לוגו
אַחַד-הָעָם, טוֹבֵעַ מַטְבְּעוֹת-דֵּעִים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מתוך “הפועל הצעיר”, 16.8.1966

גם שכמוֹני, אשר מעולם לא הביטו את פני אחד-העם ואת קולו החי לא שמעו, מרגישים אותו כמורה נקי-לבב ובהיר-מחשבה, הטובע תורתו מטבעות-מטבעות, וכל מטבע ערכו לשעתו ופירותיו לעתיד. הקריאה בכתביו מקנה היכּרוּת אינטימית את האיש, כאילו נרעפו אימרותיו בנועם על תבונת-המאזין, אך זוֹהי אינטימיוּת מהולה בדרך-ארץ בפני אצילוּת-טבעו. ומבעד להגיונו וסגנונו, חודר גלוה 1 של גחלת לא-תכבה, נוגה שקט של יקוֹד-אמונה טמיר.

נסורה-נא אל אוצרו הפתוח, ונמשמש בקצת-מטבעותיו.

 

ה“אני” הלאומי    🔗

מפני שהיקש זה, שהקיש אחד-העם מן ה“אני” של היחיד על ה“אני” של האומה, הוא בתורתו בניין-אב היוצא לכמה הלכות, הריני מביא כאן שלושה סעיפים מפרקוֹ בעניין זה כלשונם, ככתבם:

פלוסוף גדול שלא בידיעתו היה “אדם הראשון” בשעה שבטא לראשונה את המלה “אני”. שהרי כמה יגיעות יגעו הפלוסופים הבאים אחריו, כמה “הררים התלוים בשערה” בראו בהבל פיהם. הכל בשביל לבאר את המלה הקטנה הזאת, ועדיין לא הגיעו להבינה ולבררה כל צרכה. מי הוא “אני”? שאלה זו נשאלת וחוזרת ונשאלת בכל דור ומוצאה לה תשובה אחרת בכל דור, לפי מצב החכמה והפלוסופיא בקרבו. ככה האמינו הפלוסופים בדור העבר, שמציאות ה“אני” בתור עצם שלם ויסודי היא אמת גלויה ומורגשת לכל ואינה צריכה לראיה, בעוד שפלוסופי דורנו ידברו על דבר “התחלקות האני”, על דבר “אני כפול”, וכדומה.

אבל, מבלי לרדת עם הפלוסופים לעמקי תהום המיטאפיסקא, אפשר לאמר בלשון בני אדם, כי ה“אני” של כל איש הוא הסכום היוצא מחבור זכרונו עם רצונו, מהתאחדות העבר עם העתיד. ובאמת, כשאדם אומר “אני”, הרי אינו מכון לבו לשערות ראשו וצפרניו, שהיום הם כאן ומחר מתגוללות באשפה, ואף לא לידיו ורגליו ויתר חלקי אותו “בשר ודם”, הפושט צורה ולובש צורה, כי אם להרוח או הכח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד. ועושה מכלם יחד בריה אחת שלמה אורגנית.

גם ה“אני” הלאומי של עם ועם היה לנושא חקירות דקות וסברות עמוקות. אבל גם פה הגיעו פלוסופים אחדים (י"ס מיל ורנן) לידי הכרה, שבעיקרו ויסודו אין המושג הזה אלא תערובת עבר ועתיד: זכרונות ורשמים מצד אחד ותקוות וחפצים מצד אחר, אחוזים וקשורים אלו באלו ומשותפים לכל אישי העם!–עכ"ל (מן “על פרשת דרכים”, חלק ראשון, עמודים קנ“ו–קס”א).

“תולדה” אחת הנובעת מ“אב” זה היא עמידה בשער נגד כל תנועה או אידיאולוגיה, הבאה לעקור חלק מהותי אחד מן ה“אני” הלאומי שלנו.

הרי האידישיסטים. טענו הללו: מה-לנו תרבות עברית, בת אלפי שנה? לשון החיה בפי המוני-המונים של עמנו זה אלף שנים, אין ייחוסה ייחוס ואין חיוּתה חיוּת? היו הללו גודעים מן ה“אני” הלאומי שלנו את נסיונו וקנייניו הרוחניים בכל ימי ילדותו ועלומיו ההיסטוריים.

הרי הטריטוריאליסטים. אמרו הללו: מדוע בית לאומי בציון דווקא? ואין ארצות יותר עשירות בנכסי-טבע, פחות מאוכלסות, יותר נוחות להתיישבות? כתה זו סברה להביא גאולה על ידי עתיד שאין עמו עבר, “כי אחרי היסטוריא של אלפי שנה, אפשר לעם להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, כקטן שנולד: לעשות לו ארץ לאומית חדשה עם חיים וחפצים לאומיים חדשים. הכתה הזאת שוכחת, כי העם, כלומר ה”אני" הלאומי בצורתו ההיסטורית, הוא זה הרוצה להתקיים, הוא ולא אחר, כלו כמו שהוא, עם זכרונות ותקוותיו, וכי אם היה הוא יכול להתהפך ללא-הוא, היה מוצא זה כבר הרבה דרכים לפניו." (שם).

לא חכמו מאלה קנאים ארץ-ישראליים, הבזים לכל תקופת הגלות הארוכה, ורוצים בבת-ראש לקפוץ אל ימי-המכבים, ואולי אל ימי “שופטים” ו“מלכים”, ומשם –מתוך דילוג על כל מה שנחווה ונוצר בגלוּיוֹת–להתחיל בבניית חיי-האומה כקדם. ולא שׁתּוּ אלה אֶל לבם לחשב: מה יהיו חיי-הלאום אם יעשה ניתוח אַמנאֶסי כזה במסכת-זכרונותיו?

ברם, יש מתכחשים ל“אני הלאומי” בתורת יש שוקק-חיים, ובכל-זאת, שלא במתכוונים, הם עושים שליחותו.

בקרב “חכמי-ישראל” מערביים נמצאו אנשים שהאמינו בתום-לב כי על היהודים להתמזג, מבחינה לאומית, בעם-הרוב שבתוכו הם יושבים; אֶלא שביקשו להיכנס אל גוף עם-הנכר לא כנחוּתי-דרגה ואביונים כי-אם כבנים לעם עתיק, גא-יחשׂ ועתיר-תרבות. על כן פיארו במחקריהם את עברוֹ של עם-ישראל. כביכול, אמרו לגויים: הביטו, ראויים אנחנו להתבולל בתוככם! ואולם על ידי עצם-פיאוּרם את העבר היהודי וחלקם בחשׂיפת היצירות, רווּיוֹת תשוקת-הגאולה, אשר ליהדות-ספרד–פירנסו בקוראיהם היהודיים רצוֹנות להמשך הקיום הלאומי של עמם וכיסופי תשועת-עולמים לו.

וישנם ביהודים נדיבים ועוסקים בצורכי-ציבור באמונה, שהם רחוקים ממחשבה לאומית מקיפת-דורות, אבל רחמיהם נכמרים כשהם רואים בני-עמם נתונים לרדיפה ומצוקה באחד-המקומות, והם מחישים להם הצלה לשעתה. על פעולתם של אלה אומר אחד-העם: “יש אמנם עוד גם “אני” אחר: ה”אני" הפרטי, הזמני, של כל איש ישראל בפני עצמו; וזה כשקיומו בסכנה, יכול הוא בודאי לבקש לו מפלט בכל אופן ולמצוא מנוח בכל מקום. וכל המקיים רבבות “אני” כאלה, באיזה אופן ובאיזה מקום שיהיה, הרי הוא מביא תועלת זמנית גם לכלל העם, שהנפשות האלה הם חלק ממנו. אבל ענין אחר הוא ה“אני” הלאומי, הנצחי של עם ישראל. והמאמינים שאפשר להוליך גם את זה בדרך שהם רוצים לילך (הכוונה לטקסאס או ארגנטינה, או איזו “טריטוֹריה” זוּלת-ציון) אינם אלא טועים: דרכו כבר כבושה ומוגבלת לפניו על ידי עצמותו, ועצמותו–יסודה בעבר וסוֹפה לעתיד". (שם).

 

מרכז והיקף    🔗

צפתה “חיבת-ציון” של אחד-העם את ארץ-ישראל הנבנית כמרכז רוחני, העתיד לשלוח אורו אל כל תפוצות-הגולה להפיח חיים ב“עצמוֹת יבשוֹת”. רגשו אדוקי הציונות ההרצליאנית: מה, מרכז רוחני–לא מדינה, לא אמנות, לא חרושת, רק בטלנים יושבים, ועוסקים בהפקת זיוה של ציונות רוחנית?!–ושואפי תחיית-עברית שבתוכם הרחיבו וגרסו: מרכז מדיני וגם רוחני!

הודה אחד-העם בכשלון שבביטוי אבל עמד על שלו לגבי התוכן ההגיוני של הביטוי: “נסיוני הספרותי לא היה מרובה עדיין ולא שמתי לב לכלל גדול זה: כשמרצים לפני הקהל איזו מחשבה שאינה לפי רוחו, לא די להרצותה בצורה ברורה ומוגבלת מצד ההגיון, אלא צריך להביא בחשבון גם את ה”פסיכולוגיא" של השומעים… עכשו מודה אני, שמן הצד הזה, הפסיכולוגי, צריך היה לחוש, שהפורמולא “מרכז לאומי רוחני” תתן להרוצים לטעות מקום להתגדר בו, אע“פ שמצד ההגיון ברורה היא כל צרכה ומכוונת היטב למושג הכלול בה.” (עפ"ד, חלק רביעי, צא).

ומבאר המורה, וחוזר ומבאר, כי אין משמעות ל“מרכז” אלא בייחס ל“היקף”, ובתחום הייחס הזה תוכל ארץ-ישראל להיות למרכז משפיע חיות לאומית רוחנית ליהודים הדרים בארצות הגולה, אבל ‘איך תצא השפעה איקונומית ומדינית מארץ ישראל לכל היקף הגולה, שכדור הארץ מדתו..?’ (שם, צב). ואולם מצד עצמה, ולסדרי חייה שלה, צריכה ארץ-ישראל גם לעצמאות מדינית וגם לעיסוקי חקלאות וחרושת וכל המלאכות והאוּמנויוֹת שהאדם יחיה בהם; ובכל אֵלה, לא פחות ביצירה ספרוּתית ואָמנוּתית, תשרה התגלמוּת מתקדמת-והולכת של הרוח הלאומית בטוהרה וראש האידיאלים המוּסריים שלה: הצדק.

את בניית ארץ-ישראל החדשה סכה אחד-העם כתהליך אטי, המותנה בתחיית הלבבות בקרב העם–תחייה שתטוּפח על ידי “כוהנים” (מחנכים) המוּקדשים לרעיון חיבת-ציון מלוֹא עוּמסוֹ ועוּמקוֹ ההיסטוריים.

 

החבית והיין    🔗

בדברים שבקדושה ה“חבית” (הצורה, כלי-הביטוי) יתר-חשיבות נודעה לה מאשר ל“יין” (התוכן האידיאי). חז"ל במדרשיהם מצאו את גישותיהם-הם לעולם ואת רגשותיהם המוסריים שלהם בתוך תורת-משה, כלומר, הם מזגו מן התורה שבלב אל תוך התורה שבכתב. לעומתם, אותם שביקשו לשמור את התוכן הישראלי בכלי-נכר, מתוך שהתנתקו מן ההמשך ההיסטורי, איבדו תוכן וצורה כאחד. העם, בחוּשוֹ הבריא, התייחס באי-רצון כלפי “מתקני-רת” בידיים, אבל נתן כבוד ליוצקי רגשות חדשים אף מושגים חדשים, ילידי תקופתם, לתוך הכלים העתיקים (הרמב"ם, גדולי המקובלים). מן הכלים, שתמצית-הלאוֹם צרורה בהם–הלשון העברית. לא תיתכן ספרות ישראלית חיה אלא ספרות עברית, נוטרת רציפוּת לאומית. גם התורה הקדומה אין לה חיוּת והצלה-מהתאַבּנות אלא כשהיא נסכּית ונלמדת כמבּע לנשמת-האומה וכמשתּית לביטוייה היצירתיים דור אחר דור.

בסוגיית הרחבת הלשון, גורס אחד-העם לא חידושים לשם חידוש, אלא חידושים הבאים מתוך נחיצות שבהבעת-מחשבה: “סלסלו המחשבה, והיא תרומם את הלשון”. זוהי אמת כשהיא לעצמה, אך אין היא מתפּגשת עם צרכים יוֹמיוֹמיים וטכניים הכפויים עלינו היום; אלא אם כן נרחיב את המונח “מחשבה” להפילה גם על אלה.

 

צרת-היהודים וצרת-היהדות    🔗

בנסיוננו ההיסטורי, ידענו זמנים ומקומות שבהם היו יהודים נתונים ללחץ ומגוֹר, ואולם היהדות שלהם היתה תקיפה וגאה; צרתם צרת-היהודים. ולהיפך–זמנים ומקומות שבהם חיו היהודים חיי-רווחה, ואולם היהדות שלהם היתה נכאָה ונחלאָה; צרת היהדות צרתם. מן הסימנים של צרת-היהדות–עבדות בתוך חירות, דהיינו, שגם בנסיבות, בהן ניתן ליהודים חופש גמור לשאת יהדותם ברמה, הם מתבטלים בפני עם-הרוב, דוחים לשונם שלהם כליל בפני לשונו, שמותיהם בפני שמותיו, ומסתגלים למנהגיו, אפילו בעניינים משפחתיים, כגון טקסי חתונה והלווייה. חיבת-ציון האחד-עמית עיקר-דעתה להעלות ארוכה לצרת-היהדות. חוש הקיום הלאומי הכתיב לה מטרה זו: ‘לחדש אחדותנו הלאומית על ידי התחדשות תרבותנו הלאומית במרכזה ההיסטורי. “מקלט בטוח” לעמנו לא יהיה המרכז הזה גם אז, אבל היה יהיה **בית-מרפא לרוח’**.

 

ערך הדמיון    🔗

שלא כהיסטורין גרץ, אשר דן את כל החזיונות הקבליים כתעתועי-ריק, ייחס אחד-העם ערך רב לדמיון כממלא תפקיד חיוני בקיום ה“אני” הלאומי, לנחמו בתקופות של אימה ושואה, עד ירווח לו: אז יחזור אל אור-השכל.

אף סכה אחד-העם את הדמין כיוצר היסטוריה. כיצד?

 

אמת ארכיאולוגית ואמת היסטורית    🔗

הבחין המורה בין אמת ארכיאוליוגית לאמת היסטורית. בלשונו:…אין לך גבור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהיה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטות רוחו, הוא הוא הגבור האמתי, שהשפעתו מתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה–ולא האוריגינל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה…

‘וכשאני רואה את המלומדים מתאבקים בעפר ספרים וכתבים עתיקים, בשביל להעלות מקברם את “גבורי ההיסטוריא” בצורתם האמתית, ומאמינים הם עם זה, שמאבדים מאור עיניהם לשם “האמת ההיסטורית”,–אומר אני לעצמי: כמה עלולם המלומדים להפליג בערכם של חדושיהם, ואינם רוצים לראות דבר פשוט זה, שלא כל אמת ארכיאולוגית היא גם אמת היסטורית. האמת ההיסטורית אינה אלא זו, שמגלה את הכחות הפועלים בחיי החברה האנושית. כל שפעולתו בחיים ניכרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי, ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית..’ עכ"ל. (המסה “משה”, עפ"ד, חלק שלישי).

ומסתכל המורה בדיוקנו של משה, ומשתדל לחזור ולצייר אותו כפי שנוצר ונתרקם מאז בדמיון העם, בתורת גילום לאידיאל הלאומי שהעם הזה נושא בקרבו. לא אמסור כאן ראשי-פרקים מן המסה הנעלה הזאת. אשר למד וקרא אותה, יקראֶנה עוֹד פעם ויחדש פרטיה בזכרונו. רק זאת אגיד: פייט אחד-העם את משה שלו בצלם-דמות מאוּדאָל של אחד-העם בכבודו ובעצמו…

היה אחד-העם בר-פלוגתיה של הרצל. זה, מושרש בנשמת-האומה ומוטבע במסורתה–על הייחוד הלאומי המיטשטש-ונחרב העמיק דאבה; וזה, חניך לב-אירופה–האות-המעט של עלילת-דרייפוס הספיק לערער אמונתו בליבראליות המערבית ולהשכּין בו חרדה גדולה לקיום הפיסי של היהודים. עצם-חרדתו זו הביאתהו לידי סטיית-אוגנדה: יהיה מלון-ארעי, ובלבד שתוחש הצלה!

מן הזעווה אשר פקדה את דורנו, ידענו מה מוצדקת היתה חזותו הקשה של הרצל; ומן המאורעות האחרונים באפריקה, אנו למדים מה מעורער-מיסודו היה כל “מקלט” שהיינו נוטעים שם. ונתברכנו שעמדו נאמני-ציון, מאַחדי החזון המדיני של הרצל עם התחייה הרוחנית, שאחד-העם נביאה, והחזירו את המרץ הלאומי שבעם אל ייעודו ההיסטורי: לפדות שממותיה של זו ארצנו–למען קדם פליטי-גולה אשר יבואו, ועם-זה למען קוֹמם בית-מולדת לנשמת-העברית. היטב הישרשנו, ואם גם כאן לא נחת לנו.

אחד-העם, נאמן לרעיונו כי גיבוריה של אומה הם יצירי-דמיונה, החוזרים ומשפיעים עליה לדור-דורים, כן הספיד–ורומם–את הרצל אחרי לכתו:

…מתוך ארבע אמות של חיי שעה אי אפשר כלל לראות תוצאותיה הרחוקות של תנועה גדולה כזו בכללותה ולהגביל בדיוק את השכר וההפסד של כל מעשה לבדו… ואולם דבר אחד הוא למעלה מכל ספק: כי לעורר בזמן קצר תנועה גדולה כזו… יכול רק איש שיש בו ניצוץ מאנשי-הפלאות היחידים, העומדים בעם ועם לעתים רחוקות וכובשים להם דרך חדשה ביד חזקה. ולא עוד אלא שהמתנגדים לדעותיו ומעשיו של המנהיג המת, כמוני, יגדל עוד בעיניהם הפלא שבעתיים: כי יכול איש אחד לקבוע בהמון לבבות אמונה חזקה בדברים שהם למעלה מן הטבע ומן השכל ולמשוך אליו בני עם קשי עורף מלומד בנסיונות ללכת אחריו בעיניים עצומות אל כל אשר יהיה רוחו ללכת, ואפילו במקום שתהום מפסיקה בין רוחו ורוחם…

…בעיקרה ויסודה היא היא האמונה ה“משיחית” הישנה, כלומר, בכחוהאישי של “אדם-עליון” אחד, כי גדול הוא עד כדי לעשות את הפלא הכפול הזה: ראשונה להוציא את ארץ אבותינו–אחת היא. אם באותות ומופתים או בלחשים דיפלומטיים–מרשות יושביה ועובדיה ולמסרה בבת אחת לרשות עם היושב מרחוק ומצפה לישועה, ושנית, לקבץ אל הארץ–אחת היא אם בסייעתא דשמיא או בתחבולות אנושיות–עם עני ודל המפוזר בכל קצוי ארץ, עד בלתי שאיר לו שריד כמעט בארצות פזוריו, רק ה“היפנוס” של אדם מוכשר לכך יכול היה להביא המון רב לידי אמונה בנפלאות האלה, ורק האמונה בנפלאות האלה היא שעשתה את הציונות לתנועה המונית גדולה והוציאה אותה מתוך הגבול הצר שהיתה סגורה בו לפנים…

‘הרצל האיש החי –אפשר ואפשר היה לפקפק בהרבה מדבריו ומעשיו, ומי שלא רצה לעצום עיניו מראות נכוחה, מוכרח היה גם להתנגד לו לפעמים בכל תוקף… אבל הרצל הציור האידיאלי, כמו שהוא הולך ונברא עתה לעינינו ברוח העם–מה נהדר יהיה מראהו ומה רב יהיה כחו לחזור ולהשפיע על רוח העם עצמו, לטהרו מחלאת הגלות, לעורר בו רגש הכבוד הלאומי ולחזק שאיפתו לחיים לאומיים אמתיים!’ (מתוך ההקדמה לעפ“ד, חלק שלישי, נכתבה בר”ח אלול תרס"ד).

 

תיקון    🔗

הקורא הזהיר מסתמא הרגיש כי מן הציטאטה מאת אחד-העם במאמר על ש. צמח (סדרה זו, “הפועל הצעיר”, גליון 38, תשכ"ו) נפלו מלים אחדות, ועל ידי כך נתעקם ההגיון. נדפס: “…חפץ הקיום והאושר, הנטוע מאת הטבע בלב כל בריה ומכריחה לרדוף תמיד אחר כל דבר הגורם כליון וצער”. וזה הנוסח המקורי כלשונו: “…ומכריחה לרדוף תמיד אחר כל דבר המביא חיים ועונג ולברוח מכל דבר הגורם כליון וצער” (ע' “על פרשת דרכים”, חלק א‘, עמוד קט"ו; וע’ ספר “שתי וערב” לשלמה צמח, עמוד 117).


  1. גְּלוֹהַּ.ע“פ גירסת הערוך ופירושו ל”גלוהי דליליא“ (תענית ג‘, עמ’ ב'). מוּבא אצל אוֹדם, ”לשון לומדים“; על–ידוֹ מוצע כמוּנח בשביל קרן–רנטגן, אבל הפירוש הכללי אינו נדחה בשל–כך. והשווה glow באנגלית, ”גליעֶן" ביהודית–אשכנזית.  ↩