מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דעותיו של מר קלוד מונטיפיורי

מאת: בנימין זאב הרצל

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

דעותיו של מר קלוד מונטיפיורי / בנימין זאב הרצל

בעתון “American Hebrew” מגלה מר קלוד מונטיפיורי את דעתו נגד הציונות. המאמר ראוי מאוד לתשומת- לב: בגלל אישיותו של המחבר, בגלל ההדור החצוני והתכן הברור והחריף. מפני הטעמים הללו רוצים אנו לטפל במתנגדנו זה יותר מאשר הסכנו לעשות כזאת, כשטוענים נגד התנועה הלאומית כל אותן הטענות הנודעות כבר, שנשנו ונסתרו זה פעמים הרבה.

יכולים אנו היום, אחרי שעברו כשלש שנים על הריב הזה, לחשוב את הוכוח הכללי על ערכה של הציונות לנגמר. פה ושם התבלטו ההבדלים היותר דקים שבהשקפה. כל אחת מן המפלגות לקחה כביכול סוף סוף את עמדתה בשדה המערכה. בשביל הפוסחים עוד היום על שתי הסעיפים, ואלה שעוד לא הכירו את הענין כראוי, תשאר רק השאלה, אל איזה משני הצדדים הם רוצים להספח. וכן נדמה לנו מר קלוד מונטיפיורי כעין נואם ראשי בשם המתנגדים, החוזר וכולל יחד, בברור שאין למעלה ממנו ובאֹפן נמרץ באמת, את כל מה שאפשר להשיג על תנועתנו. הוא מנומס למדי, כדי להגיד מראש, כי מתנגד הוא בהחלט לציונות, שאותה הוא אומר לבאר לקוראי העתון “American Hebrew”. הוא איננו בא בעקיפין על מי שהוא, איננו קורץ בעיניו כמתקדש, איננו מעקם את מצב הדברים. הוא אומר: כך וכך הוא המצב האוביקטיבי של הענין, וכך וכך היא דעתי הסוביקטיבית שלי, של קלוֹד מונטיפיורי. גלו ראשכם בפני צר שכזה! אולם אחרי ברכת-הכבוד, הרשות נתונה לנו לעמוד אתו לקרב.

כן, מר קלוד מונטיפיורי הנהו בר-סמכא נעלה בשביל מתנגדינו. הוא בן-חורין, גאה, נאור, ועד כמה שיכול אדם להיות מאושר במתנת חלקו הבאה לו מן החוץ, הוא מאושר בארץ. הוא חי במדינה, אשר לעת-עתה הנֶה עוד אי-האֹשר בתוך הים הגדול של השנאה לישראל. הוא הנהו, מה שאין מכירים אמנם בקריאת שמו האיטלקי, אנגלי גמור. מוצאו ממשפחה, שיכולה להוכיח על ישיבתה זה זמן רב בבריטניה, ושרכשה לה שם עֹשר וכבוד. אין אני מכירו היטב, אבל לפי מה שהגיד לי בפיו באותו הראיון, שהוא בעצמו מזכירו בעתון “American Gebrew”, יש לשער, כי נתחנך כדרך חנוכו של כל אנגלי מושלם בן משפחה עשירה. הנהו היום בן ארבעים וכמה שנים, ימי נעוריו היו אפוא כבר אותם הימים הטובים, שבהם הֵחם – או יש לומר: הֵרך? – בנימין ד’ישראלי את לבם הקשה והחזק של בני ארצו בעד שווי הזכיות ליהודים. הצעירים בני גילו של קלוד מונטיפיורי היו חייבים תודה רבה לרומנטיותו של ד’ישראלי. כשהתעתדו יחד עם בני האצילים האנגלים למשחק הקריקט באיטן או בהאַררוֹ, כשטילו בסירות או עסקו בלמודים באוקספורד או בקמברידז‘, כמעט שלא הרגישו עוד את ענים. בעל כרחנו נזכור את משחקי-התחרות האנגליים האלה ותעודתם החנוכית, כשאנו מתבוננים אל הדור החדש, שמר קלוד מונטיפיורי הוא במחיר בניו. במשחקי-התחרות החזקים האלה רואים אנו סמל החקוי והתשלוּם בעד אותן מלחמות החיים, שבהן מתפתח אֹמץ-רוחם של העניים. מלחמה ותחרות הלא הן כל החיים, ויען כי היה מקום לחשוש, פן יתמעט אֹמץ-הרוח במעמדות הגבוהים שבחברה, אם לא ילחמו בני הנעורים ויתחרו בכֹחם הגופני, יצרו בעלי החנוך האנגלי מתוך פוליטיקה נשגבה מדחקים כאלה. אמנם לצעירים היהודים נצפנו יחד עם אלה בבית הספר גם די מכאובים וכעס. בנימין ד’ישראלי תאר את צרת נפשם של הנערים “הזרים” בדברים שנכנסו אל הלב ולא החטיאו את המטרה. בני-גילו של קלוד מונטיפיורי היו יותר מאושרים. מה נחמד ומשעשע הוא, בשומנו אל לב, כי צעירי ישראל בדור שלאחריו התנכרו ללאומותם העצמית, במדה שנתמעטו יסוריהם המוסריים, הודות לנאום המלא רגש, שנשא לטובת עצמו משורר יהודי. הרי לפנינו מקרה, כי רגש-האחדות היהודי הביא גם תועלת לאנגלוזכסים בני דת משה בעלי שמות איטלקים. הם מרויחים מבטולו של משפט קדום, אשר הצליח ביד אחד מהם. במשחק הקריקט באיטן או בהאררו, בטיולי המשוט באוקספורד או בקמברידז’ התקשטו באותם הצבעים שהתקשטו בהם רעיהם. הכתם הירוק עבר ובטל מן העולם.

והדור הזה, שנתחנך כבר בטוב ועליצות. היודע את מלחמת החיים רק על פי הדוגמא של המשחקים, נפגש פתאום עם תנועה של בני אדם נואשים. יהודים הם, ובכן בניו של אותו העם, שממנו יצא בנימין ד’ישראלי, ולהבדיל מן האדם הגדול הזה, גם קלוד מונטיפיורי. מה חפצם של היהודים האלה, כשהם קוראים מעמקי-הלב לציון? האין אנו חיים כבר בעולם שכלו טוב? האין אנו משחקים בקריקט יחד עם בניהם של המשפחות המיוחסות שבאנגליה? העוד אנו נושאים את הכתם הירוק? האין אנו יושבים בבית המחוקקים בתור ליברלים או קונסרואַטיבים? האין אנו מגיעים לפעמים אפילו עד למעלת האצילות? האין אנו עושים עסקים טובים? וכשאין אנו להוטים אחרי קנינים חמריים, מפני שאנו מסתפקים במועט או מפני שעשירים הננו, האין אנו יכולים אז לעסוק בעניני מדע?

מר קלוד מונטיפיורי הוא איש מלומד. הוא עוסק, כנראה, ביחוד בחכמת היהדות, מרציא הרצאות להנאת עצמו, ויש לשער, כי מימיו לא נגואלו כפיו בבצע-כסף. הוא גם אדם נדיב – על פי הנוסח הישן. מוציאים את שמו בכל רשימה של נדבות, הוא עומד בראש מוסדות צדקה שונים, וכששולחת אליו אחת הגבירות גליון לקבוץ נדבות, בודאי שהוא חותם על סכום היותר גדול. על כל זה אין לערער. ועדותו של אדם נדיב כזה תכריע באין ספק בכל דבר – מלבד בציונות, כשהנדיב הזה מתנגד לה. כי ביחס אל הציונות נפלא הדבר. במדה שהאיש גדול במעלה ותנאי חייו טובים, בה במדה אין התנגדותו, מוכיחה בעוד שלהפך, אם יספחו אנשים החיים בטובה אל התנועה, הרי זו ראיה מכרחת על טיבה. לפי זה אנו יכולים כבר היום לקבוע יסוד זה: לגבי הציונות ערך הסכמתו או התנגדותו של איזה אדם עומד ביחס הפוך אל מצב עשרו. מר מונטיפיורי הנהו שרוי בטובה, ואיננו חפץ בשנוי המצב הקים? זה הוא אמנם נחמד מאֹד, יהי לו אשר לו. אבל לכל מי שדעתו ישרה קשר להשיג, איך זה יהיה בכל זאת לבר-סמכא, לשפוט על צרותיהם וצרכיהם של המוני בני אדם, שענים קשה כל כך לכחד, עד שהוא בעצמו אינו מכחיש במציאותו.

דעותיו הסוביקטיביות של מר קלוד מונטיפיורי אינן מכריחות אפוא. לכל היותר יש להצטער, על אשר הוא משפיע על מספר קטני-המֹח, או מושך אחריו כל אותם רכי-הלב, שכל כך נעים להם לעמוד במקום גדולים. תנועה עממית כבירה כתנועתנו יכולה להתיאש מאבדות כאלה. האובדים האלה ישובו להספח אלינו. כשיראו, כי הצדק אתנו, ואנחנו נקבלם אז בסבר פנים יפות.

אבל מה המה הטעמים האוביקטיביים של קלוד מונטיפיורי?

הוא מבאר בברור גמור את הסבות, שעל ידן יהיה איש לציוני. הוא מודה, כי גם יהודים חרדים גם מתקנים וחפשים בדעות הנם ציונים. לעומת זאת נכונים אנחנו להודות בחפץ-לב, כי אנשים מכל הסוגים האלה נמצאים גם במחנה מתנגדינו. ודבר זה בעצמו מוכיח, כי על פי השכל אין להביא את נקודות ההשקפה הדתיות בחשבון. כל איש מאמין וחושב גם בתור ציוני מה שלבו חפץ. חפש-הדעה, השלם, שהכל שוים בו, הוא לאנושות בעלת התרבות המודרנית קנין יקר כל כך, עש שאין אנו נותנים אפילו להתוכח עליו בקרב תנועותנו. השגותיו של מר מונטיפיורי הנן אפוא לשוא, ואין אנו משיבים עליהם כלל.

הגרעין שבהחלטותיו הוא זה:

“אומרים, כי מדינת-היהודים הוא הפתרון היחידי לשאלת-היהודים. נניח לרגע אחד כי כן הוא, אבל זה נראה כי הרבה תלוי באֹפן, שבו נגשים לפתרון הזה. היש לנו להתעצב על הפתרון הזה או לשמוח עליו? היש בו נחיצות מעציבה או אידיאל נהדר?”

אחרי שנסח מר מונטיפיורי את השאלה בצורתה הדִיפלֶמטִית הזאת, הוא משיב בנחת-רוח. יכולים לקרא את הדִילֶמַה שלו ותשובותיו עליה בבדיחות מתרבה מרגע לרגע. לפני שנים אחדות שחקו הרבה בצרפת על דיפּוּי, מי שהיה אז ראש הממשלה, שקרא באחד הימים נגד הסוציאליים: “הנני מסגיר אתכם בתוך דילמה”. אבל אותם המסוגרים בתוך הדילמה לא חדלו מהיות חפשים ושמחים, ועוד הִנָּם כֵן גם היום, בעוד שמר דיפוי כבר חדל למשול ולהסגיר בני אדם בתוך דילמות.

הרי החלק הסותר האחד בדילמה של מונטיפיורי: “האידיאל הנהדר”. מי שרואה בציון אידיאל כזה, אינו יכול להיות עוד אזרח בארץ מושבו. הה, אלי, מדוע לא? האין בין ההוה והעתיד רק בחירה צנומה כזו? כלום אי אפשר ליהנות מזכיות ההוה ולמלא חובותיו, בעת ששואפים ומתעתדים לימים טובים מאלה? ובכן, כיצד נבראה כל התרבות האנושית? בעל ההגיון מונטיפיורי יאמר – אף יוכיח, כי הוא מוכיח הכל – שאין אדם יכול לדור בשני בתים כאחד. אמת הדבר! אבל האם אינו יכול לבנות לו בית חדש, כשהוא יושב עדין בבית הישן? לא, איננו רשאי, יענה הוא על פי שיטתו ומהלך רוחו, המחזיק קפיצות כאלה לאי-הגיוניות ומסוכנות. כמובן, היו בני האדם יושבים עוד היום בבתי-כלונסאות ובמחלות עפר, אלמלא היו מעולם בעלי דעה אחרת מזו, שהוא הוגה אותה.

אולם ציון בתור “אידיאל נהדר” יש לה עוד חסרונות רבים: היא מעוררת בהכרח לאנטישמיות. והנה יש לנו נסיונות של שלש שנים במדינות שונות. בשום מקום לא עוררה או הגדילה הציונות את האנטישמיות. אדרבה, האנטישמיים היותר רעים מודים בזה, כי השאיפה האידיאלית הזו של היהדות החדשה ראויה לכבוד. אלמלא היה מר מונטיפיורי דואג כל כך למצבו הטוב עתה, אלמלי היה עומד במערכה במלחמת הקיום כמספר הגדול של אחיו בני עמו, כי אז לא עלתה על לבו המחשבה שיקולקל המצב. לא, לזה אין חשש; להפך, יש לראות מראש, כי בכל ארץ וארץ יעלו ערכם וכבודם של היהודים במדה שימעט מספרם. ואם לבסוף ישארו רק אלה שהתבוללו, אז יביטו עליהם כעל דבר יקר-המציאות, שיהיו באמת. אולם נניח, כי הצדק אתו, כי בעקב התנועה הציונית תצמחנה רעות למר מונטיפיורי ואנשים שכמותו – הכי יש לו הצדקה לדרוש מאתנו, כי אנחנו, העם היהודי, נותֵּר על דרישותינו להטבת מצבנו, נחדל מהשמיע זעקת-שברנו ונחריש על כל העוני המוסרי והחמרי, המדכא אותנו? הדרישה הזאת מוזרה היא. מי שמעיז לדרוש אותה, מעיד בעצמו על עניות דעתו. חבל, שיש הרבה אנשים שחושבים כן, אבל רובם הם חכמים למדי שלא לדבר כן.

אחרי כן מבאר מר קלוד את החלק הסותר השני: “הנחיצות המעציבה”, ושוב הוא “מניח דבר-מה”. מה היא הנחתו? “כי האנטישמיות תחדל מחר, כי היהודים ברוסיה וברומניה ישתחררו פתאום, כי ההגבלות החברתיות והמשטמה, שהיהודים סובלים מהן באוסטריה, באשכנז ואפילו (ראה זה פלא!) בארצות הברית תבטלנה פתאום ותחדלנה כלה”, ואז תחדל גם הציונות בתור “נחיצות מעציבה”. אבל, כשהוא מניח הנחות, מדוע איננו מוסיף ומניח, כי חיים אנחנו על הלבנה או במאה השלש ועשרים לספירת הנוצרים, או כי יכולים אנחנו לעוף. אמנם, אלמלא ידענו, כי גם מר מונטיפיורי הוא איש מנומס ונדיב, היינו חושבים, כי מצחק הוא באופן גס על עני-היהודים.

לשאת את כל ההנחות החריפות האלה, שמר מונטיפיורי מוציא בהבל פיו מתוף הרחבת-דעת בחדר עבודתו, קצרה רוחנו. נסיון מלא מרירות עמוקה למד אותנו היהודים “המשוחררים” החדשים לדעת, כי האנטישמיות אינה בטלה ואי אפשר שתבטל, מפני שבותיה לא חדלו. הגדנו זאת פעמים הרבה. בכל יום ויום מתחדשות הראיות, הה, במלא כל העולם. הגרת המוני היהודים בתרועת-תודה על הרוחה שהיתה. ואנחנו, כבעלי דעה מיושבת, המרגישים באחריות הגדולה, הננו רוצים לדאוג לכך, שתהיה הגרה זו מסודרת האֹפן בטוח על יסודות המשפט. אין לנו אותה קלות-הדעת, שבה מרחיקים אי-אלו נדיבים אנשי חסד את המהגרים היהודים העניים לאיזה מקום שהוא מעבר לים, אם אך רחוק הוא למדי. כי הנסיונות האלה ללא הועיל הם, אף אם נעשים באמצעים היותר גדולים, דבר זה מתברר לנו יותר מיום ליום. בכל דין-וחשבון של באגודות “הנדיבות” האלה נמצאה הודאה יותר או פחות מסותרת, כי כל עמל העסקנים היה לשוא. כל זמן שלא ידעו האדונים האלה מאומה מהתעוררות ההכרה הלאומית, אפשר היה לא רק להצדיק, אלא גם להלל את מעשי-צדקתם. דבר זה נשתנה לאט לאט.

האם נחוצה היא הציונות? מוסיף ושואל מונטיפיורי. מי שאין לו ארמון באנגליה, לא יטיל ספק בדבר.

אבל, האין הציונות חלום על-דבר “ארמון-באספמיא”, מגדל פורח באויר, אוטופיה של בעלי חלומות? אין אנו רוצים להביא עוד ראיות מן השכל, שסוף סוף לא יבינו אותן אלא בעלי שכל, שאין דעתם מוגבלת. הציונים שלנו בבולגריה, באפריקה הדרומית מוכיחים זאת בעליצות סוערת. בבולגריה ראו, באיזה אֹפן מתהוה מדינה בזמן הזה. באפריקה הדרומית השתתפו בעשר שנים האחרונות בצמיחתה המהירה של קולוניה. ציוני הבַּאלקאן וציוני “Chartered Compagny” האגודה הבריטית להתישבות באפריקה הדרומית) הם לנו העדים היותר מוכיחים. ועוד זאת, כל הנפלאות שנעשו בסחר העולם, קו הקאַבל בלב הים, קיטור הרכבות, המכונות לזריעה, קצירה ודישה, צמר-גפן מהודו, החטים מאמריקה, הובלת זרם הכח על-ידי החוט הדק – בקצור, כל אותן הנפלאות הצומחות יום יום לעינינו, האינן מדברות על לבו האטום של מר קלוד מונטיפיורי הנאור? ראיותינו הן מהיום, וראיותיו מתמול שלֹשׂם. בתור מומחה שבע-רצון מבקיאותו הוא מביא דברים בשם הפילוסוף היהודי העתיק פילון. האין המלומד מר קלוד נותן אל לבו לפעמים לחשוב, כי הראשונים היו חכמים לפי רוח דורם, וכי תנאים אחרים שבחיים בוראים גם חכמה אחרת בעולם? דור דור וחכמתו, דור דור וחכמיו.

וכי אי אפשר לו למר קלוד מונטיפיורי לציר בדמיונו, מה ירחב לבם של אלה, שאין לבם הולך אחרי הנאת עצמם, אלא עובדים הם לטובת איזה רעיון, למרות צורריהם הרבים בכל העולם? במשך הזמן הקצר של עבודתנו התגברנו כבר על מעצורים יותר גדולים מן הדילמות הדחוקות של מר מונטיפיורי. אין הדברים פשוטים, כמו שמתארם לו הפילוסוף האנגלי-יהודי הזה. “נחיצות מעציבה” או “אידיאל נהדר”. אמנם, שניהם כאחד הם. הסבות המניעות את בני האדם שונות הן, כמו שבני האדם שונים זה מזה. כלם ביחד הם עצם הלאום. אולם מי שאין לו סקירה חפשית, אינו רואה, כמו שאומרים, את היער מפני העצים הרבים. ואדם כזה חפץ ללמדנו דעת? לא, לא איננו זקוקים לו. הננו רואים את היער, מאמינים אנו ביער. והציונות עוברת כרוח סער מטהר על פני כל היהדות. הענפים היבשים נשברים, ובצמרות יפָּנה בהכרח מקום לפאׁרות רעננות לעד, המתנשאות ועולות לאור השמש.

בנימין זאב הרצל
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין זאב הרצל
רקע
בנימין זאב הרצל

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין זאב הרצל

  1. מדינת היהודים (מאמרים ומסות)
  2. תעודות הבאנק (מאמרים ומסות)
  3. המנורה (מאמרים ומסות)
  4. "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן (מאמרים ומסות)

לכל יצירות בנימין זאב הרצל בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות בנימין זאב הרצל

יצירה בהפתעה
רקע

הצלוחית

מאת צבי חיים הרמן רקנדורף (פרוזה)

(העתקה בשנוים והוספות)

(בשנת ארבעת אלפים וארבע מאות לבריאת עולם).

אני צַינה בת הרוּן בן חסאן בן מוּסא בן יוּסוּף

כותבת המגלה הזאת, והיתה לך, עזרא בני,

לזכרון עולם לדורותינו.

בדברי אלה הנני באה להתוודות על פעל ידי. אם טוב עשיתי, והייתי לברכה בקרב עמי כיָעל אשת חבר הקיני1, ואם לא – יצדיקוני נא על פי הסבות, אשר הביאוני עד הלם! כי דמי משפחתי ועמי צעקו אלי מן האדמה, ויעוררוני לנקום נקמתם מאת האיש אשר שפָכם.

פנינה, אמנו הזקנה, אלמנת המלך יוסוף דו-נואס, יצאה מארץ תימן אשר בעֲרב המאֻשרה, ותלך עם רבים מבני עמה, לבקש מפלט לה ולהם מפני חרב אלישבעה מלך כוש, אשר בקנאתו לדתו הנוצרית, שפך זעמו על היהודים יושבי הארץ. ויבואו למדינת חַיבַּר אשר בערַב-סלע. מקום מושב הרֵכבים2. שם נאחזו באדמת הסלע, ויעבדוה בעמל כפיהם, ויוציאו ממנה לחם בזעת אפיהם, ויבנו להם מצודות וצריחים על ראשי ההרים והגבעות, למבטח משגב מפחד אויב. וכה עברו עליהם מאַת שנים בשלום ושלוה ולא ידעו רע.


אבי היה נשיא אחיו ובעל מצודת קַמוס החזקה והבצורה. מקומה על סלע מצוק, ועליו רק משעול אחד ליוצא ולבא. לרגלי הסלע השתרעו שדי ברכה ויערי תמרים מרהיבי עין ולב, וביניהם נתיב נחמד המתפתל כנחש עקלתון עד המשעול הצר המוליך אל המצודה.

וה' ברך את אבי בכל. ויהי לו שדות ועדרים וכסף וזהב לרוב מאוד. אבל לא בעשר בלבד אֻשר חלקו, כי יקרו ממנו מעלות רוחו; בו צדק וישׁר נפגשו, חסד ואמת נשקו, וכמהם כן גדלה נדיבתו – כי אהב מאד להכניס ארחים ותפק להֵלך נפשו, ועל כן התברכו בו כלם, ותגדל תהלתו עד מרחקי ארץ וייקר שמו מאד. לו היה רק בן אחד ובת אחת. אחי האהוב היה הבכור ושמו מַרהב, ועל כחו וגבורתו נקרא בפי כל: “עדינו העצני”3 – כי כמהו עורר חניתו להפליא. ואני הייתי צעירה ויחידה, ואבי ואחי אהבוני כאישון עינם. בעת אשר מצאונו הקורות אשר אספר בזה, היינו שנינו נשואים. למרהב היתה אשה ושמה אֲמינה, בת הנשיא לבני נציר, ואנכי נשאתי לאיש ובעל בעמו ושמו שלום בן אבן-משכם, נשיא לבני קַינוקַע 4.


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

  3. ftn3  ↩

  4. ftn4  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.