עוֹר אַרְיֵה עָטָה הַחֲמוֹר לוֹ כַּבֶּגֶד,

כִּי אָמַר: אִמָּלְטָה מֵעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ;

וַיְהִי כָּל רֹאֶה וַיָּנָס מִנֶּגֶד,

וַיָּגָר וַיֹּאמַר: אֲרִי בַּדֶּרֶךְ!

אוּלָם בִּבְדַל אָזְנָיו (הָהּ כִּי אָרָכוּ

וַיֵּצְאוּ מִנִּקְבֵי הָעוֹר וָמַעַל)

הִכִּירוֹ הַבַּעַל;

אָז מַהֲלֻמּוֹת כַּמָּטָר עָלָיו נִתָּכוּ

וּלְבוּש עוֹר הָאַרְיֵה שָׁב אֶל סִבְלֵהוּ.

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיִּתְמַהּ כָּל רֹאֵהוּ –

נַעַר קָטֹן נֹהֵג אֲרִי בֵּית הָרֵחָיִם!

יֵש רַב אָדָם לָבוּש אֵטוּן מִצְרָיִם,

לוֹ יֹאמְרוּ: חָכָם הוּא, בֶּן-רָמֵי יַחַשׂ!

הוֹרֶד-נָא עֶדְיוֹ וּרְאֶה כֻּלּוֹ כַּחַש

וּבְעוֹר הָאֲרִי חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם.