לוגו
תקון מדיני ותקון ספרותי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

במאמרי “על דבר התיקונים בדת” הודעתי שאין כונתי במלת “תקונים”, רק להביא בדתנו תקון מדיני ותקון ספרותי, ושם יעדתי לבאר את המלות האלה במקום אחר, והנני לבאר עתה את המלות האלה.

אין את נפשי להזכיר עוד הפעם את יסודי הדברים בענין התקונים בדת, כי הדברים האלה גלוים וידועים הם לכל אשר קראו את מאמרי “ארחות התלמוד” וה“נוספות” למאמר זה ואת מאמרי האחרון הנ"ל, וגלוים וידועים הם גם לכל קוראי “הלבנון” אשר מגליון 20 שנה ששית עד גליון 26 שנה שביעית (יותר גליונות לא ראיתי עוד משנה שביעית) כמעט לא נמצאו עשרה גליונות שלא בא בהם זכרי לגנאי בויכוחים ופאסקווילים, ובהיותי סמוך על הגלויות האלה הנני לבאר את המלות “תקון מדיני ותקון ספרותי” הסתומות לאיזה קוראים, – כפי שאני מבין אותן. ובטרם אדבר הנני מודיע לכל קוראי דברי, שאינני חפץ להורות הלכה למעשה בדברי אלה, ויודע אני שאם גם תהיינה השערותי נכונות, עוד לא בא המועד להתנהג ככה בכל פרטי הדברים שאני מזכיר בזה; ואקוה כי המודעה הקטנה הזאת תספיק לי להסיר ממני עקשות פה של ישרי לב, היודעים כי רשות נתונה לחקור עד כמה ששכלו של האדם מגיע, ולהקנאים אני אומר: כל הרוצה להחרים ולנדות יבוא ויחרים וינדה, שכבר סרה מעלי אימת אותן האנשים, שלחישתן לחישת שרף, ונשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב…

אם יבוא איש ויאמר: הנה איזה חכמים בתלמוד הורו, ששחיטת עופות איננה מן התורה (חולין כ"ח) ובכן דבריהם אלה עדים נאמנים הם על העדר הקבלה והלכה למשה מסיני שהיא מן התורה, ודברי אנשי מחלוקתם סותרים אל המציאות, שאין אנו מוצאים כל זכר בתורה לשחיטת עופות, ולהפך, בצוות התורה על שחיטת הבהמה באהל מועד (ויקרא י"ז) למען לא יזבחו עוד לשעירים ולא יאכלו דם, (כמפורש שם) צותה לאיש אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ושפך את דמו (כלומר: ימיתם בחץ כדרך הצדים למאכל), לכסות את הדם בעפר (למען לא יאכל הדם הנשפך); גם לא מצאנו כל רמז בתורה לטמא נבלת חיה ועוף טהור שלא נשחטו, ואנחנו לא מצאנו בתלמוד שגזרו על שחיטת עופות במנין, שנאמר שצריך ב“ד גדול בחכמה ובמנין להתיר גזרתם; – אם כן איפוא, יוסיף האיש השואל, התירו לי לצוד חיה ועוף טהורים, אמיתם בחץ, אכסה דמם ובשרם אוכל; – הנה אם יגיעו חיי העם למעלה כזאת, שיהיה הצורך להתיר להם תאוה כזו שאין בה עוד כל חפץ עתה ואין להעם כל נטיה לה בחיינו כעת, – יהיה התקון הזה תקון מדיני, לא תקון ספרותי, בהיות הדבר הזה אסור עד עתה לא בשגגת התלמוד, כי אם במנהג העם וברוחו בהיותו רחוק מתאות הצידה. – אם יבוא איש ויאמר: הנה התורה אסרה לבשל גדי בחלב אמו, וחז” קבלו מפי השמועה לאסור בישול **כל בשר בהמה, בכל חלב ואכילתו, ** והננו מאמינים לדבריהם ואין אנחנו מהרהרים אחריהם, – אך בשר עוף בחלב אכלו במקומו של ריוה“ג (שבת קכ"ט), וא”כ אין אסור זה מדברי התורה בשום אופן, וגם גזרת חכמים במנין לא נודעה בו, וגם אחרי זמנו נהגו בו היתר בימי רבי (שם) וא“כ לא היתה בזה גזרה, ולמה אין יכלת וכח ביד ב”ד להתיר איסור זה? – הנה התורה אסרה מלאכה בשבת, אך היתכן שתהיה רדית הפת מן התנור מותרת מן התורה (שבת קי"ז), מפני שאינה מלאכה, ואם נשאר מאומה בצלחת בגדי מערב שבת ואצא ברשות הרבים בשבת מבלי אשר אגע בחפץ השמור אתי ומבלי שארגיש שהוא נמצא בצלחתי, או אגיע איזה עצם באש מבלי כל עמל, דבר אשר גם הרוח יכול לעשות זאת לבדו בלי יד אדם (ואינו דומה לזורה ורוח מסייעתו) אהיה חייב מיתה משום מלאכה? – הנה התורה אסרה את המשא (מהלכות מדינה, שאיסורו איסור גמור מן התורה כמ"ש במאמרי “מדרש סופרים”) שגורם עמל, כמשא חפצים כבדים ביד או על כתף **למסחר, ** כנראה מדברי ירמיה הנביא ונחמיה; אסרה את ההבערה, להיות אז הוצאת האש מן האבנים, שנחוץ לזה עמל נפש ויגיעת בשר (וכהוראת בנין הכבד, שבו השתמשה התורה באסרה מלאכה זו, והוראת הבנין הזה בא להורות על סבוב הפעולה1 וכמו שאמר גם ירמיה הנביא: “האבות מבערים את האש והבנים מלקטים עצים והנשים לשות בצק”, א"כ נתנו את פעולת לקיטת העצים, שהיא כבדה מהבערת אש, כפי הנהוג בימינו, אל הבנים, ופעולת ההבערה הקלה לקחו לעצמם? ודבר זה הוא אך מסבה שאמרתי, כי הוצאת האש מן האבנים, כהוראת הפעל “מבערים”, כבדה מלקיטת עצים); אך איך יאסר עלינו טלטול חפץ קל בצלחת ברה“ר והקרבת עצם מקבל שריפה אל האש בלי עמל, משום מלאכה, אם גם הן קלות יתר הרבה מרדית הפת שאיננה מלאכה? האמנם איסור דברי סופרים עוד חל על הדברים האלה, אך איסור כזה יכול הוא להתחלף בזמן מן הזמנים בהסכמת ב”ד! או אם יאמר איש: הן במצוות התורה לא נמכרה האשה לבעלה, שיהיה אך הוא הקונה אותה והיא קנויה לו בחפץ התורה, ודברי התורה שאמרה: “וכתב לה ספר כריתות” (דברים כ"ד) או שאינם רק הקדמה אל הלאו: “לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לו לאשה” (כדברי ריב"ל בשדשי לבנון) או כפי שנאמרו לפי רוח העם ומנהגם אז, שעמדה האשה במצב שפל ע“פ סבות שונות, ולא בחפץ התורה, א”כ בהיות עתה רבות נשים נעזבות מבעליהן ורבות שבעות תלאות מהם בביתם, מדוע לא יתקנו הרבנים תנאי בקידושין, שגם האשה תהיה שלטת בנפשה להפרד מאת בעלה בספר כריתות שתתן היא לו או תמסרהו לבי“ד אם ימיר דתו או יעזבנה שנים מספר? הלא הקידושין נעשים בכל זמן “כדת משה וישראל " ואם יסכים עם ישראל לתנאי זה אין בזה כל עון? ומדוע לא נחוס על נשי ממירי הדת ובורחים מארצם לצמיתות, להצילן מרעה?! – נתורה צותה לזבה לספור שבעה נקיים, ובנות ישראל החמירו על עצמן לישב שבעה נקיים אפילו על טפת דם כחרדל, ואין דבר זה רק חומרת נשים ולא גזרה שנגזרה במנין, וכהוכחת הרב החכם יה”ש (החלוץ ח"ז) קבלו זאת מן הפרסים, ומדוע לא יתירו ב”ד את הדבר הזה המביא לידי מכשולים? הנה, כל הדברים האלה, אם יראו הרבנים שבאמת אינם אסורים מן התורה וגזרת ב"ד לא היתה עליהם, ויש צורך לעם בחייהם להתיר אותם אם גם היו אסורים עד כה, אם ממנהג העם, או בדעת יחיד או יחידים שנתקבלה בין העם, – יהיו התקונים האלה תקונים מדיניים, כי לא בטעות נאסרו בתלמוד, אך בחפץ העם וברוחם אז, ולא ההארה האמתית שנעלמה עד עתה דורשת תקונם, אך החיים וצרכיהם בימים האלה![ftn2]

אם יבוא איש ויאמר: הן התורה צותה ליבם או לחלוץ, וכל הקורא בשום לב דברי התורה (דברים כ"ה) יראה כי מצות היבום נאמרה לטובת האשה האמללה, להמציא לה מנוח על נחלת אישה, ומצות החליצה לענש של בזיון להיבם, שאיננו חפץ לרחם על יבמתו, שנגשה אל הזקנים ותבעה את עלבונה ממנו לפניהם, ואם כן, מי הגיד לנו, שגם אם היבמה מוחלת על עלבונה, גם אז היא זקוקה ליבם? או מי הגיד לנו שאסור להמיר ענש זה של חליצת הנעל, בענש אחר ככסף וכדומה, כאשר המירו חז“ל ענש “עין תחת עין” בממון, או ענש “וקצותה את כפה” הסמוך שם בפרשה, בממון? מדוע יחשב היושב בקרון שהעגלון נוהג בו ונוסע בתוך התחום בשבת לפושע מבטן? הלא אין כאן כל יסוד לאיסור! אין כאן משום משתמש בבעלי חיים, בהיות הקרון אך צדי צדדים שמותר (שבת קנ"ה) (ומה שכתב המג"א, שהישיבה בקרון היא צדדים ולא צדי צדדים, היא סברת הכרס!) וגם חשש חתיכת זמורה אין כאן, כי אם העגלון איש עברי, הלא יזכיר אחד את רעהו, כמו שהותרה הקריאה לאור הנר בשבת בשני בני אדם, ואם העגלון נכרי, – מה בכך אם יחתוך זמורה? – הרב הגדול ר' אברהם קראָכמאל הוכיח, שהכלל הנודע “איזוהי טרפה כל שאיננה חיה” לא נאמר בפי החכמים הראשונים, רק אם סבת קצור חייה באה לה ע”י מפעולות מעכאניקות מחוצה לה כדריסת חיה, תחיבת קוץ ושבירה, שדומה לטרפה בשדה, שגם מיתתה באה מחוצה לה, אך לא ע“י פעולות טבעיות ע”י חולי2, ודין מסוכנת למופת (החלוץ ח"ג במאמר “כהא דהיתרא”); חכמי התנאים מנו רק י“ח טרפות, אחרי כן נוספו עוד י”א: בסג“ר ושב שמעתתא (חולין מ"ב). הרמב”ם חשב עד שבעים, ובימי בעל “תבואות שור” היה מספר הטרפות משגגת “תרתי לריעותא” לבדה שמונים, וממנו עד בעל “עצי לבונה” נוספו, לעדות הרב קראָכמאל שם, עד ק“כ בשגגה זו לבדה, ומה לנו החפץ בחומרות יתירות ומכבידות כאלה? ומדוע לא נשאל את פי חכמי הטבע על כל מוסכמת בין הפוסקים לטרפה, אם היא חיה או לא? מי יכחיש העדר ידיעת הפוסקים במה שנוגע לחכמת הטבע והרפואה ויאמר, שבפלפוליהם שפלפלו בדברי מפרשי התלמוד הצליחו לדעת גם כל הנחוץ להם בחכמת הטבע והרפואה בעניני הטרפות? התורה אסרה לבשל בשר גדי בחלב אמו וחז”ל פירשו שכל בשר אסור בכל חלב גם באכילה גם בהנאה, אחרי כן אסרו לאכול בשר וחלב בסעודה אחת, כי אם בשתי סעודות; ומי הגיד להפוסקים (ש“ע יו”ד פ"ט) ששיעור ההפסק בין סעודה לסעודה, הוא משך שש שעות? ומי הגיד להם, כי גם אחרי גבינה קשה צריך להמתין שש שעות לאכילת בשר? ומי הגיד להם, כי תבשיל של בשר ושומן של בשר דינם כבשר עצמו? איזה הדרך עבר על הפוסקים לאסור מיני קטניות בפסח? מי הוא המחוקק הנאמן אשר ברא לנו כל החומרות היתרות בעניני שחיטה, כאיסור שהיה במשהו (יו“ד כ”ג) למרות הלכה מפורשת (חולין ל"ב) שנתנה שיעור בשהיה, וכדומה? מאין לקח לו הרמ“א הכח לבוא בקול מושל להסכים (מס' י“ח עד סי' נ”ח) על איזה מנהגים ולחתום עליהם בטבעתו: “ואין לשנות!” ולהטריף ששת וארבעים כשרות נגד בעל הב”י, מאשר לא היה בקי בבדיקה או מאשר לא רצה לקבל החלוק שחלק בעל הב"י בין הנפרדים? על מה סמכו לאסור הלעטת עופות, שאין להם שחיטה מן התורה? מה הוא היסוד לכל החומרות היתרות והמנהגים המהבילים בה' שבת, פסח, תערובות, ספקות ונדה וכדומה? הנה אם ישאל איש לתקן כל הדברים האלה, יקרא התקון הזה תקון ספרותי, כי האיסורים האלה לא נאסרו מעולם ברוח משפט, כי אם בחפץ להעיק על העם מבלי כל יסוד וחשבון, מהעדר עיון נכון והגיון ישר ואינם נתלים בזמן, כי אין לשהיה במשהו ולהעת שאנו חיים בה מאומה.

אם יבוא איש ויאמר: הנה חז“ל אמרו, שאיש נכרי אוסר רשות לענין טלטול בחצר (עירובין ס"א) ודין זה איננו נוגע בענין שבת מאומה, ומטרתו אך להכביד על היהודי שלא ידור ביחד עם בן עם אחר, שמא ילמוד ממעשיו, ובהיות הנכרי חושש לכשפים לא ישכיר לו מקומו לעירוב, ואז ילחץ היהודי לעזוב משכנו זה, לגור אך עם אחיו (שם ס"ב); אך עתה בהיות גם בן עם אחר חכם לבלי לחוש לכשפים, ואין אנחנו יושבים עוד במצר ברחוב מיוחד, והננו יושבים ביחד עם שאר עם הארץ על פי צרכי חיינו, הלא לא נועיל מאומה אם גם נורה הלכה שבן עם אחר אוסר רשות, ומדוע לא נבטל את הדין הזה המעיק עלינו, מבלי היות בו עתה כל טעם וריח? הנה חז”ל אסרו לצאת בשבת בדבר שהוא משא לדעתם, והתירו בכל דבר שהוא תכשיט, ומדוע לא נצא במשענת, במחסה משמש (מבלי הבט על דברי הגאון בעל נוב"י שבדה מלבו טעם לאסור גם פתיחתו משום אהל) ובמורה שעות, שהם תכשיטים בימינו אלה, ולדעת התלמוד אין חילוק והבדל בין הוצאה ביד ובין הוצאה שעל הגוף כלבישת בגד? ומדוע לא נוכל לטלטל מטפחת משום כבוד הבריות, כמו אבנים מקורזלות? (שבת פ"א) ומדוע לא נתיר סתם יינם בשתיה, הלא אין הנוצרים והמחמדנים עובדי ע"ז, ואין יין נסך במציאות, ומותר יותר ממים גלוים במקום שאין נחשים מצויים, והדבר הזה גורם איבה לנו, שהרי כל עצמו אינו נאסר אלא בשביל שנגע בו הנכרי?! הנה אלה וכאלה יש בהם תיקון מדיני וספרותי יחד, כי מלבד שאין לדברים אלה יסוד נאמן בהגיון התלמודי אחרי שבטל טעמם, הנה הזמן הזה דורש בחזקה להתיר אותם!

כל הדברים האלה, שהם פרטים מסוגים שונים, אין בתיקונם עקירת דבר מן התורה וקיצוץ נטיעות גפנים מכרם ה' צבאות, כי עד כל ימי עולם יאסר לנו לסבב פעולת ההבערה, או במלות אחרות: הוצאת האש ממקורו, מן הכח הטמון באבנים אל הפועל ועד תכלית אור עם חשך ילחץ היבם ליבם או לקבל עליו ענש בעד מיאונו ליבם אם היבמה תדרוש את עלבונה ממנו, – כאשר נשארה השמטת כספים בלי פרוזבול, איסור הנדר בלי התרה, ואיסור בל יראה ובל ימצא בלי מכירת החמץ; הפרטים ישתנו לפי התנאים ודבר התורה ביסודו ועיקרו יקום לעולם!

הדברים האלה, מן “אם יבוא איש ויאמר: הנה איזה חכמים בתלמוד” עם ההערות ועם המודעה הקודמת עד כאן, נשמטו ממאמרי “על דבר התקונים בדת” שנגמר אצלי בחודש סיון משנת תר"ל, והנני מבקש מחכמי לב להגיד משפטם על דברי. יודע אני שאותן המעשנים בשבת וכדומה לא חכו על, שאראה פנים להיתר בענין זה, אך יודע אנכי גם כן, שהכפירה הבאה משרירות הלב לא מן ההגיון החפשי מזקת מאד. אנשים רבים שאינם בטבעם בעלי דעות חפשיות חפצים להיות כופרים בתורה מפני שאינם יכולים למשול ברוחם ולכבוש את יצרם לשמור את החקים הכבדים עליהם, ואם נראה להם צד של היתר למעשיהם, ידעו שבזה שעברו על דבר פלוני לא עברו עוד על תורת משה, ולא יכפרו בה על פי שרירות לבם, ולא יקוים בהם מאמר המשנה: “עבירה גוררת עבירה”!…

אנכי ומתי מספר עוררנו שאלת התקונים ברוסיא, לא לתקונים במנהגי בית הכנסת ועבודת ה', שאין איש יחיד לעצמו מרגיש נחיצותם, ואין אנחנו כעבדים כפותים וחמורים מסבלים בלעדיהם, רק תקונים נחוצים אל החיים. דברינו היו לרוח, עלינו על הבמה וירדנו פצועי אבנים בבשת פנים; אך החיים והצרכים עושים את שלהם, ועקשנות הרבנים וחסרון דעתם את החיים לא יעצרו בעד עולם המעשה אפילו כמלא נימא. אילו היו הרבנים מבינים שחקירותיהם העיוניות הפורחות באויר, והפלפולים האויריים שהם עוסקים בהם אינם מניחים להם להבין ולדעת שהעם חי וצריך הוא ומוכרח לחיות ואיננו יכול להיות חולם כמוהם; אילו היו עיניהם פקוחות מעט לראות מבתי מדרשיהם השוממים שמינית שבשמינית ממה שנעשה בעולם המעשה, – היו יודעים ומבינים שלא מחפץ “לנשק את אהובתי בראש כל חוצות” כתבתי מה שכתבתי, אלא מפני שאני יודע ומבין יותר מהם, וחפץ אנכי בקיומה של הדת, ויודע שהעם החי ובעל תנועה אינו יכול לקיים את הגזרות הנושנות והמעופשות שהן חנוטות ועומדות ומכבידות על החיים! הדת יסודה בעיון והחיים יסודם במעשה; גלוי וידוע לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שהמעשה המוכרח לא יוכל להתנהג על פי חקי העיון הרחוק מן המעשה. בזמן הבית הראשון שהיו ישראל חיים ובעלי תנועה לא שמרו ולא יכלו לשמור את הדת העיונית, שלא נתקנה כראוי לפי חליפות חייהם וצרכיהם בזמנם. אנשי כנסת הגדולה שהבינו זאת, השתדלו לחבר את הדת והחיים יחדו בתקוניהם הרבים שעשו בדת וחפצם הצליח בידם. אחרי החורבן שנטלו החיים מישראל, שמרו גם יכלו לשמור את הדת בכל פרטיה ודקדוקי עניותיה בכל הזמנים והתקופות השוממות. המת הוא למטה מן הזמן ולא יתפעל ממנו, והעם המת שוים אצלו כל הזמנים וכל המקומות. עתה התעוררנו לתנועה ולתחיה, והדת, שנתחברה במשך מאות שנים מתות, לא תוכל להתקיים בידי אלפי אנשים חיים, והנה היא קוראת: “החיוני ותקנוני, כדי שאהיה ראויה לעמי!”. התועיל אטימת אזניהם של הרבנים להשתיק את הקול הזה? מסופק אני מאד!… יצאו נא מורינו מבתי מדרשיהם ויראו מה העם עושה, ומה הוא מוכרח לעשות, ויבינו עד כמה הם מועילים בעקשנותם!



  1. דעה זו כבר הגדתי בחוה“מ פסח תר”ל להרב המו“ל ”המליץ“ ה' צעדערבוים, ונזכרה אחרי כן במאמרו בהמליץ ”משיב מלחמה שערה“ גליון 19 שנת תר”ל, אלא שלא הסכים עליה.  ↩

  2. על פי הסברא הזו תתישב השאלה ששאלו להרשב“א ע”ד עגל שהיו לו חמש רגלים וחי יותר מי“ב חדש, ושאלו אותו איך תסכים טרפת עגל זה (חולין נ"ח) עם הכלל, שטרפה אינה חיה י”ב חדש.  ↩