לוגו
דבורה בארון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

דבורה בארון / ישראל כהן

1

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.


רק מעטים מאד ראוה בשנים האחרונות, אך רבים מאד ידעוה. היא היתה בחינת רואה-ואינה-נראית, אבל היתה קוראת ונקראת. בגלל מחלתה היתה אסירת חרדה, צמודה למיטתה, שבויה בידי עצמה. אבל מגעה עם העולם לא פסק, אלא כאילו גבר עם התבודדותה.

פלא הוא ויהי לפלא, איך סופרת סגורה ומסוגרת זו, שמשאה ומתנה עם הבריות היה מוגבל כל כך והסתכלותה בעולם היתה מבעד לחלון חדרה – איך זכתה לראות מראות-עולם ולחזות מחזות, לעצב דמויות ולתאר חיי אדם וחברה. ואם אפשר איך-שהוא ליישב את הפליאה ביחס לסיפוריה מימי הילדות, שינקו מחוויות-בראשית, החתומות בנפשו של אדם ואינן זקוקות לסיוע מצד העולם החיצוני, הרי גדולה הפליאה ביחס לסיפוריה מחיי הארץ החדשים, שתיארה אותם כאילו היתה אחת הנפשות הפועלות בתוך הווייה זו ומעורה בה.

אכן, מתוך חדרה היתה צופה מסוף עולמנו ועד סופו, ומה שמנעו ממנה הבדידות וחוסר המגע התכוף עם הסביבה – ניתן לה כפל-מתן ע"י האינטואיציה המאירה והדמיון היוצר.

ארוכה הדרך, שעברה דבורה בארון מאז היותה עורכת המדור הספרותי של “הפועל הצעיר” ועד היום הזה. ובוודאי היו תחנות ושלבים ביצירה הסיפורית שלה. אף על פי כן היו יחוּדה ובגרותה בולטים מראשית הופעתה. אותו צמצום עצמי ואותה תמציתיות, שטעמנו טעמם הטוב בסיפוריה האחרונים, כבר היו נתונים לה בפרסומיה הראשונים. גם אופן ראייתה ואופן הבעתה המיוחדים, נושאיה ו“גיבוריה”, היו קבועים ועומדים בעולמה הספרותי. לכאורה אף היא תיארה את העיירה שבגולה כסופרים רבים אחרים, וטיפלה באותן הדמויות עצמן; אך לאמיתו של דבר, אין זה כך. קנה-צופים מיוחד היה לה, וכוונה מיוחדת ואמצעים מיוחדים. היא לא בקשה את היריעה הגדולה, שעליה מצויירות נפשות רבות ומנומרות, ומאורעות גדולים ורבים, אלא נצמדה לקטע המעיד על “השלם”, ליחיד המעיד על הרבים, לשורש המעיד על העץ. היא צללה לעומק אך גם לא מנעה עצמה ממיצוי האור השופע על השטח. היא תפסה את העולם בכל חמשת חושיה. היא אהבה מראות, ריחות, צבעים וקולות ורחשי תנועה אנושית. יסודות אלה מלווים כל דף מדפיה. אך העיקר הוא המוחש הנהפך לסמל. אי אפשר לאדם לתאר את הכל. הנושאים מרובים, ויש חשש שמרוב העצים לא ייראה היער, אך אפשר לרדת לשרשיהם של עצמים ואנשים מעטים ולתארם כסמלים המרמזים על הכלל כולו.

אנו מוצאים בדבורה בארון אהבת הבריות בכל משפט ובכל תיאור. אין אצלה דרי-מעלה ודרי-מטה. כולם נבראו בצלם. אבל היא אוהבת את העושר הנפשי ואת שפע החיים. אלמנה, שחייה הם אוצר בלום, חשובה בעיניה מסטרוניתה שוקטת על שמריה. והיא ידעה למצוא עשירות-נפש ולא-מאושרות, ולעצב אותן לדיוקנאות שלמים ומרהיבים.

עם מותה נסתלקה דמותה של אשה מופלאה, שיסוריה הגדולים היו לה מקור השראה ויצירה, מספר סגולית, אמן גדול בפרוזה העברית החדשה, והורד המסך על מעצבת חזות מיוחדת להווייה שלנו.


  1. נדפס ב“הפועל הצעיר” כ“ו באלול תשט”ז (2.9.1956).  ↩