם תמיד התערבו בחיינו הפרטיים והשתדלו לדעת כל מה שמתרחש בתוך בתינו פנימה. בערב שבועות, בזמן ההשמדה הגדולה, לא הספיקו משפחות רבות להיכנס למקומות המסתור שהכינו לעצמן.

לבנו פעם כמו פעמון, כל חלק מגופנו הגיב כמו ברומטר בעקבות כל חשד, כמין אות אזהרה מפני הסכנה הצפויה. היה נדמה שכל רגע יפרוץ הלב החוצה מעוצמת פעימותיו. במצב זה לא יכולנו לוותר על מקום מסתור, אפילו יהיה זמני. מצאנו בביתו מקום מסתור טוב, על־פי המושגים שלנו אז. בימים של מצוקה נפשית שמחנו לראות שמקום המסתור סגור מכל צדדיו, ממש כמו קבר חשוך ומחניק. חוץ מאבא, שלא רצה להתחבא, כולנו נכנסנו לתא הקטן דרך חור. לא ראינו זה את זה, אך שמענו את נשימותינו הכבדות. אמא ואני החזקנו את הילדות הקטנות על הידיים, נינה וליאון עמדו לידינו. כולנו הצטופפנו כמו סרדינים, ואפשר היה להתרחץ בזיעה שניגרה מאתנו. היה זה מחיר כבד עבור שקט נפשי.

באחד הלילות שמענו רעש בפנים ומחוץ לבית. נדמה היה שאנשים נכנסים ויוצאים, הרגשנו שאנו לכודים במלכודת, ידענו על מקרים שבהם שרפו יהודים שהתחבאו, ובכל זאת פחדנו לצאת. לא ידענו מה קורה, וכמה זמן אנו נמצאים בתא. אחרי זמן ממושך השתרר שקט, ורק אז התחלתי להתגנב מפינה לפינה. בבית ובחוץ היה שקט, כאילו דבר לא קרה. על־פי סימן שלי יצאו כולם החוצה מן התא, ורק אז נשמנו לרווחה – אחרי עינוי כזה. התיישבנו על הרצפה כדי לנוח, ובכל זאת, לא חשבנו לוותר על הקבר הזה. הילדים המבוהלים כבר הגיעו לשלב שלא היה רחוק משיגעון. היה צורך דחוף להרגיעם, וכן היה צורך ללכת לבית שנמצא בקצה האחר של הגטו, כדי להתרחץ ולתת לילדים משהו לאכול. אמא אמרה: “לפני שאנו עוזבים את הבית עלינו לברר מה קרה פה במשך הלילה”.

הלכתי אִתה כדי לערוך בדיקה יסודית. מן המטבח היתה דלת נוספת שהובילה למחסן, ומשם לאורווה. אמא הבחינה שמלאי גדול של עצי הסקה לבית נלקח. פתאום עצרנו נשימתנו מרוב תדהמה: באחת הפינות של האורווה היה בור ענק, כמה מטרים עומקו, ובפנים עמדו שתי חביות ברזל ענקיות, מכוסות וסגורות הרמטית. על יד המקום היו מפוזרים כלי עבודה שונים. אמא אמרה: “הנה מקור הרעש שהיה במשך הלילה, קבוצת גברים עבדה פה, עד שמצאו את הבור ופתחו אותו. אין ספק שהם חיפשו מחבואים בכל הבית. השודדים עובדים בלילה בגלל המתחרים הרבים, אך יותר מכך הם מפחדים מן הגרמנים שלוקחים מהם את השלל שהצליחו להשיג”.

על־פי דרישתה של אמא, רצתי מהר הביתה והבאתי את אבא. הוא עבד קשה עד אשר הצליח לפתוח את החביות, ולהוציא משם אוצר ממש. היו שם כל מיני בדים בכמויות גדולות, נעליים אלגנטיות, מטפחות צמר יפהפיות בגודל של שמיכה, אדרות וחליפות לכל עונות השנה, סוגים שונים של כלי מיטה מסוג משובח, ועוד כהנה וכהנה. אבא אמר: “צריך למהר ולהסתלק, כי השודדים עלולים לחזור בכל רגע. ייתכן שהגרמנים הבהילו אותם, ולכן עצרו ממלאכתם, אבל אין ספק שהם נמצאים לא רחוק מהבית, הם לא יוותרו על שלל כזה”.

כעת צצה בעיה חדשה, איך להסתיר את כל הרכוש הזה. צריך היה לפעול במהירות ובשקט; וכך, במקום להגיע לכפרים כדי להשיג מזון כלשהו לילדים האומללים, עבד אבי בפרך כדי לחפור בורות חדשים בחדר השינה, ולהסתיר שם את הרכוש שנפל לידינו במפתיע.

באחד הימים, השכם בבוקר, הופיע בגטו אורח חשוב. השמועה על הביקור עברה כמו אש בשדה קוצים ביום חמסין. מורא ואימה נפלו על תושבי הגטו. היה זה מפקד המשטרה האוקראינית, מיטקה זווירוחה, הוא בכבודו ובעצמו, בליווי פמליה של שוטרים כמובן. היהודים ראו בזה סימן רע מאוד. בכל בית המתינו במתח ורצו לדעת אילו צרות חדשות הוא מביא אתו, הרוצח הזה. אבל מה אפשר כבר לעשות, איך להתגונן? הרי אין לאן לברוח. כולם יצאו החוצה, כדי לברר מה שוב רוצה מאתנו מיטקה זווירוחה בבואו לגטו שאורגן במקום על־פי המלצתו. מאז היה ילד הוא הכיר היטב את כל הפינות באזור היישוב היהודי. הרוצח הזה פעל רבות כדי להסוות את פשעיו המחפירים. למעמדו רם המעלה הגיע בפתאומיות, ללא כל התחשבות בעברו וללא כל בושה במעשיו כנער שגנב, פושע שאיש לא רצה בו. היה זה דווקא יהודי – אברהם ברדך – שהכניס אותו לביתו, לימד אותו מקצוע והתייחס אליו כשווה לכולם, וזאת בתקופתו הקשה, כאשר לנער הזה לא היתה כל תקווה לשיפור תנאי חייו בעתיד. מיטקה, פעל באכזריות כנגד רוסים ויהודים, השכר עבור רצח היה גבוה ובלתי רשמי, הכול היה פשוט, תפוס ככל יכולתך, והוא ידע לתפוס.

מטרתו העיקרית של מיטקה היתה להתעשר במהירות. הוא הכיר כל יהודי בסביבה שלנו. הוא ידע לנצל את תפקידו והחזיק את הקרבן העשיר במרתף משותף למשטרה האוקראינית ולגסטפו. היו מקרים שבהם הקרבן שילם לו כופר נפש, ובכל זאת הוא לא יצא חי ממנו. מיטקה דיבר יידיש באופן חופשי. הביטוי השגור בפיו היה בערך כך: “האם למנהל משטרה אוקראינית לא מגיע להיות עשיר?” ועוד אמר: “הגרמנים הם זרים שבאו מרחוק, הם מתכוונים להרוג את כולכם, היהודים, אבל נזהרים שלא להפסיד את רכושכם. אין לכם מה לדאוג כל עוד לא הספיקו הגרמנים להעביר את כל הרכוש היהודי לגרמניה”. מיטקה לבש את המדים ונעל את המגפיים של המשטרה בגאווה, כי היה זה סמל של כוח והשפעה, בעזרתם השיג את כל משאלות לבו.

והנה, אותו מיטקה זווירוחה הגיע לגטו, והסתכל בנחת על השינוי הבולט בכל הסביבה. הוא התעכב על יד הבית של סבתא שלי, על גבול הגטו, באזור שבו עברנו לגור. שוטר נכנס לבית הזה ויצא יחד עם אבי. באותו זמן הייתי בין יהודים שעמדו ברחוב לא הרחק מביתנו. ביום קיץ יפה מלא באור שמש הרגשתי קור וחושך. רצתי לאבא ופחדתי לנגוע בו. עמדתי קרוב אליו. הכרתי את אבי, הבעת הגאווה הנסוכה על פניו היתה מוכרת לי. כל־כך פחדתי שאבא מסוגל להגיד לרוצח כל מה שהוא חושב עליו. לבי הלם בחוזקה. הכול רקד והסתחרר סביבי. באותו זמן היה מיטקה עצבני, והתקרב אל אבא כך שלא נשאר ביניהם כמעט מרחב. משום מה, לא רצה מיטקה שמישהו ישמע במה מדובר. היתה זו ההזדמנות הראשונה שלי במשך כל זמן הכיבוש, שיכולתי לשמוע את אבי מדבר בעצמו על הכאב הרב שהצטבר אצלו בפנים. הוא לא רצה לחיות עוד. שמעתי מפיו דברים שעליהם לא ידעתי, למרות שגרנו תחת קורת־גג אחת. מרוב אהבה השתדל אבי שלא לראות אותי מקרוב במשך כל זמן הכיבוש. הוא האשים עצמו במיוחד בסבלי. אני שמעתי איך מיטקה אומר לאבי: “ואלקוֹ,[8] אני מאוד זקוק לעבודה שלך, שלחתי את אנשי והתברר שאתה מסרב לעבוד עבורי, אתה הכרחת אותי לבוא בעצמי. דע לך, ואלקו, שאתה משחק בחייך”. ואז ענה לו אבא, כשהוא צועק בקול מחריש אוזניים: “הרגת את ילדי ואתה יכול גם להרוג אותי, אך אין לך שום כוח להכריח אותי לעבוד עבורך. אתה, מיטקה, הנך עיוור ולא רוצה לחשוב מה יקרה לך בעתיד הקרוב. אתה לא תתחמק מעונש חמוּר!”. כולם בעירנו ידעו שאבא אף פעם לא היה בשום מפלגה, אבל משום מה מיטקה אמר: “ואלקו, שכח מן הקומוניסטים שלכם, כי הם לא קיימים יותר. גורל הרוסים דומה לשלכם, הגרמנים רודפים אחריהם ללא הרף, עד שיעלה בידם לחנוק אותם. עכשיו אני פה בעל הבית בעיר הזו, ואין אף כוח שיוכל לשנות זאת. אתם כולכם נתונים בידי, ואני מצווה עליך לבצע את העבודה הדרושה לי!”. מסביב עמדו שוטרים. כל הרחוב היה מלא ביהודים שחיכו לראות מה יקרה, איך ייגמר הדבר. והנה, להפתעת כולם, צעק אבא: “אתה יכול להרוג כל אחד מאתנו, אבל לא את האמת שתרדוף אותך בכל מקום. איזה מין בעל בית אתה?! האם באמת שכחת איך הציל אותך, נער פושע וגנב, אברהם ברדך?! עכשיו התקדמת, אתה גם רוצח!”. באותם רגעים ראיתי איך מיטקה מזדעזע וצבע פניו משתנה. גופו רעד, והוא קפץ לאחור כאילו נשפכו עליו מים רותחים. בידיים רועדות שלף את אקדחו וכיוון אותו היישר אל פניו של אבא. מיטקה צעק אל עבר אבי: “נו, ואלקו! עכשיו עברת את הגבול, עליך לשלם עבור זה…”. באותו זמן, במהירות הבזק, סובב מיטקה את ראשו לכל הצדדים, כאילו סוקר את המצב. הוא הסתכל על היהודים שהיו ברחוב. הם בוודאי שמעו את העלבון שהוטח כלפיו. הגרוע מכל היה, שגם השוטרים שלו היו עדים למתרחש: הם עדיין עמדו מסביב לאבא בציפייה לפקודה מן המפקד שלהם. במשך כל הזמן הזה גם אני לא זזתי מאבי, כי ידעתי שהוא נועז ומסוגל למעשים בלתי צפויים. אבל לא יכולתי לשנות דבר. אני עדיין חושבת שאצל אדם אחראי כפי שהיה אבי, לא יכולה להתרחש פליטת־פה מקרית. כאשר אמר בפומבי דברים קשים למיטקה, היו לו כוונות רבות. את זה הבין מיטקה יפה בעצמו, ולא היתה שום תקנה לעלבון פומבי כזה. ידעתי שהכול נגמר. מרוב צער רציתי למות ראשונה, השתדלתי להסתיר את אבי בגופי הקטון והרזה. במצב שנוצר, כל שיכולתי לעשות הוא לפרוש את ידי לצדדים, וכך עמדתי לפני אבי בתקווה ליפול ראשונה. מהר מאוד השליך אותי אבא הצִדה בכעס, ואני עפתי כמו חפץ. זה כאב לו יותר ממוות, העובדה שאני מנסה להסתיר אותו בגופי, איבדתי את השליטה העצמית, ומבלי שהרגשתי צעקתי כמו מטורפת. הדקות חלפו, ולא הבנתי מדוע מתאפק מיטקה ולא יורה כפי שהתכוון לעשות. אבא עמד זקוף מול מיטקה, קרע את חולצתו על יד חזהו, וצעק: “מדוע אתה לא יורה, פושע? הרי לא תברח מן החוק והצדק!”. גם מיטקה עצמו נדהם מכל המתרחש, והשתדל לשקול את המצב. הוא אמר בשקט: “ואלקו, זה מה שאתה רוצה, הלוויה גדולה? אתה רוצה למות גיבור? את זה לא תקבל! אתך אני אעשה את החשבון במרתף!”. וכך הסתלק מיטקה בשקט, כאילו דבר לא קרה. הוא לא הטריד עוד את אבי, כל עוד היו יהודים בגטו.

בסופו של דבר קיים כמובן מיטקה את הבטחתו. במשך כל חיי עולים בי רגשות אשמה. לוּ הייתי מבינה, יכולתי לחסוך עינויים מיותרים מאבי. זמן רב אחר־כך נודע לי כיצד הרג מיטקה את אבי. אספר על כך בהמשך.

לפני המלחמה למדתי בבית־ספר ערב, ועל ספסל הלימודים על ידי ישבו שני בחורים אוקראינים מבוגרים ממני. הם השתייכו למשפחות עשירות ומכובדות. הבחורים האלה התקשו בלימודים, במיוחד בשפה הגרמנית. אני דווקא הצטיינתי בזה. כמובן שעשיתי הכול כדי לעזור לשכני לספסל הלימודים. התיידדתי אִתם, ושניהם חיפשו את נוכחותי בכל מקום. היה בינינו יחס חברי יפה, אף־על־פי שידענו שיש בינינו גבול, ושלא נגיע לשידוך. הבחורים האוקראינים שאלו אותי תמיד איזה מין יהודייה אני, הרי אין בינינו כל הבדל. הם צחקו עד דמעות ואמרו, שאבותי הקדמונים היו כנראה ממוצא אוקראיני… בזמן הכיבוש הגרמני, כאשר רעבתי, וחיי היו בסכנת השמדה, לאותם חברים כלל לא היה אכפת ממני. הם אפילו לא באו לבקרני. מה זה היה בשבילם מעט תפוחי־אדמה, אבל הם שכחו אותי. אני ידעתי שאני הייתי מתנהגת אחרת לגמרי אילו חברים לא־יהודים היו זקוקים לעזרתי.

בבית־הספר היסודי שבו למדתי היה לנו מורה לטבע שלימד את תורת הצמחים. היו כאלה שאמרו עליו בלעג, “מה שהוא יודע יכול להספיק ללימוד הכיתות המתחילות, מקסימום אפשר ללמוד ממנו איך לטפל בגינה…”. שמו של המורה היה רוֹסטִיקוּס, והוא גר בין יהודים. במשך כל השנים שבהם היכרתי אותו, התייחסתי אליו בכבוד רב. היתה לי הרגשה שזה הדדי, כי הוא התייחס אלי יפה יותר מאשר לתלמידים אחרים. המורה רוֹסטִיקוּס היה מבוגר מאבי, וגם לו היו הרבה ילדים. ההורים שלי הכירו אותו היטב, הם אמרו שהוא מבין אותם ויודע כמה קשה לטפל במשפחה גדולה. הוא תמיד הזמין אותי לבקר אצלו בבית, ואני לא ויתרתי על ביקורים אלה. היה לי מעניין לבלות בין צמחי הירק ולצפות בצמיחתם. היו שם עצי פרי וגם כוורת. יכולתי להתבונן מקרוב בפעילות הדבורים עד לשלב האחרון שבו הכוורן רודה את הדבש. רוֹסטִיקוּס מצא זמן עבורי והשתדל להסביר ולהדגים לי כל דבר שלמדנו בכיתה על הטבע.

בזמן הכיבוש שמעתי סיפורים על פעילויותיו של רוֹסטִיקוּס. הוא הפך לאדם חשוב, היה עסוק בכל מיני אסֵפות בתור נציג התושבים האוקראינים. אמא השתדלה כל העת להזכיר לי, שכדאי לבקר אצל רוֹסטִיקוּס. אני שתקתי. חשבתי לעצמי, איפה הייתָ כאשר אפשר היה למנוע את כל הסבל הזה? כעסתי על תמימותה של אמא ועל האמון שנתנה בבני־אדם. אמא חיפשה עבורי קש בים הפתוח, כאשר כבר התחלתי לטבוע. ידעתי שאיש לא מוכן לבוא לעזרה.

אחרי שעברנו לגטו ידענו ששעותינו ספורות. אמי דרשה ממני לגשת למורה שלי לשעבר. ואני שאלתי: “נו־טוב, מה להגיד לו?” אמא אמרה: “מספיק שרוֹסטִיקוּס יראה אותך, תבקשי עזרה, אולי עצה, אין לך מה להפסיד”.

נכנסתי לחצר של משפחת רוֹסטִיקוּס, הבחנתי מרחוק איך בעל הבית חומק בין הירק, כאילו מנסה להסתתר. אשתו עמדה ליד הבית והיתה במבוכה, לא ידעה כיצד לנהוג. מרוב בלבול היא נכנסה במהירות לביתה. עבורי זה לא היה מפתיע, כבר הספקתי להתרגל ליחס כזה. היו מעשים גרועים יותר בזמן הכיבוש, והיו לי הזדמנויות רבות לגלות את פרצופיהם האמיתיים של אנשים, ללא המסכות. הבנתי מיד את הרמז האילם, היה לי ברור שאינני רצויה בחצר של משפחת רוֹסטִיקוּס. כעסתי על שכך השפלתי עצמי. הגאווה והרגישות התעוררו בי ודחפו אותי לברוח. למרות זאת, עמדתי בחצר ולא זזתי ממקומי. חשבתי, מה כבר נשאר לי להפסיד… האין זה מוגזם שבנוסף לכך עלי לסבול עד אז גם השפלה צורבת כל־כך? מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד חיפשתי תשובות ברורות, לא הסתפקתי בניחוש. אם כבר החלטתי לבוא עד לשם, עלי לחכות בסבלנות. רציתי להיות בטוחה שעשיתי הכול, שלא תהיה סיבה להצטער. מן הבית יצא אחד הבנים של המשפחה שהיה מבוגר ממני בכמה שנים. משום מה, הוא לא הרים את ראשו, וכל הזמן נעץ מבטו באדמה. כך, ללא רצון, התקרב אלי בהדרגה. מבלי להרים אלי את עיניו, שאל הבחור לרצוני. אמרתי שעלי לדבר עם אביו. הבחור דרך במקום מבלי לדעת מה לעשות. אחר־כך אמר שהוא הולך למסור את בקשתי. הוא חזר ואמר: “לאבא אין זמן, הוא עסוק”. לא ציפיתי לתשובה אחרת. הייתי רגועה, ואמרתי: “יש לי זמן כדי לחכות עד שיתפנה אביך”. הבחור היה במבוכה, כי לא ציפה ממני לחוצפה כזאת. התברר לו שלא קל להשתחרר ממני. הוא התלבט זמן רב, ולבסוף החליט לחזור לאביו כדי למסור לו שאני מחכה עדיין להיפגש עמו. רק אז ניגש אלי רוֹסטִיקוּס בכבודו ובעצמו. גם הוא השפיל מבטו לאדמה כל הזמן; הוא לא שאל שאלות, אלא מיד אמר: “אני יודע שאת לא מבינה מה מתרחש מסביב, אדם צריך להתנהג על־פי מה שמכתיב המצב שנוצר. עכשיו זה לא סוד, ואין לי ממה לפחד. האוקראינים הם עם חלש, אבל יודעים להשתמש בשכלם. אנו לא היינו מסוגלים לצאת למלחמה כנגד מעצמות כמו פולין או ברית־המועצות. כל השנים חיכינו להזדמנות שמדינה חזקה תעשה את המלאכה בשבילנו, והנה נוצר מצב שיכולנו לתקוע סכין בגב הרוסים. בזמן שהם שלטו על אוקראינה, אני הייתי בין אלה שנפגשו עם מרגלים גרמנים, עזרנו להם בכל מה שדרשו. על האוקראינים לשמור בנאמנות על הברית הזאת שכרתנו עם מעצמה חזקה, כל עוד הם עושים עבורנו עבודה חשובה. זוהי הזדמנות היסטורית שאסור לנו להחמיצה. בגלל זה אני הייתי בין המכובדים האוקראינים שקיבלו את הגרמנים בכבוד רב. סוף־סוף השתחררנו מן הצ’ומה[9] האדומה לתמיד. עכשיו כשאת יודעת עלי הכול, מה את יכולה להגיד…”

לא התרשמתי מווידויו של רוֹסטִיקוּס. בגטו כבר ידעו על בוגדנותם של התושבים המקומיים, כמובן שידעו גם על מעשיו של רוֹסטִיקוּס. בזמן שהייתי אצל רוֹסטִיקוּס, עמדה בתו מאחורי אחת הפינות בבית והציצה בי בסתר. אחרי שהבחינה שגם אני עוקבת אחריה ומסתכלת לכיוון שלה, רק אז ניגשה לכיסא שעמד לא רחוק ממני והתיישבה עליו, כדי לשמוע על מה מדברים. אביה גמר את הסיפור על מעשיו, וחיכה בנימוס עד שאסתלק. הסתכלתי בקנאה על בני המשפחה החיים בשלום ובשלווה. לא יכולתי להבין מאיזה חומר מורכבים ובנויים הידידים המדומים שלנו. הנה לפני דוגמא טובה. משפחתו של רוֹסטִיקוּס שחיה בגן עדן לא הוטרדה מכך שמאחורי גדר ביתם הורגים את שכניהם ואת כל הילדים שלהם. מחשבה זו השתלטה עלי בצורה חזקה כל־כך, והכריחה אותי לשאול את רוֹסטִיקוּס, האם באמת לא אכפת להם שעומדים להרוג אותי. רוֹסטִיקוּס הכיר אותי במשך שנים, וידע שאני ילדה ביישנית שתמיד שומרת על נימוסיה. הוא ודאי לא ציפה ממני לשאלה כזאת. הוא הביט בי במבט חודר. ואחר־כך אמר: “כן, יש לי אפשרות להציל אותך, אבל זה לא פשוט. האם את רוצה שאפעל נגד הכנסייה? הרי שם דורשים מאתנו לא לרחם על אף יהודי. הכנסייה רואה ביהודים שורש הרע שהתפשט בעולם כולו. יהודים היו הראשונים שיצרו והפיצו את הקומוניזם, שכולו תורה נגד האלוהים והכנסייה. הרי המנהיגים בכנסיות מזהירים אותנו שרק יהודים מסוגלים להחזיר את רוסיה הקומוניסטית לאוקראינה”.

יצאתי מן החצר של רוֹסטִיקוּס – ולא היה ביכולתי להזיז את רגלי, הן פשוט לא נשמעו לי. הכול סביבי הסתחרר. המשכתי לסחוב את רגלי בדרך אל הגטו. הלכתי לגטו לקראת מוות.

יש לציין שלאחר שחרור קוריץ, הרוסים אסרו את רוסטיקוס בתור פושע מלחמה.

פעם בא לגטו מכר ותיק שלנו, פולני מבוגר. לא נעים היה לו לראות את המצוקה שלנו מקרוב. הוא ראה איך ילדים מביטים בו בסתר, ביישנים – אולם רעב ממושך עושה את שלו. התעוררה בילדים תקווה שהזר הביא להם משהו לאכול. הילדים לא הבינו שאין איש המרחם עלינו, ולא מעשה חסד מביא אותו אלינו. מהר מאוד התברר שלאורח שלנו יש ידיד פשיסט שהגיע לעירנו לאחר הכיבוש. היה זה צאצא של משפחת גולים, אשר בא לכאן לראשונה בחייו מחוץ לארץ כדי להתעשר במהירות. הפשיסט הפולני היה זקוק מאוד לעוזרת־בית, הרי שום פשיסט לא רצה לוותר על עבד יהודי שהעסקתו אינה כרוכה בהוצאות. אותו פשיסט פולני חיפש המלצה על נערה כלשהי שנמצאת בגטו. המכר בא אפוא לספר לנו שהוא המליץ עלי. הוא הציע לי להתייצב מיד במקום העבודה. בכיתי מרוב עלבון, למרות שידעתי מזמן שהזרים אינם מתייחסים אלינו כאל בני־אדם. המכר שלנו אמר שאני צריכה לשמוח, כי יהיה לי מה לאכול ומקום ללון תחת קורת־גג מחוץ לגטו.

הפרידה מבני משפחתי היתה קשה מנשוא. אמא היתה בטוחה שלא נתראה עוד בעולם הזה. על כל מקרה, קיבלתי עצות רבות; העיקרית שבהן – אמא ביקשה ממני לנצל את הזמן שאני נמצאת מחוץ לגטו, ולהתחיל להתרחק מעירנו לכיוון פולין. אמי חשבה שבגלל שיש לי מראה “ארי” ואני יודעת את מנהגי העם, יהיה לי קל יותר להיות אחת מהם. אמא התחננה בפני לא לחשוב על המשפחה, כי אין בכך כל תועלת. אמא אמרה לי שאילו הייתי חכמה, יכולתי להבין איזו משמעות יש לכך שעֵד יהודי מהגטו יישאר בחיים. צריך לספר לעולם מה עשו הגרמנים לעם היהודי. הכרח הוא למנוע מן הרוצחים הגרמנים לטשטש את עקבות הפשעים שלהם. אמא ידעה כמה אני קשורה לילדים הצעירים ממני. היא ניסתה להשפיע ולשכנע בכל הדרכים שיכלה, שעלי לקבל משימה של שליחות. היא לא ויתרה לי. אמי אמרה שאין צורך לפחד משום שאחרים לא הצליחו, הרי אין מה להפסיד, אז לפחות צריך לנסות כל מה שאפשר. אמא דרשה ממני לצעוד קדימה, כל עוד תהיה לי אפשרות; מרוב הסבל, התרגשות, הבכי, החיבוקים והנשיקות אמא התעלפה על סף הדלת הפתוחה. השכנים עמדו כל הזמן מחוץ לביתנו, הם ראו ושמעו את כל הטרגדיה המתרחשת בעת הפרידה. באותו זמן הבחנתי במשהו שהפתיע אותי; תמיד ידעתי שהורי נישאו באהבה וחיו באהבה כמו באגדות. כולם ידעו שהם זוג מאושר לדוגמא. והנה, אמא שכבה מעולפת, ודווקא אבא המסור עמד מן הצד והסתכל בשקט כיצד זרים מטפלים באמא. הוא עצמו לא מיהר לגשת לאשתו האהובה, שבמשך כל השנים לא היה מסוגל לחיות ללא נוכחותה. זה מה שאמר אבי: “הלוואי שהיא תמות ולא תסבול יותר”. מרוב כאב ומצוקה איבדה אמא את השליטה העצמית, ואמרה לילדים שאני עוזבת אותם לתמיד. הפרידה הזאת השפיעה עליהם בצורה הרסנית. לילדים האומללים כבר לא היה כוח לבכות, הם צעקו בקול צרוד ומוזר. הרגשתי הלמות פטישים בראשי. השכנים הוציאו אותי החוצה, וציוו עלי להתרחק מהגטו ולא לחזור עוד. הם טענו שממילא אינני יכולה לעזור לאיש. כולם ביקשו ממני לא לשכוח אותם.

בגלל התנאים המיוחדים התבגרתי בבת־אחת והפכתי לאישה בוגרת. אי־אפשר היה לזלזל בניסיון הרב שרכשתי בזמן הכיבוש. אם להוסיף לכך את המראה החיצוני שלי ואת ידיעת השפות הזרות במבטא נכון, היתה קיימת התקווה שאולי בכל זאת יישאר עֵד מן הגטו שיספר את כל הזוועה שהתרחשה בו. זאת היתה הסיבה שיהודים לחצו עלי להתרחק מן הגטו, כל עוד היתה לי אפשרות כזאת. בגטו יעצו לי לנצל את ההזדמנות שפשיסט פולני בחר בי לשרת את משפחתו. כל זאת קרה בזמן שהילדים שלנו היו זקוקים לי יותר מתמיד, ואמא היתה על סף מוות.

כך התחלתי לעבוד בתור משרתת במקום שהיה רחוק מן הגטו. עבדתי קשה משחר עד לילה במטבח, בחצר, בניקיון. הבית היה גדול, חלק משטח הבית הפכו למחסן עבור השלל היהודי שבזזו. היה שם מכל טוב. בעל הבית עבד אצל הגרמנים, והשתדל “לבקר” ביישובים יהודיים רחוקים. כמו כל השודדים האחרים, גם הוא מיהר לנצל את נסיעותיו, כל עוד אפשר, על מנת להביא משם חבילות, מזוודות ואפילו רהיטים.

התעייפתי מאוד מעבודת הפרך שהיה עלי לבצע, אך בסופו של דבר זו היתה המטרה שלשמה הביאו אותי לבית הזה. יחד עם זאת, למזלי הרע, בעלת הבית לא חשבה שגם יהודייה שבאה מן הגטו זקוקה למזון כלשהו. הרעב הציק לי כל הזמן ללא הפסקה. סבלתי בשקט. רק אחרי שחשתי סחרחורת והרגשתי שאני עומדת להתעלף, התמלאתי אומץ וביקשתי אוכל. בעלת הבית משכה בכתפיה, היא חשבה לרגע, והלכה כדי להראות לי אוסף של לחם יבש שהיה בתוך תרמיל. האם ליהודייה יכולות להיות דרישות מעבר לכך?! אני באמת לא מפונקת. בלית בררה הרטבתי את הלחם במים וזה היה מזוני. על־פי פקודתה של בעלת הבית, נתתי חלק מהאוכל שלי לתרנגולות. מה הפלא שמשפחה זו היתה כה מרוצה ממני… ויחד עם זאת, היה ברור לי, שברגע שיתחיל חיסול הגטו – אני אהיה הראשונה שיבואו להרוג, למרות שהפשיסטים האלה היו זקוקים מאוד לעבודה שלי. אני הרי שירתתי אותם כמו עבד, ללא זכויות, הכול בחינם.

כעסתי והאשמתי את עצמי על התבוסתנות שאני מגלה ועל חוסר האומץ שבי, שכך אני ממשיכה לשרת את הרוצחים שלנו עד לרגע האחרון. התאמצתי לספק את כל הדרישות. הדאגות מילאו אותי ולא הניחו לי. למרות שידעתי שאין פתרון שיביא לשיפור התנאים, לא נתן לי הדבר מנוח כל הזמן, גם בלילות. לא הצלחתי להירדם. לא יכולתי לשכוח את הפרידה מבני משפחתי, אותם השארתי בגטו.

כל השכנים בסביבה של הפשיסט הפולני ידעו שאני יהודייה ואצל מי אני עובדת. לא הבנתי מדוע עוקבים[10] אחרי כולם בסקרנות כאשר אני יוצאת לרחוב או עובדת בחצר. סיפרתי זאת לבעלת הבית, והיא אמרה שהתושבים המקומיים עושים כל מה שדורשים מהם המשטרה והכנסיות, משם הם מקבלים הוראות מפורטות. יש לעקוב אחר זרים המופיעים בשכונה. אסור להכניס אותם לבתים ללא רישיון מתאים, בהתאם לדרישות השלטון המקומי. ובעיקר יש צורך להודיע לאנשי המשטרה על כל מקרה חשוד. מדברים אלה נוכחתי לדעת שליהודי אין כל אפשרות להופיע בדרכים ולהתרחק מעירנו.

בלילות עמדתי על יד חלון המטבח שפנה אל הגינה הגדולה והירוקה. לילה אחד הסתכלתי על מאורת כלב שעמדה בין העצים, ובמקום הכלב צץ לעיני ראש של ילדה. הייתי רגילה למראות מסוג זה, ובכל זאת התרגשתי מאוד. התאמצתי לברר אם אני רואה נכון, ולהפתעתי היתה זו הילדה של השכנים שלנו, שגרו מול ביתנו ברחוב מנסטירסקה. היתה זו סִמטה שבה התגורר הספּר הטוב שבעירנו, שהיו לו הרבה ילדים. אני ראיתי כיצד מובילים אותם למוות; לא חשבתי שילדה זו מסוגלת להישאר בחיים. בגטו איש לא ידע על כך, והנה היא מוציאה חצי גוף עליון מפתח המאורה. היא היתה פרועה ומלוכלכת והיה פחד להסתכל עליה. הרגשתי צמרמורת בכל גופי. רק אני הייתי מסוגלת להכיר אותה, מכיוון שגדלנו בשכנות. על ידה הופיע כלב שליקק אותה, והיא חיבקה אותו חזק. לא היו חסרים לי פצעים משלי, אבל לא יכולתי לראות את המחזה הזה. לא יכולתי להבין איך ילדה זו הצליחה להחזיק מעמד במשך חודשים. מה היא אוכלת? היכן היא מתחבאת במשך היום? לא ידעתי כיצד עלי לנהוג. רציתי לרוץ ולחבק אותה, אבל פחדתי שאני לא היחידה שאינה ישנה ומסתכלת דרך החלון. חוץ מזה, אין לי מה להאכיל אותה ולא בגד חם לתת לה; אי־אפשר לקחת אותה לגטו, כי פירושו של דבר הוא מוות בטוח, ועד למוות יש שלבים של רעב, סבל ומחלות. אחרי המלחמה חיפשתי את הילדה הזאת, אבל לא נשאר איש בחיים מאלה שהיו אתי בגטו.

חזרתי לגטו. להורי היו טענות כלפי על כך שחזרתי. יחד עם זאת יכולתי להבחין ללא כל קושי, שבסתר לבם חשו שמחה על ששוב זכינו להיפגש. אצלנו בבית הגיע המתח לגבול הסיבולת האנושית. אמא סיפרה לי על מאורע מסוים מסוג חדש שקרה בזמן האחרון. לגטו הגיעו שלושה נערים ונערה אחת, יהודים מרוסיה, שהצליחו להימלט מהמוות ברגע האחרון. הם מצאו דירה ריקה בשכנות, ממש על ידנו. הבעלים הקודמים היו קרובי משפחה שלהם, אולם אותם כבר הספיקו להרוג. לנערים הללו היתה תכנית. בבית שבגטו הם הסתירו דרכונים מזויפים, נשק ועוד חפצים שונים. הצעירים השתדלו לנסות להגיע ליערות, כדי לחפש קשר עם פרטיזנים או לאתר שטח מתאים על מנת לארגן קבוצה של פרטיזנים. כנראה שלא ידעו שהסביבה שלנו לא מתאימה לארגון מחתרת. בגטו ידעו כולם על הניצולים מרוסיה שבאו לגור בינינו. הם התייחסו לנערים זרים אלה יפה, אבל הם לא ידעו על התכנית הסודית שהיתה להם. תוך זמן קצר תפסו את הבחורים היהודים שהסתובבו רחוק מן הגטו, וכלאו אותם במרתף המשטרה. קשה לתאר את העינויים שהם עברו. השלטונות הגרמניים שבעיר רובנו הורו לקשור אותם בשרשראות ולהביאם בדחיפות לרובנו, מרחק 60 קילומטרים, כדי לארגן להם משפט ראווה. הגרמנים רצו להרתיע בכך את התושבים בעיר ולהראות לכולם שהגרמנים מסוגלים לתפוס את הפרטיזנים בכל מקום. את הנערים הכבולים הניחו בתוך משאית מוקפת בשוטרים מזוינים. והנה קרה דבר שאיש לא הצליח להסביר. בזמן שעברה המשאית על גשר רחב מאוד, אותם נערים, שהיו כמעט ללא רוח חיים, הצליחו לקפוץ לנהר ולהתרסק לסלעים. יהודים מן הגטו היו עדי ראייה למקרה.

עוד קודם לכן, מיד עם תפיסת בחורי המחתרת, הוזנקו כל אנשי המשטרה לגטו. הם התפרצו לבתים וביצעו חיפושים. הם מצאו שם דרכונים מזויפים ונשק. כמובן שהם נכנסו גם לבית שלנו, וחיפשו אפילו באפר של התנורים. למזלנו אמר אחד השוטרים לחברו, שחבל להפסיד זמן יקר, כי הרי כל החיפוש הוא חסר תועלת; הוא בעצמו מכיר את אבי, ובטוח שהוא אינו מסוגל לנטוש את ילדיו הקטנים ולברוח עם דרכון מזויף. השוטר אמר: “בואו חבר’ה, מספיק, איפה ההיגיון שלכם, לכל הילדים הקטנים האלה לא יכול להיות נשק או דרכון מזויף”. הם עזבו את הבית.

אמא סיימה לספר את הסיפור הטרגי הזה, והביטה בי בעצב. אחרי הפסקה קלה אמרה: “אצלנו בבית דווקא יש דרכון עבורך, מזל שלא היית בבית. השוטרים לא חשדו בנו מפני שבבית היו רק ילדים קטנים, וזו היתה הסיבה העיקרית לכך שהם החליטו להפסיק את החיפושים. כל זה קרה ברגע האחרון, כאשר הם כמעט הגיעו למטרה. הו, איזה אסון נמנע מאתנו”. במשך כל החיים המשותפים של הורי, לא פעלה אמא מבלי להתייעץ עם אבא. הוא זה שנשא בעול האחריות למשפחה. כך נודע לי לראשונה שיש לי תעודה מזויפת, אולם עדיין לא מיהרו להראות לי אותה. הורי השתדלו שלא לערב את הילדים במעשיהם המסוכנים, כל עוד אפשר היה לדחות זאת. התברר לי שיש אוקראינים העוסקים במכירת תעודות של נפטרים. אולם עם דרכון כזה לא הצליח איש להגיע רחוק, כי תפסו אותו מיד. לכן חשדו היהודים בסוחרים האוקראינים. גם את הדרכון שלי השיג סוחר בזמן לוויה של צעירה שמתה משחפת. היא היתה מבוגרת ממני בכעשר שנים. ואם לא די בכך, החותמת על התעודה היתה מוטבעת בשלמות על התמונה. במצב כזה היה ברור, שאחרי הסרת התמונה והדבקת אחרת במקומה, תחסר בה חותמת. את כל זאת עשו בכוונה. להורי היו סיבות רבות לא לשלוח אותי לדרך בלתי ידועה עם דרכון חסר תועלת, אפילו נקנה במחיר יקר. הזיוף היה בולט לעין. עוד אחזור לסיפור זה, כאשר במצב חסר תוחלת, ניסו הורי להשפיע עלי לצאת לדרך ללא חפצים וללא דרכון.

יום אחד, כאשר עמד אבי על מפתן הדלת, ניגש אליו גבר פולני צעיר, ושאל אם יש בבית זה בנות הרוצות להרוויח מעט תפוחי־אדמה. אבא אמר שאין כאלה כאן. הגבר הזר מיהר להגיע לקצהו האחר של הגטו. לא עבר זמן רב, והזר חזר. הוא נכנס לביתנו. באותו זמן יכול היה כל אחד לבוא לגטו בכל שעה שהיא, גם בלילה. לזרים מותר היה להיכנס לכל בית יהודי, כאילו היה הפקר. הפולני בא בטענות. הוא אמר להורי: “הרי יש לכם שתי בנות המתאימות לעבודה שלי, הילדות האלה מסוגלות לחפור ולהוציא מהאדמה תפוחי־אדמה, אז מדוע אתם מחזיקים אותן בבית?” אחותי נינה היתה יפה מאוד, אבל היא היתה תמימה כתינוקת. אמא השתדלה להרחיקה מכל מיני עבודות שהיינו חייבים לבצע. במקרים שלא יכולנו למלא את מקומה ולא היתה כל בררה, אז אמא או אני יצאנו יחד אתה כדי להיות על ידה כל העת. בגלל הסיבות שנוצרו, נינה אחותי הפכה להיות יותר ויותר תלויה בי. למען האמת, אני עצמי שמחתי, והיה לי טוב לפעול על־פי הדרכתם והצעותיהם של הורי. זה נתן לי הרגשה שדואגים לי. זאת היתה הסיבה שעמדתי מאחורי גבו של אבי וחיכיתי להחלטתו. הכול היה תלוי בתשובה שיתן אבי לגבר הכפרי הזה. האם ישלח אותי לעבוד בכפר? להפתעתי אמר אבי: “הילדים שלי גמרו עם כל העבודות”, ולא הוסיף דבר. הוא פנה ללוות את הזר החוצה. אבא עשה תמיד רושם שהוא רגוע, כאילו דבר לא נוגע לו. ידעתי עד כמה הוא סובל, למרות עצבי הברזל שלו. אחרי ההשמדה הגדולה שהתרחשה בעירנו, נזדמן לי לשמוע את אבא אומר לאמא: “מדוע את בוכה על הילדים שכבר הרגו, עכשיו אפשר רק לקנא בהם שעברו את המעבר המפחיד, ואינם מרגישים עוד סבל. במקום לבכות ולרחם על ההרוגים יש לגייס כוחות כדי לעשות משהו עבור אלה שעדיין חיים. אנו חסרי תועלת, והילדים האומללים שלנו יצטרכו עוד לסבול הרבה עד אשר יגיעו למנוחתם הנצחית”.

בסיפור הזה על הגבר הפולני לא היה כל חידוש, אחרי הכול הוא לא היה הראשון שרצה לבנות את עצמו על חורבננו. במשך הזמן התרגלנו לכך, ואפשר היה בכלל לא להזכירו. אבל בכל זאת היה משהו שונה במקרה הזה, משהו שלא נותן לי מנוח כל חיי. באותו יום שבו הגיע אותו פולני, לפנות ערב, הוא חזר אלינו שלוש פעמים במשך היום. הוא נכנס בריצה לביתנו, התיישב, תפס את הראש בין הידיים ובכה ללא בושה, כאילו מישהו חותך בבשרו. כולנו שתקנו. והנה סיפורו של האורח: להוריו היו הרבה ילדים. לאחר שגדלו, לא היה להם די רכוש כדי לעזור לכולם, והם התפרנסו בכבוד אצל זרים. באותו זמן גרו בכפרים יהודים בעלי קרקעות, שהתפרנסו מחקלאות. כך התפרנסו הוא ואחיו במשך דורות מן האדמה. בזמן הכיבוש השתנה הכול. לאחר שהגרמנים הרגו את היהודים בעלי הקרקעות, נשארו אותן אדמות לא מעובדות. הגבר הפולני הזה סיפר כיצד הצטרף לכפריים שהחליטו להשתמש באדמות אלה, שהיו עכשיו הפקר.

היה זה סוף חודש יולי 1942, והנה יושב בביתנו גבר בריא, שלא יודע כיצד מרגיש יהודי נרדף. הוא לא ידע רעב, פחד או המתנה למוות, ובכל זאת הרגיש מקופח. הבטנו בו בהשתוממות, הוא בכה מרחמים עצמיים. גם לו היו צרות ודאגות שבגללן טחו עיניו מלראות איך אנו הולכים ונפרדים מהעולם הזה. כל שביקש מאתנו היה עזרה לאסוף את יבולו. הגבר הפולני המיואש סיפר לאבי, שבאחוזה שלו יש תנאים המאפשרים להציל אותי ואת אחותי נינה. שוב ושוב הוא הבטיח לאבא, שכוונתו להציל אותנו היא אמיתית, כי זרים אינם מגיעים לשדות.

אמי הסתכלה על אבי בקוצר רוח, אבל הוא לא מיהר להשיב. כולנו חיכינו לרגע שבו אבא יפתח את פיו. הוא דיבר בשקט, כמו אדם חולה, וכך אמר לאורח: “שמע ידידי, כל הנימוקים שלך נכונים. כולנו יודעים ואין זה סוד עכשיו שאנשים כמוך השיגו מכל טוב בדרך קלה, ואין להם צורך לעבוד אצל זרים. בכל זאת, אני סבור שיש תרופה לצרות שלך. לא ייתכן שאי־אפשר להשיג פועלים, אם משלמים מחיר טוב. בקשר לילדים שלי, הם סבלו כל־כך הרבה, שאינך מסוגל אפילו לתאר לעצמך. אני אחראי להם, ואסור לי להוסיף עוד לסבלם, וכך יהיה אם יישארו לבדם לגמרי. אני רוצה שילדי ימותו מהר, כדי לגמור עם העינויים אחת ולתמיד”. אבא בקושי עמד על רגליו. הוא נכנס לחדר השינה וסגר את הדלת.

עד לרגע האחרון היה לי חשוב לדעת מה דעתו של אבי ומה הוא אומר, בשבילי הוא היה אלוהים, מלך, מצווה. ולמרות זאת, מקרה זה אינו נותן לי מנוח. הצטערתי במשך כל חיי על שלא ניסיתי להציל את נינה אחותי, האשמתי את עצמי בחוסר אומץ.

אחרי השואה הגדולה שהמיטו עלינו הגרמנים ועוזריהם ביוני 1942, ערב חג השבועות, לא רצה אבי לחיות עוד. מה שהחזיק אותו בחיים היתה האחריות והדאגה לילדים הקטנים שעדיין הצליחו להחזיק מעמד. אבי הפך עולמות כדי להציל מי מן הילדים. הורי היו נואשים, הם לא ידעו איך להפיג את סבלם. מובן מאליו שסבלנו מנדודי שינה, ואין זה משנה כמה עייפים היינו. אפילו זבוב היה מסוגל להבהיל אותנו. פיתחנו חושים של חיות. כל רשרוש קטן היה מקפיץ אותנו על רגלינו.

יום אחד ניסו הורינו להעיר אותנו בזהירות רבה, כאשר היה עדיין חושך בחדר. עוד בטרם הספיקה אמא לומר מילה, קפצו הילדים ורצו לחלון כדי לראות בעצמם, האם באו כבר להרוג אותנו. היתה זו שעה מאוד מוקדמת, ולהפתעתי הבחנתי שעל יד ביתנו נעמדו שני סוסים יפים רתומים לעגלה כפרית ענקית המשמשת להעברת אלומות תבואה מן השדה. על העגלה ישבה לראש הדףמשפחה גדולה שלא הכרתי. מסיבה זו הייתי חסרת סבלנות, ומתוך סקרנות ניסיתי בעצמי להבין מה מתרחש. משום מה לא יצאו הורי החוצה כדי לפגוש את הכפריים. הם היו מודאגים מאוד, והביטו דרך החלון הגדול של המטבח.

למטבח נכנסו זוג אוקראינים, בערך בני 45. אחריהם באו הבנות שלהם שנִראו בסביבות גיל 18. עקבתי אחרי כולם בתקווה שהביאו לנו קצת תפוחי־אדמה. אחרי כמה דקות נכנס הבן היחיד של המשפחה. הוא היה בחור יפה בגיל 25 בערך. אפשר היה לחוש את השפעתו הגדולה והחזקה על המשפחה שלו. עד מהרה התברר שהם ידידים ותיקים של אבי, וכולם התנהגו כאילו לא קיימים ביניהם שום סודות. משיחתם הבנתי שלבחור הצעיר היו קשרים עם אבא, והם נפגשו כבר כמה פעמים מאז הכיבוש. התברר שאבא ביקר בביתם שבכפר הרחק מכאן. שוב הופתעתי לשמוע איך המשפחה מבקשת סליחה על האיחור, ומביעה את צערה על כך שלא באו לפני חודשיים, כפי שהבטיחו לאבא. כולם רצו לסיים מהר את הביקור, לפני שיתעוררו התושבים שבעיר. יכולתי לראות שאצל אבא הכול היה מוכן. הוא עזר להעמיס על העגלה מכל טוב, היו שם שלוש אדרות עבור הבנות, הרבה בדים מכל הסוגים, שמלות צמר ומשי מפוארות, חליפות לנשים ולגברים… כל זה לא היה מתאים לאנשי כפר. בחבילות שהעמיס אבא על העגלה היו כלי מיטה, עור עבור ייצור מגפיים – והכול חדש. הכפריים הסתכלו בהתרגשות רבה על הכול. בנות המשפחה הזו רקדו והתחבקו מרוב שמחה, ואף הזילו דמעות. כולם היו מאושרים, ולא הבחינו מה עובר על הורי. אמא החזיקה את אחי ליאון בידיה, ולא היתה מסוגלת להוציא מילה. מי כמוני ידע כמה כאב נתקע בגרונה. אחרי שהצליחה להתגבר על יגונה, פנתה לאישה הכפרית שהסכימה להציל את הילד היהודי, הילד הקטן שכבר טעם מהשואה הגדולה שהתרחשה לפני זמן־מה. אמי אמרה בקול חנוק: “את עצמך אישה ואם לילדים, רחמי על יתום שאין לו איש פרט למשפחה שלך. אני מוסרת את חייו בידייך”. האישה האוקראינית השיבה מיד: “נו־טוב, אני אישה שמבשלת יום־יום, אדאג להאכיל אותו, אבל הוא יצטרך לעבוד הרבה, כי יש לנו משק בית גדול”. רק עכשיו הבנתי מדוע החזיקו הורי את הילדים שלהם ברעב, בזמן שבבית היה רכוש שאפשר היה להמירו במזון.

כאשר נאלצו הורי למסור את הילד הקטן לאנשים זרים, הם נאחזו בתקווה שילדם מסוגל לעמוד בתנאים קשים ולא יהווה נטל למשפחה שנתנה לו מחסה. מטרתה היחידה של אותה משפחה היתה להפיק תועלת ממעשה זה.

מועד מסירתו של ליאון התקרב, והורי דרשו ממני לשמור בזיכרוני פרטים חשובים למקרה הצורך. הם סיפרו לי את כל הידוע להם על המשפחה הכפרית הזאת, שחייו של ליאון תלויים בה. כך נודע לי בין היתר, כי בן המשפחה עובד כמתורגמן אצל ראש העיר שהיה פשיסט אוקראיני, והשתדל להיות מתווך בין הגרמנים לאוקראינים מקומיים. ראש העיר הגיע אלינו מחוץ לארץ לאחר הכיבוש, כל יהודי הכיר אותו. היה זה דווקא בנם של בעלי הבית הכפריים, שהבטיח ונשבע להציל את הילד היהודי בכל מחיר. המתורגמן הצעיר הושיט את שתי ידיו לאבי ואמר בקול נרגש, שכל עוד הוא חי – גם הילד ימשיך לחיות. במשך שנים לא ידעתי מה עלה בגורל אחי. אספר את סיפורו המלא והלא־ייאמן בהמשך.

לילה אחד בא אלינו שכן, ואמר: “אל תפחדו, זה אני, יש לי חדשות חשובות, ואינני יכול להירדם”. באותם זמנים לא הדלקנו אור, היה עדיף ליהודי לחיות בחושך. השכן היה מזועזע, וסיפר להורי חרש שרק עכשיו נכנסה לביתו בת־אחיו, תושבת העיר רובנו. היא הצליחה להינצל ממוות, בזמן שכל התושבים היהודים בעיר הושמדו. השכן שלנו אמר: "עכשיו אתם מבינים שהתור שלנו מתקרב. על־פי רוב הסימנים ימינו ספורים. אין עוד יהודים בפולין, וגם לא ברוסיה הכבושה. אנו נשארנו אחרונים. לאבי היו קרובים רבים שגרו בעיר רוֹבנוֹ, עכשיו היה לו ברור שהרגו את כולם. למרות שהוא ידע שגם לנו לא נשאר זמן רב לחיות, בכל זאת, אי־אפשר היה להקל על יגונו. לא היתה מנוחה. הורי התיישבו על מדרגות המרפסת. לא היו עוד דמעות, לא היה על מה לדבר, המוח סירב לפעול. השכן שלנו לא היה מסוגל להישאר במקומו, והוא הבטיח לחזור ולהגיד מתי אפשר יהיה לשוחח עם האורחת שלו.

לפנות בוקר העירה אותי אמי. היא אמרה שהוזמנו לבקר את הנערה מרובנו אשר מתכוונת לעזוב את הגטו. להפתעתנו, שכב שם בחור פולני שחיבק את הנערה. השתררה מבוכה, ואמא מיהרה לסגור את הדלת; אבל הצעיר צחק ואמר: “בבקשה, הִכנסו הרי אנו בעצמנו הסכמנו להזמין אתכם”. הגבר הזה דיבר רק פולנית. הנערה סיפרה על המצב הקשה, ובכלל, מה עבר על יהודי רובנו בזמן הכיבוש. כדאי להזכיר שהרוצחים הגרמנים חשבו היטב כיצד להבטיח את עצמם, ומסיבה זו הרגו את הגברים היהודים בהדרגה. הכוונה היתה ברורה – להשאיר את הילדים והנשים ללא הגנה ברגעים קריטיים ביותר. כל שיכלו לעשות אומללים בודדים אלה היה להצית את בתיהם. כך הבעירה גם משפחתה של הנערה את הבית ברגע האחרון. כאשר באו הרוצחים להוציאם מבתיהם, הנערה הזאת, ממשפחת רַיְזבֶּרג, הספיקה לטפס לעליית־הגג. בגלל השרפה הגדולה שהשתוללה באזור המגורים היהודי, לא חשד איש שיהודי מסוגל להתחבא בין להבות האש. גדוד של מכבי־אש עשה ככל יכולתו כדי שהשרפה לא תתפשט בכל העיר. אחד הכבאים עלה לעליית־הגג כדי לבדוק את המצב. לתדהמתו של הכבאי, הוא הבחין בנערה המתחבאת באחת הפינות המרוחקות מתחת לגג. היא ממש הפכה לכדור ושכבה בין שאריות המים והעשן. אחרי שהצליחו לכבות את השרפה בבית זה, היתה היהודייה הצעירה, לבושה בכותונת־לילה, רטובה, מלוכלכת ורועדת מפחד. היתה זו הזדמנות ראשונה של הפולני להיווכח מקרוב מהו פחד מוות, שאותו הרגישה היהודייה. הכבאי הצעיר היה במבוכה, הוא לא ידע מה לעשות. פתאום חש שזוהי הנערה שאותה חיפש תמיד. דווקא עכשיו, במקום כזה, מצא הפולני את חברתו לחיים. אושר גדול מילא אותו, למרות שלא ידע אפילו את שמה. דבר אחד היה לו ברור, שהוא יצטרך להיאבק קשות על חייה של הנערה שלו, אולם הוא לא פחד מהקשיים.

נכון, לגבר מאוהב יש שיטות משלו, אולם בזמנים ההם הצלת יהודייה לא היתה משימה פשוטה כלל ועיקר. הפולני לחש לנערה שבלילה יבוא להצילהּ. הוא הבין שהעיקר הוא להתרחק מחבריו וממשפחתו. כל הקרובים ביותר הפכו לחשודים. הכבאי השתמש בתירוצים שונים כדי לשכנע את חבריו לעבודה, שיש לנטוש את הבית, ולטפל בבתים אחרים הנמצאים בשכנות. על עליית־הגג נשארה הנערה היקרה לו מכל, שבשבילה היה מוכן לכל דבר.

הבחור הצעיר מיהר להגיע הביתה, וסיפר להוריו כי עליו לנסוע לשבועיים למקום רחוק. לבחור הפולני היו אמצעים כלכליים, והוא לא היה צריך לדאוג. בהיותו יליד רובנו, הוא הכיר את כל הסביבה, כך שבכוונה ברורה הגיע לכפר רחוק ונידח, שם הכיר כומר זקן. לגבר המאוהב היה סיפור מוכן – הנערה האהובה עליו הרה, וסוד זה עדיין אסור לגלות להורים כי משני הצדדים מתנגדים לנישואיהם. הכומר הנרגש הסכים מיד לחתן אותם. כמובן שאותם צעירים רק חיכו להזדמנות לקבל תעודה מהכומר. בינתיים מצא הזוג מקלט אצל הכומר. החתן המאושר ניצל כל רגע כדי להכין תעודות נחוצות לאשתו היהודייה, והשניים מיהרו לכיוון רוסיה הכבושה. הם הגיעו בלילה לקוֹריץ, אך לא מצאו רכב לנסוע לקייב. וכך, עמוסים במזוודות רבות וגדולות – באותם הזמנים לא היתה בעיה לאסוף מזוודות עם בגדים אלגנטיים יקרים, וגם די כסף וזהב – הם מצאו את עצמם עומדים באמצע הכביש המרכזי המוביל מפולין לרוסיה, בדיוק על יד בית המרקחת בפינת רחוב ברזודובה, ליד ביתו של השכן. היה עליהם לנוח. הם נכנסו אפוא לבית הראשון בתחילת תחום הגטו, אותו בית גדול, שבו גרו פעם קרוביה של היהודייה מרובנו.

לאמא שלי היו הרבה שאלות. רק עכשיו הבנתי שהיא שמחה לפגוש את הפולני הזה ולהתייעץ אתו. אמא סיפרה לו על תכניתה להציל אותי באמצעות שליחתי לכיוון מרכז פולין. במשך זמן רב התייעצו, ולפעמים חשבתי גם אני, שאולי אכן כדאי הדבר, כי ידעתי פולנית וגם נראיתי פולנייה.

מן השיחה עם בני הזוג למדתי דברים חשובים. לראשונה נודעו לי פרטים על יהודים אחרים שגרו בפולין באותה תקופה. דבר מעניין הוא, שיהודים החלו לחשוב באופן דומה, למרות שלא ידעו זה על זה. כך היה גם במקרים שבהם החליט מישהו לנסות ולהציל את עצמו. כולם העריכו שחשוב ללכת למקום שבו קל יותר להסתדר, להתנהג כמו כולם ולהשתמש באותה שפה ובאותם מנהגים. הבחור הפולני הכיר את המצב, מכיוון שנזדמן לו לראות מקרים ולשמוע על כל מיני אירועים בהם שוב ושוב נחשפו יהודים עם תעודות מזויפות ונלכדו – כל זאת למרות שהם ידעו להתנהג ולחקות את שאר התושבים הלא-יהודים. הפולני כעס עלינו, על שעדיין לא למדנו לקח, ואנו מוכנים לחזור על טעויות של יהודים אחרים. הבחור אמר: “אחרי כל מה שעבר עליהם, בכל זאת יהודים מאמינים בבני־אדם…”. היה ידוע שבכל שטחה של פולין פועלת האוכלוסייה תחת השפעת הכנסיות, אבל מי יכול היה להאמין שדווקא משם תצא הקריאה להמונים לעזור לגרמנים? לא פלא שבשנת 1942 עבור הסגרת יהודי אפשר היה לקבל קילוגרם מלח או סיגריות, כאשר היה מחסור במצרכים אלה. גם ילדים עסקו בעבודה זו בגאווה מרובה. הם חיפשו יהודים בכל מקום כדי למוכרם לגרמנים בעבור גפרורים. הבחור הפולני אמר: “אין כל סיכוי שבפולין יישאר זכר ליהודים”. בגלל סיבה זו הוא משתדל, כך אמר, להתרחק כמה שיותר לכיוון רוסיה, וכך להציל את אשתו היהודייה. הבחור הסביר לאמי, שבכל מקום עולה חשד כאשר מופיע בו מישהו בודד וזר. אדם נתון לכל מיני סכנות, וצריך להיזהר ולא להסתובב לבד עם מזוודה או כסף. הפולני אמר: “אתם היהודים דומים לילדים תמימים. האם אתם לא מבינים שגם לשודד יש סיבות טובות לרצות להשתחרר מעֵד יהודי”. לדעתו, לצעיר יהודי לא נשאר מה להפסיד, כך שלמרות כל הקשיים והסיכונים, כדאי לנסות וללכת לכיוון רוסיה הכבושה, הוא אמר: “זיכרו לא ללכת בכביש מרכזי, לא להתעכב בדרך ולא להיכנס לבתים”. עוד אמר: “אין עוד יהודים בכל שטח הכיבוש הגרמני. עכשיו גם הגטו שלכם מיועד להשמדה. נשאלת השאלה, מה נשאר להפסיד? בסופו של דבר, מה זה משנה איפה יהרגו אותךְ? צאי לדרך, אולי תצליחי”. הפולני יעץ לי למהר כל עוד יש אפשרות, כי צריך לנצל כל הזדמנות. הבחור חזר ואמר שעדיין לא מאוחר, אבל עלי להיות ערנית ולהיזהר. עלי להתרחק מבני־אדם. עלי לשאוף להגיע לעיר קייב, להתערות בתושבים, ולהיות אחת מני רבים.

הפולני ואשתו מיהרו להתלבש כדי לצאת לדרך, הם פחדו להתעכב בגטו. עוד לא הספקנו לסגור אחרינו את הדלת, ואמי אמרה: “עכשיו את רואה שצדקתי, את מוכרחה להוכיח לרוצחים הגרמנים שאין רצח מושלם. אי־אפשר להסתיר ולטשטש עקבות של רצח עם. אני עצמי הייתי רוצה לחיות רק כדי לנקום את נקמתי על רצח הילדים שלי. הו, כמה הייתי רוצה לראות את התושבים המקומיים אחרי המפלה הגרמנית… כמה חבל שאנו לא נראה זאת, הרי המפלה שלהם קרובה!”.

אל העולם המנוכר

בינתיים התקרבו שוב החגים של האוקראינים, הנקראים פרוצ’יסטה. איש מאתנו לא שכח את המאורעות שהתרחשו ביום חג זה בשנה שעברה, ב־1941, שבה 550 גברים יהודים נעלמו מבלי להשאיר עקבות. בין הגברים היו גם ילדים. במשך שנה חיפשו אותם יהודי הגטו בכל מיני מקומות, למרות שבעצמנו היינו כמונחים על הגחלים הלוחשות של הגיהינום. אי־הוודאות הותירה פצע פעור בכל בית יהודי. כל חג אוקראיני השאיר רישום חזק על חיינו מאז תחילת הכיבוש. אז יצאו אנשים מהתפילות בכנסיות מלאי שנאה אחרי הסתה ששמעו לגבי היהודים, והדבר נתן מיד את אותותיו. השודדים עצמם סיפרו כי בכנסייה מלמדים אותם, שהרכוש היהודי שייך לתושבים המקומיים. הם הגיעו לנקודה שלא היה אכפת להם להשתמש בבגד שהסירו מילד יהודי לפני שרצחו אותו. היה לנו אפוא ניסיון מר וסיבות רבות לפחד מהחגים האוקראינים הקרבים ובאים – חגי הדמים – הרגשנו את האדמה בוערת מתחת לרגלינו. התושבים האוקראינים היו עוברים בגטו כדי “לבשר” לנו שידוע להם שזהו הלילה האחרון שלנו. לא היה לאן לברוח ולא היתה כל תועלת לנסות ולהסתתר, כי התושבים המקומיים ידעו על כך. היינו חסרי אונים. במצב כזה של המתנה למוות לא יכולנו לשבת בבית בין ארבעה קירות. כולנו עמדנו ברחוב, ביום ובלילה, כך סתם, ללא תקווה, ובציפייה שהכול כבר ייגמר. כל יום נמשך עבורנו כנצח.

זכור לי הלילה האחרון שלי בגטו. במשך כל הלילה עמדנו ברחוב. השתדלנו לעמוד קרובים זה לזה ולנגוע זה בגופו של זה. חיפשנו תמיכה, חום אנושי. הרגשנו כיצד המוות מתקרב, שהוא כבר על ידנו, שלא נזכה לראות את אור הבוקר. כולם איחלו לעצמם מעבר מהיר וללא עינויים, והעיקר שלא ישאירו אותנו פצועים בבור. אחרי חצות הלילה ראינו המון אדם מסתובב סביב לגטו, ולכולם היו שקים מתחת לזרועותיהם. היה זה סימן מובהק שהשוטרים האוקראינים הודיעו בכפרים שהגרמנים מתכוונים להרוג אותנו. על־פי כל הסימנים היינו בטוחים שזה הסוף. לא יכולנו להבין כיצד הספיקו כל האנשים האלה להגיע מהכפרים בשעת בוקר כה מוקדמת. חוץ מזה, הרי חג גדול להם היום, איך זה קורה שבמקום ללכת לכנסייה הם מסתובבים כל הלילה על ידנו, אורבים לפתחנו כדי לשדוד אותנו? האם אנשים כאלה מסוגלים בכלל להאמין במשהו? עברו רק כמה חודשים מאותה “אקציה” גדולה ונוראה שהתרחשה ערב שבועות ב־1942, וכבר הם מחכים שוב, מוכנים עם השקים לקבל את רכושנו ואת הבגדים שעל גופנו. הנה הם שוב מחכים בקוצר רוח לחיסולם של ניצולים שנותרו לפלֵטה אחרי השחיטה הגדולה. איפה היו הצדיקים כאשר חיפשנו אותם בנרות, בשעת צרה?

התקנאתי בכל ציפור שעפה בשמים, חופשייה ואינה תלויה באחרים. כל הזמן חשבתי אם כדאי היה בכלל לחיות את אותם החודשים אחרי ההשמדה הגדולה, לסבול כל־כך הרבה כאב ומצוקה. כמה פעמים מסוגל אדם להתכונן למותו. לשם מה למשוך את העינויים, איזו תועלת יש בכך? לא נשארו עוד כוחות נפשיים ופיזיים להתכונן ולחשוב על המוות כל יום, לחכות בבית עד שיבואו הרוצחים וישכיבו אותנו כמו סרדינים – לפני שירצחו אותנו. חשבתי הרבה איך להתגבר על העינויים עד שאזכה להגיע לשחרור המלא מן העולם הזה. ההמתנה הזאת היתה עבורי בלתי נסבלת. רציתי כבר להיפטר מהחיים העלובים. הצטערתי מאוד שלא הרגו אותי בראשית הכיבוש או בזמן ההפצצה על עירנו, כשרבים נהרגו ליד ביתנו… והנה, הלילה האחרון שלי בגטו נמשך עד אין סוף. מוחי העייף פעל שעות נוספות בקדחתנות.

כל הלילה הסתובבתי בין המבוגרים, כל פעם עברתי לקבוצה אחרת. כדי להקל על עצמי הייתי מוכרחה להאזין ולדעת על מה כולם מדברים. כל פעם שנכנסתי לתוך קבוצת אנשים והאזנתי לדבריהם, היתה בי תקווה שאולי מישהו יאמר שזה עדיין לא סופנו. אולם זה לא קרה. היו אלה שיחות של חשבון נפש, חרטה. היהודים הבינו איך ניסו הגרמנים להטעות אותנו ואיך השתדלו לעשות זאת בדרכים מחוכמות, עד שנפלנו ברשתם ללא התנגדות. איך להסביר את ההרגשה שהשתלטה עלינו? היה זה צירוף מוזר: מצד אחד – חיים קשים, דיכאון וסבל שאי־אפשר לשאתם עוד; הכל נמאס. ובאותו זמן ממש – כל אחד רצה לחיות, רק כדי לראות בעיניו את תבוסת הרוצחים הגרמנים. כולם דיברו על נקמה, כי קשה למות מבלי להשאיר זכר אחריך.

כל הלילה האחרון הייתי שקועה במחשבות שונות וריחמתי על עצמי. אפילו לא הבחנתי שהורי אינם נמצאים בין היהודים שברחוב. במשך הכיבוש התרגלתי לכך שאבי מתרחק ממני; הוא עשה הכול כדי לא לפגוש בי, למרות שגרנו באותו בית. היתה לו הרגשה שאני מסוגלת לצאת לעולם בלתי ידוע ולהילחם על חיי. אבא הרי אהב אותי ללא גבול, למרות שלא דיבר אִתי. ידעתי על מעשיו באמצעות אמי שפעלה במסירות כדי לשמור על הקשר בינינו. אמא ניסתה להסביר לי את הרגשתו של אבא בכך שהוא חש כאילו שהוא חייב לי ואין לו במה לשלם, וכל כן הוא בורח ממני כל העת.

עם שחר החלו היהודים להתפזר לבתיהם. לא רצינו שזרים יבחינו בתנועה הבלתי רגילה המתרחשת אצלנו בגטו. אחרי ליל נדודים כזה הייתי עייפה מאוד. כל שרציתי היה מנוחה. הייתי מוכנה לשכב בכל פינה ברחוב, רק שלא יטרידו אותי. אמא פתחה את דלת הכניסה לפרוזדור ארוך שהוביל למטבח. היה לי הרושם שהיא עומדת על יד הדלת בציפייה, כדי להכניס אותי פנימה. הבחנתי שאבי עומד על סולם המוביל לעליית־הגג, שם הוא התכופף והמשיך לעבוד על משהו. באפלה, תחת אור חלש מאוד, כבר הספיקו לנתק כמה קרשים בחדר השינה ולפתוח את הרצפה. מתחתיה היה בור שממנו הוציאו משהו מרכושנו בעת הצורך. על־פי כל הסימנים הבנתי שהורי עבדו כל הלילה. אמא ניגשה אלי וחיבקה אותי בחוזקה, אחר־כך נטלה את ראשי בין ידיה והביטה הישר לתוך עיני. לא ידעתי מה היא מחפשת שם, ואז היא אמרה לי: “אבא החליט שהגיע הזמן, ואת צריכה לעזוב את הגטו. את עצמך יודעת שאסור לדחות זאת, האדמה בוערת מתחת רגלינו. עלינו למהר כדי להספיק את כל ההכנות לדרך, חבל על כל רגע”. אמא הסתכלה מעל לראשי רחוק־רחוק, ולאחר הפסקה אמרה: “הרי את יודעת כי עבור החזקת תעודות מזויפות צפוי עונש חמור, עינויים קשים עד מוות, אולם בכל זאת, אבא עומד בעליית־הגג ומנסה לתקן תעודה מזויפת עבורך. זה כל העניין. זכרי, את צריכה להשתדל שלא להשתמש בתעודת זהות זו, כל עוד יש לך אפשרות אחרת. היזהרי מאוד כי אסור לך לטעות. כל שגיאה עלולה לקרב את קִצך. מותר לך להוציא את התעודה הזאת רק כאשר תרגישי שאין לך בררה ולא נשאר לך מה להפסיד”. אמא הגישה לי את תעודת הזהות מוכנה לאחר תיקון. באותו זמן עמדו הורי האומללים מן הצד, מתוחים, מביטים בי לראות את תגובותי. שתקתי. מה יכולתי להגיד. כולנו ידענו, אפילו תלמיד בית־ספר יכול להבחין בזיוף הגס במקום החותמת, זיוף שכה בלט לעין.

תעודת זהות זו היתה שייכת לנערה אוקראינית שחיה באחד הכפרים הקרובים לסביבתנו. שמה היה אוליטֵה נובקיבְסְקה. היא היתה מבוגרת ממני בכעשר שנים. בקיץ 1942 מתה אוליטה ממחלת השחפת. אבי קפץ על המציאה, וקנה את תעודת הזהות במחיר יקר, למרות חששותיו. הוא חשד בכל אותם מוכרי התעודות המזויפות, שהם בעצמם מלשינים. וכפי שסיפרתי לעיל, אחרי שהוא הסיר את התמונה המקורית לא נשארה חותמת באותו מקום, והיו סימנים מהתמונה הקודמת; אבל לא היה מה להפסיד, אבא הדביק את תמונתי, ועליה הוא עשה בעצמו חותמת מזויפת בעזרת בדל עיפרון, שני סנטימטרים אורכו, שמצא בפח האשפה לאחר חיפושים רבים. למעשה היה זה דף נייר ישן ומקומט, שהחל להתפורר, עם תמונה מכוסה חותמת. כך נראתה התעודה שאִתה הייתי צריכה להתחיל חיים חדשים. אמי אמרה: “בואי נצא לחצר, שם הכין אבא מים מן הבאר. את חייבת להתרחץ במים קרים, כדי לרענן את עורך לאחר כל מה שעבר עלייך במשך הלילה”. באותו זמן שררה כזכור בהלה נוראה בגטו עקב הסימנים ל“אקציה” העומדת להתרחש. היהודים בגטו לא הבינו אפוא בשביל מה אני מתרחצת… אבל כל הגטו נראה כמו בית משוגעים, אז חשבו שגם אני ירדתי מהפסים.

אמא לא עזבה אותי לרגע. היא הכינה עבורי שמלה, שאיראה כמו כל בנות הכפר שהסתובבו אז בכבישים. תעודת הזהות ומטבע זהב אחד היו תפורים בתוך השמלה במומחיות ובכישרון רב. היה זה אותו מטבע שמצאתי במקרה בזמן מיון הבגדים של קרובינו לאחר שנרצחו ביוני 1942. אמי הכינה לי חבילה, עשתה ממנה צורה של כדור וקשרה אותה סביב עם חבל, כדי להקטין אותה, שתיראה כמשהו קטן ופשוט, שלא שווה הרבה. בחבילה היו דברים יקרים ונהדרים כמו: מטפחת צמר יפהפייה בגודל של שמיכה, עם משבצות גדולות בגוון מיוחד; כמה סוגי בדים לשמלות, שני סדינים לבנים ענקיים בגימור של פסי כחול־בהיר, חליפת נשים יקרה וכמה שמלות ונעליים. בקיצור, דברים מאוד אלגנטיים וחדשים. אמא נתנה לי עוד כמה שטרות כסף ברובלים, כנראה שנשאר לה כסף עוד מימי השלטון הרוסי. אמא אמרה: “לפחות שיהיה לך משהו להתחלה, למכור ולאכול, עד שתשיגי עבודה”.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהכינו עבורי צידה לדרך, חשתי כאילו שמנסים לגרש אותי. בכל זאת, הפעם זה היה אחרת, כי היו גם זמנים שהכינו לי מזוודה עם כל טוב. אז אמא אמרה שאני צריכה להתלבש יפה, כדי להיות אלגנטית ומסודרת. היא לימדה אותי איך להגיע למרכז פולין, כדי להיות כאחד התושבים. הפעם הכינה אותי אמא ביתר צניעות. היתה לי חבילת תמונות משפחתיות שאותן אספתי אחרי השוד ביום ההשמדה ביוני 1942. בזמן שהורי הכינו את יציאתי לדרך, הסתכלתי בתמונות האלה, כדי לבחור כמה מהן. אמא ניגשה אלי, הוציאה את חבילת התמונות מידי, ואמרה: “מספיק, גמרנו עם כל הזיכרונות, עכשיו את צריכה להתרגל לחיות לבד, אפילו ללא התמונות המשפחתיות. זהו. אין בררה ואין דרך אחרת. ממשפחה גדולה כמו שלנו חייב להישאר זכר. תנסי אולי בכל זאת להצליח”. אמא הסתכלה הרחק מעבר לראשי מבלי שראתה דבר, ואמרה עוד: “בזבזנו זמן רב מדי בגלל שחשבתי שאולי נצליח לשכנע את אבא שלך, שגם הוא יֵצא לדרך, אך לא הצלחתי להשפיע עליו. הרי את מכירה את אביך, הוא לא מסוגל להיות בלי הילדים שלו. הוא החליט להישאר אתנו עד הסוף”.

הילדים שלנו היו קטנים. הם הסתכלו בהשתוממות על המתרחש מסביב, במשך הזמן התרגלו הילדים שהלכתי וחזרתי מכל מקום שבו שהיתי. אחותי נינה החלה להבין במה מדובר. היא חיבקה את צווארי בידיה והתחננה שלא אנטוש אותה. היא רצתה ללכת אתי כדי לברוח מן המוות הצפוי. לא יכולתי עוד להסתדר עם המצפון שלי ולעזוב את הילדים שלנו ברגעים של סכנה. אמרתי שאינני הולכת לשום מקום. “אני נשארת אתכם עד לרגע האחרון שלי”. צריך היה לראות את אמי כדי להבין עד מה גדול היה סבלה. מבטה השתנה בין רגע, כי היא הרגישה שכל מאמציה להציל אותי היו לשווא וכי נכשלה במשימתה. אמא נגשה לאחותי נינה ושחררה אותי מידיה, כי היא נאחזה בי בחוזקה. אמא חיבקה את אחותי ולחצה אותה לחזהּ כדי להרגיע את הילדה המבוהלת. אמא אמרה בקול חנוק ורועד: “ילדתי, השתדלי להבין, אחותך אינה הולכת לבקר קרובים. ברגע שהיא עוזבת את הגטו היא לגמרי בודדה בעולם זר ומלא סכנות. הדרך שלה גרועה יותר מיער עבות. הרי אני מכירה את הסחורה שלי, אפילו במקרה שהיא תתגבר על מעצוריה, חייה יהיו גרועים ממוות”. אמא הסתכלה עלי כאילו ביקשה רחמים. אחר־כך אמרה: “אילו רק ידעתי מה מחכה לילדי הייתי הורגת את עצמי לפני שהם נולדו. לא חשבתי ולא ידעתי מה מסוגלים מרצחים בני תרבות לעולל. רציתי משפחה גדולה, כדי שיהיו לך אחים בעת הצורך. טעיתי ונכשלתי, סלחי לי. השתדלי להבין ולא להאשים אותי, כי כוונתי היתה טובה”.

התנגדתי בכל כוחי לרעיון של הורי לשלוח אותי לדרך, אך אמא לא ויתרה לי. היא ניגשה אלי והובילה אותי הצִדה, ואז אמרה: “אין לנו זמן לוויכוחים. זאת ההזדמנות האחרונה שלך לצאת מכאן. הסתכלי איך השודדים מחכים מסביב לגטו”. עוד אמרה: “הילדים אינם שלך, האחריות היא כולה שלי, ותביני פעם אחת ולתמיד שאינך מסוגלת לעזור. לפיכך, השתדלי לעזור לעצמך. הסתכלי על נינה, הרי זה כה בולט לעין איך השתלט הפחד עליה. אפילו במבטה ניבט הפחד. האם את חושבת ללכת אִתה, אין לך שמץ של סיכוי להגיע עד לכביש. מרוב פחד היא תספר את האמת לשוטר הראשון שהיא תפגוש בדרך. נו, מה תרוויחי בזה?! אבל אם תלכי לבדך אני אמות במחשבה שאת עדיין בחיים. עכשיו היכנסי לחדר השינה, אבא מחכה לך שם”. אמא הורידה מעלי את צעיף השיפון השחור והארוך שלבשתי. הפצעים בפני החלו להירפא.

בחדר השינה שרר חושך. אבא היה רטוב מדמעות ומזיע. התנפלנו זה על זה כאילו דבר לא קרה במשך כל הזמן. אפשר היה לחשוב שלא התראינו מזה זמן רב. אבא חיבק את גופי הרזה כאילו הייתי תינוקת שלו. הוא הריח אותי ונשק לי בלי סוף. רציתי להישאר על ידו לנצח. חכיתי לפגישה מרגשת זו מזה זמן רב. הנה הוא נתן לי את ההזדמנות להתקרב אליו, כמו בימים שבהם היינו מאושרים. עדיין הייתי זקוקה מאוד לאבא ואהבתיו ללא גבול. עבורי הוא היה הקרוב ביותר ולא היה לו תחליף.

גם אבא לא היה מסוגל לשחרר אותי מחיבוקיו. הדמעות שלו זלגו על פני. כל זה נמשך למרות שאבא היה מוטרד, והצטער שעדיין לא יצאתי לדרך. הוא אמר בקול צרוד ומוזר, כאילו שלא מן העולם הזה: “אל תשכחי מי את. תזכרי כל מה שראית ושמעת בזמן הכיבוש. עכשיו אסור לך להתעכב. אמא מחכה בקוצר רוח, היא רוצה ללוות אותך כדי להיות משוכנעת שעזבת את העיר שלנו”.

כל מה שרציתי להגיד לאבא לא התאים לאותו זמן. פחדתי לזרות מלח על פצעיו. הייתי בת מזל במיוחד להיוולד להורים כמו שלי, והכול חרב בבת־אחת. הייתי צריכה לעזוב את בני משפחתי שהיו לי כה יקרים, יותר מאשר חיי עצמם. הגטו היה כמרקחה. כל הסימנים העידו שזהו יומם האחרון של תושבי הגטו. שמועה נפוצה שכבר הגיעה המשטרה מז’יטומיר כדי לעזור לגרמנים לחסל את הגטו. הנה, בבוקר שכזה, כאשר כל רגע עלול להיות האחרון, עזבה אמא את התינוקות שלה בבית והלכה אתי. היא התלוותה אלי למרות שהיה זה מסוכן עבור יהודי לשהות מחוץ לגטו. האוקראינים שגרו מסביב לגטו היו כה מסוכנים עבורנו, שהגרמנים לא נזקקו להציב עלינו משמר כלשהו. הלכנו בין סמטאות, כדי להימנע מפגישות עם אנשים. כל הדרך המשיכה אמא לתת לי עצות, ואמרה שבכל מקרה, להיות בודד זה לא פשוט. עברנו כמה קילומטרים עד שיצאנו מתחום העיירה שלנו, והמשכנו לעבר הכביש הראשי המוביל לוורשה ולקייב. אין צורך להסביר כמה מסוכן היה המקום עבור יהודי, ואילו עינויים היו צפויים לנו במקרה שניתפס.

היתה שעת בוקר מוקדמת, ולכן לא פגשנו אף אחד. התפלאתי שלא היתה תנועה בכביש. אינני יודעת איך קרה שלא הקפדנו על זהירות. עצרנו באמצע הכביש, ושם החלה הפרידה שלנו. איך אפשר לתאר את ההרגשה בזמן פרידה אחרונה של אם ובתה? תמיד היתה לי הרגשה שיש לנו נשמה משותפת. מה אומר, הרי נפרדנו לנצח. לא מצאנו מילים מתאימות שבהן אפשר היה להשתמש במקרה כזה. המשכנו לעמוד מחובקות חזק ונראינו כאנדרטה. כל זאת התרחש באמצע הכביש הראשי, שתמיד היה סואן ורוגש ביום ובלילה. ידעתי שלא יהיה סוף לפרידה אומללה ומלאת עצב זו. אמא לא זזה וגם אני לא יכולתי ולא רציתי לעזוב אותה. שוב התחלתי לפקפק אם כדאי להמשיך בדרכי. ידעתי שלא אוכל לחיות ללא משפחתי; אבל זה מה שהחליטו הורי ולבסוף לא יכולתי להתנגד לבקשתם האחרונה שלא לראות את סופי. אחרי שכנוע הגעתי גם אני למסקנה שטוב יותר שנמות בנפרד.

לא יכולתי לראות את ייסוריה של אמא יותר. היא מעולם לא חשבה על עצמה, ראיתי את מסירותה עד לרגע האחרון. הייתי משוכנעת שאמא לא תזוז מהמקום עד שתוודא שאני ממשיכה לבד בדרך. הייתי חסרת אונים, והיתה לי הרגשה שגרוני בוער מגחלים לוהטות. פתחתי את פי ולא יכולתי להוציא הגה, הרגשתי שאני מתמוטטת, ונבהלתי. לא! לא פה! זעקתי מבפנים. אז התחלתי לזוז קדימה בריצה, בכוחותי האחרונים ניסיתי להתרחק, אך רגלי רעדו וסירבו להישמע לי. לא הייתי מסוגלת להמשיך, ידעתי כי אסור לי ליפול. פניתי כדי להביט לאחור, עדיין הייתי קרובה לאמי, שטרם זזה ממקומה. היתה בתוכי זעקה פנימית שרצתה להתפרץ, פחדתי לאבד את שליטתי העצמית. רציתי לצעוק כל עוד אני נושמת. באמצע הכביש עמדה דמות אצילית, מלאת חן, גבוהה, רזה ובלונדינית. העיניים הירוקות שקעו פנימה אל תוך חוריהן, ויצרו מבט מיוחד. צעיף השיפון השחור והארוך גלש מהראש לכתפיים. שֵער ארוך ועבה, שבדרך־כלל היה מסורק כולו כלפי מעלה, התפזר לאורך הגב. כל הלבוש היה תלוי עליה בצורה חופשית, כאילו בכוונה להבליט את יופיה. היה זה מראה נדיר שאי־אפשר היה לראות בזמנים רגילים. דווקא היגון, הסבל וחוסר האונים יצרו רושם של פסל יפהפה כמו מתוך מקדש תפילה. המראה של אמי נשאר חרוט בזיכרוני לנצח.

רציתי שהאדמה תבלע אותי, כדי שאמי לא תראה אותי עוד. כמו חיה פצועה התאמצתי לבחון את כוחי להתרחק קצת יותר. בראשי דפקו פטישים, בקושי החזקתי מעמד. בצדו הימני של הכביש היתה תעלה עמוקה שהמשיכה לאורך הכביש. אפשר לומר שהצלחתי להתגלגל למטה מן הכביש, ונפלתי אל תוך התעלה. מצאתי את עצמי על יד עץ צעיר שהיה במקום. חיבקתי את העץ בכל כוחי כאילו היה אמי. בשיני ניסיתי לתפוס בגזעו של העץ כדי להשקיט את הסערה הפנימית שהיתה בתוכי והיכתה ללא רחמים.

קשה לומר כמה זמן שכבתי שם בתעלה; פתאום שמעתי מרחוק צעקות, דיבורים, צחוק ושירה. על־פי כל הסימנים הבנתי שנשים רבות מתקרבות לכיוון שלי. כאשר הגיעו למרחק מטרים ספורים ממני, רק אז יצאתי מן התעלה. כל הבנות היו יחפות, וכך גם אני. (עלי לציין, שבאזור שלנו חיה כל האוכלוסייה בתנאים טובים, והתושבים לא סבלו ממחסור בבגדים; לפעמים חלצו הבנות הכפריות את נעליהן ונשאו אותן בידיים, כדי לחוש בנוח וכדי לגעת באדמה ברגליהן היחפות.) הצטרפתי לקבוצה הגדולה והמאוחדת. הבנות התנהגו כידידות לכל דבר. היה זה קיץ 1942, יום החג האוקראיני פרוצ’יסטה. הבנות היו מאוכזבות מכך שיהא עליהן לעבור את הלילה מחוץ לגטו – אחרי הכול, השקים שהביאו נותרו ריקים, ללא רכוש יהודי. היו להן טענות שהפעם הצליחו לרמות אותן, והן אמרו בהתמרמרות: “איך ייתכן דבר כזה, הרי בכל הכפרים הפיצו שמועה שביום החג הזה מתכננים להרוג את כל היהודים שעדיין נמצאו בגטו”. היתה לי הקלה, המשפחה שלי עדיין בחיים. יחד עם זאת, בתוכי ידעתי שאין לכך משמעות, כי יכולים להרוג אותם בכל רגע. הקשבתי בעניין רב לשיחותיהן של הבנות שאתן הלכתי, והייתי מזועזעת מכך שהן הצטערו על הביטול הזמני של השמדת היהודים. כל זה לא בגלל שנאה אישית, הו, איזה עולם מוזר… הנה על ידִי הולכות שודדות, שבמשך כל הלילה עמדו ליד הגטו ובקוצר רוח ציפו למותי, כדי לקבל את בגדי האחרונים. והנה עכשיו הן לא יודעות מי אני, והן מקבלות אותי ברצון רב לקבוצתן כאילו הייתי אחת מהן. הבנות היו חביבות אלי, וכל אחת מהן השתדלה לספר לי משהו על הצלחותיה. חשבתי לי בלבי, ייתכן מאוד שצעירות אלה שדדו אצלנו בבית בזמן האקציה הגדולה. הייתי זקוקה להן כדי להמשיך בדרכי. התנועה היתה רבה, ובכל זאת הלכנו על הכביש, כי אף אחת מן הבנות לא רצתה לרדת לשוליו. לא ראיתי כל סימן לכפריים בקרבת מקום. במשך הזמן הבחנתי שלא רחוק מן הכביש מופיעים בהדרגה שבילים, והבנות התפזרו ביניהם מבלי להיפרד. אפילו לא אמרו שלום. הן פשוט נעלמו ללא כל אזהרה. רק אז הבנתי שהן לא מכירות זו את זו, ולכן קיבלו אותי לקבוצתן.

נשארתי אפוא לבדי, והתחלתי לחפש שבילים המובילים קדימה, לכיוון העיר נובוגרד וולינסק. לשם זהירות הייתי חייבת להתרחק מן הכביש הראשי, כי החלה שם תנועה גדולה של אנשי צבא גרמניים. כך קרה שנכנסתי יותר מדי אל תוך החורשה, היכן שהיו שבילים רבים, ותעיתי בדרך. באמצע השדה עמד בית גדול שהעבירו ממקום אחר ועדיין לא הספיקו לחבר את כל חלקיו. לבית בודד זה לא היתה אורווה ולא מחסן, וכל הבנייה לא התאימה לנוף של שדה רחב ידיים, אולם באותם הימים היה מאוד מקובל להעביר בתים של יהודים לכפרים או לכל מקום אחר, בהתאם לצורך של השודדים.

על יד הבית ראיתי שטח מעובד היטב שהיה גבוה בהרבה מהשדה שמסביב. על חלקת האדמה גדל בצל שצבעו האדום בלט לעין, וגודלו היה בלתי רגיל. תחילה חשבתי שזה כרוב אדום, כי הוא היה ענק, כאשכולית גדולה. לראשונה בחיי ראיתי בצל אדום כזה וגדול כל־כך הצומח כירק על פני האדמה. מצאתי עבורי מקום פנוי על הרמה. התיישבתי וליטפתי את ראש הבצל. סיקרן אותי איך הגיעו ליבול כזה. לפתע יצא מן הבית גבר כבן 45 ואחריו משפחתו הגדולה. הם כעסו עלי מאוד, ומיד דרשו הסבר מי אני ומדוע באתי למקום הזה. מאז עזבתי את הגטו לפנות בוקר, הייתי שקועה בטרגדיה שהתרחשה במשפחתי, לא התכוננתי לשום חקירה אפשרית, ובגלל שרציתי להרוויח זמן לא מיהרתי להשיב. הסתכלתי על כולם בקור רוח ושאלתי כמה שאלות טיפשיות. כאשר ראיתי שבעל הבית רותח מכעס ודורך במקום בחוסר סבלנות בעודו מחכה לתשובה מידית – נבהלתי, והתחלתי לספר להם מבלי לחשוב. אמרתי שאני תושבת ז’יטומיר ושביקרתי אצל הסבתא שלי שגרה בפולין, והנה חזרתי הביתה. כדי להצדיק את הימצאותי שם אמרתי להם שאני משתדלת לנסוע בטרמפים, ולכן החלטתי להסתובב מעט בשדה. טענתי שבדרך־כלל אני משתדלת שלא להתרחק מן הכביש, אבל הסביבה הזאת מאוד מצאה חן בעיני. כמובן שהם מיד החלו לשאול שאלות על ז’יטומיר, על פולין, והתעניינו בכל מיני פרטים. למרות שמעולם לא הייתי במקומות אלה, איכשהו הצלחתי לעבור את המבחן בשלום. למזלי הגדול, המשפחה היתה מרוצה מן הסיפורים הדמיוניים שלי, ומיד שינתה את יחסה אלי. הם היו מאושרים שהצליחו להשתחרר מן השלטון הקומוניסטי השנוא, והיללו את השלטון הפשיסטי החדש. הם היו משוכנעים שבקרוב מאוד הגרמנים ייכנסו למוסקווה. אני שתקתי, פחדתי להגיד מילה מיותרת. הם שאלו אותי בקוצר רוח חשדני, איזה רושם עשתה עלי העצמה הצבאית הגרמנית, האם אפשר לזלזל בכוח כזה, ועוד שאלות פרובוקטיביות כאלה. כולם חיכו לתשובתי, והייתי חייבת לומר משהו חיובי, אז אמרתי: “כן, אתה צודק, התנועה בכביש חזקה מאוד”.

מצאתי חן בעיני המשפחה הזאת. הם שאלו אותי שוב על אזרחים פולנים, ומה הם אומרים על המצב החדש. כאשר אמרתי שבכל מקום האנשים שואפים לתנאים טובים, היה בעל הבית מרוצה מעצמו, וצחק בעונג. הוא סיפר בגאווה על הצלחותיו. ואז התחרו כל בני המשפחה ביניהם, כל אחד רצה לספר על המשפחה וכיצד הגיעו לגדל בצל שאין דומה לו בשום מקום. כך נודע לי דבר שלא ייאמן. הם סיפרו שהם הביאו אדמה, שהיתה ספוגה בדם יהודי, והשתמשו בה כבדשן לשדה! לשמע הדברים התאבנתי במקומי. הם הוסיפו וסיפרו לי בהתרברבות על טעמו המתוק של הבצל, ועל כך שהם שולחים אותו לגרמניה תמורת כסף רב. בעל הבית הציע לי לטעום מן הבצל המיוחד, כדי להוכיח שיש לו טעם של פרי.

המשפחה הזו שפגשתי בשדה ידעה אפוא את כל הפרטים על מה שעלה בגורלם של 550 הגברים היהודים, שעקבותיהם נעלמו לאחר שהגרמנים ועוזריהם האוקראינים אספו אותם בעיר קוריץ ביום החג האוקראיני, פרוצ’יסטה, בשנת 1941. והנה, רק עכשיו, לגמרי במקרה, נודע לי היכן וכיצד הרגו אותם. הרצח אירע לא הרחק מהשדה שבו הייתי, ביער סבוך בשם שיטניה. בין הקרבנות האלה היה דוֹדי, אחיה של אמא שמאוד אהבתי. מאז המאורע הזה התרחשו אצלנו טרגדיות יותר גדולות, אך למרות זאת, האינפורמציה שקיבלתי זה עתה גרמה לי צמרמורת, כמו דקירות חשמל בכל הגוף. ייתכן שבני המשפחה האוקראינים שעמם שוחחתי בשדה הבחינו שמשהו לא בסדר אתי, כי הם התקרבו והסתכלו עלי במבט מלא חשדות. הם ממש התאמצו לחדור למחשבותי ולגלות מי אני באמת. הם התחילו לשים לב איך אני מגיבה לכל מילה שלהם. צריך להדגיש שבכל האזור הזה התושבים היו חשדניים במיוחד בזמן הכיבוש. רבים מהם עסקו בעבודה שחורה של הלשנה, שוד, רצח וכדומה. בתוך תוכי ידעתי שעלי להסתלק משם כל עוד אפשר, בטרם יהיה מאוחר – אבל למען הביטחון האישי שלי הייתי חייבת לעשות רושם שזו פרידה נורמלית ולא חפוזה ומבוהלת. עזבתי את המשפחה האוקראינית ויצאתי לדרך בלתי ידועה.

המשכתי ללכת בשבילים מבלי להסתכל לאן. לא היה לי לאן למהר, היה זה יום קיץ יפה, אבל עבורי הוא הפך להיות יום שחור וארוך לאין קץ. פחדתי מאוד מן הלילה. לא רציתי להישאר לבד, ללא מחסה, על הכביש הראשי. לראשונה התרחקתי מן הגטו, והמרחק הלך וגדל. למרות הגעגועים, הדאגה והכאב ידעתי כי הפעם עזבתי את משפחתי לתמיד, ושלעולם לא נתראה עוד בעולם הזה. המשכתי, ללא תקווה, ללכת אל הלא־נודע. חשבתי על המשמעות להישאר בחיים ולהוכיח לפושעים שאי־אפשר להרוג את כולם. כה חפצתי לראות את המפלה הגרמנית, ולשם כך הייתי מוכנה לחיות ולסבול.

הלכתי בשבילים, ולא היתה לי אפשרות לברר לאן מוביל אותי השביל שבו בחרתי. כעבור זמן הבחנתי בסימנים של יישוב כפרי. לראשונה קיבלתי הסבר איך להגיע לעיר נובוגרד וולינסק בשבילים צדדיים והרחק מן הכביש. בערב הגעתי לגשר שאחריו התחיל כביש מבוא לעיר. להפתעתי היה הגשר הרוס לגמרי. בכל הסביבה שררה דממה, לא ראיתי כל סימן חיים. לאן נעלמה התנועה? היכן כלי־הרכב הצבאיים? היה לי ברור שקיים גשר אחר, אולי בקרבת מקום, אבל איפה? לאן ללכת, ימינה או שמאלה? לא ראיתי כל סימן לדרך. בינתיים החלה לרדת החשכה. בלית בררה המשכתי ללכת על גדת הנהר, חיפשתי מקום מנוחה. הנהר נראה כל־כך גדול, לא יכולתי לדעת אם רק החלק הזה של הנהר כל־כך רחב ועמוק. בצדו השני ראיתי יער, ושוב קשה היה לי לשפוט מה גודלו. הגדה שעליה עמדתי היתה גבוהה בהרבה מן המים, כמו קיר זקוף ותלול, אי־אפשר היה להגיע אל המים. היה לי הרושם שאנשים אינם נוטים להגיע למקום זה. הדשא מתחת לרגלי היה רטוב מאוד, לא ידעתי אם היה זה בגלל הכמות הגדולה של הטל, מכיוון שהמקום סמוך למים, או בגלל שירד גשם במשך היום. נמצאתי במצב שהרטיבות לא הטרידה אותי.

שכבתי על בטני. עדיין לא יכולתי להרגיע את הסערה שהתחוללה בתוכי והתחלתי לחפור בידי את האדמה על יד גופי. מכיוון שהכול היה רטוב, נמצאתי בתוך רפש. אינני יודעת כמה זמן נאבקתי בייסורים שמילאו אותי. נדמה היה לי ששמעתי קול מרחוק; אחר־כך שמעתי צעקת גבר: א־ ו־ ה; צליל של הד התגלגל באוויר. לא חשבתי עדיין שמישהו מתכוון אלי, כי ידעתי שכך מקובל לצעוק ביער כאשר מישהו מאבד את דרכו. אבל הקול התקרב לעברי יותר ויותר. עשיתי מאמץ רב, אספתי כוח והרמתי את גופי הרצוץ. השחר כבר החל לעלות. בקושי עמדתי על רגלי שרעדו, הרגשתי סחרחורת. רעדתי מקור, אך מוחי עדיין פעל. הייתי מודאגת, כך שכל אחד יכול היה להבחין בזעזוע שהתרחש בי. במים היתה סירה שהתקרבה לכיווני. בסירה ישב זקן שהדריך אותי לאן ללכת, כדי להגיע אל המים. הזקן העלה אותי לסירתו ללא שאלות. הוא בכלל השתדל לא לדבר אלי. ביער היה בית מעץ. באמצע החדר היה תנור ברזל אדום ולוהט. הופתעתי, כי נדמה היה שזה חודש ספטמבר. אני הייתי רטובה, שיני נקשו והיו לי כל הסיבות בעולם לפחד. הרגשתי שאין לי שליטה על התנהגותי. הזקן ישב מולי, הוא עישן סיגריות מתוצרת עצמית בזו אחר זו. זה לא הפריע לו להביט בי במבט חודר וחשדני מבלי להוציא מילה מפיו. כל הזמן חשבתי שחיי בסכנה, עבר זמן רב עד שנרגעתי. הסתכלתי לכיוון החלון, היה כבר לפנות בוקר. בחוץ היה כל־כך ירוק ויפה. ידעתי שאני שבויה ואסור לי למהר ולקום כל עוד לא ניתן לי סימן הסכמה מצד הזקן הזה. למדתי שהסבלנות משתלמת.

הזקן היה ערמומי, והתבונן בי בחשדנות. הוא השתוקק לגלות רמז כלשהו, כדי להגיע לגרעין של אמת. הוא השתדל ללמוד אותי על־פי המראה החיצוני שלי, כמו שקוראים מפה. כנראה שלבסוף נמאסו עליו הניחושים, והוא התחיל לדבר רוסית. הוא סיפר שבמקום זה נזדמן לו לראות אנשים בודדים רבים שחיפשו מחסה, אך סופם היה מר. הוא שאל אותי בפיקחות מה הביא אותי דווקא למקום זה, ומדוע אני מסתובבת לבד בדרכים צדדיות. לא היה לי מה לומר, כי הייתי במצב נפשי מבולבל. עדיין לא הכנתי לעצמי סיפור חיים.

לא כל צמח מצליח לגדול כאשר הוא מאבד את שורשיו. אני הייתי צמח ללא שורשים, והייתי צריכה בבת־אחת להתחיל הכול מחדש, לצמוח. הרי גדלתי על יושר ואמת, והנה פתאום היה עלי לבנות סיפור דימיוני שכולו שקר. החלטתי בחיפזון – הרי סבתא כבר איננה, אז אולי אתחיל ממנה… כך אמרתי: “גרתי אצל סבתי, ולפני מותה היא ציוותה עלי ללכת לגור אצל דודי בז’יטומיר”. הזקן המשיך לשבת, כאילו לא שמע דבר, עיניו הביעו ערמומיות, הבחנתי אצלו בחיוך דק. אחר־כך הוא הסתכל הרחק, מעל לראשי. הוא התעמק במחשבות, ועשה רושם כאילו קיבל החלטה. כאשר קם מכיסאו הייתי בטוחה שנפלתי למלכודת. עקבתי אחריו בפחד, חשבתי בחרדה איזה מין מוות צפוי לי. כל רגע היה עבורי נצח. אחרי שקיבלתי קצת לחם וספל מים, ידעתי שכנראה חלפה הסכנה. התנהגות הזקן השתנתה, והוא הפך להיות ידידותי. רק עכשיו נודע לי שהוא עקב אחרי עוד מאתמול; הוא הבחין בי כאשר ירדתי על יד הגשר. הנה נודע לי שהזקן הוא צייד יהודים שהצליחו לברוח מהמוות ומחפשים מחסה באזור שומם. הרוצח הזה לא ישן כל הלילה, כי חשד שאני מסוגלת להתחמק מהמקום מבלי שירגיש. הזקן אמר בגאווה כי הוא בעל ניסיון רב. תמיד הוא פועל על־פי השיטה שלו. כמובן שגם לי היו הרבה שאלות, אבל חשבתי שטוב יותר לשתוק. ניסיתי לבדוק האם כבר מותר לי ללכת. אמרתי: “הו, כמה זמן כבר בזבזתי, הרי אני צריכה למצוא טרמפ, לא רצוי להגיע לז’יטומיר בערב”. בהדרגה קרבתי אל דלת היציאה. אמרתי לו שהמקום יפה וחבל לי לעזוב. בהזדמנות ראשונה אשתדל לבוא לבקר.

יצאתי אל השביל שהוביל אל הדרך הראשית לז’יטומיר. לא ראיתי את העיר נובוגרד וולינסק, כנראה שהלכתי בדרך עוקפת. עד היום אינני יודעת איפה הייתי. האם באמת הייתי ביער גדול, כפי שהתרשמתי? אם זה נכון, מדוע שוטטו שם בשבילים אנשי משטרה מקומיים? מה הם חיפשו שם? הרי כבר לא היו יהודים באזור הזה! התרחקתי יותר מ־40 קילומטרים מהעיר שלי, ועדיין קיים היה הסיכון שמישהו מסוגל להכיר אותי. למרות החשש, החלטתי לא להתרחק עוד מן הכביש. פועלים מהכפרים הקרובים ביותר עבדו בכביש. כל הדרך הלכתי ברגליים יחפות. בלית בררה דרכתי על חצץ ששימש לסלילת הכביש והיה מפוזר בכל מקום בכמויות גדולות. היו זמנים שבהם הלכתי יחפה בשלג, אבל אז ידעתי כי מישהו קרוב מחכה ודואג לי. היה לי בפני מי לשפוך את הצער. עכשיו חרב עלי עולמי.

מהפועלים שפגשתי קיבלתי מידע, והתברר שהמרחק מז’יטומיר הִנו כ־20 קילומטרים. הבחנתי שלא הרחק מן הכביש קיים צינור מים ארעי שהוקם עבור הפועלים. שמחתי להזדמנות זו. ניגשתי אל הצינור ומילאתי את בטני בהרבה מים, רחצתי את פני וכל חלק שאפשר היה. רגלי היו נפוחות, דם זרם מהפצעים הרבים. לא ידעתי מה לעשות. הנה הגעתי כה קרוב לעיר, ולא יכולתי להשתמש בנעליים. איך אני יכולה להסתובב יחפה ברחובות העיר ז’יטומיר? החלטתי להתעכב עד כמה שהדבר אפשרי. השתדלתי לעבור ממקום למקום, כדי לא למשוך תשומת־לב. הייתי זקוקה לתכנית מסודרת ומוכנה לכל מקרה. בינתיים היה צורך לשמור על המראה החיצוני. כך, בניגוד לרצוני, התחלתי לטפל בשערי הארוך והעבה. עשיתי הכול כדי שיהיה לי יותר שקט פנימי.

עמדתי עם הגב לכביש שהיה מרוחק ממני. גבר זר ניגש אלי, ואמר שהוא נהג משאית העומדת לא רחוק מאתנו. הוא הסביר שהוא אמור לספק חצץ, ובשל כך נזדמן לו לעקוב אחרי כבר זמן רב. הוא אינו מסוגל להבין מה הבעיה שלי. כל הזמן שמרתי על זהירות, ופתאום שכחתי הכול. אני לא יודעת מדוע מיהרתי בתשובתי: “יש לי קרובים בז’יטומיר, בדרך איבדתי את כספי. בדרך־כלל אני אוהבת ללכת ברגל, אבל בגלל פצעי החלטתי לנוח מעט ולא למהר”. הנהג אמר בשמחה שהוא תושב ז’יטומיר, ואם אני מעוניינת, הוא ייקח אותי לשם אחרי העבודה.

כך היה לי זמן רב להסתובב במקום. לא היה כל מיוחד במקום הזה. והנה הגיע הזמן, והנהג הזמין אותי לטפס על ארגז המשאית, למרות שבתוך התא הוא היה לבד. עליתי למעלה והסתכלתי על כל הסביבה. הנהג המשיך לשוחח עם מכרים שהיו במקום. בסופו של דבר החלה המשאית לנוע. היא נעה בזהירות רבה מכיוון שהכביש היה משובש, וכל פעם גלגל אחר שקע בבור.

והנה רואות עיני את השכן של סבתי צועד אחרי המשאית, הוא ולא אחר! לא הבנתי מהיכן הוא הופיע, כמו צץ מתחת לאדמה. נדהמתי, כי לא ראיתי אותו מאז תחילת הכיבוש. מסיפורים שונים ששמעתי על ניצולים, ידעתי שביום ההשמדה הגדולה בחודש יוני 1942, היה גם בחור זה בין הגברים שרצו לעשות משהו, אך היה כבר מאוחר. והנה הוא צועד באמצע הכביש.

הוא עשה רושם כאילו הוא ממהר לנשף מסכות. שמו היה אברהם אוק, כבן 30. בחור גבוה ונאה. בגדיו היו חדשים, ובידיו החזיק סל קש גדול. מכנסיו היו קצרים מתחת לברכיים, היו לו גרביים גבוהות, סנדלי קש ועל ראשו כובע קש מוזר שלא התאים לאזור זה. הוא היה מחופש לאוקראיני שחי ביערות באזור רוסיה הלבנה. הכרתי אותו די כדי להבין שהדבר אופייני לו, כי היה שחקן מלידה. אברהם אוק סימן לי בתנועות יד שהוא לא מכיר אותי, ודרש ממני לשתוק. קל להגיד… הרי אני הייתי הילדה שלראשונה עזבה את סינר אמה, סבלה ייסורים – ופתאום אני רואה אדם שהכיר אותי מאז שנולדתי! מרוב כאב לא חשבתי על התוצאות, רציתי לקפוץ למטה ולגשת אל האיש שסבל כמוני. התחלתי לדפוק בתא הנהג כמו מטורפת, התכופפתי לתא, וביקשתי מהנהג לעצור ולתת לי לרדת. משום מה, הוא התעלם ממני ולא אמר מילה. הייתי מאוד אומללה, ופחדתי לאבד אדם יחיד המבין אותי. כך חשבתי. אבל ראיתי כי הוא אינו רוצה בי. בכאב הסתכלתי איך אברהם אוק נפרד ממני, ופונה ימינה לשביל הרחב הראשון שהיה במקום. התרשמתי שיש לו תכנית והוא יודע לאן הוא הולך. מבטי עקב אחריו בקינאה.

אחרי המלחמה חיפשתי אותו, אך איש לא ראה אותו. עברו 46 שנים מאז המקרה, והנה, יום אחד, התקשר אלי מכר, ושאל אותי אם אני מעוניינת להיפגש עם קרוב משפחה של אברהם אוק. כמובן שמיד הסכמתי. נסעתי במהירות לפגישה שהתקיימה בתל־אביב, ושם נודע לי שאברהם אוק הצליח לשרוד, אבל מיד אחרי שחרורו התנדב לצבא האדום, ונהרג בחזית הרוסית.

בלב כבד מאוד נסעתי לראשונה לבדי למקום בלתי מוכר. הפחד מן הצפוי לי שם אכל אותי מבפנים, מצד אחד הייתי זקוקה לאנשים, ובאותה שעה פחדתי מהיחס העוין, הבוגדני ומלא השנאה לזרים, ובמיוחד לבודדים. לא רציתי להגיע לשם בחושך.

לפנות ערב הגעתי על גבי המשאית לעיר הרחוקה והזרה. כל אשר ידעתי על המקום הוא שמהעיר הזאת, ז’יטומיר, יצאה המשטרה המקומית לעיר שלי – משטרה רוסית ששוטריה היו עוזריהם העיקריים של הגרמנים בזמן השמדת היהודים בעירנו. השוטרים שבאו מהעיר ז’יטומיר הם שליוו את אבי למוות.

הזיכרונות היו טריים. ידעתי שהרוצחים הרוסים באו מז’יטומיר. הם הרי היו בחצר ביתי. השוטרים שראיתי היו כולם צעירים ודיברו רק רוסית. הכובש החזק סינוור גם את התושבים הרוסים, עד כדי כך שלא האמינו שרוסיה מסוגלת להתגבר על כל המפלות ולשחרר את האדמות מידי הכובש.

לְמה יכולתי אפוא לצפות בעיר זו, כאשר תושבים רבים שיתפו פעולה עם הכובש האכזר והרגו את היהודים על מנת לרשת אותם. לראשונה בחיי התרחקתי כל־כך מעירי, ועכשיו טעמתי את טעם הבדידות המוחלטת. ידעתי שהלכתי לתמיד. הבנתי שזהו זה, ואין דרך חזרה.

בהתרגשות רבה הסתכלתי על השכונות הראשונות בכניסה לעיר. עוד מעט אגיע למרכז העיר, המלא בגרמנים. מי כמוני יודעת איך השוטרים המקומיים משוטטים בכל רחוב. בודאי שגם בעיר הזאת יש מתנדבים למיניהם או סתם מלשינים הפועלים כדי להוכיח את מסירותם לשלטון החזק, ששחרר אותם מאימת הגיוס לצבא ומן הצורך להשתתף במלחמה אכזרית. התאמצתי לחשוב מה עלי לעשות ולאן לפנות, והנה עצר פתאום הנהג את המשאית, ואמר: “זהו המקום שאליו רצית להגיע, אני חייב לפנות למקום אחר”. הוא אפילו לא הסתכל עלי, ונעלם במהירות.

עמדתי באמצע הכביש בתקווה לפגוש בני־אדם. רציתי לברר מה גודלה של העיר, איפה המרכז החשוב והאם יש לי אפשרות לצאת לכביש הראשי המוביל לעיר קייב, מבלי להיכנס למרכזה של ז’יטומיר. היה לי חשוב ללכת בדרכים צדדיות כדי להימנע ממפגש עם בני־אדם מסוכנים לי. האנשים שאותם פגשתי ברחוב – לא יכלו להשיב לשאלותי, כי גם הם, לדבריהם, זרים בעיר. כולם מיהרו להגיע למקום מסוים בגלל העוצר בלילות. איזה ביש מזל. לא יכולתי להבין איך זה קרה שפגשתי רק אנשי כפר. חשבתי לעצמי, איך ייתכן שהם מסתובבים ברחובות ז’יטומיר מבלי לדעת על המקום? האין זה מוזר? לאן נעלמו התושבים המקומיים? בינתיים החל להחשיך, והייתי מאוד מדוכאת ועייפה. התחלתי להיכנס לבתים שהיו על יד הכביש. ביקשתי מן הבעלים להרשות לי ללון רק במשך לילה אחד, תמורת תשלום כמובן. בכל מקום אמרו לי כי ישנה הוראה חמורה של השלטון המקומי למסור להם על כל זר שנראה חשוד. נשארתי ברחוב, כאשר גופי אינו מסוגל לציית לי. פחדתי לאבד את הכרתי, אבל לא מצאתי כל מקום מתאים כדי לשכב. עמדתי על הכביש מבלי לזוז. הרגשתי כאילו נדבקתי למקומי. ידעתי שעלי למהר. האדמה פשוט משכה אותי אליה, ולא נותר בי עוד כוח להתנגד. כמה מטרים עברתי בזחילה, ושכבתי על יד גדר עץ גבוהה. כל חלקי גופי כאבו ורעדו מקור, שיני נקשו, ולא היתה לי שליטה על עצמי. באותו זמן הייתי זקוקה למשהו כדי להתכסות. בחבילה שלי היתה מטפחת גדולה כשמיכה, אבל הצרה היתה שהיה זה דבר יפה שעשוי היה למשוך את העין. איך יכולתי להתיר את החבילה, אשר יש בה כל טוב, ובאותו זמן אני שוכבת ברחוב… הרי בני־אדם לא טיפשים, והיה די בפתיחת החבילה לרווחה כדי להסגיר את המקום שממנו באתי. התעוררתי בשעה מוקדמת. והכול מסביב היה מעורפל. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי היתה על משפחתי. התאמצתי לראות מי מבני משפחתי נמצא על ידי, אך מהר מאוד הבחנתי בסביבה הזרה, הלא מוכרת. עדיין לא יכולתי להבין איך הגעתי למקום הזה. אחרי שנזכרתי מה עבר עלי, נבהלתי – הרי מישהו מן התושבים המקומיים עלול לראות אותי במצבי זה ולהבין הכול. אין צורך להיות חכם גדול, קל לראות מאין באתי ולדעת שאין לי זכות לישון תחת קורת־גג. עכשיו ידעתי כי רק בגלל העוצר הצלחתי לעבור את הלילה בשלום. ואולם, ייתכן כי מישהו עוקב אחרי דרך החלון. חשבתי לעצמי שעלי למהר ולהסתלק מן המקום לפני שמתחילה תנועה ברחוב. השתדלתי להתיישב כשגבי נשען על הגדר. למעשה שכבתי על הגדר, אבל חשוב היה לי ליצור רושם כאילו התיישבתי כדי לנוח.

נזכרתי שאצלנו בגטו שמעתי סיפורים על צעירים שניסו להציל את עצמם תוך לקיחת סיכון, כי לא היה כבר מה להפסיד. הם יצאו לערים אחרות בתקווה להתחיל חיים חדשים. אחרי ייסורים חזרו רובם לגטו כדי למות בו. הם סיפרו על חוויות טרגיות שעברו, והגיעו למסקנה שאין כל סיכוי ליהודי להישאר בחיים. עכשיו ראיתי בעצמי שאמת הדבר. אך מה לעשות? איך למשוך את הזמן? חשבתי לעצמי שבכל מקרה כדאי ללכת לכביש המוביל לעיר קייב. תמיד קל יותר לשכב בדרך מאשר בעיר. לא היה לי לאן למהר. הלכתי לכיוון המרכז. אספתי מידע איפה בנייני המשטרה והעירייה. הגעתי לשם כדי לבדוק מקרוב איך זה נראה. עמדתי בחוץ והסתכלתי כיצד אנשים נכנסים ויוצאים. חשבתי לעצמי שאם אכנס לשם אין לי כל סיכוי לצאת. נתקפתי חרדה, והחלטתי שבשום מקרה לא אכנס לאף משרד ממשלתי. הסתכלתי על הגרמנים ועל השוטרים המקומיים שעברו על ידי. חשבתי לעצמי שאני צריכה למהר ולהסתלק ממקום מפחיד זה, כל עוד לא חושדים בי שאני זרה בעיר. הו, כמה טוב שאין לי מזוודה. החבילה שלי כבדה מאוד, אבל לפחות לא בולטת במיוחד.

הסתובבתי ברחוב הראשי של ז’יטומיר, חיפשתי חלון זכוכית מתאים, כדי שאוכל להביט על עצמי. מאז הכיבוש הגרמני לא בחנתי את עצמי במראה. אצלנו בגטו פשוט לא היו מראות, בכלל לא חשבנו על דברים כאלה. אולם עכשיו מעמדי שונה, חיי תלויים בכל טעות קטנה. הבטתי על עצמי בתימהון, איך הזדקנתי! האם נכון שזו אני? כל מה שנשאר ממני היה שֵערי הארוך בגוון הבלונד. תסרוקת של ילדה תמימה פשוט לא התאימה יותר לאחת הנראית כמוני. ידעתי שיש צורך להתאים את התסרוקת למראה החיצוני הנוכחי שלי. מיד עשיתי שתי צמות ארוכות ומהן יצרתי סלסלה.

אחרי שביררתי דברים על ז’יטומיר הייתי בטוחה שאין לי יותר מה לחפש בה. הלכתי לכיוון הכביש הראשי המוביל לעיר קייב. נדמה היה שעזבתי את ז’יטומיר הרחק מאחורי. הגעתי למקום שבו ראיתי כביש רחב מאוד וסואן. תיארתי לעצמי שבמקום זה מתנהלת תמיד תנועה חזקה של צבא גרמני, אבל לא ציפיתי לצפיפות כזאת. לא יכולתי להבין מאין הופיע ריכוז כה רב של כלי תובלה צבאיים מכל מיני סוגים. התחלתי לחפש שבילים בצידי הכביש. מצאתי לי מקום להתיישב. היתה זו גדר מאבן שהפרידה בין שני מסלולי הנסיעה. זמן רב לא זזתי מהמקום, עד שהבחנתי שכבר עומד להחשיך ועוד מעט יֵרד הלילה. ידעתי שאסור לי להישאר עוד במקום זה. הייתי מבוהלת מאוד, ובקושי קמתי וצעדתי שוב לכיוון ז’יטומיר כדי לחפש מחסה לפחות למשך הלילה. הלכתי מבלי להביט. דבר לא עניין אותי עוד. פתאום הבחנתי שהגעתי לאותו מקום שבו ישנתי בלילה הקודם. שוב העברתי את הלילה בשינה ליד הגדר.

אחרי יומיים שבהם ישנתי ברחוב התחלתי לסייר בכל הסביבה כדי למצוא מקום מגורים זמני. אנשים מהסביבה החלו להתעניין בי. לא היו חסרים שטחי דיור, אולם כולם דרשו ממני מסמכים, כפי שדרש החוק הגרמני. כל אשר יכולתי לעשות הוא לעבור לשכונה אחרת, שבה עדיין לא ידעו שאני זרה הגרה ברחוב. לרוע מזלי החל לרדת גשם שוטף מלווה ברוח חזקה אך לא יכולתי למצוא לי כל מקום מסתור כדי להיחבא מפני מזג האוויר ולהרגיע את עצבי. נרטבתי עד לשד עצמותי, רעדתי מקור ושיני נקשו, חשבתי שהנה הגיע סופי. בכיתי מרה, ושוב היתה בי קנאה למתים. היה זה אחד המקרים שבהם האדם מכיר בכך שחייו עלובים עד כדי כך שאין הוא מעוניין עוד להיאחז בהם. במאמץ גדול השתדלתי להגיע לכביש הקרוב ביותר. ישבתי באמצע הכביש. חשבתי שבמזג אוויר כה סוער יעבור רכב וידרוס אותי, או שאתפס בידי רוצחים גרמנים ועוזריהם הסדיסטיים שישימו קץ לייסורי. אך זה לא מה שקרה.

הייתי אותה יהודייה שלפני שבוע ברחה בסתר מן הגטו – ובכל זאת השתנה משהו אצלי מאז. לא היה עלי כל סימן שיכול היה להסגיר את העובדה שאני יהודייה. די היה בכך כדי שאנשים ישנו את היחס העוין כלפי. בכל דירה שנכנסתי אליה קיבלו אותי יפה, נתנו לי להרגיש שאני רצויה – כמובן שבסוף דרשו ממני תעודה עם רישיון מיוחד שמותר לי לשהות בעיר, אבל זה לא היה בגלל חשד כלשהו. אילו היו באמת חושדים שאני יהודייה היו מיד משתמשים בכל האמצעים כדי להסגיר אותי לגרמנים ללא כל מוסר כליות. לא היה לי רישיון כזה ועל כן נותרתי בחוץ.

הייתי מאוד עייפה, לא זכור לי כמה זמן לא אכלתי, ובכלל לא חשבתי על כך, עד סוף חיי לא אשכח איך חלמתי לישון תחת קורת־גג. הדבר הפך עבורי למעין דיבוק, היה לי רצון עז למצוא מחסה כלשהו, אפילו זמני, אפילו ללילה אחד, ולא חשוב מה יקרה לאחר מכן. יחד עם זאת הבנתי שבעיר זו אין כל סיכוי שמישהו יכניס אותי לביתו ללא תעודה. התהלכתי אפוא ברחובות ושקעתי במחשבות. בעודי משוטטת כך, עברתי על יד בית גדול ובודד והבחנתי שחלונותיו פתוחים. גם דלת הכניסה הראשית היתה פתוחה לרווחה. חשתי התעוררות פתאומית והתחלתי להתעניין במה שמתרחש בבית פנימה.

במרכז החדר הגדול ישבה אישה, והתבוננה החוצה. היא נראתה מבוגרת מאמי. ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי פנימה. סיפרתי לה שבאתי מפולין בכוונה להגיע לקייב. התעייפתי מן המסע, והחלטתי להתעכב בז’יטומיר כדי לנוח. ממבט ראשון מצאתי חן בעיניה. היא לא הסתירה את התרגשותה מפגישתנו הפתאומית. להפתעתי הרבה, האישה הזאת ראתה בי מושיע שבא להקל על מצבה. היא התייחסה אלי כאילו הייתי משען יחיד שהיא יכולה לסמוך עליו ולהאמין בו. התברר לי שבתים רבים של יהודים עומדים עדיין ריקים ואיש לא מתגורר בהם. היא עצמה תושבת כפר ולמשפחתה משק יפה. מכיוון שרצו להבטיח את עתידם ועתיד ילדיהם, נסע בעלה לעיר ז’יטומיר, ובחר דירה מרוהטת. על־פי מה שראו עיני בבית זה, הכול היה מוכן – רק להיכנס ולגור בעושר. אבל ילדיה עדיין לא הסתגלו לחיים עצמאיים, ולכן עמד בית זה סגור. מפעם לפעם בא מישהו מבני המשפחה לז’יטומיר, כדי להפגין נוכחות במקום משום שפחדו לאבד את הבעלות על הרכוש היהודי. בגלל זה הם השתדלו בכל הזדמנות לפתוח חלונות ודלתות לרווחה. האישה היתה מעוניינת שאגור אצלה באופן קבוע. היא ניסתה לשכנע אותי להישאר בז’יטומיר ולהכיר את העיר. היא אמרה לי שאין מה למהר לקייב, כי בזמן מלחמה יותר קל להסתדר במקום קטן שבו כולם מכירים זה את זה. לדעתה כל מה שיש לעשות הוא ללכת למרכז העיר, להיכנס לעירייה, ושם לבקש מן הפקידים רישיון קטן, בסך־הכול כמה מילים הקובעות שמותר לי לגור בעיר הזו. היא הביטה בי במבט חודר ואמרה: “אין בעיות, כל אחד מקבל רישיון כזה”. היא אפילו הציעה ללוות אותי.

מה יכולתי להגיד באותו רגע על נדיבות כזאת. ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי את כל הנתונים, כמו שם משפחה וכתובת. חשבתי שטוב להחזיק אצלי פרטים על תושב מקומי שמעוניין שאגור אצלו. היה לי ברור שאי־אפשר להיכנס למשטרה או לעירייה כדי לבקש רישיון, מבלי להראות להם את תעודת הזהות המזויפת שלי. התלבטתי קשות. השתדלתי אפוא למשוך את הזמן. עמדתי שוב על יד בניין העירייה והיבטתי בקנאה על האנשים הנכנסים ויוצאים. ואני מסכנת את עצמי ללא תועלת.

עבר עוד זמן רב עד אשר החלטתי לעלות במדרגות. שם כבר לא היתה לי כל בררה אלא להיכנס פנימה. חדר הקבלה היה גדול והיו בו הרבה אנשים. התיישבתי על הספסל כדי לא למשוך את תשומת־לבם של הסובבים. עקבתי אחר המתרחש במקום. כנראה שישבתי שם יותר מדי זמן. לפתע ניגש אלי אחד השוטרים שהיה במקום. קפצתי על רגלי כנשוכת נחש. ניסיתי לחייך, ואמרתי לשוטר: “תודה, הכול בסדר…”. בלבי ידעתי שעכשיו אסור לי לברוח, מה שלא יהיה, אני חייבת לגשת לאחד הפקידים כדי ליצור רושם שבאתי מתוך עניין. בלית בררה ניגשתי לצעירה שהיתה עסוקה בהדפסה במכונת־כתיבה. היא היתה עמוסה בעבודה, לכן בחרתי דווקא בה. שאלתי בשקט, מה נחוץ כדי לקבל רישיון לגור בז’יטומיר. הרגע שבו דרשה את התעודה שלי היה עבורי רגע מכריע. קשה היה לדעת מה יהיו התוצאות שאצטרך לעמוד בפניהן כשאמסור את התעודה. לפתע פתאום ניגש אחד הפקידים אל המזכירה, ולחש לה משהו באוזן. למרות שהתעודה המזויפת היתה עדיין בידי, בכל זאת קפאתי במקומי. עמדתי כמו שתקעו לי מסמרים ברגלי. המזכירה הביטה בי במבט חודר, מבלי להוציא הגה. היה די בכך כדי להגביר את דמיוני הפרוע. הייתי נותנת מחצית מחיי כדי לדעת מה היא חשבה באותו רגע. עבר זמן־מה עד שהפקידים גמרו לשוחח, עבורי היה זה נצח. סוף־סוף פנתה המזכירה אלי, ואמרה שצריך לבוא בבוקר, כאשר ראש העיר יהיה במשרדו. עכשיו הוא בישיבה.

יצאתי מבניין העירייה, והייתי רטובה מזיעה. שקעתי במחשבות – כך זה היה קורה כאשר לא היתה לי שליטה לאיזה כיוון אני הולכת. מצאתי את עצמי באותה שכונה שאליה הביא אותי נהג המשאית כמה ימים קודם לכן. האין זה מוזר שלכל כיוון שהלכתי – תמיד חזרתי אל אותה נקודה… עמדתי בצד הכביש ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף הגעתי למסקנה שיש רק מוצא אחד: אני צריכה לגשת לבית האישה שהתעניינה בי ויש לי תירוץ לשוב אליה – אומר שבאתי לספר לה מה אמרו בעירייה. בינתיים תהיה לי הזדמנות לבקש ממנה להרשות לי ללון אצלה לילה אחד.

במבטי חיפשתי את ביתה. פתאום הבחנתי מרחוק בקבוצה גדולה של בנות צעירות, שכולן היו לבושות יפה. הן היו עליזות ושמחות וצחקו בקול רם. הן עשו רושם כאילו זה עתה יצאו מבית־הספר. ניגשתי לבנות ואמרתי שבאתי מפולין ובכוונתי להגיע לקייב, התעייפתי בדרך, ואני זקוקה למנוחה. “אולי מישהי מכן יודעת איפה אפשר ללון לילה אחד? לא חשוב לי כמה זה יעלה”. להפתעתי הרבה כולן רצו בי, אבל היתה ביניהן אחת, נערה מלאת ביטחון, שהכריזה בקול רם שאני חייבת ללכת רק אתה. חשבתי בלבי, הכול פתאום נראה טוב ויפה, אבל בבית מחכה לה אבא שהיא עדיין תלויה בו, עוד נראה מה הוא יגיד.

הנערה הזאת היתה מלאת חיים. היה לה צורך נפשי לשוחח על העבר ועל ההווה. היא פשוט היתה זקוקה למישהו שיקשיב לה. ייתכן כי כל הצעירים מתנהגים כך. אינני יכולה לשפוט, מכיוון שאין לי מושג איך מרגיש נוער בגיל כזה. זכור לי רק שהיה לי טוב אִתה, כי היא לא הטרידה אותי בשאלות מיותרות. בין־רגע הפכנו לידידות. היה לנו טוב ביחד. שמה היה ניוסיה גריגורביץ’. היא אמרה שסוף־סוף הצליחה לפגוש חברה טובה. מה יכולתי לומר לנערה כזאת? מניסיוני המר ידעתי שבכל מקום קיבלו אותי ברצון, עד שהגיע הדבר להצגת התעודה הדרושה. לגמרי לא האמנתי שהלילה הזה אוכל לישון תחת קורת־גג.

הגענו כמעט למרכז העיר. נכנסנו לסִמטה שבה כל בית עמד בנפרד ומסביבו גינה גדולה. המקום הזה היה באמת יפה. הגענו לאמצע הסמטה, נכנסנו לחצר סגורה, עלינו במדרגות. עוד לפני שנכנסנו הביתה צעקה ניוסיה: “בואו תראו את מי הבאתי אליכם. אבל אל תשכחו שהיא שלי”. חשבתי לפתע שמשהו בשמיעה שלי לקוי. כבר זמן רב אין לי תשובה לשאלה מדוע בני־אדם אוהבים או שונאים ככה סתם, ללא סיבה מיוחדת. פחדתי מתגובתו של בעל הבית. להפתעתי הרבה, יצאו לקראתי הרבה נשים צעירות שהיו לבושות יפה. גם הבית היה נאה ונקי. בבת־אחת רצו כולן לדעת עלי הכול. ידעתי שבכל רגע הן עלולות לדרוש ממני את התעודה שלי. בינתיים כל אחת מבנות המשפחה השתדלה להציג עצמה בפני.

אִמן של הבנות היתה בעלת מראה צעיר, זריזה וחזקה, ועשתה רושם של אישה פקחית. שמה היה אנסטסיה איבנובנה. שם הבת הבכורה היה וֶרָה, והיא בהחלט דמתה לאמהּ. לוֶרה היתה ילדה בת שש. היא סיפרה שבעלה מהנדס, והם גרים אצל הוריו בעיר אַנַניֶב. בשנת 1937 נכלא בעלה, ומאז נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. ורה היתה בטוחה שהרוסים הרגו אותו, וייתכן כי זו היתה הסיבה שכל המשפחה הזאת שנאה את השלטון הסובייטי. הם עצמם רוסים אשר גרים במשך דורות ברוסיה; למרות זאת הם שיבחו את הגרמנים, שכן מאז הכיבוש שופרה רמת חייהם של בני המשפחה. התברר שלא מזמן עברה המשפחה לגור בבית הזה, ורה התכוננה לעזוב את ז’יטומיר, ומתוך נימוס אמרה שהיא שמחה להכירני. בזמן שהיא סיפרה על עצמה, אפילו לא חלמתי, שכעבור שנה, בנסיבות בלתי צפויות, אצטרך להגיע, נגד רצוני, לביתה של אישה זו שפגשתי אצל הקרובים שלה לגמרי במקרה…

הבת השנייה במשפחה היתה נדיַה. הצעירה מכולן היתה ניוסיה, הנערה שהביאה אותי למשפחה שלה. היא לא עזבה אותי לרגע. כולנו ישבנו סביב לשולחן. עכשיו הבנתי שאין כלל גבר בבית זה, על אביהן הן כלל לא דיברו.

פתאום הודיעו שאורחים מגיעים. הבנות אמרו לי בשמחה: “הנה משפחת קוך, הם קרובים שלנו. בבקשה להכיר את הדוד יבגני וזאת הדודה דוסיה ובנה אנַטולי”.

בעלת הבית הגישה לי דייסה של דוחן בצלחת יפה ויקרה. בבית היו כל מיני מערכות כלים. כבר זמן רב שלא אכלתי, ובכל זאת לא הייתי רעבה, היבטתי בצלחת וראיתי בה את כל בני משפחתי, למען האמת הם היו אִתי כל העת. חשבתי על אחיותי הקטנות, אילו רק יכולתי לתת להן את הדייסה הזאת. פתאום שמעתי שכולם סביבי דואגים לי ומאיצים בי לאכול. ניסיתי לטעום ממנה, אך היא נתקעה בגרוני. בעזרת המזלג התחלתי לצייר על הדייסה. כולם עקבו אחרי, ולכל אחד היה מה להעיר. ואז אמרה דודה דוסיה: “מה אתם חושבים, שכל אחד מסוגל לאכול מאכל כזה? אתם רואים בעצמכם שהילדה עדינה כבדולח, היא לא כמוכם”.

באותו הלילה ישנתי על ספה גדולה שעמדה במטבח. לא ידעתי דבר על סדר היום של המשפחה, לכן השתדלתי לקום בשעה מוקדמת בבוקר. סידרתי את מקום משכבי, התיישבתי על המיטה, וכך המשכתי לישון. התכוונתי לחכות עד שכל בני הבית ייכנסו למטבח, רציתי להיפרד מהם ולהודות להם על יחסם הטוב. כמו תמיד, הכול קרה אחרת.

מהחדר האחר יצאה בעלת הבית. היא התפלאה שאני כבר מוכנה לצאת לדרך. היא באה במיוחד לדבר אתי, ולא ידעה איך להתחיל. אפשר היה לחשוב שבעלת הבית זקוקה לחסדי. אחרי היסוס היא אמרה לי שכל הבנות שלה מעוניינות מאוד שאשאר לגור אתן בבית, וביקשו שהאֵם תנסה להשפיע עלי ולשכנע אותי להישאר אצלן. נוצר הרושם כאילו הכול כרגע תלוי אך ורק בי. הייתי המומה ואמרתי שגם אני מעוניינת ורוצה מאוד לחיות בקרבת בני המשפחה, אבל הדבר אינו תלוי בי. הבטחתי לנסות להבהיר דברים מספר, ורק אז אדע מה לעשות. בינתיים התקרבו אלינו כל הבנות, ונדמה היה שהן מחכות בקוצר רוח לשמוע את החלטתי. הן יעצו לי לדחות את נסיעתי לעיר קייב. לא ידעתי להסביר את ההתנהגות של המשפחה, אבל בגלל ניסיוני המר לא היו לי אשליות. מיד אחרי הפרידה יצאתי לדרך.

הגעתי שוב למקום שהיה מוכר לי. היה זה מחוץ לעיר, באמצע הכביש המהיר לעיר קייב. היתה שם מחיצה לאורך מבנה מיוחד בנוי מברזל ומלט. התיישבתי במקום המסוכן הזה, כדי לעשות חשבון נפש. גם הפעם היתה תנועה רבה בכביש, והיא חלפה על פני בלי שהבחינו בי. הרעש היה בלתי נסבל, ובכל זאת היה עלי להתרכז ולהחליט מה עלי לעשות? לא היה צריך להיות חכם גדול, הכול היה ברור לגמרי, ובכל זאת לא הגעתי לידי החלטה. אם אשאר אצל המשפחה, או אצל כל אחד אחר, אין זה משנה, כי כל אחד ידרוש ממני תעודות – זהו הבסיס שעליו אוכל לקבל בית למגורים ומקום עבודה. כך זה בכל מקום ודבר לא יעזור. ידעתי שהבנות שזה עתה הכרתי הן משכילות, ולא היה לי כל ספק שממבט ראשון בתעודתי הן תגלנה מי אני באמת, כיוון שאפילו עיוור מסוגל להבחין בזיוף הגס. היה לי ברור שאיש לא ירחם עלי. אם אחליט ללכת לעיר קייב, אולי אצליח למשוך את חיי עוד שבוע במקרה הטוב. במשך זמן זה אצטרך לסבול הרבה, ומה אחר־כך?! לאן אפנה? ובעצם, לשם מה כל זאת? כך או אחרת אין פתרון למצבי. איך שלא אתנהג, כל הדרכים מובילות לעבר הסוף. אך מה לעשות עכשיו? אחרי הכול, אני צריכה להכיר בעובדה, שלא כל יום אפשר לפגוש משפחה שמתעניינת בי ואוהבת אותי מהרגע הראשון. הייתי שקועה במחשבות, כאשר לפתע שמעתי מישהו פונה אלי ושואל אותי, מדוע בחרתי לשבת במקום כה מסוכן? ובכלל, הוסיף, אסור לשבת פה! נבהלתי והרמתי את ראשי. הייתי בטוחה שנפש חיה לא מגיעה למקום כזה, והנה עומד לידי גבר צעיר, ומשום מה דואג לשלומי.

הסתכלתי עליו בסקרנות, אבל לא אמרתי דבר. ייתכן שהבחור הבחין שאני מופתעת, ואמר שיש לו חנות ברחוב הסמוך, ואחרי העבודה הוא בא להיפגש עם חברים לא הרחק מן המקום שבו ישבתי. אותם גברים הבחינו בנערה צעירה שעשתה רושם כאילו היא רוצה להתאבד, והם החליטו לברר מה קורה לי. הודיתי לו, והסברתי שלא ידעתי שהמקום מסוכן. לא היתה לי בררה, החלטתי לחזור לבית המכּרות החדשות.

לא ידעתי את שם הרחוב, ובכל זאת מצאתי מיד את המקום. הסתובבתי מחוץ לבית, ולא היה לי האומץ להיכנס פנימה. בסופו של דבר אזרתי אומץ, נכנסתי, ואמרתי לבעלת הבית שעדיין לא החלטתי סופית, אבל אני חושבת שכדאי לי לנצל את ההזדמנות ולהישאר בז’יטומיר לזמן־מה. בקשר לתשלום עבור הלינה, לא יהיו לנו בעיות. אני מקווה שהמשפחה שלה לא תצטער שנשארתי ללון אצלה. כולם הביטו בי מרוצים ושמחים, ואמרו: “כן, בסדר! אנחנו בהחלט מבינים שהיה לך יום קשה ואת זקוקה למנוחה מיד! אבל יש צורך בתעודה שלך, ועל סמך זה נרשום אותך בעירייה. מיהרתי להגיד: ”כן! כן! ודאי, אתן צודקות, אני יודעת, אבל נעשה זאת מחר, כפי שצריך ועל־פי החוק". בכוחותי האחרונים השתדלתי לחייך, כך חִייב המצב.

איך אפשר לתאר את אותו הלילה… הייתי בטוחה שזהו הלילה האחרון בחיי. בבוקר מסרתי את התעודה שלי לבעלת הבית. היה לי קשה ועצוב, לא יכולתי לשבת בבית ולחכות עד שתבוא המשטרה לקחת אותי. יצאתי החוצה, כדי לראות את שם הרחוב, להכיר את הסביבה ולהתוודע אליה. היה לי צורך נפשי לברוח מעצמי. כך הסתובבתי כל עוד היה בי כוח. חזרתי לבית בהרגשה ששם ממתינים לי בקוצר רוח, כאילו שאני פושעת מסוכנת, והם ודאי חושבים שברחתי.

באמצע הסלון עמדה בעלת הבית עם כל בנותיה, כל אחת השתדלה לראות בעצמה איך נראית התעודה שלי. עבר זמן־מה עד שהן הבחינו בי, ואז קפאו במקומן; הן היו מופתעות כי לא ציפו שעדיין אהיה בסביבה. כולן הסתכלו עלי בחשד ובעניין רב, כאילו היו לי קרניים. היתה דממה. אחרי זמן־מה סיפרה בעלת הבית שהבנות ביקרו בעירייה, כדי לסדר את הדרוש עבורי. היא סיפרה שראש העיר התעניין במקרה מוזר זה, ורשם אצלו את כל הפרטים עלי. הוא אמר שעל יסוד תעודה כשלי לא נותנים רישיון לגור בעיר ז’יטומיר. לבסוף, כך אמרה, ציווה ראש העיר שהיום אחר־הצהריים אני עצמי חייבת להתייצב במשרדו. אמרתי: “טוב, אין בעיות, אהיה שם בזמן”. בתוכי כמובן רעדתי.

הייתי זקוקה לזמן על מנת להיות לבד. ביקשתי ספר והתיישבתי בחצר. כעסתי על עצמי שאני כה חלשה ומשתדלת להיאחז בחיים בציפורני; התביישתי בפני עצמי. חשבתי: “מה יש לי לפחד, האם אני ילדה מפונקת? הגיע הזמן להתבגר. במה אני טובה יותר מאחיותי הקטנות? אילו הייתי אמיצה לא הייתי עוזבת אותן”.

עמדתי ליד שולחן הכתיבה של ראש העיר הגרמני, שאפילו לא הרגיש שמישהו עומד לידו, עד כדי כך היה שקוע בניירות הרבים שהיו על שולחנו. בחדר הסתובב שוטר, הייתי חסרת סבלנות, בתוכי התחוללה סערה שרצתה להתפרץ בצעקה: מהר, מספיק כבר!!! סוף־סוף הרים ראש העיר את ראשו אלי. מיהרתי להניח את התעודה המזויפת לפניו, ואמרתי לו שהגעתי לז’יטומיר כדי לבקר מכרים שלי, והייתי רוצה להישאר אצלם. אני זקוקה לכרטיס מזונות, ועל כן באתי אליו לבקש את עזרתו. הוא הסתכל עלי בסקרנות, העביר את מבטו ממני ואל התעודה מספר פעמים, עיוות את פניו, ובעֵט שאחז בידו גירד באפו ומאחורי אוזניו. היה לו קשה להחליט. ייתכן כי לא זכר שכבר ראה תעודה זו בבוקר, ואולי כן זכר. הסתכלתי בפחד בתנועות פניו – תנועות מוזרות, כאילו דיבר אל עצמו. אחר־כך עשה תנועה בכתפיו ובראשו, ובמהירות החל לכתוב. הוא הושיט לי מסמך, ואמר שעלי לפנות למחלקת הדרכונים הנמצאת במשטרה, שם יידעו הפקידים מה לעשות. על־פי הכתוב, קיבלתי רשות לשהות בעיר חודש ימים.

יצאתי החוצה ונשמתי בכבדות, קיבלתי מסמך עבור כרטיס מזונות, כלומר, הארכתי את חיי למשך חודש אחד לפחות. יש במסמך הזה כדי לענות על דרישותיה של בעלת הבית, היא הרי לא דרשה יותר מאשר רישיון מהעירייה. כך יכולתי להעמיד פנים שהכול בסדר אצלי.

מרוב הרהורים לא הבחנתי לאן אני הולכת, והגעתי לסביבה בלתי מוכרת לי. כעסתי על עצמי ואמרתי: די! מספיק להתענות! שום מחשבה על העבר או העתיד לא יעזרו לי! הרי לכל ייצור חי, אפילו שחייו קצרים, יש צרכים. מה שלא יהיה, אני זקוקה לעבודה באופן מידי. הייתי זקוקה לניירות על שמי החדש, וכן למעביד גרמני.

למעשה עניין העבודה היה מסובך מאוד. הגרמנים לא כבשו ארצות זרות כדי להשקיע, לבנות ולפתח בהן מקומות עבודה לתועלת האוכלוסייה הכבושה. מטרתם היתה ניצול התושבים המקומיים לטובתם-הם. מיד אחרי הכיבוש השתלטו הגרמנים על מפעלי התעשייה ועל מערכת המסחר של המדינה הכבושה, בקיצור – על כל אמצעי הייצור, אוצרות הטבע והנכסים למיניהם. בכל מקום היו המנהלים גרמנים, והם פעלו באינטנסיביות בעזרתם של בוגדים מקומיים. הם החלו לייצר סוגים שונים של סחורות מחומרי גלם מקומיים, ואת התוצרת הגמורה שלחו לגרמניה ולחזית. הגרמנים השגיחו היטב ששום דבר לא ילך לאיבוד. התושבים המקומיים שעבדו אצל הגרמנים קיבלו שכר זעום.

כל מה שהיה דרוש לי זו עצה פשוטה לאן עלי לפנות כדי לבקש כל עבודה אפשרית. תכננתי לברר את הפרטים אצל משפחת גריגורביץ’, אולם התברר לי שאף אחת מבנות המשפחה הזו אינה עובדת. הבנות נולדו וגרו בעיר, ולא ידעו דבר וחצי דבר על התעשייה המקומית.

חשבתי שהדרך הטובה ביותר להכיר את העיר זה פשוט ללכת למקומות ציבוריים שבהם נמצאים אנשים היושבים על ספסלים ומחכים לבן־שיח כדי לספר לו על צרותיהם. גם אני יכולתי לשבת שם ולברר את כל הדרוש לי. במצב כמו שלי לא יכולתי להרשות לעצמי להתבטל מבלי לעבוד, מה גם שהייתי זקוקה לניירות ממקום העבודה. בדרך־כלל אני לא מתאימה להיכרות מקרית ברחוב; למען האמת, במשך כל חיי קשה היה להתיידד אתי. אולם אז לא היתה לי בררה ופעלתי מתוך ייאוש.

חזרתי הביתה במצב רוח נוגה. כמו תמיד, השתדלתי להסתיר את רגשותי. בסלון, מתחת לשולחן, שיחקו ילדים שהיה להם כל טוב והם חיו בעושר ואושר. הבת הבכורה של בעלת הבית התכוננה לצאת לדרך. מאז שעזבתי את הגטו לא נמצאתי ליד ילדים, והיה לי קשה לשאת את נוכחותם. הייתי במבוכה, רצתי החוצה לאחר זמן, אפילו לא ידעתי איפה אני נמצאת. חיפשתי את מספר הבית של משפחת גריגורביץ’. אבל בינתיים נעשה מאוחר ולא נתקלתי באיש. אסור היה להסתובב ברחוב בלילות בגלל העוצר. מרוב ייאוש התחלתי להיכנס לבתים הקרובים, והאנשים לא ידעו כיצד לעזור לי. הם פשוט אמרו שזה קורה לכולם, עד שמתרגלים למקום חדש. חיפשתי ולא מצאתי מחסה להעביר בו את הלילה. הייתי נבוכה מאוד, וכבר לא היה לי נעים להמשיך ולהטריד אנשים בשעה כה מאוחרת. בלית בררה וללא רצון המשכתי להטריד את האנשים שגרו ברחוב הזה. באחד הבתים היו הרבה ילדים, וכולם יצאו לקראתי כדי לברר מה קורה. בלא כל תשובה עמדתי לעזוב גם את הבית הזה, אך לפתע ניגש אלי ילד כבן עשר ואמר: “לא פלא שרוב התושבים לא יודעים איך לעזור לך, הם עצמם באו מהכפרים, אבל יש לי חבר טוב שגם הוא גר ברחוב הזה, ומשפחתו היא מן הוותיקים הבודדים”. כך התברר שישנה גם סמטת גונצ’רנה, ושם נמצא הבית שבו אני מתגוררת.

קשה לשכוח את המקרה הזה, כי עברתי לאורך כל הרחוב, שלא היה רחוב קצר, וקשה היה למצוא בו תושב ותיק. מתיישבים חדשים נכנסו לבתי היהודים אשר עדיין היו בהם כל חפציהם של היהודים, למעשה הם בנו את אושרם על גוויות היהודים הנרצחים.

בזהות בדויה בז’יטומיר

בני הזוג קוך ובנם, קרובי משפחת גריגורביץ‘, באו לבקר כל ערב, ולא יכולתי לדעת שהם עושים זאת בגללי. הם ניסו להתקרב אלי ולהשיג את אמוני. לאחר זמן מה נודע לי, על־פי סיפורים משני הצדדים, שהקרובים לא חיו בשלום ביניהם, אבל משהופעתי אני – הפכתי למוקד התעניינות. כולם רצו לדעת עלי הכול. ימים מספר לאחר שבאתי לגור אצלם התחילו לחקור אותי, איך ומתי הגעתי לז’יטומיר. היה זה כאילו שמישהו עקב אחרי. היה זה מקרה מסובך עבור נערה שכל חייה חונכה לומר אמת ולהיות ישרה. אבל איך להגיב עכשיו כאשר כל תשובה יכולה לשמש נגדי? התבלבלתי ושתקתי. כולם חיכו בקוצר רוח לתשובה. בעלת הבית דרשה שאספר לה את מי חיפשתי בסביבה הזאת. נדמה היה שמשפחת גריגורביץ’ מנסה להכשיל אותי, הם כבר שאלו אותי כמה פעמים מה חיפשתי אחרי שהגעתי לז’יטומיר. לא הבנתי כלל מה מסתתר מאחורי כל זאת. על־פי השאלות שלהן התחלתי ללמוד כיצד להגן על עצמי. אמרתי שהגעתי לז’יטומיר בכוונה לגור אצל דודי, הסברתי שבגלל נסיבות מיוחדות לא נזדמן לי להכירו אישית, ולצערי עד כה לא מצאתי אותו, ואנשים ראו אותו בקייב.

הייתי בסך־הכול ילדה תמימה, והנה בבת־אחת יצאתי לחיים עצמאיים. הסיפור הזה הגביר את התעניינותם, במיוחד בדוֹדי. מיד דרשו ממני פרטים על הדוד, כאילו נגע הדבר להם אישית. המשפחה דרשה ממני את שמו המלא, גילו, מקצועו ומקום עבודתו של הדוד, וכל הקשור אליו. מצאתי את עצמי יושבת בקרב משפחה גדולה מאוד, שלוחצת עלי מכל הכיוונים, כל־כך הרבה עיניים עקבו אחר התנהגותי, הייתי לגמרי במבוכה. כך אירע שאמרתי דברים רבים, שלא היה בהם כל היגיון, אך הבנתי זאת כשהיה כבר מאוחר. נתתי תיאור מלא של דודי, וכל בני המשפחה הסתכלו זה על זה בהשתוממות, כי לא הכירו אדם כזה, ומעולם לא שמעו עליו. היתה הפסקה, וכל אחד מהם היה שקוע במחשבות, מבלי להפנות את מבטם ממני. הנה התברר לי שהשכנים הוותיקים כבר הספיקו לספר להם על נערה זרה הנראית בדיוק כמוני, אין פה טעות, הנערה הסתובבה במשך ימים בשכונות בכניסה לעיר, ונראה כאילו היא מחפשת מישהו. הרגשתי שאני נחנקת מרוב הפתעה, כי עד כה לא חשדתי אפילו שמישהו מסוגל לדעת איך ומתי הגעתי לז’יטומיר. הנה התברר לי כי הם יודעים עלי יותר מדי. לא מצאתי תירוצים כדי להגן על עצמי. חששתי שלא קשה יהיה להגיע אל האמת שלי. תמיד, בכל מקום, השתדלתי אפוא שלא ירגישו בנוכחותי, כאילו שאינני קיימת.

באחד הימים בשעות הבוקר, עמדתי בפינה, כדי לא להפריע. התחלתי לסרק את שערותי, ובאותו זמן יצאו מחדר השינה בנות המשפחה. מיד ניגשו אלי כולן, והתחילו להתפעל משערותי היפות. בבת־אחת רצו כל האחיות לטפל בשערי. הייתי נערה מאוד ביישנית וצנועה, התסרוקת שיצרתי לאחרונה התאימה לאופי שלי, לא רציתי בשינוי. אבל אסור היה להתנגד ולהרגיז את הבנות. ישבתי כבובת עץ מבלי לזוז ולהפריע לאחרים. הן גילו שיש לי שער שיבה, והן הגיבו בהיסטריה מבלי יכולת להבין איך ילדה צעירה כמוני יכולה להיות עם שער שיבה כמו זקנה. בזמן שטיפלו בשערי, התפארה כל אחת, שהיא יכולה לעשות תסרוקת יפה ביותר. בסוף עשו לי מגדל על הראש, וציוו עלי לא לנגוע ביופי הזה. הסתכלתי על עצמי במראה וחשבתי, הנה איך אפשר לשנות מראה של בני־אדם. מילדה־תלמידה הפכתי לאישה מגונדרת, שאפילו אמי לא היתה מצליחה להכירני. אבל ניוסיה גריגורביץ’ רקדה מרוב נחת; בכל הזדמנות היא הכריזה שתוציא את העיניים לכל מי שיעז לפגוע בי. גם אמהּ אמרה לי כמה פעמים שניוסיה אוהבת אותי עד שיגעון, והיא מקנאה כאשר מישהו אחר מדבר אתי. ידעתי שזה נכון, ופחדתי מן התוצאות, הרי כל המשפחה אהבה אותי – כל עוד לא ידעו מי אני ומאין באתי. במיוחד היתה לניוסיה סיבה להיות מרוצה ממני, לראשונה בחייה היתה לה חברה פרטית משלה, רק לעצמה. הייתי כמעט בת גילה, כך שהיתה לה ידידת אמת, שתמיד נמצאה על ידה והיתה מוכנה לשמוע אותה ללא הגבלה.

פתאום נזכרה בעלת הבית שעלי ללכת למרכז העיר, למקום שבו נמצא המשרד לכרטיסי המזון, כי אני חייבת ללכת בעצמי לחתום שם. בעלת הבית אמרה שבאותה הזדמנות צריך להיכנס לחנות ולקבל מנות מזון המגיעות לי לשבוע ימים. ניוסיה שמחה להזדמנות הזו להסתובב אתי במרכז העיר. היה עדיין מוקדם, ורק אנשים מעטים הסתובבו ברחוב. זאת היתה הסיבה שיכולתי להבחין מרחוק שעל יד הכניסה לקנטינה הגרמנית עומדת קבוצה של צעירים וצעירות. כולם היו בבגדים חגיגיים ושוחחו ביניהם כידידים ותיקים. מפעם לפעם צחקו בקול רם. נדמה לי שהגעתי לשער המשטרה המקומית שהיתה מול הקנטינה הגרמנית. עכשיו עמדתי בדיוק מול אותם צעירים שהתקבצו מעבר לכביש. ברחוב לא היתה תנועה. פתאום עצרתי מרוב הפתעה, כי היה נדמה לי שבקרב חבורת הצעירים אני רואה זוג צעיר שהכרתי בעיר שלי. נזכרתי שבעבר לא ראיתי אותם אף פעם יחד, ואפילו חשבתי שאינם מכירים זה את זה, כי השתייכו לחברה אחרת. הם גרו באזור שונה, ולא היה ביניהם קשר בכלל.

איך בכלל ייתכן דבר כזה שיהודים מן הגטו שלנו קמו לתחייה ובאו למרכז העיר ז’יטומיר כדי לבלות בין חברים… היכן מצאו יהודים צעירים אלה כל־כך הרבה ידידים?! האם אלה הם באמת אותם יהודים או שרק נדמה לי?

זה היה כנראה בחודש ספטמבר 1942. בז’יטומיר כבר לא היה זכר ליהודים. כך, שלא היה זה פלא שמרוב התרגשות התחיל לבי לפעום בחוזקה. בנשימה כבדה ובפה פעור התבוננתי בכל אחד מהם בהתעניינות רבה. גם הם הביטו בנו בחשד מה. הנערה היתה דומה לנערה יהודייה שהכרתי בגטו, אשר נולדה בעיר רובנו, ובזמן הכיבוש ברחה משם ובאה לגור אצל קרוביה. שמה היה קרנצנברג, היא היתה יפהפייה, בעלת שער בלונדיני. ראיתי אותה בערב שבועות 1942, בזמן הטבח הגדול שערכו הגרמנים בעירנו.

לא עזבתי את המקום עד שהחלו הצעירים להתפזר ולהיעלם לכיוונים שונים. בכל הזדמנות רצתי למרכז העיר בתקווה שאראה אותם שוב, אך לא ראיתים עוד. כעבור הרבה שנים, נודע לי לגמרי במקרה, שהבחור אלמן הצליח להגיע לפרטיזנים שהתארגנו בזמן הכיבוש ולחם עמם. לאחר השחרור החלו בעיות עם כנופיות אוקראינים, עוזריהם של הגרמנים. אוקראינים רבים ברחו ליערות, כי היו מבוקשים על־ידי הרוסים. הם לחמו על חייהם. כל יום היו הרוגים רבים מבין החיילים הרוסים. אלמן היה פרטיזן ותיק שהסתובב במשך שנים ביערות והכיר כל מקום באוקראינה. לכן דרשה המפלגה הקומוניסטית ממנו להוביל את החיילים הרוסים במלחמתם בכנופיות. כך קרה שבאחת מאותן פעולות אלמן נהרג. לימים התברר שהיה נשוי לנערה היפהפייה קרנצנברג, ונולד להם ילד.

מסיפוריהם של בני משפחת קוך – נודע לי שאדון קוך מנהל בז’יטומיר מאפייה, שאופה לחם עבור הצבא הגרמני. מיד חשבתי שזוהי הזדמנות בשבילי להשיג עבודה אצל הגרמנים. הייתי מוכנה לשטוף רצפות, לטאטא רחובות, רק כדי להרוויח את לחמי. הייתי בטוחה שאדון קוך יתן לי עבודה שחורה ופשוטה. כל שהיה דרוש לי היתה תעודה ממקום העבודה, וזאת קיבל כל פועל. ניסיתי לשכנע את מנהל המאפייה שכדאי לו לקבל אותי לעבודה, כי ממני אפשר להפיק תועלת רבה – אינני מפחדת משום עבודה. ניסיתי ליצור רושם שאני מעוניינת לעבוד במאפייה רק בגלל שבינתיים אני פנויה, וחוץ מזה אני סקרנית לדעת איך עושים לחם. יבגני קוך הכריז מיד כי הוא מצטער לאכזבני, אבל בלתי אפשרי לתת לי עבודה שלגמרי לא מתאימה לי. הבנתי שתכניתי נכשלה, אבל בגלל המצב הקשה לא רציתי לוותר על העבודה היחידה הזאת.

והנה עבר עוד יום, ושוב באו בני משפחת קוך לבקר את קרוביהם. הפעם הכול היה אחרת. יבגני קוך רץ לקראתי ואמר שיש לו חדשות טובות עבורי. מיד הבנתי שהוא משתדל למצוא עבורי עבודה מתאימה. הופתעתי, לא האמנתי שיש גם אנשים המבקשים לעשות טובה כך סתם. בינתיים סיפר לי אדון קוך שהוא ביקר אצל מכרה שלו שהגיעה מברלין לגור בז’יטומיר, והתברר שהיא זקוקה מאוד לעוזרת בית. שתקתי מרוב פליאה. מיד יצאנו לדרך. בקושי הצלחתי לחנוק את דמעות ההתרגשות, רציתי לקפוץ מרוב שמחה.

הגרמנייה היתה בגיל אמי, ומצאתי חן בעיניה ממבט ראשון. אישה זו היתה זקוקה לי בדיוק כפי שאני הייתי זקוקה לעבודה. היא ניסתה לברר עד כמה אני מבינה גרמנית, כדי ליצור קשר בינינו. אבל אני עדיין שתקתי ולא ידעתי איך להתנהג עם האויב שלי. לפני שעזבתי את הגטו קיבלתי מאמי עצות רבות. היא הזהירה אותי שלא לדבר גרמנית עם איש. בהתחלה ניסיתי באמת ליצור רושם שאינני מבינה גרמנית, אבל היה עלי להרוויח את לחמי, ולא יכולתי לוותר על העבודה היחידה הזאת אצל האויב הגרמני. היה ברור לי שבלי השפה הגרמנית לא אתקבל לעבודה. אמרתי: “אני מבינה קצת גרמנית, אבל אני מקווה שבזמן שאעבוד אצל משפחה גרמנית תהיה לי אפשרות ללמוד את השפה טוב יותר”.

הבית היה מוזנח, לכן התחלתי לעבוד מיד. הבחנתי שבבית הגדול הזה גרו פעם יהודים. בכל פעם מצאתי הוכחה נוספת. כל יום שפשפתי את רצפות העץ הפשוט. הגרמנייה שלי עבדה בלשכת ראש העיר בתפקיד חשוב. היא חסכה מאוד בכל מה שקשור להוצאות הבית. אילו אפשר היה לחסוך באוויר, היתה עושה זאת ברצון רב. כמות האוכל שהיא נתנה לי לא הספיקה, אלא כדי להתקיים בקושי. בכל זאת היה לי חשוב שהיא תמשיך להעסיק אותי ושיהיה לי מקום עבודה. היא נתנה לי תעודה שאני עובדת אצלה, תעודה בחותמת ובחתימתו של ראש העיר. ידעתי להעריך זאת, כי הייתי זקוקה מאוד לניירות עם זהותי החדשה – אוליטה נובקיבסקה, אוקראינית. לא היתה זו כמובן תעודת זהות – אבל גם אישור העבודה הזמני הזה היה עבורי בעל חשיבות עליונה.

למען האמת, הגרמנייה התייחסה אלי בכבוד רב. היא אהבה מאוד את המזון שבישלתי. בכל הזדמנות השתדלה להלל את החינוך שקיבלתי. היא אהבה כל מה שהיה בי וכל מה שעשיתי בקשר לניהול הבית. האוכל שבישלתי היה כמובן על־פי מתכונים שלמדתי מאמי, ושהיו נהוגים בבית היהודי שממנו באתי.

אותה גרמנייה שנאה יהודים. לא פעם חשבתי שאילו היתה יודעת שאני יהודייה היתה לבטח הורגת אותי. היא השתדלה בכל הזדמנות להודות לאדון קוך עבור עוזרת הבית המוצלחת, וגם יבגני קוך מיהר לספר לכל מכריו על הנחת שיש לו ממני. בסתר לבי הייתי אסירת תודה למר קוך על העבודה שמצא עבורי ועל יחסו הטוב אלי.

לפעמים היתה בי תקווה, אולי אצליח לעבוד אצל הגרמנייה שלי עד סוף הכיבוש. חיפשתי משהו כדי לחזק את ביטחוני. היו לי סיבות טובות לפחד מן הגרמנים ומן השלטון המקומי. על כן השתדלתי להיות בבית אפילו כאשר לא היה צורך בזה, כי שם הרגשתי מוגנת. במשך הזמן התחלתי להבין שהגרמנייה שלי לא באה לז’יטומיר כדי לעבוד. נודע לי כי הגיעה לרוסיה הכבושה לפני שהרגו את היהודים. מטרתה היתה לשים יד על רכוש יהודי. הכרתי היטב את השיטה, וזה לא היה לי חדש, שהגרמנים הגיעו כדי לשדוד. כבר נזדמן לי לראות יותר מגרמני אחד המושך אחרים בעקבותיו, כדי שגם הם יתעשרו במהירות. בגטו שלנו היה ידוע שגרמנים באים לרוסיה הכבושה כדי לחפש כסף, זהב, יהלומים ופרוות מכל מיני סוגים.

מאז שהגעתי לז’יטומיר עבר חודש, ועדיין לא ביקרתי במשטרה המקומית, כפי שציווה עלי ראש העיר הגרמני בביקורי אצלו. ידעתי שאני חייבת לטפל בעניין כדי לקבל תעודת זהות עם שמי החדש. יום אחד באתי הביתה, ובעלת הבית שאלה אותי בכעס, מדוע לא הבאתי לה עדיין אישור מן המשטרה, שמותר לי לגור בז’יטומיר. גם כרטיס המזון שלי נגמר, ובמשרד דרשו ממני רישיון מן המשטרה שמותר לתת לי כרטיס מזון חדש. הגעתי למצב שבו לא יכולתי עוד לדחות את העניין בתירוצים שונים. היה לי מר ועצוב, כי ידעתי מה צפוי לי. במשטרה סיפרתי שלא יכולתי לבקר אצלם בגלל שבמשך כל היום אני עובדת אצל גרמנים, שהבטיחו לי לטפל בכל הבעיות שלי. למזלי היתה בידי תעודה שאני עובדת אצל גרמנים, וניצלתי זאת עד הסוף. כך, בעזרת שקרים שונים, הצלחתי לקבל אישור זמני לגור בז’יטומיר. את התעודה המזויפת שלי סגרו בכספת שלהם, ואמרו לי שעלי לבוא כעבור שלושה ימים. הדבר חזר על עצמו כמה פעמים, והיה ברור שהם חושדים בי. הם ראו שהתעודה לא בסדר, אבל מצד שני, היתה לי תעודה עם חותמת וחתימה של ראש העיר הגרמני, ובה היה אישור שאני עובדת, וגם סיפרתי שאני גרה אצל מכרים. כבר התרגלתי לכך שפעמיים בשבוע עלי להופיע במשטרה, וכל פעם לתת להם דין וחשבון על חיי בז’יטומיר. בכל פעם כשנכנסתי למשטרה הייתי בטוחה שלא אצא משם בשלום, שזהו סוף דרכי. היה צורך בעצבי ברזל כדי להחזיק מעמד מול הלחץ הפסיכולוגי שהתנהל נגדי במשטרה המקומית.

והנה, באותם ימים קשים, סיפרה לי הגרמנייה שבכוונתה לחזור לברלין. היא התייחסה אלי בנימוס ובאדיבות רבה. משום מה היא הציעה לי את כל בגדיה. ביקשתי ממנה לחזור שוב על דבריה, כי חשבתי שאולי לא שמעתי היטב. לא ציפיתי לרוחב לב כזה. אמרתי שזה יותר מדי, ושאסור לי לנצל לרעה את טוב לִבה. לאחר מכן התברר לי שהיה עליה לפנות מקום במזוודות שלה כדי לארוז בהן את הרכוש היהודי, שהיה יקר בהרבה מבגדיה… כך קיבלתי את כל הבגדים של הגרמנייה. קיבלתי ממנה גם כסף. ולמרות זאת היה מצב רוחי ירוד. שוב הייתי צריכה לחפש עבודה, ובכל מקרה, הייתי אמורה לשמור על יחסים טובים עם משפחת גריגורביץ’, שאצלה גרתי. נתתי אפוא לאם המשפחה את הכסף והבגדים שקיבלתי. לקחתי לעצמי רק חצאית וחולצה כדי להתלבש, ולא יותר מזה. את כל הבגדים נתתי לאנסטסיה איבנובנה, כדי שהיא עצמה תחלק אותם בין בנותיה. היה לי חשוב שכולן ייהנו מן המתנות שלי. כולן אמרו שאני מאוד אצילה, הדבר השפיע לטובה על מצב רוחן.

המשכתי לעבוד אצל הגרמנייה שלי, מדי פעם היא שוחחה עמי בידידות, אמרתי שבזמן מלחמה לא חשוב איפה עובדים, העיקר להרוויח בכבוד. היא הסכימה אתי, ואז אמרה: “נו־טוב, אם את באמת רוצה לעבוד כעוזרת בית אני יכולה להציג אותך בפני חברתי, גם היא מברלין. אני מקווה שיהיה לך טוב אצלה!”. כמובן שהסכמתי מיד. הרגשתי הקלת־מה, ירד ממני משא כבד.

הלכנו יחד למרכז העיר, ונכנסנו לקנטינה גרמנית. מעל הקנטינה היתה דירה קטנה, שם גרה מנהלת הקנטינה, מעבידתי החדשה היתה שמנה ומלאת חיים וצחוקה נשמע למרחוק. היא היתה גם פיקחית וסקרנית, וביקשה לדעת הכול על משפחתי. סיפרתי לה שיש לי אמא חולה ואחיות גדולות ממני, שיש להן משפחות משלהן, ועל כן הן אינן יכולות לעזור לי. למעבידה החדשה שלי היה מראה מרשים, היו לה שמלות יקרות והרבה טבעות יהלומים על אצבעותיה, וגם צמידים מכל הסוגים. היא השתמשה בהרבה תכשיטים. היא גרה עם בתה, בחורה כבת 20.

קיבלתי מסמך שאני עובדת בקנטינה גרמנית. עבורי היתה תעודה זו חשובה אף יותר מאוכל כי בה היו תלויים חיי. בבוקר קיבלתי תכנית עבודה לכל היום. התחלתי את יום העבודה בניקיון ביתה של המעבידה. כל יום היתה מעט כביסה ועבודות גיהוץ. כמעט תמיד היו תיקוני תפירה ולפעמים היה צורך בתפירה של משהו חדש. עשיתי כל שנדרש ממני. כאשר היה לי מעט פנאי, הלכתי לעזור במטבח הקנטינה. את האוכל קיבלתי במטבח של הקנטינה. לא לקחתי לעצמי ולוּ טיפת מים. הסתפקתי במה שנתנה לי הטבחית, שהיתה אישה קשה מאוד. למען האמת, ארוחת הצהריים שקיבלתי היתה מלאה: מרק עם כל התוספות, ואפילו קינוח היה. למרות שהיתה זו הארוחה היחידה שקיבלתי במשך כל היום, ביקשתי רשות לקחת הביתה את ארוחתי. רק את המרק אכלתי שם. ביוזמתי ויתרתי על ארוחתי היחידה, והבאתי אותה בערב למשפחה שאצלה גרתי. אני לגמרי לא בטוחה אם הבינו את מעשי, אבל כך התרגלתי במשפחתי – להתחלק באוכל עם כל בני המשפחה – ולא יכולתי אחרת. תמיד ויתרתי למען האחרים, וכך היה הדבר גם עכשיו.

יום אחד נודע לי כי בתה של מעבידתי אמורה להתארס עם קצין צעיר בצבא הגרמני. אילו הכנות היו לחגיגה זו! כולם שמחו מאוד, והיה אפשר להרגיש זאת בכל הבית הגדול. לקראת הטקס המעבידה אמרה לי שאני חייבת להיות בין המלצרים, כדי להגיש לשולחנות. פחדתי שבין האורחים הגרמנים הרבים עלול להיות גרמני שראה אותי בקנטינה בעיר שלי קוריץ, כאשר עבדתי שם בעבודות כפייה.

כצפוי, התקיימה החגיגה בסלון הגדול של הקנטינה הגרמנית. אורחים רבים באו ממרחקים. היה צורך ברישיון מיוחד כדי להיכנס למסיבה, כי היו שם אנשי צבא חשובים. עמדתי באחת הפינות והסתכלתי בפחד לכל הכיוונים. כל פעם שמישהו הביט בי, חששתי שהוא מזהה אותי ויודע מי אני. פתאום ניגש אלי קצין בכיר, והזמין אותי לרקוד. דמי געש בעורקי והיכה ברקותי; רק זה היה חסר לי. חשבתי לעצמי, אילו רק ידע מי אני, מה היו עושים לי כל אותם הג’נטלמנים… אמרתי לקצין הגרמני שמעולם לא רקדתי, ובכלל, זה לא בשבילי. הקצין הגרמני לא ויתר, הוא אמר שזו כלל אינה בעיה, וכי יש לי הזדמנות ללמוד לרקוד, הוא מוכן להיות המורה שלי. אמרתי לו: “הרי אתה קצין בכיר בצבא הגרמני, וגם בעל הופעה מושכת, באולם יש הרבה בנות שתשמחנה לרקוד אתך, מדוע בחרת דווקא בי – עוזרת בית, כאשר יש לך מבחר של בנות גרמניות?”. הוא השיב לי, כי אין זה חשוב איפה עובדת נערה, העיקר הוא ערכה בהשוואה לבנות אחרות. האין זה אבסורד – אני, יהודייה, קרבן של אכזריות גרמנית, משתתפת בחגיגה זו, ועוד יש לי ערך… אמרתי לקצין: “סלח לי, אבל אני מאוד עסוקה, אני בסך־הכול משרתת ואסור לי לדבר עם האורחים, הרי עלולים לפטר אותי. אם באמת אכפת לך ממני, בבקשה אל תפריע”. כנראה שדברי אלה רק הגבירו את התעניינותו, כי לא הצלחתי להשתחרר ממנו, והוא הלך אחרי לכל מקום. לאחר מכן הוא עמד בפינה כדי להיות קרוב לשולחן שבו עבדתי. הקצין חיפש כל הזדמנות לדבר אתי. הוא סיפר לי שיש לו משק בית גדול, ושהוא רוצה שאני אנהל לו את הבית בעיר נובוגרד וולינסק שבאוקראינה (לא רחוק ממקום הולדתי). שם הוא מנהל של מפעל גדול למוצרי עץ שאת תוצרתו שולחים לגרמניה. התברר שהקצין הגרמני הוא ידיד ותיק של מעבידתי, ועל כן הגיע למסיבה זו. הגרמני הבטיח לי תנאים טובים, והפציר בי לבוא לעבוד אצלו. שוב ושוב ניסה לשכנע אותי שלא אמצא מקום טוב יותר. חשבתי לעצמי, איזו תועלת תצמח לי ממה שהוא מציע? ראשית, אני לא אלך לנהל ביתו של גבר, למה לחפש צרות מיותרות? שנית, הוא גר כ־30 קילומטרים מהמקום שממנו ברחתי כדי להציל את נפשי. הרי ברחתי מציפורני הרוצחים והגעתי לז’יטומיר אחרי תלאות רבות כל־כך, איך אוכל לחזור לנובוגרד וולינסק כדי לשרת אותו?! היה ידוע שבמפעל העץ עובדים פועלים מן העיר שלי – האם מותר לי להסתכן ולפגוש בני עירי היכולים להעיד שאני יהודייה?

הגרמני התייחס אלי בכבוד רב, ועל כן הייתי חייבת למצוא כל מיני תירוצים כדי להסביר מדוע אינני יכולה לעבוד אצלו. אמרתי לו שהוא נראה לי מעביד טוב ורבים ישמחו לעבוד אצלו בבית, אבל אני אינני יכולה. יש לי צרות במשפחתי הגרה בז’יטומיר, אמי אישה חולה, ואני משתדלת לעזור בכל מה שנחוץ. גם האחיות שלי זקוקות לי. הקצין אמר שהוא רוצה לבוא אתי עכשיו ולהכיר את משפחתי. הגרמני לא ויתר. כנראה שבאמת רצה להכיר את משפחתי. על־פי בקשתי, קיבלתי רשות ממעבידתי, ואספתי שאריות של אוכל, כדי לקחת הביתה. הגרמני עקב אחרי כל הזמן. משהבחין שאני פנויה ומתכוונת ללכת הביתה, מיהר להציע לקחת אותי ברכב שלו שחנה ליד הקנטינה. יש לציין שבאותו זמן היה אסור לתושבים מקומיים לצאת לרחוב בלילות ללא רישיון מיוחד של השלטון הגרמני. למרות זאת, לא רציתי שמישהו מן הגרמנים ילווה אותי. בלית בררה ישבתי בג’יפ על יד הגרמני. החזקתי בידי את חבילות האוכל, וחשבתי איך למנוע פגישה עם בנות גריגורביץ’. הייתי בטוחה שמחכים לי שם בקוצר רוח, בגלל שתמיד הבאתי משהו הביתה. ידעתי גם שכל הבנות תשמחנה לארח גבר גרמני יפה וצעיר. הרי בבית זה חיפשו אורחים כאלה, כדי לקנות ידידים. הייתי בטוחה שמיד יסכימו לנסוע אליו הביתה. כל זאת לא היה אכפת לי, אך היתה לי סיבה לפחד. אסור היה שהגרמני ידע היכן אני גרה.

ישבתי על ידו בג’יפ ואימצתי את מוחי במחשבה איך עלי לפעול. עברנו בשכונה של וילות שלא הכרתי, לא נזדמן לי להיות שם קודם. בכל זאת ביקשתי לעצור את הג’יפ. הגרמני ניסה ללוות אותי, אך אמרתי לו שאשתדל להזמינו בפעם אחרת. נכנסתי לחצר זרה, והפחד כירסם בי בכל פה, אולי יש כלבים בחצר זו… חשבתי, מה עלי להגיד אם יֵצא מישהו מדיירי הבית. לא הייתי גיבורה גדולה, פחדתי מאנשים זרים. אחרי שהג’יפ זז התחלתי לרוץ, לא ידעתי היכן אני נמצאת, היה חשוך ושקט, אפילו כלב לא נראה בחוץ. כך שוטטתי ברחובות ז’יטומיר, ורק לפנות בוקר הגעתי הביתה. היה עלי לספר לבנות המשפחה איך הגרמנים חוגגים. סקרנותן היתה גדולה. כמובן שכולן שמחו שהבאתי להן מאכלים טובים מהחגיגה. פחדתי לפגוש שוב את הקצין הגרמני.

חזרתי לעבודה בקנטינה. המעבידה ציוותה עלי לארוז את המזוודות שלה ושל בתהּ – הן נוסעות בדחיפות לברלין. היא אמרה לי להישאר בדירתה ולעזור לטבחית בקנטינה. כל מה שהטבחית רצתה שאעשה עשיתי בקפדנות ובחריצות, כדי שתהיה מרוצה ממני. כך קיבלתי כל יום את ארוחת הצהריים שלי. הטבחית דיברה רוסית וגרמנית, חשבתי שהיא גרמנייה מקומית. במשך היום הייתי במטבח, כמובן שידעתי כל מה שהתרחש שם. כל יום באו אנשים מבחוץ, היו עושים עִסקה עם הטבחית. כשהיו יוצאים מן המטבח היתה נותנת להם מצרכי מזון בכמויות גדולות: סוכר, בשר, חמאה. השתדלתי לא לראות ולא לשמוע, כדי לא להיות עדה. אולם הייתי סקרנית מאוד לדעת אם המעבידה שלי יודעת על כך; חשבתי שלא ייתכן שהיא מסכימה לעסקאות כאלה, למרות שהטבחית היתה ידידה טובה של המעבידה, וגם להן היו סודות משותפים. אין צורך לחפש צרות, הן תמיד באות מהכיוון הבלתי צפוי. כך קרה לי.

יום אחד עבדתי כרגיל במטבח, ופתאום האשימה אותי הטבחית שאני מרגלת אחריה. אמרתי בשקט שאינני בנויה כלל כדי להזיק למישהו. אז ניגשה אלי הטבחית ואמרה בכעס: “את חושבת את עצמך לחכמה גדולה, שאם תספרי למעבידה כל מיני סיפורים היא תכף תאמין לך. אם אני רק ארצה – את לא תעבדי פה עוד!”. שתקתי כי ליהודייה שמבקרת פעמיים בשבוע במשטרה אסור להתווכח. לא יכולתי להבין מדוע דווקא אני נפלתי קרבן מבלי שכלל חטאתי. לרגע לא חשבתי באותו זמן, שהיא עשתה זאת כדי להכניס את קרובת משפחתה לעבודה במקומי.

המעבידה שלי חזרה מברלין במצב רוח מרומם. את רוב הזמן שלה בילתה עם הטבחית בשיחות, כי כאמור, תמיד היו להן סודות רבים. יום אחד יצאתי מדירת המעבידה שבקומה השנייה, מעל לקנטינה. התכוננתי להיכנס למטבח. בעודי סוגרת את הדלת, שמעתי את שתי הנשים משוחחות. התברר לי שהטבחית ביקשה לקבל את הנכדנית שלה לעבודה במקומי. מרוב הלם קפאתי במקומי. המעבידה אמרה שאין כל צורך להביא מישהי אחרת במקומי, ואז סיפרה הטבחית למעבידה סיפור דמיוני, כאילו שבזמן שהיא היתה בברלין, השתמשתי בפודרה שלה ובדברי הקוסמטיקה שלה במטרה למצוא לי חתן גרמני, ושזאת גם הסיבה בגללה באתי לעבוד בקנטינה. המעבידה שלי צחקה בהיסטריה, היא היתה אישה חכמה, והבינה שאני לא זקוקה לקוסמטיקה שלה, כי הרי יש אנשים שהטבע חנן אותם בצבעים הדרושים. למזלי, הטבע חנן אותי בכל מה שאישה יכולה לרצות. היום, לעת זקנה, אני יכולה לומר בפה מלא, שבמשך כל חיי לא היה נחוץ לי כל צבע איפור. כעבור זמן סיפרה לי המעבידה על החתונה המפוארת שהיא עומדת לערוך לבתה. בגלל שאורחים רבים גרים בגרמניה, תיערך החתונה בברלין. היה זה רמז לכך שהיא עומדת לעזוב את ז’יטומיר, ועל כן אינה זקוקה לי עוד. היה עלי להשיג עבודה חדשה כמה שיותר מהר.

בני משפחת קוך השתדלו לעשות כל מה שאפשר כדי להתיידד אתי. תחילה לא ייחסתי חשיבות רבה ליחס המיוחד שקיבלתי מהם. כאשר התחלתי לעבוד, בהמלצתו של מר קוך, הוא ליווה אותי לעבודה בכל יום. למען האמת, זה לא כל־כך מצא חן בעיני, ואז סיפר לי יבגני קוך, שבעיר ז’יטומיר תופסים בני נוער ושולחים אותם לגרמניה כדי להכריחם לעבוד שם. הוא אמר עוד, שאם הוא נמצא לידי ברחוב, לא יאונה לי כל רע. כך הוא הופיע בכל בוקר בבית שבו גרתי, כדי ללוות אותי לעבודה. למעשה היה זה אדם מבוגר שעבד בעצמו קשה והיה לו תפקיד אחראי. לא היה לי נעים לנצל לתועלתי אדם מכובד וטוב אלי. לא ידעתי כיצד להודות לו. משום מה אמר יבגני קוך שזה לו כבוד גדול לשרתני, כאילו הייתי בתו. היתה זו הפתעה עבורי; היה לי מה להגיד בעניין, אך שתקתי. לא רציתי לגרום כל עוגמת נפש לאדון מסור זה.

הגיע החורף, ירדו גשמים, ופעמים רבות היתה הדרך חלקלקה. למרות הכול, יבגני קוך המשיך להופיע בכל בוקר כדי ללוותני לעבודה. לפעמים ביקש ממני לאחוז בזרועו. הייתי מאוד ביישנית, ולא ידעתי כיצד לנהוג. שאלתי אותו מדוע הוא מטריח עצמו בגללי? ואז אמר, שיש לו שני בנים שעליו לדאוג להם, והוא מקווה שאני אבחר באחד הבנים, ואז אהיה לו כמו בת. הדבר נראה לי מוזר מאוד. חשבתי בלבי, מה מקשקש הזקן הזה? על־פי מיטב ידיעתי אחד הבנים שלו עדיין בצבא הרוסי, בחזית. בני משפחת קוך לא ידעו כלל מה קורה לבנם הבכור, אך הדבר לא הפריע להם לחפש עבורו כלה… בקשר לבנו הצעיר, אנטולי, היו שמועות שהיתה לו ארוסה יפה, ומאז שהגעתי לקרובים שלו – עזב אנטולי את ארוסתו. רק זה היה חסר לי. נזהרתי מאוד כדי לא לתת להם כל סיבה להגיד בפירוש שאנטולי עזב את ארוסתו בגללי, אך כולם ידעו שכך הדבר. באותה שעה אף פחדתי לומר שאינני מעוניינת כלל באנטולי, כי במצבי אסור היה שיהיו לי שונאים. בזמן שלא הייתי בבית, היה אנטולי קוך מביא מתנות יקרות ומניח אותן עבורי על השולחן. הוא לא העז לתת לי משהו באופן אישי. היו שם תקליטים רבים, פטיפון ומצלמה יקרה. הבנות שאצל גרתי רקדו משמחה, אך כאשר נודע לי העניין כעסתי מאוד. אמרתי לכולן במשפחה לא לקבל עבורי דבר, איימתי שבגלל כל מיני מתנות אצטרך לחפש מקום מגורים אחר.

גם דוסיה קוך דאגה לי מאוד למן הרגע שפגשה בי. כל יום היא הביאה לי ארוחת צהריים. באותם הימים אפילו לא חלמתי על אוכל כזה. בעלת הבית סיפרה לי שגברת קוך מביאה לי אוכל, אולם אני לא נגעתי בו. את הכול אכלו הבנות האחרות. היה זה ברור שמי שנותן לי מאכלים טובים, מצפה לקבל תמורה כלשהי. לא רציתי להיות חייבת לאיש המחפש כלה לבניו. מאוד רציתי להתרחק מבני משפחת קוך – אך זה לא היה כל־כך פשוט. בכל הזדמנות האשימו בני משפחת קוך את הקרובים שלהם, שהם מנצלים את תמימותי ולוקחים ממני כל מה שיש לי. השתדלתי לשתוק, לא להתווכח, ולשמור על יחסים טובים עם כולם. הודות למשפחת קוך – נודע לי שבמפעל לחמאה צריך פועלות. הלכתי לשם, והם קיבלו אותי לעבודה.

במפעל ייצרו חמאה, גבינות קשות וגבינות צהובות. תפקידי היה לעמוד ליד המאזניים ולשקול חמאה. את החמאה ארזו בחבילות יפות בנייר מיוחד. בכל חבילה קילוגרם אחד חמאה. ביום הראשון לעבודתי נכנסתי דרך עמדת הביקורת לחצר בית־החרושת. היו שם כבר פועלות רבות ששוחחו ביניהן, ומרחוק הבחנתי ברכבת בעלת קרונות רבים, עמוסי סחורה. הרכבת נעצרה ליד המחסנים, שם עבדו שבויים רוסים בפריקת המטען. הם עבדו כסבלים תחת שמירה כבדה של חיילים גרמנים. פתאום התרחש משהו בין השבויים, מין התקהלות של כל הסבלים. מיד הבחנתי בשני שבויים הרצים לכיוון שלי, אחד מהם היה גבוה ושחרחר והשני נמוך ובלונדיני. הם צעקו ובכו בדמעות. מאחוריהם רצו חיילים גרמנים עם נשק בידם, וצעקו: “עִמדו! עִמדו!”. תחילה לא הבנתי מה מתרחש. הסתכלתי לכל הכיוונים וגם לאחור, כדי להבין לאן כולם רצים. להפתעתי הגדולה התנפלו עלי שני השבויים בנשיקות וצעקו: “אחותי אולגה!” אפילו הגרמנים היו נבוכים, והסתכלו עלי כעל יצור שלא מן העולם הזה. לא יכולתי להוציא הגה מפי. חשבתי לעצמי: הרי אני לא היחידה בחצר זו, מדוע התנפלו דווקא עלי? השבויים מיהרו להסביר לי שהם עובדים כל היום במחסנים שבחצר, הם פורקים מהרכבות סחורות כמו סוכר וקמח. אחרי העבודה מובילים את הסבלים למחנה שבויים.

גורלם של השבויים היה מוכר לי. ריחמתי עליהם. השבויים התלוננו בפני שמאז נפילתם בשבי לא קיבלו טבק, והדבר מגביר את סבלם. הם אמרו לי כי הם מוכנים לכל עונש עבור סיגריה אחת. הם ביקשו שאביא להם טבק ונייר תמורת סוכר וקמח בכמות גדולה. צמרמורת אחזה בכל גופי. אני, יהודייה, עם תעודת זהות מזויפת שנמצאת בכספת המשטרה, פעמיים בשבוע צריכה להתייצב במשטרה כדי לתת דוח על מעשַי, והנה מציעים לי סחורה גנובה מהצבא הגרמני! להתיידד עם שבויים לא היה כבוד גדול, ולא הסכמתי לסכן את חיי. אמרתי להם אפוא שאני זרה שגרה אצל משפחה מקומית, ואין לי כל אפשרות להשיג טבק. השבויים נאנחו באכזבה, הגברים בכו כילדים, ואמרו לי שאני תקוותם היחידה, מאוד ריחמתי עליהם, ובסופו של דבר הסכמתי לבצע עבורם את המשימה המסוכנת, מבלי לחשוב על ביטחוני האישי. כעסתי על עצמי, מצד אחד, ברחתי מהמוות, והנה פה, בקלות כה רבה אני מכניסה את עצמי למלכודת כה מסוכנת…

השבויים לימדו אותי איך להוציא את הסחורה מהחצר ואיך לבצע את העסקה כולה. בתום יום העבודה במפעל הייתי נפגשת עם השבויים, שהיו מביאים לי כמות די גדולה של סוכר וקמח. כל זאת הייתי מניחה על גדר האבן הפונה אל הרחוב. היה זה רחוק מעמדת הביקורת, כך שעברתי אותה בלי החבילות. אחר־כך הייתי ניגשת לצד השני של הגדר הגבוהה ומורידה ממנה את החבילות. למחרת הייתי מביאה את הטבק והנייר. הכול היה עטוף בכמה שקיות, כדי שישמשו אחר־כך לאריזת הסחורה החדשה.

גם בבית שבו גרתי שמחו מאוד שאני מביאה סוכר וקמח בכמויות גדולות. הכול הן קיבלו בחינם, מבלי להסתכן. המשפחה התאימה לי ערדליים – נעלי גומי מיוחדות, שנועלים על הנעליים הרגילות כדי לשמרן מפני מי הגשם או השלוליות. הדריכו אותי איך לעשות סוליות מחבילות חמאה, שאותן הכנסתי אל תוך הערדליים שנעלתי. באופן זה יכולתי להביא הביתה יום־יום יותר ממחצית הקילוגרם חמאה – בהתאם לדרישות שהיו בבית. למרות כל זאת, לא אכלתי אצל משפחת גריגורביץ’, כי בנות הבית לא נתנו לי דבר. כאב לי לראות איך הן מנצלות אותי בצורה מכוערת, אך לא היתה לי בררה. היו פעמים שעבדתי בלילות. הלכתי לעבודה בלי פת לחם. לפעמים ריחמו עלי הפועלות, ונתנו לי תפוח־אדמה אחד. מזה חייתי, אכלתי רק כדי לשרוד, לא למות מרעב, ובאותו זמן גרמתי שמחה לאנשים רבים.

בימים שבהם לא יצאתי לעבודה, ביקרתי אצל שכנתנו, אלֶנה ניקולייבנה, והשתדלתי לעזור לה בעבודות הבית בעבור מעט אוכל. הסתפקתי בכך שיכולתי לישון בתוך בית ולהתרחץ במים ובסבון, מה עוד נחוץ ליהודייה כדי לחוש כבן־אדם…

יום אחד הגעתי לעבודה, ולתדהמתי ראיתי את כל הפועלות יושבות בחצר ומביטות בעצבנות לכל הכיוונים. במקום היו גרמנים רבים. הם דיברו ביניהם בשקט, למרות המהומה שהתחוללה במקום. נודע לי כי המחסנים במפעל היו מלאים בסחורה, והכול היה מוכן למשלוח לגרמניה, והנה הגיעו הגרמנים במשאיות גדולות, ומהר מאוד הוציאו את כל הסחורה מן המחסנים. הם העמיסו אותה על המשאיות ונעלמו. שוב הגיעו קצינים גרמנים במשאיות, וגם הם דרשו את הסחורה שהיה צריך לשלוח לגרמניה. התחילו לברר מה קרה. התברר שהמשאיות הראשונות היו של פרטיזנים רוסים, והם לקחו את כל הסחורה ולא השאירו פירור. הבהלה היתה גדולה, ומיד הגיעו חוקרים וגם חיילי ס"ס כדי לחקור כיצד קרה דבר שכזה.

השבויים שעבדו במפעל הוצאו מיד והובלו למקום בלתי ידוע. גם לנו, הפועלות, אסור היה להתפזר כל זמן שנמשכת החקירה. בלית בררה ישבנו כולנו בחצר המפעל. הבנות היו מקומיות, הכירו זו את זו, ושוחחו ביניהן. רק אני הייתי זרה, ופחדתי לפתוח את פי. אימצתי את מחשבתי, מה אגיד כשיגיע תורי להיחקר. התנחמתי שיש אנשים שאינם נותנים מנוח לגרמנים ולוחמים בהם בכל שיטה אפשרית. בעיר ז’יטומיר הסתובבו גרמנים רבים, ולך תדע מי מביניהם פרטיזנים.

הרגשתי זרה ובודדה ואומללה. למעשה היה לי דבר משותף אחד עם הפועלות – כולנו חיכינו לחקירה מבלי שהיינו אשמות. הייתי שקועה במחשבות כאשר הודיעו לנו שמותר לנו ללכת הביתה; יחד עם זאת הזהירו אותנו לבל נעזוב את העיר ללא רשות, כי החקירה עדיין נמשכת.

היו אפוא סיבות רבות למצב רוחי הקודר מאז הבוקר. הייתי טרודה ומותשת. יצאתי מחצר המפעל, והסתובבתי ברחוב מבלי לחשוב לאן מועדות פני. הייתי שקועה במחשבות, דיברתי אל עצמי, ואפילו לא הרגשתי כאשר מישהו תפס לפתע בזרועי. היה זה אנַטולי קוך, קרוב המשפחה של המשפחה אצלה גרתי.

הוא היה עצוב ומופתע על כך שהייתי בהלם, ואכן, לא ציפיתי לפגוש אותו במקום זה. בבת־אחת התעוררתי מן הזיכרונות שאחזו בי. מהיום הראשון שאנטולי פגש בי אצל קרוביו הוא היה סקרן לדעת עלי הכול. לשם כך עקב אחרי בסתר בכל הזדמנות. היה זה שיגעון של בחור צעיר. והנה הצרות שלי היו כה גדולות, שאפילו לא היה לי מושג איך זה להיות צעירה כמו בנות אחרות בגילי. אנטולי סיפר לי, שמאז שהתחלתי לעבוד בעיר ז’יטומיר, הוא מלווה אותי בכל יום אחרי העבודה. הדבר נודע לי עתה לראשונה. התברר שהוא תמיד הלך בצִדה השני של המדרכה; פעמים רבות הוא עבר על ידִי ממול, וגם אז לא ראיתי אותו, כי הייתי שקועה בתוך סבלי. אנטולי הביט בי מקרוב, ומיד אמר כי הוא משוכנע יותר מתמיד שקרה לי אסון גדול שעליו קשה לי להתגבר. הוא סיפר לי כי מאז שיצאתי מבית־החרושת הוא עוקב אחרי. כמו תמיד, תחילה הוא הלך על המדרכה הסמוכה בצדו השני של הכביש; אחר־כך עבר לצד שלי וצעד אחרי. האזנתי לדבריו, ונבהלתי, כי הוא ידע עלי יותר מדי, והדבר היה מסוכן מאוד. השתדלתי למחוק את הרושם שעשיתי עליו, וניסיתי הכול כדי להתאושש ולחזור לחיים הרגילים. לא יכולתי למצוא מילים או סיפורים שיתאימו למצבי. הסתכלתי סביבי כדי לדעת היכן אני נמצאת. פתאום נזכרתי שבאותו יום היה עלי להתייצב במשטרה, והנה כבר מאוחר!

היה כבר לפנות ערב, במשרדים כבר סיימו את העבודה, ואני עצמי הייתי בטוחה שכבר מזמן נסגרה מחלקת התעודות במשטרה. ידעתי בלבי, שאם לא אופיע בזמן, יכולים השוטרים להגיע לבית משפחת גריגורביץ’ לחפשני, ואז יהיה מצבי גרוע ביותר. בלית בררה אמרתי לאנטולי, שאני מחפשת את המשטרה, כי יש לי סידורים לעשות שם. אמרתי לו בגסות שהוא מפריע לי. אנטולי רק צחק ואמר: “הרי את עומדת על יד המשטרה! אם באמת רצית לבקר פה, למה לא נכנסת לפני שעות?”. אזרתי אומץ, ובמהירות רבה נכנסתי פנימה. התברר שמנהל המחלקה עדיין נמצא במשרד, וחוץ ממנו אין שם איש. כמו בעבר, כך גם עכשיו, מנהל מחלקת התעודות שלף מיד את תעודתי המזויפת והחל לשאול שאלות. ברגע שבו הייתי בטוחה שגורלי נחרץ, אמר לי המנהל, לתדהמתי, שמותר לי ללכת הביתה עד לביקור הבא. יצאתי משם החוצה כמו מבית מרחץ, רטובה כולי. לא ציפיתי שאנטולי קוך עדיין יהיה שם, מחכה על יד השער.

הלכנו הביתה. כל שרציתי הוא להיות לבד. אנטולי חסם בפני את הדרך ולא נתן לי לזוז. היה לו משהו חשוב ודחוף לספר לי. מצד אחד פחדתי לריב אתו, ומצד שני הייתי במצב קשה, שאפילו לא הייתי מסוגלת להקשיב לו. הייתי עייפה מאוד. היה לי קר. כל מה שרציתי היה לנוח. הייתי מוכנה לשכב בכל מקום. כך הגענו אל הבית, ואז חסם אנטולי את דרכי לפני הכניסה. הוא התיישב על קצה הגדר ואמר שאני לא גרה פה, ושיש לי טעות בכתובת, המקום שלי הוא בביתו.

ידעתי מזמן שגם הוריו של אנטולי מחכים בקוצר רוח שאבוא לגור אצלם. התחננתי בפני אנטולי, ביקשתי ממנו שיתן לי להיכנס, אך דבר לא עזר לי, ואז אמרתי לו, שאלך למחרת לחפש לי מגורים חדשים. אינני יודעת מה גרם לו לפנות את הדרך ולתת לי סוף־סוף להיכנס הביתה.

נשכבתי בבגדי על הספה. בעלת הבית והבנות היו כבר במיטה, רק אירה גריגורביץ’ היתה עסוקה מאוד בכתיבת מכתבים. הייתי בטוחה אפוא שאיש לא ראה אותי. יש לציין שהייתי אשת סודן של כל בנות הבית, ולעת הצורך שימשתי גם כשליחה נאמנה. כל אחת מהן היתה משוכנעת שאני משרתת רק את ענייניה. אירה היתה מאוד זקוקה לעזרתי, היא רצתה שאתעורר כל עוד כולם ישנים. בדרך־כלל הייתי צריכה לטפל במכתביה ולהביאם לכתובת הרצויה, וכן להוסיף בעל־פה כל מיני דברים על־פי רצונה. ואולם, הפעם היא לא הצליחה להעיר אותי, כנראה שאיבדתי את הכרתי. אירה חשה שאני קרה כקרח ואינני נושמת, ונבהלה מאוד. היא צעקה כמטורפת והעירה את כל בנות הבית. בלילה ההוא היה עוצר חמור, כי במשך היום העלו הגרמנים על עמוד התלייה 50 גברים חפים מפשע. הם שילמו בחייהם מכיוון שמישהו הרג חייל גרמני ברחוב. לא היו עוד יהודים, ועל כן תלו רוסים. היה זה ליל בלהות – ובכל זאת רצו הבנות כדי להזעיק עבורי רופא. הרופא ושתי בנותיו שעזרו לו סייעו לי להתעורר.

הייתי מטושטשת ועייפה, ואפילו לא הרגשתי שמטפלים בי ולא הבחנתי באנשים הסובבים אותי. בבוקר סיפרו לי שהיה לי התקף־לב ושאסור לי לקום מהמיטה. הצטערתי מאוד שלא נתנו לי למות בשקט מוות טבעי. דאגתי, איך אסתדר בתנאים אלה. כל־כך רציתי למות בלי לסבול, וגם זאת לא יכולתי להשיג. התברר שלא כל־כך פשוט למות מוות נורמלי. ברגע שיכולתי לקום מהספה ציוו עלי הבנות ללכת לד“ר ויסנֶבסקי, על־פי דרישת הרופא. הוא בדק אותי, נתן לי תרופות, ואמר שעלי לבצע בדיקה דחופה, כי יש לי בעיות לב. ידעתי להעריך את הטיפול המסור של הרופא, אך התברר לי שזה עוד לא הכול, ואני חייבת להיות תחת השגחתו. בלית בררה ויתרתי על גאוותי, ואמרתי לד”ר ויסנֶבסקי שאני בסך־הכול עוזרת בית ועובדת אצל הגרמנים בשכר נמוך, ולכן אין לי אפשרות לשלם לו. השתדלתי להודות לרופא המסור על כל אשר עשה למעני. אבל הרופא לא התרשם מהווידוי שלי; הוא אמר שאין לי מה לדאוג, כי הוא עצמו מעוניין לטפל בי עד שהכול יהיה בסדר.

ישבתי אצלו במרפאה, והוא סיפר לי סיפורים שונים. להפתעתי נודע לי שמצאתי חן בעיני בני משפחתו מן הרגע הראשון שבו ראו אותי. הם החליטו שאהיה ידידה למשפחתם, ולא חולה רגילה. אלוהים אדירים, איך עלי להבין אותם?! משפחת הרופא התעניינה בי. הם התייחסו אלי תמיד בידידות, ובכל הזדמנות הזמינו אותי לבקר בביתם. תמיד ידעתי כיצד לשלם עבור האהבה שקיבלתי.

בעלת הבית אמרה שהיא מכירה את הד“ר ויסנבסקי כבר שנים רבות. שאלתי אותה איזה מין אדם הוא, הרופא הזה, המתייחס אלי כמו מלאך. אנסטסיה איבנובנה הביטה בי בחשדנות, וחייכה דומם. אחר־כך אמרה: ”מה יש פה לספר, כולם יודעים שזאת משפחה סגורה. הם חיים בשביל עצמם“. הדבר הרגיז אותי, ואמרתי: ”איך ייתכן? הנה, תראו איך הם מתנהגים אלי…“, אז בעלת הבית אמרה שהיא מופתעת מאוד שמשפחת ויסנבסקי מתייחסת אלי בצורה מיוחדת. פתאום נכנס מר קוך. כנראה שהוא שמע על מה שוחחנו, ומיד אמר: ”אוי, אתן מדברות על הד“ר ויסנבסקי, הרי כולם מכירים אותו עם האנטישמיות שלו. אפילו עכשיו, כאשר אין כבר יהודים, בכל זאת משפחתו אינה מסוגלת להירפא מן האנטישמיות שלה”. אנסטסיה איבנובנה התערבה ואמרה: “נו־טוב, מה זה חשוב, ידוע שהמשפחה הזאת שונאת גם את השלטון הסובייטי. תראו איך משפחת ויסנבסקי חוגגת את המפלה הרוסית. הרופא הקטן הזה מלא שנאה, תמיד הוא מוצא מה לשנוא”.

בכל פעם שהתייצבתי במשטרה, כדי לקבל סוף־סוף את התעודה שלי, היו חקירות. בחדר ישבו שני גברים מלבד המנהל, וכן אישה מבוגרת אחת. היא היתה הגרועה מכולם. פעם הגעתי הביתה בזמן שלא ציפו לי. הכול היה בלתי צפוי. הבחנתי שהאישה הזאת משוחחת עם בעלת הבית שלי. דמי קפא בעורקי מרוב פחד, אבל התנהגתי כאילו הדבר כלל לא נוגע לי. כנראה שהאישה הנוראה הזאת לא סיפרה שהיא עובדת במשטרה, כי לפי כל הסימנים לא ידעו בבית שאני מבקרת במשטרה פעמיים בשבוע. אילו ידעו היו זורקים אותי לכלבים כדי להיטרף. בכל הביקורים שלי במשטרה, חזרו השאלות על עצמן, הם השתמשו בשיטה של בלבול. אחד לא הספיק לגמור את השאלה, והשני כבר החל את השאלה הבאה או זרק משהו שכבר עניתי עליו. אינני מבינה איך הצלחתי לעמוד בלחץ הכבד שהופעל עלי. הם כבר מזמן הרגו את כל היהודים, ועדיין חיפשו יהודים בזכוכית מגדלת כדי לא להשאיר להם זכר. היה לי ברור שכל אלה שאוהבים אותי. אילו רק ידעו שאני יהודייה היו הורגים אותי מבלי להניד עפעף.

באחת הפעמים, כאשר הייתי צריכה להתייצב שוב במשטרה, באתי בכוונה אחרי שעות העבודה במשרדים. למזלי, היה המנהל לבדו. כנראה שמשהו הטריד את מנוחתו, והוא עמד ליד החלון שפנה לחצר הפנימית והביט החוצה אל החושך. אי־אפשר היה לראות דבר בחצר. באותו זמן התאוששתי ממחלתי, ועדיין לא היתה לי עבודה. אסור היה לו לדעת על כך, ועל כן אמרתי שרק עכשיו סיימתי את עבודתי אצל הגרמנים ועל כן איחרתי. ביקשתי סליחה על האיחור, הוצאתי את הבקבוק עם הספירט, ונתתי למנהל מחלקת הדרכונים. אמרתי לו שזוהי מתנה עבור הטירדה שאני גורמת לו. הוא חייך בערמומיות, ומיהר לסגור את הבקבוק בארון. אחר־כך ניגש אלי קרוב, והתבונן בי, כאילו מנסה ללמוד את פני. היה נדמה לי שהוא מתלבט מה לעשות אתי. פחדתי נורא, אך לא זזתי ממקומי. הבטתי היישר בעיניו. עבורי זה נמשך כנצח, עד שפתח את פיו, וציווה עלי לבוא בבוקר, כאשר כולם יהיו במשרד. יצאתי משם, ולא ידעתי אם הספירט עזר או רק החמיר את המצב. חיכיתי במתח לביקור הבא. התייצבתי בזמן, והנה החלו השאלות מהתחלה, דבר לא השתנה. בינתיים לא יכולתי לקבל עבודה ללא התעודה. מה לעשות? היה לי ברור שזה משחק עצבים. בלית בררה עזבתי את בניין המשטרה.

לאט לאט יצאתי משער המשטרה, הייתי מתוחה, הייתי בטוחה, יותר מתמיד, שלא נותר לי כל סיכוי להישאר בחיים. ניסיתי כבר הכול, מעבר ליכולתי, וללא הצלחה. לפתע היה נדמה לי שמישהו אוחז בחוזקה במרפקי. לא הגבתי, כי הייתי שקועה במחשבותי, והנה שוב, חשתי שמישהו מנסה לכרוך ידו סביב צווארי. הרמתי ראשי. על ידי עמדה אירה ויסנבסקה, בתו של הרופא שטיפל בי במסירות. חשבתי לעצמי: רק היא חסרה לי עכשיו, אולי גם היא יצאה מהמשטרה? ניסיתי להסתיר את מצב רוחי ככל האפשר, למרות שבתוכי התחוללה סערת רגשות שמחתה כל חשק לחיות. השתדלתי שהיא לא תבחין מה עובר עלי. מהר מאוד נודע לי כי אירה יצאה מן העבודה, כדי ליהנות ממזג האוויר היפה.

אירה ויסנבסקה עבדה אצל ראש העיר הגרמני בתפקיד חשוב. היא שמחה מאוד לראותני, וחיבקה אותי בידידות. היא רצתה לדעת הכול. סיפרתי לה שעכשיו יצאתי מהמשטרה, כי יש צורך להחליף את תעודת הזהות שלי, לכן לא הלכתי היום לעבודה. אירה התנהגה כאילו אני חברתה הוותיקה. היא סיפרה לי שאצלה בבית מדברים עלי רבות, ושאני תמיד אורחת רצויה אצלם. אירה סיפרה כי אביה דואג לי ומאוד הופתע מכך שהפסקתי לבקר אותו, הרי אני חייבת להיות תחת השגחת רופא. נודע לי שאירה סיימה שלוש שנות לימודי רפואה. היא רצתה להיות רופאה כמו אביה, ובינתיים עבדה במקום טוב. אירה הכירה את כולם. ידעתי שהיא מסוגלת לעזור לי לקבל תעודת זהות וגם עבודה במפעל כלשהו. אבל איך יכולתי להעז ולספר לה את צרותי, הרי מיד תבין מי אני. ללא רחמנות היתה מוסרת אותי לידי הגרמנים.

טיילנו ברחוב הראשי של ז’יטומיר, היה יום יפה. לא היו חסרים גרמנים בדרגות גבוהות שטיילו ברחוב. גברים רבים הסירו כובעיהם בפני אירה. כולם הכירו אותה, ובירכו אותה לשלום. אירה הרוסייה, שגרה בעיר מולדתה, הרגישה שלא נוח לה לדבר רוסית. היא ביקשה ממני לדבר אתה גרמנית. בדרך־כלל השתמשתי בגרמנית רק כאשר הייתי מוכרחה, למשל בעבודה, כדי שהמעבידות יבינו אותי. אירה היתה פקחית, והבינה שאם אינני יודעת גרמנית אז לא ייתכן שעבדתי אצל גרמניות. היא העמידה אותי במבחן, ודרשה ממני לדבר גרמנית. לא יכולתי להתחמק, כי לא רציתי שהיא תחשוד במשהו. אירה אמרה לי שעם גרמנית כמו שלי אפשר להיות גרמנייה. בו־במקום אמרה לי שלא ייתכן שחברה טובה שלה תעבוד כעוזרת בית. לדבריה, אני חייבת לעבוד במקום מכובד יותר, כי לזה אני ראויה מכל הבחינות. סיפרתי לאירה שיש לי תכניות ללמוד, אך בינתיים, בזמן של מלחמה, אין זה חשוב היכן עובדים. כל עבודה מכבדת את בעליה אם היא נעשית ביושר, ואין בזה כל בושה. בזהירות רמזתי לה, שאילו היה לי אפשרות לבחור עבודה, הייתי רוצה לעבוד בבית־חרושת. היא אמרה לי שעכשיו היא יודעת איזה סוג עבודה מתאים לי, והבטיחה כבר שתדאג לזה, שאני יכולה לסמוך על כך.

במלכודת

עבר רק יום אחד מאז הפגישה המקרית עם אירה ויסנבסקה, והנה קיבלתי הזמנה לבוא למשרד בית־החרושת “וולקניזציה”, לייצור ותיקון צמיגים. שם הציעו לי לעבוד במשרדם כמתורגמנית רוסית־גרמנית. לא שמחתי, למרות שהיתה זו העבודה היחידה שהציעו לי עד כה. בזהירות רבה השתדלתי להשתמש בתירוצים שונים, ורציתי לקבל עבודה פשוטה יותר במפעל. הגרמנים שניהלו את המפעל היו מופתעים. הם הסבירו לי בסבלנות שיש להם די פועלים, כל מה שדרוש להם זו מתורגמנית. לא היתה לי כל בררה, התחלתי אפוא לעבוד מיד. למזלי הטוב, לא דרש ממני המנהל הגרמני תעודות כלשהן. הגרמנים שהיו אחראים שם בכלל לא התעניינו בחיים הפרטיים שלי, כולם התייחסו אלי בכבוד ובהבנה, כאילו שהם יודעים עלי הכול. היה לי ברור שכל זה בא כתוצאה מעזרתה של אירה ויסנבסקה; ולמרות הכול, לא היה לי כל ספק, שאילו אירה היתה חושדת בי שאני יהודייה, היא היתה מוסרת אותי לרוצחים הגרמנים מבלי להתלבט.

בינתיים היתה אירה גאה בי מאוד. המשרד ובית־החרושת היו בבניין אחד. במשך היום הסתובבתי בין המשרד למפעל. השתדלתי להביא להם תועלת – אולם החשוב לי מכל היה להכין תעודות עבורי. על הטפסים המוכנים עם חותמת הדפסתי בעצמי כל מיני תעודות. בכל הזדמנות דאגתי שיהיו לי תמונות יחד עם המעבידים הגרמנים. השתדלתי להצטלם על יד השלט של בית־החרושת. כנראה שהעבודה הזו נתנה לי ביטחון, אומץ ושקט נפשי – אך רק למראית עין. לא חיכיתי עד לתאריך שבו היה עלי להופיע במשטרה, אלא ביזמתי הלכתי לבקר במחלקת הדרכונים. כמו תמיד, סיפרתי להם על מעשי ועל עבודתי, ובכוונה ברורה התפארתי בהצלחותי. פניתי אל המנהל של מחלקת הדרכונים, וטענתי בפניו, כאילו המנהל הגרמני במפעל מבקש לדעת, מהן דרישותיה של המשטרה הרוסית לצורך מתן תעודת זהות.

מרוב התרגשות לא שלטתי במילים שיצאו מפי. לא הבנתי איך העזתי לומר משפטי אִיוּם שמהם השתמע כאילו המנהל הגרמני שלי אמר שהוא עצמו מוכן להתלונן על מחלקת הדרכונים. בפחד חיכיתי לתוצאות החמורות. להפתעתי, מיד קיבלתי תעודת זהות חוקית.

ידעתי שצרותי לא תמו בכך. הטרידה אותי מאוד העובדה שהתעודה המזויפת שלי נשארה בכספת של המשטרה. חשבתי בדאגה, מי יודע לאילו ידיים התעודה הזאת יכולה להגיע. היה ברור לי שלמען ביטחוני אני חייבת להימלט מן העיר ז’יטומיר. בפחד חשבתי שכדאי למהר כל עוד אפשר. היה לי חשוב שאיש לא יוכל למצוא אותי, אבל איך עושים דבר בצורה כל־כך פתאומית?! לא קל היה לקום ולברוח, מה גם שהיה לי הרבה להפסיד. הייתי חולה, וקיבלתי טיפול חינם; לרגע לא שכחתי את הסבל שעבר עלי עד שמצאתי פינה לגור בה; ידעתי להעריך את העבודה שקיבלתי לאחר ייסורים כה רבים; הצלחתי להגיע למצב שבו יכולתי להרוויח את לחמי בכבוד. לאחר מחשבה, החלטתי שלעת עתה כדאי לי להתאפק ולהישאר לעבוד במפעל לצמיגים.

ובכל זאת התגנבו אלי מחשבות מפחידות שלא נתנו לי מנוח. כל הזמן חשבתי איך להתחיל בחיים חדשים במקום אחר. התעודה המזויפת שלי היתה על שם אוּלִיטָה נוֹבַקִיבסקָה, אוקראינית. בתעודה החוקית שלי הצלחתי לשנות מעט את השם ללִידָה נוֹבַקוֹבסקָה, פולנייה. בתעודה הייתי מבוגרת בהרבה מגילי האמיתי, ולא יכולתי לעשות דבר כדי לתקן זאת. עדיין לא ידעתי לאן לפנות, היכן קל יותר להסתדר, בעיר או בכפר. העיר קייב, שמעולם לא ביקרתי בה, נראתה לי מקום אידאלי. זוהי עיר גדולה, שבה לא מכירים את כולם. כך חשבתי, אם כי ידעתי כי אותם גרמנים נמצאים גם שם, כך שמבחינה זו המצב שם דומה.

בקוצר רוח חיכיתי למשכורת הראשונה. קשה היה לדעת מה תהיה תגובת בעלת הבית, כאשר תקבל רק מחצית ממשכורתי. היא התרגלה שתמיד נתתי לה כל מה שהיה לי. אבל הפעם הייתי חייבת להיות חזקה ולדאוג לעצמי, הייתי זקוקה למעט כסף לנסיעה.

בפועל היה הכול אחרת. היום המאושר שבו קיבלתי את משכורתי הגיע סוף־סוף – אולם באותה תקופה היתה בתה של בעלת הבית, אירה, חולה מאוד. כספי היה נחוץ אפוא לתשלום עבור רופא ועבור הפלה לאירה, כך הבנתי. אסור היה להיות סקרנית. לא היה זה אפוא הזמן הנכון לעזוב את בנות המשפחה, הן היו זקוקות לעזרתי.

יום אחד חזרתי מן העבודה מדוכאת, ורציתי להיות לבד. כבר בחצר פגשתי את בעלת הבית, שחיכתה לי בקוצר רוח. היא סיפרה לי שבמשך היום היה לה ויכוח קשה עם בתה נדיה. היא חשדה שהיא אינה עובדת אלא מבלה את זמנה במקום בלתי ידוע, והנה, שוב היא מתכוננת ללכת לבילוי לילי. אנסטסיה איבנובנה ביקשה ממני לעקוב אחרי נדיה, ולא לעזוב אותה לרגע. היה עלי לברר את כל הפרטים על המקום שבו מבקרת בתה. ניסיתי להתנגד, אולם בעלת הבית דרשה ממני לרגל אחרי נדיה ולדווח לה על כל הפרטים. ידעתי שאסור לי להיות המלשינה של המשפחה; הייתי אפוא במצב עדין מאוד. תמיד השתדלתי להיות ביחסים טובים עם כולם, רציתי להיות נייטרלית בין בנות המשפחה אצלן גרתי; פחדתי שמישהי מהן תכעס עלי. כל הדרך ניסתה נדיה להיפטר ממני, פעמים אף בגסות. היא התייחסה אלי כאל ילדה קטנה, שאינה מסוגלת להבין אותה; היא טענה שמקום הבילוי אינו מתאים עבורי, וכעסה על שאני מפריעה לה במקום לעזור לה בשעת הצורך. בסופו של דבר, מאסתי בתפקיד השמירה על אדם מבוגר ממני, שאינו רוצה בי. החלטתי אפוא לספר לנדיה בגילוי לב, שאמה היא שציוותה עלי ללוות אותה לכל מקום. אמרתי לה בצער, שאינני יודעת איך להתנהג כדי להשביע את רצון כל הנשים במשפחתה. נדיה נרגעה, והחלה להתנהג כלפי בידידות. שוחחנו כל הדרך הארוכה, עד שהגענו לשכונת וילות.

נכנסנו לחצר של בית מפואר. בכניסה קיבלה אותנו מנהלת הבית, אישה גדולה ושמנה. היא הכירה את נדיה מביקוריה הקודמים, ואמרה בגרמנית בכעס רב: “מדוע לקח לך כל־כך הרבה זמן, בעל הבית מחכה לך בקוצר רוח. הוא כועס עלייך מאוד”. להפתעתי, החלה נדיה להצטדק בצורה מבוהלת, כאילו היתה שִפחה עלובה וכל חייה תלויים בנכה הגרמני הזה. נדיה הציגה אותי במבוכה כאחותה, ובטון מלא אשָם ביקשה להשאיר אותי עִמה עד הבוקר. מנהלת הבית התייחסה לנדיה בזלזול ובבוז בולט, ואמרה שכדאי לה למהר לחדר השינה, ולא להרגיז את האדון הנכבד. הייתי המומה מכל מה ששמעתי. פתאום הבחנתי בגרמני שהיה מנהל מפעל הבשר. הוא היה לבוש בפיז’מה, ועמד בכניסה לחדר השינה, כנראה יצא לראות מי בא עם נדיה. הוא הביט בי בתמיהה, כי הכיר אותי מהביקורים שלו אצל נדיה. כאשר נשארתי לבד בפרוזדור, הִכניסה אותי מנהלת הבית לחדר שינה המיועד לאורחים. הייתי עייפה מאוד, ושמחתי שסוף־סוף אוכל להישאר לבדי. אחרי חצות, בעודי ישנה שינה עמוקה, באה אלי נדיה לבושה בכותנת לילה יפה ויקרה, שלא היתה שייכת לה. היא העירה אותי ואמרה: “קומי, קומי! את חייבת ללכת הביתה. תגידי לאמי שבילינו אצל חברים ותיקים שלי. זכרי היטב, אף מילה על הגרמני הזה. אל תשכחי לומר שכל הזמן את ואני היינו יחד”. נדיה נתנה לי חצי חפיסת שוקולד, וציוותה עלי לאכול אותה בדרך.

נדיה ידעה שאפשר לסמוך עלי שאשמור סוד. אחרי שחרור העיר על־ידי הסובייטים, נדיה היתה חייבת לברוח מז’יטומיר, כי רבים ידעו על מעשיה בזמן הכיבוש הנאצי. קיבלתי ממנה מכתבים שבהם סיפרה לי שהיא גרה כעת עם בעלה בעיר בטומי ומסתדרת יפה. היא כתבה שזאת עיר מאוסה, אבל שם עבד בעלה בתור מהנדס נפט. משום מה, התלוננה נדיה על בעלה כל העת, וקבלה על כי אינו יודע להעריך אותה; היא הרי גידלה את בנם גריק לבדה בזמן שבעלה היה בצבא. אחרי הכול, כתבה נדיה בגאווה, כל אדם מסוגל לכוון את גורלו, האושר תלוי בחוכמתו של האדם, והוא צריך לדעת איך לתפוס את המזל בזמן.

היתה זו שנת 1943. בעיר ז’יטומיר האמינו המקומיים שהכיבוש יימשך לנצח. אותי אכל הפחד התמידי. לא פלא שבמשך הזמן סיגלתי לעצמי עירנות מופרזת, שנמשכה כל שעות היום והלילה. הספה שעליה ישנתי ניצבה ליד החלון הפונה לרחוב. היו לילות שביליתי ליד חלון זה בהמתנה ארוכה לאור הראשון של הבוקר. באחד הלילות קרה דבר מיוחד ובלתי נשכח. היה זה לילה שבו לא יכולתי להירדם. מבלי משים הסתכלתי מפעם לפעם אל מעבר לחלון. בחוץ שררו חושך ודממה. והנה, נדמה היה לי שאני שומעת רעשים ברחוב. עצרתי את נשימתי כדי להקשיב בתשומת־לב, אך השתרר שקט. עבר זמן־מה, ושמעתי צעדים זהירים של הרבה זוגות מגפיים מסביב לבית. קולות מאיימים אלה השתמרו בזיכרוני מאז השואה שהתרחשה בעירי. מאז הכיבוש היו לי זיכרונות הקשורים למגפיים צבאיות. גם כאשר היינו בגטו הקשבנו בדאגה ובמתח לצליל שבישר רע. עבורנו היה זה סימן לסכנה מתקרבת. במשך שנים רבות לא הצלחתי להשתחרר מהצליל הנורא, שרדף אותי ימים ולילות.

פתאום שמעתי קולות גברים מדברים בלחש כדי לא להעיר את דיירי הבית. עכשיו הייתי בטוחה שהבית מוקף מכל עבריו. נתקפתי בהלה. לא היתה לי כל אפשרות לברוח, כי בבית היתה רק דלת כניסה אחת. הייתי בטוחה שזה הסוף שלי, כי לא היה לי ספק את מי רוצים לתפוס באמצע הלילה. הרי בבית זה כל הדיירים הם תושבים מקומיים שהסתדרו יפה עם הפולש הגרמני; רק אני הייתי הזרה והחשודה. בכספת המשטרה נשארה עדיין התעודה המזויפת שלי! עברה מחשבה מחרידה בראשי. איזה ביש מזל! עברתי שבעה מדורי גיהינום כדי לקבל תעודת זהות, והנה גילו את הזיוף ובאו לקחת אותי! העמדתי פני ישנה. שמעתי שדיירי הבית התעוררו. בחדר השינה הסמוך החלו בנות גריגורביץ’ להתלחש. להפתעתי הופיעה בעלת הבית עם אחת מבנותיה כדי להעיר אותי משנתי. הן היו זהירות ופחדו לדבר, וסימנו לי לבוא אחריהן. אנסטסיה איבנובנה פתחה את אחת הדלתות, הכניסה אותי פנימה וסגרה את הדלת במהירות. בתוך החדר היו כבר כל בנותיה, שמשום מה התחבאו וציוו גם עלי להתחבא.

נדהמתי ממה שראיתי. החדר המוזר הזכיר לי מאין באתי ומי אני. המקום הזה היה עדות אילמת וברורה לטרגדיה שהתרחשה בו. לא ידעתי שבבית הזה קיים חדר מסתור. אף פעם לא פתחתי את הדלת המסתורית, כדי לבדוק לאן היא מובילה. ועתה, בדרך מקרה ניתנה לי האפשרות להיווכח אישית, שגם בעיר ז’יטומיר השתמשו היהודים במקומות מסתור שונים כדי לברוח מן המוות. ראיתי שחדר המסתור היה פעם קיר כפול, ששימש למחסה. היו שם עוד מקומות מסתור, והקשר ביניהם היה תנור האפייה, הממוקם מעבר לקיר, הוא חיבר בין כולם. על־פי כל הסימנים אפשר היה להבין שהסתתרה שם משפחה גדולה. חלק מן המבנה היה הרוס. ייתכן מאוד שהרוצחים הגרמנים הרסו אותו בזמן שהוציאו את הקרבנות ממחבואם.

ישבתי בחורבת מסתור יחד עם הבנות של בעלת הבית. קשה היה להבין מה מתרחש פה. הרי לבנות נראַה הכיבוש כגן עדן, היו להן מאהבים גרמנים, כך שהיה לי קשה לנחש ממה הן פוחדות. הייתי לגמרי מבולבלת ומודאגת. היה לי ברור שהבית מוקף בגרמנים או בשוטרים מהמשטרה המקומית. הבנתי שבעלת הבית נשארה במטבח כדי לפתוח להם את הדלת. נדמה היה שקבוצת גברים התפרצה פנימה. הם צעדו במגפיים כבדות והתפזרו בכל החדרים; שמעתי קולות גברים. ידעתי שסכנה גדולה מאיימת על חיי ושאסור ליהודייה כמוני להיקלע לחקירה כלשהי. הייתי חייבת לעשות הכול כדי למנוע מרוצחים אלה לחטט בעברי.

בסופו של דבר, גם הפעם היה לי מזל, והכול עבר בשלום. הרגשתי הקלה כאשר הגיע הזמן לצאת מהמסתור. יחד עם זאת, עדיין לא העזתי לשאול שאלות, רק הבטתי בסקרנות בפניהן של בנות המשפחה במבט שדרש הסבר מפורט. הייתי חייבת להיוודע מה קרה פה. האם גם אני מעורבת בכך? רציתי לברר מה המשותף ביני ובין הבנות, אולם העניין היה משום מה סודי; בנות המשפחה הסתכלו זו על זו במבט מוזר, כאילו התלבטו איך לנהוג בי. נראה היה כי הן מתביישות לספר את האמת. אחרי התלבטויות, אישרה אנסטסיה איבנובנה לבנות לתת בי אמון, כי למעשה ידעתי כבר הרבה סודות משפחתיים. הנה מה שסיפרה לי בעלת הבית: לאחר הכיבוש הגרמני, אחת הבנות, אירה, התיידדה עם שוטר רוסי ששירת את הנאצים. אירה היתה זקוקה לתמיכה ממנו, כדי להשיג רכוש יהודי שהפך הפקר. ואכן, בעזרת אותו שוטר קיבלה אירה מן היהודים כל מה שדרשה. אולם גם לשוטר היה אינטרס בפרשה, ובהזדמנות זו ביקש מאירה להינשא לו. היא הסכימה מיד, והבטיחה לו נאמנות ומסירות. בני הזוג היו מאושרים, אך לא מיהרו להתחתן. במשך הזמן הרגו את היהודים, והרכוש שאפשר היה להשיג בקלות – פשוט נגמר. לא היה עוד ממי לשדוד, ועל כן אי־אפשר היה עוד להפיק כל תועלת מן השוטר ששירת במשטרה המקומית. אירה עזבה אותו. את ההמשך ראיתי במו עיני בזמן שגרתי שם.

אירה היתה מלאת חיים והשתדלה ליהנות מכל רגע ולהתנסות בכל תענוג אפשרי בעולם הזה. למטרה זו היו לה גברים גרמנים ורוסים. השוטר הרוסי עקב אחריה וקינא. בכעסו הרב, גייס כמה חברים, ביניהם חברים ששירתו אתו במשטרה המקומית, והחליט לנקום באירה ובאחיותיה, שהיו יקרות לה. בסופו של דבר התברר לי, כי בנות משפחת גריגורביץ’ ידעו מראש שאנשי המשטרה מתכוננים לבוא בלילה כדי לתפוס אותן ולשלוח אותן למחנה עבודה, ועל כן הן התחבאו, וגם אותי הכניסו ביניהן.

היה זה בוקר יום ראשון. אירה גריגורביץ’ התעוררה במצב רוח מרומם. היא הבחינה שאני חיוורת והחלה במסע שכנוע שנצא לטייל ברגל. הסכמתי. כעסתי על עצמי שתמיד אני חייבת לעשות הכול על־פי דרישת הבנות. הלכתי ללא כל חשק. השפלתי מבטי לאדמה כל הזמן, וכמו תמיד חשבתי על משפחתי האומללה. דרשתי בהתמדה שנחזור הביתה מיד, שכן טיילנו די למשך יום אחד. אירה הסכימה אתי, אך הסבירה שיש אפשרות לחזור בדרך העוברת בשכונות שאותן עדיין לא ראינו.

בדרך פגשנו את עובדי הרכבת שגרו במקום, ואז הבנתי שאנו נמצאות ברובע פועלי הרכבת. עדיין לא היתה כל סיבה לחשוד. פתאום, עצרה אירה ליד אחד הבתים, פתחה את השער, ואמרה בצחוק: “בואי ניכנס ונגיד שלום למכרים שלנו”. ביקשתי לחזור הביתה לבד, לא עזרו לי הוויכוחים. נכנסתי אתה לחצר נקייה ומלאה בפרחים. אחד מחלונות הבית היה פתוח, אירה נכנסה דרך החלון לבית, ואחרי זמן־מה שמעתי אותה צוחקת בקול רם. לבסוף נזכרה שאני בחוץ. ואז פתחה את הדלת והזמינה אותי להיכנס ולהגיד שלום למכרים שלה.

חשבתי שאני חולמת, או רואה מהרהורי לבי. ראיתי שני קצינים גרמנים שאותם ראיתי לא פעם בבית שבו גרתי. הם היו גבוהים, אחד מהם היה בלונדיני צעיר בשם הרמן, שהיה חבר של אירה; השני, השחרחר, היה חבר של אחותה, נדיה. הגרמנים היו עדיין במיטות, אירה העירה אותם משנתם. מיטתו של הרמן היתה ליד החלון, כך שאירה נכנסה היישר למיטתו. הקצין השני התעורר מקול צחוקה של אירה, ומיהר להסתלק בטענה שיש לו עבודה דחופה. רק עכשיו נודע לי שהם אחראים על הרכבת, כי הם גרים קרוב למקום עבודתם. כמובן שהם היו מאושרים שאין הם צריכים ללכת להילחם בחזית; הם ניהלו חיים משוגעים, כאילו אין מלחמה בעולם.

כעבור זמן־מה יצאנו כולנו לחצר, התכוונתי להסתלק משם במהירות בעזרת תכסיס. להפתעתי, הסתובב שם גנרל הונגרי שדיבר עם כמה חיילים. בפעם הראשונה ראיתי את מדיהם. חשבתי בלבי: מה הם מחפשים ברוסיה הכבושה? לא הבנתי מדוע מוכנים הונגרים אלה להקריב את חייהם לשווא. הרגשתי בחילה, לאן הגעתי?! הרגשתי שיש לי צורך לרוץ ולהתרחק מן החברה הזו שהביאה אסון על משפחתי.

לא עזרו לי תירוצים, ולא הצלחתי להשתחרר מן האנשים הללו. שנאתי אותם. הסכמתי להיכנס בחזרה לבית כדי לטעום שוקולד. הם הושיבו אותי בצורה כזאת שלא אוכל לברוח. הגנרל ההונגרי נתן פקודה לעוזריו להביא אוכל ומשקה. במשך כל היום הזה לא נכנס פירור מזון לפי, עוד לא שתיתי מים – ובכל זאת לא נגעתי בכלום. מרירות רבה הצטברה בגרוני, עד שחשתי מחנק. כל העת חשבתי איך להסתלק משם.

עד מהרה החלו כל הנוכחים, בעת ובעונה אחת, לשיר. מצב הרוח היה מרומם, וכולם צחקו בקול רם. לפתע הבחנתי שאירה והגנרל ההונגרי מסתודדים ביניהם בלבביות שלא היתה מובנת לי. הסקרנות הביאה אותי להאזין לשיחתם, בניסיון לזהות את השפה שבה הם מדברים. נדהמתי לגלות שהם מנהלים מסחר מזעזע. לא יכולתי להאמין שאירה גריגורביץ’ מסוגלת למכור אותי לגנרל כמו חפץ כלשהו. הוא לא התווכח כלל על המחיר, והיה מוכן לשלם בכל מחסני המכולת, וגם לתת לה את הכסף המזומן שיישאר לו. אבל אירה דרשה דמי קדימה. בינתיים היא רצתה משאית מלאה כל מיני מעדנים, כדי לשולחם הביתה מיד, וכן סכום כסף גדול כדי למסור לאמה. זה עדיין לא היה הכול; על־פי ההסכם, אירה התכוננה שאחר־כך היא בעצמה תבקר במחסנים של הצבא ההונגרי, ותקבל שם תשלום סופי על־פי המגיע לה.

הבנתי שהופלתי במלכודת ואין איש שיוכל לעזור לי. הייתי שרויה בבהלה, ואמרתי לאירה בקול רוטט וכבד: “התעוררי אירה מן המשחק הזה, את הבאת אותי לבית זה במרמה ובתחבולה, אני דורשת ממך לחלץ אותי מפה מיד!”. אירה טענה בתגובה שאני טיפשונת ומתנהגת כמי שגדלה ביער ואינה מכירה את החיים. אחר־כך היא שאלה אותי ברצינות: “מי עוד מסוגל להרוויח סכום כסף אגדי כזה?” היא הוסיפה ואמרה שהיא יודעת שאני עובדת קשה, ושלא פעם סיכנתי את עצמי כדי להרוויח יותר, כי אני אוהבת ודואגת למשפחה הגדולה שלה. עובדה היא שנתתי להם כל מה שהיה לי. על כן היא בטוחה, שגם עכשיו אני רוצה להביא הביתה מצרכים חיוניים עבור המשפחה; הרי זו הזדמנות טובה כדי להביא למשפחה מוצרי מזון שיספיקו לשנה. הדמעות חנקו את גרוני. היה ברור שאירה זוכרת ומבינה מה שעשיתי למען המשפחה, והנה, למרות כל זאת, באיזו צורה היא גומלת לי?!

מוחי פעל בקדחתנות בחיפוש אחר מוצא והצלה. ואולם, למי אפנה, ניגשתי לקצין הגרמני, הרמן, שעמד באמצע החדר ועישן סיגריה. התחננתי בפניו שיעזור לי לצאת מהבית שלו. במקום לענות לי, הוא חייך ונשף עשן סמיך אל התקרה. לא יכולתי לשלוט בעצבַי. בין־רגע תפסתי בצווארון המעיל הצבאי שלבש הגרמני, ומשכתי את ראשו כלפי מטה. אינני יודעת מאיפה אזרתי כל־כך הרבה כוח בשתי ידי. אמרתי לגרמני בשנאה בולטת: “הרי אתה קצין גרמני גאה, איפה הכבוד שלך? אתה לא מתבייש במה שמתרחש בבית שלך? איזה מין גבר אתה שמסרב להגן על נערה חלשה וחסרת מגן? הרי אני אורחת שלך! המעבידים הגרמנים בעבודה שלי לא יסלחו לך על המעשה הזה”. הגרמני הרמן ידע בדיוק היכן אני עובדת בתור מתורגמנית. הוא שקע במחשבות, והסתכל רחוק מעבר לראשי. קשה היה לדעת מה מתרחש אצל הגרמני הזה בפְנים. חיכיתי במתח, לא ידעתי איך לפרש את השינוי שחל בו, האם זה לטובתי או לרעתי. מבטו התמלא כעס, והוא השליך את הסיגריה בזעם. מבלי להסתכל עלי, אמר הרמן שיש לו תכנית איך לשחרר אותי מחבורת ההונגרים השיכורים שעקבו אחרי. לשם כך התכונן הגרמני להמשיך במשתה ולמשוך לשיחה את אירה וההונגרים, כדי להסיח את דעתם. באותו זמן אני הייתי צריכה ליצור רושם כאילו אני נכנסת לבית־השימוש. הקצין הגרמני אמר שבמטבח שלו יש יציאה המובילה לשדה. הוא יעץ לי למהר ולהתרחק מן הבית, לפני שהגנרל ההונגרי יבחין שנעלמתי.

רצתי כמשוגעת מבלי לדעת מה צפוי לי בדרך הבלתי ידועה. הספקתי לצאת אל השדה, ושמעתי ברקע קולות ירי. הייתי בטוחה שהגנרל ההונגרי הרג את אירה. היה זה באביב מוקדם וקר של שנת 1943. האדמה בשדה היתה חרושה וספוגה במים רבים. פשוט קשה לדמיין לאיזה בוץ נכנסתי, ולא יכולתי לזוז. נפלתי על פני ולא יכולתי להוציא יד או רגל; הפכתי לכדור בוץ. בכל הסביבה לא היתה נפש חיה לשמוע את צעקותי. ראיתי לפני רק שדה רחב־ידיים שכולו בוץ. לא יכולתי למצוא סימן לאן עלי לפנות, והרגשתי פחד ואימה. התעייפתי מאוד, רגלי היו כבדות כמו פלדה. הבוץ שנדבק בי הכפיל את כובד משקלי, מפעם לפעם נפלתי והייתי צריכה להשתמש בכל מיני תרגילים כדי לקום. התנדנדתי כשיכורה. בכל היום שחלף לא אכלתי ולא שתיתי. אימצתי את כוחותי האחרונים, כי כל מה שרציתי הוא להגיע הביתה ולחמם מעט את גופי הרטוב והרועד.

רק אחרי חצות הצלחתי להגיע לחצר הבית שבו גרתי. בכל הסביבה כבר ישנו כולם מזמן. מרחוק הבחנתי באירה ובקצין הגרמני מגיעים ממקום כלשהו. הם עמדו מחובקים וצחקו. כאשר הבחינו בי, נבהלו מהמראה שלי; הם אמרו שאני דומה לפסל עשוי בוץ, אסור שמישהו יראה אותי כך. הייתי זקוקה למקום חם, ועל כן לא היתה לי בררה – הורדתי את בגדי בחוץ והתרחצתי במי קרח.

במפעל לצמיגים, שבו עבדתי בתור מתורגמנית, היתה עבודה רבה. המבקרים העיקריים שם היו אנשי צבא ומשטרה שבאו ממרחקים. כל פעם שנכנס ג’יפ צבאי ובו מבקרים רועשים ושמחים, רעדתי מפחד.

בזמן העבודה השתדלתי להתבודד עד כמה שאפשר. בין הפועלים במפעל נפוצה שמועה, כי אני פולנייה שנולדה בעיר ורשה ובאה לחפש קרובים. לא היה לי מושג מאיפה הגיעה אינפורמציה זו, אבל עובדה היא שמיד היו לכך תוצאות מסוכנות. פעם אחת נכנסתי למפעל, והנה רצים לקראתי שני בחורים שעבדו במקום. הם ממש זרחו מאושר, והציגו עצמם כיָאנֶק ופרנק. צעירים אלה הודיעו לי חגיגית שהם בני עירי, כי גם הם נולדו בוורשה בדיוק כמוני. הם היו בודדים בעיר ז’יטומיר. מסיבה זו הם החלו לתאם אתי פגישות, על אף שהייתי צעירה מהם. הם בטוחים, כך אמרו, שיש לנו זיכרונות משותפים מהתקופה שלפני המלחמה, כאשר פולין היתה עצמאית וחופשית. הפולנים ניסו לשכנע אותי שאנו זקוקים זה לזה כדי לבלות את הזמן הפנוי יחד. הם הזמינו אותי לכל מיני מקומות וגם לכנסייה. לא היה לי קל להמציא תירוצים אין־סופיים על מנת להתחמק מהם, שכן – עבדנו באותו מפעל. מניסיוני ידעתי שבדרך־כלל אנשים מתייחסים בחשדנות לבודדים. במצב שנוצר היה מסוכן לשחק בסיפורים דמיוניים. חשבתי בלבי שעדיף לשתוק במקום לספר מעשיות על עברי. נכון שידעתי את השפה ואת ההיסטוריה הפולנית, אך כל זה עדיין לא הספיק כדי לשחק תפקיד של בן עיר. בכל פגישה עם הפולנים במפעל, טענתי שאני עמוסה בעבודה. עשיתי הכול כדי להתרחק מצעירים אלה. התנהגותי העליבה והרגיזה אותם, והם כעסו עלי מאוד. הם החלו לפתח חשדות כלפי. לרוע מזלי, סקרנותם גברה במידה כזאת, שהם החלו לרגל אחרי.

לא ידעתי מה מתרחש מאחורי גבי. באותו זמן אנטולי קוך, הנכדן של בעלת הבית, ריגל אחרי בסתר. למעשה, הוא רדף אחרי מהיום בו פגש בי אצל קרוביו. לא פלא שלא הבנתי את המשמעות של רגש האהבה אצל צעירים שיש להם חיים נורמליים. ייתכן שאנטולי באמת סבל מקנאת אוהבים, ועל כן חיפש דרכים להכיר את הפועלים מפולין שאתם עבדתי. הוא התיידד אתם, וסיפר להם כל מה שידע עלי, והוא ידע לא מעט.

שלושת הצעירים הללו נפגשו מדי יום ביומו כדי לשוחח עלי. מהר מאוד הם הגיעו למסקנה, שרק יהודייה יכולה להתנהג כמוני ולחיות בבדידות כזאת. למזלי, היו ביניהם חילוקי דעות, כי הם עדיין לא היו בטוחים. לכן, הם החליטו להמתין ולבדוק. לאנטולי לא היתה סבלנות, והוא מיהר לספר לבעלת הבית שאני יהודייה. הוא אפילו איים לפנות למשטרה.

המשפחה שאצלה גרתי היתה ספוגה באנטישמיות, אך לא האמינה שנערה אמיצה ומלאת ביטחון כמוני יכולה להיות יהודייה. כל בנות משפחת גריגורביץ’ היו זקוקות לי, בגלל התועלת שהפיקו ממני. על כן בעלת הבית חשבה שדבריו של אנטולי אינם אלא תחבולה שמטרתה לגרום לה לגרש אותי כדי שמשפחת קוך תנצל זאת ותקבל אותי בשמחה לביתם. אנסטסיה איבנובנה אמרה בכעס, שהיא לא טיפשה להאמין שאני יהודייה.

הקשבתי בדאגה רבה והיה לי מר ועצוב. והנה עכשיו כבר מאוחר לברוח, כי מעשה זה רק יאשר שאני באמת יהודייה, ידעתי שכך או אחרת, אין אני יכולה לשנות את המצב שנוצר. התנהגתי אפוא כאילו הדבר אינו נוגע לי.

במפעל עבדה פולנייה צעירה כבת 16. היא היתה נוצרייה אדוקה, ואני התיידדתי עמה. לפעמים חשבתי שידידות כזאת תעזור למחוק את הרושם שנוצר עלי בעבודה ובבית שבו גרתי, שם האשימו אותי שאני פוחדת מבני־אדם ונוטה להתבודד. בכל הזדמנות הלכתי לבקר את חברתי החדשה. הנערה הזאת גרה בכפר, לא רחוק מהעיר ז’יטומיר, ותוך זמן קצר רכשתי לי שם מכרים רבים. באחד הביקורים שלי בכפר הפולני קיבלתי מתנה מאמהּ של חברתי. היה זה ספר קודש עתיק ויפה, בעל עטיפה מעור חום, עם מסגרת נחושת בגוון מוזהב. היתה זו עבודת יד נהדרת. בתחילה סירבתי לקחת דבר כל־כך יקר. האֵם חשדה שאינני יודעת לקרוא פולנית, על כן ביקשו ממני לקרוא בקול רם את הכתוב שם. להפתעתי, התפלאו כל הנוכחים מהפולנית שלי. היחס הידידותי השפיע עלי, ולאות הכרת טובה השתדלתי ללמוד את הפסוקים בעל־פה מאותו ספר קודש. מעשה זה שימח את ידידי. הם ביקשו ממני ללכת אתם לקוסטיול (כנסייה קטנה), שהיה לא רחוק מביתם. הבטחתי לבוא לשם בזמן שקבעו, אך במהלך השיחה התברר לי שהם מתכוונים להציג אותי בפני הכומר שלהם. היה לי מוסר כליות על כי לא יכולתי להיות גלויה עם אנשים אלה שאהבו אותי ממבט ראשון. חשבתי שיהיה טוב יותר להתרחק מידידי החדשים ללא כל הסבר.

באותם הימים שבהם עבדתי כמתרגמת אצל הגרמנים הייתי מסודרת לא רע. היה לי היכן לגור, הרווחתי למחייתי, הייתי דייקנית והגרמנים היו מרוצים ממני. כל שהיה דרוש לי הוא מנוחה נפשית. חלומי היה למשוך את הזמן כך עד לשחרור מהכיבוש הגרמני.

היה זה בוקר יפה של סוף חורף 1943. במשרד עדיין לא היו מבקרים, ואני ישבתי ליד שולחן הכתיבה. בכל הזדמנות השתדלתי לנצל את הזמן הפנוי כדי להתאמן בכתיבה במכונת כתיבה. באותה שעה שבה ניהלתי שיחה עם המנהל שלי שעבד ליד שולחנו, נכנסה לפתע למשרד נערה רוסייה, מלאת חן, גופה היה בנוי יפה ובגדיה נאים וצנועים. היא ביקשה עבודה כמתרגמנית. היה נדמה לי שהיא לוטשת עיניִים למשׂרתי ומעוניינת לקחת אותה ממני בכל מחיר. הסתכלתי בקנאה על כל התעודות הרבות שהביאה אתה. היו לה גם המלצות מאנשים חשובים. היא היתה ילידת ז’יטומיר, תושבת המקום, וגרה במרכז העיר, לא רחוק מהמפעל. כמובן שהיו לה יותר סיכויים מאשר לי להצליח בכל מקום. לא פלא שהיא התקבלה לעבודה ללא כל בעיות. חשבתי לעצמי בדאגה, איך אחת כמוני, שברחה מן הגטו, מסוגלת להתחרות עם נערה שיש לה הכול בשפע. חיכיתי במתח שכל רגע יגידו לי שאני מפוטרת, אולם להפתעתי אמר המנהל שיש די עבודה עבור שתינו.

בזמן ההפסקה השתדלה הנערה להתקרב אלי. היא חיבקה אותי בכל הזדמנות, וקבעה עמי פגישות אחרי העבודה. הנערה הזו היתה נקייה ומסודרת. שמה היה זוֹיָה שפִיגֶל. לפני המלחמה היא הספיקה ללמוד שלוש שנים רפואה באוניברסיטה. היא למדה לנגן בפסנתר עוד בטרם החלה ללמוד בבית־הספר. זויה הביאה אותי לביתה כדי לנגן עבורי. היתה זו דירה גדולה ומרוהטת אך קיבלתי רושם שהכול מוזנח ומלוכלך. בבית היתה רק סבתה, מצד אמה. אביה של זויה היה יליד ז’יטומיר, ועבד בתור רופא באחד מבתי־החולים. הוא היה יהודי ממשפחה מכובדת, שהתאהב בנערה רוסייה פשוטה והתחתן אתה למרות התנגדות משפחתו וידידיו. עם פרוץ המלחמה החליטה רעייתו שאין צורך לברוח מפני הגרמנים, שהתקדמו לעבר העיר ז’יטומיר. כידוע, מיד אחרי הכיבוש היה גורל היהודים רע ומר. הד"ר שפיגל הביט בכאב גדול על האסון שפקד את העם היהודי, והבין שהוא עצמו חלק ממנו. אדם זה כאילו התעורר משינה, אך הגלגל כבר התהפך, והיה מאוחר מדי לשנות את המצב.

אשתו, שבמשך שנים עשה בעלה היהודי עבורה רבות, התייחסה אליו באכזריות. כשהתחילה ה“אקציה” הגדולה בז’יטומיר, גורש מן הבית ונמסר לידי הגרמנים. כולם ידעו שמובילים את היהודים למוות. זויה הרגישה שעולמה נהרס ומתמוטט. היא רצה אחרי אביה האהוב, אבל אמה רצה אחרי זויה, כדי להציל אותה. זויה הביאה אותי אל המגרש כדי לספר לי על הטרגדיה היהודית. פה, על יד הגדר, נשבעה זויה לאביה והבטיחה לו שלא תשכח ולא תשקוט, עד שתצליח לנקום באמה.

הנה אנו, שתי יהודיות העובדות במפעל גרמני אחרי שהרגו את כל היהודים באוקראינה, ובכל זאת לא יכולתי לסמוך אפילו על זויה; השתדלתי לעשות רושם שאצלי הכול בסדר. חיי היו בסכנה מתמדת, כך שלא יכולתי לספר על הגורל היהודי שלי. זויה לא ידעה שום דבר אודותי, וזו הסיבה שהיא קינאה בי מאוד ורצתה להידמות לי בכל. אחרי שסיפרה לי את כל צרותיה, רציתי לעזור לה. אינני זוכרת כמה זמן נמשכה ידידותנו. בחיי תמיד התרחשו מקרים בלתי צפויים, ואי־אפשר היה לתכנן; תמיד נוצרו נסיבות שלא יכולתי לצפות אותן, ואף פעם לא ידעתי מה יביא עמו המחר. כל יום, כאשר נפרדתי מזויה, חשבתי שלא נתראה עוד.

נודע לי שאצל משפחת קוך שחטו חזיר. כולם ידעו לספר שמשפחת קוך עושה את החגיגה הזאת לכבודי. כל הזמן הם ניסו להתקרב אלי בכל מיני דרכים, כדי לחתן אותי עם אחד מבניהם. לא היה לי נעים שאני הסיבה למסיבה. הם אמרו שיש לי סיבות רבות לשמוח. ראשית, קרה נס והחלמתי מהמחלה שלי; שנית, קיבלתי עבודה טובה אצל הגרמנים, ובכלל יש לי מזל בלתי רגיל שכולם אוהבים אותי. לא היה לי מה לומר, אז שתקתי. לאחת כמוני אסור בכלל להתווכח או להרגיז מישהו.

יום אחד, כאשר חזרתי מהעבודה, לא היה איש בבית, כולם היו אצל משפחת קוך לעזור בעריכת השולחנות. עמדתי באמצע הסלון, שקועה במחשבות. היתה לי דילמה קשה, לא ידעתי איך עלי לנהוג. אנטולי קוך ביקר כבר פעמיים כדי להזכיר לי שכולם מחכים לי אצלו בבית כדי להתחיל בסעודה. לא היה לי נעים. נאבקתי עם עצמי, כי לא רציתי ללכת לסעודה שמכינים עבורי. לא הייתי זקוקה לחתנים. באותו זמן ידעתי להעריך את פועלם והנה הגעתי לנקודה ששום תירוץ לא יכול היה לעזור לי. ידעתי שאצל משפחת קוך לא יתחילו לחגוג עד אשר אגיע. אסור לי להופכם לשונאי. לא ידעתי כיצד לפתור את הבעיה בדרך של שלום ומבלי לגרום להחרפת היחסים בינינו. פתאום נפתחה הדלת במטבח, ונכנסה אירה, הבת של בעלת הבית. היא צחקה בקול רם ובאושר, וצעקה מרחוק – “הנה בא בחור במיוחד לראות אותך, אבל אל תשכחי שאני קנאית”. לתדהמתי, הלך אחריה גבר לא מבוגר כבן 28, לבוש בבגדים חגיגיים וחדשים – חליפה, מעיל ונעליים, הכול בצבע שחור. מיד עברה בי מחשבה מלאה חשדות, מי יכול להיות הבחור הזה? הרי אלה בגדים של יהודים עשירים, אולי הוא מישהו מן הבולשת המקומית…

הגבר שזה עתה נכנס התנהג בפשטות ובחופשיות, הוא הוריד מעליו מיד את המעיל, וניגש אלי. הדבר הגביר עוד יותר את חששותי ממנו. הוא היה גבר יפה ואלגנטי, כבן 30, מבוגר ממני בהרבה. יכול להיות שהבחין שמשהו עובר עלי בפנים. במקום לשאול אותי שאלות, הוא החל לספר על עצמו. שמו היה וַלֵרי בוּלַבין. הוא היה רופא מנתח. כאשר פרצה המלחמה הוא גויס לצבא האדום ונפל בשבי. לבסוף הובא לבית־הסוהר בעיר ז’יטומיר, ששם היתה מרפאה מקומית והעסיקו אותו בתור רופא מנתח. התנאים היו פרימיטיביים, ותמיד היו חולים רבים. התברר שהגרמנים הביאו עבורו בגדים כגמול על עבודתו הטובה. הד“ר בולבין בילה את היום החופשי הזה אצל מכרים, ושם הוא פגש את אירה. עקבתי אחר כל תנועה של הגבר הזה. עדיין חששתי ממנו, מכיוון שהוא התעניין בי יותר מדי. הייתי זהירה מאוד בדיבורי. אז הבחנתי אצל הד”ר בולבין בחיוך מלא כאב שהביע יותר מכל מילה. הדקות חלפו, ולא שמתי לב שאירה נעלמה מהבית. היא הלכה למשפחת קוך, אל המאהב הגרמני שלה.

דלת המטבח נפתחה, ואנטולי קוך רץ אל חדר השינה, שבו היו מונחים מעילי הקצינים הגרמנים שחגגו אצל קוך. פתאום נשמעה ירייה. הייתי בטוחה שאנטולי התאבד. רעדתי מפחד. רציתי לרוץ אל חדר השינה, אך הד"ר בולבין תפס אותי חזק במרפקי וציווה עלי לא לזוז ממקומי. הוא דרש ממני להסתכל עליו ולנסות לחייך, כאילו אנו שקועים בעצמנו. הגרמנים אצל משפחת קוך שמעו את הירייה, ומיד הבינו מה קרה. אסור היה להם להפקיר את הנשק האישי שלהם. נוצר מצב שכל אחד דאג לעצמו. למזלי, עבר מקרה זה בשלום; כנראה שאנטולי קוך פחד והתרגש מפני המוות ורעד כולו, על כן הוא פגע רק באוזנו ולא בראשו, כפי שתכנן. בסופו של דבר, לכולנו היתה סיבה טובה לשמוח ולחגוג.

הד“ר בולבין ואני באנו אחרונים לסעודה, והושיבו אותנו ליד השולחן ביחד. הקצינים הגרמנים שישבו מולנו, מעבר לשולחן, הרימו את הכוסיות עם המשקה. הם היו במצב רוח טוב, וניסו להתיידד עם הד”ר בולבין, למרות שלא ידעו עליו דבר. האיש התעלם מן הגרמנים, בטענה שהוא לא מבין גרמנית. חשבתי לעצמי, הרי לא ייתכן שהוא לא למד גרמנית. הד"ר בולבין לא הסתכל עלי, ואמר לי בלחש כי הוא בא למסיבה רק בגללי. בסוף אזרתי עוז ושאלתי אותו מה משותף בינינו. פתאום ניגשה אלי גב’ קוך, ובאדיבות הכריחה אותי להיכנס לחדר הסמוך, כדי למדוד את בגדיה היפים.

זמן מה עוד הייתי צריכה להמשיך ולהחליף בגדים להנאת הסובבים אותי, כאשר הד“ר בולבין אמר בלחש כי הגיע הזמן, ועליו להסתלק, אולם הוא חייב לדבר אתי בדחיפות לפני שילך. בולבין דרש ממני להתלוות אליו החוצה מיד. הייתי בדילמה קשה, ובכל זאת החלטתי ללכת אתו כדי לשמוע סוף־סוף מה יש לו לומר. הוא לקח אותי תחת זרועו, ולחש לי באוזן משהו על כך שאין לנו כל סיכוי לברוח מאנשים אלה. בולבין האט את ההליכה והביט ברצפה. ראיתי שמתחולל בו מאבק פנימי קשה, והוא אינו מסוגל לקבל החלטה חשובה. הוא התכופף ולחש באוזני: ”אין לנו בררה, לא הצלחנו. חייך בסכנה. הצילי את עצמך. רוצי מפה כל עוד לא מאוחר“. הד”ר בולבין מיהר לעזוב את הבית מבלי להגיד שלום.

עמדתי כממוסמרת לרצפה, הייתי בהלם. האורח המקרי הזה הטריד את מחשבתי, ולא יכולתי להתרכז. כל הלילה לא היתה לי מנוחה. בבוקר קמתי מעונה וחולה. והנה, להפתעתי, התברר שיש תשובה לשאלה מיהו ד“ר בולבין. בעיתון וברדיו הודיעו ללא הרף, ששבוי רוסי בשם בולבין ברח! סיפרו שהרופא הכיר אנשים מן המחתרת המקומית; אלה עזרו לו להצטרף לפלוגה של פרטיזנים, שהיתה זקוקה מאוד למנתח מנוסה. הגרמנים השתוללו מכעס, והצטערו שנתנו אמון בשבוי הזה והירשו לו לצאת מדי פעם מבית־הכלא – כי הנה הערים עליהם הפושע, וחמק מידיהם. מרוב זעם הבטיחו הגרמנים סכום כסף גדול למי שיסגיר את הד”ר בולבין.

קינאתי מאוד באנשים אלה, שהיתה להם האפשרות להגשים את שאיפותיהם. בזמן הכיבוש רציתי גם אני להצטרף לפלוגה של פרטיזנים, אך לא פשוט היה למצוא אותם. היה לי קשר עם אנשים שידעו כל מיני חדשות עליהם, שדיברו אתי בגלוי על כך, אך לא שמעתי שקיימת איזושהי מחתרת מקומית. הגרמנים היו מאוד ערים לעניין הזה, ופעלו ביד ברזל. במתח רב עקבתי אחר כל החדשות. משהו אכל אותי מבפנים, ולא יכולתי להבין מדוע בולבין אמר לי שהוא בא לדבר אתי על עניין חשוב. מה הוא בכלל ידע עלי? מדוע התעניין בנערה זרה שמעולם לא ראה? האם הצליח לפענח את סודי הכמוס על מוצאי ורצה לקחת אותי אתו לפרטיזנים? היתה לי סיבה טובה להיות מודאגת.

שבועיים לפני פגישתי עם בולבין חלמתי חלום. בחלום דפקה אמי על הכיסא שעמד ליד הספה שעליה ישנתי, וצעקה בקול גבוה: “ילדתי! רוצי והצילי את עצמך, כי חייך בסכנה”. ניסיתי להרגיע את עצמי שזהו רק חלום, והנה מגיע אלי אדם זר כבולבין ואומר לי את אותן המילים! ידעתי שהוא צודק, ושעלי לעזוב את ז’יטומיר; אך העניין לא היה כה פשוט. חיכיתי להזדמנות מתאימה, כי אסור היה לי להרגיז את משפחת גריגורביץ’ ואת קרוביהם, משפחת קוך, שאחזו בי כאילו הייתי רכושם הפרטי. הבריחה שלי מהעיר ז’יטומיר דרשה סודיות גמורה. תכננתי לנדוד בכפרים ולחפש מחתרת או פרטיזנים.

בשנת 1943 נודע לי שבאזור ז’יטומיר יש פרטיזנים רבים, אך הם לא פעלו בעיר עצמה. היו כמה מקרים שבהם הרגו הפרטיזנים גרמני כלשהו, ואז הטילו הגרמנים עונש חמור – הם פשוט הוציאו להורג גברים שנמצאו בסביבה. זכור לי מקרה שבו אספו הגרמנים 50 גברים חפים מפשע והרגו אותם בתלייה, בגלל שברחוב שבו גרו הרגו הפרטיזנים חייל גרמני אחד. הגרמנים השתדלו להפחיד את האוכלוסייה.

שוב בדרכים: בכלא הרומני

היתה זו ראשית קיץ 1943, ואני עדיין עבדתי כמתורגמנית במפעל לייצור צמיגים. את העבודה השוטפת במשרד עשיתי יחד עם זויה שפיגל. זויה ואני היינו ביחסים טובים מאוד. אני אהבתי אותה, אך לא יכולתי להרשות לעצמי למסור את חיי בידיה, כך שזויה לא ידעה דבר על סודי הכמוס, על כך שאני יהודייה שברחה מן הגטו. היא קינאה מאוד בגורלי המוצלח.

חזרתי הביתה במצב רוח מרומם, למרות שהייתי עייפה ורעבה. אירה גריגורביץ’ הציעה שאקח את תעודותי, ואלך אתה העירה. בתקופה ההיא לא יצאו מן הבית ללא תעודות. היתה לי חבילה שלמה של כל מיני מסמכים שאותם הצלחתי להשיג. מאז שהגעתי לז’יטומיר השתדלתי להצטלם עם מעבידי הגרמנים ולאסוף את התמונות.

טיילנו ברחוב הראשי של העיר, ולאחר מכן התעכבנו על יד בית־קולנוע, הייתי בטוחה שאירה הביאה אותי לכאן כדי לצפות בסרט. פחדתי מאוד להשתתף בבילויים כאלה, ובכלל, לא ראיתי צורך להסתכן בכך שאשב סתם כך בין אנשי צבא גרמנים ועוזריהם המקומיים. אבל אסור היה להתווכח עם אירה – ופחדתי לעורר חשדות. לפתע נעצר לידנו ג’יפ צבאי, ובתוכו ישב השכן שלנו, בוריס, אחד ממאהביה של אירה. בני הזוג התנהגו כמאוהבים ומאושרים, ואני עמדתי מולם בפה פעור. הם צחקו, וציוו עלי להיכנס לג’יפ.

הייתי בטוחה שנוסעים הביתה, אך שוב טעיתי. הג’יפ נסע במהירות רבה. לבסוף הורידו אותי במקום שומם ובלתי מוכר לי, ואמרו לי לחכות ולא לזוז. הייתי כמו ילדה ביישנית ותמימה, וחשבתי שהם רוצים לשוחח ביניהם. למעשה, הם נעלמו מבלי להשאיר עקבות. האמנתי שאירה תבוא לקחת אותי, כדי שתהיה לה עדה בפני אמה. לא ראיתי איש בסביבה, ולא יכולתי לברר איך לצאת לכביש המוביל למרכז ז’יטומיר. מאוד פחדתי, הלילה החל לרדת והייתי ממש מיואשת. התחלתי ללכת אל מעבר לחורשה הסמוכה. ראיתי לפני שדות אין־סופיים ומסילת ברזל. כעסתי על טיפשותי, ולא ידעתי מה לעשות. כל שרציתי הוא לעבור את הכיבוש הגרמני בשלום, אך כנראה שלכל דבר יש גבול. הנה עתה הגעתי למצב שנמאס לי לשחק תפקיד של חירשת־אילמת, שמנצלים אותה ללא רחמים. החלטתי לנסוע בהזדמנות הראשונה לאן שרק אפשר, אבל השעות חלפו, ושום רכבת לא עברה במקום. מרוב דאגות וקור עז התעייפתי, התיישבתי כפופה כדי להתחמם קצת, והתאמצתי שלא להירדם. היה כבר אחרי חצות, ועדיין השתדלתי לשכנע את עצמי להתאזר מעט בסבלנות. הנה, החלו להגיע אנשים. הבנתי שבזמן הקרוב תהיה תנועה של רכבות ונוסעים. עדיין לא היה לי מושג איך אסתדר ללא כרטיס. פחדתי ששטות כזאת עלולה להביא אותי לחקירה רצינית אצל הגרמנים, אך מה לעשות ואני חסרת כל. לפתע, הופיעה לידי אירה, שיכורה ועייפה, ובקושי עמדה על רגליה. היא ניגשה לברז המים, התרחצה, אחר־כך הושיטה לי יד רפויה, ומלמלה בכבדות בלשונה שסירבה לציית לה: “בואי נלך מפה”.

הלכתי אחריה, כי לא היה לי מה להפסיד. גשם זלעפות ירד ורוח קרה נשבה. היה חושך, ועל כן אי־אפשר היה לראות דבר אפילו במרחק של מטר אחד. בלילה שכזה עמדנו תחת כיפת השמים, כדי להיות קרוב למסילת הברזל. סוף־סוף הגיעה רכבת ועצרה על ידנו. כנראה מזג האוויר עזר לאירה להתפכח מעט, והיא ציוותה עלי לעשות כמוה. על־פי פקודתה, התחלנו לטפס על קרון פתוח מלא פחם. התיישבנו ממש בתוך פחם. נדמה היה לי שאירה עשתה זאת בכוונה, כדי שלא יבחינו בנו. חשבתי שאנו היחידות בכל רכבת־המשא הזאת. התאמצתי לראות מה מתרחש סביבי, ולהפתעתי ראיתי אנשים רבים, שכאילו צצו מתחת לאדמה, וכהרף עין טיפסו ועלו על קרונות הפחם הפתוחים. תהיתי לאן מועדות פנינו, אך לא היה את מי לשאול. אירה נרדמה. כל הבגדים שלי נשארו בבית משפחתה, והריני נוסעת חסרת־כל ליעד בלתי ידוע! חשבתי שאתפוצץ מרוב זעם שנצבר בי בפנים. הייתי רטובה כולי, כאילו יצאתי ממקלחת, ושיני נקשו זו בזו. לצערי לא היה בידי אף בגד כדי לכסות את גופי.

במשך קרוב לשנה גרתי בעיר ז’יטומיר, היתה לי עבודה וקיבלתי עבורה שכר כמו כל התושבים, וכך לא היה לי צורך למכור חפצים אלה. השתדלתי לשמור אותם למקרה של מחסור. והנה עכשיו, נשארתי חסרת כל, רק שמלת קיץ דקיקה לגופי. למזלי הרע, הגשם לא פסק לרגע, והרעב הציק לי מאוד. לו רק היתה בידי כוס מים חמים! עדיין לא היה לי כל מושג לאן נוסעים. בהדרגה הפכתי להיות אדישה, כי לא היתה לי שליטה על מצבי וגורלי. הצטנפתי ככדור כדי להקל על עצמי את סבל הקור, רציתי להירדם ולא לסבול עוד. חשבתי על הייסורים שעברתי בזמן הכיבוש. לפתע נשמעו צעקות איומות של אישה. היא צעקה שגבר נפל מתחת לגלגלי הרכבת. הייתי בהלם. לא חשבתי שעדיין נותרו בי רגשות ושאכפת לי מאחרים, אך משהו בכל זאת התרחש בתוכי, ואפילו אירה הבחינה בכך. היא השתדלה להרגיע אותי. נודע לי שבאזור זה יש כפרים הנמצאים לא הרחק ממסילת הברזל, ולפיכך מגבירה הרכבת את מהירותה בכוונה, כדי שאנשים לא יצליחו לטפס על הקרון.

שאלתי – היכן אנו נמצאים כעת, ואירה ענתה שאנו במרחק שלושה קילומטרים מעיר בשם ויניצָה. הרכבת חלפה מבלי לעצור. באותו זמן לא היה יסוד להאמין שאחרי שלוש שנים עדיין אהיה בחיים, ולא יכולתי לדעת שבשנים 1946־1947 אהיה תושבת עיר זו… בינתיים ישבתי בקרון מלא פחם. היה זה לילה נורא ואפל. אירה ידעה כל העת היכן אנו נמצאים, והכריזה על כל יישוב שעברנו בדרך. היא הרגישה כמו בבית. איך קרה שעד כה לא הבחנתי שהיא לובשת בגדים חמים מתחת לאדרת שלה, ולא אכפת לה ממני. עדיין היינו בשדה, כאשר נודע לי שהרכבת מתקרבת לתחנה גדולה בשם זִ’מֶרִינקָה. היה לי הרושם שאירה נוסעת הרבה בדרכים אלה. נגד רצוני התחלתי לקנא באישה זו, שהיתה נועזת, בעלת ביטחון עצמי מופרז ומלאת חוצפה. נוצר הרושם שהיא מסוגלת למלא כל משימה, ואפילו היא בלתי אפשרית. חשבתי בלבי, שלוּ הייתי דומה לה, ייתכן שהיה עולה בידי להציל את הילדים ואת כל משפחתי.

בבוקר עצרה הרכבת בשדה, ואירה אמרה: “בואי נצא מפה מהר, צריך להתחמם ולייבש את הבגדים שלך”. הייתי בטוחה שזאת הלצה, אך שכחתי שיש לי עניין עם אישה מעשית. אירה תפסה אותי חזק בכתפיים, וציוותה עליי ללכת אִתה לקרון הסגור היחיד שהיה בכל הרכבת. בדרך התעכבה לראות היכן אפשר לשטוף ידיים ופנים. אירה צחקה עד דמעות, ואחר־כך אמרה שזה פחד להביט בי, כי אני מאוד מפויחת. גם בגדי היו כמו סמרטוטים מלוכלכים ומקומטים. התביישתי להופיע כך בין אנשים, ויחד עם זאת חשבתי שזו עבֵרה גדולה להיכנס לקרון הסגור היחיד בכל הרכבת. בתוך הקרון היה נקי וחם, במרכזו עמד תנור מלובן מאש, והיו שם שולחנות קטנים וספסלים לזוגות. ראיתי אנשי צבא גרמנים משוחחים עם עובדי רכבת במדים. היתה התרוצצות של חיילים ממשמר הגבולות. לא היה צריך להיות חכם גדול כדי להבין שאנו נמצאים באזור הגבול הגרמני־רומני. על־פי פקודה של אירה, התיישבתי על יד החלון. היא הזהירה אותי שלא אפתח את פי. בינתיים שמחתי שיש לי אפשרות להתחמם. חיכיתי במתח לראות מה יקרה. עבר זמן רב עד שהגיעו אנשי ביקורת הגבולות. הם ניגשו אלינו ודרשו דרכונים מיוחדים עם ויזה של שגרירות רומניה, שנמצאה אז בעיר קייב. חוץ מזה היה צורך בכרטיסים מתאימים ובמסמכים בהתאם לחוקי רומניה. מזמן ידעתי שאירה מסוגלת להפתיע יותר מכל אדם אחר, ובכל זאת הרגשתי בלבול גמור כאשר הגישה אירה לאנשי הביקורת את כל המסמכים הדרושים. משום מה, היא הסבירה להם שאני אחותה הקטנה. מהמקום שבו ישבתי לא יכולתי לראות איזה מין תעודות היא הושיטה. כנראה שהכול היה כשורה, כי לא נשמעו כל טענות. הבטתי באירה בהשתוממות ובפה פעור, לא האמנתי למראה עיני. עדיין לא הבנתי מדוע סבלה אירה כל הלילה בקרון פתוח, פרוץ לגשם ולרוח? מדוע היא לקחה אותי אתה למסע זה? בזמן שגרתי בז’יטומיר היה לי הרושם שאני יודעת על אירה הרבה יותר ממה שיודעת עליה משפחתה, והנה התברר שטעיתי. אישה זו היתה תעלומה גמורה עבורי.

בסופו של דבר הגענו לעיר בשם טרוֹיֶצק. יצאנו מהקרון בליווי עובדי הביקורת, והגענו לבניין של המכס. גם שם היתה ביקורת מסמכים. הכול עבר בשלום, ואז נזכרתי בקצין הגרמני – הרמן. היה לו תפקיד חשוב בניהול הרכבת ברוסיה הכבושה, והוא הרי היה אחד המאהבים של אירה. אותו קצין נתן לאירה כרטיסים ומסמכים שהיתה זקוקה להם. בהתרגשות גדולה חשבתי על המצב החדש שנוצר עבורי – עולם חדש ושפה בלתי מובנת לי. שוב הייתי צריכה להתחיל חיים חדשים.

אירה הביאה אותי למרכז העיר טרויצק. התיישבנו על הדשא למנוחה, ומיד היא אמרה שיש לה פגישה כדי לסדר עניין חשוב. היא עזבה אותי ברחוב והלכה. ראיתי שהיא אינה זרה בעיר, וגם פה מישהו מחכה לה. הנה עבר כבר זמן רב מאז הסתלקה, ועדיין אין לי שמץ של מושג לאן היא נעלמה. הדבר הדאיג אותי. יותר מכל הייתי זקוקה למקלט כדי לישון בו בלילה כשגג לראשי. חשבתי שאני חייבת להשיג עבודה מיד, כל עוד אני מסוגלת לתפקד, אך בינתיים לא ידעתי לאן לפנות. אינני יודעת כמה זמן ישבתי כך, עייפה וחלשה, עד כי אפילו לא הבחנתי שאירה חזרה.

אירה היתה שתויה, אך למרות זאת הביטה בי וראתה שאני סובלת חרש. היא הביאה לי מעט לחם ומשמש, שעונתו החלה. לראשונה בחיי ראיתי פרי כזה. אירה דיברה ורמזה על תכניותיה. לצערי לא הייתי צלולה דיִי כדי להבין במה מדובר. כנראה שהיו לה סיבות חשובות להסתובב במשך היום בעיר טרויצק. כדי לעודד אותי היא אמרה שיש לה תכנית עבורי, ואין לי צורך לדאוג לעבודה או למגורים. לפי דעתה של אירה, נוכל להסתדר תוך יום. אחר־כך נודע לי שהיא עצמה היתה במצב מסובך. בהדרגה גילתה לי אירה את סודה. היא זקוקה לכסף באופן דחוף, להרבה כסף, חייה ואושרה תלויים בהון. במשך הכיבוש שמעתי וראיתי הרבה דברים שלא הייתי מסוגלת להבין, אז שתקתי. כך גם עתה. החלטתי לתת לאירה את מטבע הזהב שהיה תפור לשולי השמלה שלבשתי. ציפיתי לשמוע ממנה שזה יעזור לפתור את בעיותיה. אירה הבינה מיד איזה סכום כסף הגיע לרשותה, ולא אמרה מילה. מבטה וחיוכה אמרו יותר ממילים. אירה חשדה שיש לי מכרה סודי של מטבעות זהב.

אירה קמה בבת־אחת, והודיעה שעלינו למהר, ואולי נספיק להשיג תחבורה לכפר מָאיוֹבקָה.

למקום היה מראה של עיירה יפה. הגענו לביתה של משפחה רוסית גדולה ואמידה. המשפחה קיבלה אותנו יפה מאוד, כי בת המשפחה, מאיה, היא חברה טובה של אירה. הן למדו יחד באוניברסיטה בעיר אודסה. להפתעתי, ביקשה אירה את הסכמת המכרים שאשהה אצלם עד לשובה. אירה אמרה שאין לי מה לדאוג, היא תשלם להם, והכול יהיה בסדר. היא הזהירה אותי פעמים רבות שלא אעזוב את הבית, כי היא זקוקה לי. אירה לא רצתה לומר לי לאן היא הולכת ומה תכניותיה.

למשפחה היה שדה גדול, ויום־יום השכם בבוקר יצאתי אתם לעבודה; אך למעשה חיכיתי בקוצר רוח להזדמנות הראשונה לחזור הביתה, כי ניהלתי מאבק קשה כדי להתקיים. בכל הזדמנות חיפשתי עבודה בסביבה הקרובה. פעלתי בלחץ של זמן, כי הייתי משוכנעת שאירה נסעה בחזרה לז’יטומיר. השתדלתי ליצור תנאים לכך שתהיה לי אפשרות לעזוב את המשפחה.

יום אחד התעוררתי בשעה מוקדמת, בעלי הבית עדיין ישנו, כי היה זה יום ראשון. חשבתי על ההבטחה שניתנה לי שלמחרת אקבל עבודה. תקווה זו הוסיפה לי עידוד, שהנה אהיה מסוגלת להרוויח את לחמי. חשבתי שכדאי לנסות את מזלי, ועל כן תכננתי להגיע לעיר טרויצק ולהסתובב שם בשכונות של אנשים אמידים – אולי עוד מישהו יקבל אותי לעבודה. עמדתי כבר ליד הדלת בכוונה לצאת, וברגע האחרון נזכרתי שלא אמרתי לבעלת הבית לאן אני הולכת. היה צורך להגיד משהו למען הנימוס. עמדתי שוב לצאת, והנה ראיתי שעל יד הבית עומדת עגלה עם סוסים. שני גברים פנו אלי ברוסית, ודרשו את תעודותי. לא היה לי דרכון עם ויזה להימצא על אדמת רומניה. לא ידעתי מי הם אותם גברים, ומדוע באו דווקא אלי, אך הם ציוו עלי לנסוע אתם, והביאו אותי היישר לבית־הסוהר של טרויצק.

במשך יומיים הוחזקתי בבית־הסוהר בעיר טרויצק. יש לציין שלא קיבלתי דבר לאכול. באותה תקופה שטח זה היה שייך לרומניה, וכנראה שהחוקר הרומני החליט לחקור אותי בצורה יסודית. למעשה היתה תעודת הזהות שלי חוקית, קיבלתי אותה לאחר ייסורים רבים בעיר ז’יטומיר, על יסוד התעודה המזויפת שלי שנשארה בכספת המשטרה. על־פי התעודה הייתי מבוגרת כמעט בעשר שנים מגילי האמיתי, והיתה לכך משמעות חשובה. החוקרים רצו לדעת איך זה שגילי אינו מתאים למראה שלי. זה ממש הזדקר לעיניים. הם שאלו אותי איך הצלחתי לעבור את הגבול ללא ויזה? מדוע הגעתי למקום שבו אין לי מכרים? לחוקרים היה חשד שמשהו אינו כשורה, אך לא גילו את הסוד האמיתי. למזלי, היו לי די מסמכים שאישרו כי עבדתי אצל גרמנים, השתמשתי בתמונות שהכנתי בכוונה. היו לי תצלומים עם גרמנים במדים, והשתדלתי להוכיח שהם מכרים שלי. מצב זה יצר סיבוך ובלבל את חוקרי. לפיכך, מנהל בית־הסוהר החליט לשלוח אותי למשטרה המקומית.

הובילו אותי תחת משמר מזוין, כמו שמובילים פושע. אפילו את מסמכי האישיים העבירו כמו תיק פלילי. המשטרה היתה ממוקמת בשני בתים סמוכים זה לזה. בינתיים סגרו אותי בחדר עלוב ומזוהם. בחדר לא היה כלום מלבד חלון שפנה לחצר צרה וארוכה. כנראה שאנשי המשטרה שכחו מקיומי, אך עדיין הייתי זקוקה למשהו לאכול ולשירותים, שהיו בחוץ. בלית בררה ישבתי על הרצפה, מעונה, והרעב הציק לי ללא הרף.

היה לי יסוד להאמין שהרגו את כל היהודים שנשארו תחת הכיבוש. הייתי משוכנעת שאני היחידה שנותרתי בחיים, והנה גם אני נפלתי לידי מרצחים. היה לי עצוב, רציתי לברוח מן הבדידות, והרהרתי בעבר הרחוק. לפתע שמעתי גברים מדברים יידיש. חשבתי לעצמי שבוודאי שקעתי בהזיות. כך ישבתי על הרצפה זמן רב מבלי לזוז, עד ששמעתי שוב קול אישה המדברת עם גבר, ואומרת ביידיש שיש למהר ולגמור את העבודה לפני שיבואו השדים. הייתי זקוקה להוכחה, כדי לשכנע את עצמי שאני הוזה, כי האמנתי שהיידיש נעלמה לתמיד, יחד עם הקרבנות היהודים. עמדתי אפוא ליד החלון וחיכיתי מלאת מתח להופעת השוטרים. פתאום הבחנתי בנערה הסוחבת עמה כל מיני ארגזים. בחצר שוטטו שוטרים, אך הסקרנות היתה חזקה ממני, לא יכולתי להתאפק. שאלתי את הנערה, כמה יהודים יש בעיר טרויצק, הנערה היתה מופתעת ביותר. אט־אט התאוששה וניגשה אלי קרוב יותר, כדי להסתכל דרך החלון ולראות מי עוד נמצא בחדר. ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי בחיפזון, שאני מאוד מעוניינת לשוחח אתה על האסון הגדול שהתרחש אצלנו, אבל יש לי תעודה של נוצרייה, ואני מפחדת לסכן את עצמי, כי אין לי כוח לעינויים.

כך קרה שבמשך שבוע ימים היה לי קשר עם יהודים שהיו אז בעיר טרויצק. כמובן שהנושא העיקרי בשיחותינו היה הטרגדיה היהודית. אצלנו היה זה נושא כאוב ביותר. בשנת 1943 בחודש יוני בעיר טרויצק היו עשר נפשות שניצלו בנס ממוות, כי גם במקום הזה התרחש טבח יהודים. הם אמרו לי שאין לאן לברוח. בינתיים הם עבדו קשה, פשוט ניצלו אותם כסוסי עבודה. השוטרים הובילו את היהודים לעבודה, ודרשו מהם לבצע כל מה שדרוש להם. נודע לי שאנשי המשטרה ארגנו לעצמם מסעדה מאוד טובה, בה הכול הוגש בחינם, ובמקום עבדו יהודים. הכרתי את הניצולים במקרה, ובכל זאת הם סיכנו את חייהם כדי לספק לי אוכל דרך החלון. ליהודים אומללים אלה היה ידוע שאין להם כל סיכוי להישאר בחיים, ולמרות הכול הם ניסו להשפיע עלי ולעודדני שיש להיאבק עד הסוף. לדעתם, יהודי חייב להוכיח שאי־אפשר להרוג את כולם. יהודים אלה האמינו שאני אשאר בחיים, והם ציוו עלי לספר לעולם מה שקרה.

בהיותי במעצר התרגלתי לכך שבכל לילה ולילה מוביל אותי שוטר לחקירה. בפעם האחרונה הכול היה שונה. בכניסה למשרד הבחנתי שמשהו מתרחש. באמצע החדר עמד חייל מזוין עם תרמיל ושמיכה מגולגלת על גבו, כאילו מוכן לפעולה צבאית. הוא הסתכל עלי בעניין רב. החוקר ניגש אלי ואמר שעכשיו עלי ללכת עם החייל.

אחרי חצות יצאתי אפוא לדרך בלתי ידועה. היתה לי הרגשה שלא אראה עוד את עלות השחר. גם הפעם הייתי חייבת להשלים עם המצב שנוצר, כי לא היתה לי בררה אחרת. ידעתי שהחייל לא יעזור לי, אך חיפשתי מילה טובה להרגיע את חשדותי. שאלתי את החייל לאן אנו הולכים. הוא ענה ברוסית עילגת שאסור לו לדבר אתי. הבנתי שהבחור הזה דובר רק רומנית. משום מה, ניסיתי לשכנע אותו שגם אני אדם ישר, ולא גרמתי שום נזק לאיש. לא קיבלתי כל מענה, וראיתי בכך סימן רע. הלכתי בחושך דרך שדות לא מעובדים. אינני יודעת כמה זמן הלכנו ברגל, אבל עבורי זה היה נצח. לבסוף הבחנתי כי אנו מתקרבים למקום מואר באור חלוש. הופתעתי כאשר הגענו אל תחנת הרכבת. שעות רבות נסענו ברכבת מלוכלכת שהיתה מלאה וגדושה באנשים. הצפיפות היתה מעל ומעבר, ואפילו הפרוזדור היה מלא אנשים. היה כבר מאוחר בבוקר כאשר ראיתי שכולם משתדלים להגיע ליציאה. החייל ציווה עלי להתקדם.

שמחתי להיות בחוץ ולנשום אוויר קר. קיוויתי שזה יעזור לי להתגבר על הסחרחורת, עבר זמן־מה עד שהצלחתי לקום על רגלי החלשות והיה לי מאוד קר. החייל היה סבלני. נדמה היה שהוא מרחם עלי.

הגענו לאזור של שכונות, הבתים היו יפים. הסתכלתי בסקרנות על העיר הזרה, שהיתה טבולה בירק. השקט והשלווה הרגיעו אותי. החייל הביא אותי לבית גדול וישן, שהיו בו רק משרדים. כולם דיברו רומנית. החייל מיהר לעשות סידורים כלשהם, ואחר־כך עזב אותי והלך. עבר זמן עד שהכניסו אותי לחדר אחר. ליד שולחן כתיבה ישב גבר מבוגר. לא ידעתי כיצד לפרש את תחושתי, אבל אדם זה מצא חן בעיני ממבט ראשון. עדיין לא ידעתי היכן אני נמצאת. על־פי כל הסימנים נדמה היה כי זהו אדם חשוב, וכל גורלי תלוי בו. עברו ימים מספר עד שנודע לי כי הוא תובע ראשי. הייתי אצלו רק פעם אחת. הוא רצה לשמוע ממני את כל הסיפור, איך הגעתי למצב כזה. התובע הרומני התעניין איך הצלחתי לעבור את הגבול ללא המסמכים הדרושים על־פי החוק. הוא שאל מדוע באתי למקום שאני לא מבינה בו את השפה. שוב ושוב הוא רצה לדעת על הקרובים והמכרים שלי. הוא גם שאל מה אני יודעת על רומניה. חשבתי בלבי, הו איזו טיפשה אני, האנשים האלה משתדלים לעזור, ובעצמם מלמדים אותי מה להגיד, אז מדוע שלא אספר להם סיפורים שיביאו תועלת, כמו למשל על דוד דמיוני שגר בעייר טִירָספּוֹל, אפשר גם על אחות בכורה הגרה בעיר אַנַניֶב… האם אחרי כל מה שעבר עלי עדיין לא למדתי איך להתנהג?! הרי ללא מידה מסוימת של חוצפה אלך לאיבוד! כל מה שדרוש הוא להמשיך עם השקרים.

בזמן שגרתי בז’יטומיר, הכירו לי במקרה משפחה גדולה, מולדווים שגרו כל חייהם בעיר טירָספול. לפני הכיבוש הגיעו אנשים אלה לז’יטומיר, כדי לבקר את קרוביהם. בינתיים פלשו הגרמנים לרוסיה ונוצר גבול חדש בין גרמניה לרומניה. המולדווים סיפרו לי שיש להם קשיים לחזור לביתם. העולם הוא מוזר ומלא הפתעות. הנה הגיע הרגע שהייתי זקוקה לסיפור, כאילו שיש לי קרובים הגרים בשטח רומניה. למזלי, זיכרוני לא בגד בי. ידעתי את שם המשפחה והכתובת של אותם אנשים מטירספול. לא הייתי צריכה להיות גאון כדי לבנות סיפור על קרובַי כביכול, וללא מאמץ המשכתי לספר לתובע על קרובים נוספים. במשרד התובע היה עלי לעבור משולחן לשולחן, עד שכל הפקידים מילאו לי טפסים.

בהזדמנות הראשונה ניסיתי לברר היכן אני נמצאת. נודע לי שהחייל הביא אותי לעיר גוּלטָה, ושם הכניס אותי למחנה מיוחד לאנשים שעברו את הגבול באופן בלתי חוקי. רק אחרי שסידרו את כל המסמכים הדרושים, הכניסו אותי בלוויית חיילים לחצר גדולה, ליד המשרדים. בשער עמד חייל רומני שדיבר רוסית. מסביב לחצר היתה גדר גבוהה, ומעליה תיל דוקרני.

הייתי עייפה מאוד, וכל הזמן חשבתי רק על אוכל. הסתכלתי בעצבנות בשער, בתקווה שמישהו יבוא לחלק מזון, אך זה לא קרה. השתדלתי לשכנע את עצמי שבתחילה יכולה להיווצר אי־הבנה, כי לא ייתכן שיחזיקו אותי במעצר ללא אוכל. גם הפעם טעיתי. רק אחרי ימים מספר הבנתי שהאחראים על המחנה לא חשבו שאני זקוקה לאוכל. בינתיים שמחתי שניתנה לי אפשרות לנוח תחת שמים כחולים ולנשום אוויר צח. מהר מאוד התברר כי שכבתי במקום הטוב ביותר שאפשר היה למצוא. במשך כל הזמן שהחזיקו אותי במחנה זה שכבתי בחצר גם בלילות, למרות שרעדתי מקור, כמו אחוזת קדחת. סבלתי מאוד ובכיתי בשקט, הייתי שרויה במתח, ולא יכולתי לישון.

חשבתי רבות על הבגדים שנשארו אצל בעלת הבית בז’יטומיר. הייתי מאוד זקוקה למשהו כדי לחמם את גופי. היה לי עצוב, הייתי מסורה לאנשים שאצלם גרתי. השתדלתי להגן על בנות המשפחה – והנה עתה, אני חשה כעס על האנשים שהיו יקרים לי. הייתי במבוכה; באיזשהו מקום הרגשתי שאני עדיין קשורה למשפחה הזו. לוּ יכולתי, הייתי עוזרת להן שוב.

במחנה היו שני חדרים גדולים אשר שימשו למגורים בשביל העצירים. מלבד ארבעה קירות לא היה בהם דבר; גם בלתי־אפשרי היה להכניס אליהם רהיט כלשהו, בגלל הצפיפות הגדולה. תמיד שרר בחדרים ריח של זיעה ושתן. חוץ מזה, שרצו בהם פשפשים לרוב והגרוע מכל היו הכינים שמהן מאוד חששתי. נזהרתי מאוד לא להידבק בכינמת, כי לא היו שם כל תנאים כדי לטפל בשער ארוך כמו שלי. אפילו סבון או מסרק לא היו לי. קיבלתי צמרמורת כשראיתי איך עמלות הנשים על מנת להיפטר מן הכינים הטורדניות; הן שרצו בכל מקום: בגוף, בראש ובבגדים. למחנה זה הגיעו אנשים בלילות, כנראה שעצרו אותם ברכבות פחם או ברכבי־משא אחרים. כולם היו צעירים, בריאים ומלאי חיים. לא היו ביניהם ילדים. היו שם מולדווים, רומנים, רוסים – בליל שפות נשמע מסביב, על רקע צעקות ובכי. הרעש היה בלתי נסבל.

העצירים סיפרו שכל רצונם הוא להגיע לעיר אודסה כדי להתאחד עם משפחותיהם. חשבתי בדאגה, לְמה כבר אחת כמוני יכולה לצפות, אם השלטון הרומני מערים קשיים על אלה המצפים לאיחוד משפחות… לא יכולתי להבין מה באמת מתרחש פה. איך זה ייתכן שלא נותנים לפליטים מסכנים להגיע למקום שבו יש להם קרובים ומכרים?! היה לי הרושם שמדובר בתושבים רומנים. החייל הרומני שעמד על יד השער אמר לי, להפתעתי, שאין מה לרחם על העצירים במחנה הזה. ככל הידוע לו, האנשים האלה נוהגים לנדוד ממקום למקום במטרה להתעשר בקלות. כולם הולכים למקומות שבהם הרגו יהודים, כדי לתפוס מהר ככל האפשר את הרכוש שלהם. למשל, עכשיו כולם שואפים להגיע לאודסה, כי שמעו ששם יש רכוש יהודי רב.

במחנה שלנו סיפרו שהגרמנים באודסה נעלו בתים של יהודים שבהם היה רכוש רב, ואוצרות רבים מונחים בבתים אלה ללא כל שמירה. ואכן, בחודש יוני־יולי ראיתי זרם אנשים שעשו את דרכם לאודסה בדרך הקשה ביותר. לכלואים במחנה שלנו היה כסף רב ותכשיטים יקרים; מפה לאוזן עברה השמועה – למי יש לשלם שוחד, כדי לקבל רישיון להגיע לאודסה. עבור מסמך כזה היו מוכנים לשלם כל מחיר. על נושאים אלה דיברו מבוקר עד ערב.

גם בעיר ז’יטומיר שמעתי על כך. בנות משפחת גריגורביץ’ התכוננו לנסוע עם בני משפחת קוך לעיר אודסה, כדי להספיק ולתפוס את הרכוש היהודי גם שם. למען האמת, כבר התרגלתי לכך שבכל מקום אנשים רואים את עצמם כיורשיהם החוקיים של היהודים, רק משום שגרו עמם על אותה אדמה ארורה.

מהר מאוד הבחנתי שאין שוויון בין העצירים. הכול היה תלוי בכמות הכסף או הזהב שהיה באמתחתו של כל אחד. לפליאתי נודע לי, שברומניה מקובל לשלם שוחד עבור כל דבר. אמרו לי בגלוי כי אי־אפשר אחרת. עקבתי אחר המתרחש במקום זה בסקרנות רבה, כי עבורי היה זה עולם מושגים חדש. רבים מן העצירים ידעו להסתדר – עבור תשלום נאה הם קיבלו רישיון והתיישבו בעיר גולטה. הם באו לבקרנו כל אימת שהתחשק להם. במחנה היו גם כאלה שקיבלו מבחוץ סלים מלאים כל טוב מן השוק השחור. לכל אחד מן העצירים היה מקור הספקה של מזון; אני הייתי היחידה שלא היה לה כלום, איש לא התעניין ממה אני מתקיימת. הייתי נערה צעירה, ולא הייתי זקוקה להרבה אוכל, אך בכל זאת סבלתי מאוד מרעב. הייתי ביחסים טובים עם החייל שעמד בשער, אך לא העזתי להתאונן על משהו. הוא בעצמו ראה את מצבו של כל אחד מאתנו, וכנראה שהוא ריחם עלי, כי פעם ביום קיבלתי ממנו פרוסת לחם יבשה כמו סוליה, ולפעמים הוא הוסיף לכך מעט שומן חזיר. מאז עברו שנים רבות, וטרם שכחתי את טעמו של הרעב. לפעמים אני חושבת שייתכן שהשוער קיבל אוכל עבורי, אך לא נתן לי אותו. מדובר בשנת 1943, כאשר היה מחסור במזון.

ארגנו קבוצה של נשים, ואני ביניהן, לעבודה בניקיון משרדים בעיר. בכל יום הובילו אותנו לעבודה. לא התעניינתי מי הוא זה שיזם את הפעולה הזו, אבל חשבתי שזהו רעיון טוב. ראשית, כולנו היינו צעירות ובריאות והיינו מסוגלות לעבוד. שנית, ראיתי שכולן שמחות להזדמנות ללכת ברגל ולהביט מסביב. בעבודה זו היתה לי הזדמנות להתיידד עם העצירים האחרים. הם תמיד ידעו חדשות.

התעניינתי לדעת איזה גורל מחכה לאנשים במחנה. אמרו לי שבדרך־כלל, רבים מהם מקבלים רישיון להתגורר במקום שבו יש להם משפחה, אולם יש גם מקרים שבהם הם מגורשים לצד הגרמני. העיר גולטה היתה בצד הרומני, וממנה הוביל גשר אל עיר סמוכה, בשם פֶירבוֹמַיִסק, שהיתה בשלטון גרמני. במקרים מסוימים הביאו הרומנים את העצירים עד אמצע הגשר ומסרו אותם לחסדיהם של הגרמנים. אפשר לומר ששמחתי שהעניין נמשך ושלא התקבלה בינתיים החלטה מה לעשות אתי. שקלתי כל מיני תכניות בראשי, הייתי מוכנה לסבול ולמות, רק שלא ימסרו אותי לגרמנים שמעבר לגבול. לאחת כמוני, יהודייה עם תעודות מזויפות, אסור היה ללכת לחקירות של גרמנים. פחדתי מאוד מעינויים, ועל כן סבלתי ושתקתי. במתח רב חיכיתי לנס, למרות שידעתי שאין לי כל סיכוי לקבל רישיון שיאפשר לי לגור ברומניה.

לעתים רציתי לברוח מן הרעש ששרר בחצר המחנה, ואז הייתי מטפסת על גדר העץ, העשויה חומר גס ובלתי מעובד, ומביטה על הסביבה היפה, השקטה והנינוחה. מעבר לרחוב היו שכונות שהובילו לכיוון הנהר. הסתכלתי מרחוק על הנהר שהיה רחב ועמוק. תמיד אהבתי נוף כזה, ולכן ניצלתי כל הזדמנות כדי לצפות בשינויים המתרחשים במים. הדבר עשה עלי רושם עצום, ולימים נודע לי ששֵם הנהר הוא בּוּג הדרומי.

פעם, כאשר עמדתי על הגדר, ראיתי אישה גדולה ולא צעירה יוצאת ממשרד התובע הראשי. אם לשפוט על־פי המראה החיצוני ובגדיה, היה נדמה שהיא אישיות חשובה. הסתכלתי בעניין רב, כי נזכרתי שראיתי אותה כבר בעבר, בימים הראשונים לאחר שהביאו אותי למחנה. בהיותי מדוכאת, התיישבתי אז על הספסל בחוץ, והרהרתי במצב החדש שנקלעתי אליו. פתאום ראיתי שלחצר נכנסת גברת בבגדים יפים, בליווי השוער שלנו. הם דיברו ביניהם, ואחר־כך היא התעכבה והסתכלה עלי במשך זמן ממושך. היא הבחינה שאני עומדת על הגדר, ומיהרה לגשת אלי. היא נראתה מבוגרת מגילה של אמי, והיה משהו לבבי בחיוכה ובמבטה. זמן רב עמדה כך מול הגדר מבלי לזוז, וכל אותו הזמן הסתכלה עלי במבט חודר. לא הרגשתי נוח, והשתדלתי לנחש על מה היא חושבת. היה לי הרושם שאני מזכירה לה מישהו יקר לה. בהזדמנות הראשונה שאלתי את השוער אודותיה, והתברר שהיא אשתו של התובע הראשי. מאז היא באה לבקר אותי בכל יום אחר־הצהריים; תמיד עמדה על יד הגדר והסתכלה עלי מבלי לומר מילה. אפשר להגיד שהתרגלתי להופעה המוזרה הזאת.

יום אחד ניגש אלי חייל, וציווה עלי להתלוות אליו. הגענו לשכונה של וילות וכאשר נכנסנו לאחת מהן, הבנתי שזה ביתו של התובע הראשי. הופתעתי כאשר אשתו קיבלה את פנינו בסלון שלהם. היא דיברה על משהו עם החייל הרומני, ועל־פי הסימנים הבנתי שהיא עצמה ביקשה מן החייל להביא אותי לביתם בשעה מסוימת. ראיתי שבמרפסת יושב גבר מבוגר. הוא היה גבוה עם שפם מטופח ושער שיבה. על־אף גילו המבוגר היה האדון יפה תואר. אחרי שהבחין בנו קם מכיסאו, והתחיל לצעוד בסלון בעצבנות. קשה היה להבין מה מתרחש פה, מדוע פתאום התחילו לדבר בצורה סוערת ובכעס? משום מה, אשתו של התובע היכתה באגרופה על השולחן, וצעקה כאילו יש לה תביעות למישהו. הסתכלתי איך האדון המבוגר מסכים לכל מילה שלה. לא ידעתי איך לפרש את כל מה שראיתי, אך היה לי הרושם שהגברת הזאת משתדלת להיות הפרקליט שלי. עמדתי בסלון כמו בול עץ, כי לא ידעתי רומנית, בקושי הבנתי כמה מילים שאותן הספקתי ללמוד במחנה. כך נמשך הדבר עד אשר הם אמרו לחייל, שמותר לנו ללכת. פתאום קיבלתי אומץ, וניצלתי את ההזדמנות – ביקשתי רשות להתרחץ בנהר בוג, שהיה לא הרחק מן הבית. אשתו של התובע ניגשה אלי קרוב קרוב, הסתכלה בי במבט לבבי ומלא רחמים. עברו כמה דקות עד שאמרה בחיפזון, כאילו התעוררה, “הו, כן־כן, בבקשה, כמה שאת רוצה”.

באותו רגע שכחתי הכול, הרגשתי מאושרת, רציתי לעוף כפרפר וליהנות מן החופש בסביבה היפה מלאת הירק, הפרחים והמים שאותם כה אהבתי. הנה סוף־סוף יש לי אפשרות לחפוף את שערי העבה והארוך מאוד. שמחתי, אם כי לא היו ברשותי דברים הכרחיים כמו סבון, מגבת ומסרק. החייל הרומני לא עזב אותי לרגע. בהסכמתו הלכתי לחפש מקום מסתור, כי הייתי חייבת לכבס את הבגדים שהיו עלי. רצתי אל חוף הנהר ברגליים יחפות, כששערי הבלונדיני החלק מתנופף ברוח. הייתי רזה וקלה, והרגשתי כמו נוצה המתעופפת ברוח.

אינני זוכרת כמה זמן שהיתי במחנה, אך לא אשכח את ימי האחרונים שם. מדי יום התקיימה התכנסות של עצירים רבים בחצר המחנה. הגיעו גם אלה שגרו בעיר גולטה על־פי רישיון מיוחד, והצטרפו אליהם אנשים חדשים. היתה זו התכנסות של אנשים בעלי גורל דומה שהשתדלו להיות יחד. המשותף לכולנו היה הפחד הנורא ממה שצפוי לנו. כל יום הזכירו לעצירים הנוכחים בהתכנסות שיום הדין שלהם קרב ובא.

באותם ימים נודע לי, שאספו 70 שופטים ועוזריהם, והביאו אותם לעיר גולטה. אמרו לי שעכשיו גורלנו תלוי בשופטים. חשבתי לעצמי, לשם מה נחוץ למחנה כמו שלנו מספר גדול כזה של שופטים, הרי לא מדובר במשפט של פושעים מסוכנים. אין בינינו מורדים או מרגלים המסכנים את שלום המדינה. בסופו של דבר התברר שבפועל היו אף יותר מ־70 שופטים. הם הגיעו מכל רומניה לשפוט ולקבוע למי מגיע רישיון לגור ברומניה ולמי לא. כל הסימנים העידו שהשלטון הרומני מתייחס למחנה שלנו ברצינות.

בין העצירים היו בעלי ניסיון, והם היו משוכנעים שכל אחד מאתנו כבר שילם שוחד עבור הרישיון הדרוש. אנשים השתדלו לעזור לי ולימדו אותי שבתוך מעטפה עם בקשה מיוחדת חייבים להכניס סכום כסף גדול. במקרה שאין כסף נותנים כל מיני תכשיטים. הם אמרו שהעיקר שיהיה זה חפץ יקר ערך מזהב. העצירים סיפרו שהם כבר נתנו כל מה שהיה להם לפקיד מסוים שעוסק בזה, אשר יש לו קשר עם מנהל המחנה. אני לא האמנתי שפקיד זריז או מושחת ככל שיהיה יכול להיות מושיע ולעזור במשהו. בכל זאת, אחרי ששמעתי סיפורים אלה, חשבתי שאני בצרות, שאין לי כל סיכוי לקבל רישיון, וכפי שמקובל במוסד הזה – הם ימסרו אותי לידיים של הגרמנים.

הזמן רץ, והנה הגיע יום המשפט שממנו כולנו פחדנו. על־פי פקודה מהמשרד הצטופפו כל דיירי המחנה בחצר. היה מתח עצום, אני הייתי היחידה ללא תקווה, וזה היה קשה. התיישבתי בפינה כדי לא לראות איש ואפילו לא שמעתי כאשר קראו בשמי. התברר שהייתי בין הראשונים שהוזמנו להיכנס למשרד. ראיתי שלושה חדרים ובהם עומדים שולחנות מיוחדים, צרים וארוכים; כך נוצרו שורות רבות של שולחנות מקיר לקיר. השופטים ישבו בצפיפות, עוזריהם הרבים התרוצצו סביבם. ממני דרשו לעבור לאט בין השורות, כך שכל שופט יוכל להסתכל עלי.

אחרי שעברתי על פני השולחנות לכל אורכם, ציוו עלי להיכנס לחדר אחר. הגבר שישב בחדר היה כנראה שופט ראשי. הוא בדק את הניירות שהביאו לו, וחתם עליהם בלי חיפזון. משסיים, הגיש לי מעטפה גדולה עם הרבה מסמכים בתוכה, ואמר שעכשיו אני יכולה לנסוע לאן שאני רוצה. אדם זה היה עסוק מאוד, ובכל זאת התייחס אלי בסבלנות. הוא המתין לשמוע מה יש לי לומר. אני עמדתי דום, בפה פעור מתימהון. הייתי בטוחה שאני היהודייה היחידה שזכתה בחופש מלא, אני יכולה לגור ברומניה באופן חוקי! ייתכן שהגבר הבחין בהתרגשותי, הוא הסביר לי שבמעטפה הזו יש כל מה שדרוש כדי להיות אזרח רומניה. הוא הוסיף שאת המסמכים האלה אני צריכה למסור למשטרה ברגע שיהיה לי מקום מגורים קבוע.

דלתותיה של המדינה הזאת נפתחו בפני. הייתי מבולבלת, ופעלתי כסהרורית. אפילו לא הרגשתי איך עבר היום. עמדתי באמצע הרחוב, חסרת כל, רעבה מאוד ועייפה, ולא ידעתי לאן אפנה. האין זה מוזר?! הרי יצאתי לחופשי, דבר שאותו רציתי יותר מכל, כדי לחיות כמו כולם, והנה שוב אני אומללה ומיוסרת. הכרתי את החיים בכפרים שבאוקראינה. בזמן המלחמה המצב הכלכלי שלהם היה טוב יותר מאשר בערים, ועל כן החלטתי ללכת לכפרים ולחפש עבודה.

בשמלה קיצית ללא שרוולים נדדתי בכפרים עלובים ועניים. חשבתי שאולי זהו חוסר מזל, כי לא ייתכן שכל הכפרים במצב כה רע. עלי להמשיך בדרך עד שאמצא משהו מתאים, אך בינתיים הייתי חייבת להשקיט את התחושה הנוראה של הרעב, שלא נתן לי מנוח. היו לי כאבים באזור הכבד, ומפעם לפעם חשתי סחרחורת. חשבתי שייתכן שזה כתוצאה מהרעב.

הבחנתי שבצִדי הדרך עומדות נשים ומנהלות שיחת רעים. החלטתי לנצל את ההזדמנות. ניגשתי אליהן, וללא בושה אמרתי שאני רעבה, והתחננתי בפניהן שיתנו לי עבודה כלשהי בבית או בשדה. אחת מן הנשים אמרה ללא היסוס שיש לה עבורי עבודה זמנית. לאחר מכן התברר שהיא לגמרי בודדה, ועל כן קיבלה אותי בשמחה לביתה. אכלתי דייסה חמה מקמח תירס, היה זה עבורי מעדן מלכים. ידעתי להעריך עזרתו של אדם בזמנים קשים, ועל כן חשבתי שעלי לעשות משהו, כדי שאישה זו לא תצטער על המעשה הטוב שעשתה. התחלתי לעבוד בגינה הגדולה שלה, שהיתה מוזנחת. לא יכולתי להבין מדוע אין פה סימן של ירק, הרי היו שם די מים כדי לגדל ירקות. רציתי לגרום לשינוי במקום, כדי שבעלת הבית תרגיש טוב, ועל כן עבדתי מעלות השחר עד רדת החשכה, למרות שאיש לא דרש ממני לבצע עבודה כה קשה. כעבור כמה ימים אפשר היה לראות תוצאות יפות לעבודתי המאומצת.

בעלת הבית ישנה על האח, למרות שהמקום היה מוסק בחום גבוה. נכון שהמקום היה רחב ונקי, אך בכל זאת – זה היה החלק העליון של תנור האפייה שבו השתמשו כל היום כדי לבשל אוכל דל. בעלת הבית הזמינה אותי להצטרף אליה, אך אני ביקשתי רשות לישון על ספסל העץ על יד הקיר.

באחד הימים פקחתי את עיני, והכול היה מטושטש. ביקשתי מים, אך הדיבור שבפי היה משובש, איש לא הבין אותי, אפילו הלשון בפי לא היתה מסוגלת לעזור לי, כי היתה כל־כך יבשה. הייתי מאוד חלשה, והרגשתי כאילו סוחטים ממני את כל הנוזלים שבי. תחילה לא ידעתי היכן אני, אחר־כך הבחנתי בנשים רבות שהצטלבו, התלחשו והלכו. בעלת הבית וחברתה לא עזבו אותי לרגע, הן שמחו מאוד שאני חיה. אחרי שהצלחתי להתאושש, נודע לי ששכבתי יומיים ללא הכרה, היה לי חום גבוה, וכל הזמן דיברתי בשפה שאיש מן הסובבים לא הבין. בלי סוף צעקתי “מאמא”, וסיפרתי לה משהו. מרוב בהלה הביאה בעלת הבית את השכנים שגם הם היו משוכנעים שאני גוססת. אז הודיעה בעלת הבית שהיא חייבת לתת לי כבוד אחרון, ומישהו הלך לקרוא לכומר, למרות שהיה זה רחוק מאוד.

אט־אט החל מצבי להשתפר, אך עדיין לא הייתי מסוגלת לעבוד. חשבתי בדאגה, כמה זמן יכולה אישה זו להאכיל אותי?

בתוך תוכי ידעתי שאין לי בררה אלא לפנות לוֶרה גריגורביץ’, המתגוררת באננייב הסמוכה, ולבקש ממנה עזרה. אבל איך אעשה דבר שהיה כה משפיל בעיני? כל מה שנשאר לי זה כבוד עצמי וגאווה, ואם אוותר על תחושת ערך אנושי, לא יישאר לי בשביל מה לחיות. למעשה, לא היתה בידי הכתובת של ורה, ואפילו לא ידעתי מה שם משפחתה לפי בעלה, שמזמן לא היה בחיים. ורה סיפרה לי על אננייב, וממנה למדתי כי מדובר בעיירה ירוקה ויפה, ובה בוסתנים, ושדות ושפע של פֵּרות וירקות, ממש גן עדן. והנה, רצה הגורל, והכפר שבו הייתי שכן לא הרחק מהעיירה אננייב. החלטתי שכדאי לי אפוא ללכת לכיוון העיירה הזאת, אולי אצליח להסתדר שם. כל מה שהיה נחוץ לי זו המלצה לאן לפנות כדי לקבל עבודה כפועלת או כעוזרת בית.

הגעתי ברגל לעיירה אננייב, והלכתי הישר אל השוק. במקום ההוא ראיתי שפע של פֵּרות וירקות, ממש גן עדן. מיד תפסתי מיהו האחראי על השוק, והייתי מוכנה לטאטא את הרחוב, לרחוץ חלונות, לשטוף רצפות, הכול – כדי להרוויח עבור אוכל, עד אשר אמצא עבודה אחרת. החלטתי לגשת לדוכן הראשון ולעבור בכל הדוכנים שבשורה עד הסוף, ולבקש עבודה, אך ללא הועיל. הייתי מדוכאת ועייפה מאוד. לידי עומד דוכן עם פירמידות של פֵּרות, ומאחוריו יושבות ורה גריגורביץ’ ואחותה ליובה! הן היו שקועות בספירת כסף, כנראה ממכירת פֵּרות. לא האמנתי למראה עיני! הרי ליובה נשארה בז’יטומיר כשאני יצאתי משם… כהרף עין הבזיקה במוחי המחשבה, שכבר אז התכוננו האחיות גריגורביץ’ לנסוע לאודסה, כדי להשתלט על רכוש יהודי.

חיש קל קיבלו אותי האחיות כאחת מהן, ודיברו בינן לבין עצמן שאני נראית חולה והחליטו ביניהן, שעליהן לעזוב את השוק ולהביא אותי מהר הביתה. הייתי מאושרת שברגעים קשים מצאתי ידידים, זה נתן לי אומץ ותקווה.

בהזדמנות הראשונה אמרתי לאחיות גריגורביץ’, שהעיירה הזאת מוצאת חן בעיני, ושיש לי כוונה לחפש עבודה במקום. לא היתה כל בעיה למצוא מקום מגורים, אבל הבחנתי שוורה לא מרוצה מהרעיון. היא טענה שבעיירה זו אין כל עבודה המתאימה לצעירים. קיבלתי הכול בהבנה, ידעתי שהיא לא יכולה להרשות לעצמה שיהיה עֵד חי למעשיה במקום המגורים שלה. היא פשוט פחדה שמא תהיה לי פליטת־פה.

עכשיו, אחרי שנים, כאשר אני חושבת על המקרה הזה, ברור לי שוורה היתה מסוגלת למנוע ממני הרבה סבל ודמעות. הרי היתה לי אפשרות להסתדר בכוחות עצמי ולהישאר זמנית בעיר אננייב ולחיות שם בשלווה עד השחרור המיוחל מן השלטון הגרמני. אולם לא העליתי בדעתי מעולם לפעול בניגוד לרצונה של ורה. יום אחד איבדתי שליטה, ושאלתי את ניוסיה גריגורביץ’ ישירות: “האם גם אנטולי שודד יהודים?” – פליטת־הפה הזאת גרמה לי נזק רב, שכן מיד התחילו להתלחש שצריך להיזהר ממני. כמה חבל שוורה לא ידעה כל מה שנוגע לאופיִי. למעשה הייתי אסירת תודה על שהיא אפשרה לי לגור בביתה במשך כמה ימים. אפשר לומר שקמתי לתחייה. ורה נתנה לי דברים רבים, כמו: מזוודה קטנה מאוד וישנה, ובתוכה היו מגבת גדולה, תחתונים, חזייה וגם שמלה לבנה קיצית שהתאימה לי בדיוק. אהבתי שמלה זו, הבד והתפירה היו בטוב טעם. כל מה שקיבלתי היה נקי ובמצב טוב. שמחתי על היחס הטוב שזכיתי לו. יחד עם זאת ידעתי שעלי להסתלק משם כל עוד אני אורחת רצויה ומתייחסים אלי בכבוד.

עכשיו כבר ידעתי אילו חיים עלובים יש בכפרים, ועל כן החלטתי ללכת ולנסות מזלי בעיר גדולה. אולי שם יהיה לי יותר קל להסתדר. לשם הנימוס, הייתי צריכה לספר לוורה על תכניתי. אמרתי אפוא שיש לי קרובים בעיר טירַספול, ועל כן החלטתי להגיע לשם.

היה זה בשלהי הקיץ של שנת 1943, יום חם מאוד. הסתובבתי ברחובות העיר טירספול. הייתי זקוקה לעבודה באופן מידי, כי לא היתה בכיסי פרוטה. חיפשתי אנשים ברחוב כדי לברר את המצב בעיר. עדיין היתה בי תקווה שבמשך הזמן הכול יסתדר, צריך רק סבלנות. בינתיים החלטתי לחפש את ביתה של המשפחה המולדווית שהכרתי בעיר ז’יטומיר. הלכתי על־פי הכתובת שזכרתי בעל־פה, לאחר שזרקתי כבר לפני שנה את הפתק שבו היא היתה רשומה. מהר מאוד הסתבר לי שהבית שוכן במרכז העיר.

הידידים המולדווים קיבלו אותי בשמחה. ממבט ראשון היה נדמה שהכול יסתדר יפה וטוב, אך למעשה הכול היה מסובך. חיפשתי עבודה בקדחתנות, אך ללא הצלחה. היה לי מוסר כליות שקשה לתארו. הנה אני באה לאנשים זרים, ואוכלת מלחמם ללא תמורה. הרי אנשים אלה אינם קרובי, כמה זמן אני יכולה להישאר אצלם?! לצערי לא היתה לי בררה, ושוב חיכיתי ליום חדש, אולי מחר תבוא הישועה.

לטירספול היה מראה של עיר רפאים. בכל מקום שהלכתי בו ראיתי בתים יפים וסגורים. הם עמדו עזובים, כאנדרטאות לזכר הקרבנות היהודים שגרו בהם ונרצחו. בהדרגה הבחנתי שגם בסביבה שבה גרתי כמעט ולא היו שכנים. הנה הגעתי לטירספול כתושבת חוקית, על־פי כל הכללים; היתה לי גם הזכות להיכנס למשטרה ולבקש דירה לחיות בה, כפי שעשו תושבים אחרים שביקשו לשפר את רמת חייהן. באותם ימים חשבתי שאני שריד יחיד לחללי השואה, ועל כן אסור לי לגור בבית כזה, שכן עלול הדבר להעלות בקרבי זיכרונות הקשורים להשמדת היהודים. חששתי שאם אכנס לגור בבית יהודי, אשתגע תוך זמן קצר, זו היתה הסיבה שנשארתי לגור אצל מכרי המולדווים שהתייחסו אלי יפה. במשך כמה ימים פעלתי במרץ רב כדי לברר לאן עלי לפנות כדי להשיג עבודה, אך נדמה היה שכל העולם נסגר בפני.

הגעתי לשטח פתוח מחוץ לעיר. במשך כל הזמן הסתכלתי לכל הכיוונים בתקווה לפגוש מישהו, אך לא ראיתי איש. פתאום, ראיתי לפני נהר שלא ידעתי קודם על קיומו. שסועה ועייפה ישבתי על יד המים, צעקתי צעקה רמה, ונכנסתי למים. חיפשתי את המקום העמוק ביותר, כדי שלא יהיה טעם בשום הרהורי חרטה. רציתי לגמור מהר ולהצטרף למשפחתי. מחשבתי היתה נתונה לעולם שכולו טוב. היה לי חשוב להשתחרר מן היגון, העצב והגעגועים…

אך לא כן היה. לפתע תמהתי למצוא את עצמי על חוף הנהר. לא יכולתי לדבר, הייתי בהלם. על ידי ישב בחור צעיר, והסתכל עלי ברחמנות. הוא התנהג כלפי בזהירות ובעדינות. כעבור זמן־מה, הושיט לי יד, ואני הלכתי אתו מבלי לומר מילה, למרות שמעשה כזה היה בניגוד גמור לחינוך שקיבלתי. המציל שלי, בחור שראיתיו עתה לראשונה, הביא אותי אל גבעה סמוכה. הוא הושיב אותי על האדמה, ואמר: “תראי איזה בוטנים גדולים, תנסי לקטוף אותם בעצמך”. בהדרגה התחלתי להבחין שכל ההר מכוסה בצפיפות בצמח ירוק. לראשונה בחיי ראיתי איך מגדלים בוטנים. עד עכשיו חשבתי שבוטנים צומחים על עצים, כמו אגוזים. חשבתי לעצמי, איך מצא אותי בחור זה במים? הרי אין פה איש בסביבה. הוא היה צעיר יפה תואר, אולי סטודנט. כאשר הבחין שהתחלתי להתאושש, אמר: “הסתכלי למטה על כל הנוף הזה, ותיווכחי לדעת כמה העולם הזה יפה”. כן, נכון, מלמעלה זה נראה אחרת. הסתכלתי באדישות על חוף הנהר, ששמו דנייֶסטֶר, וראיתי לפני חוף שבו היו אנשים רבים, שמחים ומלאי חיים. הם באו להשתזף, להתרחץ וליהנות מן החיים הטובים. רק עכשיו הבחנתי שהמים אינם זורמים בקו ישר, אלא בעקלתון – היו בנהר כמה פיתולים לאורך שני קילומטרים בערך מן המקום שבו בחרתי להיגאל מן העולם האכזר, כך שאין זה פלא שלא ראיתי אנשים אלה קודם לכן. התברר שהבחור עקב אחרי מן הגבעה הזו.

המציל שלי ביקש לדעת מה הביא אותי למצב כה נואש. אמרתי לו שלא יכולתי למצוא עבודה. על כך ענה, שאין זו כלל בעיה – מחוץ לעיר טירספול יש מפעל גדול המייצר שימורים, והוא פועל במשך כל השנה ללא הפסק. המציל שלי אמר שאצטרך לחכות עוד יומיים, כי בימי שבת וראשון המנהלים לא נמצאים במפעל; לפי דעתו, אין לי מה למהר עד יום שני. משום מה, הוא היה בטוח שאני מסוגלת להסתדר ללא שום קושי.

עבר עלי יום קשה, המציל שלי חשב שאני זקוקה לחברה, ועל כן לא עזב אותי לרגע. לא עזרו לי שום תירוצים ודברי שכנוע, לא עלה בידי להיפרד ממנו בצורה יפה. הוא הביא אותי הביתה, ומיד התיידד עם בעל הבית. הם דיברו מולדווית. שפה שאותה לא הכרתי. יחד עם זאת, לא היה קשה לנחש שהמציל שלי התעניין מה יודע עלי המארח שלי. למזלי, משפחה זו הכירה אותי עוד בשנת 1942, כאשר גרו בז’יטומיר. באותה תקופה אמרה להם אירה גריגורביץ’ שאני אחותה, כי זה התאים לענייניה. ועכשיו, סטודנט זר שלא ידעתי עליו דבר, הפך להיות חבר שלי. ראיתי שהבחור מוצא חן בעיני המשפחה. הם קיבלו אותו ברצון ובשמחה, והוא ידע לנצל זאת. באותו זמן לא ידעתי שהוא בא ממשפחה אמידה וגר באחת הווילות באזור מפואר. הוא הזמין אותי להצגה. לא ציפיתי שבעל הבית ינסה לשכנע אותי שזה רעיון טוב, אך משום מה הוא היה מעוניין שאלך לבלות עם המציל שלי. כל פעם, בשובנו הביתה, עמד בעל הבית בפתח השער, כדי לפגוש אותנו ולשוחח עם הבחור שהיה מעוניין בי.

תמיד ידעתי איך להעריך יחס אנושי, ודאגתי שלא אהיה חייבת בגלל זה. נדמה היה שהנה סוף־סוף יש לי סיכוי להתחיל בחיים נורמליים, אולם הצרה היתה שבזמן הכיבוש איבדתי אמון באנשים ופחדתי מהם מאוד. אחרי מה שעבר עלי לא האמנתי שקיים דבר כזה – ידיד אמת. הייתי מלאה וגדושה בזיכרונות של הרס מזעזע, פרי מעשיהם של בני־אדם, ודי היה בזה כדי להשפיע על דרך התנהגותי ואורח חיי. על כן אין זה מוזר שבהזדמנות הראשונה ניתקתי את הקשר עם המציל שלי – למרות שהייתי זקוקה למישהו מקרב התושבים המקומיים שיהיה מסוגל לעזור לי בשעת הצורך. אפילו עכשיו, אחרי הרבה שנים, אני עדיין חושבת שיכולתי להקל על עצמי ולמנוע סבל רב, לוּ רק היה לי ידיד אמיתי. אבל באותם ימים, כאשר נשקפה סכנה לחיי, רציתי להיות לבד. לא היה לי צורך בחברים, כי בשום מקרה אסור היה לי לדבר על הטרגדיה הגדולה שהתרחשה במשפחתי.

כעבור זמן, באביב 1944, יומיים לפני שחרור טירספול, פגשתי שוב, לגמרי במקרה, את המציל שלי. היה זה מפגש מביך ביותר, אולם אספר על כך מאוחר יותר.

חיזור גורלי

בשעה שהגעתי למפעל השימורים הבחנתי מרחוק שעל יד השער המרכזי עומדת אישה צעירה; היא הביטה בעצבנות לכל עבר. שאלתי את האישה היכן המשרד, ולמי עלי לפנות כדי לקבל עבודה, אבל התברר שהיא גרמנייה, בלית בררה התחלתי לדבר גרמנית. אמרתי לה שבאתי מפולין כדי לבקר קרובים. הייתי מתוחה, הרי באתי לסדר עניין חשוב. כאשר הבחינה הגרמנייה שאי-אפשר לעכב אותי עוד, ניסתה להרגיע אותי ואמרה שאין מה לדאוג, הזמן שאני נמצאת אתה ירשם כזמן עבודה. הייתי בטוחה שזו הלצה, ושתינו צחקנו. בכל זאת היה צורך לומר משהו לפני שאני עוזבת אותה. אמרתי לה, כמה חבל שאין לה השפעה במחלקת כוח אדם… בתגובה היא אחזה בי מתחת למרפק, כאילו הייתי חברה ואמרה ברצינות, שהיא באמת מנהלת כוח האדם, וגם מנהלת עבודה בתוך המחלקות, כך שאין לי מה לדאוג – הכול יהיה בסדר. היא הבטיחה שמהיום אני עובדת במפעל, ולא הסתירה עוד את שמחתה על כך שפגשה אותי. בשלב זה היא דרשה ממני לדבר אתה פולנית.

במשך שעות עמדנו על יד השער ושמעתי דברים חשובים. ריכרד ריכטר, תושב ברלין, היה תעשיין. אחרי כיבוש פולין שלחו אותו לקרקוב כדי לנהל מפעל לשוקולד. ריכטר לקח אתו את המאהבת שלו, רוֹזָליָה רוֹזנבֶּרג, והזוג חי בעושר. גם רוזליה ידעה איך לנצל תקופה זו בסתר. היא התאהבה בגבר פולני, שלימד אותה לדבר פולנית. נשארו לה זיכרונות בלתי נשכחים, אך לכל דבר יש סוף. אחרי כיבוש רוסיה הגיע ריכטר עם רוזליה לטירספול, שם הוא מנהל את המפעל לשימורים. באותה עת הוא גם אחראי על מפעלים אחרים. תפקידו העיקרי הוא לשלוח סחורה מוכנה לגרמניה.

על פי בקשתי קיבלתי מגורים בשטח המפעל. היה זה בית גדול בן כמה קומות, שהיה מיועד רק לגרמנים. למעשה היה חדרי משותף לעוד כמה בנות, שעדיין לא ראיתי אותן. החדר היה ענק ויפה, מלא אור. היו אלה מגורים נקיים מאוד. קיבלנו מטבח מצויד בכלים ובכל האביזרים. כל אחת מאתנו קיבלה מיטה מסודרת. הדירה נראתה לי כגן עדן. מהר מאוד נודע לי כי בחדר שלנו גרות רק גרמניות שנולדו ברוסיה, כי היתה להן זכות מיוחדת. צעירות אלה באו מאזור אודסה, והתברר כי הן מכירות זו את זו, והיו חברות ותיקות. התייחסתי לכך בהבנה, ולא נעלבתי מעולם על שהבנות מתרחקות ממני, היה זה טבעי שיש להן סודות משלהן. גם לי היה עולם פנימי וסודי משלי שעליו לא יכולתי לדבר עם איש. אולם מה שחשוב היה לי ביותר הוא שסוף-סוף אני מסוגלת להרוויח כסף, כדי לקיים את עצמי ולנוח אחרי הנדודים.

היה לי יסוד להאמין שלא אצטרך עוד לנדוד כבעבר. בסתר לבי חשבתי שאוכל לגור ולעבוד במפעל זה עד לשחרור המיוחל. בינתיים הייתי אסירת תודה לרוזליה, ועשיתי כל שדרשה ממני. הדפסתי במכונת כתיבה כל מיני תוויות שהדביקו על קופסאות השימורים, ואם היה צורך, עבדתי גם במחלקות. השתדלתי להצטיין בכל אשר עשיתי.

יום אחד, כאשר הייתי בעבודה, ניגשה אלי אישה לא צעירה, גדולה ושמנה. היא הודיעה לי שמנהל המפעל שלח אותה להביא אותי למשרדו. דבר זה לא בישר טובות. בלב כבד הלכתי לראות במה מאשימים אותי. הובילו אותי למשרד אחר, שלא ידעתי על קיומו. על יד השולחן ישב גבר צעיר, גבוה ויפה, שלא ראיתיו קודם. הוא אמר שהוא יודע עלי די. התברר לי, שהגרמנים מינו תושב מקומי, כדי שישרת את ענייניהם כמו שצריך. בקוצר רוח חיכיתי לשמוע מה רוצה ממני מנהל מקומי זה. שמו היה וָלֶרִי לוּנָיוֹב. הוא טען שהבנות הגרמניות שאתן אני גרה בחדר משותף עוסקות בזנות. על-פי פקודתו של לוניוב הלכה אתי אחת מעוזרותיו, כדי להראות לי מגורים חדשים. כמובן שהייתי אסירת תודה לאדם זה, שהשתדל לעזור לי, אך באותה שעה הדאיג אותי היחס המיוחד שקיבלתי מגבר צעיר, המעוניין להדגיש את תלותי בו. לא צריך להיות חכמה גדולה כדי להבין שמצאתי חן בעיני לוניוב. חשבתי לעצמי, יהיה מה שיהיה – מהיום אסור לי לבקש כל טובה שהיא מהמנהל הזה, כדי לא להיות חייבת לו.

במרכז חצר המפעל, עמד בית דו-משפחתי בודד. בבית זה קיבלתי חדר קטן מאוד, מטר וחצי על מטר וחצי שטחו. היה בו חלון גדול שפנה למרכז החצר, החדר היה נקי. הייתי מאושרת באותם רגעים. עדיין לא היתה לי פרוטה. במצב רוח מרומם הלכתי לאורווה כדי לבקש שק עם קש, כדי שלא איאלץ לישון על הרצפה. למזלי, היו שם אנשים טובים שהשתדלו לעזור אף יותר משביקשתי. להפתעתי, הבחורים מן האורווה הביאו לי מיטה קטנה. גם המזרן היה עשוי משק נקי. עכשיו הייתי זקוקה לכלי מיטה, כי בלילות היה קריר, ולא היה לי במה לכסות את גופי הרזה. למעשה היתה לי אפשרות לפתור בעיה זו בעזרת הגרמנייה רוזליה ריכטר, שהיתה אתי ביחסים טובים, אך העניין דרש משנה זהירות. פחדתי להכעיס את המנהל לוניוב, כי אסור היה לי לתת לו את ההרגשה שאני מתעלמת ממנו לאחר מה שעשה עבורי, הוא הרי דאג לי למגורים והתייחס אלי יוצא מן הכלל. לוניוב אמר בפירוש שהוא ישמח לעזור לי בכל מקרה והציע לי לפנות אליו אישית בשעת הצורך. לפיכך ישנתי ללא כיסוי, וסבלתי מקור כל הלילה. הייתי מתעוררת כמה פעמים ומחפשת מה עוד אוכל ללבוש כדי להתחמם. בדרך-כלל השתמשתי במגבת היחידה שלי כסדין, כדי לכסות את שק הקש לפחות בחלקו, אולם באמצע הלילה הפכה המגבת לכיסוי שלי. בחוסר סבלנות חיכיתי שתהיה לי אפשרות לקנות שמיכה ולישון בשקט כמו שצריך.

באותם הימים היה מחסו במצרכים רבים, כי הגרמנים כלל לא סיפקו סחורה, אך בשוק השחור היה מכל טוב. על-פי-רוב מכרו דברים ששדדו מן היהודים. מי שהיה לו סכום כסף מתאים, יכול היה להשיג כל דבר שרצה. להפתעתי נזדמן לי לראות שגם אנשי צבא עוסקים במסחר כזה ללא כל בושה. לא יכולתי להבין איך זה קורה שקצינים גרמנים שבתחילת הכיבוש היו כה יהירים, נראים בשנת 1943 בטירספול כשהם סוחרים בשוק השחור לגמרי בגלוי. הם החזיקו בידיהם סחורה מכל המינים, והציעו אותה לכל עובר ושב. אולם בינתיים לא היתה הפרוטה מצויה בכיסי, בינתיים לא דרשו ממני שכר דירה. מזה חודשים לא בא אל פי לחם או משהו דומה, ואפילו כוס תה לא טעמתי. כמעט בכל יום הביאו למפעל פֵּרות או מירקות העונה. היה עלי לאכול זאת בסתר, כדי שלא יבחינו, אך זה לא היה נורא, הצלחתי להסתדר.

ממשכורתי הראשונה קניתי לי מחייל גרמני שמיכה אפורה. מיד תפרתי ממנה מעיל יפה ומודרני. רוזליה ריכטר נתנה לי את מגזין האופנה שקיבלה מברלין. המעיל היה ללא ביטנה, ובכל זאת עשה רושם טוב ונראה יקר. השתמשתי במעיל זה גם ככיסוי בלילה. ממשכורתי השנייה קניתי לי סוודר. הסוודר היה חדש וגדול, והיה סרוג מצמר באיכות משובחת. איכשהו הצלחתי לאלתר שתי מסרגות מגלגל אופניים ישן, וכך פרמתי את הסוודר, וסרגתי לי חליפה יפהפייה על-פי אותו מגזין אופנה. מפעם לפעם השתדלתי להחליף איזשהו קישוט שהתאים לחליפה, כי הדבר עשה רושם עצום. נשים הסתכלו עלי בקינאה, ושאלו איך אני משיגה בגדים כה יפים. לאחר זמן-מה השתדלתי לצבוע מחדש את החליפה בגוון שונה, כדי להופיע שוב בבגד חדש.

משפחה גדולה בשם מרציאנו הגיעה מבוקרשט. ראיתי שליד הבית משחקים ילדים קטנים. הבנתי שגם הם גרים בבית, אף שלא הזדמן לי לראותם פנים אל פנים. לבי נקרע מכאב כשראיתי יצורים קטנים אלה, שהיו מאושרים עד אין-סוף. הילדים היו עסוקים בעצמם. חשבתי שאין זה משנה באיזו שפה מדברים, למעשה כולם דומים. הם הזכירו לי את אחי ואחיותי הקטנים. כנראה שאִמם של הילדים הבחינה בי. היא יצאה מן הבית, והזמינה אותי להצטרף לאורחיה. באותו רגע שמחתי שיש לי שכנה כזאת. האישה היתה נעימה ועליזה, אך מהר מאוד התברר שהיא דוברת רק רומנית. היא חיבקה אותי חזק, והצטערה שאין לנו שפה משותפת. יחד עם זאת, שמחתי שיש לנו כניסות נפרדות לדירות, כי לא יכולתי לשאת את מראה הילדים.

לא כל-כך נעים לישון לגמרי לבד בבית גדול וריק מאנשים. במשך היום הייתי עסוקה מאוד בעבודה. השתדלתי להצטיין בכל אשר דרשו ממני, ולחדרי חזרתי רק בערב. אפשר לומר שהתרגלתי לאורח חיים זה. באחד הלילות יצאתי מחדרי כדי להיכנס לשירותים, ופתאום הבחנתי שבמסדרון עומד ולרי לוניוב. הוא היה לבוש בחלוק ובנעלי בית, וחייך אלי כידיד ותיק. עבורי היתה זו מכה שלא ציפיתי לה. נכנסתי מהר בחזרה לחדרי, כשלבי פועם חזק כמו לאחר ריצה. חשתי בהלה לקראת מה שצפוי לי. לא יכולתי להירדם עוד, ועמדתי ליד החלון כל הלילה, עד הבוקר. לא היה לי כל ספק שדירה זו שייכת למנהל המפעל לוניוב. הבנתי שאני תלויה בו יותר משחשבתי, ואם רק ירצה – יזרוק אותי לרחוב. מה לעשות? איך לנהוג? הרי אין לי עוד כוח להתחיל הכול מחדש, שוב לנדוד. התחלתי לרגל אחר לוניוב כדי לברר באילו שעות הוא נמצא בביתו. נודע לי ששכנִי, מרציאנו, הִנו חברו הטוב ביותר של לוניוב, והוא בא לבקרו בכל ערב. כך השתדלתי להתרחץ ולעשות כל מה שנחוץ בשעות שבהן לוניוב לא נמצא בביתו. כל פעם שהייתי צריכה לצאת מחדרי, עמדתי במתח על יד הדלת כדי לשמוע אם לוניוב נמצא במסדרון. השתדלתי מאוד שלא לבלוט בשטח.

פעם אחת, כשחזרתי מהעבודה, הבחנתי שבמטבח נמצאת אישה צעירה כפרית עם ילד כבן חמש. היתה זו העוזרת הרוסייה של לוניוב שחזרה מביקור בכפר. באותו זמן היה בעלה בחזית הרוסית. שם האישה היה מרוּסיָה ובנה קוֹליָה. הסתכלתי בקנאה כיצד הסתגלה מרוסיה לחיים נורמליים מבלי להתאמץ, הרי זוהי תקופה קשה של מלחמה. בכל זאת, אצל מרוסיה היה תמיד מכל טוב. האישה היתה זריזה ונועזת וידעה לנצל לטובתה את כל האפשרויות שעמדו לרשותה במפעל או בכפר שבו ביקרה מדי פעם. לא יכולתי להבין מה אילץ אותה להישאר בדירה שלנו. אפילו בזמן שחרור טירספול, כאשר בכל האזור לא היה שלטון כלשהו, מרוסיה היתה היחידה שנשארה בכל המפעל, כאשר כל השערים היו פתוחים לרווחה. אני צריכה להודות שהייתי מאושרת כאשר פגשתי את מרוסיה לראשונה במטבח שלנו. באותם ימים שמחתי שיש עוד אישה בדירה. קיוויתי שמעכשיו הכול יסתדר, ואוכל לחיות בנחת.

לצערי לא כך היה הדבר. לוניוב המשיך לעקוב אחרי כמו ילד מבית-ספר. בוקר אחד, כאשר התכוננתי לצאת מחדרי בדרכי לעבודה, ראיתי להפתעתי הרבה את לוניוב עומד על יד הדלת שלי, וממתין לי בסבלנות, כאילו הייתי בעלת הבית. הוא החזיק בידו צנצנת גדולה, שבדרך-כלל נהוג להשתמש בה עבור יין. הוא פנה אלי באדיבות, וביקש ממני להביא עבורו יין ממחלקת היין במפעל שבו עבדתי, מיד הבנתי שלוניוב מחפש עילה. מרוסיה עקבה אחרינו כל הזמן; לפתע היא יצאה למסדרון, והודיעה שלמעשה זהו תפקידהּ, והרי היא זו שמביאה לו את היין כל יום, ועל כן אין להטריח אותי בדברים כאלה. לוניוב כעס מאוד על כך שהיא מעזה להתערב בענייניו האישיים. אחר-כך אמר שהגיע הזמן שאתרגל אליו, ואפסיק להסתתר ממנו. לוניוב אמר כי הוא מוכרח לדבר אתי על משהו חשוב וציווה עלי להיכנס לסלון שלו לאחר העבודה. מזה חששתי כל הזמן. ידעתי שאני תלויה בגבר שהתאהב בי עוד לפני שידע עלי דבר. היה לי קשה להתרגל למחשבה, שהנה אני עלולה לאבד את חדרי ואת עבודתי, אשר הישגתי בקושי כה רב. אך הזמן טס, ולא היה לי למי לספר איזו סערה מתחוללת בתוכי.

בערב נכנסתי לסלון של לוניוב, ובידי היין שביקש. עמדתי ליד הדלת ולא רציתי להיכנס פנימה ולשבת, כפי שדרש. הבחנתי בפניו חיוך של ניצחון. חשבתי לעצמי שאולי אינו מאמין שאני מסוגלת להיכנס לדירתו של גבר רווק, אך לא היתה לי כל בררה – הייתי חייבת להיכנס ולמסור לו את היין שדרש, הרי הוא המנהל שלי ובו אני תלויה. אמרתי בקול רציני: “מהי הסיבה שאתה, אדון מנהל, הזמנת אותי לסלון שלך? הרי יש לך משרד”. אך לוניוב העדיף שלא לענות. הוא ניגש למזנון והוציא משם שוקולד, עוגיות, ליקרים שונים ועוד כל מיני דברים טובים שמזמן שכחתי על קיומם ולגמרי לא הייתי זקוקה להם. לוניוב האשים אותי שאני מתחמקת ממנו ואיני נותנת לו הזדמנות להסביר את כוונותיו הרציניות. שמחתי לשמוע שמשום מה הוא חושב שאני גרמנייה שנולדה ברוסיה. לוניוב היה בטוח אני ידידה טובה של הזוג ריכטר. הוא דרש ממני בעקשנות שאספר לו כל הידוע לי על אנשים מסוימים שאתם עבדתי. השתדלתי להגן על כל אחד מהם ולשבח אותו, כי הייתי במתח נורא, וקשה לצפות כיצד היה נגמר ביקור זה, אלמלא שמע השכן מרציאנו שאני נמצאת אצל לוניוב, ובא לעזור לי להשתחרר ממנו בצורה יפה.

מרציאנו היה גבר מלא חיים, שאהב לבלות בכל הזדמנות, למרות שהיו לו ארבעה ילדים. הוא היה אחראי על כל המכונות במפעל. כנראה שהיה אדם טוב, משום שהשתדל לעזור לי ברגעים קשים. הוא עשה דברים בלא מילים מיותרות. השכן מרציאנו היה תקוותי היחידה, ורציתי שהוא ירחיק את לוניוב ממני. על כן סיפרתי על חבר גרמני דמיוני. הייתי זהירה מאוד, והשתדלתי שלא לבלוט בסביבה. למרות כל מאמצי, התברר בסופו של דבר, שלוניוב היה פחדן ארסי, שחיכה להזדמנות הראשונה כדי לנקום בי, ובאכזריות.

מרוב מצוקה ודאגות לאין ספור, לא יכולתי לישון. התחלתי לקרוא ספרים בלילות, עד שהבנתי שאינני מסוגלת להתרכז כי מיד שקעתי לתוך עולם אחר, עם משפחתי. כך עברו עלי לילות ללא שינה. למזלי הייתי נערה בריאה וחסונה, המסוגלת להסתגל לכל תנאי. פעם אחת, כאשר שכבתי במיטתי והבטתי בחלון, היה נדמה לי שמישהו מסתובב בקרבת מקום. היה זה כבר לפנות בוקר. היה חשוב לי לוודא שבשעה כה מוקדמת אין איש בחצר. קמתי כדי לראות מה מתרחש סביב. לא הייתי צריכה לחכות זמן רב – לחלון ניגשה נערה בעלת שער בלונדיני ועיניים כחולות, ממש יפהפייה. היא רעדה מקור ועשתה כל מיני תנועות כדי להתחמם. היתה עליה חצאית קצרה מבד פרחוני דק וחולצה חשופה שקופה, ללא שרוולים. הסתכלתי בעניין על הגוף היפה, שהיה כמעט עירום ורעד כמו עלה נידף. הצעירה, שראיתיה כאן לראשונה, ביקשה ממני להכניס אותה לחדרי, כדי להתחמם מעט. הייתי במבוכה, משהו התרחש בי פנימה. היה זה מעין מאבק. נכון שלא מצאו חן בעיני בגדיה המוזרים של הנערה, אך כבר נזדמן לי לראות נערות עירומות בורחות ממוות. הדילמה היתה, איך אכניס זרה, שלגמרי אינני מכירה, לדירה שאינה שייכת לי? אסור היה לי להסתכן. פחדתי שלוניוב יתעורר ויזרוק אותי החוצה בלא רחמנות, יחד עם האורחת שלי; אך בעת ובעונה אחת ריחמתי על האומללה הסובלת. על-פי מראיה הייתי בטוחה שלפני צעירה בודדה, רעבה ועייפה שהגיעה בכוחות אחרונים כדי לחפש עבודה במפעל. בשקט, על קצות האצבעות, יצאתי החוצה כדי להכניסה, בזהירות, שאיש בבית לא ישמע. לא היה לי בגד עבורה, וגם לא משהו לאכול. הכנסתי אותה למיטתי הקטנה, שהיתה כמו כורסה, וכיסיתי אותה באדרת שלי, שתפרתי מהשמיכה. אמרתי לה שעכשיו היא יכולה לנוח עד הבוקר. חשבתי לעצמי, מי יודע איזו טרגדיה מסתתרת בחייה של יפהפייה זו!

ואולם, העולם מלא הפתעות. דבר ראשון שאמרה לי הוא, שאני אשמה בכל צרותיה. לצערי, התברר לי שהאורחת שלי כלל אינה ילדה תמימה כפי שחשבתי. היא הכירה את כל התושבים בעיר, וכולם הכירו אותה בכינויה וָאלקָה. גם במפעל שלנו היא הרגישה כדג במים. שמה היה ואליה וולקוֹבְסקה, רוסייה בת 17. היא היתה בת יחידה להורים אמידים שגרו בווילה מפוארת בעיר טירספול. לנערה זו היה תמיד מכל טוב. כאשר פגשה בלוניוב, מיד החליטה שהוא מוכרח להיות שלה. לשם כך נכנסה דרך החלון הפתוח הישר למיטתו, ושם חיכתה לו עד שחזר מבילוי. כן, הוא ניסה לגרש אותה, אך זה לא היה פשוט. ואליה סיפרה בקול ניצחון, שלא היתה לו בררה. לוניוב סיפר לה, שבאחד החדרים בדירתו גרה נערה שהוא אוהב, וכל שערורייה תשים קץ לתקווה שלו. הסתבר שהוא התכוון אלי. היה זה הנושא הכאוב ביותר עבור לוניוב, הוא הרגיש מושפל ודחוי. ואליה סיפרה בקינאה שלוניוב רואה אותי לפניו כל העת, וכי עבורו אני חכמה ויפהפייה שאין דומה לי. בכל זאת המשיכה ואליה לחפש הזדמנויות להיכנס דרך החלון למיטתו של לוניוב, והוא היה זורק אותה באמצע הלילה החוצה דרך החלון; הוא התנהג כלפיה באכזריות וללא רחמנות, אך ואליה לא כעסה עליו, כי כך נהגו כלפיה גם גברים אחרים. ואליה היתה ערמומית ובעלת ניסיון רב. תכניתה היתה לעזור ללוניוב, בכך שתספר לי על האהבה הגדולה שלו אלי, ולשם כך באה אלי… בסופו של דבר היא הבינה שאינני מעוניינת בלוניוב ושאשמח אם תשחרר אותו ממני.

השתדלתי אפוא להתנהג בידידות עם הנערה, קיוויתי שלוניוב יניח לי. לשם כך אמרתי לנערה, שכל אחת חולמת על גבר כמו לוניוב, ואני – יש לי חבר גרמני המחכה להזדמנות הראשונה כדי להתחתן אתי. אמרתי שהחבר שלי הוא גבר בלתי רגיל, שיש בו כל מה שאפשר לבקש בבחור. הוא קנאי לי ומסוגל להרוג כל מי שינסה לחזר אחרי. אחרי הסיפור הדמיוני הזה אמרתי לה בידידות, שעכשיו היא רואה שלכל אחת מאתנו יש סוד, שלא כדאי לדבר עליו. חיכיתי בקוצר רוח לראות איך תשפיע תחבולה זו על לוניוב.

מקרה אחר שהשפיע על יחסו של לוניוב אלי אירע יום אחד, כאשר לוניוב ראה אותה בחצר בחברת קצינים גרמנים שעבדו במפקדה של הס"ד. התיישבנו בג’יפים צבאיים, ועזבנו את שטח המפעל בצעקות שמחה גלויות. צריך לציין שהיתה זו הפסקת צהריים, והדבר עשה רושם רב על הפועלים שנמצאו באותה עת בחצר. לא באתי לעבודה במשך כמה ימים. כמובן שלוניוב ידע בדיוק כמה זמן לא הייתי בבית, הרי גרתי בדירתו. אפשר לשער איך פעל הדמיון שלו, אבל למעשה רק אני ידעתי שגם הפעם שיחק לי מזלי בצורה יוצאת דופן. שוב נשארתי בחיים. סבלתי בשקט. לשמחתי הבנתי שאירוע זה עם הקצינים הגרמנים אכן השפיע על לוניוב. ייתכן שעשה את חשבון הנפש שלו, והגיע למסקנה שלא כדאי לו להרגיז אותי, כי זה עלול להיות מסוכן. הרגשתי הקלה. כאמור, לא חשדתי שיום יבוא, ולוניוב ינקום בי.

במשך הזמן שבו עבדתי במפעל לשימורים, התרגלתי לתלונותיה של רוזליה ריכטר על שעמום. לשם כך דרשה ממני שלא אתרחק ממנה. מכל הפועלות הייתי היחידה שאליה התייחסה רוזליה בידידות גלויה והשתדלה שלא לאבד אותי.

בינתיים, אצלנו בעבודה היה יום חופשי. עשיתי תכניות מראש כיצד לנצל את הזמן הפנוי. מהבוקר חיכיתי עד שכל אחד בדירתנו, ובמיוחד לוניוב, יגמור להתרחץ באמבטיה ויעזוב את הבית. החלטתי לכבס כל “נכס” שהיה לי. לפתע פתאום הגיעה אורחת, שהייתי בטוחה שהיא עסוקה בבילוי. רוזליה ריכטר הביאה אתה פטיפון ותקליטים חדשים שקיבלה מברלין. איזה צחוק הגורל הוא, גרמנייה מפונקת המרגישה טוב בחברת יהודייה שברחה ממוות… התיישבנו בשמחה על מיטתי הקטנה, בעוד הפטיפון מונח על שרפרף, והאזנו למוסיקה.

רוזליה דיברה על תקופה נהדרת, כאשר הגרמנים החלו לכבוש ארצות אחרות. באותם הימים, ימים של נצחונות אדירים, כולם הסתכלו על הגרמנים ברחשי כבוד וקיבלו אותם כגיבורים. נדמה היה שהצבא הגרמני הנו באמת כל יכול. והנה, בבת-אחת השתנה המצב, והצבא הגרמני החל לנחול תבוסות ולסגת מן החזית. רוזליה המשיכה לספר על כך שבעקבות זאת החלו אנשים רבים לשנות את יחסם הטוב לגרמנים, ועכשיו הם מנסים לחבל בהצלחתה של גרמניה ולפגוע בעניינה החשוב בכל דרך אפשרית. בכפרים כבר אי-אפשר לאסוף תוצרת חקלאית, למרות שעושים זאת בכוח הנשק. הנה, בימים אלה הגיעה למפעל סחורה מבולגריה. הסתבר כי רוב מצרכי המזון שבורים או מקולקלים. רוזליה לא הסתירה את העובדה שבזמן האחרון יש לריכטרים קושי רב לשלוח קרונות מזון לגרמניה.

היתה זו הפעם הראשונה שבה ביקרתי בבניין המפואר והחדש, שעליו לא ידעתי קודם לכן. בתוכו היו מחסני הקירור. היו שם כל מיני נתחים של בשר עוף ובקר, הרבה מזונות מעושנים, דגים מבושלים בכל מיני אופנים וגבינות מיוחדות, שאותן ראיתי לראשונה בחיי. הסתכלתי בתימהון על הארגזים הרבים שהיו מלאים בביצים, לפתנים, קונפיטורות מכל הסוגים, כל זאת בתקופת מלחמה נוראה וממושכת. הסתובבתי במחסנים, הסתכלתי על כל המעדנים שבעולם, וחשבתי שאני בתוך חלום. באחד המחסנים היו שלוליות של ביצים שבורות. בכאב חשבתי לעצמי, אילו זה היה בגטו שלנו, היו הילדים מלקקים את הנוזלים האלה כמו שמלקקים גלידה…

בזמן העבודה היתה מחשבתי נתונה לטרגדיה שהתרחשה במשפחתי. והנה, לפתע נדמה היה לי שאני שומעת שמדברים יידיש! לא ייתכן שבמפעל זה עובדי יהודים. היה זה סוף הקיץ של שנת 1943, והיו לי די סיבות להיות בטוחה שלא נותרו עוד יהודים תחת הכיבוש הגרמני. אולם בכל זאת, אוזני המשיכו לקלוט שיחות ביידיש מן האזור שמסביב למחסני הקירור! החלטתי ללכת ולברר מה מתרחש שם. אחרי חיפוש דקדקני הגעתי למקום מיוחד, שהיה סגור בדלת פלדה. היו שם מסיקים שהבעירו אש. הגברים הסתכלו עלי בפחד, ושאלו זה את זה, מה רוצה הגרמנייה הזאת מאתנו?

יכולתי להבין את האנשים האלה, שפחדו מבני-אדם, הרי לא שכחתי מאין באתי. שמחתי מאוד לגלות שעדיין יש יהודים שאיכשהו הצליחו לחמוק מהמוות. כנראה שההתרגשות שאחזה בי היתה חזקה ממני, ועשיתי מעשה טיפשי ומסוכן שלא היתה בו שום תועלת, מה עוד שהתוצאה היתה עלולה להיות קטלנית. נכנסתי לתא שבו עבדו היהודים האומללים.

ראיתי לפני אנשים צעירים, בעלי מבט נפחד ומלא עצב. המראה היה מוכר לי, ושבר את לבי. רציתי להגיד להם שגם אני יהודייה החיה בפחד, אך התברר לי שאין לנו כל שפה משותפת חוץ מיידיש. בקול רועד ובחיפזון שאלתי: “כמה יהודים נשארו בחיים? איפה אתם גרים? מאין אתם?” הגברים התאבנו במקומם והביטו זה בזה במבוכה. אחרי שהבינו מי אני, פרצו בבכי. הם רצו לנגוע בי ולא העזו, על כן הקיפו אותי במעגל צפוף, כך שלא יכולתי לצאת משם. נבהלתי, ביקשתי מהם שישחררו אותי. פחדתי, משום שבכל רגע עלולים היו האנשים שהשגיחו על היהודים להיכנס. מה אעשה אם יוודע להם שגם אני יהודייה? באותם הימים היה די בחשד קל כדי להרוג מישהו.

הספקתי להיוודע שבעיר טירספול, ברחוב הראשי, קיים גטו, ושם גרים 35 ניצולים. לבי היה עמם, ולא מצאתי מנוח. הרי היה ברור שבכל יום עלולים להרוג אותם. בלילה לא ישנתי. כעבור יום הלכתי שוב לחפש את היהודים. הם עבדו במפעל בכל מיני עבודות קשות ומלוכלכות. שאלתי אותם מה לעשות ואיך לשמור עמם על קשר מבלי לסכן את עצמי. הם אמרו לי לקחת זוג נעליים ביד ולבוא לגטו בטענה שאני מחפשת סנדלר, ושם, בתוך הגטו, היהודים יסדרו כל מה שדרוש.

חיפשתי מהו מספר הבית שבו שוכן הגטו. התברר לי שהוא קיים בשכנות למשפחה המולדווית שאצלה גרתי כאשר הגעתי לטירספול בפעם הראשונה. באזור זה כל הבתים היו בני קומה אחת. בכניסה לגטו פגש אותי חייל רומני מזוין, שהתייחס אלי בכבוד. בפרוזדור הסתובבו הבחורים שכבר פגשתי קודם במפעל. הבחנתי שהניצולים המתינו לביקורי בקוצר רוח. בבית היו בסך-הכל שלושה חדרים, החלונות והדלת היו סגורים ומסוגרים, למרות שבחוץ היה מזג אוויר חם. לדיירים לא היתה אפשרות לראות מה נעשה בחוץ, הם היו כמו בקבר. כל היהודים בגטו היו בודדים, אלה שנשארו בחיים לגמרי במקרה. מישהו עמד בפרוזדור והכניס אותי בזריזות לחדר קטן. שם פגשה אותי אישה, שהיתה המבוגרת מכל בני הקבוצה. היא היתה שם לבד. מיד התחבקנו חזק, כמו אם ובת שלא ראו זו את זו זמן רב. במשך הכיבוש הצטבר בנו כאב כה רב, והנה הכול פרץ החוצה; בכינו בכי מר על חורבננו. סיפרתי לה בקיצור על השמדת היהודים באוקראינה ועל הנסיבות שבהן ניצלתי. גם לי היו שאלות רבות, אך לא היה די זמן לשוחח כפי שרצינו.

מסיפורי הניצולים נודע לי שהאנשים הנמצאים בגטו בטירספול נולדו והתגוררו במשך כל חייהם בבוקרשט. לפני המלחמה היתה לכל אחד מהם סיבה אישית כלשהי, שבעטיה נאלץ לנסוע יחד עם משפחתו לעיר יאסי לזמן מוגבל. בדיוק באותה תקופה כבשו הגרמנים שטח כלשהו ברומניה במהירות בלתי צפויה. ליהודים שבדרך לא היתה אפוא אפשרות לחזור הביתה. בעיר יאסי התייחסו ליהודים באכזריות, וריכזו אותם בגטו, והשלטון המקומי הכריח אותם לעבוד כבנאים במחצבה שבאזור. כך נמשך הדבר, עד שהגרמנים הוציאו מן הגטו את הגברים הצעירים. יום אחד אספו את כל שאר היהודים והרגו גם אותם. גברת אברמוב, שהיתה תושבת בוקרשט, סיפרה לי שבעלה וילדיה היו בין הקרבנות היהודים שרצחו הגרמנים בעיר יאסי. בגטו של טירספול סיפרו לי על החלטתו של הממונה על הגטו לשלוח את היהודים לעומק רומניה. נהגתי להיפגש עם יהודים אלה, עד אשר נעלמו. התעניינתי בהם וחיפשתי אותם, אך לא הצלחתי להיוודע מה עלה בגורלם.

בסוף קיץ 1943 התגוררו בשטח מפעל השימורים אנשים ספורים שהכירו זה את זה. יום אחד הבחנתי לראשונה בשני גברים צעירים שלא הכרתי. נודע לי שהם עובדים בתור מהנדסים. אחרי העבודה הם נשארו בחצר המפעל, וכל פעם ראיתי אותם יושבים על ספסל מבלי לזוז. התנהגות זו עדיין לא היתה סיבה מספקת לחשדות, מה עוד שהיו להם מסמכים על-פי כל הדרוש. הבחורים השתדלו למשוך אותי לשיחה עמם וזה נראה לי טבעי שהם מחפשים חברה במקום חדש. המהנדסים החדשים ידעו שפות שונות, אך אִתי הם דיברו רוסית. אחד מהם היה בלונדיני עם עיניים כחולות, והשני כהה, ושמו ויקטור. הם סיפרו כי הגיעו מהעיר לבוב, שהיתה פעם תחת שלטון פולני. נודע לי אף שיש להם דירה בטירספול. לא שאלתי שאלות, אך שמתי לב לשם המשפחה שלהם, שהיה אוקראיני טיפוסי. פחדתי, והשתדלתי להתחמק מהם מבלי לפגוע בהם.

עבר כחודש, והנה קרה דבר מוזר, ולא הבנתי במה העניין, אלא לאחר מעשה. יום אחד, לאחר העבודה, הלכתי, כדרכי, לבקר את היהודים שהיו בגטו. והנה פתאום פגשתי מכרים ממקום העבודה. הייתי עייפה ומזועזעת נפשית, אבל בכל זאת התעכבתי ושוחחתי עמם מעט, כדי לטשטש את העקבות. כאשר הגעתי למקום מגורי, ליד השער המרכזי של המפעל, כבר כמעט ירד הערב. כל שרציתי הוא להגיע למיטתי. הבחנתי שעל אחד הספסלים שוכב גבר, וכל פלג גופו העליון מכוסה בעיתונים. הגעתי עד לספסל, ואז התברר שזהו ויקטור המהנדס. מבלי להסיר את העיתונים, שאל אותי ויקטור מה מתרחש מעבר לשער, מחוץ למפעל. הוא התחנן שלא אעזוב אותו לבד, כי זה יהיה סופו. התעכבתי, ואז החל ויקטור לשאול אותי כל מיני שאלות: היכן הייתי? מי ליווה אותי? את מי פגשתי בדרך הביתה? מי מטייל בחצר? ועוד שאלות רבות, שלא הבנתי את משמעותן. חשבתי בלבי, איך הוא מעז לחקור אותי.

לא הרחק מאתנו התהלכו שתי נשים, אחת מהן גרמנייה מקומית מאודסה, שעבדה במשרדנו כפקידה. היא היתה אישה צעירה שהכירוה בכינוי “הגורילה”. האישה השנייה היתה רומנייה מבוקרשט. היא היתה מבוגרת. ידעתי כי היא עובדת כאחת במרפאת המפעל. לא היתה לי כל סיבה לחשוד בנשים אומללות אלה, אף כי כולם התרחקו מהן. לי אישית נראה הדבר טבעי שנשים אלה מטיילות בקרבת מקום מגוריהן, הרי לא יכולתי לדעת שהפקידה הגרמנייה והאחות הרומנייה עוסקות בציד יהודים על-פי פקודת השלטונות. הן כבר מזמן מרגלות אחרי המהנדסים החדשים במטרה להסגיר אותם לידי אנשי הס"ס למשל – אולם זאת לא ידעתי באותה עת, אלא רק בדיעבד.

הודעתי לויקטור מי מסתובב על ידנו, והוא נתקף בבהלה ורעד כעלה נידף. יעצתי לו להיכנס למיטה. ויקטור התיישב במהירות, וביקש ממני להתיישב על ידו, בטענה שהוא מוכרח לדבר אתי על משהו חשוב. ייתכן שרצה למשוך זמן עד שיֵרד החושך. הוא הניח יד אחת על מעקה הספסל, בדיוק מאחורי גבי, כנראה שרצה ליצור רושם שמותר לו לחבק אותי. הוא מלמל משהו, לא הבנתי את משמעותו, משהו על כך שאני היחידה המסוגלת לעזור לו. שאלתי איפה החבר שלו. הוא אמר שברח, ומיד התחיל לדבר על נושא אחר. הוא טען שיש לו התלבטות קשה, האם כדאי לו לספר לי על סבלו הגדול. כל הזמן חשבתי, על מה מקשקש הבחור? האם מדובר על מחזר חדש המאיים להתאבד? אמרתי שאינני זקוקה לחברים. היה כבר מאוחר, ורציתי לקום כדי ללכת הביתה. אולם ויקטור התחנן לפני וביקש ממני להישאר לשבת על הספסל עוד זמן-מה, עד שהוא יֵצא מן החצר.

הרהרתי רבות בהתנהגותו המוזרה של ויקטור. בלילה התעוררתי כמה פעמים, כי סבלתי מרגשי אשמה, לא יכולתי לסלוח לעצמי על שסירבתי לשמוע את וידויו של ויקטור. בבוקר דיברו כולם על שני מהנדסים יהודים, שברגע האחרון הצליחו לברוח מציפורניהם של הרוצחים… אנשים התפלאו שעדיין יש יהודים המחזיקים מעמד. בכאב רב חשבתי לעצמי, שכנראה אין זו הפעם הראשונה שבחורים אלה נאלצים לברוח בחיפזון, ידעתי יפה מאוד כיצד מרגישים במקרים כאלה, כאשר האדמה מזדעזעת מתחת לרגליים. מאז לא שמעתי דבר על גורלם, אבל פרשה זו הביאה על אסון חדש ובלתי צפוי, ושוב ריחף איום גדול מעל ראשי.

אחרי שהתגלתה בריחתם של היהודים, הגיעו למפעל אנשי המשטרה החשאית שהסתובבו בכל מקום. אפשר היה לחשוב שמדובר במחתרת חזקה המסכנת את קיומו של השלטון… אותי עצרו מיד בתחילת החקירה. הם רצו לדעת לאן ברחו הבחורים היהודים. החוקרים אמרו שידוע להם שאני באתי למפעל הזה – כדי להכין מקום עבודה ליהודים אחרים. הם טענו שיש עדים שבעצמם ראו שהייתי ביחסים קרובים מאוד עם המהנדסים היהודים. החוקרים אמרו שעכשיו הם יודעים שגם אני יהודייה שברחה מפולין. הם הבטיחו לפשוט את עורי מעלי.

בבת-אחת נפלו עלי כל-כך הרבה האשמות שבלבלו אותי לגמרי. פשוט לא ידעתי מה להגיד, השתדלתי לשמור על שלווה ועל חזקות חיצונית של קור רוח. אספתי את כל כוחותי כדי לשבת זקופה, ואיכשהו להסתיר את הצמרמורת שאחזה בי. כנראה ששתיקתי הרגיזה את החוקרים והם סיפרו איזה עינויים אצטרך לעבור אחרי שימסרו אותי לידי הס"ס. משהו בתוכי התקומם ודרש להיאבק על חיי.

אמרתי לחוקרים שיש אפשרות לבדוק שלמעשה הגעתי לטירספול מהעיר גולטה. התנהגתי כפי שדרש החוק, הלכתי וקיבלתי מסמכים אחרי שחתמו עליהם שופטים מכובדים של רומניה. כך שיש לי זכות מלאה לחיות בכל מקום שארצה. אפילו פה, בטירספול, ישנם תושבים מקומיים מולדווים, המכירים אותי מז’יטומיר. כמובן שמיד דרשו ממני את הכתובת. עוד אמרתי: “חוץ מזה, יש לי חדשות עבורכם, המשפחה שלי החליטה שהיא רוצה לגור באודסה, מקום מגוריה לפני המלחמה, כך שבזמן הקרוב אסע לאודסה כדי להיות יחד עם משפחתי, כי אין זה קל להיות לבד”. היו להם עוד שאלות פרובוקטיביות שזעזעו אותי קשות. אז אמרתי: “איך בכלל אתם מעזים להאשים אותי שהייתי ביחסים קרובים עם גברים שברחו?! במשך כל חיי לא התיידדתי עם גבר”. באותו יום הביאו אלי שני רופאים, כדי לבדוק שבאמת לא היו גברים בחיי. הדבר היה משפיל יותר ממוות. החקירה נמשכה שלושה ימים, ואז הודיעו לי שמותר לי לעבוד ולגור במפעל בתנאי שלא אצא מן החצר.

שחררו אותי אפוא לאחר חקירה ממושכת, ובכל זאת הוסיפו הפקידה הגרמנייה והאחות הרומנייה לרדוף אותי מבוקר עד ערב. בכל הזדמנות אמרו לי שאני לא אצליח להימלט מהן. פעם אף הודיעו לי שהן מטפלות בענייני, ועלי לדעת שנשארו לי ימים ספורים לחיות. על-פי דרישתה של רוזליה ריכטר, עבדתי באותם ימים במשרד. הייתי היחידה שהדפיסה במכונת הכתיבה את התוויות שהדביקו על קופסאות השימורים.

בזמן הפסקת הצהריים יצאתי גם אני מן המשרד, והנה הבחנתי מרחוק, שעל יד ביתו של ריכרד ריכטר עומדת רוזליה ולידה קצינים גרמנים רבים. על ידם הסתובבו הפקידה הגרמנייה והאחות הרומנייה והסתכלו עלי במבט שלא אשכח כל חיי. אנשים אלה השגיחו עלי וחיכו לראות לאן אפנה מתוך בהלה ופחד. כל שרציתי הוא לברוח מהסכנה המאיימת על חיי, אך ידעתי שטמנו לי מלכודת שאין ממנה מוצא. קשה היה להשלים עם המחשבה שזה הסוף שלי, ובכל זאת אמרתי לעצמי: הירגעי, לא להשתולל. במה את טובה יותר מהאחים שלך? הרי אין בררה אחרת, צריך ללכת לקראת המוות. אפילו ברגעים אלה היה לי חשוב לא לאבד צלם אנוש. הרגשתי סחוטה, בקושי סחבתי את רגלי. וכך הלכתי בשביל המוביל לביתו של ריכטר.

על מדרגות ביתו עמדה העוזרת שלו, בשם נדיה שֶבצ’וּק. בדרך התפללתי שיהרגו אותי מיד וללא עינויים. ניגשתי לרוזליה וחיבקתי אותה בשמחה, כאילו דבר לא אירע. ברכתי את כולם לשלום, ואמרתי שנורא משעמם פה. ואז אמרה רוזליה שעכשיו יש לי הזדמנות לקבל עבודה מעניינת – הנה הבחורים שעובדים במפקדה של הס“ד, אצלם תמיד שמח. הקצינים צחקו, וכל אחד השתדל לספר משהו[11]. רוזליה חיבקה אותי, ואמרה לי בשקט: ”תראי איך האחות הזאת מסתובבת על ידנו, היא רוצה לשמוע על מה אנחנו מדברות. איזו אישה איומה, כמה אני שונאת אותה. והנה גם החברה שלה מרגלת אחרינו". מיד הבנתי שרוזליה לא יודעת מכל מה שהתרחש במפעל בימים האחרונים, כי היא היתה באודסה.

זמן רב עמדנו במרכז החצר ודיברנו על דא ועל הא; אחר-כך הציעו לי הקצינים הגרמנים לנסוע אתם כדי לראות אם העבודה שהם מציעים מתאימה עבורי.

לא האמנתי שיהודייה תהיה מסוגלת להישאר בחיים בתוך מפקדה של אנשי ס"ד והייתי בטוחה שהפעם אני באמת נמצאת עם שתי הרגליים בתוך הקבר. בינתיים הייתי חייבת ליצור רושם כאילו יש לי חברים טובים במפקדה, למרות מעצר הבית שהוטל עלי על-ידי אנשי הבולשת. שמחתי שבחצר נמצאים פועלים רבים שיצאו להפסקת הצהריים. התיישבנו בג’יפים הצבאיים. לא היה די מקום לכולם, ועל כן כמה קצינים ישבו כשרגליהם מחוץ לג’יפ. הקצינים הגרמנים היו עליזים וצחקו בקול רם. ברעש עצום יצאנו מן השער, ונסענו במהירות. אחר-כך שמעתי שעברנו 60 קילומטרים, והגענו לפתח העיירה דוֹבָא סָרָא. הסתכלתי על החורבן הגדול ששרר במקום זה, והבנתי שפעם התגוררו כאן רק יהודים. הג’יפים נעצרו רחוק משם, בחלק אחר של העיר, אשר נראה חדש, ירוק ויפה, ובו הרבה בתים. היו שם גרמנים רבים, ואפשר היה לחשוב שזאת עיירה קטנה בגרמניה. גבר כבן 30 לבוש בבגדים אזרחיים בא לקראתנו. הקצינים אמרו שהביאו אתם אורחת, וצריך לדאוג לה לכל הדרוש. כולם התפזרו.

נכנסתי לבית גדול שנראה כמו בית מלון, ושם קיבלתי חדר. הייתי כל-כך עייפה, עד שלא יכולתי לזוז. היתה לי הרגשה שזוהי רק התחלה של ייסורים חדשים. ידעתי היטב היכן אני נמצאת. במקום התגוררו רק גרמנים שהכירו זה את זה. איש זר לא העז להתקרב. היה ברור שאנשי הס"ד לא יקבלו אותי ללא בדיקה יסודית. הלכתי לחפש את השירותים. יצאתי מהחדר, והבחנתי שהבחור בלבוש האזרחי לא עוזב אותי לרגע, הוא אפילו ליווה אותי לחדר השירותים. היו שם תאים רבים שהעידו על כמות האנשים המבקרים שם, אך הדלתות של חדרים רבים היו סגורות. רציתי להתעכב במסדרון ולראות לאן פונים החלונות, אך פחדתי להסתבך. נכנסתי אל חדרי ועמדתי ליד החלון עד שהחשיך. במשך כל היום לא אכלתי, ולא שתיתי אפילו טיפת מים. מאוד קשה לחיות באי-ודאות.

פתאום, כרוח סערה, נכנסה בריצה לחדרי נערה צעירה ויפה, מיד אמרה לי את שמה, ובעליזות קפצה למיטה. היא סיפרה שחדר זה היה שלה, אבל לפני כחודש היא נסעה לגרמניה לבקר את קרוביה, ובהזדמנות זו היא גם היתה בארצות אחרות. הנה זה עתה היא חזרה, ובאה מיד לחדר שלה. את החבילות והמזוודות השאירה במחסן. הנערה אמרה שטוב שבאתי לחדר שלה, כי היא שונאת להיות לבד. היה ברור שהיא עושה כל מה שאומרים לה אנשים מנוסים ממנה. הנערה דיברה מבלי לעצור, לכל הסיפורים שלה לא היתה כל חשיבות, וכאשר מצאתי את הרגע המתאים, אמרתי לה שאני רוצה לישון. רק אז היא הודיעה לי שצריך למהר כדי להגיע בזמן למסיבה המפוארת. התברר שלמנהל המחלקה שלה יש יום הולדת, ותהיה שם סעודה חגיגית מיוחדת! רק זה היה חסר לי באותו יום נורא. ניסיתי להסביר שאני עייפה מהדרך, הרי באתי הנה לגמרי במקרה ולאחר יום עבודה, כך שלא הבאתי אתי דבר, איך אלך למסיבה בבגדים כשלי? לא עזרו לי כל התירוצים.

במסיבה קיבלו אותי כאורחת רצויה. אדם מבוגר במדים של גנרל הושיט לי את ידו, ואמר: “אנו שמחים שאת משתתפת במסיבת יום ההולדת שלי”. על ידו עמדה יפהפייה צעירה. הייתי בטוחה שזאת בתו. היא הניחה ידה על כתפי, קירבה את פניה לשלי, ושאלה מהו שמי הפרטי. מיד הופיעו עוזרים על ידה, וליוו אותי לשולחן. בכבוד רב הושיבו אותי בין שני קציני ס"ד ליד הצלחת שלי התנוסס כרטיס יפה עם שמי.

ארוחת הערב היתה באמת מיוחדת. היו שם מעדנים שהובאו מארצות שונות. על כל מאכל מלכים כזה קיבלנו הסבר מפורט. אחר-כך החלה תצוגה של כל מיני עוגות שהגיעו בקופסאות מיוחדות מגרמניה. אפשר היה לראות איך הקרובים הרבים של בעל השמחה מתחרים ביניהם. לא שכחתי שאני נמצאת בגוב אריות. הנערה שגרה אתי בחדר היתה חביבה מאוד והתייחסה אלי יפה. היא רצתה לדעת עלי הכול. היא שאלה אותי כמה פעמים איך יכולתי לעזוב משפחה ולנסוע למקום שאין לי בו קרובים. ואז סיפרתי לה, שתמיד רציתי לגור במקום כמו טירספול. דיברתי על ירקות ופֵּרות שיש פה בשפע, על העבודה הטובה שקיבלתי במפעל, וכאילו שיש לי מכרים טובים המוכנים לעזור לי. על-פי דרישת הגרמנייה שגרה אתי בחדר, סיפרתי לה על משפחתי. אמרתי לה שיש לי אפשרות בלתי רגילה להביא את משפחתי לטירספול ולחיות בנחת, אך אחיותי החליטו שטוב יותר לגור בעיר גדולה כאודסה. מסיבה זו עלי לנסוע לשם, כדי לברר אם מישהו מהמשפחה שלי הגיע. אמרתי בידידות: “עכשיו את רואה כמה בעיות יש לי…”. באותה הזדמנות שאלתי, אולי היא יכולה למצוא לי תחבורה, כי אני ממהרת להגיע לטירספול. הנערה הבטיחה לברר. הייתי בטוחה שכל מילה שלי תגיע היישר לאלה ששלחו אותה לרגל אחרי.

במתח רב חיכיתי לסימן כלשהו שמותר לי להסתלק. במחלקה צבאית זו הייתי במשך כמה ימים. הביאו אותי לאחד המשרדים שבו עבדו רק קצינים. הם שאלו אותי אם באמת אני רוצה להישאר ולעבוד אתם. אמרתי שאני זקוקה לזמן כדי להתייעץ עם אחיותי. באותה שעה חשבתי איך להימלט מהר, אך במשרד אמרו לי – שאין להם כל תחבורה, ואני אצטרך לחכות להזדמנות מתאימה. חשדתי שזוהי תחבולה.

לבסוף עלה בידי לחזור למפעל, והשתדלתי לספר לריכטרים איך ביליתי את הזמן אצל ידידיהם. אמרתי לרוזליה שהודות לעזרתה הכרתי אנשים טובים שהציעו לי עבודה, אולם בגלל בעיות משפחתיות אני מוכרחה לנסוע לאודסה. רוזליה אמרה לי שהם מבקרים שם כל שבוע, והיא תיקח אותי ברצון.

הגיע הזמן שנקבע לנסיעה, נסעתי עם ריכרד ריכטר ונהגו האישי. רוזליה יצאה ללוות אותנו. משום מה, התעכבנו זמן רב על יד[12] המכונית המפוארת, וראיתי איך האנשים שעבדו שם מביטים בי – בקינאה, בחושבם שאני ידידה טובה של הגרמנים, שיש להם השפעה בכל מקום. באותו זמן נאבקתי בעצם על חיי, ולא חשבתי שיבוא יום ואצטרך לשלם עבור הרושם הכוזב שיצרתי בעצמי כדי לשרוד.

הגענו לאודסה, וריכטר דרש ממני את הכתובת של קרובי. הוא טען שהוא רוצה להביא אותי הישר הביתה, ועל כן אמרתי לו לאן אני רוצה להגיע. מסרתי כתובת שקיבלתי מזוג ערירי שהכרתי במפעל, בעלי אזרחות יוונית. אנשים נפלאים אלה נתנו לי כתובת של קרוביהם הגרים באודסה. עדיין היתה בי תקווה גדולה שהוד רוממותו לא ישפיל את עצמו ולא ייכנס לבית של אנשים פשוטים שהוא אינו מכיר, אך טעיתי. כל הזמן חשבתי על הסיבות המוזרות שהביאו אותי לאודסה. הסתכלתי על העיר ששמעתי עליה רבות. הנה, שמתי לב לאחת השכונות שנראתה לי יפה ושקטה. לפתע עצרה המכונית שלנו ליד בית שבו גרה משפחה אחת בלבד. הנהג אמר לי בעליזות, “הנה הגענו לקרובים שלך!”. היה לי ידוע שהקרובים של ידידי הם אנשים פשוטים ועניים. בינתיים הייתי צריכה לנסות ולהשתחרר מהגרמנים, כדי שלא יהיו לי עדים מיותרים לכך שבאתי לאנשים זרים שאותם לא ראיתי מעולם. כך התעכבתי על יד הבית, עד שיצאה לקראתי אישה נעימה כבת 37, אשר דמתה מאוד לאחותה שגרה בטירספול. הצגתי את עצמי, ואמרתי שאני ידידה טובה של הקרובים שלה, ואנו גרים בשכנות. מסרתי לה את המכתב שכתבה לה אחותה בשפה הרומנית. הייתי נערה ביישנית, ולא העזתי להגיד לה לשם מה באמת באתי אליה, ושלמעשה הייתי זקוקה למקום ללון בו. דרכתי במקום בקוצר רוח בתקווה שהיא תקרא את המכתב מיד, ואז היא תבין אותי ללא מילים. בינתיים הבחנתי שריכטר ונהגו הספיקו לערוך סיור בכל הבית, ואפילו לא שמו לב לבעלים שהיה במבוכה. הסתכלתי בצער על יחסם המזלזל של הגרמנים לאנשים הזרים, לא הספקתי להתאושש מרוב בושה, והנה ניגש אלי ריכטר והודיע לי, שהוא החליט להישאר בבית הזה עד שיסדר את ענייניו.

הרגשתי נורא בשל חוצפתו של האדם הזה, תעשיין ותיק ומכובד. שמעתי שהוא אדם אמיד; אם כך מתנהג אדם משכיל, אז מה כבר אפשר לדרוש מגרמנים פשוטים… לא ידעתי איך להצטדק, האשמתי את עצמי על שהבאתי את הגרמנים לביתם של אנשים זרים שאני כלל לא מכירה. בעלת הבית רצתה לדעת מה מתרחש. כאשר ריכטר הבין שבעלי הבית כועסים, הוא אמר: “נו-טוב, הנהג יכול לגור בבית מלון מיוחד לגרמנים”. שמעתי שריכטר מלמד את הנהג מה צריך לעשות כדי לסדר עניינים, כי הוא רצה להיות פנוי. משום מה, לא עזב אותי האיש לרגע.

היתה לי הזדמנות בלתי רגילה לעקוב מן הצד אחר התנהגותו המחפירה – של אדם ערמומי זה, ולהתבונן איך הוא נראה כשהוא מסיר את המסכה מעל פניו. הוא ממש התקומם על כך שאנשים עניים ופשוטים – גם הם הצליחו להתעשר על יסוד מדיניות ממשלתו הגזענית. על-פי תפיסתו של ריכטר, כל הרכוש היהודי שייך רק לגרמנים כמוהו. קשה היה לו לראות איך “זרים” בני האוכלוסייה המקומית, מנצלים את מפלת הגרמנים בחזית ושודדים מהם את הרכוש היהודי. במשך כל שנות הכיבוש באזור זה עבד ריכטר כתעשיין מצליח, הוא תמיד עטה על ידיו כפפות יקרות, כי חשב שבכך הוא מבטא את רוממותו של גרמני משכיל. והנה, נתגלה שמתחת לבגדים האלגנטיים שלבש מצוי לא אחר מאשר בריון נאצי זריז, מלא מרץ וחוצפה.

למעשה באתי לאודסה מכיוון שהיה עלי ליצור רושם כאילו יש לי קרובים בעיר זו, והנה ריכטר שיבש את כל התכניות. בסופו של דבר הוא הבין שהבאתי אותו אל אנשים זרים לי, וחשבתי בדאגה מה יהיה אתי. לפנות בוקר יצאתי החוצה על קצות האצבעות, כדי לא להעיר את דיירי הבית. חיפשתי את התחנה של החשמלית, כי רציתי לנסוע סביב אודסה, להתרשם מיופיה של העיר. התיישבתי במקום נוח בחשמלית, והבטתי דרך החלון ברחובות החולפים על פני. הייתי מרותקת למראות החדשים שאותם אני רואה בפעם הראשונה בחיי, ולכן התעלמתי מכל המתרחש סביבי; פתאום הרגשתי שמישהו מחבק אותי חזק מאחור ומכסה אותי בנשיקות ובדמעות; ראש זר נשען על ראשי, כך שלא יכולתי לזוז כדי לברר מי בוכה מרה כל-כך מזיל דמעותיו על פני. חשבתי שמישהו טעה. אמרתי: “מספיק עם השטויות…” ולהפתעתי הופיעה לפני אירה גריגורביץ’!

בעבר, כזכור, העבירה אותי אירה את הגבול הגרמני-רומני בעיר טרויצק, ועזבה אותי אצל מכריה – בכפר מאיובקה. חשבתי שדרכינו נפרדו לתמיד. והנה, לגמרי במקרה, שוב נפגשו. אירה השתנתה, וקשה היה להכירה, פשוט נבהלתי מהמראה שלה. היא זַקנה. בעבר היו מקרים שבהם סבלתי מאוד בגלל אישה זו, אך כפי שכבר ציינתי, אהבתי אותה. צעקתי: “הוי, אלוהים אדירים!” התחבקנו ובכינו בלי בושה, כל אחת מסיבותיה היא. היו לה כל-כך הרבה שאלות. אירה לא רצתה לספר דבר על עצמה, אני הייתי עבורה עדיין הנערה התמימה. אפילו לא הבנתי במה היא עוסקת, למרות מראה משפיל דוחה מזוהם[13]. בדרך הודיעה אירה שאנו נוסעות הביתה.

הגענו לאזור שכל הבתים שבו נראו כמעט חדשים. אירה החזיקה צרור גדול של מפתחות, ונכנסנו לחדר המדרגות שכולו עשוי שיש. הדירה של אירה היתה מפוארת מכל הבחינות. היו שם חדרים רבים, גדולים ומסודרים, ועל כל החלונות היו תלויים וילונות יפים. נדמה היה שגם הרהיטים עומדים בדיוק כפי שהשאירו אותם בעליהם. קערת בדולח גדולה היתה מלאה בשעוני יד מכל הסוגים. אירה הבחינה במבטי הארוך והוציאה שעון והושיטה לי. לי אישית לא היה אכפת, כי מאז שהחריבו הגרמנים את העולם שלי לא הייתי זקוקה כלל לשעון. מה שבאמת היה חשוב הוא לשמור על יחסים טובים עם אנשים שהכרתי. אירה הסתכלה עלי במבט חודר והבחינה באדישות שבה אני מגיבה על המתנה שלה. אחר-כך פנתה אלי בערמומיות דוחה, ואמרה לי: “את זוכרת, כאשר נתת לי מטבע זהב, אמרת שהוא היה מיועד לקניית שעון עבורך. הנה, קיבלת שעון עבור המטבע שלך”. שתקתי. אירה היתה מרוצה מעצמה, וצחקה על כך שגם הפעם הצליחה לטפל בי בחוכמה. לפתע הבחנתי בשמלות ובחולצות העשויות מהבדים שהשארתי בז’יטומיר אצל משפחתה של אירה אמרתי לה שיש לה בגדים יפים מאוד. אירה הרגישה שלא בנוח, ואחרי מחשבה קצרה הציעה לי חולצה משומשת שהיתה תפורה מאחד מבדי.

לא יכולתי להבין לשם מה היה נחוץ לה המשחק הזה, הרי אירה לא יכלה למחוק את כל אשר עשיתי עבורה ועבור משפחתה. האמנתי שהמשפחה הזו לא תשכח את מעשי הטובים. מעולם לא חשבתי שאירה תשדוד אותי ללא כל מוסר כליות. החיים אמנם לימדוני שיהיה זה טיפשי להתרגז בגלל רכוש כלשהו ששדדו ממני. לא יכולתי לשכוח כיצד לקחה אותי עמה לנסיעה ההיא, כאשר ידעה שלשם כך יש צורך בבגד חם! לא יכולתי לשכוח כמה סבלתי מקור. והנה, נראה כי גם מעשה זה לא השפיע על יחסי אליה, כי עובדה שבעומק לבי שמחתי לפגוש בה.

אירה הלכה להתרחץ ולהחליף בגדים, כך שנשארתי לבדי בסלון עם מחשבותי העצובות. והנה, כמו מתחת לאדמה, הופיעה לפני גברת דוסיה קוך, מטופחת כמו תמיד. הסתבר שגם הדודה הצליחה לתפוס דירה מפוארת עם כל הרכוש הרב שבה. ידעתי שהיא דואגת לשני בניה. בעלה, יבגני, נשאר לשמור על הרכוש ששדדו בז’יטומיר, גם שם היה להם בית בודד עם גינה.

נזכרתי בימים הקשים ביותר שבהם התחלתי לבנות חיים חדשים בעיר ז’יטומיר. כזכור, במשך כמעט שנה עשו בני הזוג קוך הכול כדי להפוך אותי לאחת ממשפחתם. בפעם הראשונה שבה ראו אותי, החליטו שאני שייכת להם וזהו. בכל הזדמנות דיברו אתי על הבנים שלהם והציעו לי לבחור אחד מהם כבעל. דוסיה ויבגני קוך פעלו כדי לא לאבד אותי, וניסו לשכנע אותי לחיות על חשבונם כל עוד שורר מחסור במצרכי מזון. מצבם הכלכלי באמת היה טוב. במצב שבו הייתי נתונה הייתי צריכה לשמוח שיש לי אפשרות ללכת לגור אצל משפחת קוך, ולוּ באופן זמני. אבל חשבתי שזה לא מתאים לי, וּויתרתי על הסיכוי להישאר בחיים. האם זה הגיוני? הרי היתה לי אפשרות לשחק תפקיד של כלה. כל מה שהיה דרוש הוא לדבר על עתיד משותף אחרי המלחמה. בינתיים הייתי יכולה להשתמש במשפחת קוך לתועלתי האישית, למשוך את הזמן עד השחרור, ולאחר מכן להיעלם לתמיד והנה, ברגע זה מתקיימת פגישה מקרית ביני לבין דוסיה, היושבת מולי.

היא עדיין כעסה, ואני נוכחתי לדעת שמשפחת קוך לעולם לא תסלח לי על כך שהתרחקתי מהם. גברת קוך הסתכלה עלי במבט חודר, כי רצתה לדעת עלי הרבה יותר ממה שסיפרתי. כאב לה שאני נראית טוב. משום מה, רציתי להראות לה שטוב לי, ושיש לי אפשרות להסתדר בכל מקום, ועל כן אמרתי שכאילו יש לי מכרים גרמנים בעלי השפעה שרוצים לעזור לי. גברת קוך ואירה קפצו משמחה, שכן תמיד רצו להכיר אנשים שאפשר לנצל אותם לתועלתן. אירה אמרה שאודסה אינה מקום טוב עבורי, ושלא כדאי לי להסתובב לבדי. על כן היא נטלה אותי עמה, כדי להראות לי את העיר. לראשונה בחיי ראיתי את הים. מאוחר בערב הביאה אותי אירה למכרים שלי.

בעלת הבית סיפרה לי שבמשך היום עמד ריכרד ריכטר ליד החלון וחיכה לי בקוצר רוח. לא יכולתי להבין התנהגות זו של הגרמני. ניגשתי לריכטר וסיפרתי לו שבמשך כל היום ביליתי עם משפחתי, ואחר-כך אמרתי בעליזות שיש לו הזדמנות להכיר את אחותי הבכורה, אירה. ריכטר מדד אותה במבטו מלמעלה עד למטה. על-פי המבטים והתנועות שלו הבנתי שאירה אינה מוצאת חן בעיניו. חשבתי בלבי שאין זה חשוב מה הוא חושב עליה, העיקר שעכשיו יהיה לי עֵד גרמני מכובד, שיכול לאשר שיש לי בעיר אודסה קרובים ומכרים.

חזרתי לטירספול מרוצה מן הנסיעה המוצלחת. עכשיו איש לא יעז להטריד אותי. המכרים שלי, שגרו במפעל והיו בעלי אזרחות יוונית, פגשו אותי בשמחה ובהקלה, כי חששו שמא אשאר באודסה לתמיד. אנשים אלה היו מרוצים שקרוביהם קיבלו אותי יפה, ואמרו שהגיע הזמן לדבר אתי על דברים שלא העזו קודם.

התברר שהגבר היווני בא ממשפחה גדולה המתגוררת ביוון מדורי דורות. הוא עצמו היה גבוה, רחב כתפיים, ממש יפהפה. אחרי שהתחתן עם נערה רומנייה, הם החליטו לא להביא ילדים לעולם ולחיות רק למען עצמם. הם קנו סוס ועגלה ויצאו לדרך, כדי לראות עולם. כך נדדו ממקום למקום, ביקרו בארצות זרות וחיו בחיק הטבע, כמו צוענים. כל פעם שחסרו להם אמצעים, חיפשו מפעל שבו אפשר לגור ולעבוד במשך זמן מסוים. הזוג הזה היה מאושר ולא רצה לשנות את אורח חייו.

פגשתי את האנשים הנפלאים האלה בקיץ 1943. חשבתי אז שכדאי לברר כמה שערים יש בחצר המפעל, ולאן מוביל כל שער. כך הגעתי לכל מיני פינות שלא ידעתי על קיומן, וכך גם פגשתי את בני הזוג. הם היו בערך בני 40. אנשים אלה ידעו תמיד מה מתרחש בסביבה. התחלתי לבקר אותם מפעם לפעם, והנה הסתבר לי שההיכרות המקרית בינינו השפיעה על חייהם – בפעם הראשונה הצטערו שאין להם בת כמוני. הם החליטו לחזור ליוון, מולדתו של הגבר, כדי להתיישב במקום קבוע ולהבטיח את ימי זקנתם. כנראה שבאמת התרגלו אלי, והיה להם קשה להיפרד ממני; הם ממש התחננו לפני שאצטרף אליהם ואסע עמם ליוון; הם סיפרו לי על קרובי משפחה משכילים שמסוגלים לעזור לי; הם ראו בי מטרה שלמענה כדאי לחיות, והבטיחו לי הרבה. ניסיתי להסביר שזה בלתי אפשרי. בני הזוג דחו אפוא את נסיעתם לעת עתה, כדי להוסיף ולנסות לשכנע אותי. היתה לי הרגשה טובה שבינתיים יש לי מכרים שאכפת להם, והם משתדלים לעזור לי.

במפעל שלנו חגגו את השנה החדשה 1944. סוף-סוף הגיע היום המרגש, שכל הפועלים ציפו לו בקוצר רוח. כבר מזמן היו שמועות על מסיבה שיהיו בה משקאות חריפים רבים. על כן חשבתי שחגיגה כזו אינה בשבילי. פשוט פחדתי מצרות חדשות. המכרים שלי לא הבינו איך אפשר לוותר בקלות על הזדמנות יחידה לאכול ארוחת צהריים חגיגית ולטעום משקאות מסוגים שונים. הם טענו שאפשר להימלט לפני שאנשים יספיקו להשתכר. כך הצליחו לשכנע אותי להצטרף אליהם.

המסיבה התקיימה בבניין שהיה ממש סמוך למקום מגורי, כך שלא הייתי תלויה באף אחד כדי לחזור לחדרי. נכנסנו לאולמות ענקיים המיועדים לאירועים מיוחדים. המסיבה היתה מפוארת, כאילו אין מלחמה בעולם. כצפוי, באו אורחים רבים שכלל לא עבדו במפעל. הרבה אנשי צבא גרמנים הסתובבו באולם והתנפלו על המשקאות החריפים שהוגשו ללא הגבלה. המכר היווני שלי אמר, שליתר ביטחון כדאי להתרחק מהאולם. חיפשנו מקום מתאים, שהיה רחוק מן המזונות. בכוונה בחרתי בספסל ארוך כדי שאוכל להתיישב בין בני הזוג. שמחתי שאפשר לאכול כמה שרוצים, מזמן לא אכלתי ארוחה חמה ומבושלת כמו שצריך.

בעודי טועמת משפע המאכלים שהיו אצלי בצלחת, הבחנתי שלאולם נכנס בחור צעיר, גבוה, יפה תואר. הוא הסתובב והביט על כולם, כאילו חיפש מישהו. זה נראה טבעי, אבל לפתע הוא הביא כיסא והתיישב מולי, ליד שולחן צר. הרגשתי לא נוח, שמישהו זר מסתכל עלי, אך בכל זאת המשכתי לאכול. הבחור היה חצוף, לא התחשב ברגשותיהם של אחרים, ומיד דרש ממני לשתות אתו “לחיים”. הוא מיהר לערוך עמי היכרות, והיו לו שאלות רבות. המכרים שלי השתדלו לדבר אלי כל הזמן, כדי לעזור לי להשתחרר מהטרדן הזר, אך ללא הועיל; היה ברור שאם אצא משם – הבחור ילך אחרי. המכר היווני שלי פנה אפוא אל הברנש, ושאל מדוע בחר באחת כמוני שכלל לא נוגעת ביין ואינה מחפשת חתן. הרי יש פה הרבה יפהפיות צעירות שאפשר לבלות אתן בחדווה ובנחת. המכר שלי ביקש ממנו לא להוסיף ולהטריד אותי. הבחור הצעיר שתק ולא ענה. הוא המשיך לשתות וודקה מכוס גדולה, כאילו היו אלה מים. כמו לכל שיכור היה גם לו צורך לדבר.

התברר שהוא עובד בתור מהנדס ראשי במפעל שלנו. הוא סיפר בגלוי על מעשיו המחרידים בימי הכיבוש, כי היה בטוח שהשלטון הגרמני יישאר לנצח. הוא עצמו היה רוסי שהשתייך למפלגה הקומוניסטית ושינה את עורו, בגד במולדתו ובחבריו הטובים ללא כל מוסר כליות. הוא טען שהוא רצה להתקדם ולחיות ללא דאגות, ועל כן הצטרף מיד לגרמנים. עם כניסת השנה החדשה, 1944, כבר היה ידוע על המפלות הקשות שסופגים הגרמנים. בוגדים ששיתפו פעולה עמם פחדו מאוד שמא יפלו לידיהם של הרוסים, שהחלו לשחרר ערים בזו אחר זו. המהנדס שלנו היה בפאניקה, וטען שחייבים לברוח לפני שהצבא הגרמני יחל לסגת חזרה לגרמניה. הסתכלתי עליו בבוז. כאשר קם על רגליו והביט לצדדים, היה לי הרושם כאילו הוא מחפש מקום בשולחן אחר. חשבתי בלבי, “ברוך שפטרנו מעונשו של זה”… לפתע פתאום, שמעתי את המהנדס צועק בקול רם: “אורחים יקרים, יש אויבת בינינו, והיא חוגגת את מפלת גרמניה, הנה הקומסומולקה[14] שמרגלת עבור הפרטיזנים, וצריך לחסל אותה לפני שתברח!”.

הבוגד האכזר לא היה בטוח אם הגרמנים הבינו אותו. הוא הביט לצדדים לבדוק את התגובות של האורחים. ידעתי שכעת אסור לי לזוז. בפחד חיכיתי לגזר דיני. פתאום החלו להתרחש דברים שלהם כלל לא ציפיתי. המכרה הרומנייה שלי פנתה למהנדס הרוסי ואמרה: “שיכור, אפס שכמוך, איך אתה מעז להעליב את הילדה שלנו!”. בבת-אחת קם המכר היווני שלי תפס אותו בשערו, משך את ראשו אחורה וחשף את צווארו לראווה. המכר שלי שלף סכין ענקית תוצרת עצמית מתוך מגפיו, ואמר: “הסתכלתי עליך כל הזמן איך הצקת לבת שלי, ושתקתי, אבל כאשר השפלת אותה – יש לך כבר עניין אתי. פושע שכמותך, צריך לשחוט ולחתוך את גופך לחתיכות קטנות, אך אינני רוצה ללכלך את הנוכחים בדמך הארסי והמלוכלך! צא החוצה, נחש, פן אגמור אתך חשבון!”

המהנדס נפל על ברכיו, ובידיים רועדות תפס את מגפיו של היווני וביקש רחמים. הוא טען שהשתכר. במהירות נפוצה השמועה על האב שהגן על כבוד בתו. אנשים רצו מכל החדרים לראות במו עיניהם את המחזה. האירוע הפך לחלק מן הבילוי. סביבנו התאספו אנשים רבים שהצדיקו את האיש ותמכו במעשהו של הידיד היווני שלי, שהחזיר את קרבנו באופן מפחיד. כולם צעקו: “הרוג אותו, תלמד אותו לקח, הרוג אותו…”, ראיתי שהדבר אינו מוצא חן בעיני הידיד שלי. המהנדס הצליח איכשהו להשתחרר מידיו, וברח. כך ניצלתי ממוות בטוח. אהבתי מאוד את ידידַי האמיתיים, כי לא היו רבים כמותם. השפיע עלי מזגו החם של הידיד היווני, גם את סכינו הגדולה שהיתה מעשה ידיו, לא יכולתי לשכוח. באותה שעה ידעתי בעומק לבי שהיתה זו הדרך היחידה להציל אותי, ובת מזל אני שזכיתי לידידים כאלה.

הצטערתי מאוד שהיכרותנו היתה קצרה כל-כך. מיד אחרי חגיגות השנה החדשה עזבו ידידי את המפעל בדרכם למולדתם, יוון, בהתאם לתכנית שעליה החליטו כבר מזמן. לא יכולתי לנסוע אתם, כי היו לי תכניות חשובות יותר, שהיו קשורות לטרגדיה המשפחתית שלי. הפרידה היתה כואבת וקשה, לא שכחתי אנשים נפלאים אלה במשך כל חיי, אנשים שאהבו אותי כך סתם, ללא סיבה מיוחדת.

בתחילת 1944 הפסיק מפעל השימורים לפעול. מכוניות צבאיות כבדות הגיעו והוציאו את כל הסחורה. לאחר מכן הגיע תור המכונות וכל הציוד שנמצא במחלקות השונות במפעל. מומחים עבדו ימים ולילות כדי לפרק את כל שאפשר היה להעביר לגרמניה. המנהל, ריכרט ריכטר, ורוזליה הסתלקו במהירות. הגרמנים האלה פחדו מאוד מהפועלים שעבדו אצלם בעבר.

נוצר מצב של חוסר ודאות שהשפיע מיד על חיי. בתקופה כזאת אי-אפשר למצוא עבודה; לא היה לי אפוא ממה לחיות. חייתי על מים, והרעב הציק לי מאוד. חשבתי שזה הסוף שלי, פשוט לא ידעתי למי לפנות כדי להשיג עבודה כלשהי. לגמרי במקרה הגעתי לשוק, ורק אז נזכרתי ששם אפשר למצוא איזשהו ירק פגום או רקוב שבני המקום זורקים.

הייתי מאושרת שעדיין ניתנת לי האפשרות לגור בחדר הקטן שלי. גם מרוסיה והילד קוליה, נשארו לגור במטבח, כנראה שגם להם לא היה מקום אחר. מרוסיה היתה מבקרת אצל קרוביה, ומביאה משם סלים מלאים כל טוב. לאישה זו תמיד היה כסף, והיא היחידה שהשתמשה בתנור האפייה. המשכנו אפוא לגור בבית שהיה פעם הווילה של המנהל, ולרי לוניוב. אותו ברנש לא מיהר לברוח ונשאר לגור אתנו בבית. באותו זמן הוא התגורר גם בווילה של ריכטר. השתדלתי מאוד שלא לפגוש אותו. אמנם במשך כל זמן שהותי בביתו הוא לא העז להיכנס לחדרי, אך לא היה לי כל אמון באדם זה.

פעם חזרתי מן השוק, מודאגת, מאמצת את מוחי לחשוב מה עלי לעשות ואיך לשרוד עד השחרור הסופי. השעה היתה בערך 00.:12 כמו מתוך חלום שמעתי שמישהו דופק בעדינות בדלת. הייתי זרה ובודדה לגמרי, איש לא ביקר אצלי, ובכל זאת קמתי מהמיטה כדי לבדוק אם נמצא מישהו בפרוזדור. והנה, להפתעתי, עמד שם לוניוב, מחייך אלי כאילו היה ידיד ותיק. היתה לי הרגשה מאוד לא טובה בעניין.

לשועל הזה היה מראה של נער ביישן, כאילו שלא נעים לו להטרידני. הסתכלתי עליו במבט חודר, כי רציתי לדעת מה הוא רוצה ממני. לוניוב התנהג בנימוס, וביקש סליחה על ההטרדה. הוא סיפר לי כי יש לו אורחים גרמנים חשובים הזקוקים למתרגם. לוניוב התחנן בפני שאכנס לדירה החדשה שלו רק לכמה דקות. הייתי מאוד מודאגת, והתלבטתי מה לעשות. מצד אחד, אסור לי להרגיז, כי עדיין יש בידיו כוח והשפעה, והוא יכול לזרוק אותי לרחוב. החלטתי שאין לי בררה, והלכתי אתו לווילה של ריכטר, ששכנה בסמוך.

על יד הבית התאמצתי להקשיב למה שמתרחש בפנים, אך לא היו כל סימנים לאורחים. בסלון פגש אותי רב-סרן גרמני צעיר, גבוה ורחב כתפיים. תרגמתי על-פי דרישתם כל מה שנאמר שם, ואז חייך הגרמני חיוך ערמומי. נוצר בי הרושם שהוא מדבר רוסית, והתחלתי לחשוד שטמנו לי מלכודת. חיפשתי תירוצים להסתלק משם, אך גברים אלה היו בעלי ניסיון, והם תיכננו היטב ביקור זה. התברר לי שלוניוב וחברו הגרמני היו בשוק בשעה שאספתי עלי כרוב רקובים ואכלתי אותם כמאכל תאווה. הם הבינו שאני סובלת מרעב. לשני גברים אלה לא היו בעיות קיום, ועל כן חיפשו טרף קל לשעשוע ולבילוי. ייתכן שמצבי הקשה גרם להם להזמין אותי אליהם במרמה. הם הכינו שולחן עם כל טוב, ודרשו בתוקף שנתחיל לטעום משקאות חריפים. משום מה, היו בטוחים שאתנפל על האוכל שלהם בלהט, אך לא כך היה. ראשית, מעולם לא טעמתי יין, ושנית, היתה בי גאווה וידעתי את ערכי. התביישתי במצוקתי כל הזמן, ולא היה בדעתי לחשוף אותה לעין כל. תמיד היה לי אורך רוח והייתי חזקה, ושום רעב לא היה מסוגל לשבור אותי. לא נגעתי באוכל שלהם. חשבתי איך לברוח בצורה יפה, כדי שיאפשרו לי להמשיך ולהתגורר בחדר שלי עד לשחרור. לפתע, קם לוניוב מן הכיסא ופנה בריצה מהירה לכיוון היציאה ונעל אחריו את הדלת.

המנוול הכיר אותי במשך זמן ממושך, ולא ריחם עלי. הוא השאיר אותי נעולה בביתו עם גרמני שיכור. הייתי קרבה להתמוטטות, אך לא רציתי שגבר זה יבחין בסערת רוחי. השתדלתי להרגיע את עצמי. בעבר נזדמן לי לבקר בבית זה – כך שכבר הכרתי כל פינה. חיפשתי עילה להיכנס לחדר השינה, כדי לצאת דרך החלון. אך הקצין הגרמני לא הניח לי לרגע, למרות שהיה שיכור, היה חכם ממני. בינתיים הוא התייחס אלי בנימוס, ליטף את שערותי, וביקש ממני לשבת על ידו. השתדלתי להיות סבלנית, ולהתייחס אליו בכבוד כדי להרוויח זמן. בין היתר שאלתי אותו איפה למד רוסית. הקצין ענה לי שבחיל המודיעין חייבים לדעת שפות זרות. בזמן שהתאמצתי למצוא דרך לצאת משם, מלמל הגרמני משהו על ריגול. הוא ניגש אלי קרוב, לקח את ראשי בין שתי ידיו, אחר הריח את שערותי ואוזני כאילו היו פרח. אמרתי: “סליחה, אני חייבת להיכנס לשירותים”. בחדר האמבטיה סגרתי את הדלת, ופתחתי את הברז. מיד התחלתי לטפס דרך החלון הקטן. במקרים כאלה פתאום מתגלים כוחות בלתי מוכרים וזריזוּת.

רצתי כמו משוגעת בין מחלקות המפעל הרבות, וחיפשתי מחסה, אך לשווא. מרוב ייאוש לא ידעתי לאן לפנות. פתאום הבחנתי שבאחת הפינות יש מדרגות המובילות למעלה, לעליית הגג. עד אז לא ידעתי ששם, בעליית-הגג, יש מחלקה לעיבוד אגוזים. לצערי נשארו רק קליפות, אך על הרצפה היו גלעינים רבים מאוד של מישמש. עדיין היו שם מכשירים לקילוף הגלעינים. היתה זו הזדמנות בלתי רגילה עבורי להשקיט את רעבוני. בכל מקום היו מפוזרות קופסאות ששימשו לאריזה של אגוזים. שמחתי שסוף-סוף מצאתי מקלט, וכן משהו להשביע את רעבוני. במחלקה זו היה חלון מקיר לקיר שפנה למרכז החצר של המפעל. עבורי היה המקום כמו מצפה, כי יכולתי לראות משם את כל הסביבה. עקבתי בעניין רב אחר האנשים הזרים ששוטטו בחצר המפעל.

בינתיים המשכתי להסתתר במחלקה לעיבוד אגוזים, וחשבתי על המצב שהביא אותי למקום זה. אולי הגזמתי מעט, ולא הייתי צריכה להסתתר כל היום. יכול להיות שלוניוב וחברו הגרמני שכחו ממני והלכו לבלות. הגעתי למסקנה שעלי לרוץ ולהגיע לבית לפני שיחשיך. כאשר נכנסתי לבית, שהיה מואר והסתובבו בו האישה ובנה, נרגעתי מעט. גם מרוסיה שמחה שחזרתי, וסיפרה לי שאיזה רב-סרן גרמני מחפש אותי. אם לא די בזאת, לוניוב ציווה שלא לסגור את דלת הכניסה עם הוו הפנימי, כדי שהוא יוכל להיכנס לדירתו בעת שיחפוץ. הבנתי מיד שזהו סימן לא טוב, אך שתקתי. הייתי מאוד עייפה, אך פחדתי להירדם. כך שכבתי על המיטה בבגדי, והאזנתי במתח למתרחש בחוץ. ברגע ששמעתי צעדים, קפצתי, ובשקט התחבאתי מתחת למיטה של מרוסיה. קשה לתאר איזה סיוט עבר עלי באותם ימים ולילות, כאשר הקצין הגרמני בא אלינו כמה פעמים וחיפש אותי. כל הלילה ישנתי על רצפה קרה, ללא מצעים, ולא היה לי כיסוי. פחדתי להסתובב על צדִי השני, כדי לא להרגיז את מרוסיה, שמפעם לפעם העיפה עין מתחת למיטתה, לראות מה אני עושה שם. הבנתי שגם מרוסיה אינה ישנה מרוב סקרנות, אך בכל זאת פחדתי לספר לה שלוניוב אשם בכל צרותי.

בהזדמנות הראשונה סיפרה מרוסיה לחברה שלה, נָדיָה שֶבצוּק, על מה שמתרחש בדירתנו. שתי הנשים האלה הכירו אותי מאז שהתחלתי את עבודתי במפעל. גרנו בשכנות והיינו ביחסים טובים, כך שהן היו מודעות לצרות שלי. כאשר התחלתי לישון מתחת למיטתה של מרוסיה, וקצין גרמני חיפש אותי יום ולילה, הגיעו ידידותי למסקנה שאני בצרות ופעלו בסודיות כדי לעזור לי. כבר מזמן איבדתי אמון בבני-אדם. השתדלתי אפוא להסתיר את עובדת היותי רעבה, וסבלתי בשקט. לא ידעתי איך להסביר למרוסיה מדוע אני ישנה מתחת למיטתה. בבוקר הלכתי למחלקה לעיבוד אגוזים, כדי להסתתר שם במשך היום. הייתי מרוצה שיש לי גלעינים ומים. לא היה זה הזמן המתאים כדי לשים לב לבטן המתנפחת או לכאב כלשהו, אך אחרי כמה ימים סבלתי מכאבים בלתי רגילים, ונבהלתי. נזכרתי במשפחה המולדווית המתגוררת בעיר, ושתמיד שמחה לראות אותי. אזרתי אומץ והלכתי לבקש מהם עזרה.

בדרך אליהם הבחנתי שלוניוב וחברו הגרמני מלווים אותי בשקט. הזדעזעתי לאיזה שפל הגיעו שני גברים אלה, שעקבו אחרי ביום ובלילה, כאילו הייתי האישה היחידה בעולם. הכרחי היה לשים קץ לרדיפה הזו, כל עוד לא מאוחר, כי לא יכולתי לסבול זאת עוד. יחד עם זאת, לא יכולתי להמשיך בדרכי, כי אסור היה שמנוולים אלה יידעו היכן גרים המכרים שלי. גם הביתה לא יכולתי לחזור, לא ידעתי לאן לפנות. הסתכלתי לצדדים בחיפוש אחר מוצא, הייתי שרויה ממש בייאוש. פתאום פגשתי נערה שהכרתי פעם בתוך חצר המפעל.

הנערה היתה בת בכורה למשפחה של פליטים אשר מצאתי חן בעיניהם, והם הפצירו בי לבקר אותם מדי פעם. נערה זו, כבת 17, היתה מפונקת ומלאת חיים, כי היה לה מכל טוב. היא נהגה להתחנן לפני שאבוא אתה למועדון גרמני, ובכלל, היא רצתה לתכנן אתי בילויים משותפים. ממנה נודע לי על הזוועות שהתרחשו באזור קרים. היא סיפרה בגלוי על מעשים נוראים שעשה אביה בעיר חרסון. היא רצתה להתפאר בכך שאביה היה אדם מצליח בזמן הכיבוש, והם חיו בעיר חרסון בעושר.

נערה זו פגשה אותי אפוא ברחוב, והתייחסה אלי כאל חברה ותיקה. היא התנפלה עלי בחיבוקים ובנשיקות. הנערה היתה מאושרת לפגוש אותי בסביבת מגוריה והזמינה אותי לבקר בדירה החדשה של משפחתה. חשבתי בלבי שזאת הזדמנות יוצאת מן הכלל להיפטר משני הכרישים הרודפים אחרי. ואולם, כאשר יצאתי מבית המשפחה, התברר לי שהגרמני ממתין לי בקרבת מקום. תכניתי היתה להיכנס הישר לחדר של מרוסיה ולשחק עם בנה. חשבתי שבעזרתם אוכל איכשהו להתחמק מהקצין הגרמני, ולוּ באופן זמני. ידעתי שבחצר שלנו יש יציאה המובילה לכיוון שדה פתוח שבו הכרתי כל שביל, ומשם תכננתי להגיע אל המכרים שלי. קיוויתי כי עבור השעון שקיבלתי מאירה גריגורביץ’ יסכימו מכרי המולדווים לעזור לי. אבל הכול התנהל לגמרי אחרת, כי חיי היו מלאי הפתעות שקשה לחזותן מראש.

פתחתי את דלת הכניסה לדירה שבה התגוררתי, והנה מרוסיה ובנה רצים לקראתי, וגם אורחים בלתי צפויים. כמעט חודש לא ראיתי את נדיה שבצוק, ולא שמעתי ממנה דבר, והנה היא פה, ולידה חייל גרמני לא צעיר. אז עדיין לא ידעתי שנדיה הספיקה להתחתן עם מהנדס, ואפילו לא חלמי על כך שהיא מחפשת עבורי עבודה. לפיכך לא יכולתי להבין מדוע קיבלו אותי כולם בשמחה, ונאנחו בהקלה על כי סוף-סוף חזרתי.

החייל הגרמני שאותו ראיתי כעת בפעם הראשונה בחיי, טען כי הוא מחכה לי מהבוקר, וביקש ממני להזדרז ולארוז את חפצי, כי חייבים לזוז. הוא היה מודאג מאוד, שכן הוא נעדר מהמפעל שלו הרבה זמן. הסתכלתי על כולם בתימהון, ולא היה לי כל מושג מה הם רוצים ממני. בינתיים נזכר החייל שיש לו עבורי כריך. היה זה כריך עשוי משתי פרוסות לחם, ובתוכו היתה קציצה גדולה שאת ריחה המיוחד קשה לתאר במילים. הסתכלתי על הכריך באדישות, ולא רציתי לקחת אותו, למרות שסבלתי רעב. הנוכחים הזילו דמעות והתחננו בפני שלא אתבייש ואוכל מיד, אך אני המשכתי לעמוד כמאובנת. כנראה שהמראה שלי השפיע על החייל, והוא לא זירז אותי עוד על כך שאנו מבזבזים זמן יקר. הוא התייחס אלי כאל ילדה חולה.

עכשיו היה לחייל די סבלנות כדי לספר לי על בית המטבחיים שאותו הוא מנהל. יחד עמו עבדה קבוצה גדולה של חיילים גרמנים, ולכל אחד היה תפקיד מסוים במפעל. עבדו במפעל זה הרבה תושבים מקומיים, אך משום מה לא הצליחו להשיג מתורגמן. אחרי שנסגר המפעל לשימורים, באה נדיה שבצוק לגור אצל משפחת בעלה, שבניה עבדו גם הם בבית המטבחיים. נדיה סיפרה לגרמנים שיש לה ידידה שעבדה במפעל שימורים כמתורגמנית, והם היו מרוצים שהנה סוף-סוף יוכלו להשיג מתורגמנית מתאימה. המנהל בכבודו ובעצמו עזב את עבודתו הדחופה, ובא לכאן כדי להבטיח תנאים טובים.

מישהו אחר במקומי היה ללא ספק קופץ משמחה על ההזדמנות, אך אני לא מיהרתי להסכים. ניסיתי לנצל את ההזדמנות לקבל עבודה במפעל הבשר, אך לא במשרד. הדבר הרגיז את הנוכחים, והם הביטו זה בזה מבלי להבין כיצד ייתכן הדבר. האם זה הגיוני לוותר על תפקיד משרדי ולבקש תחת זאת עבודה קשה ומלוכלכת? לפתע הזדקף החייל הגרמני, ואמר בצורה פסקנית: “יש במפעל די פועלים, ומה שהם זקוקים לו זה מתורגמנית, ואת חייבת לעזור להם”. הבנתי שאסור לי להגדיש את הסאה.

הסבל לא תם

בית המטבחיים היה במרחק ארבעה קילומטרים ממפעל השימורים שבו גרתי; בכל זאת הגיע החייל משם עם זוג סוסים ועגלה. נדיה ואני ישבנו בעגלה חבוקות, ושוחחנו בשקט. היא אמרה שכל הזמן חשבה עלי, ומאוד רצתה לעזור לי. תמיד היה לי נעים להיות חברה של נדיה, וסיפוריה היו מלאי ביטחון עצמי. ממש אהבתי אישה זו. לצערי הייתי ביישנית ללא תקנה, ולא הייתי מסוגלת להגיד לה מה אני חושבת עליה פנים אל פנים. יש לציין שנדיה היתה חכמה עד כדי כך שהיתה מסוגלת להגן על עצמה ועל אחרים. קינאתי באישה זריזה זו, שתמיד היתה במרכז העניינים וידעה הרבה חדשות. עד למלחמה עבדה נדיה כמנהלת חשבונות ראשית במפעל שלנו. אך אחרי הפלישה הגרמנית הבינה כי בזמן מלחמה צריך פחות אחריות ויותר מזון, ועל כן החליטה לעבוד כעוזרת בית אצל ריכטר. בזמן שרוזליה וריכרד ריכטר היו עסוקים בהעברת כל הסחורה שנמצאת במפעל לגרמניה, ידעה נדיה לנצל את המצב של בהלה וחוסר סדר והצליחה להעביר חבילות אין-ספור אל מגוריה. מטבע הדברים, לאישה זו לא היו בעיות קיום.

מהר מאוד הגענו ליישבו כפרי, ונדיה הודיעה שזהו מקום מגוריה הנקרא קוֹלקָה-טוֹבַה-בּלקָה. בית יפה ונקי, מגודר מסביב. בעומק החצר היה מחסן גדול, רפת ודיר. הופתעתי לראות שבעל הבית ואשתו, קלרה, הינם זוג צעיר עם שני בנים קטנים. משפחת סמיונוב קיבלה אותי בשמחה מופרזת. החדר שהוקצה עבורי היה גדול ונקי.

לא רחוק משם, ממש מעבר לכביש, עמד בית המטבחיים. כל לילה הביאו לשם המון בקר. הגרמנים עבדו בקצב מהיר, כדי להספיק לבצע עבודה שלא היה לה סוף. בזמן שהצבא הגרמני נסוג ממקום כלשהו, הם שדדו את הבקר שהיה באותה סביבה. בתוך בית המטבחיים היה מפעל לבשר. את כל התוצרת הם שלחו לרומניה במשאיות, ומשם לגרמניה. לפעמים הביאו החיילים לבית המטבחיים ביצים, תרנגולות וגם חזיר. ייתכן שהיה זה עבור העובדים בענף.

ביום הראשון שבו הגעתי לעבודה, פגש אותי קצין גרמני. מהר מאוד נודע לי שאין לו כל קשר למפעל, אבל סרן נוימן בא אלי הביתה מדי בוקר כדי לקחת אותי לעבודה, ומדי ערב ליווה אותי בחזרה לביתי. נהגנו אז לשבת על המרפסת עד שהדליקו אור, ולאחר מכן נכנסנו למטבח, היכן שישבו בעלי הבית שלי. בני משפחת סמיונוב אמנם לא ידעו גרמנית, אבל בכל זאת נטלו חלק בשיחתנו. במקרים אלה חשבתי לעצמי, שהגרמני הזה סובל כנראה מגעגועים למשפחתו, ולכן הוא שמח שמצא מישהו מתאים כדי לפטפט אתו בזמנו הפנוי; אך מהר מאוד נוכחתי לדעת שלנוימן יש כוונות רציניות כלפי.

בוקר אחד בא סרן נוימן, כמו תמיד, ללוותני לעבודה. בחצר פגשתי את בעל הבית, מתכונן לנקות את השלג. באותם רגעים נפל שעוני על השלג. במצבי היתה זו עבדה גדולה עבורי, ומיהרתי לחפש את השעון במקום שבו עמדתי. בעל הבית צחק, ואמר שאין מה לדאוג. למרות הבטחותיו, לא האמנתי לרגע שהאיש מסוגל לוותר על משהו שהוא יכול להרוויח ממנו, ובאמת כך היה. לא ראיתי שוב את השעון. משהו הציק לי בתוכי, ולא יכולתי להבין איך קרה לי דבר כזה. בדרך-כלל אני מאוד דייקנית ואחראית, ועל השעון הזה שמרתי כעל בבת עיני, מכיוון שאדם בודד זקוק לדבר ערך כלשהו שאפשר להיעזר בו ביום צרה, כשיהיה חסר אמצעים. היה ברור לי כי לא אוכל להתקיים עד אשר אמצא עבודה חדשה. היתה זו בעיה לא פשוטה. לעולם לא אשכח איך סבלתי רעב, ולא מכרתי אותו, כי ידעתי מניסיוני שיכול להיות מצב גרוע יותר, אם, למשל, אצטרך לעזוב את מקום מגורי.

ידעתי שהסרן נוימן אינו מחבב את בעל הבית שלי, ותמיד היו לו חשדות נגדו והנה הקצין הגרמני, בהיותו מזועזע מן המקרה, מיהר להסיר את השעון שלו ולענוד אותו על ידי. כמובן שסירבתי לקבל מתנה מגבר המחזר אחרי, אך הוא השתדל לשכנע אותי בכוונותיו הטובות. הוא אמר שאלמלא היו כוונותיו טובות, לא היה מוותר על שעון חדש ויקר שקנה לפני כחודשיים כאשר ביקר בשווייץ. כהרף עין עשיתי חשבון נפש, והגעתי למסקנה שאסור לי לוותר על הזדמנות נדירה לקבל משהו בעל ערך רב; בלב כבד הסכמתי לענוד את השעון של הקצין הגרמני, למרות שהתביישתי בפני עצמי.

עברו ימים מספר אחרי המקרה, טרם הספקתי להשקיט את מצפוני – והנה עוד הפתעה: סרן נוימן הביא לי כל מיני מחרוזות לצוואר. עיני חשכו. חשבתי בעצב, שאחרי שקיבלתי ממנו את השעון, אולי חשב שאני מאלה המחפשות לנצל את הגברים… זה צרב כמו אש בתוכי פנימה. אמרתי בשקט, כמו אחת שחטאה: “הו, איזה יופי, אבל אני לא משתמשת בתכשיטים, אינני מספיק בוגרת לכך”. הגבר הזה היה חכם ופיקח, והבין אותי יפה. הוא דיבר שוב על כוונותיו הטובות. ידעתי כי אחרי הנסיגה הגרמנית לא ניפגש עוד לעולם, והיה לי חשוב שלא להשאיר אצלו טעם מר מתקופת ההיכרות שלנו. מצד אחד, לא רציתי שיזכור אותי כנצלנית שברחה, כי באמת לא הייתי כזאת; אבל מצד שני, מצבי הנורא היה חזק ממני, והיה לי ברור שאם אשאר בחיים אסבול רבות. לקחתי אפוא בצער את החרוזים. במשך שנים הצטערתי על מעשה זה.

הגרמנים נסוגים

מאחורי הכפר קולקה-טובה-בלקה, במרחק שישה קילומטרים ממקום עבודתי, ניצב הר, ומסביבו שממה. בתוך הר זה אחסנו הגרמנים תחמושת שהיתה מיועדת לחזית. סרן נוימן היה אחראי שם על חומרי הנפץ. בדרך-כלל, כאשר באו אנשי צבא לקבל תחמושת, לקח אותי סרן נוימן אתו. פעם אחת, בהיותו בדרך לביתו, פגש נוימן פתאום ג’יפ עם חיילים שביקשו ממנו להזדרז ולתת להם תחמושת הנחוצה להם בדחיפות. במקום להיענות מיד לדרישתם, נסע עמם סרן נוימן קודם כל לבית המטבחיים, כדי לקחת אותי. גם אז, כמו תמיד, הוא דיבר אלי בשקט ובקול רגוע, כאילו דבר לא אירע. כעבור דקות ספורות כבר ישבתי בג’יפ והתבוננתי בחיילים המבוהלים; התחלתי להבין במה מדובר.

הג’יפ שלנו נסע במהירות רבה. ישבתי בשקט ושמעתי אותם מספרים על כישלונות בחזית. הגענו לפסגת ההר. בזמן שהחיילים היו עסוקים בהטענת התחמושת, הבטתי סביב על יפי הנוף ועל אין-ספור השלהבות הססגוניות שעלו מן האדמה. היה זה ארסנל ענק. הניצוצות היו בכל שטח ההר, ממש מתחת לרגלי. הנחתי שבחלק זה של ההר הספיקו להוציא את חומרי הנפץ, כי ידעתי שסרן נוימן לא היה מרשה לי להסתובב כך אם המקום היה מסוכן.

סוף-סוף סיימו החיילים להעמיס את התחמושת על המשאית, ובלב שבור מיהרו אל החזית. המסכנים לא הסתירו את פחדם מפני הצפוי להם. היה זה חורף 1944, לאחר שהגרמנים נסוגו מאזור קרים.

בוקר אחד נזדמן לי שוב לחזות במראה מרגש. לפתע הבחין אחד מן הנוכחים בשיירה גדולה של חיילים פצועים עוברים בקרבת מקום. כולנו זינקנו לחלון והסתכלנו בעניין רב על היצורים האומללים ששבו אחר מפלה בשדה הקרב. היה להם מראה איום ונורא, ולא קשה היה לדמיין מאיזה גיהינום הם יצאו. עלי להודות שלא קל היה להתבונן מן הצד בייסוריהם ובכאבם של בני-אדם. כמובן שלא שכחתי שאלה הם אויבי, אלה שהשמידו את כל היקר לי, וגם חיי היו עדיין בסכנה. בכל זאת, הרגשתי חרדה, ואילו רק יכולתי – הייתי עוזרת להם ללא היסוס. האין זה מוזר שאני ריחמתי על אותם אנשי צבא גרמנים שהביאו שואה כה גדולה על בני משפחתי ועל עמי?! אולם כעת היו לפני גברים צעירים שבבת-אחת הפכו לחולים מסכנים, חסרי ישע, שבקושי סחבו את רגליהם. הסתכלתי בתימהון על השיירה שכל האנשים בה היו בעלי מום… לאיזה מצב הגיעו אותם גיבורים מזויפים! רבים מהם הלכו ברגליים יחפות; לא היה להם כיסוי ראש, למרות שהיה עדיין חורף ושרר קור; מדיהם היו קרועים ומלוכלכים, כמו היו סמרטוטים שהוצאו מהזבל; פה ושם היה חסר שרוול או חלק מהמכנסיים, חלקם היו עם תחבושות על החזה, עירומים בפלג גופם העליון; שמתי לב לסבלם של אלה שהיו חבושים בשתי עיניהם, והיו תלויים באחרים.

הסתכלתי על החיילים שחזרו משדה הקרב, וקשה היה לי להאמין שאלה אותם גרמנים שראיתי בתחילת הכיבוש. נזכרתי איך התנהגו הפולשים הגרמנים בתקופת הצלחותיהם. אז הם היו כה שחצנים, מלאי גאווה וביטחון עצמי מופרז, והתפארו שהם כל יכולים ובלתי מנוצחים; הם חשבו את עצמם אדוני העולם. עתה נוכחו חייליה לדעת שהמלחמה אינה מצעד ראווה. אף פעם לא חשבתי שאזכה לראות במו עיני איך הצבא הגרמני מתגלגל בהדרגה אל התהום.

הגרמנים שאצלם עבדתי קינאו מאוד בסרן נוימן, על כך שעדיין יש לו אפשרות לגור ולעבוד מחוץ לגבולות גרמניה. בכל הזדמנות הם לגלגו על נוימן, המאוהב בי כסטודנט שאיבד את ראשו. המעבידים שלי קבלו על כך שבתקופה קשה זו אין לסרן נוימן דאגות, וכל מעייניו נתונים לאהבתו הגדולה אלי. כך נודע לי שנוימן מספר להם על כוונותיו הרציניות כלפי; זו היתה גם הסיבה שבמקום העבודה הגרמנים התייחסו אלי כאל אחת מהם. באחת השיחות האשימו אותו בחוסר רגישות אל גרמנים אחרים שאין להם מקצוע והשכלה. נוימן היה בנו היחיד של פרופסור תושב ברלין, שחי תמיד בעושר ואושר, ואם לא די במזל זה, גם הוא עצמו היה פרופסור מבוקש בארצות רבות. בכל הזדמנות ריכלו עליו ואמרו שהוא עסוק בנערה אותה הוא אוהב, ולמעשה מתכנן את חייו מחוץ לארצו.

בהיותנו לבד, השתדל סרן נוימן לשוחח אתי על המצב הנוכחי, וגם על עצמו ועל משפחתו. ואני, אפילו לא הסתכלתי לכיוונו ושתקתי כדג.

מה יכולתי להגיד לגרמני הזה. שהתאהב בי מבלי לדעת מי אני. כמובן שנוימן ציפה שגם אני אספר על עצמי, או אשאל משהו כמקובל במקרים כאלה; אבל כאשר ראה שאני כלל לא מגיבה, הוא הצדיק את התנהגותי זו בטענה שאין זה הזמן המתאים לדבר על עצמנו ולתכנן את עתידנו. נוימן דיבר על חובתו הצבאית, ומאוד הצטער שהוא צריך להישאר ביישוב קולקה-טובה-בלקה עד שיעזבו כל הגרמנים את המקום. סרן נוימן היה משוכנע שאנו דומים באופיינו ובהתנהגותנו וחיפש הזדמנויות לשוחח אתי בארבע עיניים. במקרים אלה הוא זרח מאושר. לעתים חשבתי לעצמי, מה היה אומר הפירר שלו על אהבה גדולה ואסורה זו. הוא סיפר לי שזהו תפקידו האחרון, ואם יעבור הכול בשלום הוא יהיה אדם שונה לגמרי, חופשי. הוא הבטיח להיות אתי כל הזמן. היתה לו תכנית מוכנה מראש להגיע ללונדון, והוא היה בטוח שהכל יהיה בסדר, ושם נשכח מכל הצרות. היה לי הרושם שאנגליה היא מולדתו השנייה ושיש לו שם תנאים כמו בבית.

בינתיים היה נוימן מודאג מכך שעלי לעזוב את קולקה-טובה-בלקה לבד. הוא סיפר שבסביבה שלנו נמצאים פרטיזנים רבים המחכים להזדמנות להתנפל על גרמנים. לדעתו הפרטיזנים יתנקמו גם בי בצורה אכזרית בגלל שעבדתי אצל גרמנים. הוא אף טען שבעל הבית שלי וגברים רבים אחרים ששיתפו פעולה עם הגרמנים זקוקים כעת למעשה שיטהר אותם מאשמת שיתוף הפעולה, ולכן גברים אלה יעמדו על הגגות עם נשק שהצליחו להחביא, וינסו להרוג את הגרמנים בנסיגתם. בצורה זו הם ירכשו את אמון השליטים החדשים. אני שתקתי.

באחד הימים בא אלי נוימן, ומהתנהגותו הבנתי שיש לו חדשות עבורי. התברר כי המנהל שלו ברח מאזור קרים עם אישה רוסייה, והם נמצאים אצלו בבית וזקוקים למנוחה. הוא אמר בזהירות רבה, כדי לא להרגיז אותי, כי בערב הוא רוצה לקחת אותי אליו הביתה, כדי להכיר את אורחיו. הוא הודה שיש לו כוונה לנצל את ההזדמנות ולשלוח אותי עם המכרים שלו. לא ידעתי היכן גר נוימן, ולא התעניינתי בכך, כי מעולם לא חשבתי שאצטרך לבקר בביתו. איך אני יהודייה שעברה את השואה, וחייה עדיין בסכנה, יכולה לברוח עם גרמנים. חיפשתי עילה לא ללכת לשם בכלל.

הופתעתי לראות שנוימן גר בשכנות לנו, בווילה חדשה ויפה, מוקפת גן ירוק. בכניסה קיבלה אותי אישה צעירה. היא רגזה שאי-אפשר לקחת אותי, בגלל המטען. מאוד שמחתי שהיא עוזרת לי לצאת מן העניין בצורה אלגנטית וללא רגשות אשם מצדי.

נוימן האזין לשיחה שלנו. הוא כמובן ציפה שאדבר על ענייני האישי. בהזדמנות זו שאל אותי נוימן בפעם הראשונה מהי הסיבה שאינני רוצה לעזוב את המקום. הוא היה בטוח שיש לי הורים, ושיש בינינו קשר עמוק. ראיתי שבחור זה חכם ופיקח ופחדתי ממנו. שקלתי היטב את כל התשובות שהתרוצצו במוחי, אך הפעם הייתי זקוקה לתשובה מיוחדת. סיפרתי שתמיד הייתי בת יחידה, אך הורי נמצאים בסיביר. נוימן אמר בשמחה כי אין זו בעיה, גם מחוץ לארץ אפשר לפנות לארגונים שונים, ובעזרתם למצוא את הורי, כך שבעניין זה אין לי מה לדאוג; העיקר הוא שעלי להבין שאני חייבת להתפנות יחד עם הגרמנים. נוימן היה מעוניין לשכנע אותי שהמצב אצל הסובייטים חמור ביותר, ועל כן סיפר שלפני הנסיגה, הגרמנים משתדלים לגרום נזק כבד, ויש לכך השפעה מידית על המקומיים. כך הם משמידים מקורות אנרגיה, גשרים, מפעלים, מסילות ברזל, ואפילו את הסוסים הם לוקחים כדי לא להשאיר כל אמצעי תחבורה. הוא הסביר לי שזוהי הדרך הטובה ביותר ליצור קשיים ומצוקה אצל האויב. באותה שעה הוא השתדל לצייר תמונה שתבהיר מה עלול לקרות לנערה בודדה ללא אמצעים למחייתה. הוא הזהיר אותי כמה פעמים לא לסמוך על בעלי הבית שלי. הוא היה משוכנע שלאחר הנסיגה של צבאות גרמניה, הם יזרקו אותי לרחוב.

במשך כל הזמן שבו דיבר עקב נוימן אחרי מבטי ותגובותי. אין ספק שגבר זה דאג לגורלי, אך לא היה לי מה לומר. לא רציתי שיכעס עלי, וחשבתי לעצמי שבאמת הגיע הזמן שאסתלק בשקט מקולקה-טובה-בלקה לתמיד. יש לי שעון יקר שיכול לשמש אותי עד השחרור, ואף יותר מכך. באחד הימים אמר נוימן שנפלה החלטה להשמיד את מלאי התחמושת במחסנים שהוא אחראי עליהם, והוא מאוד הצטער שהוא לא יוכל להיות לידי ברגעים הקשים הללו של פחד מרעם ההתפוצצויות. הוא ביקש ממני אפוא להצטרף אל בני המשפחה שאצלה גרתי, כדי לשהות במחיצתם במרתף בזמן הפיצוצים. באותה שעה יעץ נוימן לבעל הבית, סמיונוב, לפרק את החלונות והדלתות ולהכניס אותם לאורווה עטופים בחציר, כדי שלא יינזקו.

בזמן המיועד ישבו כל התושבים במרתפים וחיכו בקוצר רוח שהסיוט ייגמר. רק אני שכבתי במיטתי בבית הפתוח מכל הכיוונים, והאזנתי באדישות לפיצוצים האדירים, מחרישי האוזניים. הרחקתי לעבר הרחוק, כאשר עדיין היתה לי משפחה גדולה ומסורה. הנה כמעט הגיע רגע השחרור, ועוד מעט אהיה גם אני אדם חופשי, ובאותה עת ידעתי שאין לי לאן לחזור. את משפחתי איבדתי לתמיד, ואין לי בעבור מה לחיות.

הייתי שקועה במחשבותי, ואפילו לא שמתי לב שעל יד הבית נעצר ג’יפ, ומישהו רץ בחיפזון בשביל שבחצר הבית. לפתע הבחנתי בנוימן העומד בפתח הדלת, כולו נוטף זיעה ובקושי עומד על רגליו. נראה היה שהוא עייף מאוד, ואינו מסוגל להוציא מילה מפיו. מבטינו נפגשו, והוא חייך אלי מבלי לזוז ממקומו. היה בזה משהו נוגע ללב. לראשונה הבנתי שביקורים בתדירות זו אינם סתם משחק כדי לבלות זמן פנוי, עכשיו ראיתי שהגבר הזה אוהב אותי באמת, ואני יקרה לו מאוד. חשבתי, מה היה קורה אילו ידע שאני מאלה שממשלתו הורגת בהמוניהם.

קפצתי ממיטתי ורצתי לחצר ומשם לרחוב. בשמים היו שלושה מטוסים רוסיים שהמטירו אש חזקה. נוימן רץ בבהלה וניסה להרגיע אותי. הוא בכלל לא הבין את הסיבה להתנהגותי הפרועה. הוא התחנן בפני שאחזור מיד לפני שאהרג. אחר-כך הוא נשבר וצעק בקול רם עד לב השמים: “פרא אדם! השתגעת, את רוצה להתאבד או להיפצע קשה?!” תמיד פחדתי להישאר פצועה, ואזהרה זו השפיעה עלי מיד. ישבנו על המרפסת הפתוחה, כשרסיסים נופלים על גג הבית. נוימן החליט בסתר לבו שלא יעזרו כל דיבורים, הוא חייב להיות אפוטרופוס עלי. בהזדמנות הראשונה החליט נוימן להתפנות מעבודתו, והזמין אותי לטייל בסביבה. כך הגענו לעיר טירספול, והלכנו לראות את אזורי הווילות. הגענו למקומות שבהם לא ביקרתי מעולם. רק אז אמר נוימן שהוא חייב לבקר קצינים מכרים שלו. הלכנו מבית לבית, ובכל מקום אמרו כי הדיירים הגרמנים נמלטו. נוימן היה מאוכזב ועצוב. הוא עישן סיגריות ברצף. עמדנו באמצע הרחוב הריק מאדם. האנשים שהתגוררו בווילות הסתכלו בנו בסתר דרך חלונותיהם. חשבתי שאולי יש עוצר כדי לתת לגרמנים לסגת בשקט, בלי עדים. משום מה, חיכה נוימן לנס, שאיזה גרמני יופיע. עדיין לא הבנתי לשם מה הביא אותי לשם, הרי היה זה רחוק ממקום מגורי – כשבעה קילומטרים בכיוון אחד. בינתיים היה שקוע כל אחד מאתנו במחשבותיו, ושתקנו.

לפתע הבחנתי בבחור צעיר ומוכר. מיד נזכרתי שהכרתי אותו, לגמרי במקרה, בימים הראשונים שלי בעיר טירספול. היה זה אותו בחור שהציל אותי מניסיון ההתאבדות שלי ויעץ לי לחפש עבודה במפעל השימורים! כזכור, הוא ניסה בזמנו להתקרב אלי, אולם אני דחיתי אותו, ומאז נפרדו דרכינו בגלל טיפשותי. והנה הוא מופיע לפני, כאילו צץ מתחת לאדמה. ראיתי אותו עומד על המדרגות המובילות לביתו. הוא הבחין בי והתאבן. כנראה שלא האמין למראה עיניו, שאני מסוגלת להסתובב בשכונה כה יוקרתית עם קצין גרמני. אולי אפילו הצטער על שהציל אותי. גם אני הסתכלתי עליו, ולא הייתי מסוגלת לזוז. הפרידו בינינו מטרים אחדים. לא יכולתי לשאת את מבטו המאשים, שהביע יותר מכל מילה. כאב לי מאוד שנוצר אצלו רושם שלילי עלי, הרי אינני אשמה כלל. רציתי להצטדק לפניו, אך שתקתי. פחדתי לומר מילה. מה אעשה ואיך אסביר לו, כאשר לידי עומד חייל גרמני, שהחל גם הוא לחשוד בי. המצב היה כה מסובך, והרגשתי נורא. מרוב בושה רציתי שתבלע אותי האדמה. היה לי עצוב להופיע כך, בצורה כה משפילה, לפני בחור שהציל את חיי ועזר לי למצוא עבודה. שוב הרהרתי בכאב כיצד ויתרתי אז על ידידותו למרות שיכולתי להפיק ממנה תועלת ולמנוע מעצמי בעיות רבות. המפגש הבלתי צפוי היה מביך עבורי. רציתי לברוח, אך לא הייתי לבדי.

אחרי הפסקה ממושכת, החל נוימן לדבר. האדם האינטליגנטי, הסבלני והשקט רתח מזעם. אינני יודעת מה גרם לו להוציא כך את כל המרירות שהצטברה בו. הוא טען כי במשך השנים היו כולם משוכנעים שחייל גרמני הוא אמיץ וגיבור שאין דומה לו, אך למעשה הכל מזויף, כי בזמן האחרון מתברר שהקצינים הגרמנים הם פחדנים שאינם מסוגלים להסתדר עם קשיים, הם טובים רק במצעדים. נוימן אמר בכאב שהנה, אפשר לראות כיצד מתנהגים קצינים בכירים, הם הראשונים להסתלק בבהלה, אם כך – מה אפשר לדרוש מחייל פשוט?!

כאשר שבנו לקולקה-טובה-בלקה התעכב נוימן, הצית סיגריה, והסתכל עלי במבט חודר. הוא היה מרוצה ממני על שהחזקתי מעמד כמו חייל. כל הערב חשבתי על הטיול המוזר ההוא, ולבסוף הגעתי למסקנה שנוימן רצה לשלוח אותי עם הקצינים המכרים שלו, אך אֵחר את המועד, ועל כן השתדל לבדוק כיצד אני צועדת; ייתכן שרצה לקחת אותי אתו בזמן הנסיגה.

ידעתי שעלי לעשות משהו כדי לא להגיע למצב שבו אצטרך לברוח עם הגרמנים, אך העניין היה מאוד מסובך. נוימן ביקר אצלי בכל רגע פנוי שהיה לו. לפני הנסיגה היו הגרמנים עצבניים ומאוד חשדניים, כך שבעת כזאת הייתי צריכה להיזהר. היה לי ברור שאם אסתלק בסתר, יהיה זה עלבון קשה עבור נוימן, ואז יעלו אצלו חשדות, וגבר כמוהו לא יעבור על כך בשתיקה. התאמצתי לחשוב על פתרון, ולא מצאתי. בלית ברירה חשבתי בלבי, אולי כדאי לעלות לעליית-הגג, לשכב בתוך החציר, ולחכות להזדמנות הראשונה כדי להיעלם מן האזור בשקט. במקרה שיתחילו לחפש אחרי גם בעליית-הגג, אגיד שלא הרגשתי טוב ורציתי לנוח. אך כמו תמיד, הכול קרה אחרת.

נוימן הודיע לבעל הבית שהוא החליט להישאר ללון אצלנו, ומיד קיבל רשות. החדר שלי היה גדול. היו בו מספר חלונות בשני קירות, והיו בו כמה רהיטים; במיוחד בלטו שתי מיטות עץ גדולות וכבדות. הן עמדו בצורת האות ‘ר’, ובכל זאת היה רווח ביניהן. נוימן פתח לרווחה את שתי הדלתות הגדולות שהיו בחדר שלי, ושם, בחדר הסמוך, ישן בעל הבית עם כל משפחתו.

נוימן חלץ את מגפיו והלך לשכב על המיטה הפנויה שהיתה בחדרי. במשך כל הלילה הוא לא נרדם ולו לרגע. הוא נאנח, והסתובב בעצבנות מצד לצד. העמדתי פנים שאני ישנה, והסתכלתי בסתר כיצד הוא מעשן בשרשרת, סיגריה אחרי סיגריה. הן דלקו כמו נורה קטנה והאירו את פניו שנראו מלאי דאגה. חשבתי מה היה קורה אתו אילו היה צריך לעבור השפלות ומכות רצח כמונו, ולחיות יום-יום בצל המוות. נוימן יצא מדי פעם לחצר, ודיבר עם גברים בשקט במשך כל הלילה. התאמצתי להאזין, אך הגיעו אלי רק משפטים ספורים. הבנתי שעל יד הבית שלנו יש משמר של חיילים.

לפנות בוקר הסתובב נוימן בחדר, ואחר אמר: “הרי את לא ישנה, אז בואי נצא החוצה”. הוא הביא אותי לווילה שלו. בבית דלקו מנורות רבות. הסתכלתי בתימהון במספר הרב של אנשי צבא שהיו צפופים בתוך הבית, זה דמה למשרד מלחמה. מעניין שאיש מהם לא הופתע לראותני. הם קיבלו אותי כאילו הייתי אחת מהם. אפשר היה להבחין שהגברים בבית לא ישנו הלילה. קצינים בדקו מפות ומסמכים, מדי פעם הם התייעצו עם נוימן, שמחתי מאוד שהוא עסוק כל-כך, ויש לי זמן לחשוב על המתרחש. אותי הושיבו בין החיילים שנמצאו בכניסה.

הו, איזה עולם מוזר… לא ידעתי אם עלי לצחוק או לבכות. הנה אני, היהודייה שברחה מהגטו, מחכה לרגע מתאים כדי לברוח עם הגרמנים שהביאו חורבן על משפחתי… חשבתי שלו יכול היה אבי לראות אותי כעת, ברגעים אלה, הוא עצמו היה חונק את בתו האהובה. פשוט שנאתי את עצמי על טיפשותי, ועל כך שלא חזיתי מראש לאן יוביל הדבר. ואולם, לצערי היה כבר מאוחר לעשות משהו. מוחי פעל כל העת בקדחתנות. חשבתי שאולי בכל זאת אמצא עילה כדי לצאת החוצה. שוחחתי עם החיילים ואמרתי שאינני יכולה עוד לשבת כך במקום אחד זמן רב ובלי לעשות דבר. שאלתי אותם, אולי כדאי לי לצאת לחצר לשאוף מעט אוויר צח. החיילים הסכימו אתי מיד, והרחיקו ממני את הכלבים.

עכשיו היה חשוב שלא יבחינו בי בחדרים הסמוכים. בזהירות ובשקט יצאתי החוצה. היה עדיין מוקדם מאוד. התושבים המקומיים ישנו, ולא נראה איש. הייתי מבולבלת, ועפתי ללא כל תכנית כציפור מחצר לחצר, מבלי לדעת לאן מובילה אותי הדרך. היה לי חשוב לא לפגוש אנשים – עדים. פתאום יצאה מן האורווה ממול נדיה שבצוק. היא רצה לקראתי, רק זה היה חסר לי עכשיו, ששכֵנה תוכל להעיד שברחתי לכיוון מסוים, אך אין מה לעשות. נדיה ובעלה המהנדס עבדו אצל הגרמנים בבית המטבחיים, והיא ידעה תמיד את כל החדשות והכירה את כולם. מיהרתי וסיפרתי לנדיה שנוימן רוצה לקחת אותי אתו לחו"ל. נדיה אמרה מיד שאותי אי-אפשר לקחת, כי היא לא תרשה. קיבלתי זאת כהלצה, ורציתי להמשיך בדרכי, אל נדיה החזיקה בידי ואמרה שבחוץ מסוכן וצריך להיכנס לאורווה. היא סיפרה לי שנוימן גר ביישוב הזה זמן רב, וכולם מכירים אותו. הייתה לו נערה מקומית שאתה היה בקשרים קרובים, אך כשפגש בי הוא השתדל שדבר לא ייוודע לי. לא הספקתי כלל להגיב, והנה שוב הפתעה.

בשעה כה מוקדמת, כל המשפחה הגדולה של נדיה נמצאה כבר באורווה. הבחנתי כי כולם מודאגים. נדיה סיפרה לי שאחד מאֶחיו הרבים של בעלה נפל בשבי הגרמני בתחילת המלחמה. הבחור בר המזל הצליח איכשהו לברוח מהשבי, ומאז הפך להיות פושע בעיני השלטון הגרמני. בני המשפחה מאוד פחדו מן השכנים, המסוגלים להלשין. הם שלחו את הבחור לכפר שבו גרים קרוביהם. עכשיו, כשהצבא נסוג דרך הכפרים, הם נכנסים לבתים כדי לשדוד, כך שהעניין עם האח הפך להיות מסוכן, לא היתה בררה, והם הביאו אותו לביתם, למרות הסיכון שבדבר.

במשך הלילה הספיקו האחים לכרות ממקלט גדול במקום שבו עומדת הפרה שלהם. כאשר הגעתי, מיהרו הגברים לסגור את הבור בקרשים מיוחדים, ולכסות אותם עם אדמה וקש. אחרי שגמרו את העבודה העמידו שוב את הפרה במקומה, כאילו דבר לא אירע. הבעיה היתה שלא ידעו מה לעשות בכמות הגדולה של האדמה שהוציאו מהבור, אך בינתיים כולם שמחו על כך שגם אני אכנס למקלט, יחד עם אחיהם היקר. כל חיי עמדתי בפני עובדות מוגמרות, והכל בא במפתיע. כך גם עכשיו.

הייתי במקלט ושמעתי באיזו כבדות נושמת הבהמה העומדת מעל ראשינו. לא יכולתי לראות את פניו של שותפי, אך אי-אפשר היה לסבול את התנהגותו. כל הזמן הוא צעד במקום, הוא הצית סיגריות בזו אחר זו, וחשבתי שאיחנק מרוב עשן. היו לי סחרחורת ובחילה, וכיסיתי את פי בידי, גם כדי למנוע התקף של שיעול.

בזמן שהייתי בתוך האדמה יכולתי לשמוע כל רחש ממרחקים. הנה החלו התפוצצויות חזקות של חומר נפץ. מיד הבנתי שהגרמנים מפוצצים את הבתים. היו הרבה יריות מכלי נשק שונים שנמצאו ברשות אנשי הצבא.

הבחור שהיה אתי במקלט התמוטט לגמרי. אף שהיה מבוגר ממני בהרבה, הוא איבד שליטה על עצמו והתנהג בצורה משפילה. הוא חרק בשיניו, רקע ברגליו, דפק באגרופיו בקירות, היה תופס את ראשו בשתי ידיו ודופק אותו באדמה. נראה כי המקלט היה קטן עבורו, והוא חיפש מרחב. חששתי שיתחיל לצעוק ולרוץ החוצה. היו רגעים שחשבתי שזהו סופנו. ידעתי שבחוץ מתרוצצים גברים רבים, שמעתי את קולות המגפיים. אחר כך נפתחה האורווה, והוציאו ממנה את הפרה שעמדה מעלינו. משום מה חששתי שהם מסוגלים להבעיר אש באורווה, כי היה שם הרבה עץ, קש וחציר. היה המון מתח, אך למזלנו הכל עבר בשלום.

עלי להודות שהייתי גאה בעצמי שעדיין הצלחתי להחזיק מעמד ולשמור על צלם אנוש. אין לי כל כוונה לומר שהייתי גיבורה, אך אם לא היה בידי לשנות את המצב, אז לפחות השתדלתי לא להגיע לשפל המדרגה. אין זה פשוט לחיות בחוסר ודאות. רק אחרי חצות הליל הגיעו בני משפחתו של שותפי כדי לפתוח את הבור. כך נודע לי שאין עוד גרמנים בסביבה. נדיה אמרה שבאו לחפש אותי לפני שעזבו. הסתכלתי בקנאה במשפחה הגדולה.

נשארתי בחצר שלהם מבלי לדעת לאן אפנה בשעה כה מאוחרת. לא היתה אפשרות עדיין ללכת לעיר טירספול, להסתובב בשכונות זרות ולחפש אנשים שאני מכירה. בינתיים, באזור שלנו הכול היה הפקר. המראה שלי היה נורא, ולא יכולתי להופיע בצורה כזאת בפני אנשים זרים שלא שיערו מה עבר עלי ביממה האחרונה. למעשה, הספקתי להכין לעצמי תכנית. חשבתי לאיזו משפחה אפנה בבוקר עד לשחרור העיר ז’יטומיר, כדי לבקש עזרה זמנית תמורת שעוני היקר. לאחר מכן אנסה להגיע לשם.

בינתיים הייתי זקוקה למחסה למשך הלילה. כך, בלית ברירה, החלטתי להיכנס למשפחת סמיונוב, שאצלה גרתי עד כה. בעל הבית ואשתו קלרה לא האמינו למראה עיניהם. הם הסתכלו עלי כאילו הייתי רוח רפאים, והופתעו מאוד לשמוע שהייתי אצל השכנים שלהם בזמן שהגרמנים חיפשו אותי. ברעד סיפרו כי נוימן בא אליהם בנשק דרוך כדי לחפש אותי. הם לא התעניינו אם שתיתי מים במשך היממה האחרונה.

הייתי מאוד ביישנית, ולא היה לי נעים כאשר בעלת הבית הסתובבה על ידי בכל מיני תירוצים. גרתי בבית זה זמן רב, והסתדרתי יפה עם כל בני הבית, כך שלא היו לי שום חשדות. אחרי שסיימתי להתרחץ, לא יכולתי למצוא את השעון היקר שנתן לי נוימן, ואף אחד מבני הבית לא ידע להסביר לי לאן נעלם פתאום השעון שלי. וכאילו לא היה די בנזק שגרמו – הם עוד העמידו פני נעלבים. סמיונוב – אמר בקול רציני שלא ייתכן שאצלו בבית ייעלם משהו. היה לי הרושם שאינני רצויה בבית הזה, והנה אני שוב בבעיות בלתי צפויות. איך אני יכולה ללכת למכרים לבקש עזרה, כאשר לא נשאר לי במה לשלם. אכן, ידעתי שצרותי רק מתחילות, אך למעשה הן היו קשות משחשבתי. מרוב עייפות לא יכולתי לחשוב על כל פתרון שהוא.

לחדר השינה לא העזתי להיכנס, וחיפשתי מקום שאפשר לשכב בו. פתאום החל קרב גדול ונשמעו התפוצצויות מחרישות אוזניים. כל בני הבית רצו מהר למרתף, ואני יצאתי לחצר לראות מה מתרחש סביב. למעשה, רציתי לראות במו עיני את החיילים הרוסים הראשונים הנכנסים ליישוב – לרגע הזה חיכיתי בקוצר רוח. אבל ברחוב לא נראה איש. הבית עמד על גבעה ואפשר היה לראות חלק גדול מהעיר. בינתיים הסתכלתי בעניין איך עפים פגזים האוויר. השמים הוארו באור חזק; בלילה שכזה כבר אי-אפשר לישון.

אחרי זמן-מה הצטרפו אלי קלרה, בעלת הבית, ובעלה. הם התייחסו אלי כאילו דבר לא אירע. הם היו זוג צעיר ומאושר ועמדו לידי מחובקים, ומפעם לפעם התנשקו. היתה להם סיבה טובה לשמוח כי שעוני היקר כבר היה ברשותם. אנשים אלה ידעו שהזמן פועל לטובתם, ולי אין מי שיגן עלי. הזוג שדד אותי באלגנטיות. סמיונוב הסביר כי הגרמנים התבצרו מן הצד השני של נהר דֶניסטֶר, ומשם הם מנהלים קרב אכזר כדי למנוע מהרוסים את הכניסה לאזור טירספול.

התכוננתי להיכנס הביתה, והנה הבחנתי בדמות חייל הצועדת לכיוון הבית. משהתקרב, ראיתי שזהו חייל רוסי צעיר, ללא כיסוי ראש, במדים מאוד מלוכלכים; הבחור היה כהה ונמוך קומה. הוא נראה עייף מאוד. עבורי הוא היה כמו נשר שהגיע לבד באמצע הלילה. ראיתי בו חלוץ ומושיע, שבא כדי לשחרר אותי מן הכיבוש הגרמני. רציתי לחבק את מגפיו, ולצעוק בקול רם כדי לשחרר ממני את כל הכאב והסבל שהיו עצורים בתוכי במשך שנים.

החייל הרוסי התעניין מיד היכן יש פה גרמנים. המסכן היה כפוף כולו, ורעד מפחד, ולא היה מסוגל לדבר. התחלתי להרגיע אותו שהגרמנים עזבו מזמן, ואין צורך לפחד. הסתכלתי על חייל עלוב זה, וחשבתי שאם הוא מסוגל להועיל לצבא, אז גם אני יכולה. החלטתי לחכות להזדמנות הראשונה ולהתנדב לבית-חולים צבאי כלשהו. דבר זה עשוי היה לשחרר אותי מבעיות הקיום היומיומי.

בינתיים רצתי אל הבית פנימה כדי להגיש לחייל מים; רציתי לעשות עבורו משהו לאות הכרת תודה על ששחרר אותנו. באותו רגע נזכרתי שיש לי משהו עבור אותו בחורצ’יק. באחד הימים, כאשר הפסקתי לעבוד אצל הגרמנים, קיבלתי מהם מתנה קטנה כהכרת תודה על העבודה הטובה שעשיתי. היה זה המקרה היחיד שבו קיבלתי מהם 100 גרם שוקולד, 200 גרם נקניק ונר אחד. אף-על-פי שבמשך שנים לא טעמתי דברים כאלה, הכל זאת לא נגעתי בהם. ארזתי אותם בחבילה קטנה והסתרתי אותה בעליית-הגג. בדרך-כלל אינני פזיזה ותמיד שקלתי את מעשי כדי לא להיכשל, אך כאן איבדתי כל שיקול דעת. כהרף עין הבאתי את השוקולד, הנקניק והנר ונתתי אותם לחייל. הוא הסתכל במבוכה, ולא האמין למראה עיניו. אחר-כך צעק באיום: “את אוכלת שוקולד ונקניק בזמן שאני מסכן את עצמי! בואי למפקד שלי ותסבירי לו מי נתן לך מכל טוב כזה בזמן הכיבוש”.

מיד הבנתי שעשיתי טעות גדולה, שאין חזרה ממנה, והדבר יעלה לי ביוקר. חשבתי בפחד, לאן יכול החייל לקחת אותי באמצע הלילה? חשדתי שהחייל מסוגל לנצל את המצב, ולהתנפל עלי בכוח. לא יכולתי לסלוח לעצמי כיצד בטיפשותי הכנסתי את עצמי למלכודת כזאת. היה לי עצוב מאוד ובכיתי מרה; התחננתי בפניו שיניח לי, כי לא מגיע לי עוול על כוונותי הטובות. אמרתי לו שאלך אתו לכל מקום למחרת בבוקר, ולא כעת באמצע הלילה. הוא הבין שמצא קרבן קל, ולא רצה להניח לי. הוא החל לאיים עליי עם הנשק, ואמר שאם לא אלך אתו, הוא יהרוג אותי במקום ללא היסוס, והוא כבר ימצא עילה להצדיק את מעשהו.

לא היתה לי בררה. הלכתי אתו בחושך מבלי לדעת לאן. בדרך ראיתי בתים הרוסים שהגרמנים כנראה פוצצו לפני שעזבו. החייל התעכב במקומות אלה, ועדיין לא הבנתי איך קורה דבר כזה. ליד אחת החורבות שאליהן הגענו נשמעו פתאום שתי התפוצצויות. החייל נבהל עד מוות, הוא צעק בהיסטריה שהמקום הזה מלא רימונים ומוקשים. המנוול רץ בבהלה, ניצלתי הזדמנות בלתי רגילה זו, ורצתי לכיוון ההפוך מבלי לעצור. פחדתי לחזור לבית שבו התאכסנתי.

לאן אפנה בלילה מיוחד כזה, כשהדי התפוצצויות של חומרי נפץ מסביב, והשמים מוארים באש? הייתי מיואשת ופעלתי תחת לחץ; במהירות הגעתי למסקנה שעלי לעזוב את היישוב מהר ככל האפשר. כמה צרות עברו עלי ביומיים האחרונים, ובכל זאת לא מצאתי את האומץ ללכת לעיר טירספול, במקום ללכת ברחוב הראשי עד סופו, החלטתי ללכת דרך השדות. הכרתי דרך זו כי פעמים רבות הלכתי באותם שבילים ולא ראיתי אנשים. לבי היה כבד עלי, אולם רצתי כחץ מקשת, כשרגלי בקושי נוגעות באדמה. הסביבה היתה ריקה מאדם, למרות ששמעתי נביחות ממרחקים. הוי, אלוהים כל יכול! איך קינאתי בכלבים שגורלם טוב משלי, אפילו להם היה מישהו שדואג להם, ולי לא היתה ולוּ נפש אחת.

ידעתי שמזמן הייתי צריכה להגיע אל המכרים שלי, אך משום מה עדיין הייתי בשדות האין-סופיים מבלי לראות סימן של יציאה למקום יישוב. נשימתי נעתקה, ופחדתי שעוד רגע אפול מחוסרת הכרה. הצטערתי מאוד שיצאתי בלילה לשדות הארורים האלה. הנחתי שמרוב פחד והתרגשות טעיתי בדרך, ופשוט סובבתי במעגל מסביב ליישוב. כבר איבדתי את תקוותי האחרונה ואת אמונתי שאוכל לצאת משם בשלום. הגעתי למסקנה שהטוב ביותר הוא לשכב לנוח, לפני שלבי מתפוצץ בתוכי. תרתי במבטי לכל עבר כדי למצוא מקום מתאים לנוח, והנה הבחנתי לפתע באור חלוש, כאור נר. אך הוא נעלם. התחלתי ללכת לכיוון נקודת האור, ולמזלי מדי פעם היא הופיעה. דבר אפסי זה היה כקש לאדם הטובע, ואני אכן הייתי כמו בים רחב שחופו לא נראה באופק. בחושך כזה לא יכולתי לראות כל סימן לבית, אך מאוד רציתי להאמין שמישהו פותח וסוגר דלת. כנראה שתקווה זו הפיחה בי כוח חדש, ממש פלא פלאים איך קמתי לתחייה. המשכתי לרחף לכיוון האור המסתורי. התקרבתי לבית שעמד על צומת של שלוש דרכים. מרחוק ראיתי דמות מעשנת סיגריה, זה האור שכיוון אותי אל קצה המנהרה…

הצלחתי להגיע עד לגדר, ושם פגש אותי גבר שעקב אחרי זמן רב. הוא פתח את השער והכניס אותי לחצר בשמחה. מיד הגיש לי מים מן הדלי שעמד על ידו. הייתי במצב גרוע, ומאוד התביישתי; בקושי עמדתי על רגלי, ולא הייתי מסוגלת לבלוע משהו או להוציא הגה מפי. הוא שפך מים על ראשי, וללא מילה עזר לי להיכנס לבית. היו שם נשים בגילאים שונים, ולפי דעתי הוא היה הגבר היחיד במשפחה גדולה זו. מעניין שאיש מהם לא הופתע. הבנות טיפלו בי, וללא מילים הכניסו אותי למיטה. בבוקר התעוררתי בחדר גדול מלא אור. התברר שישנתי במיטה זוגית, שבה המצעים נראו חדשים. הייתי לבושה בכותונת לילה לבנה כשלג. בבית היה הכול מבריק ונקי, ואף את בגדי הצליחו לייבש. כל בני המשפחה ישבו ליד בשולחן וחיכו שאצטרף אליהם. רק אז החלו לאכול את ארוחת הבוקר. הם התנהגו אתי בטבעיות כאילו ידעו עלי הכול.

אחרי האוכל אמר בעל הבית כי הוא חייב לדבר אתי. ידעתי יפה להעריך את מעשיו הטובים, אך בכל זאת פחדתי והתביישתי לספר את האמת. לאחר מאבק עם מצפוני, אמרתי שאני תושבת קולקה-טובה-בלקה; ביקרתי אצל מכרים, ובדרכי חזרה הביתה תעיתי בדרך. רק עכשיו נודע לי ממארחי שרצתי בשדה מוקשים. הם סיפרו בהתרגשות על הניסים שזכו לראות במו עיניהם, כי הגרמנים אמרו שאפילו עכבר לא יצליח לעבור בשדה מוקשים זה. הייתי בטוחה ששדה המוקשים נעשה בתכנונו ובהדרכתו של נוימן. כל המשפחה הסתכלה עלי בהתפעלות. האנשים הטובים האלה לא ישנו כל הלילה מרוב פחד, כי שדה המוקשים היה קרוב לביתם. הם היו בטוחים שיהיו עוד קרבנות שם. חשבתי בלבי, הנה שוב קיבלתי את חיי במתנה. הייתי בהלם, אולם כמובן שהבנתי את משמעות הדבר, הרי יכולתי להישאר נכה. עד מתי אצטרך להרגיש את המוות נושף בעורפי, האם כך נגזר עלי כל חיי? כן, באמת הייתי בת מזל, אך לא היה זה זמן מתאים לשמחה.

נודע לי שאני נמצאת במרחק כמה רחובות ממקום מגורי בקולקה-טובה-בלקה, ועל מנת להגיע לטירספול עלי לעבור ליד ביתם של הזוג סמיונוב, בעלי החדר שבו גרתי. החלטתי לקחת משם את המזוודה ואת בגדי. לכולם היה ידוע שעדיין לא קיים שלטון מקומי, וכי הצבא הרוסי לא הגיע עדיין. הגעתי לחדרי, ולהפתעתי ראיתי כי החדר שבו גרתי רק אתמול כבר תפוס, ועל מיטתי נח קצין רוסי. כנראה שהיה אישיות חשובה, כי סביבו התרוצצו עוזרים רבים. הבית היה מלא אנשי צבא שבאו והלכו. כל דלתות הבית היו פתוחות לרווחה. רציתי מאוד לנוח, אל היתה לי הרגשה שעלי להסתלק מהמקום כל עוד אפשר. והנה, לפתע בא קצין רוסי מלווה בחיילים רבים, וציווה עלי ללכת אתו. המראה שלו היה נורא, כאילו שישן במזבלה. הוא התעניין בעיקר היכן בגדי ותכשיטי; הוא פשוט סירב להאמין שיש לי רק מזוודה אחת קטנה. באותו זמן, כאמור, עדיין לא היה חוק וסדר, הכל היה הפקר, כך שהיו לי סיבות מוצקות לפחד.

זכור לי שהיה זה יום יפה מאוד, מלא אור ושמש של אביב 1944. הסתכלתי אל השמים הכחולים והיפים, והייתי בטוחה שאני רואה אותם בפעם האחרונה. קשה אולי להאמין, אך לא פחדתי עוד; עייפתי מהמאבקים הבלתי פוסקים שלי על חיי שנמשכו יותר משנתיים תחת שם בדוי. הגעתי לנקודה שלא נשאר לי מה להפסיד, הרי לא נשאר איש כדי לבַכות אותי. ברגעים אלה של פרידה מן העולם הסתכלתי על תליינִי המתנדנד מרוב שכרות, ראשו שמוט על חזהו, כי לא יכול היה לשאתו זקוף. למרות כל זאת, לא שכח את רכושי הדל. הוא עצמו סחב את המזוודה, כאילו היה בה אוצר גדול. היה לי עצוב מאוד שחיי נתונים בידי שודד שיכור זה.

במרחק רחוב אחד מבית מגורי נכנסנו לחצר; לא הבחנתי בשום דבר חריג. באחת הפינות של החצר היה בית-שימוש מעץ, ושם העמידו אותי לקיר האחורי, כך שפני היו קרובים מאוד לבית-השימוש. לפקודתו של הקצין, עמדו החיילים בנשק דרוך כדי לירות בגבי. הקצין שעמד על ידִי עם הפנים לחיילים, אמר לי: “את רואה? זהו המקום שלך. לשם נכניס אותך, כי אין לנו זמן להתעסק עם בור עבורך”. אני צעקתי: “מהר, מהר, בלי עינויים”. משום מה, לא מיהר לחסל אותי. עמדתי כמו מצבה, ולמרות זאת הוא דרש ממני בהתמדה לא לזוז ולא להסתכל. היו לי סיבות רציניות להאמין שהוא באמת מסוגל לבצע את איומו, ולזרוק אותי אל תוך בור בית-השימוש עוד לפני שאספיק למות, ולהטביע אותי בטינופת. המחשבה על מוות אכזרי כזה הוציאה אותי מדעתי.

הציפייה היתה גרועה מן המוות עצמו. אומללה נזכרתי כיצד בזמן הכיבוש הובילו אותי למוות יחד עם שאר הקרבנות, וגם אז נפרדתי מיום יפה מלא שמש ומהטבע שכה אהבתי. אך מה רוצים ממני עכשיו אחרי השחרור? הרי גם לי יש זכות קיום, בדיוק כמו לאנשים אחרים. מה מתרחש פה? במה חטאתי שרוצים להרוג אותי דווקא לאחר שהצלחתי לעבור את הגיהינום הגרמני?

כנראה שמחשבותי הרחיקו לכת אל מעבר לעולם הזה, ופתאום הרגשתי שמישהו מחזיק בכתפי ומטלטל אותי בגסות. באותו רגע שמעתי איך צועק עלי הקצין בכעס: “מה, את חירשת? אינך שומעת שמדברים אלייך? הסתובבי מיד עם הפנים אל החצר!” הרגשתי שאוזני מצלצלות. הייתי בטוחה שהגיע הרגע למות, והוא רוצה לירות ישר בפני ובחזי. הסתכלתי על הרוצח באדישות, כי לא נשאר בי עוד כוח לסבול. הדבר הראשון שראיתי היו החיילים הרבים, שעמדו עכשיו מולי, כשלועי הרובים מופנים אל גופי. הבנתי שמשהו מתרחש, כי הם אינם ממהרים לירות. רק עכשיו הבחנתי שאני נמצאת בחצר גדולה ונקייה. על המדרגות המעטות שבכניסה עמד גנרל מבוגר, שמן ועייף. הוא הסתכל עלי בעניין רב. היה לו קול בס עבה וצרוד. הוא ציווה על הקצין לשחרר אותי מיד. הוא גירש בזעם את כל החיילים מן החצר, ואחר-כך הכניס אותי אל ביתו.

באותה שעה הביאו תרמילים רבים וכל מיני חפצים צבאיים וזרקו אותם ללא סדר על יד הדלת. אף חבילה לא הותרה. הגנרל היה לבוש כאילו זה עתה הגיע למקום. הוא הושיב אותי בקצה מיטה, והוא עצמו התיישב ממולי. להפתעתי, התייחס אלי הגנרל בטבעיות, ושאל אותי, איך קרה שילדה כמוני הסכימה לשתף פעולה עם מפלצת רצחנית כמו הגרמנים. סיפרתי לו, שבכל המפעלים היו מנהלים גרמנים, ואישית הייתי מאושרת שהצלחתי לקבל עבודה, מכיוון שזו היתה הדרך היחידה להרוויח את לחמי. הוספתי והסברתי, שאחרי שסגרו את מפעל השימורים, לא היה לי לאן ללכת וסבלתי חרפת רעב. לא היתה לי כל תקווה, ולמזלי, לגמרי במקרה קיבלתי עבודה חדשה בבית המטבחיים, וכמובן שגם שם היו מנהלים גרמנים. “נו, אז מה”, התרסתי בפניו, “זוהי הסיבה שבגללה אתם רוצים להעניש אותי? האם מעשה כזה נחשב לשיתוף פעולה עם האויב?!” רציתי להבין במה חטאתי, כי היה ברור לי שנפלתי קרבן בגלל היותי בודדה.

הגנרל לא הביט בי עוד, הוא קם ממקומו והחל לצעוד בחדר. אחר-כך התעכב ליד השולחן והביט לכיוון החלון. הוא אמר שהוא הגנרל הראשון והיחיד שהגיע לא מזמן עם חייליו כדי לשחרר את אזור טירספול. “במקרים כאלה”, אמר, “בהם לא קיים כל שלטון, אנשים חמומי מוח משתדלים לקחת את החוק לידיהם כדי להרגיש בעלי כוח והשפעה; אך מה לעשות עם עבריינים אלה, כאשר המלחמה טרם הסתיימה, והצבא עדיין זקוק לחיילים…”. לא העזתי לספר לו על מצבי הקשה, שאין לי היכן לגור ומה לאכול ושאני זקוקה לעבודה זמנית עד לשחרור ז’יטומיר שאליה אני מתכוונת לחזור. אינני יודעת כמה זמן ישבתי שם, אבל עד היום זכור לי איך חיכיתי במתח לדעת מה יהיה הסוף. לשמחתי, אמר הגנרל שאני נראית עייפה, וכדאי שאלך לנוח.

יצאתי משם בהקלה. הלכתי מבלי להרים את ראשי, ונעצתי מבטי באדמה. כך עברתי בערך מחצית הדרך הביתה. לפתע שמעתי את קולו המגמגם של הקצין הרוסי השיכור שממנו כה פחדתי. קשה להאמין שאדם מסוגל להיות שיכור במשך כל שעות היום, אך כך זה היה. הבחנתי שלא רחוק מהכביש עומדת עגלה כפרית גדולה עם זוג סוסים יפים. בתוך העגלה הזו ישבו, להפתעתי, אותם חיילים שבבוקר עמדו לירות בי. הקצין שלהם, בדרגת סרן, ירד בכבדות מן העגלה, ובעודו מתנודד מצד לצד החל לצעוק לעברי באיום: “לא תצליחי להתחמק ממני! מה את חושבת, שהגנרל מסוגל להציל אותך? הוא לעולם לא יֵדע מה עשיתי אתך. אני אהרוג אותך בצורה כזאת שאי-אפשר יהיה להכיר את פנייך היפות”.

הוא תפס אותי חזק בעורף, הוביל אותי לעגלה והושיב אותי בה. מפעם לפעם הוציא מכיסי חליפתו הצבאית בקבוקי אלכוהול, ושתה מהם כאילו היו מים. עכשיו הבנתי מדוע מפלצת זו אינה מתפכחת במשך היום. החל מן הרגע שבו זזנו מהמקום, קיבלתי ממנו מכות רצח בכל חלקי גופי. הדמעות זלגו על פני ועל צווארי. נשכתי את שפתי, כדי לא לצעוק, כי פחדתי להכעיס אותו; אך היה זה סדיסט אכזר, והוא המשיך לענות אותי ללא רחמנות. הוא ראה אותי מתפתלת מכאבים וצחק בפני. החיילים ישבו מסביב, שתקו, והשתדלו להביט לכיוון אחר. הרוצח הרגיש שהוא כל יכול ואיש אינו מפריע לו, ואז הוציא את אקדחו בגאווה ושיחק בו מול פני. אחר-כך הוא כיוון אותו אל בין עיני עד שנמאס לו. הוא הצמיד את האקדח לרקתי. המנוול הודיע בגאווה שכל הזמן הוא מחזיק את אצבעו על ההדק. הוא היכה בראשי עם כת האקדח, עיני חשכו והרגשתי שכל העולם סובב. זֶרם דם ניגר על עיני והתערבב עם דמעותי, וכך צעקתי מכאבים.

עברנו במקומות שאותם לא הכרתי, עד שהגענו לשכונות מגורים צפופות. החיילים קיבלו רשות לרדת מהעגלה, ונעלמו. נשארתי לבדי עם הרוצח שלא הפסיק לאיים עלי. לבסוף הגיעה העגלה לחצר גדולה, ומהבית יצאה אישה שרצה לקראת הקצין, כאילו היה בעלה. פשוט לא האמנתי למראה עיני! זו היתה ניוׂסִקה! ניוסקה – כך כינו אותה כולם בזלזול – עבדה בעבר במפעל לשימורים. נכון שמעולם לא היה בינינו קשר, אך היה ידוע שהיתה רווקה עליזה ולא בררנית, שידעה למצוא לעצמה שותפים לבילוי. ניוסקה אפילו לא הביטה בי, היא היתה נרגשת ושאלה במהירות את הקצין איפה החפצים שלי.

זה בלבל אותי לגמרי. הזוג המוזר הזה היה מאושר. הם תפסו את מזוודתי ומיהרו להיכנס הביתה. אותי הושיבו בחדרה של אישה מבוגרת, שהתבוננה בי בעניין רב מבלי לומר מילה. טרם הספקתי לראות מה מתרחש, וכבר שמעתי שבחדר הסמוך עפים חפצים כבדים ברעש נורא. ניוסקה השתוללה וצעקה בקול רם. היא האשימה אותי ברמאות, כאילו סידרתי אותה בכוונה, ולא נתתי לה את בגדי היקרים. נכון שאנשים שסבבו אותי התרשמו תמיד שיש לי בגדים יפים, כי איש לא ידע עד כמה נאבקתי על קיומי בכל יום.

מחדר השינה יצא הקצין הסדיסט, רותח מזעם, ודחף אותי כשאקדחו נעוץ בגבי. הוא ציווה עלי לצאת מהבית כדי לא ללכלך את ביתו בדמי. הוא הוביל אותי לבית-השימוש בחצר, כדי להרוג אותי שם. האישה המבוגרת שהיתה אתי בחדר צעקה כמטורפת, והשתדלה לאחוז בי, וגם ניוסקה היתה בפאניקה ולא ידעה איך להגן עלי; באותם רגעים היא הצטערה שהביאה אותי למצב כזה, וטענה שאין היא רוצה כלל במותי. ממש ברגע האחרון חיבקה ניוסקה את מאהבהּ וכיסתה אותו בנשיקות; היא ניסתה לשכנע אותו שהוא כבר לימד אותי לקח ושקיבלתי את שלי. במשך כל הלילה השתוללו בשכרותם, בינתיים ניצלתי ממוות בטוח. עדיין לא הבנתי מדוע הוא רוצה במותי, הרי לא הכיר אותי ומעולם לא הייתי מעורבת בסכסוך.

עולמנו כה משונה הוא, ופעמים רבות קשה להבין מדוע שונאים אנשים אלה את אלה עד מוות, ללא כל סיבה, או להיפך, כיצד להסביר את שיגעון האהבה ממבט ראשון. כפי הנראה, קרה הדבר גם לי. האישה המבוגרת שראתה אותי בפעם הראשונה בחייה, קראה לי “ילדתי”, היא הזמינה אותי כל העת לשכב לידה במיטתה, והבטיחה שתגן עלי מאלימותם של בני הזוג השיכורים. היא כיסתה את ראשי בנשיקות וליקקה את דמעותי, כינתה אותי בשמות חיבה כמו: סנונית שלי, יונה שלי, מלאך. משום מה, אישה זו אהבה אותי ללא גבול, והיתה מוכנה למות יחד אתי, למרות שהיתה זו אמהּ של ניוסקה. בראשי היתה ריקנות מוחלטת, ולא יכולתי להירדם.

היה זה כבר לפנות בוקר, אך בחוץ שררה עדיין אפֵלה. לחדר התפרץ הקצין השיכור, וציווה עלי לקום ולצאת החוצה, ומיד החל לדחוף אותי בגסות, בכוונה לגרום לי כאבים. שוב החל הסיפור המוכר כמו אתמול בערב. ניוסקה הביע חרטה על שהסיתה אותו נגדי במשך הלילה, כנראה שהבינה כי הפעם אינה יכולה למנוע את הרצח. היא ואמהּ רצו לרחוב, והחלו לצעוק בהיסטריה לעזרה. תוך דקות הגיעו אנשים רבים בריצה, אפילו לא הספיקו להתלבש. הם באו מכל הסביבה, והשתדלו להידחק מסביב לגדר, כדי לראות במו עיניהם מה מתרחש. רבים מהם נכנסו לחצר, ועמדו במעגל סביבנו. הקצין התפכח מיד, כי נבהל מכמות הסקרנים שהפכו לעדים. בלית בררה, הוביל אותי ברגל אל אחת השכונות הנמצאות באותו אזור. היו שם בתים יפים מאוד. נכנסנו לבית של משפחה גדולה, שאצלה גרו בשני חדרים קצינים של מ.ג.ב.,[15] שזה עתה הגיעו. השיכור סיפר להם שיש חשד שאני שיתפתי פעולה עם הגרמנים. לאחר מכן עזב אותי והלך.

שוב הייתי שבויה. בינתיים התייחסו אלי בצורה אנושית, והדבר נתן לי מעט אומץ. סיפרתי מה שעבר עלי מאז השחרור, סיפרתי גם על מעשיו האכזריים של הסרן שהביא אותי אליהם, ואיך שדד אותי. הסיפור הקפיץ את הקצינים ממקומם. קציני מ.ג.ב. שוחחו אתי מבלי ללחוץ עלי. בכל זאת התמוטטתי. מרוב עייפות לא הייתי מסוגלת להתרכז ודיברתי בלי שיקול דעת. הייתי על סף שיגעון. הגברים החזיקו אותי אצלם הביאו עבורי רופאה צעירה שנתנה לי תרופות, אך מצבי לא השתפר.

בינתיים הייתי שבויה בין אנשים חסרי לב. אחרי חצות יצא אחד מהם לעבודה לילית, ואני נשארתי עם הקצין השני, שהיה במצב רוח טוב, על אף שידע מה עבר עלי ואיך אני מרגישה, לא היה אכפת לו גם אם אמות על הכיסא. לפתע הוא תפס אותי כמו חפץ, זרק אותי על המיטה ואנס אותי. בבית הזה גרה משפחה גדולה, היו בו הרבה אנשים, ואף אחד מהם לא בא לראות מדוע אני בוכה וצועקת. אינני יודעת מה חשב המנוול הזה. הוא עמד ליד החלון וחיכה לשחר. בבוקר לא יכול היה להסתכל בעיני, וייתכן שהצטער על מעשהו, אולי אפילו פחד ממני, כי אמר שבין עובדי מ.ג.ב. קיימת סולידריות, כל אחד דואג לחברו. הוא נתן לי להבין שלא כדאי לי להסתכן. אחרי אזהרה זו הוא הביא אותי לאזור המשרדים שהיו בקרבת מקום, ואז אמר בעליזות: “הנה הגענו לבניין שבו היתה מפקדה של אנשי ס”ס ועכשיו אנו כאן בעלי הבית".

הוא מסר אותי לעובד יחיד, שהסתובב בבניין הסגור. היה זה בניין מפואר, שעדיין היה מקושט בדגלים ובסמלים נאציים. איש לא מיהר להסיר את הטומאה הזאת. גבר צעיר לבוש בבגדים אזרחיים החזיק בידיו צרור גדול של מפתחות, ופתח את דלת הכניסה. הוא הכניס אותנו לחדר ענק. על יד הקירות, משני הצדדים, היו כלובים ריקים ומזוהמים, עם דלתות עשויות רשת ברזל. מיד הכניסו אותי לכלוב כזה, מלוכלך כמזבלה, ונעלו אותי מאחורי סורג ובריח.

לאחר האירוע של הלילה הרגשתי שחרב עלי עולמי. הייתי בהלם, והאדמה כמו נשמטה מתחת לרגלי. הייתי זקוקה למנוחה. הצרה היתה שהרצפה היתה מזוהמת. אי-אפשר היה לא לשכב ולא לשבת. הייתי אסירה ראשונה ויחידה בבנין זה. החזיקו אותי ללא טיפת מים, ללא מזון, ואיש כלל לא התעניין אם עודני בחיים. בתנאים איומים אלה אי-אפשר להחזיק מעמד זמן רב. חשבתי שזהו סופי. השלמתי עם גורלי, וחלמתי על מנוחת נצח.

כעבור יומיים באו לקחת אותי לחקירה. הכניסו אותי לחדר נקי, מסודר ומלא אור. בחדר ישבו שלושה אנשי צבא צעירים, שמשום מה התייחסו לענייני בחשיבות מופרזת, כאילו המדובר בפשע חמור. ידעתי כי אנשים אכזריים אלה מסוגלים ליצור תיק פלילי מלא-כלום, אך לא הייתי במצב מתאים כדי להתרכז ולהגן על עצמי. בין השאלות שזרקו לכיווני היו הפסקות שתיקה, והם הביטו עלי מכל הזוויות; אחד החוקרים שאל אותי בתמיהה, מדוע יש לי מראה כה צעיר, הרבה מתחת לגיל שכתוב בדרכון. הם רצו לדעת את הסיבה בגללה הגעתי לטירספול, למרות שאין לי כל קשר למקום מרוחק זה. הם רצו לדעת אם נכון הוא שסיכנתי את חיי והתחבאתי מפני הגרמנים שדאגו לי, ורצו לקחת אותי אתם. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות… אני, שכל-כך חיכיתי לשחרור, הפכתי להיות חשודה על לא עוול בכפי. דבר אחד ידעתי, אין זה המקום והזמן לספר להם מי אני באמת.

לבסוף נגמרו להם השאלות, קצין בכיר פגש בי ומסר לי את מסמכי. הוא התנצל על הסבל שנגרם לי לשווא והתייחס אלי בכבוד. הוא סיפר שהמוסד עדיין לא מאורגן, כי אין להם עובדים, ובכל זאת הוא משתדל להגיע לחקר האמת. לשם כך שלח את אנשיו לחקור את סמיונוב, בעל הבית שבו גרתי, וגם השכנים נשאלו על הידוע להם עלי. הסתבר שעובדי המוסד הזה ביקרו אצל תושבים מקומיים רבים שעבדו אתי, וכך אספו חומר רב. בסופו של דבר, כך אמר, הוא הגיע למסקנה שהחיים שלי דומים לגורל של יהודי, כי לדבריו רק יהודי מסוגל להתנהג כמוני. הוא התעניין אם במשפחתי היו יהודים, ואפילו הציע לי עבודה.

גוש של מרירות סתם את גרוני, ולא יכולתי להוציא הגה מפי. היתה זו ההזדמנות היחידה שלי לקבל עזרה במצבי הקטסטרופלי, אך קרבן העובר כל-כך הרבה ייסורים הופך לאבן. היה לי קשה לוותר על עבודה, ובעת ובעונה אחת דחף אותי משהו לברוח מאנשים מסוכנים אלה. לא יכולתי לפעול אחרת, למרות שהייתי מאוד זקוקה לעבודה. ויתרתי על עזרה שיכולתי לקבל ממנהל מ.ג.ב. ברגע קריטי בחיי. הדבר מלמד על מצבי הנפשי באותה עת וגם על אופיי.

למעשה לא היה לי לאן לפנות. בצורה מכנית נשאו אותי רגלי אל בית השכנים. בלב שבור נכנסתי היישר לביתה של נדיה שבצוק; פשוט לא יכולתי עוד לשלוט בעצבי. הסבל והעלבון שהצטברו בתוכי פרצו החוצה. נפלתי על הרצפה הרטובה, ופרצתי בבכי גדול ומר.

נדיה אמרה שלבה נקרע לראותני במצב זה. היא ניסתה להרגיע אותי, ואז סיפרתי לה את כל תלאות הימים האחרונים. נדיה הזדעזעה לשמוע זאת, כי היא באמת אהבה אותי. אישה זו היתה בעלת אומץ ותעוזה ועם “פה גדול”, ותמיד ניהלה מאבק למען הצדק. אולם הפעם היו לה צרות במשפחה, והיא הצטערה שאיננה יכולה להגן עלי ולנקום באלה שהתעללו בי. כך נודע לי כי מתנהלת חקירה מסובכת נגד הגיס של נדיה. האשימו אותו בבגידה במולדת במהלך השבי אצל הגרמנים. למעשה, הצליח הבחור לברוח מהשבי – ובכל זאת טענו החוקרים שהוא שיתף פעולה עם הגרמנים, ולכן כביכול שחררו אותו. מדובר באותו בחור שעמו התחבאתי בבור, בזמן נסיגת הגרמנים.

הם דיברו ביניהם על מצבי הכלכלי העגום, וכעסו מאוד על בעל הבית שלי שבאותם הימים הסתובב בכפרים והציע למכירה את שני השעונים שגנב ממני. הכפריים הציעו לו שתי פרות, אך הוא רצה יותר מכך עבור השעונים. נדיה ובני משפחתה ניגשו לביתו, וניסו להכריח אותו להחזיר לי את השעונים. לבסוף הודה סמיונוב במעשה הגניבה. להגנתו טען שיש לו שני בנים קטנים הזקוקים לחלב, ואת הפרה שלו גזלו הגרמנים… בני הזוג סמיונוב ניהלו מאבק על השעונים הגנובים, והם אמרו לשכניהם: “למה לעשות רעש, הרי מדובר בנערה בודדה וזרה היכולה לחיות בכל מקום, לא יקרה כל אסון אם נשתמש בשעונים שלה לתועלת ילדינו”. בזה נגמר העניין.

בחצר של נדיה הציבו סוללת טילי קטיושה, ממש ליד הבית, והתותחים פעלו בכל העוצמה. אנשי הצבא שהפעילו את התותחים דרשו מכולם לצאת מהבית, כי הוא עלול לקרוס עליהם. לדעתם, המקום הבטוח ביותר הוא מתחת לתותחים. הדבר נשמע בעיני כהלצה, אך שתקתי. החיילים הרוסים טענו שהגרמנים התבצרו היטב בגדה השנייה של נהר הדנסטר, ואי-אפשר להזיז אותם משם. על יד הקטיושות התאספו אנשים סקרנים. לבסוף מצאתי לי בחצר, על יד האורווה, פינה נקייה. לבי היה כבד עלי, ושכבתי עם הפנים אל האדמה. למרות העייפות, לא יכולתי למצוא מרגוע, והתחלתי לחפור את האדמה באצבעותי. מחשבתי היתה נתונה לבעיות הקיום שלי, ולא נתתי דעתי לרעש היריות. לפתע רעדה האדמה מתחתי כתוצאה מהתפוצצות אדירה ומחרישת אוזניים. רסיסים עפו לכל עבר ואנשים צעקו בהיסטריה. זינקתי על רגלי ורצתי לכיוון חזית הבית. במקום בו עמדו תותחי הקטיושה נשארו רק שרידים מעטים. הפצועים חסרי הישע ביקשו עזרה.

נדיה שבצוק התיישבה לידי בחצר, וכדי לשבור את השתיקה, היא החלה לספר על בעיותיה. באותם ימים היא פעלה נמרצות כדי להכיר אדם כלשהו שיהא בעל השפעה בשלטון המקומי החדש. בסופו של דבר היא מצאה מכרה אחת, שאפשר היה לנצל את השפעתה. היתה זו בתם של יהודים שגרו בשכנות לה שנים רבות. נערה זו הצליחה לברוח מבור המוות שבו הרגו את משפחתה ואת כל היהודים שהתגוררו באזור. היהודייה הצליחה איכשהו להגיע אל הפרטיזנים, ואף הצטיינה בפעולות נגד הגרמנים. אחרי שחרור טירספול, קיבלו הפרטיזנים תפקידים חשובים בניהול השלטון המקומי בכל האזור. נדיה עשתה אפוא מאמצים גדולים להתקרב לשכנה שחזרה מגדוד הפרטיזנים ונמצאת כעת בין אנשים חשובים. אך אבוי, צרה – שכנה אחרת הקדימה אותה, כי נפנפה בכרטיס של המפלגה הקומוניסטית וטענה כי סבלה בזמן הכיבוש. למעשה, קומוניסטית זו שיתפה פעולה עם הגרמנים, ועבדה אצלם כמלשינה. אישה ארורה זו חיפשה יהודים מתחת לאדמה, ומכרה אותם לגרמנים עבור פרס, כמו מלח או גפרורים. נדיה שבצוק השתוללה מכעס שאנשים מן הישוב שלה מסוגלים להפוך בן-לילה מקומוניסטים לפשיסטים וחוזר חלילה, והנה הם שוב משתמשים בציניות בכרטיס החבוי של המפלגה הקומוניסטית, כאילו דבר לא קרה.

אחרי ששמעתי את הסיפור הרגשתי צורך עז להכיר את הנערה היהודייה שגם היא ניצלה בנס מן השואה. אולם משום מה היא לא חזרה לביתה. הייתי בטוחה שבאחד הימים היא שוב תופיע ביישוב קולקה-טובה-בלקה, במקום שבו נולדה וגדלה עד שהרגו את משפחתה. לצערי, לא יכולתי להוסיף ולחכות לה, אף-על-פי שזה היה חשוב לי. מצבי היה עגום, הייתי רעבה ולא היה לי מה ללבוש. בלית בררה החלטתי לפנות למשפחה מקומית אמידה, שבנותיה עבדו יחד אִתי במפעל לשימורים, ובעבר הלא רחוק הייתי אצלם אורחת רצויה. שתי הבנות היו פקידות במשרד של מפעל השימורים בטירספול.

עמדתי על יד השער עם מבט של חיית טרף מוכנה להתנפל על האוכל שהונח על שולחנות בחצר. רק אנשים שהיו פעם רעבים מסוגלים להבין את הרגשתי. בני המשפחה, שבעבר העמידו פני ידידים, התעלמו ממני לחלוטין. ראיתי שאינני רצויה בבית זה, ובכל זאת נכנסתי לחצר וחיכיתי להזדמנות לדבר עם הנערות. לפתע הבחנתי שבני הבית עוקבים אחרי דרך החלון. לבי נקרע. איני יודעת מהיכן שאבתי את החוצפה להיכנס לביתם, מאוד רציתי לדעת אם יש עדיין איזה זיק של תקווה לשפר את מצבי העגום. לרוע מזלי, לא רצתה משפחה זו להיות בקשר עם עֵד מתקופת הכיבוש. עבורי זו היתה סטירת לחי מצלצלת. נשבעתי כי לא אשפיל עצמי עוד, אפילו אצטרך למות.

החלטתי לעזוב את טירספול. הלכתי להיפרד מידידתי נדיה שבצוק וקרוביה, וכן ממשפחת סמיונוב, למרות שהיו אחראים למצבי הקשה. כולם ביקשו שאכתוב להם, ואפילו הזמינו אותי לבקרם בעתיד. אנשים אלה נתנו לי פתקים עם כתובותיהם, כדי שלא אשכח אותם, אך איש לא הציע לי פרוסת לחם.

בחזרה לקוריץ

יצאתי לכביש לחפש הסעה, מבלי שידעתי דבר על הדרך. עדיין לא היתה כל תחבורה. מזמן לזמן הופיעה משאית צבאית קטנה וישנה, ובתא הנהג ישבו שני חיילים. באותם ימים שילמו עבור נסיעה במשקאות חריפים, סיגריות גרמניות או חתיכת שומן חזיר. בלי זה אי-אפשר היה לזוז. אנשים שאפו לנסוע בכל מחיר, למרות שהיתה צפיפות רבה על המשאיות. לא פלא שאיש לא התחשב בזרים שפגשו בדרך. מהר מאוד הסתגלתי למצב הקיים, וטיפסתי על המשאית רק אחרי שהחלה לזוז ממקומה. היו מקרים שבהם אנשים פשוט זרקו אותי מהמשאית, ואז היה עלי להמתין לאחרת. במשך כל הדרך לא ראיתי כל סימן של יישוב. בכל זאת נעצר הנהג במקומות שונים, ואנשים ירדו מן המשאית ונעלמו בדרך העפר שמעבר לכביש. התברר לי שכולם נוסעים למרחקים קצרים. ייתכן שגם הנהגים היו בני המקום, והשתדלו לנצל אפשרות להרוויח או לבקר קרובים. היה מקרה שבו נהג דרש ממני לרדת מן המשאית, ואז הוא הסתובב לשביל צדדי ונעלם. נשארתי באמצע הכביש השומם, וחיכיתי זמן רב עד שהיתה לי אפשרות להמשיך בדרך.

הגעתי לעיר ז’מֶרִינקָה. הלכתי הישר לתחנת הרכבת המרכזית, שם הסתובבתי על מסילת הברזל. חיכיתי בקוצר רוח לרכבת שתדרוס אותי. באותם ימים ראשונים של שחרור, עדיין לא היתה תנועת רכבות מסודרת. בקרבת מקום נמצאו חיילים, שעקבו אחרי בחשד; משראו שאני מתכוונת להתאבד, באו בריצה, תפסו אותי, וללא מילים הביאו אותי למקום שבו עמדה שיירה גדולה של כלי מלחמה ומכונות צבאיות סגורות. החיילים הכניסו אותי אל מפקדם, וסיפרו לו שרציתי להתאבד, כי הגרמנים הרגו את ילדי. הייתי כה עייפה שלא אכפת לי מה אומרים עלי. ברכב שבו ישבנו היה צפוף, והנוכחים פינו לי מקום מיד, וטיפלו בי במסירות.

באותו זמן היו הגרמנים במרחק קילומטרים אחדים, לכן אותה שיירה לא זזה ממקומה. לאנשי הצבא לא היתה תעסוקה, ועל כן המקרה שלי שימש נושא לשיחה. הקצין שאליו הובאתי היה בחור צעיר, גבוה, ויפה מאוד. הוא הספיק לסיים אוניברסיטה לפני המלחמה והיה מהנדס. לפני שהתגייס התחתן עם נערה שלמדה אִתו. למרות האהבה הגדולה ביניהם, ברחה האישה עם הגרמנים. שם הבחור היה פיוטר פרוחורוב. הוא לא ידע עלי מאומה, ומיד הציע לי נישואין. חשבתי בלבי, איזה עולם מוזר והפכפך – הוציאו אותי מהקבר כדי להובילני לחופה… פיוטר יצא מכליו כדי להחדיר בי מעט שמחה. הוא סיפר לי על משפחתו, ובמיוחד על אביו הרופא. פיוטר רצה שאלך לגור אצל אביו עד שהוא ישתחרר מהצבא. לשם כך נתן לי את כתובת המשפחה ואת מספר הגדוד שלו. כמובן שלא היה זה הזמן המתאים לדבר אתי על הדברים האלה, וחוץ מזה לא היתה לי כל כתובת כדי לתת לו.

פיוטר ואני הגענו לעיר ברדיצ’ב. שוב היה עלי להתעכב עד שיכולתי להמשיך בדרכי, מכיוון שבעיר ז’יטומיר היו עדיין גרמנים. פיוטר מצא משאית צבאית שחיכתה לאפשרות לנסוע לז’יטומיר, והנהג הבטיח לו להביא אותי למרכז העיר. השיירה של פיוטר יצאה לכיוון אחר, נדמה לי שלרוסיה הלבנה, וכך נפרדו דרכינו. הגעתי לז’יטומיר.

בז’יטומיר נודע לי כי החזית אינה רחוקה מן העיר, וכי אי-אפשר להמשיך בדרך. על כן החלטתי לגשת למשפחת גריגורביץ’. שאצלה גרתי בעבר. הגעתי לסמטת גונצ’רנה. שכנים הבחינו בי, ורצו דרך הגינות להודיע לבעלת הבית, כאילו בתה הקטנה חזרה הביתה.

אנסטסיה איבנובה ובנותיה לא הספיקו להתלבש מרוב בהלה; שערותיהן היו פרועות והתעופפו על פניהן, וכך הן רצו לקראתי לאורך הרחוב ברגליהן היחפות. לפתע ראיתי שביתן הרוס. הן סיפרו כי זמן קצר קודם לכן הפציצו הגרמנים את העיר. מן הרסיסים נהרגו אנשים, וביניהם יבגני קוך, מנהל המאפייה בימי הכיבוש. חבל היה לי עליו, כי היה מדובר באדם שאהב אותי ממבט ראשון, וחלם שאהיה בתו.

סוף כל סוף זכיתי לראות את השחרור המיוחל. הפכתי גם אני לאזרחית שוות זכויות – אך בזאת לא תמו צרותי. הן המשיכו לרדוף אותי ללא הרף. לא נראה כל פתרון למצבי הקשה מאוד, תוצאה של השואה הנוראה. ואם לא די במה שעברתי עד כה, אז גם בעיר ז’יטומיר חיפשו אותי אנשי מ.ג.ב. מכיוון שבעבר עבדתי אצל הגרמנים כמתורגמנית במשרדי מפעל וולקניזציה. נודע לי שזויה שפיגל, שאיתה עבדתי יחד במפעל, נמצאת במאסר. אני לכשעצמי כבר עברתי מצב דומה באזור טירספול, וטעמתי טעם מעצר, לכן לא יכולתי להרשות לעצמי לעבור גיהינום זה שוב. הייתי חייבת להסתתר.

היו סיבות רבות שגרמו לי לקבל את ההחלטה שלא לספר שאני יהודייה. לא היה זה הזמן והמקום המתאימים לעשות זאת. הזדמן לי לראות איך רוצחים, שודדים ובוגדים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים, הסתדרו יפה לאחר שינוי השלטון, וזאת בעזרת אנשים מכובדים שעבדו בתפקידים חשובים מאוד. רבים מן הפושעים האלה השתמשו בכרטיסי המפלגה הקומוניסטית שהחביאו בזמן הכיבוש.

הסתכלתי בעצב וביגון על המתרחש במקומות רבים שבהם התרחשה השואה, נוכחתי כיצד נעלמו היהודים בהמוניהם, וכיצד רכושם הרב נשאר בידי התושבים האחרים. רחובות שלמים התרוקנו ומספר התושבים פחת בצורה משמעותית, כי בערים אחדות רוב האוכלוסיה היתה מורכבת מיהודים. אחרי שהגרמנים הסתלקו החל השלטון הסובייטי לבנות חיים נורמליים, אך היהודים המתים לא היו זקוקים כבר למוסדות ציבור, וגם לא לדברים חומריים או רוחניים. קל מאוד היה להסתדר על חשבון הקרבנות, שגרו שם לפני הכיבוש. השמועה על מצב בלתי רגיל זה התפשטה למרחקים, ובהזדמנות הראשונה אחרי השחרור החלו להגיע משפחות רבות וזרות אל הערים העשנות, אף-על-פי שקודם לא היה להם כל קשר לאזורים אלה. וכפי שקורה במקרים כאלה, כל אחד מיהר לשפר את תנאי חייו ושמח ברכוש היהודי שנפל בחלקו. הגרמנים לא היו מסוגלים לקחת אתם לגרמניה את נכסי דלא ניידי העצומים שהשאירו הנרצחים היהודים.

לא היה לי פנאי לרחם על עצמי. הייתי זקוקה באופן דחוף לעבודה. אנשים יעצו לי לפנות למנהל בית-החולים, ואכן חשבתי שעבורי מקום זה הוא המתאים ביותר. התברר שיש צורך לארגן הכל מחדש, ואין די ידיים עובדות. בתחילה הייתי חלק מקבוצה קטנה של אנשים שהכירו כל פינה בעיר. הסתובבנו בשכונות של ז’יטומיר ואספנו מיטות, כלי מיטה וכלי אוכל. הסתכלתי בפליאה על מחסנים מלאים ברכוש, שתושבים מקומיים הצליחו לאגור. מהר מאוד החלו להגיע פצועים רבים מבתי-חולים אחרים, ואִתם כל הציוד הנחוץ. מספר החולים הגיע לכ–600 איש, ולא היו די אחיות רחמניות, על כן פתחו קורס מזורז לאחיות. גם אני נרשמתי לקורס זה, וכך עבדתי ולמדתי באותו בית-חולים. התכנית התאימה עבורי מסיבות רבות, ואפשר להגיד שהעבודה הקשה הקלה על סבלי הנפשי. עבדתי 18 שעות ביום, ללא הפסקה. לפעמים לא היה לי הכוח הדרוש כדי ללכת הביתה, ונשארתי לישון בחדר הטיפולים. התמסרתי לעבודה באינטנסיביות כזאת שאפשר היה לחשוב שהניצחון המהיר של המלחמה היה תלוי בעבודתי. שירתתי את הפצועים ברצון ובמסירות בלתי רגילים, כי ראיתי בהם ידידים שנלחמו למען נקמתי. נכון שהייתי צעירה ונאיבית, שתמיד דחתה את צורכיה מפני צורכיהם של אחרים, אך אי-אפשר לשנות אופי של אדם. זהו.

אנשים שאתם הייתי בקשרי עבודה התייחסו אלי בכבוד ובהערצה. הדבר היה חשוב לי, והייתי אסירת תודה. חשבתי להישאר בבית-החולים עד סוף המלחמה, אך במציאות, כמו תמיד, הכל קרה אחרת.

חיכיתי במתח רב לשחרור עיר מולדתי, קוריץ. בהזדמנות הראשונה נסעתי לשם כדי לברר האם נשאר אחי הקטן בחיים. כזכור, מסרו אותו הורי, כשהיה כבן חמש, למכרים אוקראינים שהבטיחו להצילו בעבור תשלום שקיבלו מראש. ובכן הצלחתי סוף-סוף לחזור לעיר מולדתי, אך את אחי לא מצאתי.

באותם הימים לא היתה כל אפשרות להגיע לכפר שבו גרו המכרים שהבטיחו להציל את הילד. התברר שלאחר שחרור אוקראינה המערבית, התחילו לפעול שם כנופיות פושעים, ואיש זר לא העז להסתובב בשדה. מדובר ברוצחים ושודדים, שבזמן הכיבוש שיתפו פעולה עם הגרמנים, ולא היתה להם אפשרות לברוח. בהיותם בוגדים, הם היו מבוקשים על-ידי השלטון הסובייטי. בלית ברירה ירדו אותם פושעים למחתרת והתחבאו כדי להגן על עצמם.

לפני המלחמה היו למשפחה שלי ידידים נוצרים רבים, שאחדים מהם היו שכנים שלנו. היו לי גם מורים אוקראינים, כי שם נולדתי ושם גרתי. ובכל זאת, הרגשתי שאינני שייכת עוד למקום הנורא הזה. רציתי להסתלק משם מהר ככל האפשר. ניהלתי מאבק עם עצמי, כדי להישאר כמה שעות בעיר שבה נולדתי. הזיכרונות הקשים קרעו את לבי. יחד עם זאת, היתה לי משימה שהיתה החשובה בחיי – הייתי חייבת לפגוש מכרים מהאוכלוסייה המקומית, כדי לברר מה קרה אחרי שברחתי מהגטו, ואולי מישהו יֵדע מה עלה בגורלו של אחי.

כך שוטטתי בשכונות והתבוננתי החורבן הגדול שהביאו עלינו הגרמנים. בעיירה שלי וגם בעיר רובנו לא מצאתי ניצולים יהודים. למרות הכול היתה בי תקווה, שעוד ברי-מזל כמוני הצליחו להישאר בחיים.

לאבי היתה משפחה גדולה מאוד שבמשך דורות התגוררה באזור רובנו, ואחדים מהם היו בעלי אדמות. סבי, אפרים רובינשטיין, גר בעיירה קוריץ, והוא ירש שדות וגנים מהוריו, שהיו אף הם חקלאים. סבי עצמו היה מכונאי מומחה לטחנות קמח, וקנה טחנות כאלה בכל הזדמנות. הוא היה יהודי אמיד, שהכיר הרבה נוצרים מאז היותו ילד. לעת זקנה מסר סבי את האדמות, השדות וטחנות הקמח לבנו הבכור, בן-ציון רובינשטיין, שעבד שם יחד עם בניו. לכל הקרובים שלנו היו בתים פרטיים ונכסים אחרים. לא נשאר מהם איש, הגרמנים הרגו את כולם.

המשכתי ללכת מבלי לדעת לאן. הנה הגעתי למקום שבו היו פעם החנות ובית-המלאכה של אבא. בכניסה לבית הזה היו מספר מדרגות גדולות שהובילו לשני חדרים גדולים, יפים, נקיים ומלאים אור. בחדר אחד היו למכירה מכונות תפירה, פטיפונים, מאזניים מכל סוג וגודל, והרבה זוגות אופניים מדגמים שונים, שאבא עצמו הרכיב מחלקים שקנה היישר מהיצרן. בחדר השני היו חפצים ומכשירים אחרים שהובאו לתיקון. בחנות זו אפשר היה למצוא כל מה שהיה דרוש למכונאות אז. על הקירות היו הרבה תעודות ממוסגרות על המצאות ופטנטים רבים שאבא המציא, והכול היה מסודר כמו בתערוכת תמונות. למטה, מתחת לחנות, היה חדר ענק עם שני חלונות מסורגים. בקומת קרקע זו ארגן לו אבא מסגרייה עם כל מיני כלים משוכללים, משם היתה יציאה לחצר קטנה, ששימשה בתור מחסן.

החנות היתה ממוקמת במרכז קוריץ, ממש ליד הכביש הראשי המוביל מקייב לוורשה. נזכרתי כיצד בשנת 1941, אחרי הכיבוש הגרמני, היו פעמים רבות שבהן יצאו גברים מתפילה חגיגית בכנסייה, שהיתה מתובלת בדברי הסתה אנטישמיים וערכו פרעות ביהודים. אחרי שהגרמנים השמידו את כל היהודים ביישוב שלנו, ניצלו אנשי הכנסייה את הקטסטרופה היהודית, ובלי שום בעיות הרסו בתים של יהודים שעמדו בסביבת הכנסייה. הכול שם נרמס ונמחק, כאילו לא היה קיים מעולם. עכשיו יש לכנסיה רחבת כניסה גדולה מן הכביש, דבר שלא היה קודם. ממש קשה להאמין שלפני מלחמת-העולם השנייה וגם עד 1942, התגוררו שם יהודים רבים.

הסתכלתי על ביתנו הגדול. בלב שבור הלכתי לראותו מקרוב. הייתי חסרת כל, והנה סוף-סוף יכולתי לקבל את ביתנו בחזרה, אך כל זה איבד משמעות עבורי, כי לבי נקרע מסבל על כך שאת משפחתי אי-אפשר להחזיר.

אינני יודעת כמה זמן שהיתי בבית, שקועה בזיכרונות על העבר הרחוק. הדבר גרם לי סחרחורת והרגשה של חוסר אונים. חשתי שעוד מעט אפול. נבהלתי מכך שהדבר עלול להביא עלי אסון חדש. התאוששתי אפוא וברחתי מהמקום כמו מפני שרפה, מבלי להביט אחורה. באותם הימים לא יכולתי לדעת שאחרי מלחמת-העולם השנייה יבנה השלטון המקומי על האדמה שלנו בניין גדול רב-קומות.

אחרי שחרור עיר מולדתי, התחלתי לבקר בקוריץ בכל הזדמנות. כמעט מדי שבוע הסתובבתי שם במשך זמן קצר. לפעמים הביקור שלי נמשך שעה אחת. היו מקרים שבמשך היום איכשהו הסתובבתי בעיר מולדתי, אך לא נשארתי ללון שם, ולא הייתי עושה זאת בעד שום הון שבעולם. לא יכולתי להשתחרר מהזיכרונות הנוראים שהיו קשורים לתקופת הכיבוש. בראשי הדהדו צלילי המגפיים המסומרים של החיילים הגרמנים; היתה לי הרגשת חנק מהאוויר ספוג הדם והמוות. בכל פעם שביקרתי בעיר מולדתי הרגשתי שאני חולה, ומיהרתי לברוח מהמקום הארור ההוא. העיר קוריץ הפכה לבית-קברות. ובכל זאת, כאמור, משהו משך אותי לשם בחוזקה, ולא הייתי מסוגלת להתגבר על הגעגועים הקשים. כך הייתי מסתובבת כצל, חסרת מנוח. נסעתי חזרה לז’יטומיר היכן שגרתי ועבדתי. טיול כזה הספיק לי עד שהתאוששתי, ואז חיפשתי שוב הזדמנות להגיע לשם. עברו שנתיים מאז עזבתי את עיר מולדתי, ועדיין לא הייתי מסוגלת להישאר שם אפילו ללילה אחד.

בסיורי המזדמנים בשוק המקומי בקוריץ פגשתי מכרים שהצטלבו מרוב פליאה על כך שנשארתי בחיים. אחדים מהתושבים פחדו שבאתי להתחשבן אתם, ומיד הסתלקו בבהלה. היתה לנו שכנה פולנייה, שבמשך שנים גרה בין יהודים. אלה ריחמו עליה ועזרו לה לפתוח עסק, כדי שתוכל לפרנס את ילדיה. האישה הזאת היתה באמת אסירת תודה לידידים היהודים, שהיו הלקוחות העיקריים שלה. אך הכיבוש הגרמני שינה את טעמה. אחדים מלקוחותיה הגרמנים עזרו לה לשדוד יהודים תחת מכות ואיום בנשק, ולפעמים נגמר הדבר במות הקרבן. גם בניה של אותה שכנה חיפשו דרכים להתעשר בצורה קלה וללא מאמץ.

ראיתי אותה בשוק מוכרת דברי מאפה שונים. לפתע היא הבחינה בי, והתאבנה במקומה. מבטינו נפגשו לרגע, ונעצרו בנקודה אחרת. האומללה הזאת נבהלה עד מוות, וברגע שהתעשתה, זרקה את סליה, והחלה לרוץ כמטורפת, כי היתה בטוחה שאני רודפת אחריה. כל דברי המאפה התפזרו, והנוכחים החלו לאסוף אותם, מתחרים זה בזה. כולם צחקו מן האירוע, למרות שהכירוה. כך הם בני-אדם, אני יודעת, אני הרי זוכרת גם כיצד התנהגו בעירי בזמן הכיבוש. הצרה היא שאינני בנויה לנקום באויבי. ידעתי היטב כיצד מרגישה אישה שכולה וגלמודה זו, שאיבדה את ילדיה. לכן הלכתי אחרי השכנה אל ביתה, לבקר אותה, ולהוכיח לה שאינני כמוה, ואין צורך לפחד ממני. אחר-כך נודע לי שבית-המשפט האשים אותה בפשעים חמורים, ושלח אותה למחנה עבודה באזור סיביר. באותן השנים היתה בי תקווה שכל אלה שהיה להם חלק בהשמדת יהודים, יצטרכו לתת את הדין על מעשיהם במוקדם או במאוחר. לצערי, תקווה זו נתבדתה.

פגישה קשה ובלתי צפויה אירעה ברובנו כשנתיים מאוחר יותר, ב–1946 או 1947. התעכבתי בקוריץ, והחלטתי לנסוע לעיר רובנו כדי ללון שם לילה אחד. היה מדובר במרחק של 60 קילומטרים. במשך היום לא אכלתי. משהגעתי לעיר, כל מה שרציתי היה לנוח. במרכז העיר רובנו היה שוק גדול, מסודר, נקי ויפה, שהיה תמיד מלא באנשים. החלטתי להיכנס לשוק לקנות פֵּרות. תושבים רבים מהסביבה הפכו לסוחרים, כי היו להם עדיין שאריות מהרכוש היהודי שלא רצו בו, והקונים היו יהודים שהצליחו לשרוד. הבחנתי שלא רחוק ממני מסתובבת אישה, מחזיקה בידיה כיסוי מיטה מקטיפה. היופי והצבעים זעקו אלי מרחוק, כי היו על רקע אדום. נזכרתי שגם אצלי בבית היה דבר כזה, ובעקבות כך התעורר סיפור שלם.

אחרי שאבי קנה את הבית, מיהרו הורי להודיע על כך לכל הקרובים שהיו בחו"ל, ואז התחלנו לקבל מהם מתנות. באחת החבילות היו שלוש יחידות של כיסוי מיטה גדול ומפת שולחן בדוגמא נהדרת ובצבעים רבים. יום אחד כאשר החזקתי וטיפלתי בכיסוי מיטה כזה, נאחזה אחת מפינותיו במסמר, והאריג נקרא. נבהלתי מאוד, כי פחדתי מהורי, אך למזלי הצטיינתי בעבודת יד, וכך הצלחתי לתקן את הנזק שגרמתי. בגלל הדוגמא הנהדרת והססגונית, היה צורך להשתמש בחוטים רבים בעלי צבעים שונים. כמובן שהשתדלתי לעשות הכול כדי שלא יבחינו בתיקון. באותו זמן שבו עזבתי את הבית בגטו, כל שלוש היחידות של כיסוי הקטיפה היו עדיין חבויות במסתור מתחת לרצפה. כל פרט מהרכוש שלנו איבד עבורי כל ערך, אך שאיפתי היתה לגלות באמצעותו משהו על משפחתי. רציתי לדעת מה באמת קרה אחרי שעזבתי את בני משפחתי, והנה אני נמצאת בשוק בעיר רובנו, יותר מ–60 קילומטרים מהמקום שבו גרתי תחת הכיבוש, ורואה משהו שהיה שייך למשפחתי!

שכחתי שאני רעבה, וניגשתי אל האישה. הכרתי אותה מיד. חשבתי שלבי יקפוץ ממקומו החוצה. היתה זו הרוסייה שהעמידה פנים לפני הורי כאילו היא ידידה שלהם, וניצלה אותם כל הזמן. היא היתה הראשונה שהתחילה לשדוד אותנו ללא בושה. כזכור, כל זה הגיע לידיה. בקדחתנות חיפשתי את סימן הקרע באריג, ובאמת מצאתי אותו. השתדלתי להתגבר על מה שהתרחש בתוכי, ושאלתי אותה מדוע באה לכאן בשעה כה מאוחרת ובידיה רכוש יקר? היא השיבה, שהיא באה מהעיר קוסטופול, שם הוא מתגוררת ועובדת. הבנתי שהיא עדיין אינה מזהה אותי, כי מאז ראתה אותי בפעם האחרונה עברו כחמש שנים. אני התבגרתי מאז. ראיתי שהיא בטוחה שלא נשאר איש ממשפחתנו, כי היא אמרה שלא היתה מעולם בקוריץ. או אז קראתי בשמה, ושאלתיה מתי עזבה את עירנו. סביבנו התאספו אנשים שקרנים, חשבתי שהשודדת מתמוטטת, אך במקום זאת התעלפתי אני.

התעוררתי רטובה, מלוכלכת וחלשה, והשודדת הספיקה בינתיים להימלט עם שללה, אולי אפילו בעזרת הסובבים. חשבתי על המקרה ולא יכולתי להבין איך ומתי אישה איומה זו הצליחה שוב להגיע להורי.

בינתיים היתה זו ראשית הקיץ, שנת 1944. סבלתי מאוד מגעגועים חזקים אל בני משפחתי, שלא ידעתי בבירור מה עלה בגורלם. כדי להמשיך ולהתקיים, ניחמתי את עצמי שאין הוכחות ברורות לכך שהרגו את אחי הקטן, ליאון, והוא עדיין יכול להופיע בימים הקרובים. על כן המשכתי לבקר בקוריץ כל העת. בכל הזדמנות שבה יכולתי להשתחרר מהעבודה, רצתי לכביש לחפש הסעה כדי להגיע לעיר מולדתי. כל הדרך היתה לי הרגשה שקרוב משפחה מחכה לי שם. אך בהגיעי גמעתי כוס מלאה מרורים, וחזרתי מאוכזבת ושבורה.

באחד מביקורי אלה פגשתי מכרה, שסיפרה לי על אחי הקטן שמסרו הורי לאוקראינים כדי להצילו. היא סיפרה שהילד היה רועה בקר והסתובב בשדות, עד שהתגלה הסוד הנורא שהוא יהודי, והרגו אותו במקום. קיבלתי תיאור מלא איך להגיע למקום. זה נשמע סיפור אמיתי.

לא פחדתי עוד מאף סכנה הצפויה בדרך; הלכתי לבדי כדי לראות במו עיני את הקבר הקטן והמטושטש בשדה. כיסיתי את הקבר בגופי, כי רציתי להיבלע פנימה ולהתאחד עם אחי. קיללתי את היום שבו ברחתי מהגטו והאשמתי את עצמי באנוכיות. לא ראיתי כל ערך לחיי ולכל מאבקי. כעבור שנתיים נודע לי, כי בקבר נמצא ילד קטן, שבאמת היה רועה, והרגו אותו, אך התברר כי היה זה נכד של שכננו, יהודי דתי ומכובד. אך כל עוד האמנתי שבקבר זה נמצא אחי, הייתי זקוקה למשהו כדי להצדיק את קיומי בעולם נורא זה שאין בו רחמים.

אחרי שחזרתי לעיר ז’יטומיר הלכתי הישר למשרד המלחמה כדי להתגייס לחזית. מנקודה זו התחילו חיים חדשים.

אחות רחמניה בחזית

הפקידים במשרד המלחמה התייחסו אלי בחשד, והחליפו ביניהם מבטי תימהון. הם השתדלו לבחון האם מדובר במישהי שירדה מן הפסים. אחרי מחשבה והתלבטות, רשמו את כתובתי והבטיחו להודיע לי ברגע שיצטרכו אותי.

בינתיים היתה לי התחייבות ומיהרתי להגיע לבית-החולים. מכיוון שבזבזתי זמן יקר, השתדלתי לקצר את הדרך, ולכן הלכתי דרך סמטאות; כך עברתי במקרה בשכונה שלא ידעתי על קיומה. היה יפה שם ונקי, וקשה היה להיות אדיש לכמות הירק והפרחים. בעניין רב היבטתי על הבתים רחבי הידיים בעלי החדרים הענקיים, כנראה שבנו שכונה זו לפני זמן רב. לפתע הבחנתי שבאחד החלונות מודבקת מודעה, כתובה באותיות גדולות: **דרושים בדחיפות מתנדבים לעבודה בבית-חולים צבאי שנמצא בחזית. ** מיד נכנסתי במטרה להירשם, שמא אאחר את המועד. קידמה את פני אישה צעירה ומטופחת, לבושה בבגדים אלגנטיים מאוד. היא הזמינה אותי לחדר הסמוך שנראה כחדר עבודה ענק, והתבוננה בי בתימהון; היא מדדה אותי מלמעלה למטה כדי לחדור לנשמתי ולגלות מה מביא אותי להתנדב לחזית כאשר אפשר לנהל חיים נורמליים בעורף. אחר-כך התברר שבאמת לא רבים היו משוגעים כמוני.

סיפרתי לבנות משפחת גריגורביץ’ את כוונתי, והן היו ממש מזועזעות. הן שאלו בלי הרף לשם מה להסתכן עתה, כאשר חיי מסודרים. הן השתדלו לשכנע אותי שעבודה זו אינה מתאימה לי, כי צריך לשהות כל הזמן בין גברים… נכון, נשים אלו הכירו אותי מקרוב זמן רב, אך הן לא ידעו כלל על הטרגדיה המשפחתית שלי. אחרי שחרור ז’יטומיר, ואחרי שנודע לאנשי מ.ג.ב. שעבדתי אצל הגרמנים כמתורגמנית, הם חיפשו אותי כאילו הייתי פושעת מלחמה.

בתחנת הרכבת פגשתי גבר גדול-גוף, שנראה מבוגר. מהר מאוד נודע לי שרב-סרן רפפורט, יליד ז’יטומיר, מגויס לצבא מתחילת המלחמה. הוא עבד כרופא בכיר בבית-חולים הנמצא בחזית. הוא סיפר לי שבית-החולים מתקדם כל העת עם החזית, וכך היתה לו אפשרות לבוא לכמה ימים לז’יטומיר לבקר קרובים. הוא ניצל את הזמן הזה על מנת לגייס מתנדבים למחלקתו. רפפורט שמח מאוד לפגוש מישהו שאפשר לשוחח אתו על הצרות שהצטברו אצלו במשך השנים. התברר שרופא צנוע זה היה מבוקש ומצליח כמומחה למחלות פנימיות, אבל בחייו הפרטיים היה אומלל ועצוב. הוא לא התחתן, כי היה צריך לעזור למשפחתו הגדולה.

הגענו לעיר נופש יפהפייה בשם טרוסְקַבֵץ, שם פגשו אותנו רופאים ואחיות רחמניות שעבדו במהלך המלחמה עם רב-סרן רפפורט. מכריו אלה של רפפורט קיבלו אותי כאחת מהם, למרות שלא ידעו עלי דבר. מצאתי חן בעיניהם, וכולם ביקשו להתקרב אלי. כל רופא בכיר השתדל למשוך אותי למחלקתו בטענה שאצלו יהיו לי תנאים טובים יותר. רפפורט התייחס אלי כאילו הייתי מכרה ותיקה שלו. הרופאים אמרו שהמראה שלי משפיע גם על המבוגרים ואפילו רפפורט התעורר ונזכר בנעוריו. משום מה, הייתי מאוד רצויה בכל המחלקות, והיתה לי אפשרות לבחור באיזו מחלקה אני מעוניינת.

בסופו של דבר לא עבדתי עם הד"ר רפפורט, ובכל זאת נשארנו ביחסים טובים גם לאחר המלחמה. ביקרתי בביתו בז’יטומיר. היתה לו דירה גדולה ומפוארת, אך הוא היה בודד וחולה, מלא מרירות על כך שלא הצליח בחיים.

בבית-החולים שבו עבדתי הייתי הצעירה ביותר מבין הבנות שעבדו עמי, וכל העת היינו מוקפות בגברים צעירים. אין זה פלא אפוא שמיד בהגיעי לשם הופיעו מחזרים רציניים. הבנות קינאו בי, ולא הבינו איך אני יכולה להיות אדישה להצלחה כזאת, ועל כן ניצלו אותי כפיתיון. הן היו מלאות חיים, והשתדלו להתעלם ממה שראו עיניהן בזמן המלחמה. כאשר היינו פנויות מעבודה, מיהרו כולן להתאסף בחדר שבו גרתי כדי לפטפט ולצחוק על אירוע זה או אחר. במקרים כאלה הביאו עמן את נעליהן ובגדיהן החגיגיים, והכריחו אותי לבחור משהו מתאים למאורע מסוים, העיקר שאסכים להצטרף אליהן לבילויים. אך מה לעשות שהכיבוש הגרמני הרס את נעורַי ולא השאיר בי חשק לחיות; הפכתי ליצור מוזר עם עולם פנימי שלא נתן לי מנוח. קשה היה להוציא אותי מהבית, כי הייתי שרויה באבל ובצער על משפחתי שנגדעה על לא עוול בכפה. רציתי להיות לבד, ורק כאשר לא עזרו התירוצים הלכתי עם כולן, כדי לשמור על יחסים טובים עם האנשים שאתם עבדתי וגרתי.

באותה תקופה התאספו באזור טרוסקביץ אנשי צבא רבים מאוד, והמקום היה צפוף; נערות כמעט לא היו שם. בבית-התרבות המקומי היתה ספרייה וחדר-משחקים. האחראים על המקום השתדלו לבדר כל הזמן, וארגנו אירועים עם ריקודים ותזמורות. היתה ממש תחרות בין הגברים על הזכות להכיר נערה ולרקוד עמה, כשהבנות שלנו עוקבות במתח אחר המתרחש. עכשיו היתה בהן תקווה שגם הגברים מחפשים קשר קבוע, ואולי הפעם המזל לא יאכזבן. לפתע הגיעה פקודה לארוז את החפצים של בית-החולים שלנו. מיד הגיעו משאיות צבאיות סגורות, העמיסו את כל הציוד, ויצאנו לדרך.

נסענו דרך הרי הקרפטים בזמן שהתרחשו שם קרבות. בסופו של דבר הגענו לעיר אוז’גורוד. כל אחד מאתנו קיבל מגורים אצל תושבים מקומיים. באוז’גורוד היה מנזר גדול ששכן בבניין רב-קומות ובו מחסנים ומרתפים, וכפי שמקובל במוסד כזה – היתה בו גם חצר גדולה. מישהו החליט שזהו המקום המתאים ביותר לבית-החולים. כהרף עין גירשו את הנזירים, והתחילו להתכונן לקבלת החולים. כל מחלקה שוּכּנה בקומה אחרת.

בית-חולים זה היה מיועד רק לאנשי חיל-האוויר. כך נוצר מצב שגברים מקרב החיִל החלו להתעניין בי. היו כאלה שהמתינו מחוץ לבניין זמן רב כדי ללוותני הביתה, ולמרות שלא ידעו עלי דבר – מיהרו להציע לי נישואין. לאנשים אלה לא היה פנאי לחיזור ממושך אחרי נערה שבה התאהבו. מדובר בבחורים בעלי רמה גבוהה, שהבטיחו חיים טובים. ידעתי שאני בת מזל, וכי זו הזדמנות בלתי רגילה לבחור לי בן זוג לכל חיי, כי מחר יכול להיות מאוחר. אך משום מה, תמיד סירבתי. השכל התקומם כנגד התנהגות מוזרה זו שלי, סבלתי מאוד, אך לא יכולתי אחרת – רציתי להיות לבד.

במחלקה שלנו עבדה אישה קטנה, בודדה, בעלת פנים קודרות. אנשים התייחסו אליה בכבוד וחולים החמיאו לאחות זו, וטענו שיש לה ידע של רופא. לא פלא אפוא שהיא הרגישה טוב יותר בין החולים, ולא רצתה לעזוב את המחלקה. אישה זו ידעה שגם אני משתדלת להתרחק מאנשים, וניסתה לשכנע אותי לבוא לגור באחד החדרים הפנויים ליד המחלקה. היא היתה זקוקה לעוד מישהו שיכול להופיע לפני המנהל שלנו – ולשכנע שהמעשה יביא תועלת למחלקה שלו. ויתרתי איפוא על התנאים הטובים, ובאתי לגור בחדר קטן במיטה קטנה ששימשה את שתינו. שמה של האחות היה בּוגַצ’ובַה אקטֶרינה גַבְרילובְנַה. היא גדלה בבית-יתומים, והגבר שמצאה לחיים משותפים ניצל אותה, ולאחר מכן נטשהּ. והנה בתנאים הקשים שנכפו עלי, כאשר נשארתי לבדי, עלה בידי להסתדר באופן עצמאי. מגיל צעיר התרגלתי לעזור ליצורים קטנים וחלשים, ולכן אולי היה זה טבעי עבורי לעזור לאישה זו. עשיתי עבור בוגצ’ובה כל שיכולתי כדי לייפות את חייה; בכל הזדמנות תפרתי וסרגתי בגד עבורה, כדי לשפר את המראה החיצוני שלה; כאשר היתה לי אפשרות קניתי עבורה נעליים ובגדים טובים יותר, שמכרו תושבים מקומיים; דאגתי לבוגצ’ובה בדיוק כמו לעצמי.

האישה התפעלה מהשינוי שחל בחייה, הפנים הקודרות החלו לקרון מאושר. היא רצתה שכל הסובבים יֵדעו למה אני מסוגלת. היא סיפרה בגאווה שגם בשכר עבודה צנוע כמו שלה, אפשר לחיות בכבוד וליהנות מהחיים. היא הכירה אותי מקרוב, והיתה בטוחה שלא אעזוב אותה ברגעיה הקשים. היא רצתה עבורי אושר ועושר. באותה תקופה אפשר היה לבחור ידיד אמת לחיים משותפים כמו שבוחרים נעליים, ובוגצ’ובה, שהיתה חכמה ובעלת ניסיון חיים רב, הבינה שצריך לנצל את המצב הבלתי רגיל, ולתפוס חזק את השור בקרניו. בוגצ’ובה טענה שמעולם לא שמעה על מקרה שבו נערה בודדה וענייה מעזה לזלזל בגברים בעלי רמה ומבוססים מבחינה כלכלית המציעים לה נישואין.

ואף-על-פי-כן היה לנו טוב ביחד, והידידות שלנו נמשכה כשלוש שנים. הפרידה שלנו היתה כואבת מאוד, אך הנסיבות חייבו זאת. למעשה לא היתה בוגצ’ובה היחידה שדאגה לעתידי, כנראה שהייתי בת מזל מיוחד. פתאום ראו רצו בחברתי; הם אהבו אותי סתם כך, מבלי לדעת עלי מאומה. כמה חבל שלא ניצלתי משהו משפע האפשרויות שעמדו בפני, אך פצעי היו עדיין טריים ולבי שבור, וכל אלה הביאו אותי לעשות טעויות רבות ובלתי הפיכות.

בבית-החולים שבו עבדתי היו שני רופאים ראשיים שהשפיעו על כל המתרחש. שניהם היו גבוהים, נאים ולא צעירים; במשך חייהם הצליחו בכל מעשיהם – חוץ מאשר בחיי הנישואים שלהם. אחד מהם היה מנהל המחלקה שלנו, פיוֹדֶר גברילוביץ’ טוּרקוֹב, והשני פיוֹטר נאומודיץ’ דימיטרוב. לחברים ותיקים אלה תמיד היה על מה לדבר, ולעתים הזמינו אותי לחדר עבודתם, ששימש להם מקום מפגש. הגברים ישבו על הספה שעמדה על יד הקיר, ואותי הושיבו על כיסא מולם, מאחורי שולחן כתיבה. שוחחנו על נושאים שונים, וכל אחד סיפר גם על עצמו ומשפחתו. ובכל זאת, איש מהם לא העז מעולם לשאול על עברי, למרות שהדבר מאוד עִניין אותם. במפגש כזה שרו הגברים את האריה האהובה עליהם מהאופרה יבגייני אוניגין, המדברת על אהבה החוצה את גבולות הגיל. אני הייתי צעירה ביישנית וטיפשה, והרגשתי לא נוח בחברת גברים; תמיד חיפשתי תירוצים להסתלק משם. הם טענו שיש בי משהו המושך כמו מגנט. אני אפילו לא נעלבתי, כי לאנשים זרים אלה היה באמת אכפת ממה שצפוי לי בעתיד, והם השתדלו לעשות כל שביכולתם על מנת להבטיח שיהיה לי מישהו קרוב, היכול לתת לי חיים טובים. במקום כזה, בית-חולים צבאי בזמן מלחמה, אין סודות. הבחורים שהיו מעוניינים בי פנו ישירות לד"ר טורקוב, כאילו היה אבי.

באחד הימים הגיע לבית-החולים שלנו רופא צעיר. שמו היה אלכסנדר סַשקין. בחור זה החליט שאני היא נערת חלומותיו, והוא הפך עולמות כדי להתקרב אלי. משראה שהדבר אינו אפשרי, הוא פנה לבוגצ’ובה. כך קרה שבוגצ’ובה שלחה אותי לדירתו של סשקין כדי למסור לו משהו. כאשר הגעתי לשם, לא האמין סשקין למראה עיניו והתבלבל מרוב שמחה; הוא התחנן לפני שאכנס פנימה. בחדר עמד שולחן גדול עם מפה לבנה ששוליה נגעו ברצפה, והעיניים לא הצליחו לסקור את כמות המאכלים המיוחדים והליקרים השונים שניצבו על השולחן. מרוב הפתעה עמדתי פעורת פה, ולא זזתי ממקומי. חשבתי בלבי, מה עושה בחור זה עם כל הבשרים המעושנים האלה, הרי אין לו משפחה… עקבתי באדישות אחרי סשקין שיצא מכליו כדי להוכיח לי שהוא מסוגל לתת לי תנאים טובים כבעל. הנה עובדה, אפילו בזמן מלחמה מביאים לו החולים שלו מטעמים בכמות כה גדולה. הבחור היה מזועזע מכך שאני מסוגלת לוותר על מזון כזה, שלא נראה כמוהו אפילו בחלום. הוא דחף לידי סוגים שונים של שוקולד וקונפיטורה עשויה מפֵּרות שלמים. סשקין השתדל לרכוש את לבי, אך לבסוף התאכזב.

בוקר אחד חיפש אותי הד“ר דימיטרוב, המנתח הראשי, בכל המחלקה. הוא טען בפני שיש לו עבודה דחופה ורבה, והעוזרים שלו זקוקים לעצתו, ובכל זאת הוא בא לשוחח אתי על עניין חשוב. דימיטרוב סיפר שהד”ר סשקין הוא ידידו, והוא ביקש את עזרתו כדי לשכנע אותי שהוא שידוך טוב. הד“ר דימיטטרוב השתדל למלא את השליחות שלו בנאמנות. הוא ניסה לשכנע אותי ללכת מיד לדירתו המפוארת, בה ממתין לי ד”ר סשקין כדי לדבר על נישואין ועל עתיד משותף.

תמיד ידעתי להעריך מעשים טובים; הייתי אסירת תודה לד"ר דימיטרוב שדאג לעתידי והשתדל לעזור עד כמה שהיה הדבר תלוי בו. אבל לא הלכתי לפגישה, כי בכלל לא רציתי להתחתן. היו סיבות שהשפיעו עלי והרסו את חיי.

הד“ר טורקוב היה אדם שיכול להוריד כוכב משמים. למטבח בית-החולים נכנסו רק אנשים שהיו קשורים לעבודה בו, אך לטורקוב היה מותר הכול. מפעם לפעם, על-פי בקשתו, הלכתי למטבח כדי להכין עבורו תבשיל כלשהו או דבר מאפה, כי טורקוב אהב מאוד את האוכל שבישלתי. בינתיים הוא החל לארגן מסיבות בדירתו. אותי ואת ד”ר סשקין הוא הושיב יחדיו במרכז השולחן. לא קשה היה להבין לשם מה התאספו אנשים אלה, שהיו לי ידידים אמיתיים. הרגשתי לא נוח כאשר כולם הביטו עלי בציפייה לשמוע את החלטתי. אמרתי בגלוי שאני רוצה להיות לבד, אך איש מהם לא הבין מה גורם לשיגעון כזה. הד"ר סשקין נעלם מבלי להגיד שלום, ואני הבנתי אותו היטב. אפשר לומר כי שכחתי את העניין.

שנאתי את עצמי על מקרים אלה של דחיית חתנים, כי ידעתי שאצטרך לשלם על כך ביוקר. במשך הזמן התברר לי שהרבה ניצולי שואה התנהגו כמוני; לא רצו להקים משפחה ולא להביא ילדים לעולם, מדובר כאן באנשים שלגמרי במקרה נשארו בחיים ולא הצליחו להתאושש מן השואה. ובאמת, איך להביא לעולם יצורים קטנים ותמימים, כאשר אין כל ביטחון שאפשר יהיה להגן עליהם?! וגם אונס הנו מעשה מזעזע היכול להרוס חיים לתמיד. עצוב הוא, שמרוב בושה, הנערה שהיתה לקרבן – היא הסובלת והבוכה בסתר; לא לכל אחת יש עם מי לדבר על נושא אישי וכאוב כל-כך ומלא עלבון. לא יכולתי לשכוח את מעשה האונס בטירספול שבו נפלתי קרבן למפלצת קצין מ.ג.ב., אשר היה מוכן להרוג כדי להשתיק את הפרשה. עלי להודות שמעשה זה השפיע עלי קשות ויצר בי רתיעה וגועל מגברים; ראיתי בהם אגואיסטים חסרי מצפון, ומאז לא יכולתי לבטוח בגבר. היה לי פחד עצום שמא ברגע בלתי צפוי תצא איזו מפלצת מתוך האדם. באותו זמן הייתי מודעת לכך שהתנהגותי מובילה אותי להרס עצמי, אך לא יכולתי אחרת, כי השנאה לגברים נטבעה עמוק בנשמתי. כך נוצרו לי בעיות אין-ספור. מאז הכיבוש הגרמני נהרסו חיי לתמיד. לא זכור לי יום טוב בכל ימי חיי.

ניצני אהבה

יום אחד, היה זה בחודש ספטמבר 1944, ניגש אלי הד“ר דימיטרוב ואמר שהוא מחכה לידידו, הד”ר טורקוב, כדי ללכת למחסן בית־החולים, כי הביאו לשם סחורה מיוחדת. הרופאים הזמינו גם אותי להצטרף אליהם.

לפתע נדמה היה לי שקוראים בשמי. רצתי אפוא בחיפזון לפרוזדור הענק שבמנזר שבו שכן בית־החולים. התברר שהאחות הבכירה רצתה לברר משהו בקשר לעבודה. ראיתי שבמעלה המדרגות עומדים שני טייסים, קציני חיל־האוויר, ומשוחחים ביניהם; הם נראו לי מוכרים. שניהם היו צעירים, גבוהים ונאים. האחד היה בלונדיני־אדמוני והשני כהה, ונראה קצת יותר בכיר ומאוד רציני. הם התבוננו בי בעניין רב, כאילו הייתי האישה היחידה בעולם. הרגשתי נורא, כי מבטיהם היו חודרים, אך לא זזתי ממקומי; כך עמדתי בפה פעור, ולחצתי בכיסי את המפתח. כדי להצדיק את עצמי, המשכתי לדבר עם אחות שחיפשה אותי, אך בתוכי חשבתי על הקצינים העומדים למעלה, משתדלת בכל כוחי להיזכר היכן ראיתי אותם קודם. חשבתי שאילו היה הדבר תלוי בי, הייתי בוחרת ללא היסוס בטייס הכהה, שעשה עלי רושם טוב, עד כדי כך שהייתי מוכנה אפילו ללכת אתו לאי בודד.

במציאות, הרהור כזה לא היה מתאים לי, והתביישתי בפני עצמי. יחד עם זאת לא יכולתי להתעלם ממה שראיתי. באותו יום היה מזג אוויר קודר וירד גשם, אך בדמיוני ראיתי לפני שטח יפהפה, מלא אור ושמש, שדה דשא או תבואה ירוק, שצמחיו טריים ועסיסיים, שדה שאין לו סוף. עוד ציירתי בדימיוני אחוזה גדולה מאחורינו, ועליה בית דו־קומתי גדול עם אסם לשמירת תבואה… במחזה מטושטש זה דמיינתי כאילו שנינו, הטייס ואני, כמו ילדים קטנים, שמחים ומאושרים, מחזיקים ידיים ורצים יחפים על הדשא. בעוד הצחוק הילדותי שלנו מהדהד באוזני, הקצתי באחת מחלום מוזר זה… פחדתי שהאחות המדברת אלי מבינה מה מתרחש אצלי בפנים, והסמקתי מבושה.

הלכתי הישר לחדרי שהיה על יד המחלקה שבה עבדתי, נכנסתי לחדר, ומיד פתחתי את החלון הגדול לרווחה. הוספתי להרהר באנשים שזה עתה ראיתי בפרוזדור בית־החולים, ונזכרתי בחלום שחלמתי לאחרונה: הייתי בחצר שטופת השמש של המנזר, הקשבתי לסיפורים של מכרים שנמצאו לידי, והנה לפתע ניגשים אלי בריצה שני כלבים עם פני אדם. הם נראו בדיוק כמו אותם טייסים אשר פגשתי במדרגות. הכלבים בחלום שמחו כי סוף־סוף מצאו אותי, והקיפו אותי כמה פעמים. הכלב השחור גירש את חברו הג’ינג’י, והחל לרקוד על גפיו האחוריות לפני. הוא עשה כל מיני תרגילים אקרובטיים כדי לזכות בתשומת לבי, אך אני פחדתי ממנו וגירשתי אותו מן החצר שפתאום נראתה לי זרה ולא מוכרת. זכרתי שכאשר התעוררתי, נראה החלום בעיני טיפשי. נכון שבעבר חלומותי התגשמו לגמרי, אך בכל זאת הייתי בטוחה שזוהי מקריות, כי כך חינכו אותי להתייחס לחלומות. אז לא יכולתי לדעת שגם חלום זה יתגשם כולו, עד לפסיק האחרון.

לפתע שמעתי דפיקה בדלת וקפצתי בבהלה. שוב היתה דפיקה בדלת, ואז הייתי בטוחה שמחפשים אותי בעבודה. לקחתי את המפתח כדי לסגור את הדלת אחרי, והנה, להפתעתי הגדולה, אני רואה כי בפתח עומד הטייס הכהה שראיתי על המדרגות! הוא ביקש רשות להיכנס לחדר, וכאשר ראה כי אין זה פשוט כפי שחשב, אמר שעליו לדבר אתי על ענין חשוב מאוד. אינני יודעת מדוע אמרתי לו כי אני מאוד עסוקה ולא מבינה איזה עניין חשוב יש לו אלי. הקצין חשב על משהו, ואחר הזיז אותי בעדינות ונכנס פנימה לחדר, אך בכל זאת לא העז לשבת. הוא ביקש ממני את הכתובת של הורי. אמרתי לו שאין לי קרובים, את ההורים שלי הרגו. הוא היה המום, ושתק. הבחור ראה שאין לו סיכוי להתיידד אתי, בכל זאת החל לספר על עצמו.

שמו ליאוניד אלֶקסֶיב, הוא נולד באזור קרים. כאשר היה בן שש, הוריו ואחותו הגדולה ממנו מתו ברעב. איכשהו הצליח הילד להגיע לעיר מוסקווה, ושם התיידד עם ילדים אחרים, שגם הם גרו ברחוב ואכלו מזון שמצאו בפחי זבל. פעם נתפסו היתומים גונבים מזון – ואז אסרו אותם. ליאוניד הקטן סיפר בגאווה לאנשי המשטרה, שיש לו אח גדול בן 16, המשרת בצבא. בין האחים היה באמת הפרש של עשר שנים, וכאשר נודע לחייל שאחיו הקטן נמצא במשטרה, הוא בא לקחתו אליו. האחים לא נפרדו עד לפרוץ המלחמה. בשנת 1944, כאשר הכרתי את אלקסיב, היה אחיו כבר גנרל ותיק שפיקד על חיל השריון, היו לו אז שני בנים, האחד בן עשר והשני בן 12. אלקסיב התכתב אתם וסיפר להם עלי. הוא טען שאני גדי פרא שיצא מן היער ותעה בדרך, ואני חשבתי שלבחור הזה יש עיני רנטגן – הוא הרי לא ידע מאומה עלי, אך הדבר לא הפריע לו להציע לי נישואין.

תשובתי היתה שאין לי תכנית כזאת, וחבל על זמנו. אולם אלקסיב היה לוחם מילדות, והודיע שלא יוותר עלי בשום אופן, כי אנו זוג לדוגמא ומתאימים מכל הבחינות. הוא טען כי זוהי תופעה נדירה בחיים, ויש להיאבק כדי לזכות באושר. הבחור היה מלא תקווה שימצא את דרכו ללבי. לאלקסיב היתה סבלנות של ברזל, וגם כאשר אמרתי דברים קשים והשתדלתי להתרחק ממנו, הוא העמיד פנים כלא שומע או לא רואה. הוא היה גבר מכובד, גאה ונאה, והיתה לו שיטה משלו להשיג את מטרתו. עבורו הייתי נערת חלומותיו, והוא ניסה לשכנע אותי שאנו בודדים וזקוקים למשפחה. הוא שאל אותי ללא הרף, לשם מה למשוך את הבדידות, כאשר יש לנו כל תנאים[16] לחיות ביחד באושר ועושר.

באותם ימים היה אלקסיב רב־סרן בחיל האוויר, ושירת כטייס קרבי. הוא סיפר לי על זכויותיו המיוחדות בצבא; בתור טייס מוכשר היתה לו האפשרות לקבל רישיון כדי להתחתן מיד ולהחזיק אותי על ידו. הכול היה תלוי רק בהסכמתי. קצינים שהכירו אותו היו בטוחים שהוא יהיה גנרל צעיר. הצרה היתה שהייתי שבר כלי. זיכרונות העבר הקשה היו חזקים, והוא יצא מכליו כדי להוכיח לי שהוא מסוגל לתת לי חיים ברמה גבוהה. כאשר הניח שאולי אינני מרוצה ממקצועו, הוא הצדיק אותי והסביר שזו אינה[17] מהווה בעיה, כי הוא יכול לפרנס אותי בכבוד מכתיבת מאמרים בעיתון. באותה הזדמנות סיפר לי על חבריו שעסקו בכתיבה והרוויחו כסף רב. הבחור עצמו היה מעוניין לכתוב מאמרים, כדי לעבוד בבית ולהיות לידי כל העת. היתה לו תכנית מפורטת בנושא, והוא הבטיח להתייעץ אתי בכל מקרה. בדרך־כלל הוא נזהר שלא להרגיזני, ועל כן השתדל לא לשאול על עברי; אך את נשמתו הוא פתח בפני, והשתדל לתת לי הרגשה שאין לו סודות להסתיר. הוא טען שלא יבגוד בי לעולם, ועל־פי כל הסימנים הוא באמת היה מוכן ללכת עבורי באש ובמים. בינתיים הוא ויתר על הסיגריות שהיו נחוצות לו וקיבל תמורתן שוקולד כדי לתתו לי. המצב נמשך חודשים אחדים. לא הייתי עיוורת, ידעתי שגבר זה פוחד לאבד אותי, ומחכה בסבלנות כדי להיוודע מהו הסוד שבגללו אינני רוצה להקים משפחה. לעתים הוא הזהיר אותי, שלא כדאי לזלזל בחתן רציני כמוהו. הוא עשה רבות כדי להוכיח שאוהב אותי עד שיגעון.

אלקסיב ראה שאין הוא מצליח להגיע לתוצאות של ממש, ובצר לו החל להתיידד עם בוגצ’ובה שאתה גרתי – וביקש את עזרתה. כך הוא קיבל ממנה מפתח לחדרנו, וביקר בו כל אימת שהתחשק לו. היו מקרים שבהם חזרתי הביתה, וראיתי איך אלקסיב עומד על ברכיו ליד מיטתי, ומניח את ראשו על הכר שלי ומחבק אותו. כעסתי מאוד, ואמרתי דברים קשים, אך אלקסיב בלע את עלבונו, וטען שלחפצי יש ריח של תינוק, וכזאת אני בהתנהגותי, ושאין מה לעשות עד שאגדל ואבין מה הוא מרגיש כלפי. פעם אחת הוא עצמו הודה שהפך את החדר וחיפש בין חפצי הוכחות שיש לי מישהו אחר. נודע לי שאלקסיב מחזיק ברשותו תמונה שלי, והוא מתפאר בה בפני מכריו וטוען שזאת אשתו לעתיד. כעסתי ודרשתי את התמונה בחזרה, אך הוא צחק, והודיע לי כי הוא לקח את התמונה כדי להחזיקה אצלו לתמיד. הוא הציע לי תמונה שלו, ואמר שוב שאין מה להתבייש עם חתן כמוהו; לפתע שלף מכיס חולצתו כמות משערותי שאותן הספיק לאסוף מבלי שאדע על כך, עשה מהן תלתל יפה והחזיק אותו קרוב ללבו, כאילו היה זה קמע. שתקתי.

אלקסיב התחנן לפני שאסכים להצטלם אתו ביחד, כדי להכין מזכרת לצאצאים שלנו. הוא אהב מאוד ילדים, ודיבר על הנושא רבות; אך אצלי ילדים היו נושא כאוב ביותר, הרי הגרמנים הרגו את אחי ואחיותי הרכים; אמרתי שלי לא יהיו ילדים לעולם, ואינני רוצה אותם בסביבתי, כך באמת הרגשתי. אלקסיב לא ידע כמובן את הסיבה לכך; הוא היה המום והלבין כסיד לשמע דברי, אך שתק. ראיתי איך הוא מביט לנקודה אחת וחושב על משהו… הייתי בטוחה שהפעם באמת גרמתי לסוף יחסינו, הרגשתי הקלת־מה.

התברר שטעיתי, כי אלקסיב היה פיקח ובעל ניסיון חיים רב וראה מעבר לי. באחת הפעמים פגעו הגרמנים במטוס של אלקסיב, והוא נפל בשטח שהיה תחת שלטון גרמני – אך המצנח שלו נאחז בענפים של עץ. אלקסיב הפצוע הצליח למצוא מסתור. הגרמנים הקיפו את כל האזור, בחפשם לאן נעלם הטייס. בחלוף הסכנה ירד אלקסיב מן העץ, ואז התברר ששתי רגליו שבורות, והוא אינו יכול לזוז. למרות כל זאת הוא הצליח לעבור את קו החזית ולהגיע לכוחותיו. מדובר בגבר יוצא דופן מבחינות רבות.

אלקסיב היה יפה, גאה, מכובד וחביב בעיני כל אלה שהכירוהו. ואף־על־פי־כן לא היה אכפת לו להשפיל עצמו בפני נערה שפגש במקרה. הרגשתי אשמה בכל המצב, וסבלתי מכך. ביקשתי ממנו לשים קץ למצב זה ולא להביך אותי עוד, אך הוא טען שרק אתי הוא מתנהג כך, ואין הוא רוצה לשמוע שאין לנו עתיד משותף ושאני רוצה להיות לבד.

הגיעה העת, ובית־החולים שלנו חייב היה להתקדם לקו החזית. אלקסיב דאג מאוד. הוא השיג עבורי סרבל טייסים עם פרווה. לבסוף התברר כי הוא צדק בחששותיו. בתוך לבי ידעתי להעריך את מעשהו, אך שתקתי, כמו תמיד. מאוז’גורוד נסענו ברכבת משא נקייה. בקרונות היו אצטבאות לשכיבה. בתחילה נראה הכול בסדר, אך בהמשך הדרך התכסו קירות הקרונות בשלג ובקרח, ובפנים נעשה הכול לבן. צוות בית־החולים שלנו סבל מקור, והדבר גרם למריבות ולסכסוכים. אחדים מחברי הצוות התקוטטו ביניהם על מקומות טובים יותר. הבנות קינאו במשותף בסרבל הפרווה שלי.

הגענו לעיירה בשם בּיַלוֹ בּיֶלסק או בּיֶלסקוֹ בְּיָלַה. התברר כי שלושה קילומטרים מן העיירה יש בית־חולים צבאי גדול ומשוכלל שהגרמנים לא הספיקו להרוס. במקום ההוא הפעלנו בית־חולים, ומיד התחילו להגיע פצועים. באותו זמן התנהלו באזור קרבות קשים. כל מחלקה קיבלה בניין נפרד עם חדרי אמבטיה ושירותים. הצוות שלנו קיבל מגורים בקומה העליונה, מעל המחלקה עצמה. על־אף השיפור בתנאים, המשכתי לישון במיטה משותפת עם בוגצ’ובה – אולם הפעם היתה לנו מיטה זוגית גדולה ומרווחת. בחצר בית־החולים שלנו היו ערמות של מזרונים וכל מיני רהיטים שהגרמנים לא הספיקו להשחית. בחרתי בחפצים קלים והכרחיים, שאותם יכולתי להביא לחדר שלנו. משלושה מזרונים עשיתי ספה, לכיסוי השתמשתי בשמיכת צמר אדומה. איכשהו הצלחתי להביא ארון יפה משלושה חלקים שהיתה בו תועלת רבה; כך גם שולחן עגול וארבעה כיסאות. מרהיטים שבורים יצרתי שולחן קטן עם מראה גדולה. היו שם סמרטוטים שאיש לא שם לב אליהם, ומהם תפרתי וילונות. כך הפך החדר שלנו למקום ביתי ונעים. הד“ר טורקוב, מנהל המחלקה ובוגצ’ובה אִתה גרתי, סיפרו עלי ניסים ונפלאות; שמי התפרסם בכל המחלקות. העובדים חיפשו תירוצים לבוא ולראות את החדר שלנו. היו שאמרו עלי בבדיחות דעת: ”כאשר יהיה לה בן זוג מתאים וחרוץ – היא תוכל לבנות אתו ביחד בית בן שמונה קומות במרכז עיר הבירה".

באותה תקופה קרה לי מקרה שלא אשכח. ישבתי על הספה מלאת סבל ומרירות, ועשיתי לי חשבון נפש – האם כדאי היה המאמץ האדיר והסבל העל־אנושי למען חיים עלובים כשלי?! כן, נכון, הייתי בת מזל שיכולתי לצפות מקרוב איך הרוצחים שלנו נסוגים בבהלה מן המקומות שאותם כבשו ובהם נאחזו בציפורניהם. זכיתי לראות במו עיני את המפלה הגדולה של גרמניה הנאצית. על מאורע כזה חלם כל קרבן יהודי. אך מה לעשות עם מטען כה כבד של זיכרונות נוראים שלוחצים ביום ובלילה ואינם מניחים לרגע. כל פעם מחדש אני חייבת להמציא משהו או להעסיק עצמי במשהו כדי לברוח מעצמי. הדיכאון גרם לתחושה שאני אבודה ואי־אפשר להחזיר אותי לחיים, כאילו הרגו אותי כבר מזמן.

גופי רעד מבכי כאשר נכנס אלקסיב לחדר. רציתי שהאדמה תבלע אותי מרוב בושה שמישהו זר רואה אותי במצבי זה. אלקסיב התיישב על ידי ומחה את דמעותי. הוא חשב לרגע, ואמר: “הוי, איזה דמעות מלוחות”. בתוך תוכי ידעתי שאדם זה הוא ממש אוצר. למרות זאת אמרתו לו: “עזוב אותי, לך, אני לא מחפשת חתנים”. הוא ענה שיילך רק לאחר שארגע. מדובר בבחור רציני, בעל ערך, שהתנהג בצניעות. יחד עם זאת הוא היה גאה מאוד בהישגיו שהביאו לו כבוד רב. הוא השתדל אפוא לבלוע את העלבון שעלבתי בו שלא בצדק. הדבר השאיר כתם שחור על מצפוני.

באחד הימים סיפרו לי הד"ר טורקוב ובוגצ’ובה על הנשף הצפוי בבית־התרבות לכבוד חגיגת מהפכת אוקטובר. הם יעצו לי להתכונן ולהתלבש יפה ולא לאחר. לא חשדתי שמשהו עומד להתרחש מאחורי גבי, ולמעשה לא חשבתי כלל להשתתף בנשף. כשהגיע היום המיועד, הסתובבה בוגצ’ובה לידי והסתכלה בעצבנות בשעונה; היא התחננה בפני שאלווה אותה לבית התרבות. האישה הזאת אהבה אותי כמו אם, ולא יכולתי לאכזב אותה. הלכתי אִתה. כאשר ירדנו במדרגות למטה, המתין לנו אלקסיב בחברת מכריו. הם היו במצב רוח מרומם, ובירכו אותי במזל טוב. אלקסיב המאושר אמר בשמחה שארגן את הנשף למעני. התברר כי כתב שירים עבורי, והתכוון להקריא אותם בנוכחות כולם, ובאותה הזדמנות רצה להכריז על החלטתנו להתחתן.

ידעתי שכל נערה אחרת היתה נמוגה מנחת למשמע הפתעה משמחת כזאת, אבל אני התנהגתי כפי שדרש מצבי. הייתי המומה ולא ידעתי כיצד להגיב. דבר אחד היה ברור לי, כי אסור לי להניח לדבר כזה לקרות בניגוד לרצוני. לא רציתי לפגוע במישהו שהתאהב בי ממבט ראשון. אילו היה מתרחש השידוך בזמן אחר, הייתי רצה אחריו בשמחה, אך מה אעשה וכל זה בא עלי בתקופה של יגון וסבל.

הנה עמדתי בין אנשים רבים וזרים שלא יודעים אודותי דבר, ולא ידעתי מה לומר כדי לתקן את הרושם שנוצר, כאילו אני גורמת עוול משווע לאלקסיב. בהדרגה התחלתי לעלות במדרגות בחזרה לכיוון חדרי. אלקסיב, שפחד לאבד אותי, היה מיואש. שאלתי אותו, מה הוא מוצא בי שגורם לו להשפיל עצמו אפילו בנוכחות זרים? הרי אין לי כל כוונה להתחתן, וכבר ביקשתי ממנו לשים קץ לפרשה זו! אלקסיב חזר למכריו שהמתינו בקוצר רוח.

לא התעניינתי מה היה בבית־התרבות, אך החגיגה נמשכה שם זמן רב. פתאום נכנסו לחדרי הד"ר טורקוב, בוגצ’ובה ואלקסיב. כולם התיישבו על יד השולחן העגול, שהיה מכוסה סדין ועמד באמצע החדר, והתנהגו כאילו דבר לא קרה. אלקסיב היה שיכור מרוב תכניות לעתידנו המשותף.

בדרך־כלל קל להסתדר אתי, כי אופיִי נוח וטוב מאז לידתי, הצרה שמשהו כירסם בי מבפנים כמו תולעת. נוכחתי לדעת ששיברון לב הוא מחלה קשה ההורסת את האדם ולא נותנת לו לחיות. מסיבה זו עבדתי קשה והרבה כדי לשרוד. הייתי חייבת להתעייף כדי לישון בלילה שעות ספורות, ובבוקר לרוץ שוב לעבודה – כל זאת כדי שלא יהיה לי פנאי למחשבות. אלה שהכירו אותי מקרוב, אמרו שאני זריזה כמו מטאור, אך למעשה הייתי שבורה וכואבת וזקוקה לשקט נפשי. במצב כזה לא יכולתי להרשות לעצמי שמישהו יתחיל לחטט בפצעי, כך שגם זו היתה אחת הסיבות שבגללן פחדתי להתחתן עם איש צבא שעבודתו קשורה לביטחון המדינה. אני חייבת להודות שיחסו המיוחד של אלקסיב השפיע מאוד על מצפוני והתלבטתי קשות. אולם הגרמנים שללו את נעורי. היו לי בעיות רבות שנותרו ללא פתרון, והדבר עמד בדרכי כמחסום. חורבן השואה רדף אותי בכל מקום, ולא יכולתי להתאושש. סבלתי מאוד מגעגועים לאחי ואחיותי שנרצחו, ולבי נקרע מכאב עד שהייתי חולה מאוד.

קיבלתי כאבי ראש עזים שקשה לתארם; היתה לי הרגשה כאילו משהו מתפוצץ שם בראשי. בוגצ’ובה חברתי לחדר נתקפה חרדה. הד“ר טורקוב התייעץ עם רופאים אחרים, אך גם הם לא ידעו איך להקל על כאבי. באותו יום היה בבית־החולים חולה אחד שמצבו היה קשה, הוא עבר ניתוח בראשו. הד”ר טורקוב החליט שזוהי סיבה טובה להזמין פרופסור שהצטיין בשטח הנוירולוגי. להפתעתי היה המומחה הידוע בחור צעיר, נאה ופשוט הליכות. אמרו עליו שהוא יהודי תושב העיר ילטַה. כמובן שהפרופסור לא ידע עלי כלום, והוא התייחס למחלתי בכובד ראש. אחרי מחשבה ממושכת אמר שאני זקוקה לשקט מוחלט, ורק אחרי ימים מספר אפשר יהיה לדעת לאן מוביל הדבר. למזלי החל המצב להשתפר לאחר חמישה ימים, אך הייתי חלשה מאוד ורזיתי.

רבים באו לבקרני. באחד הביקורים בא לבקרני מהנדס אווירונים, ובאותה הזדמנות ביקש לשוחח אתי. רציתי להזמין אותו לשבת, אך באותו רגע התפרץ אלקסיב לחדרי. הגברים החליפו ביניהם כמה מילות נימוס, והמהנדס מיהר להסתלק. אלקסיב חש הקלה, הוא אמר שאני מתיחסת לחתנים רצינים[18] כמו לכפפות ישנות ושאל אותי אם כבר הספקתי להתגייר… כלל לא ידעתי שאותו מהנדס הוא יהודי, אך הרגשתי צורך לענות, ואמרתי: “אין לי צורך להתגייר, כי אני יהודייה במאת האחוזים, ובאתי ממשפחה טובה וגדולה שהושמדה בגלל היותה יהודייה, ועל כן זה מחייב אותי להישאר יהודייה כל ימי חיי!”

אלקסיב פרץ בצחוק, ואמר שאיש לא יאמין שאני “משלהם” – כלומר, יהודייה. הבחור חשב כמובן שהתלוצצתי. לפתע הוא נבהל, וכאילו הזדעזעה האדמה מתחת לרגליו. על־פי מראה פניו הבחנתי שהוא לגמרי מבולבל. חשבתי לעצמי שזהו הרגע המתאים ביותר לספר לו משהו על עצמי, אך אלקסיב מיהר ואמר שהוויכוח הזה הוא טיפשי, כי כל דבר שמתאים לי טוב גם עבורו. אני לכשעצמי לא ראיתי כל חשיבות בשיחה זו, אך שוב נוכחתי לדעת עד כמה אני יקרה לו. והנה, רק התחלתי לספר משהו על עצמי, ובאו מהמחלקה לחפש אותי.

בבית־החולים שלנו היו טייסים שחיכו בקוצר רוח להחלמה מלאה כדי שיוכלו לשוב אל יחידתם הצבאית. כאשר נודע להם על שחרור העיר ורשה, הם מיד ארגנו נסיעה לשם. היתה זו הזדמנות בלתי רגילה עבורי, והצטרפתי אליהם. ידענו שהגרמנים הרסו את העיר עד היסוד במהלך מרד גטו ורשה, אבל המציאות שנתגלתה לעינינו היתה מעבר לכל דמיון. עמדנו המומים למראה החורבן הנורא. מזג האוויר הנאה והשמים התכולים ממעל היו כה מנוגדים למראות שעל פני האדמה.

בפעם אחרת הצטרפתי לקבוצת אנשי צבא שנסעו לבקר בבודפשט מיד אחרי שחרור העיר. למעשה, לא היה זה יום מתאים לטיולים; מזג האוויר היה קודר, רוח חזקה נשבה והשמים היו אפורים. בכל זאת יצאתי עם קבוצה של צעירים שהיו במצב רוח מרומם, מלאי סקרנות לראות את עיר הבירה של הונגריה. הופתענו למצוא את בודפשט שלמה, כמעט ללא הריסות. גם שמה שמענו סיפורים מחרידים על קורבנות יהודיות[19] שהובילו למוֶת.

מאז היותי תלמידה בבית־ספר פולני חלמתי לבקר בעיר קרקוב ולראות במו עיני אתרים הקשורים בהיסטוריה הפולנית. והנה, הגיע יום השחרור של עיר זו, ונפלה בחלקי הזדמנות לנסוע לשם. בהתרגשות גדולה הסתובבתי במוזיאון ההיסטורי שלחוף הנהר ויסלה. ביקרתי בקבוצה מאורגנת בכל המקומות היפים שהעיר יכלה להציע לתייר.

לפני ראש השנה של 1945 החליטו הד“ר טורקוב והד”ר דימיטרוב בינם לבין עצמם שלכבוד החג צריך לתת לרופאים מתנה מיוחדת. כך קרה שההנהגה שלנו החלה להכין את כל הדרוש למסיבה מפוארת עבור מאות אורחים שהוזמנו ממקומות שונים. מינו אותי אחראית שתפקידה להשגיח על הנעשה. לא איכזבתי, הנושא הפך להיות לשיחת היום. השמועות על הצלחתו של הנשף בצורה יוצאת מן הכלל עברו מפה לאוזן אפילו בין החולים במחלקות.

הד“ר טורקוב דיבר אתי רבות על הנושא, ושאל בצורה ישירה – מה לומר לאלקסיב המצפה ממנו לעזרה. אלקסיב מצא חן בעיני בוגצ’ובה; היא טענה כי לאורך חייה לא פגשה נערה עיקשת כמוני. לדעתה זכיתי לאהבה גדולה שאין לה אח ורע, וכי בימינו זה דבר נדיר. בוגצ’ובה אמרה לי ברוגז: ”האם באמת את עיוורת, ולא רואה את המציאות? לְמה את מחכה? הרי הדבר עלול להיגמר בהתאבדות!".

היה זה חודש פברואר 1945. אלקסיב הודיע לי כי איבד עשרה ק“ג ממשקלו, הזניח את עבודתו, והוא אינו יכול לחיות כך בחוסר ודאות. הוא דרש ממני תשובה ממשית, האם אני מתכוונת להינשא לו. עניתי לו – שמצפוני שקט, כי מעולם לא הבטחתי לו דבר. אלקסיב לא היה מסוגל להשלים עם הפרידה הסופית, וכך, בסבלו, איבד את שליטתו העצמית והחל להשתולל כחיה פצועה. הוא צעק: ”מאוחר, מאוחר אי־אפשר להיפרד“. אחר הרים את ידיו למעלה עד לתקרה, וכמו תפילה שאל בלי סוף: ”מדוע? מדוע עלינו להיפרד?". כך הוא נשאר בזיכרוני, לתמיד.

לעולם לא אשכח איך אלקסיב בכה לפנאי.[20] כנראה שהיה לי לב של אבן. ביקשתי ממנו לא להשפיל את עצמו והחזרתי לו את השירים שכתב בשבילי – פה במקום הזה לכתוב הסיפורים מהעמודים שהוספתי.[21]

עשר שנים מאוחר יותר, כאשר גרתי בעיר איז’בסק שבאורל הרחוקה, נלקחתי במפתיע למשרדי המ.ג.ב., ועברתי שם חקירה קשה ומתישה. באותה חקירה, התברר שאנשים מסוימים, שלא הכירו אותי מעולם ולא פגשו את אלקסיב, סיפרו אגדות וסיפורים אודותינו. כך אירע שאנשי מ.ג.ב. החלו לחפש את אלקסיב, שהיה כבר גנרל. הם עצמם סיפרו לי שהחיפושים אחריו נמשכו זמן רב, ובקושי מצאו אותו. נודע לי כי אלקסיב ממשיך להלל אותי. החוקרים מאוד רצו לדעת מדוע דחיתי בחור כזה. הם טענו שהיהודים הם אנשים הגיוניים, אז איך זה שלא פעלתי על־פי ההיגיון. הם שאלו אם אני מוכנה להיפגש עם אלקסיב. לא ראיתי כל טעם בפגישה כזאת, כי כל אחד מאתנו כבר בנה לו חיים אחרים.

עכשיו, כשאני מבוגרת, אני מוכנה לספר אפילו על חלומות. במשך שנים היו לי חלומות שבהם ראיתי את אלקסיב מחזיק אותי לידו, וראיתי מה התרחש בחייו. הצטבר אצלי חומר לספר שלם. אספר על כמה מן החלומות.

אחרי חקירת המ.ג.ב. ראיתי בחלומי, שאלקסיב מגיע לעיר טירספול ומבקר במקומות שבהם גרתי ועבדתי בזמן הכיבוש. שמעתי את השיחות שאותן ניהל עם האנשים שהכירו אותי. הוא אמר דברים קשים לבעל הבית שלי, סמיונוב, על ששדד אותי. באותה תקופה ראיתי שאלקסיב מצא את מקום מגוריה החדש של בוגצ’ובה, ושוחח עמה עלי.

אחרי מלחמת ששת הימים ראיתי בחלומי שאלקסיב מגיע למצרים עם פמליה. שם הוא פגש קצין צעיר ובהיר, שהיה מבוהל מאוד. הבחור היה דוברם של כל יתר אנשי הצבא שעמדו בצד. שמעתי על מה דיברו בזמן האסֵפה שלהם. אלקסיב חייך אלי, ואמר שהכול יהיה בסדר.

פעם ראיתי אותו בזמן טיסה. אלקסיב הסתכל עלי במבט חודר, שקע במחשבות, והפסיק לנהוג את המטוס. התחננתי לפניו שלא יסתכן, וברגע האחרון הוא התאושש והחל לפעול במרץ. מטוסו נהרס, אך הוא עצמו יצא בשלום.

יש מקרים שבהם אני יכולה לראות בחלום אירועים לפרטי פרטים, כאילו היתה זו מציאות, נדמה לי שהיה זה ב־1969, כאשר אלקסיב בא לחלומי וסיפר לי על תקרית בצבא. הוא מאוד פחד מן הצפוי לו, ושוטט זמן רב ברחוב. הוא הביא אותי למקום מגוריו. אני עדיין זוכרת איך נראה הפרוור השקט ההוא, הנמצא לא הרחק מן העיר. כאשר התקיים משפטו של אלקסיב הייתי שם, אך באותה שעה ראיתי גם מה מתרחש במקום אחר. הגעתי, בחלום, לסביבה מלאת ירק, עם בתים לא גדולים. עמדתי ליד בית בודד בן שתי קומות. בחזית הבית, ליד הכניסה המרכזית, היו מדרגות, והקיר היה עשוי מלבֵנה קטנה ואדומה, אולם הקיר מהצד השני היה עשוי מקורות־עץ. לפתע נפתח כל הקיר העשוי מקורות, כאילו היה זה וילון. בפנים היה משרד גדול של מפקדה צבאית. בקומה השנייה הסתודד איש צבא חשוב, שהתנהג בעצבנות. בקומה הראשונה בפינה הימנית היתה מרכזיית טלפון שבה עבד חייל צעיר ובהיר, מלא מרץ. גם הוא היה במתח והתנהג בעצבנות. אחרי שיחת טלפון קצרה, קפץ החייל ממקומו, ורץ במדרגות לקומה השנייה, והודיע למפקדו שאלקסיב הואשם, ובקרוב הוא יובא אליהם. משום מה חשבתי שאותו איש צבא חשוב הוא אחיו של אלקסיב. בחלום אף ביקרתי בבית־סוהר הבנוי כבניין ארוך ורב־קומות. ראיתי על החלונות סורגי ברזל. הלכתי לאורך כל הבניין עד שהגעתי לסופו, ושם בקומה ראשונה, נכנסתי לחדר שבו שכב אלקסיב על מיטת ברזל שעמדה באמצע החדר. אחרי זמן־מה ראיתי בחלום שאלקסיב התאושש, שט לבדו בסירה קטנה בלב ים, כשגלים גדולים מכסים אותו. הוא ניהל מאבק על חייו, פעל במרץ, והצליח להשתחרר מבית־הסוהר. הוא מיהר להגיע לביתו הרחוק. בחלומי הוא הביא אותי לדירתו המפוארת, אחרי זמן־מה, הביא אותי אלקסיב לתא באנייה. הוא היה מלא מרירות וסבל, ורצה להתבודד. אני שאלתי אותו מה עושה טיס קרבי על אנייה? אז הוא הביא אותי לסיפון שעליו היו מטוסים רבים. משם ראיתי מה מתרחש בכל הסביבה, שהיתה מלאה באניות שונות. אחרי שאלקסיב השתחרר מעבודתו, הוא טיפל בשתי ילדות תאומות בנות שלוש.

נדמה לי שהיה זה בשנת 1979, סוף חודש ינואר. ראיתי בחלומי את אלקסיב נכנס דרך התריס הסגור בחדר השינה שלי. הייתי מופתעת שהוא נמצא כבר בעולם אחר, ולי לא היתה ידועה הסיבה. ידעתי כי הוא על ידי, אך לא יכולתי לראותו. לפתע שמעתי שהוא עומד מאחורי ראשי, ורוצה שאזכור את התאריך. כל זאת ללא מילים. אחר-כך שאל: “מדוע?”. בקולו היה משהו נוגע ללב, מעין תוכחה והאשמה, כאילו רצחתי אותו. עניתי לו: “הנסיבות”. אז הוא ניגש אלי קרוב מאוד, כדי להראות לי מה קרה לו. כל ראשו יחד עם צווארו היו חבושים בתחבושת. אלקסיב אמר שהגיע הזמן, והוא חייב ללכת, ובכל זאת התעכב לידי. מבלי שאבין במה מדובר, אמרתי שגם אני הולכת אתו, ואז הוא נעלם. רצתי אחריו וראיתי שהוא כולו עטוף כמו מת, והוא התרומם באיטיות לשמים. להפתעתי היו השמים כמו שכבות של קומות גבוהות, בדומה לטֶרסות. ליוויתי את אלקסיב עד לקומה השביעית, ואז נפלתי על מיטתי כאבן, והתעוררתי.

זה נראה בלתי הגיוני לספר חלומות טיפשיים אלה, למרות זאת – אינני יכולה להתעלם מתופעות מוזרות שאותן אני חווה במשך כל חיי. אלה מראות שאותם אני רואה, ואין לי עליהם שליטה. עובדה היא שאף פעם לא יכולתי לראות את אחי ואחיותי שנהרגו. הרי הם הילדים שהיו חלק בלתי נפרד ממני ומחיי, שתמיד נמצאים במחשבותי. אני דרשתי מאמי בכל תוקף שהיא תראה לי אותם, אך זה לא עזר. היא אומרת כי הם אינם זקוקים לעזרתי ושאין מה לדאוג להם.

מאז השואה יש לי קשר עם קרובים אחדים שלי, שנמצאים כבר בעולם האמת. הם מבקרים אותי במקרים מיוחדים. הם מגיעים אלי דרך הקיר או מופיעים מתחת לאדמה. פניהם וקומתם הם בגודל ובצורה טבעית,[22] אך הראש והגוף מכוסים בגלימה שחורה, כשל נזיר. אבי, ז"ל, ביקר אותי שלוש פעמים במשך חמישים שנה. אמא אמרה לי שאבי מתנגד לביקורים שלי אצלם, ומאז הם מגרשים אותי מהם. אמא עדיין מבקרת אותי בימים קשים, וסבתי האהובה לא רצתה כל קשר אתי, ותמיד גירשה אותי כשהיא עומדת מרחוק. בשנת 1985 בערך, ניסיתי שוב להתקרב אליה; הפעם היא הסתכלה עלי ברחמים, וביקשה ממני לחכות עד שתכין עבורי מקום על ידה. אני רציתי לחזור באותה דרך שבה באתי, אך סבתא כיוונה אותי לצד אחר, בו היה צורך לרדת במדרגות אל תוך מנהרה. למרות העיקולים שבדרך, הצלחתי לספור את המדרגות, אשר הביאו אותי למבוי סתום ובו – קבר.

אינני יודעת אם באמת קיים גן עדן, אך באחד החלומות שלי ראיתי אנשים שיצאו מהגיהינום. בדרך זו נודע לי כי למתים מאוד חשוב מה אומרים עליהם בעולם הזה. טיפשי?! כן, הרי אירוע כזה אינו מתאים לי על־פי תפיסתי השכלית, אך זה מה שראיתי.

היו מקרים בחלום שבהם האשמתי את אמי בתקיפות רבה שלא הראתה לי את אחִי ואחיותי. היתה זו הפעם הראשונה שאמי אמרה שהילדים בירושלים, וכמו תמיד הוסיפה שאין הם זקוקים לעזרה. חשבתי בחלומי איך הם הגיעו לירושלים? אמרתי בכעס: אני אמצא אותם בעצמי, ואז התעוררתי.

אחרי תקופה היה לי חלום שבו ראיתי את עצמי הולכת בשביל רחב הנמצא בין הרים גבוהים. הכול היה בצבע חום בהיר, כמו של אבן שנחצבה מסלע. בהתחלת שרשרת ההרים, התאמצתי לראות את הסביבה, ולא יכולתי. היה זה יום קיצי מלא אור שמש. לפני הפִסגה הבחנתי שבצד ימין, בין ההרים, השתרע מגרש שטוח, ובאמצעו הופיעה לשון אש שקופה בצבעים יפים שונים. כל זה היה מרתק, וגרם לרוגע נפשי. היה בזה דבר שאותו חיפשתי כל חיי. מול הכניסה למגרש, מעבר ללשון האש, היתה מחיצה שיצרו ההרים. משלושת צִדי האש עמדו גברים ונשים מעטים מאוד בגילאים שונים. כל הנוכחים עמדו בשורות ישרות במרחק גדול מן האש, כאילו נמצאה שם גדר בלתי נראית. כולם היו מרותקים למראה האש הקסומה. נדמה היה שכך יישארו לעד. והנה, הם החלו לעזוב את המקום לאט ובהדרגה. ואנשים אחרים באו במקומם. אינני יודעת את משמעות החלום, אם יש כזו, אך מאז אני מרגישה רגועה יותר, ואין לי עוד דרישות כלפי אמי.

למעשה אני יודעת היטב מה ראיתי, פשוט לא מעיזה להוציא מהפה. אני עמדתי שני מטרים מהמקום הקדוש ביותר, כן, אני ראיתי אלוהים בכל התפארת של הצבעים. השאלה במה זכיתי – מדוע אני? הרי במשך שנים כעסתי עליו ושאלתי בלי סוף, איך אלוהים יכול להיות אדיש לרצח תינוקות. היו לי כל־כך הרבה טענות שאיבדתי את האמונה במשהו. לעת עתה הראש שלי עדיין בסדר ואני לא קנאית-פנתיק. אני משֻכנעת, שבאמת ראיתי אלוהים ולא אכפת לי מה יגידו למרות שאני ביישנית צנועה שמפחדת מהשפלות.[23]

באחד מן החלומות הייתי בסמטה צרה, אך לא יכולתי לראות איך נראה האזור. בכניסה לסמטה, בצד השמאלי, עמדה סוכה עלובה ובתוכה, בתוך אדמה, עמדה אמי, והביטה עלי בסתר. לפתע הבחנתי שמהמקום הזה חוצות את הכביש לצדה השני של הסמטה אחיותי הקטנות שנרצחו ב־1942. אחי אפי לא היה ביניהם.[24] הילדות היו בבגד קל כמו חלוקים קיציים בגוון אפור בהיר. גם כיסוי הראש שלהן היה יפה. הילדה הגדולה מביניהן אכלה תפוח גדול ואדום. הבטתי עליהן בתימהון ובמבוכה, מכיוון שבמשך 54 שנים לא יכולתי לראות אותן. הסתכלתי עליהן במאמץ, כדי לוודא שאכן אלה אחיותי. התעוררתי והרגשתי כאילו אמי מנסה להקל עלי את סבלי (בתוך חלום אחר יעצה לי אמי באופן מפורט כיצד להקל על עצמי את הסבל). אחרי הרהורים רבים וניסיונות לפרש מה שראיתי, חשבתי באותו רגע, שאולי נולדו אחיותי (בגלגול חדש) בירושלים, לאחר שהרגו אותן.

תמיד התייחסתי לחלומות אלה בזלזול ובחוסר אמון. תיארתי את החלומות שאני זוכרת, אולם יש להבהיר שוב שאני רחוקה מפטליזם.

בשנת 1944 ידעתי בוודאות שכל קרובי הושמדו בזמן שואה, ואין לי איש בעולם הזה. נוצרו נסיבות שהכריחו אותי להמשיך ולהשתמש בתעודת הזהות המזויפת שלי. לא היה לי כל קשר עם אנשים שאותם הכרתי לפני השואה. והנה, למרבה הפלא, קיבלתי מכתב מאחיה הצעיר של אמי. לא ראיתי דוד זה במשך שנים, והייתי בטוחה שגם אותו הרגו. אין לי מושג כיצד השיג את כתובתי. לשמחתי התברר לי שמיכאל ויינר התחמק מן הגרמנים, ובהזדמנות הראשונה התנדב לצבא האדום כדי לנקום בגרמנים שהשמידו והרסו את כל היקר לו. מיכאל כתב שהוא מאושר שסוף־סוף הוא יכול ללחום ונשק בידו, כחייל אמיתי, ולנקום בחיה הנאצית המפלצתית. הוא סיפר בגאווה על הצלחותיו בשדה הקרב. במכתבו הרעיף עלי מיכאל הרבה אהבה ודאגה והבטיח שבהזדמנות הראשונה הוא יפצה אותי על כל הסבל והצרות שגרמו לי הגרמנים וישתדל להחליף את הורי שנרצחו. מיכאל הבטיח לעשות למעני יותר מאשר עבור ילדיו.

תמיד אהבתי את האדם היקר הזה, שהיה מיוחד מבחינות רבות, אך ב־1944 הוא הפך להיות תקוותי האחרונה. מאוד פחדתי לאבד משענת אחרונה זו. ציפיתי בקוצר רוח לפגישתנו, מכיוון שלשנינו היה צורך נפשי לדבר על הטרגדיה הגדולה שאירעה למשפחתנו. אך לא כך היה במציאות. התכתבתי עם דודי במשך זמן מסוים. לאחר שחרור קניגסברג, כאשר נראתה הפגישה עם מיכאל כה קרובה, קיבלתי מכתב מבית־חולים צבאי שמיכאל ויינר איננו בין החיים. אחד הרופאים כתב לי כל הידוע לו. הרופא הצטער שאי־אפשר היה לעזור למיכאל, כי הביאו אותו במצב אנוש. הרופא סיפר כי ידוע לו שמיכאל היה חייל מצטיין שלחם כאריה ועשה מעשי גבורה. בפעולה האחרונה נפצע קשה, ואיבד דם רב. מצבו היה קריטי, והכרחי היה לקטוע את רגלו, אך הזיהום שפשט בדמו גרם למותו. הוא קבור בקניגסברג בקבר אחים, אֶחיו לנשק.

באותה תקופה קיבלתי גם מכתב ממישהו שהיה קשור למחלקה הצבאית שבה שירת מיכאל. גם במכתב הזה היו הרבה שבחים ודברי הלל על מעשי הגבורה של דודי. במכתב סיפרו שמיכאל היה נועז ודאג לחבריו יותר מאשר לעצמו, ואפילו כתבו עליו בעיתונים. עד היום יש בידי המאמר מאותם הימים.

גיבור הקרב בעיר קניגסברג

לוחם אחד כנגד פלוגה שלמה של גרמנים[25]

הלוחם מיכאל ויינר חיסל שבעה נאצים ולקח בשבי שישים ושבעה

רחוב בעיר קניגסברג, הגישה אליו קשה מאוד,

יריות נורות מכל חלונות בתי־האבן,

ובתווך – נחבאים גרמנים.

חיילים רבים יורים לעברם ללא הרף,

רק החייל מיכאל ויינר אינו יורה.

החייל הצעיר ויינר מזדחל בחשאי אל אחד הבתים,

הולך ומתקרב אל מאורת האויב,

הנה הוא מתרומם, ורץ באחת אל דלת הכניסה…

הלוחם ויינר זורק רימון נגד טנקים לעבר הדלת,

פיצוץ עז נשמע –

דלת הכניסה נעתקת מציריה,

החייל ובידו המַקלֵע – מתקדם ויורה, יורה ומתקדם,

הוא פורץ לפרוזדור הבית, ומשמאלו שתי דלתות אל הסלון הגדול,

ויינר שוב זורק רימון, ומיד ממטיר אש ממקלעו אל תוך הסלון…

הנאצים רצים החוצה בבהלה,

הם חושבים לתפוס את הלוחם הנועז,

אך יריותיו של ויינר פוגעות בהם, והם נופלים אחד־אחד.

ויינר זורק לתוך הסלון עוד שלושה רימונים,

ופורץ פנימה.

אש בלתי פוסקת הוא ממטיר, וצועק בתקיפות:

Hende Hoch, ידיים למעלה!

הנאצים בסלון הרימו ידיהם, ונכנעו!

אומץ לבו וגבורתו של החייל ויינר הביאו לו ניצחון ותהילה.

בפעולה זו הוא חיסל שבעה ולקח בשבי שישים ושבעה!

כך נפתחה הדרך לחיילים הרוסים

להמשיך ולהתקדם בדרך לניצחון.

חייל אחד אמיץ ונבון,

היה חזק מ־74 גרמנים־נאצים.

תהילה לגיבור מיכאל ויינר

בקרב קניגסברג.

ידוע לי שמיכאל ויינר השתתף בקרב קשה ואכזרי שהתרחש בנמל מסוים בקניגסברג. אחרי קרב זה הוא נהג במשך תקופה מסוימת ללכת ודגל לבן בידו, בלי נשק, ולפנות לאנשי צבא גרמנים בדרישה שייכנעו. המפקד של ויינר היה בדעה שהחייל הזה הוא נכס אדיר לצבא, והכין מסמכים לשלוח אותו ללמוד בבית־ספר צבאי. ואולם, ברגע האחרון מישהו החליט לדחות לעת עתה את הלימודים. על כן המשיך ויינר להסתובב עם דגל לבן ולנהל שיחות עם הגרמנים, כדי לשכנע אותם להיכנע. יום אחד הם פצעו אותו קשה, ואי־אפשר היה להגיע אליו. כאשר מצאו אותו במרתף, הוא הספיק לאבד דם רב, ומצבו היה קריטי. מאז עברו הרבה עשרות שנים ואי־אפשר לזכור את כל הפרטים. לצערי, בלי שמות ותאריכים הסיפור מאבד את המשמעות הראויה לו. יחד עם זאת, החומר הזה חייב להיות, לדעתי, בין המסמכים שבארכיון הצבאי בעיר פודולסק שליד מוסקווה או לנינגרד.

לא הופתעתי מכך שמיכאל לחם כמו אריה וסיכן את חייו כדי להגן על החיילים בפלוגתו. עוד מילדותי זכורים לי מעשים יוצאי דופן שעשה דודי. הוא תמיד היה עסוק בצרות אין־ספור של אחרים, טיפל במסירות ביתומים של קרובי משפחה, עזר לחברים להתגבר על מצבים מסובכים שנפלו עליהם כתוצאה ממחלות הוריהם, דאג למכרים בודדים וכדומה. מיכאל היה גבה־קומה וזקוף, מעולם לא ידע פחד. זהו אדם שבמשך חייו הקצרים התייחס לסובבים אותו בסולידריות, בהבנה, וריחם על הסובלים והמקופחים השונים. לפני המלחמה היה מיכאל פעיל בארגונים שפעלו למען שיפור מצב הפועלים; תמיד השתוקק לתקן את העולם עבור האנושות. דבר זה לא הפריע לו להיות יהודי גאה, ששאף למדינה עבור עמו, כי חשב שרק כך אפשר להציל את העם היהודי. עצוב שיהודים כמו מיכאל ויינר לא זכו לראות בהקמתה של מדינת ישראל.

תלושה

אחרי שחרור העיר גלייביץ, הגיע בית־החולים שלנו לשם, ואני הרגשתי כדג במים, כי בילדותי למדתי בבית־ספר פולני בעיר מולדתי. הסתדרתי יפה ביניהם, כך שידעתי את השפה וההיסטוריה כמו כל פולני. בבית־החולים שבו עבדתי ארגנו טיולים רבים כדי לבקר במקומות ששוחררו. נוסף לכך, עובדים שלנו ניצלו את הזמן הפנוי כדי לבקר במקומות שהיו במרחקים קצרים מבית־החולים. בעיר זו היתה חשמלית שביצעה נסיעות מסודרות לעיר קטוביץ.

הבנות ביקרו בכל הזדמנות בעיר קטוביץ. שמתי לב שיש שם צעירות מארצות שונות. באותה תקופה היתה לי אפשרות להגר אפילו לאמריקה – כמובן שהייתי צריכה לארגן נסיעה כזאת באופן בלתי לגאלי, אבל בכל זאת היתה זו אפשרות שיכלה למנוע ממני את ייסורי העוני, המחלות ולהקל מעט ממכאובי. הצרה היתה שהיה לי צורך נפשי לשוב ולבקר בעיר מולדתי, היכן שקבורה כל משפחתי. ידעתי שאין זה הגיוני, כי אין לי באמת לאן לחזור, ובכל זאת – לא יכולתי לוותר על הנסיעה לשם.

אל סביבת בית־החולים שלנו באו כל יום גרמניות כדי למכור נעליים ובגדים. כאשר רצו העובדים שלנו לקנות משהו, הם בקשו ממני ללוות אותם, כי לא ידעו את השפה. לא שכחתי מה עשו לנו הגרמנים, אך לא יכולתי ולא רציתי לנקום באנשים אלה.

באחד מן הביקורים באתי לביתה של אישה גרמנייה כבת 43, שמצאתי חן בעיניה. היא רצתה להראות לי את תמונות בעלה ובנה היחיד, שהיו קצינים ונהרגו ברוסיה הכבושה. פחדתי שאאבד את השליטה על סערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. שמעו שמים והאזיני ארץ – אני יהודייה מן הגטו, שלא היתה לה זכות קיום בעולם הזה, הייתי מיועדת למוות בתור תת־אדם, והנה מתברר שאני מתאימה לייחוס גדול של גרמנים גזענים! בעבור מה אפוא רצחו את אחיותי הקטנות, שהיו מוצלחות ממני – במובנים רבים.

הגרמנים התלוננו שלעיר גלייביץ הגיעו פולנים רבים מכל האזורים, ואנשים אלה שודדים גרמנים, מרביצים להם ומתעללים בהם. אני עצמי ידעתי שמשפחות פולניות פלשו לדירות גרמניות, ובין־רגע הפכו לבעלי הרכוש. הם השתלטו על כל המזון, ולא נתנו פירור לבעלים האמיתיים. לגרמנים לא היה למי לפנות. קראתי את הצו שקיבלו הגרמנים מהשלטון הפולני, שבתאריך מסוים עליהם לעזוב את רכושם, ולצאת לגרמניה. הטרנספר הזה נגמר במהירות. מעניין אם בני־האדם למדו מן הניסיון…

בשנת 1945, תשעה במאי, נגמרה המלחמה, וגם אני קיבלתי אות הצטיינות עבור הניצחון על הפשיזם. זמן־מה לפני כן הייתי אמורה לקבל אות הצטיינות עבור עבודה טובה. את המסמכים הקשורים בכך שרפתי ברגע של חולשה שנתיים מאוחר יותר, יחד עם כל המסמכים החשובים שהיו לי. אולם לכך יש להקדים סיפור על מאורע שהתרחש עוד כשעבדתי בבית־החולים בעיר אוז’גורוד, בשנת 1944.

הרופאים כתבו את כל הנתונים שלי ברשימה של עובדים מצטיינים שלהם מגיעה מדליה עבור עבודה טובה. בוקר אחד הגיע למחלקה שלנו לביקור שגרתי מנהל בית־החולים עם חברו הטוב, שגם היה רופא. שניהם התגוררו בעיר אודסה. באותה הזדמנות נכנסו לחדרי כדי לברך אותי לכבוד המדליה הצפויה. משראו שאני לא מגיבה, הם סיפרו על פרס יקר ערך שקשור לאותה מדליה, הניתן כאות לכבוד. הם אמרו שיש כבר החלטה מה יקבל כל אחד מאלה שזכו. אני, למשל, אקבל מכונת תפירה מהסוג הטוב ביותר, בנויה בתוך ארון מיוחד, שהופך לשולחן תפירה. לפתע, הרופא שליווה את מנהל בית־החולים נעלם, ואז המנוול הזה תפס אותי בחיבוק דחוק, בצורה כזאת שהידיים שלי לא יכלו לנוע, והתחיל לנשק אותי. כיסיתי את פניו ביריקה גדולה. החוצפן הזה מיד שחרר אותי, והתחיל לאיים עלי כאילו הייתי אשמה במשהו. כנראה שהחבר שלו עמד על יד הדלת, כי הוא נכנס פנימה וחיוך רחב על פניו. נוצר אצלי הרושם שהכול אצלם מתוכנן. דמי רתח מכעס. ברגע שידי היו חופשיות, סטרתי לו בכל כוחי, כדי לפגוע ממש. וגם בזה לא הסתפקתי. שאלתי בצורה לגלגנית ועוקצנית: “מה תעשה, תגרש אותי מהעבודה?” המנוולים האלה היו נבוכים, ולא האמינו שנערה שקטה, ביישנית וסבלנית מסוגלת להגן על כבודה ביד תקיפה כזאת. כך קרה שאת המדליה עם הפרס יקר הערך שהיה מיועד לי, קיבלה אישה אחרת.

יום אחד שמעתי סיפורים על מנהל בית־החולים. אמרו שהוא נעצר, והובילו אותו למאסר כמו פושע. הייתי היחידה שלא רצתה לדעת עבור אילו חטאים אדם זה הגיע לתהום.

באחד הימים הגיע לבית־החולים שלנו מנהל חדש בליווי אשתו, נערה צעירה. להפתעתי הזמין אותי המנהל למשרדו, והתברר לי שאדם זר זה כבר יודע עלי רבות. הוא אמר שאשתו זקוקה לחברה כמוני, ויש לו תכנית עבורנו. מיד נודע לי כי הזוג החדש כתב לאוניברסיטה לשפות זרות שבמוסקווה. הם קיבלו תשובה מפורטת מה דרוש כדי ללמוד אצלם בהתכתבות. המנהל החדש החליט לרשום אותי לאוניברסיטה, ונתן לי שאלונים שקיבל ממוסד זה. הוא הורה לי למלאם מהר, כי חבל על הזמן. צריך להזדרז ולהכין את המסמכים הדרושים ולשלוח סכום כסף מסוים עבור ספרים שמספקת האוניברסיטה לסטודנט. מדובר ברב־סרן, שהבטיח לי תמיכה ועידוד רב. תליתי בכך תקוות רבות, והתחלתי ללמוד אנגלית יחד עם החברה החדשה שלי.

בשנת 1946 נדד בית־החולים שלנו ממקום למקום, בהתאם לצורך. הגענו לעיר צ’רנוביץ ושם שהינו במשך החורף והאביב של שנת 1946. רק בקיץ של אותה שנה הגיע בית־החולים שבו עבדתי לעיר ויניצה. כאן חשבתי שיש לי סיכוי להצליח בלימודים, ובדמיוני ראיתי עתיד ורוד. באותה תקופה באה אלינו לביקור משלחת גדולה של אנשים חשובים, שהתעניינו בכל הפרטים. פשטה שמועה שביניהם גם המפקד האחראי על כל בתי־החולים שברשות חיל-האוויר. משום מה התעניינו בי אנשים אלה יותר מאשר בעובדים אחרים, ולבסוף הזמין אותי המפקד למפקדה שלהם. הוא שאל אותי על הסיבות שהביאו אותי להתנדב לבית־החולים וחקר על משפחתי. קשה היה לי המצב שבו מישהו מנסה לחטט בפצעי, זה היה מעל לכוחי; מצד שני, נמאס לי להמשיך ולהסתיר את הדברים, ולא ראיתי עוד כל טעם בשקרים – על כן סיפרתי בקצרה את כל האמת.

המפקד הקשיב, ונראה כשקוע במחשבות, כשמבטו מרוכז בנקודה אחת. כעבור זמן־מה אמר שהוא מבין אותי היטב, כי יש לו שני בנים בגילי. הוא טען שאשתו יכולה לעזור לי, ואין לי כל צורך לדאוג, עכשיו הכול יהיה בסדר, כי הוא מעביר אותי לידיה של אישה טובה. המפקד נתן לי את כתובת ביתו, ואמר שכל משפחתו תשמח להכיר אותי בזמן הקרוב. שכחתי את שמו וכתובתו, אך עד היום אני מצטערת שלא הלכתי להכיר משפחה זו; התביישתי, ולא רציתי שמישהו ירחם עלי. לא יכולתי לשנות את אופיִי, על כך שילמתי ביוקר.

האנשים שאתם עבדתי באותה תקופה החלו להשתחרר, ומיהרו לחזור למשפחותיהם. על כן היה צורך לארגן את בית־החולים מחדש. אישית, הייתי מחוסרת אמצעים ולא היה לי לאן ללכת. בינתיים החלטתי להישאר לעבוד במקום המוכר לי, בוויניצה. גם לרופאים הבכירים שלנו היתה סיבה משלהם להתעכב שם. ראשית, הם רצו להעביר את המחלקות בצורה מסודרת; ושנית, קשה היה למצוא תחבורה מתאימה עבור מטענם. חבל היה לי להיפרד מאנשים אלה שתמכו בי מן היום הראשון בו הגעתי לבית־החולים. שני הרופאים הבכירים, הד“ר טורקוב והד”ר דימיטרוב, כתבו עבורי תעודות המלצה. לא צמחה לי מכך כל תועלת, אך דברים כאלה לא שוכחים. אני עדיין שומרת על תצלום משותף שלי עם ד"ר טורקוב.

רופאים חדשים החלו להגיע יחד עם משפחותיהם. בעבר הם התגוררו במקומות המרוחקים משדה הקרב. גרנו כולם ביחד בחדר אחד גדול. כל אחד מאתנו החזיק את חבילותיו בפינה משלו. נוצר מצב לא נוח.

קיץ 1946; שוטטתי בוויניצה מלאת מרירות, ועשיתי חשבון נפש. לא ידעתי במה להתחיל. לפתע פגשתי מכרות ששירתו במחלקה הצבאית. הסברתי להן מדוע עלי לעזוב את עבודתי. הבנות צחקו, ונתנו לי עצות איך להסתדר. נערה בשם זינאידה סאינקו לחצה עלי לבוא למפקד שלהן, כדי לבקש ממנו עבודה.

כך קרה שהתחלתי לעבוד כמנהלת בית־מלון שהיה מיועד לאנשי חיל־האוויר. המפקד שלי היה מרוצה ממני, והבטיח שבקרוב יתחילו לבנות מלון חדש, ואז תהיה המשכורת שלי גבוהה יותר. התמונה של זינאידה סאינקו נשארה אצלי כל החיים.

בעבודה כזאת אין צורך בשדכן. היו עדיין רווקים רבים שחיפשו נערה מתאימה כדי להתחתן. תמיד המתין מישהו כדי ללוות אותי הביתה. את בעלת הבית שלי הכרתי מהיום הראשון שהגעתי לעיר ויניצה. אישה זו תמיד רצה לקראתי והזמינה אותי להיכנס לביתה. באותה תקופה היא חיה לבד, ומאוד רצתה שאבוא לגור אצלה. משהגיע היום שבו הייתי זקוקה למקום מגורים, הלכתי אליה, ואף הסכמתי לשלם לה שכר דירה גבוה מזה שהוצע לי במקום אחר. בעלת הבית היתה מאושרת מהעסקה. לא הבאתי לבית את המלווים שלי, וגם לא בישלתי ולא כיבסתי. יחד עם זאת, הייתי עוזרת לה בכל דבר.

בתחילת 1947 אירע לי מקרה שלא אשכח. כמו תמיד, הייתי מעוניינת להצליח בעבודה, והשתדלתי לבצע את תפקידי באופן הטוב ביותר, ואם היה צורך לעבוד שעות נוספות – עשיתי זאת ברצון, כי ממילא לא היה לי לאן למהר. יום אחד סיימתי את עבודתי, לבשתי את המעיל והתכוננתי ללכת הביתה, לא היה לי חשק לצאת אל הקור שבחוץ ולסחוב עמי סל גדוש פחם ברחובות המושלגים. לבסוף יצאתי מבית־המלון אחרי תשע בערב. ראיתי שבחצר מסתובב קצין ומתאמץ להתחמם. נזכרתי שגבר זה יצא לפני זמן רב, והנה הוא עדיין כאן. לא יכולתי להבין מדוע אדם זה מתעכב וצועד לבדו הלוך וחזור. ידעתי שהוא גר בבית־המלון שלנו, אבל המזכירה אמרה שיש לו גם דירה שכורה בעיר. פניתי אפוא לרדת במדרגות, ולפתע ניגש אלי הקצין בריצה, תפס בקלות את סל הפחם, ואמר: “תרשי לי”. לפני שהספקתי להגיד מילה, הוא נטל את זרועי בחיקו והתחיל לצעוד אתי קדימה, כאילו היתה זו פגישה מתוכננת. המלווה החדש שלי היה גבר יפה בעל הופעה מכובדת, גבוה, רחב כתפיים וקרן כל הזמן מנחת. היה לי הרושם שאילו העז, היה תופס אותי יחד עם מטעני ונושא אותנו למרחקים. ניסיתי להיפרד ממנו בנימוס, אך הוא התעקש ללוותני עד הבית. היה לי הרושם שהוא כבר יודע היכן אני גרה. בלילה ההוא לא יכולתי להירדם, ובכיתי מרה על הטרגדיה האישית שלי, ועל כך שגם אחרי מפלת הגרמנים ממשיך מצבי להיות מסובך, במקום שאחיה חיים תקינים, וכל זאת משום שאין לי לאן לחזור. הרהרתי בידיעה שהגיעה אלי לא מכבר – שאחי הקטן נשאר בחיים, וביחד עם ניצולים אחרים נסע לפולין.

בעומק לבי פחדתי שאחי לא יסלח לי על כך שלא הייתי לצדו אחרי שיצא מן המחבוא. היה ברור שבהיותי אחותו הבכורה אני חייבת לנסוע לפולין ולחפש את הילד הבודד שסבל במשך שנים. לא תיארתי לעצמי אפשרות אחרת, אך לרוע מזלי לא היתה לי עדיין שום דרך לקבל רישיון הגירה לפולין. על מנת לטפל בעניין כאוב זה הייתי צריכה לגור ולעבוד באזור עיר מולדתי, ולחכות שם להזדמנות שבה אוכל להגר מברית-המועצות לפולין; אך מה לעשות ומבחינה נפשית, לא יכולתי ללון בקוריץ אפילו לילה אחד. הייתי אומללה, ולא ידעתי איך לפתור את הבעיה.

בבוקר הרגשתי סחרחורת. נבהלתי, אך אמרתי לעצמי שדי להתפנק, אסור להיות חולה. הגעתי לעבודה, ובכניסה פגש בי הקצין שליווה אותי בלילה הקודם. הוא היה במצב רוח טוב, וחיפש הזדמנות לשוחח עמי על נושא חשוב, כדבריו. מיד הוא יצר את הרושם שאין לו סודות מפני, והוא מעוניין לשאת אותי לאישה.

הקצין החל לספר על עצמו, על משפחתו ועל הנשים שהיו בחייו. שמו היה אלכסנדר שפושניקוב, והוא היה אז טייס בדרגת קולונל. הוא נולד באזור סבֶרדלוֹבסק והספיק להתחתן לפני המלחמה. נולד לו בן, אך אשתו נאלצה לברוח עם הגרמנים, לאחר שהסתבכה, כמו רבים אחרים, בדברים מחפירים שאין להם תקנה ומחילה. מעשה זה פגע קשה בכבודו של שפושניקוב; הוא רתח מכעס וטען שהוא רוצה להרוג אותה במו ידיו. בשנת 1947 למד בנו בן השבע, ניקולאי, בבית־ספר צבאי במוסקווה. אלכסנדר שפושניקוב זכה בזמן המלחמה בתואר הכבוד – “הגיבור השני” של ברית־המועצות, ובשנת 1942 הוענק לו “כוכב הזהב” – אות ההצטיינות הגבוה ביותר בברית־המועצות. הכוכב הזה נצץ מעל המדליות האחרות שעל חזהו. שפושניקוב היה בין הראשונים שנכנסו לעיר ברלין אחרי השחרור, והוא החל לעשות שימוש במטוסים שהיו ברשותו על מנת להוציא מן העיר את דברי הערך. בחיפושיו אחר מקום בטוח עבור שללו, הוא השיג בית מתאים בעיר קייב, ושיכן בו את שלישו. שליש זה היה מסור לו וטיפל ברכושו. כעבור זמן התגלה שקולונל שפושניקוב בזבז כמות גדולה של דלק לתועלתו העצמית, והוא הועמד למשפט צבאי. בהיותו גיבור מלחמה, הצליח שפושניקוב להסיר מעליו את האשמה ולטפול אותה על המהנדס הראשי שעליו נגזרו עשר שנות מאסר. אף־על־פי־כן, אי־אפשר היה לשחרר אותו מכל אחריות, ולכן, כעונש, הוא שירת תקופה מסוימת בחיל־האוויר, בבסיס שבסחלין. לאדם זה, שהתרגל לחיים טובים ומלאי תענוגות, היתה סחלין עונש אמיתי. שפושניקוב דיבר על תקופה זו בכאב ובמרירות. למעשה היה הוא בר מזל, אך אדם נוטה שלא להעריך את מה שיש לו.

אחרי שחזר שפושניקוב מסחלין היתה לו עדיין אפשרות להתקדם בתפקיד כרצונו. הרי הוא מזמן יכול היה להיות גנרל. ככה אמרו קצינים ששירתו תחת פיקודו וטענו שהמפקדים הבכירים בחיל־האוויר הם החברים הטובים של שפושניקוב. גבר זה לא ידע עלי מאום, ואף־על־פי־כן הבטיח לי חיים כמו באגדה. הוא רצה שאסע אתו למוסקווה כדי להיות לצדו בזמן שיקבל מינוי לעבודה חדשה, ושבאותה הזדמנות אכיר את בנו. לשם כך הוא רצה להזמין כרטיסים עבורנו במפקדה שלו. שפושניקוב לא הבין איך אני יכולה להיות לגמרי אדישה להצעתו. הוא שאל אם יש לי גבר אחר, ואני עניתי בלי משים – “כן”. שפושניקוב קפץ ממקומו ורתח מכעס; הוא רצה לדעת איזה גבר בחרתי לעצמי, ושאל מדוע אני חיה בעוני ובבדידות כאשר אפשר אחרת.

איך יכולתי לספר על עצמי, כאשר בכלל לא יכולתי לדבר על תקופת הכיבוש הגרמני. הסבל שהצטבר בי במשך השנים הפך לפצע ענק שאסור היה לגעת בו. בשום אופן לא יכולתי לספר על השמדת היהודים בעירי, למרות שמעשה רצח זה נשאר חרוט בזיכרוני לעד. אפילו כאשר השתתפתי באירוע משמח ביותר לא יכולתי להתעלם מזיכרונותי ולדחוק תמונות מזעזעות מעברי, ולא יכולתי לברוח מן הזוועה הממלאת את נשמתי עד גדותיה; על אחת כמה וכמה, איך לספר למישהו זר שכל יום אני רואה לפני את הקרבנות העירומים, המבוהלים, הרעבים והעייפים, שאינם יכולים לבכות עוד, למרות שהם עומדים בתור ליד הבורות הענקיים, מחכים למותם; כאשר נכנסו לקבר היו חייבים לשכב על ההרוגים הקודמים על־פי סדר מסוים, כמו סרדינים, כדי שיהיה די מקום לכולם. ואז הרגו אותם. הרי מדובר באחים ובאחיות הקטנים שלי, הורי שהיו עדיין צעירים, וכן קרובים רבים אותם אהבתי. יכולתי להיות בין הגוויות. האם אחת כמוני מסוגלת ללבוש פרווה ודברי ערך יקרים, להתקשט וללכת לבלות, כאילו דבר לא אירע?! או להתגנדר למען אחרים שאין לי קשר אליהם. אכן, אני משתדלת לשמור על מראה נאות כדי לא לאבד צלם אנוש, כי בזה תלוי יחס הסביבה אלי; אבל אינני יכולה לרמות את עצמי מבחינה נפשית. אפילו בזמן השינה העמוקה ביותר הפה פתוח[26] ועיני פקוחות לרווחה; כאשר אני מתעוררת עיני מלאות דמעות והן זולגות ללא שליטה. הדבר הראשון שאני רואה לנגד עיני בבוקר הוא הפרצופים המוכרים הדורשים נקם. זעקה זו עדיין מלווה אותי בכל אשר אפנה; כאשר אני אוכלת, אני רואה בתוך הצלחת את כל בני משפחתי; כאשר אני מודדת בגד חדש כלשהו, אני רואה בזה בגידה, ועל כך אני שונאת את עצמי. תמיד צץ משהו במוחי הגורם לי כאב פנימי בלתי נסבל. הרגו את נפשי, ואין לי צורך בהנאות. אני מרגישה זרה בעולם הזה.

ובכל זאת, היו רגעים שחשבתי בלבי שהקצין הגבוה שפושניקוב יכול להוות לי משענת חזקה, ושכדאי להיאחז בה ולנוח – אולי אצליח מעט להתאושש. יחד עם זאת פחדתי שהעניין לא יצליח, מאחר ומדובר בגבר מלא חיים, השואף לטעום מכל ההנאות האפשריות.

פה במקום הזה צריך להמשיך את הסיפור על שפושניקוב.

עדיין עבדתי בבית־המלון הצבאי בוויניצה, אך סוף־סוף גמלה בי ההחלטה לעזוב את המקום ולהתיישב בעיר מולדתי, כדי לחפש דרכים להגיע לאחי הקטן. באותה עת כבר נודע לי שהוא עזב את פולין והגיע לארץ־ישראל.

הנה עברו הרבה שנים מאז שהגרמנים הרסו והשמידו את כל היקר לי. במשך הזמן התבגרתי, ואיכשהו התרגלתי לשמי החדש. במהלך נדודי הספקתי להכיר אנשים רבים חשובים שהיו לידידי. עבדתי קשה מאוד עד שזכיתי למסמכים טובים וחשובים, שאפשר לעשות בהם שימוש ולהתפרנס בעזרתם. יחד עם זאת, הבנתי שהמלחמה הסתיימה, והיה לי ברור שאני חייבת לוותר על כל מה שהשגתי במשך חמש שנים ולחזור לשמי האמיתי. הדבר היה בשבילי בלתי נסבל. לא היה לי הכוח להתחיל הכול מחדש.

כך או כך, תכננתי לנסוע לכמה ימים למוסקווה, כדי לבדוק בשגרירות פולין ובעוד מקומות אם אפשר לעשות משהו בקשר להגירה. העיקר היה להגיע לפולין. באותה תקופה נסע האזרח הפשוט בעת הצורך באמצעי־תחבורה מזדמנים, כי אי־אפשר היה להשיג כרטיס לתחבורה בין־עירונית. חשבתי אפוא שכדאי להתייעץ עם אנשים ומכרים שיודעים יותר ממני.

הגעתי למוסקווה בראשית הקיץ של שנת 1947. לא הרגשתי זרה בעיר זו, למרות שהיה זה ביקורי הראשון בה. הייתי חייבת להסתדר עם סכום כסף מוגבל, כך שהשתדלתי לחסוך פרוטה לפרוטה. חששתי מאוד שמא אצטרך ללון כמה לילות במקום ציבורי בלתי מוכר. ראשית, מיהרתי להשתחרר מסל הקש שהיה מלא בבצל ובשום ששלחה ידידתי הרופאה לקרוביה. למזלי גרו אנשים אלה באחת הסמטאות במרכז העיר. אינני יודעת מה היה כתוב במכתב שמסרתי להם, אך הם ביקשו ממני בעקשנות שאשאר לגור אצלם עד שאעזוב את מוסקווה.

במשך ארבעה ימים רצתי מבוקר עד ערב בין המשרדים שיש להם השפעה על ההגירה, אך לא השגתי דבר. הגעתי למסקנה שעלי להסתלק מן העיר לפני שהכסף יאזל.

ניסיתי למצוא תחבורה כלשהי כדי לחזור לוויניצה, אך היתה זו משימה בלתי אפשרית. אנשים שהיו מנוסים בנסיעות יעצו לי לנצל כל הזדמנות כדי לנסוע, אפילו למרחקים קצרים, וכך להגיע ליעדי. הלכתי אפוא לאזור רכבות המשא, אך כל הקרונות היו מלאים באנשי צבא רוסים. המלחמה הסתיימה כבר לפני כשנתיים, על כן קשה היה להבין לאן נוסעים הגברים האלה, שהיו כבני 30־40. התבוננתי בהם בתמיהה, והבחנתי שעל מדיהם הצבאיים אין כל סמלי דרגה או אותות הצטיינות, והם לא היו מצוידים בכל נשק שהוא. אפשר היה לחשוב שמדובר בשבויים. בדרך־כלל על יד כל רכבת משא היו נוסעים מזדמנים, שחיכו לרגע המתאים כדי לטפס על הגגות או על כל משטח אחר שאפשר להעמיד עליו את הרגליים ולהיאחז במשהו, כדי לא ליפול אל מתחת לגלגלים. אולם כאן לא היו כל נוסעים כאלה, והדבר נראה לי מוזר מאוד. התחלתי לברר במה העניין, ולהפתעתי הגדולה נודע לי שמיד לאחר המלחמה אסר השלטון הסובייטי אנשי צבא רבים והאשימם בבגידה. אומללים אלה ישבו בבתי־כלא שונים, ואלה שאני ראיתי באזור רכבות המשא נשלחו לסיביר.

בסופו של מסע מפרך – לעולם לא אשכח מה עבר עלי בדרך – הגעתי סוף־סוף למחוז חפצי.

בדרך לעיר רובנו התעכבתי בז’יטומיר כדי לבקר שוב אצל משפחת גריגורביץ‘. נקשרתי למשפחה זו וחשתי משיכה אליה. גם בעבר, כאשר עברתי להתגורר בעיר ויניצה באתי לבקר אותן והבאתי להן אז מתנות יקרות, לכל אחת מהן. גם הן ביקרו אצלי, ובהזדמנות ההיא החלפנו בינינו תמונות, השמורות עמי עד היום. אני שומרת על התמונות שלהן כאילו היו בנות משפחה שלי. על גבי התמונות כתבו לי בנות גריגורביץ’ מילות חיבה ואהבה למזכרת. הן השתדלו להדגיש עד כמה אני יקרה להן. בשבילן הייתי האחות הקטנה האהובה וביקשו לא לשכוח אותן. כל זה כתוב על התמונות שלהן.

בביקורי זה נתתי להן שוב כמעט כל מה שהיה לי, כי ידעתי שלא אראה אותן עוד. שמעתי מהן על המצב הכלכלי הקשה, ואף נוכחתי בו בעצמי. לא יכולתי להימנע מהשוואה בין מצבן עתה לרמת חייהן בזמן הכיבוש הגרמני. אהבתי אותן כפי שהן. אילו יכולתי, הייתי עוזרת להן שוב ללא היסוס, למרות כל היגון והייסורים שגרמו לי.

הגעתי לעיר רובנו, והחלטתי שהגיע הזמן להשתמש בתעודת הזהות החדשה שלי. קיבלתי אותה לא מכבר על סמך עדויות של מכרי. היתה זו תעודה עם שמי האמיתי, כפי שהיה לפני השואה – אנה רובינשטיין.

במהלך חיפושי אחר מקום מגורים ברובנו, פגשתי בחור צעיר יליד המקום, שהשתחרר באותה תקופה מיחידתו הצבאית, שם קיבל מסמכים להגירה לארץ־ישראל. בשנת 1947 קשה היה להאמין שבכלל קיימת אפשרות כזאת. נודע לי שמדובר בעוד 15 מקרים כאלה שבהם קיבלו חיילים יהודים מיחידתם הצבאית רישיון עלייה לארץ־ישראל. מתוך סקרנות הסכמתי להיפגש עם כל החיילים המשוחררים האלה בגן הציבורי הגדול. התברר שלאיש מהם לא נשאר זכר מבני משפחתו, את כולם הרגו ברובנו בזמן השואה. המכרים החדשים שלי סיפרו שבשנת 1945, אחרי המלחמה, העבירו אותם מגרמניה לגבול היפני, ושם הם השתתפו בקרבות נגד היפנים. חיילים יהודים רבים מאזור ווהלין נהרגו. לא היה מי שיבכה על יהודים אלה, כי כל קרוביהם הושמדו בבת־אחת על ידי הגרמנים.

להפתעתי, החיילים היהודים המשוחררים שפגשתי גילו יחס פטריוטי חם למולדתם ההיסטורית, והיתה להם ידיעה רחבה על המתרחש בארץ־ישראל. הם ציפו בקוצר רוח להשתתף אישית בקרבות המתנהלים שם למען שחרור ארץ האבות. הבחורים הזרים הללו התייחסו כלפי בהבנה ובדאגה; כל אחד מהם רצה לעזור לי במשהו, וקיבלתי מהם כל מיני עצות איך להשיג אישור להגירה. הם באמת היו מעוניינים שאסע אתם. דבר לא יצא מכל העניין.

באותה קבוצה היה בחור מוצלח ויפה כבן 22, בשם איגור סטפנסקי. הצעיר היה מוכן לוותר על הנסיעה המתוכננת, ולהמתין עמי להזדמנות שבה נוכל להגר יחדיו. דחיתי הצעה זו, כי לא ראיתי טעם להיות חייבת למישהו, אך איגור לא שם לב לדברי ולהתנהגותי. הבחור הפך עולמות, כדי למצוא פתרון אחר. יום אחד הציע לי לקנות על חשבונו מסמכים ודרכון מזויף, וכך אוכל להגר יחד עמו. במבט ראשון היה זה מאוד מפתה, אך פחדתי מכישלון במעבר הגבול, וידעתי שלא אוכל להחזיק מעמד בבתי־כלא. לא קל היה לי לוותר על הפגישה הצפויה עם אחי, שהיה אז בארץ־ישראל, ולא ראיתיו מאז 1942 – אולם בסופו של דבר הגעתי למסקנה שמוטב כך, מאשר למות בהשפלות. אחרי שנים נודע לי שאת המסמכים המזויפים, שהיו מיועדים לי, קנתה נערה רוסייה מאודסה, שהצליחה להעפיל ארצה בשלום. האיש שמכר את המסמכים היה קצין רוסי בדרגה גבוהה.

בשל נסיבות שונות, דחו המכרים החדשים שלי את נסיעתם בחודשיים, וכך המשכתי להיפגש עמם. התברר לי כי גם איגור סטפנסקי ומשפחתו חיו תחת הכיבוש, ועברו את כל הגיהינום הזה. באחד מימי שנת 1942 הובילו הגרמנים, עם עוזריהם האוקראינים, קבוצה גדולה של גברים יהודים לעבודה, וביניהם היו איגור ואביו. השיירה יצאה לשדה פתוח, ואז ציוו הגרמנים על הקרבנות היהודים לחפור בורות באדמה. הגרמנים ועוזריהם לא בזבזו זמן, ומיד החלו לקבור בבורות אלה יהודים חיים. אביו של איגור היה בין הקרבנות הראשונים, ואיגור היה היחיד שהצליח לברוח למרות היותו פצוע. לבחור לא היה לאן לחזור, כי באותו יום הרגו הגרמנים יהודים רבים בעיר רובנו, וגם בני משפחת סטפנסקי היו ביניהם. חוויות קשות עברו עליו עד שהצליח לעבור את קו החזית ולהתגייס לצבא הרוסי. לא פלא שבחור זה היה חייל מצטיין. אחרי המלחמה הציעו לו מפקדיו ללמוד שפות זרות באוניברסיטת מוסקווה על חשבון הצבא. איגור היה בודד וחסר כל, וחשב שהוא בר־מזל שמישהו דואג לעתידו. לפתע נודע לו שניצולים רבים מנסים להגיע לארץ־ישראל כדי לשחרר את המולדת הישנה משלטון הבריטים. אז החליט איגור לנטוש את התכניות לקידומו האישי; הוא חש שהוא חייב להיות בין אלה שיילחמו להשגת עצמאות וחירות לעם היהודי, כדי שבניו לא יהיו תלויים עוד בעמים אחרים. איגור השתחרר אפוא מהצבא. בשנת 1947, בסוף דצמבר, עזבו איגור סטפנסקי ועוד 15 חיילים משוחררים אחרים את רובנו, והגיעו במהירות לחופי הארץ. כאן הם התגייסו מיד ליחידות הצבאיות והיו גאים ביכולתם, כחיילים מקצועיים ומנוסים, לתרום לתקומת העם היהודי בארצו.

ב־1947, לאחר שהגעתי לעיר רובנו, התחלתי לברר איך חיסלו את הגטו שלנו בקוריץ. אירוע הדמים התרחש בסתיו 1942, לאחר שעזבתי את הגטו. מיטקה זווירוחה, מפקד המשטרה האוקראינית, היה מאושר וגאה בעצמו. היתה לו קריירה מכובדת שהכניסה לו הון. בכל זאת, היה משהו שנגס בו כתולעת בתפוח – איך העז אותו יהודי, וולף רובינשטיין, לסרב בעזות מצח לבצע עבודה עבורו ולהשפיל אותו כך בפומבי בנוכחות תושבים מקומיים ושוטרים?! הדבר פגע בכבודו בצורה קשה. כזכור, מאחר שלא היה לאבי מה להפסיד, הוא אמר למיטקה מילים כדורבנות, והוכיח אותו על פשעיו. מיטקה החליט שאין זה הזמן והמקום להרוג יהודי אמיץ, נועז ונואש. הוא הודיע אפוא לאבי, שעוד יגמור אתו חשבון במרתף המשטרה. כולנו ידענו שאבא יסבול מוות בעינויים, שעונש זה הוא בלתי נמנע.

במהלך חיסול הגטו לא מצאו את אבי. מיטקה הוציא פקודה שיש לחפשו, אפילו מתחת לאדמה, ולתפוס אותו. לבסוף מצאוהו וזרקו אותו למרתף המשטרה הידוע לשמצה שנוהל בשותפות עם הגסטפו. אבי עבר עינויים שונים ומשונים, וכאשר הגיע למצב של גסיסה, הביאו אותו ליער קוזאק שבו היו מוטלים[27] גוויותיהם של רוב היהודים של עירנו, ושם זרקו את אבי האהוב למזבלה שהקימו התושבים המקומיים.

סיפרו שהיו כמה ניצולים מן החיסול המוחלט של הגטו שהצליחו להתחבא בשדות וביערות סמוכים. הבעיה היתה שאי־אפשר היה להתקיים בתוך אוכלוסיה עוינת. גם ניצולים אלה נלכדו, הובלו למזבלה, ושם הרגו אותם. ביניהם היו אמי, אידה רובינשטיין, אחותי נינה בת ה־12,[28] אחותי ליובה בת השלוש ואחותי בתיה התינוקת. הדבר נודע לי באחד מביקורי בקוריץ, כאשר שכבתי על קבר האחים היהודים ביער קוזאק הסמוך ובכיתי מרה על חורבן משפחתי הגדולה. באותה עת ניגש אלי אגרונום מקומי, ומסיפוריו הבנתי, שאחרי חיסולו המוחלט של הגטו, התחבאה המשפחה שלי בסביבת יערות קוסטופול, והצליחה להחזיק מעמד שם במחבוא די הרבה זמן. עוד הוא סיפר לי, שהוא עצמו ראה איך הרגו את היהודייה עם ילדיה.

נזדמן לי לשמוע סיפורים שונים איך התעללו בקרבנות היהודים בזמן חיסול הגטו בקוריץ. הרוצחים הגרמנים ועוזריהם השתדלו להבטיח שאף יהודי לא יישאר במקום מחבוא כלשהו. הם זרקו חומר מיוחד דרך הארובות והפתחים, והוא גרם לעשן מחניק. כל יהודי עבר עינויים קשים לפני שמת.

בחיסול הסופי של הגטו נכחו אנשים רבים, שהיו עדי ראייה ושמיעה לטרגדיה שהתרחשה שם. הרוצחים הגרמנים השתמשו באותה שיטה אכזרית כמו בשאר מעשי הטבח ההמוני שהתרחשו בעירנו. מפקד המשטרה האוקראינית, מיטקה זווירוחה, קרן מאושר שהנה סוף־סוף הצליח להיפטר מכל היהודים, ופעל במרץ רב כדי לעזור לגרמנים לבצע רצח מושלם. כמו ב“אקציה” הגדולה ביוני 1942, כך גם הפעם, התעלל מיטקה בילדים ובתינוקות לשם תענוג; הוא היה סדיסט מפלצתי וצמא דם יהודי. עכשיו היתה לו אפשרות בלתי רגילה להתאמן באקדחו. מיטקה פצע ילדים ועל גבי הילדים הפצועים והגוססים זרקו גופות של יהודים הרוגים. בין הילדים היה ילד בן 11 בשם שמואל וידרו. אותו ילד, למרות שמיטקה פצע אותו קשה, נשאר בחיים. איך יחיה עם זיכרונות כאלה? שמואל וידרו הגיע לישראל והקים כאן את ביתו. אחרי השחרור, אסרו השלטונות הרוסיים את מיטקה זווירוחה כפושע מלחמה.

יום אחד, בעודי ברובנו, הייתי צריכה לנסוע למקום כלשהו. הגעתי לתחנת הרכבת בשעה מוקדמת, והסתובבתי בין אנשים רבים בלתי מוכרים. לפתע ניגש אלי בחור, ביקש סליחה על הטרדה, ואמר שלפני המלחמה הכיר ילדה שהיתה דומה לי, אך הרגו את המסכנה לפני זמן רב. חשבתי שהוא מחפש עילה לפטפט אתי, אך הנושא היה קרוב ללבי, והיו לי שאלות רבות. מהר מאוד התברר שמשפחתו גרה פעם בשכנות לסבי, ואנו כילדים שיחקנו יחד. לפני הכיבוש הגרמני היה בחור זה עדיין ילד, ויחד עם משפחתו ברח לטשקנט, שם שהו במשך כל המלחמה. המשכנו לשוחח כמכרים ותיקים. לפתע אמר הבחור: “תראי מי עומדת לידך, זאת בת דודתך”. הסתכלתי על הזוג שעמד לידי ולא מצאתי כל דבר משותף בינינו. אנשים זרים אלה לא הבינו מדוע אני מביטה בהם במבט כה חודר. לבסוף התברר שאישה זו היא באמת בת דודתי, בלה. כמעט עשר שנים לא התראינו, ובמשך זמן זה אני גדלתי והיא הזדקנה. בלה התחתנה בגיל 16 עם בן דוד שלנו, עשיר מאוד. היו להם יערות, קרקעות מעובדות ושדות חיטה אין־סופיים. היתה להם חווה לגידול בקר ורכוש רב אחר. אני זוכרת עדיין את החתונה המפוארת. לזוג היו שלושה ילדים קטנים. הגרמנים הרגו את כולם, ורק בלה הצליחה להגיע אל הפרטיזנים.

שם, ביער, הכירה גבר, שהיה אחד מתוך קבוצת אנשים ששלחה המפלגה ממוסקווה כדי לעזור לפרטיזנים שנמצאו באזור אוקראינה המערבית. הפרטיזן, מיכאל איבנוביץ אניקין, נשא את בלה לאשה, וב־1945 נולדה להם בת. אחרי המלחמה עבד אניקין בתור שופט בבית־משפט.

בפגישתנו הראשונה הוא טען שאני קרובה של אשתו ולכן הוא מתייחס אלי כאל אחותו. הוא הזמין אותי לגור בביתם. לא רציתי לנצל רוחב לב ואצילות נפש זו, אך ביקרתי אצלם לעתים, ובעזרתם הכרתי אנשים שעבדו כפקידים חשובים ורבי השפעה בניהול ענייני העיר רובנו והאזור כולו. בלה היתה עקרת בית למופת ומארחת מנוסה, ועל כן שימש ביתם למפגש חברים ותיקים שהיו פעם פרטיזנים ואחרי המלחמה קיבלו משרות חשובות. אנשים אלה שמרו על קשר הדוק ביניהם. בבית אניקין תמיד היה נעים ומעניין להעביר את הזמן, ועל כן ביקרו שם גם עורכי־דין רבים, שהכירו את בעל הבית.

בוקר אחד התאספו אצל משפחת אניקין ידידים קרובים ביותר. כולם המתינו במתח ובחוסר סבלנות לחבר ותיק, שהיה פעם מפקד פלוגת פרטיזנים. לבסוף הגיע האורח החשוב. היה זה גבר גבוה, רחב כתפיים, כבן 35 או 40. התנהגותו היתה שונה משל האחרים. אדם זה השתדל להיות אדיב ולענות על כל השאלות בחביבות, ובאותה שעה להיות בצל, שלא ירגישו בו. הוא לבש מדים של המ.ג.ב. ועל כותפותיו היו דרגות של קצין גבוה. האורחים הכירו את בני משפחתו, כי גם סבו שהה זמן־מה בפלוגת הפרטיזנים. אחדים סיפרו שחיפשו אותו במשרדי המ.ג.ב. ברובנו, קייב ומוסקווה, ואיש לא ידע לאן הוא נעלם. האורח החשוב הצטדק בפני חבריו ואמר שיש לו עבודה חשובה בחו"ל, וכאשר מזדמן לו לבקר במולדת, עליו לטפל גם בענייני עבודה, ולכן אין לו כל אפשרות להיפגש עם חברים. משום מה חשבתי שלגבר זה יש כל הנתונים של מרגל מקצועי, וייתכן שהוא באמת עוסק בריגול בינלאומי. השתוקקתי לשמוע כל מילה מפיו של אדם מעניין זה, הייתי בטוחה שיש לו סיפורים מרתקים. אבל הקצין לא היה דברן, והשתדל לא לפלוט מילה מיותרת. בסוף אמרתי לעצמי – טיפשה, מה איכפת לך מהאורח המקרי הזה היושב כאן לידך, ולא מביט כלל לעברך… מה זה חשוב לכבוד מה חוגגים, ושמזמינים גם אותך לשולחן, את צריכה להיות אסירת תודה שיש לך הזדמנות לבלות כמה שעות ללא דאגות…

האורחים המשיכו לדבר על מאורעות שהתרחשו בתקופה שבה היו פרטיזנים. כל אחד מהם היה גאה על כך שהשתתף בקרבות נגד הכובש הגרמני. כל הנוכחים השתכרו, רק האורח החשוב נראה כאילו כלל לא טעם משקה חריף. הוא מילא את כוסו בוודקה והרים אותה בידו בציפייה שאחרים יעשו כמוהו. לפתע עצר אניקין ואמר: “התרגלנו לדבֵר בהתנשאות על עברנו, כי אנו חושבים שפעלנו בצורה אמיצה ונועזת, כגיבורים. רברבנות זו מפריעה לנו להבחין בגיבורים אמיתיים. הנה לפניכם נערה עדינה, ביישנית, אשר בגיל צעיר מאוד עברה גיהינום אמיתי. אחרי שהגרמנים הרגו את כל משפחתה, היא המשיכה להיאבק על חייה ולשם כך עבדה אצל הגרמנים שחיפשו יהודים מתחת לאדמה. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הרגישה נערה בודדה זו בגוב האריות?! והנה, אחרי כל זה – אין לה מה לספר. אולי כדאי לנו לקחת ממנה דוגמא כדי לדעת צניעות מהי”.

האורח החשוב לא שם לב לדברים של אניקין. מבלי לומר מילה, הוא העמיד את הכוס המלאה בוודקה על השולחן, וניגש לחלון להסתכל מה מתרחש בחוץ. כל שאר האורחים הביטו עלי כאילו באתי מכוכב אחר. כעסתי על אניקין שהעמיד אותי במצב לא נוח, מה עוד שבעצמו לא ידע עלי דבר. חיפשתי אפוא סיבה כדי להסתלק משם מהר, לפני שאהפוך למרכז העניינים.

בשנת 1947 היה בעיר רובנו בנין גדול, שבו שכן הבנק העירוני, ובקומה העליונה – הבנק האזורי. בדיוק מול בניין זה היתה מסעדה שהצטיינה בניקיונה, ורוב לקוחותיה היו עורכי־דין. בזמן ההפסקה בדיוני בית־המשפט אי־אפשר היה להיכנס לשם מרוב צפיפות. גם אני ביקרתי במסעדה זו מדי שבוע, כדי לפגוש מכרים. יומיים לאחר המסיבה אצל משפחת אניקין היה לי מפגש חברתי מתוכנן באותה מסעדה. בחרנו את השולחן הגדול ביותר, סביבו התאספנו ידידות רבות. לפתע ניגש אלי הקצין שפגשתי במסיבה אצל אניקין, והודיע שחיפש אותי כדי לשוחח אתי על עניין חשוב.

לבקשתו יצאנו החוצה, ואז הוא אמר לי בקול משכנע: “סבלתְ הרבה מאוד, ואת זקוקה למנוחה כדי ליהנות קצת מהחיים; כיהודייה חיַיִך לא היו קלים, ולמרות זאת, את פשוט אינך מבינה איזה קשיים צפויים לך בכל מקום אם תופיעי כיהודייה”. הוא טען שכדאי לי להמשיך ולהחזיק בשמי המזויף מימי המלחמה, ולהשתדל לגור במקום שבו הכירו אותי באותה תקופה. הגבר הזר, שלא הכיר אותי כלל, הציע לי כל עזרה שאצטרך לשם כך. מדובר היה בקצין רוסי בתפקיד אחראי וחשוב. לרוע מזלי לא הפקתי כל תועלת מהצעתו הנדיבה. אכן, עמד לפני אדם מושיע, מין מלאך אשר בעזרתו יכולתי לקבל אישור הגירה שבו רציתי כל־כך, כדי שאוכל להצטרף לאחי היחיד הגר בארץ־ישראל – אולם לאחרונה נטרפו הקלפים שלי פעם נוספת. נודע לי שאני חולה בשחפת. נזקקתי לתנאים רפואיים מיוחדים. היתה בי אפוא סערה פנימית, כי עזרה מן הסוג שהציע לי הקצין בעל המעמד לא התאימה לי עוד. מצבי היה כה מסובך שלא ראיתי כל אפשרות לצאת מן התהום שאליה נפלתי. אחרי שלמדתי את כל הפרטים על המחלה הנוראה הזו, עניין ההגירה איבד כל משמעות בעיני. החלטתי אפוא לוותר, ובעקבות כך גם על הקשר עם אחי. רציתי למנוע ממנו צרות נוספות. אחי ואני נפרדנו כאשר הוא היה ילד בן חמש, לגמרי בודד, אשר בלית בררה נאלץ להסתדר בכוחות עצמו בעולם עוין ואכזר. פצעיו של הילד בוודאי שלא נרפאו, ולא רציתי להיות לו לנטל נוסף.

הייתי חייבת להתנער מהרהורי הכואבים ולהגיד משהו לאותו קצין, שזה עתה הציע לי את עזרתו, ולוּ לשם נימוס; בסופו של דבר אדם זה אינו אשם במצוקתי. אולם – התבלבלתי, ולא מצאתי מילים כדי להודות לו עבור גילוי הדאגה כלפי. משהו נתקע בגרוני. הגבר שעמד לידי המשיך לשכנע אותי שיש לו כוונות טובות, והוא יודע כיצד לשפר את איכות חיי. כאשר ראה שאני שותקת, רשם בנחת את כתובתו וכן כמה מספרי טלפון, והושיט לי את הפתק. לבסוף הזכיר שוב שיש לו אפשרות לעזור לי בכל דרך שאבקש.

בני־אדם אינם אוהבים חולים ומסכנים; הם משתדלים להתחמק מהם בצורה אלגנטית. תמיד נזהרתי מאוד שאיש ממכרי לא יֵדע שאני מבקרת בתחנה למחלות ריאה. לא די שסבלתי, גם התביישתי במכות שבאו עלי שלא באשמתי. מי היה מאמין שאישה חסונה כמוני תיפול כך ברשתה של מחלה, שעד היום אינני מסוגלת להשתחרר מתוצאותיה. משפחתי, שהיתה גדולה, מלוכדת ומסורה מאין כמוה, כל בניה היו בריאים בגוף ובנפש, וכך חיו עד זִקנה ושיבה. סבתו של אבי הגיעה לגיל 117 שנים. אבי סיפר בגאווה איך סבתו עבדה עד יומה האחרון בשדה ובמשק־הבית הגדול שהיה לה בכפר. קשה להעריך לאיזה גיל היו הורי מגיעים, לולא היו הגרמנים רוצחים אותם בהיותם בערך בני 40…

אכן, היה לי מזל, והצלחתי לחמוק מן המוות, אך בריאותי נהרסה בנעורי המוקדמים, בשנת 1942. אולם העובדה שבאתי משורשים בריאים וחזקים, עזרה לי להתגבר על המכשולים הקשים, שצצו שוב ושוב. יום אחד בתחילת שנת 1945, התעוררתי חולה, חלשה, חסרת ישע ותלויה באחרים. לא יכולתי להבין איך בבת־אחת אזל המרץ הבלתי נדלה שלי. רגלי וידי מהאצבעות ומעלה היו רדומות, ולא הרגשתי דקירות של מחט. היו מקרים שבהם סבלתי מזרמים חשמליים שהקפיצו אותי מכאבים. גם ראשי כאב בצורה מוזרה. תופעה זו השפיעה על שמיעתי. הייתי בהכרה מלאה, ונבהלתי עד מוות. לא פחדתי ממוות, כי לא היה לי מה להפסיד, אך לאחת כמוני אסור היה להיות חולה. נוירולוג אחד אמר שאני סובלת מדלקת עצבים ודרושה לי מנוחה מוחלטת. ידעתי בלבי שאין לי כל אפשרות להישאר במיטה זמן רב, אך מרוב עייפות וסבל הייתי כשיכורה, והרגשתי שאין לי שליטה על המתרחש. למזלי עבדתי בבית־חולים גדול, והיתה לי אפשרות לפנות לרופאים מומחים וטובים, שרצו מאוד לעזור לי ברגעי הקשים. בזכותם אכן החלמתי, אם כי באופן זמני בלבד.

שאפתי ללמוד כדי להבטיח את עתידי, אך לאחר שנודע לי שאני חולת שחפת הבנתי שאין זה אפשרי. כל השאיפות ואין־ספור התכניות ירדו לטמיון. מפעם לפעם נמלאתי מרירות וחשתי שאני נתונה באיזה מעגל קסמים שאין ממנו מוצא, ולכן אינני יכולה לתכנן דבר. הייתי חייבת לוותר על דברים רבים שעליהם חלמתי ואליהם שאפתי, תקוותי נמוגו ככדור שלג בשמש.

מחלה זו, השחפת, היא מסוכנת, ומתנחלת לזמן רב, ויש צורך בתנאים מיוחדים וכן בעזרה ובתמיכה של קרובי־משפחה. לי אישית לא היה כדבר הזה.

נוסף לכך, נאלצתי להתמודד עם תנאי חיים שלא התאימו למגבלות הבריאות שלי. כל המוסדות העירוניים והציבוריים, כולל מפעלים ועסקים אחרים, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו אפוא פקודה, שלאחר יום העבודה עליהם להתאסף בצורה מאורגנת באתר מסוים ולהקדיש שלוש שעות עבודה לאיסוף אבנים מההריסות. במקומות אלה עלה אבק כה סמיך, כמו ערפל, שהכביד על הנשימה. עבדנו תחת השגחה קפדנית, אפילו בגשם שוטף. היתה זו עבודת כפייה קשה, אשר נמשכה זמן רב, עד אשר הפכנו את אתר ההריסות לגנים ציבוריים יפהפיים. כמה חבל שגנים ציבוריים אלה לא יכולים לספר למבקרים בהם את ההיסטוריה של המקום. אני הייתי חולת שחפת, סבלתי מעייפות ומחוסר תיאבון. ועבור אחת כמוני – לעבוד במקום מלא אבק, תחת גשם שוטף – היה זה מעשה מזיק ביותר, ולא פלא שמצב בריאותי הלך והחמיר; אבל לא היתה לי בררה, השתדלתי להיות כמו כולם.

לא פשוט להיות אדם בודד, חולה, ולהתגורר אצל אנשים זרים שתמיד ציפו להפיק ממני תועלת מרבית. בעלת הבית היתה הראשונה שהבחינה בהחמרה בשיעול אצלי, והחלה לברר אצל מכרים שלי מדוע אני מכינה תרופות מקקטוס; תמיד היו לה שאלות בנושא זה. גם בעבודה הייתי חייבת להסתיר את מצבי, אחרת לא הייתי יכולה להישאר שם. פחדתי לבקש חופשת מחלה, כי חשדתי שאנשים בהנהלה יחפשו עילה להכניס את קרוביהם במקומי.

משרתי היתה באמת טובה, ורבים לטשו עיניים אליה. עבדתי אז בהנהלת חשבונות. כמעט יום־יום היה צורך ללכת לבנקים כדי לטפל בענייני עבודה. בדרך היתה אפשרות לסדר משהו לעצמי בהתאם לצורך. לפעמים נזדמן לי לקנות מציאה כלשהי.

מצב בריאותי הלך והחמיר. הרופאה שלי, שהיתה מומחית למחלת השחפת, הודיעה לי כי אני חייבת לקחת חופשת מחלה ולנסוע בדחיפות לבית הבראה מיוחד, שם מסוגלים לעזור לי. לא יכולתי להרשות לעצמי תענוג יקר כזה. אמנם באותן השנים היתה ברוסיה אגודה מקצועית שהיה ביכולתה לעזור, אולם, כמו במקומות אחרים, ללא קשרים היה קשה להסתדר.

רופאים כאלה תמיד רוצים לדעת על החיים הפרטיים של הפציינט, ורופאה זו אכן התעניינה בקורותי. סיפרתי מעט. הרופאה, שלא ציפתה לווידוי כה מזעזע, היתה המומה, והתחילה לדבר אלי בקול תקיף של אם; היא דרשה ממני לקחת את עצמי בידיים ולהקים משפחה כל עוד הדבר אפשרי. בתגובה שתקתי, ואז היא צעקה עלי ואמרה לי שמזמן הבחינה שאני שואלת את נפשי למות, “אך זה אינו דבר פשוט, כפי שאת רואה”, הוכיחה אותי, “כי המוות משחפת הוא ארוך ואיטי ואף קשה, כי הוא מלווה בעינויי גוף ונפש!” היה לה חשוב להוכיח לי את אמיתות דבריה, ועל כן הזמינה אותי לבקר בבית־החולים ולראות במו עיני כיצד נראים חולי שחפת גוססים, שאינם יכולים למות.

באותה תקופה, במקום שבו גרתי, לא היתה שום תרופה המסוגלת לרפא שחפת. הרופאה דרשה ממני להיאבק ולנצל כל דבר אפשרי כדי לשרוד. לשם כך היא יעצה לי להתחתן, ולהשתדל לעבור להתגורר באזור שבו האקלים מתאים למחלה שלי, כלומר אקלים יבש. אכן, בעיר רובנו שרר מזג אוויר לח אשר השפיע עלי לרעה.

יום אחד שכבתי במיטתי כמו בול עץ, ולא היה לי כלל אכפת מה קורה סביבי. בחוץ היה רטוב וקריר. אמהּ של ואליה החליטה לחמם מעט את הדירה. אישה זו מעולם לא השתמשה בפחם; היא ידעה שזהו חומר בערה, ולא חשבה שחוסר ניסיונה באופן השימוש בו מהווה בעיה. היא הכניסה אפוא לתנור החימום הרבה פחם, ועבדה קשה עד שהצליחה להבעיר אותו. כאשר האדימו כל גזרי הפחם, היא סגרה מיד את ארובת התנור, בחושבה שבכך תמנע מהחום לברוח במשך הלילה. בחדר שבו נמצא התנור עמדו שתי מיטות – באחת מהן ישנתי אני, ובשנייה, ממול, ישנו ואליה ואמה. למעשה, היו בבית שני חדרים נוספים, אך אני הייתי דיירת צייתנית ועשיתי את אשר אמרו לי – לישון עמן באותו חדר.

באותו לילה הרגשתי רע מאוד, ולא יכולתי להזיז איבר כדי לקרוא לעזרה. השמיעה שלי היתה לקויה, והרגשתי צלצולים באוזניים. כל שהתרחש סביבי נשמע לי כהד רחוק. נדמה היה לי שאני שומעת הרחק ממני צעקות נואשות לעזרה, ואחר־כך נשמעה דפיקה – מין “בום” חזק. לא יכולתי לפקוח את עיני כדי לראות היכן אני נמצאת ומה קורה. נאבקתי בכל כוחי, אך לא הצלחתי לקום. בתוכי ידעתי שלא נותר לי עוד זמן רב לחיות, ואני חייבת לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר. כעבור זמן־מה התאוששתי מעט, אך עדיין הייתי חסרת ישע וכוח. סבלתי מסחרחורת חזקה, הכול נראה לי כמו מתוך ערפל. איכשהו קמתי מהמיטה, ואז הבחנתי שעל יד מיטתי שוכבות ואליה ואמה, והן נראות כמו מתות. לא הייתי במצב שבו יכולתי להבין מה קורה, פשוט התחלתי לפעול מתוך תחושת דחף אינסטינקטיבית שהאיצה בי לברוח החוצה. קשה לי להבין איך הצלחתי לעשות מרחק כה רב עד לדלת, ולפתוח אותה – למרות שהכול היה חשוך אל מול עיני. כמעט בזחילה נכנסתי אל הבית שמולנו; בכוחות אחרונים תפסתי את ידית הדלת הראשונה שנקרתה בדרכי, ואיבדתי את הכרתי. גופי התמוטט, ונחבט בחוזקה בדלת.

לאחר זמן־מה נודע לי שבבית ההוא גר רב־סרן העובד בנ.ק.וו.ד.; זו היתה הסיבה שהחצר של הבית שלנו היתה סגורה, כדי למנוע כניסה למקום המגורים של קציני הנ.ק.וו.ד. האיש היה מזועזע למראה עיניו, כאשר מצא אותי כמעט ללא רוח חיים. הוא הזעיק עזרה מבית־החולים של המוסד שבו עבד. רופאים הגיעו במהירות, והחליטו שוואליה, אמה ואנוכי ספגנו גזים רעילים רבים, ובמצב כה קשה יש להשכיב אותנו בחוץ, בגשם.

האושר שאי אפשר לחוש בו

באותו יום שחור, בעוד גופי רועד מרוב הקאות שהגבירו את תשישותי, דווקא אז בא אלי אורח בלתי צפוי, שהתגורר במקום אחר. אסביר איך בכלל הכרתי אותו, כשלוש שנים קודם לכן. בעיר רובנו ביקרתי לעתים קרובות אצל משפחה יהודית אמידה. בני הזוג היו בני עירי, רופאים, והכירו אותי מאז שנולדתי. לאנשים אלה היה ענין אישי בי, והם השתדלו לחזק את החברות ביני ובין בּתם, שהיתה מפונקת וריקנית ומעולם לא עבדה; כל שרצתה הוא ליהנות מהחיים. הוריה לא היו עיוורים, הם ידעו היטב שאני לגמרי שונה מבתם מכל הבחינות. עלי להודות שגם אני אהבתי להיות במחיצתם. בכל שיחה על העבר הם שיבחו את אבי, כאילו היה קרוב יקר שלהם. שיחות אלה על אבי נתנו לי הרגשה טובה ומשכו אותי אליהם.

באותה תקופה פגשתי ברחוב בחור, שגר בשכנות לנו בגטו. הזמן חלף, והנה נער זה כבר סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטה וקיבל מינוי כמתמחה. רציתי מאד לעזור לו והבאתי אותו אל אחת מידידותי. אביה היה רופא ותיק ובעל מעמד מיוחד שהיה מסוגל לעזור. אירוע מקרי זה יצר שידוך טוב, והמתמחה התחתן עם חברתי.

ערב אחד, במהלך ביקור אצלם, נכנס הביתה אחיו של השכן. התברר שהאיש ראה אותי בחצר, והתענין בי. הוא החליט אפוא להיפגש עמי פנים אל פנים, כדי ללוות אותי בחזרה אל ביתי. בדרך הוא ניצל את ההזדמנות והציע לי נישואין, למרות שהיתה זו הפגישה הראשונה בינינו. אינני יודעת להסביר תופעה זו, שחזרה על עצמה שוב ושוב במשך חיי. כנראה שאני בת מזל מיוחד, שאינה יודעת לנצל אותו. מבלי לחשוב הרבה, אמרתי למלווה שלי שהוא אינו הטיפוס המתאים לי, אך הוא הוסיף והתעקש. לא רציתי לראות אותו שוב, ונתתי לו להבין שאך לשוא.

מדובר היה בגבר יפה ומשכיל, ממשפחה טובה, לבוש בטוב טעם ושהיה מקובל על הנשים. לאחר שנפרדנו הוא אמר לי, שאם פעם אזדקק לידיד אמת, שלא אהסס לפנות אליו. שמו היה אהרן פודגייצקי. באותה תקופה הוא התגורר בעיר אחרת, ופעמיים בשנה היה בא לרובנו לבקר את אחיו, היחיד שנותר לו מכל משפחתו. לאחר שהתוודע אלי, נהג פודגייצקי לנצל הזדמנויות אלה ולהתקשר אלי בטלפון, להתעניין בשלומי. אדם זה לא עורר כי כל עניין ולא ראיתי צורך בפגישות חסרות טעם עמו. למרות הכול, המשיך פודגייצקי לשמור אתי על קשר רופף.

פעם אחת, כאשר התקשר אלי למקום עבודתי, מישהו אמר לו שאני חולה. פודגייצקי שמח שיש לו עילה לבוא ולבקר אותי. עברו כבר כמעט שלוש שנים מפגישתנו הראשונה, ומאז לא ראיתי אותו, ולפתע, ברגעים הקשים ביותר במחלתי, כאשר לא היו לי תנאים מינימליים לשכב – הוא הופיע.

דירתה של ואליה, שבה גרתי, היתה ספוגה בגזים מסוכנים, שאי-אפשר היה להיפטר מהם בקלות. החלונות והדלתות היו פתוחים לרווחה, ורוח פרצים חדרה פנימה, רוח עזה שיכלה להעיף הכול. היו לי סיבות רבות להיות מודאגת מהתוצאות הצפויות לי בעקבות האירוע של הרעלת הפחם. המראה שלי היה אומלל ביותר, והתביישתי מהסובבים אותי, כך שלא העזתי לפנות למכרים ולבקש עזרה.

אי-אפשר היה להסתיר את מצבי העגום מהאורח הסקרן. לאחר מחשבה קצרה הוא אמר בקול החלטי של אפוטרופוס, שאני חייבת להיות כמה ימים אצל קרוביו כדי למנוע ממני סבל נוסף. הכרתי את האנשים האלה מזה זמן רב, והיה ידוע לי כי הם חפֵצים בי כבת משפחה. למרות זאת התלבטתי מאוד. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאין לי בררה, אלא לקבל את עזרתם ולהיות אסירת תודה על כך שאנשים זרים רוצים לעזור לי.

כך נוצר מצב מיוחד, שנתן לפודגייצקי אפשרות לרחוץ את רגלי, לצחצח את נעלי, להכין את המיטה למעני ועוד דברים שבהם הייתי זקוקה לעזרה. האיש הבטיח ליצור למעני את תנאים טובים כדי לרפא אותי מהשחפת. הוא טען שישרת אותי כל חייו. ואת ארוחת הבוקר אקבל במיטתי. למעשה לא התרשמתי במיוחד מדברי החתן המיועד שתיאר את התנאים הטובים הצפויים לי אצלו; ידעתי שאני אדם עצמאי, שאינו פוחד מעבודה קשה. מאז השמידו הגרמנים את משפחתי, אינני רואה כל חשיבות בחיי מותרות. מה שהיה חשוב לי באמת, הוא שבעלי המיועד יתאים את עצמו לאורח החיים על-פי הסטנדרטים שלי אשר עליהם אינני מסוגלת לוותר. הייתי בטוחה שיש לי מתכון בדוק לחיים מכובדים, שמתאים לכל אחד מאתנו, אך בדיעבד הסתבר שטעיתי. באותה תקופה הייתי זקוקה למישהו קרוב שיפרנס אותי לפחות לזמן-מה וכך הסכמתי להתחתן, שלא מרצוני.

לא היתה בררה, והייתי חייבת להסתגל למצב החדש. החלטנו לגור באורל, מכיון ששם האקלים טוב עבורי. התחלתי להתכונן לדרך בלתי ידועה. היתה זו שנת 1950–1951, תקופה שבה פליטים יהודים עזבו את רוסיה שהיתה מקום מפלט עבורם בתקופת השואה, והשתדלו להגיע אל ארצות מערביות. באותו זמן אני נאבקתי שוב על חיי וחיפשתי דרכים שונות כדי לרפא את מחלת השחפת שקיננה בתוכי. רק למען המטרה הזו החלטתי לנסוע לאורל הרחוקה.

הגעתי למקום זר וקר, ולא היו לנו כל אמצעים. הייתי שבר כלי שאינו מסוגל לעבוד. היינו חסרי כל. באותן השנים בעיר איזֶ’בְסְק שבאורל היו החנויות ריקות וכדי להשיג מצרכי מזון בסיסיים היה צורך לעמוד על המשמר וללמוד את השיטה המקובלת בעיר. באחד המקרים עמדתי בתור קטן, כדי לקבל קילוגרם אחד קמח לכבוד חג כלשהו. אך בגלל אותה שיטה נשארתי באותו מקום במשך יומיים, וכאשר בלילה הגעתי לראש התור – אמרו שאין יותר קמח… בכיתי מרה, ונשבעתי לעצמי שברגע שאבריא מהשחפת, אמצא עבודה שאוכל להשיג בה מזון ללא תור.

קשה לתאר את הרגשת החולי המסוימת שממנה סבלתי באותם ימים, בראשית תקופת מגורי בעיר איז’בסק. הרגשתי בשינויים מוזרים בכל חלקי גופי, כאילו פועל בתוכו מפעל מסתורי, ההופך את אברי ולא נותן להם מנוח. והנה, במהרה נוכחתי לדעת שהאקלים בהרי אורל באמת מסוגל לחולל ניסים. איכשהו החלמתי מהשחפת שממנה סבלתי שנים! מרוב שמחה על כך שאני מסוגלת לתפקד בצורה נורמלית, חשבתי לעצמי שגמרתי לתמיד עם המחלה. מאוחר יותר לימד אותי הניסיון, שמדובר במחלה אכזרית, המצפה להזדמנות כדי לתקוף שוב את הקרבן הנחלש עם הזמן גופנית ונפשית. כך קרה גם לי.

שנה לאחר שהחלמתי מהשחפת הראשונה, התחלתי לנהל חיים נורמליים. הייתי זקוקה לידידים, ועל כן הזמנתי כמה מהם לביתי, ואף בקרתי אצלם. השתתפתי במסיבות, וכך התרחב מעגל הידידים שלי שנמנו עם האינטליגנציה המקומית. הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. היה זה אך טבעי שניהלתי משק בית על-פי המודל שראיתי אצל הורי. הייתי פופולרית בין מכרי, ורובם חיפשו את קרבתי. היתה זו תקופה יוצאת דופן.

אולם כעבור זמן חליתי שוב ובקושי החזקתי מעמד. מצב בריאותי הלך והחמיר מרגע לרגע, הייתי במצב של קשיי נשימה. סבלתי מכאבים בכל חלקי גופי, ואם לא די בכך, הייתי בהריון וסבלתי בשל כך מכל מיני תופעות שגרמו לי סבל רב.

הרופאה שבדקה אותי פסקה שיש למהר ולהביא אותי לבית-חולים, כי חיי בסכנה, אך הרופא בחדר המיון סירב לאשפז אותי בטענה שאני גוססת וממליא אי-אפשר לעזור לי. לרוע מזלי היו שם חולים רבים. האחות אמרה שיש רק מספר מועט של מיטות פנויות, ועדיף לאשפז בהן חולים שיש אפשרות לעזור להם. מצבי היה קריטי. שכבתי בפינה וחיכיתי לקִצי. בעלי היה אחוז בהלה. הוא ראה כיצד אני גוססת בתוך בית-החולים מבלי שתינתן לי כל עזרה. הוא החליט לפנות למכרים בעלי השפעה ולבקש את עזרתם. מישהו התקשר בטלפון למנהל הראשי של אותו בית-חולים. אף-על-פי שהכול התרחש בלילה, הגיע הפרופסור המהולל שלהם במהירות, ומיד ציווה על דרך טיפול עבורי. כהרף עין אושפזתי. השכיבו אותי על ספת עור גדולה שנמצאה בחדר עבודתו של הפרופסור. הוא עצמו טיפל בי במסירות יומם ולילה. היתה לי אחות אישית שטיפלה בי כל הזמן.

בעלי הספיק אפוא להציל אותי כבר כמה פעמים. ולמרות הכול, הייתי בדעה שנישואי נכשלו. שאפתי להשתחרר מהם, אך העניין כלל לא היה פשוט. בעלי הודיע לי פעמים רבות שלא אצליח להיפטר ממנו, כל עוד הוא חי. הוא היה מוכן לוותר על חלק מגופו, אך לא עלי.

נאבקתי קשות כדי לשנות את גורלי, אך ללא הצלחה. תוצאות השואה רדפו אותי, ומה יכולתי עוד לעשות… לרוע מזלי, אפילו נישואי לא שיפרו את מצבי. עבדתי שעות נוספות כדי לשלם את שכר הדירה הגבוה מכיון שגרנו במרכז העיר. לא היתה לי בררה ונשארתי עם בעלי תחת קורת-גג אחת לכל החיים. כלפי חוץ היינו זוג אידאלי, והיו אף שקינאו בנו.

גם לבעלי, יליד רובנו, היתה פעם משפחה גדולה שנרצחה בשואה. היו בה שמונה ילדים, ומכל המשפחה הענפה הזו נותרו רק בעלי ואחד מן האחים. במשך שנים היה בעלי כדורגלן מצטיין ששיחק נגד הקבוצה הפולנית המובחרת. במקצועו היה מנהל חשבונות עצמאי. פודגייצקי היה אדם שנצמד לחוק, ולא זז ממנו. מדובר היה באדם תם, ישר וירא אלוהים, וכזה נשאר עד סוף ימיו. הוא היה מוכן להיות אפילו מחוסר עבודה, אם הוצע לו דבר שהיה כרוך בעסק מפוקפק בעיניו. באותן השנים זו היתה בעיה אמיתית.

הרבה שנים הוא התנדב לעזור לבני-אדם, הוא אהב את הרחוב ואת המסכנים שהיו זקוקים לעזרתו. תמיד היה הראשון לדעת למי נחוצה עזרה דחופה. כאשר גרנו בעיר איז’בסק, היתה תקופה שבה הכניסו למאסר, כך סתם, יהודים שעבדו בתפקידים אחראיים. אנשים קרובים פחדו לעמוד בקשר עם המסכנים האלה, ולעומת זאת – בעלי היה היחיד שביקר אצלם בכלא וניסה לעזור. לרוב שילמה המשפחה את מחיר המעורבות היתרה שלו בבעיותיהם של אחרים. חשתי שאני הגבר בבית, ודאגתי לכל, גם את עבודות השיפוץ שנדרשו בבית מפעם לפעם ביצעתי במו ידי, ללא עזרה. ואולם, יותר מכל היתה חסרה לי כתף שעליה אוכל לבכות.

משנת 1941 לא היה לי יום בהיר אחד בחיי כדי לחשוב ולפעול בצורה רגועה, ללא לחץ ועצב. אחרי שאיבדתי את כל משפחתי, הייתי בטוחה שלעולם לא אתחתן ולא יהיו לי ילדים. היתה זו החלטה אישית, כמו שבועה. במשך שנים גזרתי על עצמי בדידות מוחלטת. אולם הנסיבות שינו את החלטתי. נגד רצוני נישאתי, והתחלתי להביא ילדים לעולם.

בצער הסתכלתי על יולדות שהיו אתי, נשים שהיו מלאות חיים, מאושרות וללא דאגות; הן דיברו על המאורע בשמחה, וסיפרו על תכניותיהן לעתיד. בני משפחותיהן הסתובבו סביבן וחיכו בקוצר רוח לתינוק הרצוי. אני הרגשתי כמו על כוכב אחר, ולא היה לי מה לספר. אחרי הלידה נתקפתי בחום גבוה שנמשך זמן רב. לא יכולתי להיניק, כי לא קבלתי טיפול ראוי. יתכן שהרופא שלי חשש מתלונה על רשלנות, כי למרות החום הגבוה הוא שחרר אותי לביתי, בטענה שהאווירה הביתית, הטיפול בתינוק ופינוק מצד בני המשפחה עשוים להועיל להחלמתי. הביאו לי אפוא את התינוק, עטוף בחיתול בלבד, נתנו לי מחצית הליטר חלב של יולדת אחרת ושלחו אותי הביתה. אדם שעבר את הגיהינום בעולם הזה אינו מסוגל עוד להגן על עניינו ועל זכויותיו. קרבן כמוני זקוק לאפוטרופוס תומך, מגן ומיעץ, שאפשר לסמוך עליו. מעולם לא היה לי מישהו כזה. כך קרה שגם הפעם לא סיפרתי על מצבי המשפחתי והכלכלי העגום.

בעלי, בעזרת ידידו, הביא אותי הביתה אחרי חצות, כי במשך היום אי-אפשר היה להשיג עגלת חורף וסוסים. היה זה סיוט שלא אשכח עד סוף חיי. על יד ביתנו הצטבר שלג רב, שהגיע לגובה שני מטר, ואי-אפשר היה להיכנס הביתה. בעלי וחברו רצו אל השכנים כדי לבקש עזרה דחופה. התינוק היה רטוב ורעב ובכה ללא הפסק. אי-אפשר היה לטפל בו באמצע הרחוב. נדרש זמן רב כדי לפנות את כמות השלג הרבה. וכשנכנסנו סוף-סוף לדירה שלנו, שרר בה קור עז, כי כבר שנים לא פעלה בה ההסקה. הדירה היתה שייכת לארגון שבו עבד בעלי; רק עכשו החל בעלי בניסיונות להסיק את התנור שעדיין היה רטוב, כי סיימתי את בנייתו לפני שהלכתי ללדת. הרגשתי שאני עומדת לאבד את הכרתי. התברר שחומי עלה ל–40 מעלות כמעט. הייתי חולה, אומללה ואדישה, ופעלתי בצורה מכנית כדי לבצע את המחויבויות שלי. חיפשתי בין חפצי משהו שיתאים לחתל את התינוק, כי לא הכנתי עבורו דבר. הנחתי את התינוק על כרית גדולה, כדי שלא ימות מקור. מצבי החמיר, ולא הייתי מסוגלת לחשוב ולדאוג לתינוקי המסכן. סיפרו לי שנשימתי היתה כבדה. כמה זמן אפשר לנהל קרב השרדות? לא תמיד הצלחתי להשיג חלב עבור התינוק.

חיי האדם הִנם קצרים, וכך גם התקופות הנוראות עוברות מהר מכפי שנדמה תחילה. הנה הגיע הזמן שבו החל ילדי לבקר ילדים אחרים. הוא ראה שיש שם סבא וסבתא משני הצדדים, וכן קרובים רבים שבאים לבקר, ומביאים מתנות ומשחקים בשביל הילדים, צוחקים אתם ומפנקים אותם; הילד התמים שלי, שעדיין לא ידע דבר על העולם ועל החיים, הביט בתימהון על אורח החיים הקיים אצל אנשים אחרים, והשווה אותו לזה שלו. הוא רצה לדעת איפה גרים הסבא והסבתא שלו… היו לו שאלות רבות מאוד, והוא דרש תשובות ברורות, כי העניין הפך אצלו לענין חשוב. תמיד הייתי שקועה במחשבות על העבר, ולגמרי לא חשבתי שגם אצל ילדי יווצר חלל ריק שהוא חייב למלאו. רק עתה, לשמע שאלותיו, הבנתי שצצה בפני בעיה חדשה וקשה, שאינני יודעת כיצד לטפל בה ולמנוע מהילד סבל ועצב. הייתי מאוד מודאגת שמא נושא השואה עלול להשפיע לרעה על ילד עדין ורגיש, ילד קטן שעדין לא צפה בסרט קולנוע, שטרם נתקל במאבק או בקרב. איך אספר לו שהרגו את כל בני המשפחה של אמו ואביו?

עשיתי הרבה כדי שהילד לא יתוודע אל מוראות השואה, ושמרתי בסוד את הטרגדיה שהתרחשה במשפחתנו, אף-על-פי-כן, למרות כל המאמץ למנוע יסורים מהילד הוא הפך להיות שותף לכל החורבן הנורא שלי, וטעם את מרירות החיים מאז שנולד. אין זה תענוג להיוולד להורים ניצולי שואה כפי שהיינו אנו, בביתנו לא היתה כל שמחת חיים. אני המשכתי להתאבל ולהדליק נרות נשמה, וכך נוצר מצב שבו סחב הילד על גבו את המטען הכבד של זכר השואה, גם אם לא ספרנו לו עליה ולא כלום.

בסתיו של שנת 1954 הבחנתי בגבר כבן 30 העוקב אחרי, אך התעלמתי ממנו, לא עברתי על אף חוק, ולא פגעתי בשום תקנה מדינית או ביטחונית, אז מדוע עלי לפחד? לרגע לא חששתי שמדובר במשהו רציני. אחרי מחצית השנה של מעקב, נעשה הדבר בולט וגלוי יותר ויותר, ובכל מקום שהלכתי אליו, פגשתי גבר מסוים שעשה רושם של מלווה צמוד. הוא הביט בי במבט חודר, מבלי לומר מילה. נדמה היה שהוא מצפה לתגובה חריפה על נוכחותו הפתאומית והמטרידה. כמובן שהעניין לא מצא חן בעיני, אך תמיד הצטיינתי בעצבים חזקים. לא יכולתי לעשות דבר, והמשכתי לנהל חיים רגילים. לא ראיתי כל צורך לספר על כך, עד שהתבהרה התמונה.

הדבר נמשך עד קיץ 1955. היה זה יום ראשון, וכולם שבתו מעבודה. הזמנו אורחים לצהריים. אחרי הסעודה החלטנו ללכת לטייל. בדרך פגשנו ידידים משותפים, והשמחה היתה גדולה. כולנו המשכנו באותו כיוון. הגענו לבית שבו גרה חברתי, והתעכבנו זמן-מה בחוץ ופטפטנו. באותה עת התקרב אלינו גבר זר, שהעמיד פני שיכור. בו בזמן הוא הקשיב בענין רב לשיחתנו. בין האנשים שהיו בחברתי היו שני מהנדסים שעבדו בתפקידים בכירים. שניהם היו מודאגים מהתנהגותו של השיכור המדומה. המכרים שלי הסכימו עמם, וטענו שלא צריך להיות אשם כדי להפוך לקרבן, אנשים מוצאים את עצמם נאשמים על לא עוול בכפם. השאלה היתה את מי מאתנו רוצים השלטונות להעניש. ידעתי שמזה זמן רב עוקבים אחרי, והדבר החל לגרום לי מפח נפש גדול. אט-אט הבנתי את משמעות הענין, ובתוך תוכי פחדתי מצרות חדשות. לא היה לי הכוח להתמודדות נוספת. שאלתי את עצמי במה חטאתי?

באותן שנים לא ראו בעין יפה מצב שבו מתאספת ברחוב קבוצה של יהודים המשוחחים ביניהם, כך שגם זו יכלה להיות סיבה למעקב. צריך לומר שאירוע זה קצת בלבל את מכרינו. בכל זאת הם החליטו לברר באופן סופי אחרי מי מאתנו עוקבים. זזנו לכיוון ביתנו שנמצא במרכז איז’בסק. הגבר הוסיף להעמיד פנים שהוא שיכור, והלך אחרינו. על כן התעכבנו על יד ביתנו זמן רב. מזג האוויר היה נאה ביותר, ממש תענוג. בדרך-כלל הייתי מארחת טובה, אך הפעם לא היה לי מצב רוח להזמין את ידידינו לתה ועוגה. הם התפזרו אפוא לבתיהם, ואותו גבר, שיכור כביכול, נשאר לעמוד ליד ביתנו. כך התברר מעל לכל ספק אחרי מי עוקבים. הדבר גרם לכך שכל ידידינו התרחקו מאתנו בהדרגה, כאילו היינו מצורעים.

לאחר מקרה זה הופיע במקום עבודתי קצין מ.ג.ב., הציג בפני את התעודה המזהה שלו, ואמר שאני חייבת להתלוות אליו מיד. המשרד בבניין שבו עבדתי היה גדול, ובמדרגות פגשתי מכרים רבים שהביטו עלי בתימהון. הבחנתי בסקרנות שניבטה מעיניהם. יש לציין שמעולם לא סיפרתי במקום עבודתי מה עבר עלי בתקופת השואה.

הקצין הוביל אותי בג’יפ אל המשרד של אותו מוסד, הנמצא במרכז העיר איז’בסק. היה לי הרושם שמורכבות שם מצלמות על כמה מהדלתות. שם התנהלה חקירה נגדי במשך יומיים. הנהלים והאווירה היו קשים, ומטרתם היתה כמובן ללחוץ על העצור. הכניסו אותי למחלקה שבה ישבו שני חוקרים, וכאשר הלכתי לשרותים, ליוותה אותי אישה ולא הרפתה ממני אף לא לרגע – אפשר היה לחשוב שמדובר בפושעת מסוכנת המסוגלת לברוח דרך הארובה…

כעבור יומיים נודע לי שמישהו הלשין עלי ואמר שאני מרגלת. רק אז התברר מדוע לקח להם זמן כה רב עד שאספו את החומר והראיות הנדרשים במקרים כאלה. מאוד הופתעתי לראות שיש להם העתק ממכתב שאותו קיבלתי מחברה בעיר רובנו, ושהגיע מישראל ב–1949.

ברוסיה היה נהוג שכדי לקבל עבודה כלשהי חייבים לכתוב מה היו מקומות התעסוקה הקודמים של המועמד. לא היה לי במה להתבייש, ובקורות החיים ציינתי את כל הנתונים על מקומות העבודה הקודמים שלי, המקומות שבהם עבדתי כאשר היה לי שם מזויף. כך אירע שאנשי המ.ג.ב. מצאו עדים שהכירו אותי בתור נוצריה בשם לִידָה נוֹבַקוֹבְסקָה, ומכאן הסיקו שמדובר במרגלת. למעשה לא היה לי מה להסתיר, אך בזמן החקירה היו אנשי מ.ג.ב. רגישים מאוד לנושא השם המזויף, וכך נפלו עלי צרות, מבלי שחטאתי כלל. נפלתי לידיהם כשנגדי תלויות ועומדות לפי המושגים שלהם האשמות חמורות.

בזמן החקירה דרשו ממני אנשי המ.ג.ב. עדים שהכירו אותי ואת משפחתי לפני המלחמה, ואשר יודעים לספר מה קרב למשפחתי בזמן הכיבוש הגרמני. חשבתי בלבי שאין לי בררה – אני חייבת לסיים את המצב שבו אני חשודה כל הזמן.

בכאב לב נתתי אפוא לאנשי הביטחון את הכתובת של אנשים מכובדים מן האינטליגנציה היהודית ברובנו שעבדו בתפקידים חשובים, ואשר הכירו אותי מאז שנולדתי. פגשתי אותם בשנת 1947 ברובנו. מכרים ותיקים אלה התייחסו אלי כאל קרובת-משפחה. ידעתי להעריך כל אשר עשו למעני, אך מעולם לא סיפרתי להם מה עבר עלי בזמן הכיבוש ואיך הצלחתי להינצל (לא סיפרתי על כך לאיש), והנה, גרמתי להם שהם ייחקרו בקשר לעברי. היה לי מוסר כליות חזק ביותר על כך שבגללי ייאלצו אנשים יקרים אלה להטריח עצמם ולבוא למשרדי המ.ג.ב. בעיר רובנו, כדי לספר את כל הידוע להם על משפחתי. כאב לי וסבלתי מן המחשבה שבמקרה זה יצור אצלם חשדות כלפי, והם לא ירצו לראותני עוד בעתיד. יחד עם זאת, לא יכולתי אחרת – הייתי זקוקה לעדים. חשבתי לעצמי, מי היה מאמין שלצעירה תמימה וביישנית כמוני יהיו בעיות כה קשות במ.ג.ב. ברוסיה, מבלי שבאמת חטאתי.

נזכרתי בחקירות האכזריות שעברתי בעיר טירספול שבמולדווה, שרק בנס ניצלתי מתוצאותיהן החמורות האפשריות. עוד נזכרתי שמיד לאחר שחרור ז’יטומיר פתחו לי תיק, וחיפשו אותי, כי עבדתי אצל הגרמנים. גם ברובנו, מסתבר, פתחו לי אנשי המ.ג.ב. תיק, וחקרו את מכרי על הידוע להם עלי ועל משפחתי כאילו היה מדובר בפושעת מלחמה מסוכנת. והנה עתה, גם בעיר איז’בסק פותחים לי תיק, הפעם בחשד שאני מרגלת. בכל המקומות האלה חיטטו בפצעי השותתים דם, ולאיש לא היה אכפת מהו הנזק שהם גורמים לי בסביבה בה אני חיה. למותר לציין שהיחס כלפי במקום העבודה השתנה לרעה מן הרגע שהבינו שהמ.ג.ב. מתעניין בי.

לתיק שלי הכניסו העתק מתצלום של אבי – תצלום שהיה ברשותי – כי חשדו שהוא חי עדיין. היתה זו תמונה יחידה שהיתה לי, וחוץ ממנה לא היו לי שום תמונות של בני משפחתי. קיבלתי אותה בדואר מארץ-ישראל בשנת 1947 מצלם אלמוני, בן עירנו, שהיה בין אלה שרדפו בזמנו אחרי אבי כדי לצלמו עבור חלונות הראווה שלהם. בתצלום נראה אבי, גבר יפהפה, בעל גוף אתלטי כשל דוגמן, לבוש בחליפה אלגנטית – מאוחר יותר איבדתי תמונה זו, אך העתק ממנה נשאר בתיק של משרדי המ.ג.ב. באיז’בסק.

אחרי שבאתי לעיר איז’בסק נדמה היה לי שפצעי הגופניים והנפשיים נרגעו מעט, והנה בא אירוע בלתי צפוי זה, ובבת-אחת הרס את בריאותי ומוטט אותי שוב. הבעיות עם אנשי המ.ג.ב. השפיעו עלי קשות, ועצבי לא יכלו עוד להתמודד עם הלחץ, המתח, הסבל והדאגות. לא ישנתי ולא אכלתי, ואז החלו להפתח חורים ישנים בתוך ריאותַי. רק חולה שחפת יודע עד כמה אכזרית היא מחלה זו. זמן רב שכבתי בבית-חולים לחולי שחפת באיז’בסק שבאורל. מצב ריאותי היה חמור, והרופאה שטיפלה בי אמרה שעל-פי כל הנתונים יהיה עלי לעבור ניתוח מסובך.

באותם ימים חלמתי חלום, כאילו אמי ואחותה הצעירה באות בחיפזון לבקרני, ושמות משהו מתחת לכרי. התחננתי בפניהן לקחת אותי אתן, ומשלא הגיבו רציתי להיאחז בהן בכוח. הן ברחו, ואני רצתי אחריהן במהירות רבה, אך הן נכנסו ליער ונעלמו. פקחתי את עיני, ומיד הבנתי שאיבדתי אותן ביער קוזאק, היכן שהרגו אותן. בחלומות אחרים ראיתי את דודתי האהובה, זו שתמיד גירשה אותי ממנה מרחוק. דודה זו היתה עבורי כמו אם; היא טיפלה בי במסירות בלתי רגילה בהיותי תינוקת וגם בילדותי המוקדמת. אינני יודעת אם יש משמעות לחלומות, ואם כן, איך לפרש תופעות אלה?

העבירו אותי לחדר הסגר. בהדרגה הכינו אותי לניתוח ריאות מסובך. ביקרו אצלי שני רופאים, שבדרך-כלל השתתפו בניתוחים או נכחו בהם. שניהם אישרו שרק ניתוח יכול להציל אותי. בתוך תוכי רציתי למות, הגרוע מכל – לא יכולתי לטפל בעצמי, בבית, לפני האשפוז, כאשר היו לי התפרצויות של המחלה, טיפל בי בני, ולדימיר, ילד יפהפה בן ארבע – ומיד נדבק במחלה. הרגשתי שהפכתי למשא ולמטרד, וכי אני חיה על חשבון אחרים; לא רציתי בחיים כאלה. יחד עם זאת פחדתי שבני ישאר יתום בגיל ילדות מוקדם, דבר שאותו טעמתי אני על בשרי. לבי נקרע מדאגה.

הזמן רץ, ונותר עוד יום אחד לניתוח. באותו ערב, כאשר הייתי שקועה במחשבות טרגיות ובהרהורי פרידה מן העולם הזה, ניגשה אלי האחות, ואמרה שהמנתח הראשי רוצה לראות אותי. הייתי בטוחה שאני כבר מכירה את כולם. האחות הכניסה אותי לחדר-עבודה גדול ומרוהט יפה. על יד השולחן רחב הידים ישב קולונל והביט בי בענין רב. היה זה מנהל בית-החולים למחלת השחפת. הוא רצה לדעת עלי הכול. לבסוף אמר לי שאינני חזקה דיי לעבור את הניתוח הקשה. הוא היה מזועזע מכל מה שסיפרתי לו, והבטיח לעזור לי בדרך אחרת. לאחר זמן-מה הוא הכין עבורי תכנית מפורטת, שבמסגרתה היה עלי להגיע למומחה העובד בדרך-כלל במוסקווה, אולם לדבריו, לעת עתה, במצבי הקשה, עלי להישאר באותו בית-חולים בעיר איז’בסק.

בעלי התקרר וחלה בדלקת ריאות ובמצב ענינים זה נאלצנו למסור את ילדנו חולה השחפת למוסד מיוחד לטיפול בילדים. הילד בן הארבע בכה יומם וליל, וביקש לראות את הוריו. מרוב סבל הוא נחלש, והופיעו אצלו מחלות נוספות. לפני שהספיק להתאושש, הוא חלה באבעבועות-רוח והיה לו חום גבוה. נודע לי כיצד סובל בני, וחשבתי שאני מאבדת את שפיותי. הייתי מבולבלת מאוד. ידעתי שביקור שלי אצל בני יביא לו יותר נזק מאשר תועלת, מה עוד שבמצב בריאותי אסור היה לי לצאת מבית-החולים אפילו לשעה. לא היה לי למי לספר מה מתרחש במשפחתי, לא יכולתי להיעזר באיש. פשוט נקרעתי מסבל, מבלי למצוא פתרון. או-אז אספתי את שארית כוחותי וללא רשות מן הרופאים, יצאתי מבית-החולים. במקום היתה חשמלית, וכך, בקושי רב, הגעתי לבית-היתומים. השתדלתי לבקר את הילד כאשר ישן, וסבלי עלה על גדותיו. רעדתי כולי. לא פלא שהתמוטטתי ליד עריסת בני החולה.

באותו זמן היה לי גם ילד אחר שנפטר בבית-החולים, ולא היה לי איש כדי לטפל בקבורתו. גם אמצעים לא היו לי לשם כך. ידעתי שעומדים לעשות שימוש בגופתו לצורך ניסויים מדעיים, ולא הייתי במצב שבו יכולתי למנוע זאת. כך נשאר ילדי המת בבית-החולים, הרחק מן המקום שבו אושפזתי אני. כבר לא היה לי כוח לבכות על חורבני הגדול. עומס האירועים כל-כך לחץ עלי, שהפכתי אדישה, מין גולם שלא מבחין במה שמתרחש סביבו, מת-חי. הרי דבר כזה לא היה קורה לנו לולא היו הגרמנים הורגים את כל משפחתי ומשפחת בעלי.

הנה עברו עשרות שנים מאז שעזבתי את ילדי המת בבית-החולים, והכאב עדיין קיים וטרי. לעתים אני מאבדת שליטה על הכאב, ודופקת את ראשי בקיר עד זוב דם. מדובר בבשר מבשרי, ילד מיוחד מאין כמוהו. על אף סבלי, אף פעם לא יכולתי לראותו בחלום. והנה עכשיו, שנת 1995, לפתע פתאום הוא הופיע בחלומי – חלום מוזר. התעוררתי בבכי מר. החלום הפך עבורי לחלק ממציאות טרגית. איזו מין אמא אני, שלא קברה את בנה? מי יכול להצדיק דבר כזה? אינני מסתדררת עם מצפוני ושונאת את עצמי, בתוכי אני נקרעת.

הנה הגיע היום והשתחררתי מבית-החולים. הייתי בדרכי לבית-היתומים, מתוחה, חסרת סבלנות, נרגשת מאוד לקראת הפגישה עם בני. יום ולילה, במשך כל תקופת אשפוזי בבית-החולים, ייחלתי להגיע לרגע שבו אוציא אותו מן המוסד שבו הוא שוהה; שאפתי בכל מאו

די לפצות אותו על הסבל הבלתי נמנע שנגרם לו. והנה, סוף-סוף הגיע היום המיוחל. להפתעתי, אירעה פגישתנו באמצע הדרך, שכן בעלי הקדים אותי והספיק כבר להוציא את בננו מבית-היתומים. בחיים שלנו יש רגעים שאף עט סופר לא יוכל לבטא את עצמת הרגש הטמונה בהם. על כן קשה לתאר במילים את מבטו ואת הבעת פניו של בני כאשר הבחין בי. בבת-אחת זינק ורץ לקראתי. קריאות יגון ושמחה פרצו החוצה; הוא בכה וחייך חליפות; ליטף את הבגדים שלי, חיבק את הרגלים שלי ונישק אותי בלי סוף… ואני, אומללה, שוב נוכחתי לדעת איזו אחריות אדירה היא להביא ילד לעולם. עתה ידעתי בוודאות איזו משמעות יש לחיי, כל עוד ילד זה נמצא תחת חסותי וזקוק לי.

עם שחרורי מבית-החולים קיבלתי מסמכים שאני נכה בדרגה שנייה ואיני מסוגלת לעבוד. על-פי חוק הייתי אמורה לקבל קִצבה, אך לא קיבלתי, כי לרוע מזלי חסרה לי כמעט שנה לוותק בעבודה, הנדרש במקרים כאלה. כיצד אסביר שמאז נעורי אני עובדת, שיש לי ותק בעבודה אצל הגרמנים, ושבקושי שרדתי בעבודה זו, ללא תמורה, אך זה לא נחשב ל“ותק”. והנה עתה, כאשר הייתי זקוקה כל-כך לקצבה המגיעה לי על-פי כל אמות המידה המוסריות – לא היה לי לאן לפנות כדי לבקש עזרה. שוב נענשתי על לא עוול בכפי.

בשנים הראשונות לאחר האירוע שבו איבדתי את אחד מבנַי, חשבתי שאשתגע, אולם מה שהחזיק אותי בחיים היה בני הנוסף, ולדימיר, שנדבק ממני בשחפת. הרגשתי חובה לטפל בילד החולה. כך קרה, שתמיד הייתי זקוקה לכאב פיזי על מנת להקל על כאבי הנפשי. ב–1955 מצבי היה בכי רע בכל המובנים; בריאות, כלכלה, משפחה, בדידות, החלטתי להשאיר את בעלי באיז’בסק ולנסוע עם ילדי לעיר רובנו, כדי לטפל בעניין הניתוח ולגייס את הכסף הדרוש לנסיעה לסנטוריום.

שם בעיר רובנו, גר אחיו הבכור של בעלי. אדם זה, ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, התחתן אחרי המלחמה עם אישה, ניצולת שואה אף היא, כך ששניהם היו שבורים, חולים וחסרי ישע, ובעצמם היו זקוקים לעזרה. אצל אנשים אומללים אלה רציתי להשאיר את בני החולה, ומהם חשבתי ללוות כסף לנסיעה. בתוך תוכי ידעתי שהדבר אינו אפשרי, אך לא ראיתי מוצא אחר למצבי הקריטי.

השגתי במחלקה לחולי שחפת את האישורים הדרושים, על סמך תיק המאשר שחליתי בשחפת בעיר רובנו. רק אלוהים יודע כמה קשה היתה עלי הפרידה מילדי הקטן והחולה.

במהלך הנסיעה לסנטוריום חשתי אומללה כל הזמן. חשבתי על ילדי הקטן שהשארתי במקום שאינו מתאים למצב בריאותו. היה לי מוסר כליות על כך שאני מטפלת בבעיותי על חשבון בני. כל המחשבות שלי נסבו עליו. לבי נקרע מגעגועים, והייתי כה שקועה בצרותי, שאפילו לא שמתי לב לאיזו עיר הגעתי. לפתע נגלתה לפני העיר סטלינגרד על כל צלקותיה. מכל עבר נשמע קולו הרם והנפלא של קריין הרדיו, שדיבר על קרב הגבורה שניטש בעיר זו. היה בזה משהו נוגע ללב ומזעזע. הדבר סייע לי לשכוח מעט את צרותי. קשה למצוא את המילים המתאימות כדי לתאר מה הרגשתי ברגעים ההם, כאשר הקריין סיפר בכאב וביגון על הגיבורים שנפלו כדי להגן על העיר. חשבתי להסיר את כובעי בפני קרבנות סטלינגרד – אך ידעתי שאין בכך די, צריך להרכין ראש ולכרוע ברך בפני החיילים שמסרו נפשם בשדה הקרב, בעודם צעירים. בכוחותי האחרונים הלכתי להביט בעיר החרבה. לא צריך להיות מומחה צבאי כדי להבין איזה גיהינום היה שם. אכן, בעיר דמים זו לא הרגו ששה מיליוני תושבים מעונים וחפים מפשע; בסטלינגרד לא רצחו מיליון וחצי ילדים מכיוון שהשתייכו לדת זו או אחרת; אין שום טרגדיה בעולם שאפשר להשוותה לשואה היהודית – ובכל זאת.

אחרי ששהיתי שם כחודש ימים, החל מצב בריאותי להשתפר. ואולם, נסיבות בלתי צפויות מנעו ממני למצות את הטיפול עד תומו. בעלי, שנשאר בעיר איז’בסק, כתב אלי באחד המכתבים שהוא חולה וזקוק לעזרה, והגרוע מכל – שעלינו לפנות את הדירה שבה התגוררנו, כי בעליה שקעו בחובות והחליטו למכור אותה. נאלצתי אפוא לשוב הביתה.

הייתי חייבת לחסוך בהוצאות, ואנשים יעצו לי לנסוע לעיר איז’בסק באנייה. הנה החל מסע ארוך מאוד, שכלל לא תוכנן מראש. נסעתי מסטלינגרד באנייה על הנהר וולגה.

בעיר קאזאן היה עלי לעבור לאנייה ששטה לאורל, אבל הודיעו לי שאצטרך להתעכב כל היום עד לשעה מאוחרת. שמחתי שיש לי אפשרות לראות את עיר הבירה של הטטרים, עם המבנים ההיסטוריים העתיקים שבה. הצטרפתי אפוא לטיול מאורגן בעיר. למרות שידעתי שאסור לי להתאמץ. בערב הלכתי היישר לנמל, הייתי עייפה, חולה, אך מרוצה. למזלי הטוב, מיד עליתי לאנייה שהביאה אותי בדרך הנהר (נהר קאמה) לעיר הנמל סירַפול. משם נסעתי ברכב משא עד העיר איז’בסק.

בשל הנסיבות, נאלצתי לוותר בסופו של דבר על ניתוח הריאות בקייב.

אחי

אספר את סיפורו של ליאון אחי. כזכור, הצליחו הורי למסור את אחי הקטן למכרים אוקראינים שהבטיחו להציל אותו בעבור תשלום גבוה. אחרי שהשמידו הגרמנים את הגטו שלנו סופית התחבאו הורי במזבלות, ביערות, ובכל מיני מקומות שאליהם לא הגיעו בדרך-כלל אנשים. יש להזכיר שמדובר בסתיו של שנת 1942, כאשר מזג האוויר היה קר מאוד. בני משפחתי ברחו מן הגטו בחוסר כל, אפילו בגדים לא היו להם. וכך נמצאו אחיותי הקטנות בחוץ, תחת כיפת השמים, במקום עוין. להורי היה ברור שסופם קרב, ואי-אפשר להמשיך ולשרוד ללא מזון ובתנאים תת-אנושיים. באותם ימים קריטיים, כאשר המוות רדף אחריהם, ובכל רגע יכלו לבוא ולהרוג אותם, עשה אבא מאמצים גדולים כדי להגיע למקום מחבואו של ליאון, שהיה אז בן חמש וחצי. לאבי היה חשוב מאוד לברר, לפני מותו, אם יש לילד שלו סיכויים מינימליים לשרוד. הוא רצה לתת לליאון הדרכה אחרונה, ולהיפרד ממנו לתמיד. באותם ימים חיפשו את היהודי מתחת לאדמה, ועל כן היתה זו משימה בלתי אפשרית לנוע ממקום למקום.

על אף כל המכשולים, הצליח אבי להגיע אל הכפר שבו נמצא ליאון, בלילה התגנב אבא למחסן שבו היו כלי עבודה רבים, ושם בתוך הקש, ישן ליאון המסכן. אבא סיפר לליאון על המצב הנורא וחסר התקווה שנוצר עבורם לאחר ההשמדה הסופית של הגטו. הוא אמר לילד שהוא כבר גדול ומבין את המצב, ולבני המשפחה אין עוד אפשרות להיאחז בחיים. פשוט אין בררה. אולם ממשפחה כה גדולה, אמר אבא, חייב מישהו להישאר כדי לזכור ולספר את מה שעשו לנו הגרמנים. אבא ציווה על ליאון, בנו הקטן, להיות חזק ולהיאבק על חייו. הוא ביקש מליאון סליחה ומחילה על שהפקירו כך בודד בעולם עוין ומלא סכנות. באותה הזדמנות סיפר אבא לילד שהוא הכריח אותי לנסות את מזלי, כי אין מה להפסיד. אבא אמר לו שאם יקרה נס, ושנינו נישאר בחיים, עלינו לחיות בהבנה ולעזור זה לזה, ובכל מקרה – לא לשכוח מה קרה למשפחה.

המכרים הכפריים שלנו היו זקוקים לידיים עובדות, והם ניצלו את הילד שחייו היו תלויים בהם. עבודתו העיקרית היתה לרעות את הבקר. הילד הסתובב בשדות, כאילו דבר לא אירע. כצפוי, נודע לסובבים הסוד הנורא – שהרועה הקטן הוא יהודי. אז באו נציגים מן הכפר אל הבעלים של ליאון ואמרו שצריך להרוג את הילד היהודי. בזמן שיחה זו אמרה בעלת הבית, שדי אם יגרשו את ליאון מן הכפר הישר לידי הגרמנים, והם יעשו בו כחפצם, ובאמת, אותה אישה תפסה מקל גדול וחזק, והחלה לרדוף אחרי ליאון לאורך כל הכפר בצעקות ובאיומים, כדי להוכיח לכל בני הכפר שגם היא כמותם.

הילד מעונה וחסר הישע התעייף, ולא יכול היה עוד להתמודד עם המצב החדש. ברגע שהפסיקה האישה לרוץ אחריו, הוא נפל על האדמה, ורצה להתחפר בתוכה. ליאון התחרט על שעזב את הוריו לפני המוות. כאשר חזר הילד להכרתו, הבין שהוא נמצא בשטח פתוח, ובבוקר יבחינו בו, וזה יהיה סופו. בעבודתו כרועה הוא הספיק להכיר את המקום, וידע שמחוץ לכפר יש בור מוזנח ומפחיד שאליו לא באים אנשים. ליאון הרצוץ החל להתגנב בחשכת הליל לכוון הבור. הילד הבודד, נאלץ ללכת כל הלילה עד שלבסוף מצא את אשר חיפש. למזלו עבר הדבר בשלום, ואיש לא ראה אותו. לפנות בוקר נכנס ליאון למחבואו, וסבל בשקט. הבור היה דומה לקבר, ורק בלילה העז הילד לצאת ממנו כדי לחפש מזון. היה ידוע לו שבאזור יש דיר חזירים, וכל יום מביאים אוכל מן הכפר. הילד החל לגנוב מזון של חזירים, אך לא תמיד הצליח למלא את קיבתו מאותה שוקת עץ של חזירים. בלילות היה הילד יושב ליד הבור, ומספר לירח ולכוכבים מה עובר עליו. לא תמיד היו כוכבים וירח בשמים. באזור זה יורד הרבה גשם, וכאשר מתחיל גשם זלעפות מלווה ברוחות חזקות, זוהי תופעה המטילה מורא גם על אלה הנמצאים בבית ליד תנור. כדאי לציין עוד שבאזור זה קר מאוד בחורף, והתושבים מתכוננים היטב לקראתו. מובן מאליו שבעל בית דואג לכלבו, אך מה יכול לעשות ילד קטן, בודד ומנושל מהזכות לחיות, הנמצא בחוץ, נטוש בשטח, ללא כל תנאים מינימליים כדי להחזיק מעמד… הרי גירשו אותו בבגדים הדלים שהיו עליו, בלי כל סמרטוט נוסף.

צריך כישרון מיוחד לספר על מאבק אין-סופי ועל-אנושי שאותו ניהל ליאון על חייו. אדם שלא נמצא מעולם במצב כזה, יקשה עליו להבין מה עבר על הילד, הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית. איזה ילד מסוגל לחיות בקבר במשך שנתיים, ללא קשר עם העולם החיצון?

לאף גיבור לא היה סיכוי להישאר בחיים בתנאים כאלה, כי כל האזור היה מלא בתושבים אוקראינים שרבים מהם שיתפו פעולה עם הנאצים. אחרי שנאלצו הגרמנים לפנות את השטח הכבוש, פעלו אותם פושעים שכירים במחתרת, כי הם היו מבוקשים על-ידי השלטונות הסובייטיים. לאנשי כנופיות אלה קראו כולם בֶּנדֶרוֹבצִי. הם היו אכזריים ביותר, ולא ריחמו על אף זר. הרוצחים האלה הרגו רבים חפים מפשע. המצב הפך לבלתי נסבל, כך שלשלטון הסובייטי לא היתה בררה, והם שלחו פלוגות מיוחדות כדי לשים קץ לכנופיות.

חצי שנה לאחר שחרור אוקראינה, לא ידע עדיין ליאון דבר על שינוי השלטון. באזור שבו התחבא הילד גרו המשפחות של הכנופיות, ואיש לא העז לבקר שם. אילו ידעו אנשי הכנופיות על ליאון, היו הורגים אותו ללא רחם.

היו מקרים שבהם אחדים מרוצחים אלה נפלו בידי חיילים רוסים, ובזמן החקירה סיפרו איך התארגנו, ומי היה מארגן המחתרת שלהם באזור. כך נודע שבראש הכנופיות עומד בחור שעבד כמתורגמן אצל ראש העיר האוקראיני, נאצי ותיק, והוא לימד את הצעירים המקומיים את התורה הנאצית. הבחור שעמד בראש הכנופיות המסוכנות היה אותו מושיע שהבטיח לאבי להציל את ליאון ממות! אמו של אותו בחור היא שרדפה אחרי ליאון לקראת מותו הבטוח, וללא כל נקיפות מצפון. והנה הגיע היום שבו חיילים רוסים רבים השתתפו בחיפוש אחרי בנה האהוב, מכיון שנטל חלק בארגון הכנופיות של בֶּנדֶרוֹבצִי. לסוף מצאו אותו באיזשהו בית-קברות, ושם הרגו אותו לגמרי במקרה.

החיילים הגיעו לבור שבו הסתתר ליאון. הם הוציאו אותו משם, עירום, ובקושי חי, כל בגדיו כבר נרקבו. הנוכחים לא האמינו למראה עיניהם, ובכו. נדמה היה שאי-אפשר להציל את הילד האומלל. הקצין הצעיר פקד להבהילו לבית-החולים במהירות האפשרית. ליאון שהיה צאצא של אנשים בריאים, שחלקם חיו עד גיל מופלג, התאושש, ולאחר זמן-מה אף קם על רגליו. כולם התפלאו מהנס. החיילים שהצילו את ליאון לא הפסיקו לדבר על התופעה המוזרה, שילד קטן, במשך כשנתים וחצי, חי בקבר, ובכל זאת הצליח לשרוד.

אחד מן החיילים לקח את ליאון לטיול בשדה, להתאוורר מעט. כך הביאו את הילד לחצר של אותה משפחה שהבטיחה להציל אותו, ורק כאן נודע לילד שהחיילים עומדים לשרוף את כל רכוש המשפחה ולהרוג את בעלת הבית. ליאון נפל על ברכיו וחיבק את מגפי הקצין, והתחנן לפניו לא לפגוע במשפחה זו. מרוב תימהון, הביטו הנוכחים זה בזה. ליאון אמר לחיילים: “הרי הרגתם את הבחור, האם אינכם חושבים שזהו עונש מספיק כבד לכל משפחתו?” הקצין אמר לחייליו שליאון סבל מספיק, ויש להתחשב בדבריו, כדי לא לגרום לו סבל נוסף. כך ניצלה משפחת הרשעים מחורבן. החיילים דיברו על המקרה הזה רבות ולא הבינו איך יהודי מסוגל לסלוח לאויבים שרצו להשמידו.

לליאון לא היה לאן ללכת. בלית בררה הוא נשאר במחנה הצבאי, בין החיילים שהצילו אותו, והם לימדו אותו להשתמש בנשק. הקצין שלהם היה בחור צעיר שנולד באזור מוסקווה. בחור זה נקשר מאוד לילד, וראה את עצמו אחראי לגורלו. הוא טען שיש לו מכרים המסוגלים לעזור לילד להסתדר בבית-ספר צבאי. בינתיים היה אותו קצין עסוק מאוד, אך למרות זאת דאג שיהיו לילד בגדי-צבא על-פי מידותיו, וגם נתן לו מקלע, שהיה גדול ממנו. התושבים המקומיים התעכבו וצחקו על המראה המוזר של החייל הקטן. אך ליאון לא שם לב לתופעות אלה, והתייחס ברצינות רבה לתרגילים הצבאיים שלימדו אותו החיילים. כאשר הלכו החיילים לבצע משימה כלשהי, התעקש ליאון להתלוות אליהם למרות הסכנות הצפויות. קשה לדעת איך היה הדבר נגמר אלמלא נהרג יום אחד הקצין בפעולה צבאית. היתה זו מהלומה קשה עבור ליאון שראה בו את האדם הקרוב אליו ביותר בעולם כולו. הילד סבל מאוד.

באותה תקופה היתה לניצולי השואה אפשרות להגר לפולין, וליאון החליט לנסוע לשם. בפולין פגש ליאון יתומים בודדים כמוהו, שנדדו בחיפוש אחר מחיה. בסוף שנת 1945 הגיע ליאון לעיר לודז’, שבה היה קיבוץ ילדים בשם “לייפיס”.

בשנת 1946 הביאו את היתומים האלה לישראל. הם הפליגו באנייה “שמפיניון”. הזמן עבר, אך לליאון היתה ילדות מיוחדת, ומרוב דאגות וייסורים התבגר הילד מאוד מבחינה שכלית ורגשית; הוא התנהג כמו גבר אמיץ ונועז. באותה תקופה – הביאו לקיבוץ יגור ילדים רבים יתומים ניצולי השואה, וגם את ליאון הביאו לשם. בקיבוץ לימדו אותם להשתמש בנשק. ליאון כבר הכיר אימונים אלה בעבר, כשגר במחנה בין החיילים הרוסים. הילד הזה לא ידע את גילו המדויק, ולמרות שהיה צעיר מאוד הוא התנדב מיד ל“הגנה”, והחל להשתדל להיות מועיל ככל שיכול היה.

ליאון, השריד היתום, השתדל להפגין גבורה כלפי חוץ. אך בתוכו עוד היה זקוק לאדם קרוב שיהיה מסוגל להבינו ולתמוך בו נפשית וכלכלית. ואולם, המציאות היתה אכזרית, כל אחד היה עסוק בעצמו