לוגו
להרחבת השפה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

להרחבת השפה / משה ליב ליליינבלום


לפי רבות התפתחות חייו של איזה עם, כן יתפתחו גם מושגיו, ועמם תתפתח גם שפתו. העם אשר חדל מלכת הלאה, ואין מושגיו מתפתחים, אין לו צורך גם להרחיב את שפתו מעל להגבולות שגבלו אבותיו, כי שפתו הישנה מספקת לו למושגיו הישנים. אבל העם הולך ומתפתח ומושגיו מתרבים ומתחדשים מזמן לזמן, צריך בהכרח לברוא לו מלים חדשות לסמן בהן את המושגים החדשים. וכשם שיש בעם התפתחות פנימית והתפתחות חיצונית, הראשונה על ידי התרבות ידיעותיו במושכלות והתרחבות פעולתו בחרושת-המעשה, שבאו לו מעצמו, והשנית על ידי בואו בברית עם עמים אחרים והכרתו את ידיעותיהם והמצאותיהם, שהיו זרות לו, – כן גם התפתחות שפתו היא משני מינים: התפתחות פנימית, המרחבת את הדבור על ידי יצירת תמונות חדשות ממלות ישנות שבשפת העם עצמו, על ידי הוספת איזו אותיות השמוש לאיזה שורש ישן;והתפתחות חיצונית, על ידי מלות לקוחות מלשונות עמים אחרים. האחרונות האלה, יש מהן הבאות משפת עם הקרוב בגזע, ואז אין רשומן ניכר הרבה, ובהשקפה ראשונה אפשר לחשבן למלות מקוריות, ויש מהן הבאות משפת עם לועז הרחוק במשפחה, ואז זרותן בולטת, וניכר תיכף כי ילדי נכרים הם.

בכתבי-הקדש מוצאים אנו דוגמאות מכל המינים האלה. משרשים ישנים נגזרו בזמן מאוחר המלות: שתיה, עבדות, סבלות (וגם בלי הוספה: סֶבל), שלטון, יתרון ועוד כאלה, שאנו מוצאים רק בספרים האחרונים שבכתבי-הקדש. כן מצאנו גם פעל: “מתיהדים”, שנגזר משם-עצם “יהודי”. וכמו כן אנו מוצאים בכה"ק גם מלות משפות אחרות שנתקבלו לעברית: חטר, חסיל, יחסלנו, כונס, סוחר, כשר, כשרון, ועוד מלות מלשונות בני-שם, שתמונתן היא תמונה עברית והיו לאזרחים בשפת-עבר. ומלבד אלה אנו מוצאים גם מלות אשר חזותן מוכיחה עליהן שמקורן בשפות לועזיות שאינן קרובות בגזע לשפת-עבר: טפסר, תכי, פחה, פרדס, פתשגן, אחשתרנים, ועוד מלות בודדות כאלה.

ראוי להתבונן, כי סופרי כה"ק, בהכניסם מלה זרה אל הפעלים, נזהרו מאד לשמור את תמונת הבנין של הפעלים העברים וליהד את הפעל הזר. עדים לזה הן המלות: יכרסמנה, מתרגם ועוד, המתאימים לבניני-הפעל העברים.

בזמן הבית השני נתרחבו בלי ספק יותר הרבה מושגי העם והורגש הכרח גדול להרחבת הלשון במדה מרובה. אבל ההרחבה ההיא נטתה באיזה פנים מן הדרך שסללה לה בזמן כתבי-הקדש. שפת העם, לפי דעת רבים, היתה אז כבר השפה הארמית, ועל זה יעידו גם איזו שרידים מפתגמי גדולי העם, כיוסי בן יועזר והלל (איל קמצא דכן וכו‘, נגיד שמא אבד שמא וכו’, על דאטפת אטפוך, ועוד), וכנראה היה השמוש בשפת-עבר מוגבל אז גם אצל הגדולים אך בדברים שבקדושה, כמו ההלכות, מדרשי הכתובים, ובכלל – דברים שלמדו לתלמידים. חוקי הדקדוק וידיעות הלשון לא נחקרו אז, וכל-שכן שלא נכתבו בספרים, ועל כן אי-אפשר היה להשפה, שנכרתה מפי העם והיתה לקנין יחידים בבתי-המדרשות, להשתמר על פי חקיה הישנים. היחידים ההם, שהיו טרודים בגופי תורה ולא יכלו על כן להקדיש זמנם לבקשת פרטי חקי השפה על פי התמונות הנפגשות בכתבי-הקדש למחלוקתיהן, יכולים היו להשוות, למשל, את השם “תרומה” אל השם “פעולה”, ולהוציא מזה, כי כמו שאפשר לומר: "חמשה לא יפעלו ", כן אפשר גם לומר: "חמשה לא יתרומו ", ואם אפשר לומר: “כל המקלקלין פטורים”, למה לא יאמרו: “ממשכנין לדבר שבצדקה”? כי נטו גם בתמונות הפעלים הנהים, ואמרו “לקרות” כמו “לבנות”, הרכיבו את הנפעל וההתפעל, וכיוצא בזה. אבל בהיות השפה כלי-מבטא של העם, הנה עלינו לקבל את המבטא הזה בכל אופן שיהיה;העם הוא אדוני השפה, ואם הוא מדבר כך או כך – הנה זוהי שפת העם, ואפילו אם תהיה בשבושים. על כן, קדמונינו, אשר שפת-עבר לא חדלה מפיהם, לפחות בבתי-המדרשות, היתה להם רשות שלמה לברוא פעל חדש “תרם”, כמו שהיתה רשות לאבותיהם לברוא את הפעל “רום”, או היתה להם הרשות לברוא התמונה המשובשת “וישתחו”, ועוד כיוצא בזה, ועלינו לקבל את הבריאות החדשות של העם בזמן מאוחר, כמו שאנו מקבלים את בריאותיו מזמן המוקדם, ועל כן אנו אומרים, כי גם שפת המשנה היא שפת-עבר, שפת אבותינו.

הרחבה יותר גדולה ורבה הננו מוצאים בזמן ההוא בנוגע לשמות. מלבד הרבה שמות שהוסיפו להם נו“ן בסופם לאות שם תאר, כמו: רחמן, גזלן, חזן, והרבה כאלה, אשר יש להם דוגמא גם במקרא (“ידי נשים רחמניות”) ומלבד הרבה מלות שלקחו מלשונות בני-שם אחרים, כמו: מומחה, מובהק, תספורת, ועוד, או שחדשו ממלות עבריות, כמו חיט, מחט (ממלת “חוט”), – הננו מוצאים שמות הרבה (ביחוד של כלים) שלקחו על-פי-רוב מלשונות היונים והרומיים. גם על דרך ההרחבה הזאת אין לנו רשות להקפיד, כי מלבד שכן נהנו בכל השפות, הנה אם בעלי כתבי-הקדש קבלו אל השפה את המלות: כרפס, גזבר, פתבג ועוד, למה לא יקבלו הם את המלות: טרסקל, אפיקומן ועוד מאות כאלה? אבל עוד הפעם ראוי להתבונן, כי אם בשמות קבלו מלות יוניות ורומיות מכל הבא לידם בחירות גמורה, הנה בפעלים היו מדקדקים הרבה ואם הכניסו פעלים חדשים – הכניסו אותם על הרוב מן השפות הארמית והסורית הקרובות לשפת-עבר. צריך לשער, כי בהשמות הזרות לא ראו בלבול השפה, כי גם בשפת כתבי-הקדש נמצאו שמות שאין צלצולם עברי, כי מה בין “צפרדע, דוכיפת, כרפס, תכי”, ובין “טרסקל ואפיקומן”? אבל בפעלים הוכחו להשוות אותם לתמונות הפעלים שבשפת-עבר, אם לא ע”פ ידיעה עמוקה בכל הבנינים והגזרות, לפחות על פי “חוש הטעם” שהיה בלבם מרוב שמושם בשפת-עבר, ודבר זה יכלו לעשות בפעלים לקוחים מלשונות בני-שם, אבל לא מלשונות יון ורומי. רק כיוצאים מן הכלל הננו מוצאים “מלסטם”, “מקנתר”, ועוד איזו פעלים בודדים, שאולי באו להם באמצעות השפה הסורית אחרי שנתערבו בה הרבה מלות יוניות. אשר על כן גם בתקופת האמוראים בבבל ובעלי המדרשים בא“י, וגם בזמן הגאונים, שאז כבר נכרתה שפת-עבר לגמרי מפיהם ודברו אך ב”זרגון" כלול מכמה לשונות, – נשארו על-פי-רוב הפעלים אך מלשונות בני-שם.

אחרי הגאונים נתחלקה הספרות לשלשה חלקים: ספרות הפלפול, ספרות בעלי השיר וספרות הפילוסופיא. המפולפלים בצרפת ואשכנז, שראו חלומות בנהרדעא ופומבדיתא, לא נזקקו לשום הרחבה בשפה;להם הספיקה שפת נהרדעא ופומבדיתא לכל צרכיהם. בעלי השיר גם הם לא הוצרכו להרחבת השפה: המשוררים האמתים שבהם, כבן גבירול, הלוי, בני עזרא ועוד, בין בשירי הקדש שלהם ובין בשירי החול לא נגעו בחיים, ועל כן הספיקו להם המלים הישנות;והפייטנים, אם כי רבים מהם יצאו מגבולות השפה הישנה, עשו זאת לא מן ההכרח לבטא מושגים חדשים, שלא נמצא אצלם, אך כדי להקל את המבטא ואת החרוז, ומפני שלא היתה להם שום השגת ברוח השפה ודקדוקה, כתבו כפי שעלה על רוחם. המלות: נם, פץ, אַהב, ערץ, אָההו, נתרזים, ועוד הרבה כאלה – לא נוצרו על ידי מושגים חדשים, ואפשר היה בנקל להחליפן במלות עבריות, כמו: נָאַם, פצה, אהבה וכו‘. ובאמת רואים אנו, כי הלהג הכבד הזה של הפייטנים לא נתקבל כלל אצל העם. אך בעלי הספרות הפילוסופית הוכרחו באמת לברוא מלות חדשות על פי המושגים החדשים שמצאו בספרים מן המין הזה. את המלות החדשות השתדלו לגזור ממלות עבריות ישנות, ולא נמנעו להשתמש לזה גם במלות שאין תמונתן משתנות, כמו: איך, כמה, מה, שיצרו מהן מלות המקרה: איכות, כמות, מהות, ועוד. אבל לפעמים לא מצאו בכל אוצר שפת-עבר מלים שיוכשרו לברוא מהן בריאות חדשות למושגים הצריכים להם, ואז לקחו את השמות כמו שהם מלשון ערבית וגם מלשונות אחרות, כמו: אופק, אקלים, מרכז, קוטב, קוטר ועוד. אין ספק, כי בחירתם במלות ערביות היתה לא מפני שהשפה ההיא מוכשרת יותר משפות אחרות להשפיע על העברית, אך מפני שהעתיקו ספריהם מן השפה ההיא, שבה נכתבו אז ספרי המדע, ואילו היו מעתיקים ספריהם מלשון יונית, היו מכניסים בהם מלות יוניות, כמו שעשו בעלי-המשנה, וכאשר באמת הכניסו את המילה “היולי”, שאינה ערבית, ואת השם היוני “פילוסוף” (שכבר בא אמנם בתלמוד) עם הפעל “התפלסף”, ועוד. אבל עד כמה היו הסופרים בכלל זהירים בקבלת חדושים כאלה, נראה מזה, שהפעלים “מְאוּיָךְ”, “יִתְאַיֵךְ”, שבנו איזו מתמיהים מן המלה “אֵיך”, לא נתקבלו בספרותנו כלל, ולולא הזכירם אבן-תבון בסוף הערותיו לס’ “מורה נבוכים”, לא היו נודעים לנו. הסופרים הרגישו, כי מאחר שהמלה “איכות” בעצמה אינה אלא חדוש, אין מן הראוי לגבב עליה עוד חדושים אחרים.

עברו מאות שנים, הפילוסופיא כבר נשכחה מפני עמנו, וגם אלה שלא שכחוה החזיקו בפילוסופיא של הרמב"ם כתורה חתומה שאין להוסיף עליה או לשנות אותה;קול השירים נחבא, והספרות, שנתרחבה מיום ליום עד בלי מצרים, צמצה עצמה אך בפלפולים, הלכות, מוסר ואגדה. ספרות כזו, בכל רחבה, לא יכלה להרחיב את השפה אפילו כמלא נימא, וביחוד בעת ההיא שהשפה עצמה היתה נלעגנה ואיש לא דאג לה להביאנה לידי איזו שלמות, לתת לה איזה הדור חיצוני.

מזמן המאספים, משעה שהחלו לשים לב אל הוד השפה, נולד גם הצורך להרחיב אותה באיזו אופנים. אמרתי “באיזו אופנים”, כי בעת ההיא, בשעה שלא עלתה על לבם לברוא על ידי השפה ספרות חיה הנוגעת בכל מקצועות החיים ושופטת עליהם, ודי היה לכתוב מליצות צחות ושירים, לא יכלו להרגיש צורך גדול בהרחבת השפה כראוי. אבל ברבות הימים נרגש הצורך בזה היטב, והננו רואים באמת שנתרחבה השפה בפנים שונים: באוצר מלות תלמודיות רבות, אשר בעלי הצחות מאסו בהן, במלים אירופיות אשר הכניסו אל השפה, כמו שהכניסו בעלי כתבי-הקדש מלות כשדיות ופרסיות, ובעלי המשנה – מלות יוניות ורומיות, ובמלים עבריות מחודשות. היו גם מתמיהים שחברו מלות עבריות לאחדים כדי לסמן בהן מושגים ידועים על פי הצלצול שיש להמושגים ההם בלשונות אירופא, כמו דע-פתע, דלוג-רב;אך רוב הסופרים ידעו להבדיל בין הראוי להתקבל ובין הבלתי ראוי;המלים שיש להן טעם, בין בלשון עבר, בין בשפות אירופא – נתקבלו, ולהג המתמיהים נשכח מלב. את המלות האירופיות כתבו בסימנים שנתקבלו להזרגון ולא השתדלו לתת להן תמונה עברית, בלי ספק כדי להבדיל בין האורחים החדשים האלה ובין המלות האירופיות שכבר קנו זכות אזרח בספרי קדמונינו, שאם גם לא נתקדשו בקדושת השפה, יש להן לפחות זכות תשמישי קדושה;ואם היו כותבים, למשל, “ליברל”, “דירקטור” וכו' בתמונה עברית, היה יכול הקורא לדמות, כי זכות המלות האלה שוה לזכות מלות “לבלר” (סופר), “דילטור” (מלשין) וכו', שכבר נתאזרחו במשנה ובתלמוד. את המלות המחודשות העבריות בנו על פי חקי הלשון, כמו: ספרות, בקרת, עגלון (ראוי היה “עגלן”, בתמונת רצען, אך עגלון מלך מואב הסב את לבם לכתוב שלא כהלכה), המחאה ועוד.

ראוי להגיד להמרחיבים ההם את ישרם, כי לא לקחו להם את הרחבת הלשון לאומנות מיוחדת, וכל מקום שיכלו להוציא מחשבות לבם בלא המצאת מלים חדשות, השתדלו לעשות כן. גם השליט בשפת-עבר וסגנונה אשר לא רבים כמוהו, המשורר יל"ג, בכל אשר הרחיק ללכת מדרך בעלי הצחות בשיריו האחרונים, לא היה להוט לחדש מלים.

בזמן האחרון הורגש יותר הצורך בהרחבת השפה מפני שני טעמים:

א) מפני שהתחילו לעסוק בהספרות בענינים הנוגעים בחיי הקולטורא בכלל.

ב) מפני שהקולוניסטים באה"ק מתחילים לדבר עברית והם חסרים מבטאים רבים. שתי הסבות האלה דורשות את ההרחבה במדה יותר מרובה מאשר עד עתה, והורגש צורך לברוא חלק גדול של השפה. אבל פה תבא שאלה גדולה: מי ומי יהיו הבוראים? הכל יודעים, כי שום שפה לא נבראה בכונה וברצון. לא אמר אדם לחברו: רצונך לסמן מקום שבני-אדם יושבים בו – אמור: עיר;רצונך לסמן מקום שבני משפחה ידועה יושבים בו – אמור: בית;רצונך לקרוא בשם את הדבר שהאדם מתכסה בו – אמור: בגד, וכן הלאה. כל שפה התפתחה אצל כל עם מעצמה ועדיין היא מתפתחת, אם חיה היא בפי עמה. השפה “שפה” היא, מפני שאיזה עם מדבר בה, או במלות אחרות: השפה היא אורח המבטא של איזה עם. השפה מתפתחת על כן בכל עם ברוח השיטה המסוימת שלה, על פי משקלים ובנינים קבועים, שעל פיהם נוצרה אותה השפה, וכאשר יחדש איזה עם מלות חדשות בשפתו, הרי הוא מחדש אותן בכח חוש הטעם שלו בדרך הסלולה לשפתו מאז. אבל שפתנו העברית אינה מדוברת עתה, ואם כן מלותיה החדשות אינן מבטא העם, וגם הקולוניסטים שהתחילו עתה לדבר עברית אין להם חוש הטעם הזה, למען יוכלו לחדש בשפתנו מלים כפי רוח שפתנו וטעמה, בסגנונה, משקליה ובניניה, ומי איפוא יחדש לנו עתה בשפתנו את החלק הגדול החסר לה?

על השאלה הזאת יש אך תשובה אחת: הסופרים. אבל מובן מאליו, כי בשם זה לא נכללו כל המון הכותבים עברית;מובן גם כן, כי דבר נכבד ורב ערך, כבריאת חלק גדול של שפה לעם ידוע, דורש מתינות יתרה והשתתפות כללית של כל הראוים לעסוק בזה. דרוש קודם כל, כי חכמים מובהקים, אשר קנו להם ידיעה עמוקה בשפת כתבי-הקדש ובשפת המשנה וגם שאר לשונות בני שם לא זרו להם, יחברו פרוגרמה, איך לברוא מלות חדשות מן השרשים הישנים על פי בנינים שונים המיוחדים לשפת-עבר, איזו מלות אירופיות טוב להכניס בשפתנו, וכיוצא בזה. ואחרי שתבוא הסכמת המומחים על הפרוגרמה, יגשו אל המלאכה, יחברו ויכניסו מלים חדשות. ואחרי שתסכים להם דעת הקהל, יערכו ספר-מלים להעם. אמת הוא, כי העבודה הזאת דורשת זמן רב. אך אין רע, אם עד העת ההיא ישתמשו הסופרים הזקוקים למלות חדשות במלות ארופיות ידועות לכל, והקולוניסטים באה“ק ידברו חצי עברית וחצי זרגון. אם זה מאות בשנים לא היתה שפת-עבר חיה בפינו, אין רע אם עוד עשרים או שלשים שנה לא תהיה משוכללת בפי הקולוניסטים באה”ק, והפסדנו הקטן הזה יצא בשכרנו, כי במשך הזמן תהיה לנו שפה, אשר נוכל לכנותה בשם “עברית”. בדבר רב ערך כזה אין מקום ליהירות יחידים, – הקופצים בראש לעשות להם שם “מחדשים ובוראי שפה”.


אך, לדאבון לב, לא עשינו ככה, וסופרים אחדים לקחו את הדבר הזה לאומנות להם, להיות בוראים ומחדשים על דעת עצמם. כאומנים, הם משתדלים להתהדר ולהתגדר באומנותם זו גם במקום שאין צורך בה. ולא עוד אלא שהדרכים שבחרו בהן להשיג מטרתם גם הן חדשות הן. איזו מהם, ביחוד היושבים במקום ששפת ערב שולטת, ממלאים לשונם מלות ערביות. הם מתחזקים בדברי המשורר יל“ג, שאמר כי “בארץ אבותינו יוכלו חכמי לב להרחיב את שפתנו במלות לקוחות משפת הערבים אשר במקורן ושרשן הן משותפות לשתי השפות האחיות, ערבית ועברית, אפס כי בשפת ערבית הוראתן ושמושן מבוררים ומסוימים יותר” (המליץ תרמ"ג גליון 27). אבל כונתו ברורה, כי חפץ רק למצוא בשפת ערב הוראות מיוחדות לשרשים עברים ישנים. אם, למשל, המלה “עזמה” בשפת ערב הוראתה על המושג הידוע בלשון העמים בשם “אינרגיא”, נוכל להוציא מזה, כי גם המלה העברית “עצמה” הוראתה כן לפעמים, ויכולים אנו להשתמש בשם זה למושג אינרגיא, אבל מעולם לא עלתה על דעתו של יל”ג, שנקח את המלה הערבית כמו שהיא. ואולם איך שתהיה דעת יל“ג בזה, הגה יותר מומחה ממנו בלשונות בני שם, שד”ל, היתה לו בזה השקפה אחרת. הוא אומר: “הלמוד והעסק בלשון ערבי רק מעט יוכל להועיל והרבה יוכל להזיק להבנת ספרי קדמונינו. כי עם היות שתי הלשונות קרובות זו לזו מאד, מכל מקום שתי האומות רחוקות זו מזו מאד ודרכי מחשבותיהן ודבורן מתחלפים הרבה; מלבד כי שרשי לשון ערבית יש להם הוראות שונות הרבה יותר מלה”ק וכו' ומלבד כי לפעמים השרש הערבי אין לו כלל ההוראה שיש לו בלה"ק, או הוראתו בזו הפך הוראתו בזו וכו', כי העסק בהם (בספרי הערביים) יוכל להפסיד הרגשתנו העברית " (פניני שד“ל אגרת מ”ח). והנה רואים אנו, כי איש היודע שפת-עבר במדה בינונית מבין על פיה מעט גם השפה הארמית, ולעמת זה, השפה הערבית היא כספר החתום גם לפני הבקיאים היטב בשפת-עבר. כל זה יוכיח לנו, כי החושב ששפת-עבר יכולה להבנות משפת ערב במדה מספקת אינו אלא טועה.

איזו מן המחדשים מעקמים מלות עבריות או תלמודיות כדי לתת להן על פי צורתן המשונה איזה מושג מיוחד. בהשקפה ראשונה אפשר לחשוב, כי מתוך שהעקימה נעשתה על פי רוח הלשון, יכולים אנו באמת לסמן על ידה את המושג הדרוש. אבל אחרי העיון נראה, כי על פי חקי השפה אין העקימה הזו כוללת את ההוראה שהם נותנים לה. הנה, למשל, המלות החדשות: שעון, עתון, ירחון וכו‘, שנבנו מן השמות: שעה, עת, ירח. הוספת אותיות כאלה מצויה לרוב בשפת-עבר, אך תמיד אינן משנות את ההוראה העקרית של השם המקורי. השמות: עליון, אביון, פדיון, רצון, הרון, פקדון, כשלון, זכרון, יתרון, כשרון וכו’ – יש להם ממש אותה ההוראה של המלות שמהן נגזרו, רק בשנוי פעל לשם או במשמעות צדדית לחזק או להחליש את המושג הכלול בהם. אם כן, המלות שעון, עתון, ירחון – אינן יכולות להורות על כלי המורה את השעות, על ספר היוצא לעתים ולירחים, כי אין לכלי ולספר שום ענין עם המושגים המפשטים: שעה, עת, ירח ויותר נכון להשתמש במלת שעון להוראת “שעה קטנה” (כמו “אישון”, שלדעת איזו חכמים פירושו איש קטן), או להוראת הפנית הלב לאיזה ענין, מפעל “שעה” שבכתבי-הקודש, כמו: חרון, רצון, מן חרה, רצה.

כן המציאו כפל חצי המלה לסימן הקטָנה או חבה: כלבלב, חתלתול, גופיפים וכו'. אם גם נניח, כי המלות אדמדם, ירקרק, שחרחורת, יש להן באמת הוראת ההקטנה, הלא משום שלש מלות המיוחדות דוקא לצבעים אין עוד ראיה כי כן היא רוח השפה בנוגע לכל השמות; ומי יודע, אולי ההקטנה הרמוזה בכפל המלות ההן אינה מורה על הקטנה גופנית, רק על חלישות מפשטת, ויהיה אדמדם אודם חלוש. איך שיהיה, הכתוב אומר: “וילד זקונים קטן”, ואינו אומר: “וילדלד זקונים”; גם בשיר-השירים קוראים הרעים זה לזה בכל מיני שמות של חבה, ומעולם לא נסו להתשמש בכפל אותיות השם; אות הוא, שהשמוש הזה אינו מסוגל לשפתנו. ומה בכך אם אין בשפתנו תמונות ההקטנה והחבה? הנה בשפות רבות אין מספר זוגי, שישנו בשפת-עבר על הרוב לענינים זוגיים בטבע ובמלאכה (עינים, ידים, מלקחים, מאזנים), ובשפת יון המספר הזוגי רגיל בהרבה שמות, ולא ראינו שישתדלו עמים אחרים לחקות בזה את השפות האלה. כיוצא בזה אין בשפתנו שני מיני עבר, נשלם ובלתי נשלם, ושני מיני עתיד כאלה, – מושגים הנמצאים בשפות רבות. ומה בכך? “אין לי” – היא הטענה היותר טובה. ומה תהיה שפתנו חסרה אם לא יהיו בה לא כלבלב, לא גופיפים ולא קטיטינה?1)

כן בראו פעל חדש: “מענין” (מושך את הלב) מן השם “ענין”. אבל מה תמוהה הבריאה הזו! השם “ענין” שרשו “ענה” והנו“ן נוספת להוראת השם, כמו: בנין, קנין, והאם לא לשחוק יהיה האומר: מבַנין, מקַנין? אם קדמונינו אמרו “ממשכן” והכניסו אל הפעל את המ”ם הנוספת בראש, הנה הם, כמו שאמרתי למעלה, לא עסקו בחקי השפה ובהלכות הדקדוק, והננו מקבלים את השבוש הזה, כמו שנתקבל, למשל, השבוש “אירראציאנאל” בלשון בעלי-החשבון או “וויסאקאס” ברוסית לשנה מעוברת, כי “שבשתא כיון דעל על”, אבל לבדות לכתחלה שבושים כאלה – אין זה אלא שחוק.

כן המציאו את המלה “גחכנות” ועשו ממנה גם תאר וכותבים: “דעה גחכנית”. החדוש הזה מביא לידי גיחוך. המאמר האחד בתלמוד; “אלהיכם גחכן הוא” – ענינו מהתל באחרים. ומה טעם ל“דעה גחכנית”, שהמובן בה צריך על פי זאת להיות: דעה מהתלת באחרים, בעוד שכונתם לומר: דעה או סברא המעוררת צחוק? ולמה לנו בנין חדש “גחכנות” בשעה שיש לנו השם “גיחוך”? ולמה לנו המלה התלמודית “גיחוך” בשעה שיש לנו מלות עבריות: שחוק, צחוק והתול?

יחד עם המלות החדשות בראו לנו גם סגנון משונה, שלא נשמע מעולם כמוהו. הפעלים, התוארים, חבור המלות – הכל זר ומשונה: “בנתון להם בתים”, “הארץ המסְכֵנה”, “עשו צעקה”, “לכן ועברתי בסערות נגב”, “אני והפרתים נאום ה'” (!) “עפעף עיינו רפרפה – זה היה למען הסתיר דמעה”, “השאול לא שאל אחד הפוסקים קושיה עצומה”, “ואיך זה כל כך מעטים, כל כך יחידים ובודדים בקרבנו האנשים”, וכאלה הרבה. הסגנון מסורס, מלת השלילה “לא” לפני בינוני פועל, – קול דברים עברים אנו שומעים ותמונה עברית אין אנו רואים, והדברים עושים עלינו את הרושם של “נכרי מדבר יהודי”.

עד כמה להוטים המחדשים האלה אחרי חרושים מפליאים, יורה לנו המקרה הזה. אחד מהם, המחדש בטובו בכל ‏יום מלים עד אין קץ, מצא בספר של אחד הקראים מלת “אפד”. המלה הזאת אין לה שום זכר בשפת-עבר (כי שורש “אפד” שבמקרא יש לו מובן אחר לגמרי) וגם בשפת התלמודים והמדרשים, וכנראה אינה גם בשפת עבר, שהרי בעל-המציאה לא נסתייע ממנה ביחס למלה זו. איש פשוט, בלתי להוט אחרי חדושים, היה אומר, שהקראי הזה שאינו מאמין במסורה שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבינו, בלי ספק לא נמסרה לו המלה הזו בקבלה מפי הנביאים, ואחר שאין לה זכר בספרותנו, בודאי היא משובשת בדפוס, או שהיא לועזית מאיזו שפה בלתי ידועה לנו, ואם כן אין לנו עסק בה. אבל המחדש שלנו דן אחרת: מלה נדפסת באותיות עבריות ובנויה על דרך לשון עברית בודאי היא עברית, שנמסרה מפה לאזן ליחידי-סגולה עד שבאה להקראי הנ"ל, ואם כן ההא לכם מלה חדשה! ומאז הנה הוא שב על המלה הזאת פעם בפעם, אף-על-פי שבעצמו אינו יודע לא את שרשה ולא את באורה.

על פי הדרך הזה נוכל להרחיב את שפתנו עד אין קץ. יש בשפתנו שרשים, אשר על ידי הפוך הסדר באותיות יורו על מושגים שונים, כמו: רחץ, חרץ, חצר, צרח, צחר, אם כן נבחר גם אנו באותיות כאות נפשנו ונסדרם באופן חדש שלא בא עוד כמוהו בשפתנו ונפסוק הלכה, כי צמד שלש אותיות פלוניות בסדר כזה מורה על מושג או שם פלוני, וצמד בסדר אחר – על מושג אחר. נקח את השרשים שבכה"ק ונהפכם בכל מיני הצירופים ונעשה מהם פעלים ושמות כחפצנו, ואז לא יהיה לנו שום מחסור במבטא כל המושגים ונוכל לגרש גם את כל המלות האירופיות משפתנו. או ננסה ללכת בדרך יותר בטוחה. הנה בתלמוד נזכרו המלות טכסיס (יונית), דפוס (רומית) וכאלה. והנה אף-על-פי שקדמונינו, כמו שהזכרתי למעלה, נזהרו הרבו מלבנות פעלים משמות אירופיות, בכל זאת נמצאו פייטנים שאמרו: “יטכסו בקול”, בזמן מאוחר נתפשט הפעל “הדפיס” (מבלי שים על לב כי הס' שבמלת דפוס אינה שרשית, כי אם נוספת כמנהג רומי), ובזמננו אומרים מן המלה הרומית בסיס – לבסס. אם כן אף אנו נאמר: דִפָשון – טעלעגראף, דַפָש – עובד בבית הטעלעגראף, לדַפֵש – לשלוח דעפעשא, וכן הלאה, עד אין סוף.

חדוש מלים רואים אנו אצל כל עם גם עתה, לא לבד מלות שאלות מלשונות אחרות, אך גם מקוריות. אבל כמו שבימי קדם, בשעה שהתפתחו השפות בין העמים, יצר לו כל עם את מלותיו, כמו שאמרתי למעלה, במשקלים, בנינים וגזרות ידועים על פי איזו שיטה מסוימת, אף-על-פי שלא ידע עוד את כללי דקדוק שפתו, מפני שחוש הטעם שבו נתן שלא בכונה לכל מלותיו רוח מיוחד לפי שיטת שפתו, – כן גם עתה, המלות המקוריות הנבראות אצל כל עם מתאימות לרוח שפתו, על פי חוש הטעם. אבל הטעם הזה יש לו מקום רק בעם אשר עמד טעמו בו ושפתו היא לנחלה לכל אישיו מאת אבותיהם, והם מדברים בה מיום החלם לקרוא: “אבי ואמי”. אחינו באה"ק, כמו שאמרתי למעלה, אין להם עוד חוש הטעם הזה, כי רק עתה החלו להתרגל לדבר עברית, אשר לא שמעוה בדבור מעולם, ועל-פי-רוב אינם בקיאים גם כן בדרכי הלשון והתפתחותה. על כן אין בכחם לבור את האוכל מתוך הפסולת והם מקבלים את כל השבושים וכל מיני מלות שמושיטים להם מחדשינו. היום תאמרו להם “חנוכיה” למנורה של שמונה נרות ויקבלו (אם גם אין שום ענין למנורה עם השרש “חנך”, ובשם זה נוכל לקרוא גם את “הסובבת” שהילדים משחקים בה בחנוכה);מחר תאמרו להם “פורימיה” להעוגה המשולשת שאוכלים בפורים, וביום השלישי תאמרו להם “שבעותיות” לתפיני החלב והגבינה של חג השבועות; תאמרו להם “אפד”, “ארידים”, “גופיפים” וכו' – והם מקבלים את הכל כספוג, בלי כל בקרת, אם מטרדותם בעובדת-הגוף או גם מחסרון ידיעה.

אם באמת במשך הזמן תתקבל השפה הבזויה הזאת, המבולבלת והנלעגה, ותהיה לשפה חיה בפי אחינו באה"ק, אז מסופקני מאד אם יודעי השפה ואנשי הטעם ישמחו על “התחיה” הזאת ויכירו טובה לבעליה על חסדם עם שפתנו.


  1. עורך “השלח” העיר על זה, כי גם שתים מן הלשונות הראשיות בזמננו, הצרפתית והאנגלית, אין להן תמונות מיוחדות להקטנה, וזה לא עצר בעדן מלהתרומם עד למדרגה היותר גבוהה של הקולטורא ולברוא בריות ספרותיות קיימות לעד.  ↩