עד שהזאב בא לצאן פרשו לו מצודה.
(במד“ר פ”ד).
כִּי תִרְאֶה יַד אָחִיךָ מָטָה
וּלְעֶזְרוֹ תַּשִּׂיג יָדְךָ אָתָּה,
עָזְרֵהוּ חִישׁ אַל תּוֹחֶר רֶגַע
טֶרֶם יִמְצָאֵהוּ הַפֶּגַע,
פֶּן יִתְמַהְמַהּ לָבֹא יִשְׁעֶךָ,
וּבֵין כֹּה וָכֹה יֹאבַד רֵעֶךָ;
כִּי עֵזֶר לֹא בִזְמַנּוֹ עֹלֶה
כִּרְפֻאָה אַחֲרֵי מוֹת הַחֹלֶה.
וָשֶׂה אֻמְלָל זֶה אֲמִתִּי יוֹדִיעַ,
שֶׁרָעָה בָּאָחוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם,
עֵת רוּחַ יָם צַח חֹם הַיּוֹם יַכְנִיעַ,
אֶל עֵינֵי רֹעוֹ הַיּוֹשֵׁב מִנֶּגֶד
לֶאֱכֹל מִצִּקְלוֹנוֹ כַּרְמֶל וָמֶגֶד
וּבְצֵל הַסּוּף מֵעֲמַל יוֹמוֹ יַרְגִּיעַ.
וַיְהִי הוּא יוֹשֵׁב עַל-יַד עֵין הַמָּיִם
וַיִּרְאֶה לָעֵינַיִם
זְאֵב יוֹצֵא מִסֻּבְּכוֹ וּסְבִיבָיו יֵתַעַ.
וַיַּרְא – אַךְ לֹא קָם לֹא זָע מִפָּנֵיהוּ,
כִּי אָמַר: הֵן יִפְחַד הַזְּאֵב לָגֶשֶׁת,
אוֹ כִּי עוֹד יֶשׁ עֵת לַצִּיל צֹאנֵהוּ.
אַךְ הַזְּאֵב הִתְנַפֵּל כַּחֵץ מִקֶּשֶׁת
עַל הַשֶּׂה הַתָּמִים וַיִּטְרְפֵהוּ פֶתַע;
אַף כִּי גַּם הָרֹעֶה חָשׁ בַּחֲמַת קֶרִי
וַיֹּאחַז שֵׂיוֹ בִּשְׁתֵּי הַכְּרָעַיִם –
אַךְ הָהּ לִתְשׁוּעָתוֹ כִּי לָבֹא אֵחֵרָה
וַחֲמַת הַטֹּרֵף מִמֶּנָּה מִהֵרָה,
וּכְבָר אָחָז טַרְפּוֹ כִּבְמֶלְקָחַיִם
בֵּין חַרְבוֹת הַשִּׁנַּיִם;
וַיְהִי כָּל שָׂכָר לַעֲמָלוֹ וָפֶרִי
אַחֲרֵי הֵאָבְקוֹ עִמּוֹ בִּזְרוֹעַ –
כִּי נִבְקַע הַשֶּׂה בֵּין שְׁנֵיהֶם בָּקֹעַ.