מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דוד והמשוגע

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

דָּוִד וְהַמְּשֻׁגָּע / ח"נ ביאליק

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּשְׁקֵף דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן, וַיַּרְא וְהִנֵּה אִיש מְשֻׁגָּע מְשׁוֹטֵט בָּרְחוֹב, רֹאשׁוֹ פָרוּעַ וּבְגָדָיו פְּרוּמִים, וּקְהַל יְלָדִים רֹדְפִים אַחֲרָיו וּמִתְקַלְּסִים בּוֹ. וַתַּעֲבֹר תְּלוּנָה עַל שִׂפְתֵי דָּוִד וַיֹּאמַר:

“יָדַעְתִּי ‘מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְיָ, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ’, עַל כֵּן טוֹבִים וְיָפִים כֻּלָּם, וְהַחָכְמָה, זֹהַר צַלְמְךָ, טוֹבָה וְיָפָה מִכֻּלָּם, וְהִיא לְבַדָּהּ מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה. אֲבָל אֶת-הַשִּׁגָּעוֹן אֲשֶׁר תַּכֶּה בּוֹ אֶת-הָאָדָם לְכַבּוֹת נֵר נַפְשׁוֹ וּלְהַבְזוֹת צַלְמוֹ –אוֹתוֹ לָמָּה בָּרָאתָ?”

וַּיאמֶר לוֹ אֱלֹהִים:

“דָּוִד, הַבְּמְעֲשֶׂה-יָדַי תִּתֵּן דֹּפִי? בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי יָבֹא יוֹם וּבִקַּשְׁתָּ לְךָ אֶת-הָשִּגָּעוֹן בְּכָל-לְבָבְךָ, וְגַם צָעֹק תִּצְעַק אֵלַי לָתֵת לְךָ מִמֶּנּוּ, וְלוּא אַךְ מְעָט.”

וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיָּשֶׂם אֶת-הַדָּבָר בְּלִבּוֹ.

וַיְהִי כְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת גָּלְיַת-הַפְּלִשְׁתִּי מִּגַת, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת וּבְשָׁלִישִׁים וַתְּשׁוֹרַרְנָה לִפְנֵי שָׁאוּל וְדָּוִד לֵאמֹר:

הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו

וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו.

וַּיִחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיּאמַר:

“נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים, וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה.”

וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה וַיְּבַקֵּשׁ תַּחְבֻּלוֹת לְהֲמִיתוֹ.

וַיְהִי הַיּוֹם וְשָׁאוּל אָמַר לְהָמִית אֶת-דָּוִד, וַיִּבְרַח דָּוִד מִפָּנָיו וַיָּבֹא לַיְלָה אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים עִירָה גַּת לְהִסָּתֶּר-שָׁם, וְחֶרֶב גָּלְיַּת בְּיָדוֹ. וַיַּךְ לֵב דָּוִד אוֹתוֹ עַל אֲשֶר בָּא גִתָּה, כִּי אָמַר בְּלִבּוֹ: זֶה תְּמוֹל הָרַגְתִּי אֶת-גָּלְיַּת הַגִתִּי, רֹאשׁ גִּבּוֹרֵי פְּלִשְׁתִּים, וְדָמוֹ לֹא יָבֵשׁ עוֹד, וַאֲחֵי גָּלְיַּת עֲבָדִים לְאָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת וְשׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ, וְעַתָּה בְנָפְלִי בְיָדָם וְרָאוּ חֶרֶב גָּלְיַּת בְּיָּדִי – הַיְנַקּוּנִי? אָכֵן הִסְכַּלְתִּי עֲשׂה.

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִם לִבּוֹ, וְאַנְשֵׁי גַת תָּפְשׂוּ אֶת-דָּוִד וַיְבִיאוּהוּ לִפְנֵי שַׁעַר מַלְכָּם. וַּיֹּאמְרוּ הָעֲבָדִים לַמֶּלֶךְ:

“הִנֵּה נִתְפַּשׂ דָּוִד וְגַם הוּבָא אֶל שַׁעַר הָמֶּלֶךְ. הֲלֹא זֶה דָּוִד אֲשֶׁר רָצַח אֶת-נֶפֶשׁ גָּלְיַּת, וְלוֹ יַעֲנוּ לֵאמֹר: ‘הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבֲבוֹתָיו’. חֵי דָגוֹן, כִּי הַיּוֹם יוּמַת הַמְרַצֵּחַ!”

ואָכִישׁ חָשַׁב לְהַצִּיל אֶת-דָּוִד, כִּי יָדַע כִּי אֱלֹהִים עִמּוֹ וַיִּירָא לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ, וַיַּעַן אֶת עֲבָדָיו:

“הַכְּרוֹצֵחַ יוּמַת דָּוִד? הֲלֹא כְגִבּוֹר בַּמִּלְחָמָה הִכָּה אֶת-גָּלְיַּת. וְהֲלֹא כֵן הָיָה דְבַר גָּּלְיַּת עִם אִישׁ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: 'אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכַּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים”

וַיַּעֲנוּהוּ עֲבָדָיו לֵאמֹר:

“אִם כֵּן רְדָה אֵפוֹא גַם אַתָּה מִכִּסְאֲךָ וְיָשַב דָּוִד תַּחְתֶּיךָ וְהָיִינוּ לוֹ כֻלָּנוּ לַעֲבָדִים. וְהֲלֹא כֵן הָיָה דְבַר גָּּלְיַּת עִמּוֹ.”

וַיִּדֹּם אָכִישׁ.

וַיַּרְא דָּוִד אֶת-נַפְשׁוֹ בְרָע וַיִּירָא מאֹד, וַיִּשָּׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה לֵאמֹר: מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?

וְהִנֵּה קוֹל אֱלֹהִים בְּאָזְנָיו:

“מַה שְׁאֵלָתְךָ, דָּוִד?”

וַיִּזְכֹּר דָּוִד אֶת-דְּבַר אֱלֹהִים עַל הַשִּגָּעוֹן וַיֹּאמַר:

“מִי יִתֵּן וְהָיָה לְעַבְדְּךָ מְעַט מִן הַדָּבָר הַהוּא …”

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:

“הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי: בָּז לְדָבָר יְחָבֶל-לוֹ.”

וַיִּתֵּן אֱלֹהִים בְּלֵב דָּוִד וַיְשַנֶּה טַעְמוֹ בְעֵינֵי אָכִישׁ וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיִּתְהוֹלֵל בְּיָדָם, וַיִּרְגַּז, וַיִּשְׂחַק, וַיּוֹרֶד רִירוֹ עַל זְקָנוֹ, וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר לֵאמֹר:

בְּיַד הַמֶּלֶך אָכִישׁ לִי מֵאָה רִבּוֹא כֶּסֶף

וּבְיַד אִשְׁתּוֹ הַגְּבִירָה חֲמִשִּׁים רִבּוֹא.

וּבַעֲלִיַּת הַקִּיר אֲשֶׁר לְבֵית אָכִישׁ הָיוּ עֲצוּרוֹת שְׁתֵּי נָשִׁים מְשֻגָּעוֹת: בַּת אָכִישׁ וְאִמָּהּ. וּבְהִתְהוֹלֵל דָּוִד – וַתִּשְׁמַעְנָה קוֹל הַצְּוָחָה, וַתּוֹצֶאנָה רָאשֵׁיהֶן גַּם הֵן בְּעַד הַשּׂבָכָה, וַתִּקְרֹצְנָה עֵינֵיהֶן, וַתְּמוֹלֵלְנָה בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן, וַתְּיַבֵּבְנָה, וַתְּיַלֵּלְנָה כְּאֹחִים וּכְתַנּוֹת מִדְבָּר, וְדָוִד מִשְׁתַּגֵּעַ וְצוֹעֵק לְעֻמָּתָן, וַיְהִי קוֹל וּצְוָחָה וְתַאֲנִיָּה – אַך זְוָעָה!

וַיִּגְעַר אָכִישׁ בַּעֲבָדָיו וַיֹּאמַר:

“הַחֲסַר מְשֻׁגָּעִים אֲנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת-זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי? גָּרְשׁוּהוּ!”

וַיֵּצֵא דָּוִד וַיִּמָּלֵט, וַתִּנָּצֵל נַפְשׁוֹ.

אָז יֹאמַר דָּוִד בְּשִׂמְחָה:

“אֱלֹהִים, מַה טוֹב הַשִּגָּעוֹן! מֵעַתָּה ‘אֲבָרְכָה אֶת-יְיָ בְּכָל-עֵת’ – בְּעֵת חָכְמָה וּבְעֵת שִׁגָּעוֹן.”

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

האוצר

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

השינה בתקופת תמוז, בחדר של ד' על ד' ביחד עם האשה והילדים – אינה תענוג גדול ואפילו בליל השבת. ולא יפלא, שהתעורר שמריל חוטב-עצים אחר חצות הליל, טובל בזעה ובלי נשימה… וקפץ תיכף-ומיד ממטתו, נטל את ידיו, חטף ושׂם על שכמו את החלאטיל – ונס יחף מן הגיהנם היבש החוצה.

בחוץ – דממה, התריסין סגורים, ומעל לעיירה הישנה רקועים שמים דוממים, משקיפים ארצה בעינים דוממות… ונדמה לו לחוטב-העצים, שהוא עתה ביחידות עם הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, ונשׂא עיניו למרום, ואמר:

– עתה, רבונו-של-עולם, יש לך שעת-הכושר להאזין בקולי ולברך אותי באוצר אחד מאוצרותיך הרבים.

עודו מדבר ולשון אש קטנה וקלה מתחילה לרוץ לפניו. מתגלגלת היא מן העיירה לחוץ, והבין שזהו האוצר שביקש… ואמר לרוץ אחריו. אבל תיכף-ומיד נזכר, ששבת היום, ופסיעה גסה אסורה, והתגבר על יצרו והלך לו בנחת אחרי האוצר… וראה זה פלא: כשעצר חוטב-העצים את מהלכו, גם לשון האש התחילה להתמהמה קצת ולא רצה עוד כבתחילה. והמרחק בינו ובין האוצר אינו משתנה: אינו מתארך ואינו מתקצר אף כל-שהוא. ושמריל מוסיף והולך. לפרקים הוא שומע קול קורא אליו מקרבו, מתוך כליותיו: שמריל, אל תהי שוטה, השתמש בשעת-הכושר. קח את החלאטיל, קפוץ, זרוק וכסה! אבל הוא מבין תוך-כדי-דבור, שזה הוא קולו של היצר-הרע, המסיתו לדבר עבירה, שאסור לקפוץ בשבת! ושמריל מסיר את החלאטיל מעל כתפיו, אוחזו בימין, מוכן ומזומן לזריקה, אבל, להכעיס את היצר, הולך הוא ביותר מתינות… ומה גדלה שׂמחתו, בראותו, שגם השלהבת הקטנה עושׂה כך…

וכך הוא הולך אחרי השלהבת הקטנה והולך, ויוצא אחריה את העיירה. הדרך מעוקלת קצת, עוברת שׂדה ואחו. והמרחק בינו ובין האוצר אינו משתנה אף כמלא-השׂערה, ואם יזרוק את החלאטיל לא יכסנו…

ושמריל אינו גורע עינו מן האוצר, המתגולל אַט, ובמוחו מתעוררות מחשבות שונות:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.